יום ה"חן" כ"ח חשון ס"ט – עוד יוסף חי, יצהר

התוועדות יום הולדת

א. פתיחה: מהקפות ליושר; כח המניע הבלתי מתנועע

מתשרי לחשון – מעיגולים ליושר

פעם אחת, כטוב לב המלך ביין, בזמן ההקפות אצל הרבי הרש"ב – כאשר היה עדיין אברך צעיר כרבי (בשנים הראשונות) – שאל אותו אחיו הצעיר, מנחם מענדל: 'למה מסתובבים? הרי אפשר ללכת ישר!' הרבי ענה לו שככה הסדר בקבלה – קודם עיגולים ואחר כך יושר. מכאן אפשר להבין שאחרי כל מעגל-הקפה – היוצר את העיגולים, שהם גם האורות הגדולים והעצומים של התהו – צריכים ללכת ישר.

הניגון ששרנו עכשיו הוא ניגון מצוין בשביל היושר. אם, למשל, עושים הקפות שניות באיזה בסיס צה"ל, כמו שדובר[א], אז אחרי שסוחפים את כל החילים למעגל, הסוף הוא ישר-ישר החוצה, וכדאי לסיים עם הניגון הזה – ניגון היושר שבא לאחר העיגולים.

לחיים לחיים, שנזכה גם לעיגולים וגם ליושר. אחרי כל ההקפות של חדש תשרי יש "ויעקב הלך לדרכו" – חדש חשון הוא היושר אחרי ההקפות של תשרי [שאלה: בחשון לא עושים הקפות?[ב] תשובה: כן, אבל כבר יודעים בראש שהתכל'ס הוא היושר, ובתשרי אפילו לא יודעים זאת.]

קביעת המזוזה

בהשגחה פרטית פתחנו כאן היום אחרי התפלה את חנוכת הבית בקביעת מזוזה (זהו הפרק הראשון של חנוכת הבית, אבל "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"כל התחלות קשות" וב"ה כבר הגענו "עד הלֹם"[ג] – עד המלכות[ד] – ופתחנו את ה"הלם"). קביעת מזוזה גם מתאימה להתכנסות היום, ביום הולדת שנכנסים לפרק סה, כמנין מזוזה. מזוזה עולה גם א-דני – "א-דני שפתי תפתח", שנה של תפלה – והמספר גם מופיע פעמיים בפסוק "והוי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ"[ה] (אחד הענינים שנלמד היום הוא "יקם סערה לדממה" – הס). בין מבצעי הרבי מבצע מזוזה מכוון כנגד המלכות.

מזוזה – "כח המניע הבלתי מתנועע"

המגיד אומר שכל שם שמתחיל ב-מ זה לשון מפעיל (בתשובה לשאלת אדמו"ר הזקן מה בין אוכל לבין מאכל). לפי זה, מזוזה היא לשון מזיז, אך היא עצמה לא זזה (והיא המצוה היחידה עליה מברכים "לקבוע"). המזוזה קבועה, אך מזיזה הכל, את כל תנועת האדם היוצא ובא מן הבית – "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם". אם כן, המזוזה היא "כח המניע הבלתי מתנועע"[ו].

השנה הזאת, שנת ה-סה, היא שנה מסוגלת להתעצם עם כח המניע הבלתי מתנועע – לנסוע פחות ולהניע יותר אנשים שיסעו כמה שיותר ויפעלו כמה שיותר. קבענו שמרכז הפיקוד שלנו יהיה כאן, בבית הזה – כאן מתחיל "כח המניע הבלתי מתנועע". שה' יתן לנו הרבה כח להניע את המנוע של העם – שנהפוך להיות הדלק של המנוע של עם ישראל.

ב. "למנצח מזמור לדוד שיר"

התעוררות דוד והתעוררות רוח הקדש

הפתיחה של פרק סה בתהלים היא "למנצח מזמור לדוד שיר". יש רק שני פרקים בתהלים שפותחים עם כל שלשת הלשונות של ניצוח, מזמור ושיר, ועם התואר "לדוד" – פרק סה ופרק סח. ההבדל הוא שפרק סה פותח "למנצח מזמור לדוד שיר" ופרק סח "למנצח לדוד מזמור שיר".

גם במדרש וגם בזהר דורשים את לשונות פתיחת שני הפרקים הקודמים בתהלים, פרק סג ופרק סד – "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור" – וידוע שיש מדרשים חלוקים. הדרשה היא שלשון אחת מתארת מצב בו דוד מעורר את רוח הקדש, והלשון השניה מתארת מצב בו רוח הקדש מעוררת את דוד (אך הדעות חלוקות איזו לשון שייכת לכל אחד מהמצבים). כאן יש את אותו ענין, של היפוך הסדר בין "[למנצח] מזמור לדוד [שיר]" ו"[למנצח] לדוד מזמור [שיר]", רק באופן יותר מורכב, אך לא ראיתי מי שמעיר על כך.

בכל אופן, "אלו ואלו דברי אלהים חיים" בחז"ל, ולכן יש בפסוק שלנו גם את הענין שדוד מעורר את רוח הקדש, שאתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא, וגם את הענין שרוח הקדש מעוררת את דוד, היינו שאתערותא דלעילא מעוררת אתערותא דלתתא. חיבור שני המצבים הוא בסוד דרשת הפסוק "איש ואיש יֻּלד בה" – שלעתיד לבא, בין אם איש מזריע תחלה ובין אם אשה מזרעת תחלה, בשני המקרים "יולדת זכר", בביאת משיח צדקנו[ז].

שלש לשונות השיר כנגד הספירות

יש כאן את כל שלש לשונות השיר: למנצח, מזמור, שיר. "למנצח" שייך לנצח, סוד החכמה של הנוקבא – מספירת הנצח דז"א נעשה ונבנה מח החכמה של המלכות. אחר כך "מזמור" מתפרש כ"לזמר עריצים" – כנגד המלכות עצמה, סוד ה"זמר", החיה השביעית בין שבע החיות הטהורות, המכוונת כנגד המלכות. רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה, היה לומד בסוד זמר – "זמר בכל יום, זמר בכל יום"[ח] (כנראה שכל יום היה מחבר ניגון חדש). המלכות היא גם כלי-זמר – הרי המלכות היא הכלי, כלי נגינה, והיא גם יורדת לזמר את העריצים, לכסח את הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, המלכות, כנסת ישראל. אחר כך יש "שיר", שההקבלה שלו מענינת – בכתבי האריז"ל מפורש ששיר כנגד גבורה, אבל הדבר לכאורה דורש הרבה ביאור.

שיר – גבורה, אהבה ותענוג

כדרכו בקדש האריז"ל מסמיך את דבריו על גימטריא – ש עולה שם אלקים במילוי (אלף למד הי יוד מם), ר עולה האחורים של שם אלקים (א אל אלה אלהי אלהים), ו-י היינו עשר האותיות של שני שמות אלקים הנ"ל (בפשוט, בלי תוספת המילוי או חלק האחורים). אכן, "לארמא קלא" של הלויים שייך על פי פשט לגבורה, אבל הפשט של שיר – כמו ב"שיר השירים" – הוא בטוי של אהבה. כתוב גם ששיר הוא תענוג, שירת התורה היא טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבא – עכשיו – על ידי מלך המשיח. הטעמים הם השיר של התורה, והם במדרגת עתיק. אם כן, מהו השיר – גבורה או אהבה או תענוג? צריך לומר שהוא שייך לכל שלשת הדברים ביחד.

יש גבורה בשיר, והיא אכן עבודת הלוי במקדש, אבל שיר השירים הוא בעיקר אהבה. כיצד ניתן להבין גבורה ואהבה יחד? צריך לומר שגם מה שהלוי שר איננו הפחד של הגבורה אלא אהבה כאש, "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה". שלהבת בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – זו אהבה עזה כמות, וזוהי הגבורה כאן. אם כן, שיר בין חתן וכלה הוא שיר של אהבה כאש ולא של אהבה כמים – אח ואחות לא שרים זה לזו, רק חתן וכלה שרים. אם כן, השיר הוא בטוי של אהבה כאש, ובתוך אהבה כאש – של הגבורה – יש גם את שרש התענוג. ידוע[ט] ש-ג רישין שבכתר הם כנגד שלשת האבות, והתענוג – רישא דאין – הוא כנגד יצחק. אם כן, כל התענוג כאן בא, מתלבש ומאיר בתוך האהבה רבה בתענוגים, אהבה כאש של שיר השירים. עד כאן רק כדי להסביר את הלשונות העיקריים בכל ספר תהלים.

"צהלי קולך בת גלים"

כפי שהוזכר, עבודת השיר במקדש היא עבודת הלוי השייך לגבורה – "לארמא קלא". כתוב בזהר שהוא עובד עד גיל 50, עד שהוא מגיע לשער ה-נ דבינה, כי שרש הגבורה הוא בינה – "אני בינה לי גבורה". כתוב שאחר כך הקול שלו כבר לא מספיק נעים ולא מתאים לשיר.

בזהר נדרש על כך הפסוק "צהלי קולך בת גלים". על פי פשט "בת גלים" הוא שם מקום, אבל הזהר מפרש שזהו כינוי של כנסת ישראל. רשב"י אומר בזהר על "צהלי קולך בת גלים" שמותר לשיר רק כאשר הקול נעים מאד באזני אחרים ששומעים את הקול. על מי שאין לו קול נעים כתוב בזהר דבר חריף, שאסור לו לשיר. יש איזו גבורה בהגבלה זו, וגם משהו שמקבע את ענין השירה יחסית לציבור השומע – שכל השיר נועד לציבור השומע, ולא בשבילי, השר (ובע"ה עוד נחזור לפסוק "צהלי קולך בת גלים").

והנה, בת גלים בגימטריא תהלים. בתהלים יש את לשונות הפתיחה הללו – למנצח, מזמור ושיר – שכולן בתחלת הפרק שלנו ובתחלת פרק סח באופן אחר (ביחס למיקומו של "לדוד").

ג. "משביח ... שאון גליהם"

פסוק פתיחת התוכן והקשר לישיבה

אפשר לומר שפסוק הפתיחה, "למנצח מזמור לדוד שיר", הוא כמו העיגולים – ההקפה – אבל היושר הוא עצם תוכן המזמור (שיר לשון עיגול, כנודע, ואז הופך לישר, ודוק). נמשיך להתבונן בפסוק השני, שהוא בעצם הפסוק הראשון של התוכן: "לך דֻמיה תהלה א-להים בציון ולך ישֻלם נדר". צריך להבין את הקשר בין "לך דמיה תהלה א-להים בציון" לבין "ולך ישֻלם נדר". זה פסוק של "לך... ולך...", כמו בפיוט "לך ולך" בפסח, כמו "לך לך" (ענין עליו הרבה בשיעורים האחרונים).

לעניננו, נדר בגימטריא עוד יוסף חי. לכן, יש בפרק כמה רמזים מובהקים לישיבה שלנו כאן וגם לשכם. ידוע שהססנו אם להתיר לגורמים המתאימים לבנות כאן את המבנה, עוד לפני נטישת שכם, כדי שלא יתפס אי פעם כפיצוי על שכם, דבר שלא מסכימים לו ח"ו. כעת חשבנו שאחרי שנחזור לשכם, ויהיה שם מבנה עוד יותר גדול, אז כאן אפשר לעשות אולם שמחות (וכך אפשר להשתמש במקום גם לפני שמתחילים ללמוד בו). גם חשבנו – הכל מעניני השירה – שחתן שרוצה לתת מתנה ליום הולדת, יזמין את ההרכב שנמצא כאן לחתונה, עם הזמר וכלי-הזמר. אין מתנה גדולה יותר מאשר חתונה "ברוב שירה וזמרה" עם ההרכב שלנו. אם יש למישהו השפעה על עוד חתנים וכלות – זה בהחלט רעיון טוב להציע ולהשפיע (אפשר לחשוב איך לקרוא ללהקה הזאת).

בכל אופן, "ולך ישֻלם נדר" – המתחיל במצוה אומרים לו גמור, צריך לסיים כמה שיותר מהר. לכן אני מאחל לעוסקים במלאכה בשטח שיזכו להשלים כמה שיותר מהר את ה'נדר' ויסיימו כאן את כל הקומות והשטח וכו' של ישיבת "עוד יוסף חי".

"לך ישֻלם נדר" מתוך בטחון מוחלט בנס

המפרשים אומרים שכמה שיותר מרגישים את ה"לְךָ" – שכל מה שעושים הוא לך, "לך ולך, לך אף לך" – אז ה"ישֻלם נדר" הולך הרבה יותר מהר. יש אפילו מפרשים שמסבירים שבדרך כלל נודרים נדר על תנאי – שאם יהיה לי כך וכך, או אפילו שה' יעשה לי נס כזה וכזה, אז אני נודר להביא קרבן או לבנות בית כנסת או לכתוב ספר תורה וכיו"ב. הרבה פעמים נדר הוא על תנאי, אבל בפסוק כאן צריך מיד לשלם את הנדר מתוך בטחון גמור שהקב"ה הוא כל יכול, הוא אין סוף, ואיני צריך לחכות שניה שהתנאי יתקיים, אפילו אם התנאי הוא נס גדול מאד שה' יעשה לנו. אם אני מחכה שניה עד לקיום התנאי אני מקטני אמונה. כך יש מפרשים שמסבירים כאן – "ולך ישֻלם נדר" תיכף ומיד ממש, נאו. שוב, הכל מתוך בטחון גמור שהקב"ה ודאי יגמור טוב בעדנו תיכף ומיד ממש, וממילא "לך ישֻלם נדר" תיכף ומיד ממש. הנדר שלנו הוא "עוד יוסף חי".

רמזי שכם בפרק

אם כבר אמרנו שיש כאן רמז ל"עוד יוסף חי" בתחלת הפרק, אז איפה שכם רמוזה כאן? שכם נמצאת פעמיים. יש פסוק בהמשך הפרק, פס' ח, שמתחיל במלה שעולה שכם – "משביח שאון ימים שאון גליהם [לשון סערה, מזכירה את הפסוק שהזכרנו קודם 'יקם סערה לדממה ויחשו גליהם'] והמון לאֻמים". אחר כך, שני פסוקים הלאה, יש בטוי שדרשנו הרבה פעמים בשכם – "פלג א-להים מלא מים" – העולה בגימטריא שכם.

"והמון לאֻמים" – אל תקרי 'לאומים' אלא 'לאומנים'. מה הפירוש של "משביח"? רש"י אומר שמשביח היינו משפיל. משביח, העולה שכם, הוא אותיות משיח עם ב באמצע. יש רק שתי מלים בתנ"ך שהן משיח עם אות באמצע – משביח ו-משגיח – וכל אחת מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, "משביח" כאן ו"משגיח" בשיר השירים ("משגיח מן החלֹנות מציץ מן החרכים"). אם כן, יש כאן שני משיחים – אחד משביח ואחד משגיח. האותיות באמצע הן בג – "בן בג בג אומר הפך בה והפך בה דכולא בה". בג ר"ת בת גלים (בת גלים אותיות בית ג[י]מל).

חול דקדושה וגלים דקדושה כנגד הגלים דקליפה

אדמו"ר הצמח צדק מביא כאן, ביהל אור, את המהרש"א, שמביא מדרש חז"ל על המלים "שאון גליהם". יש גלים טובים, גלי אור שיוצאים מהעולם הבא (שהזהר כאן – בפרשת ויחי – מביא על "בת גלים"), ויש גלים שליליים. ממילא צריך לומר שגלי הקדושה צריכים להתגבר ולתקן את הגלים הרעים שעוברים על הכלל ועל הפרט. דוד המלך אומר בשם כלל ישראל "כל משבריך וגליך עלי עברו"[י], וגם יונה הנביא אומר בדיוק אותו דבר מתוך בטן הדגה[יא] (כך שהבטוי כתוב פעמיים בתנ"ך). הגלים האלה הם גלי התנגדות נגד הקדושה – עוד גל ועוד גל. למה הגלים לא לומדים מהנסיון של הגלים הקודמים?

אצלנו הגל שמתנגד לקדושה הוא גל שרוצה לפנות ישוב או בית בארץ ישראל. בדרך כלל לכל גל יש איזה ראש הגל – קודם היה אדם שיזם את הגל, וחשב שאני אצליח בגל שלי להרוס את הישוב. הישוב הוא היבשה, והגל רוצה לעלות על היבשה ולהציף את היבשה. מה היא הצפת היבשה? הריסת הישוב. אף גל לא לומד מהנסיון של קודמיו – כל הגלים עלו ועלו וניסו בכל הכח להגיע ליבשה ולהציף אותה, ועמד שם החול ועצר את הגל. כמו שנסביר, החול היינו "זרעך כחול הים" של עם ישראל. החול עצר את הגל, אבל עכשיו יש עוד גל שבא מאחוריו – היה גל של שרון, היה גל של אולמרט, עכשיו בא גל של ברק. כל אחד לא למד מהקודם. (שאלה: אבל היו גלים שהצליחו?! תשובה: במדה מוגבלת לגמרי, ואם קצת הצליח זה כי אנחנו לא היינו חול, ואם אנחנו נהיה חול הוא אף פעם לא יצליח).

לשון חז"ל היא שכל גל רוצה להציף את הישוב, לעלות עליו, שהטרקטורים יעלו על הבתים ויהרסו אותם. אם כן, מה העצה? "את זה לעֻמת זה עשה הא-להים" – כנגד הצפת הגלים יש רק הפצות. יש להציף ויש להפיץ – "יפוצו מעינֹתיך חוצה". צריך להציף בדברים מתוקים, "צוף הרים", ואם עושים מספיק הפצה מונעים את הצפות הגלים דלעומת זה.

חז"ל אומרים שהגלים לא לומדים – כל אחד חושב שהקודם לא היה מספיק טוב, אבל אני ודאי אציף. מה התפקיד שלנו? אנחנו צריכים לעמוד כחומת מגן, "כחול הים". מה זאת אומרת? הייתי חושב שמי שעוצר את הגל הרע, החילוני, זה הקדש, אך כאן אנחנו אומרים שמי שעוצר את הגל הוא דווקא החול. הענין דורש ביאור, איך דווקא החול של הקדושה – החול הקדוש, החול של עם ישראל "כחול הים", שזה יהודים פשוטים – הוא מה שעוצר את הגלים?! בהמשך עוד נִגע בנקודה זו.

השפלת הגלים

בכל אופן, מה הפסוק שלנו אומר? "משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאֻמים" – שה' משתיק ומשפיל את שאון הים והגלים. בכלל, מה הקשר בין להשביח לבין להשפיל? יש "המון לאֻמים" – גם בקרבנו, כמו שרמזנו קודם – שגם משתפים פעולה עם הגלים שמשתדלים לעבור ולהציף אותנו. הצמח צדק כותב שיש שני פירושים בפסוק הקשור לפסוק שלנו. כאן כתוב פעמיים שאון – שאון ודאי שייך לקליפה, רעש וסערה. צריך להשפיל את השאון – אולי על ידי שמשבחים, אבל תכל'ס צריך להשפיל – שלא יעלה עלינו ויהרוס אותנו. משביח בגימטריא שכם והוא משיח עם ב בפנים, כנ"ל.

שתיקה – תכונת התקון או קליפת נגה

הצמח צדק אומר ש"ימים" ו"גלים" הם תהו, ולהשתיק-להשפיל את ה"ימים" היינו להפוך את התהו לתקון, ואפילו להמשיך את האורות המרובים שלו לכלים הרחבים של התקון. אם רק נסמיך זאת לפסוק "יקם סערה לדממה" – ה"סערה" היא עולם התהו וה"דממה" היא עולם התקון. יש לו פירוש שני, ש"סערה" היינו ג קליפות הטמאות לגמרי (לא סתם עולם התהו) – שלכאורה אין להם תקון בכלל – ו"דממה" היינו קליפת נגה. דברנו הרבה על ג קליפות הטמאות, ועל משמעותן היום אצלנו, וגם על קליפת נגה – אמרנו שקליפת נגה במציאות שלנו היא הצבא[יב]. לפי הפירוש הראשון "דממה" היא התקון, ענין של קדושה ("קול דממה דקה" ד"תמן אתי מלכא"), לעומת "סערה" שפירושה תהו. אבל לפי הפירוש השני הכל קליפות, גם הדממה.

יש שיטה ששותקים, שדוממים, כמו שנסביר. יש שתיקה טובה – "לך דֻמיה תהלה א-להים בציון" – אבל יש גם שתיקה שהיא קליפת נגה, שמניקה לקליפה (לפעמים קליפת נגה היא מקור היניקה היחיד ל-ג קליפות הטמאות[יג]). יש שתיקה מזיקה, כדוגמת הסובלנות שדברנו עליה שלשום בחברון (בהתוועדות הקודמת) – "ענותנותו של זכריה בן אבקולס". לכן, לפי הפירוש השני דממה היא קליפת נגה. יש הרבה הרבה פעמים, אצלנו, שאסור לשתוק וצריך להגיב.

מה הפירוש עבורנו של "צהלי קולך בת גלים"? תצעקי – נגד צה"ל. פשט הפסוק בישעיהו הוא שיש איזו סכנה למקום מסוים בארץ ועל מי שיודע על הסכנה מוטלת אחריות וחובת קדש להזהיר את התושבים שיברחו לפני שהאויב מתקרב, הוא צריך לצעוק בקול רם להזהיר את התושבים מהאויב כדי לתת זמן ואפשרות לברוח, זה הפשט. בכל אופן, "צהלי קולך" אותיות צה"ל, הכל בהשגחה פרטית, ו"את זה לעמת זה". "והעיר שושן צהלה ושמחה" – אנחנו העיר שושן של הקדושה, בה מתקיים "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – וצריך שהצהלה שלנו תתגבר ותמתיק את היניקה מקליפת נגה - צה"ל, ל-ג קליפות הטמאות של הממסד (כמו שהוסבר והובהר אצלנו הרבה).

ד. "וחכם באחור ישבחנה"

"כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה"

את הפסוק "משביח שאון גלים" מקשרים – גם בקבלה וגם הצמח צדק ביהל אור – לפסוק בסוף משלי: "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה"[יד]. מה הכוונה שהכסיל מוציא את כל הרוח? שהוא אומר את כל מה שיש לו לומר. יש לו איזו סברא – הכסיל חושב שיש לו הרבה שכל (רק התבלבל והפך לכסיל), שיש לו שכל גדול והוא בעל דעה ויש לו הרבה מה לומר על כל דבר, והוא גם חושב שמה שהוא אומר זו "דעת תורה" – ולכן הוא אומר כל מה שיש לו על הנושא, ומאד צוהל להשמיע את קולו ברבים, "כל רוחו יוציא כסיל".

לעומתו, "וחכם באחור ישבחנה". משביח הוא כח של שכם, כנ"ל, ובשביל להיות "משביח" צריך להיות "חכם באחור". ב"וחכם באחור ישבחנה" יש שלשה פירושים, שני פירושים על דרך הפשט ופירוש האריז"ל לפי סוד:

החכם מחכה לסיום דברי הכסיל ורק אז סותר אותם

יש פשט אחד, שהחכם לא נוהג כמנהג הכסיל. ברגע שיש איזה נושא שעומד על הפרק, הכסיל משתדל ככל יכולתו לומר כל מה שיש לו לומר, ובבטחה גמורה שרק הוא מבין את המצב, רק הוא יודע לקרוא את המפה נכון, ורק הוא יודע מה כתוב בתורה לגבי הבעיה הזאת. יש מי שמאד מתנגד לפינוי, אבל מרגיש שרק הוא יודע איך להגיב ומה עושים כדי למנוע. ושוב, הוא ממהר להשמיע את דעתו ו"כל רוחו יוציא כסיל". לעומת הכסיל הזה, יש "חכם באחור ישבחנה". מה הכוונה "באחור"? אחר כך, אחרי שהחכם שמע את כל הדעות.

יש פירוש של הגר"א על ספר משלי, כידוע, והוא אומר ש"כל רוחו יוציא כסיל" היינו "דרוש מפואר" – הכסיל הוא רב עם דרוש מפואר, והוא דורש ברבים את הדרוש המפואר שלו, ועל כך נאמר "כל רוחו יוציא כסיל". בצד יושב שם חכם אמיתי ומקשיב לדברי הכסילים בלי להביע את דעתו. כנראה שיש ענין שהכסיל יוציא את כל הרוח שלו, ואחרי שהוא גמר להוציא את כל הרוח שלו, אז "חכם באחור" – החכם מחכה לאחר כך, ואז – "ישבחנה", בבת אחת הוא משפיל את הכל. איך הגר"א מפרש את זה? שהחכם חכה לסוף הדרוש המפואר של הכסיל, ואחר כך במלה אחת סתר לו את כל הדרוש.

פלא שאף אחד לא מדמה זאת לספר איוב, שם כל אחד משלשת רעי איוב הוא כסיל שממהר בשמחה ובצהלה להוכיח את איוב, ויושב בצד חכם אחד ומקשיב לכל השיחות, לכל הרב-שיח, וכל מה שהוא שומע מקומם אותו יותר ויותר, אבל הוא משתלט ב"מח שליט על הלב" עד שיסיימו את דבריהם. החכם בספר איוב הוא אליהוא בן ברכאל העולה בגימטריא משיח, כנודע. המשיח הוא אליהוא בן ברכאל, הוא מחכה, הוא ה"חכם באחור" – מקשיב יפה, הוא מחכה להם – אבל בסוף אומר "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם"[טו]. חשב שהחכמה אצל הישישים ("אמרתי ימים ידברו ורב שנים יֹדיעו חכמה"[טז]), אבל נוכח לדעת שזה לא כך, ובעצם כל הזקנים האלה הם כסילים שמקיימים "כל רוחו יוציא כסיל". עד כאן פשט אחד, הפשט של רש"י.

החכם משפיל את דעתו שלו מלהשמע בין הכסילים

הפשט של האחרים הוא שהחכם לא נוהג כמו הכסיל, אלא מקיים "ישבחנה" (במובן של "ישפילנה") בתוך עצמו – הוא משפיל את דעתו בתוך עצמו ולא ממהר להשמיע אותה. המלבי"ם כותב שלעתים החכם מדחיק את דעתו מלהשמע. חכם יכול גם להתאפק, שהרי במקום שהדברים לא נשמעים מוטב לשתוק ומוטב אפילו להיות בעמדה בה איני יודע כלום. החכם משתיק את עצמו, משפיל את עצמו, עד כדי כך שהוא אפילו מדחיק את דעתו האמיתית, כדי לא להשמיע אותה בפני הכסילים האלה שכל אחד אומר את דעתו בקול רם. אבל יש את הפירוש הקודם שאמרנו, שלא משפיל את עצמו, אלא שמשפיל במלה אחת את כל דעת הכסיל. לכאורה אלה שני פירושים הפוכים – לפי שניהם "ישבחנה" מתפרש כ"ישפילנה" (כמו "משביח" בפסוק שלנו), אבל השאלה את מה הוא משפיל. לפי פירוש אחד של הפשטנים הוא משפיל את עצמו מיניה וביה, בתוך עצמו, ולפי הפירוש השני (שאמרנו קודם) משפיל את הכסיל.

שלשה פירושים – הכנעה-הבדלה-המתקה

גם האריז"ל מאד אוהב את הבטוי הזה, והוא משמש לו בסיס לאחד הסודות הכי עמוקים בכל העץ חיים ושאר ספרי הקבלה. אצלו "ישבחנה" מתפרש כבר מלשון שבח – משהו טוב, משהו מתוק מאד, כפי שנסביר בהמשך. לכן יש לנו בעצם שלשה פירושים לפי סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: שני פירושי הפשטנים – שמשפיל ומכניע את עצמו ושמשפיל את הכסיל, שאזי האמת מתרוממת ונבדלת ומתגלה לעומת השקר – הם הכנעה והבדלה. הפירוש השלישי – שטרם אמרנו – הוא ממש המתקה, שה"חכם באחור" ממתיק את המצב.

הכנעה	השפלת החכם את דעתו
הבדלה	השפלת החכם את הכסיל
המתקה	השבחת-המתקת המציאות

"וחכם באחור ישבחנה" – לעשות פרצוף מכל הדעות

נאמר איך הדברים נוגעים לנו (סיכום בינים של הווארט הזה): ידוע שאנחנו אוהבים מאד לעשות פרצופים. פרצוף זאת אומרת שלוקחים כך וכך נקודות ובונים מהן פרצוף – שהנקודה הזאת שייכת לספירה הזאת וכו' – ואז יוצאת איזו תמונה יפה, במקום סתם דעות מפוזרות של "עם אחד מפֻזר ומפֹרד בין העמים".

מה בעצם אנחנו עושים כאשר בונים פרצוף? קודם כל מבטלים את הרגשת הישות המופרזת שיתכן ונמצאת בכל אחת מן הדעות-הנקודות כאשר היא עומדת לבדה. אחד אומר כך, והשני אומר כך, והשלישי אומר אחרת, והרביעי אומר אחרת והחמישי אומר עוד משהו אחר – אז בואו ונעשה מכל הדעות פרצוף. ברגע שעושים פרצוף, אז אם למישהו היה נדמה ביחס לדעתו ש'זהו זה' – "כזה ראה וקדש" – אז מחכים לסוף ואומרים בלשון כבוד בואו ונעשה פרצוף מכל הדעות האלו.

למה צריך פרצוף? מפני שאליבא דאמת לא סגי הא בלא הא. אם מישהו חשב שהרעיון שלו הוא הרעיון הבלעדי שיצליח וינצח, זו תופעה של מלכין קדמאין דעולם התהו, שכל מלך אמר "אנא אמלוך". לכל מלך יש רעיון איך לתקן את כל העולם כולו, כל מלך חושב שאני יודע מה השיטה הנכונה – כל מלך הוא בעצם שיטה פוליטית-חברתית – וכל אחד משוכנע במאת האחוזים שהרעיון שלו יציל את המצב. לכן צריך מהר לעשות פרצוף, לפני שכולם יתפוצצו וימותו – כי מאד מהר יוודע שאף אחת מהעצות כפי שהיא עומדת בפני עצמה לא תנצח. אם כן, התועלת הראשונה בעשית פרצוף היא פשוט הצלת נפשות. אבל זו הצלת נפשות תוך כדי שכאילו מחמיאים למישהו, הדעה שלך שוה מאד ונשים אותה בחסד, נשים בהוד וכך הלאה, כל חכם לפי כבודו ומקומו הראוי לו.

זו גם הצלת נפשות, וגם אם היתה איזו ישות, איזה "אנא אמלוך", איזו ודאות של מאה אחוז שמה שאני אומר 'זהו זה' – מבטלים אותה (כלומר מביאים את הכסיל לכלל בטול, על דרך כחו של יוסף – "עוד יוסף חי" – להעלות את הדעות-האלומות של כל אחיו שבטי י-ה, להאיר בהם את אור עולם התקון, עולם ההתכללות, בו כל נקודה מתפתחת, באמצעות התכללות הנקודות זו בזו, לקו-ספירה ושטח-פרצוף).

אם כן, זו דרך מאד יפה ואלגנטית איך לקיים את הפסוק "וחכם באחור ישבחנה": שבח לשון השפלה (בטול היש) וגם לשון השבחה כפשוטה (השבחה כפשוטה היא דווקא פירוש הסוד לפסוק, כנ"ל) – להביא את כל הנקודות לכלל תקון והשבחה, כאשר "המעשה הוא העיקר", להצליח לבצע בפועל ממש (ומהר – "ולך ישֻלם נדר") את מכלול הנקודות הטובות שהשתבחו כראוי על ידי בואן לכלל פרצוף.

ה. הילולת רבינו יונה החסיד מגירונדי

הרבי הרש"ב – הרבי של חשון – הרמב"ם של החסידות

אמרנו עכשיו איך מקיימים את ה"חכם באחור ישבחנה" בדור שלנו. אנו בהחלט בדור של שיבת ציון, דור של חידוש פני האדמה כאן בארץ ישראל, דור שאנחנו רוצים שיהיה דור של משיח, של הגאולה האמיתית והשלמה ובנין בית המקדש תיכף ומיד ממש. ידוע שאנחנו דור העשירי מהבעל שם טוב[יז]. לפני כמה התוועדויות[יח] הסברנו שהרבי של חדש חשון הוא הרבי הרש"ב, שיום ההולדת שלו בכ' חשון.

הרבי הרש"ב מכונה אצל החסידים "הרמב"ם של החסידות" – הוא השכיל לסדר ולבאר את הנושאים בצורה מסודרת כמו הרמב"ם. הוא לא אדמו"ר האמצעי, "רחֹבות הנהר", הסברה רחבה עד אין סוף (כמו שהרבי אמר כמה פעמים שרוב הענינים אצלו עוד לא הגיעו בכלל לדיון מעמיק – לא על ידי הרש"ב ולא על ידי אף אחד). "רחֹבות הנהר" הוא ענין בפני עצמו, ו"הרמב"ם של החסידות" עוד ענין – ענין הרבי הרש"ב, וכדלקמן.

כ"ח חשון – הילולת רבינו יונה

אך לפני שנמשיך, עוד ענין ששייך להיום: כתוב בספר "דבר יום ביומו" – ספר שהרבי מאד החזיק ממנו, כי מביא מה קרה בכל יום בשנה – שהיום, כ"ח חשון, יום היארצייט של אחד מגדולי הראשונים, שגם נקרא "החסיד" בין הראשונים בעלי הנגלה – רבינו יונה. בכלל, כתוב שהוא הסתלק בדרכו לארץ – נסביר מה היה בדיוק הסיפור – בחדש חשון, אבל בספר "דבר יום ביומו" יש מסורת שהיארצייט הוא היום.

רבינו יונה מגירונדי, בעל השערי תשובה, כתב פירוש על הרי"ף למסכת ברכות (כתב שיטה על כל הש"ס, אבל נשאר לנו רק מעט; התלמידים סדרו את הפירוש, לכן יש קוראים לספר תלמידי רבינו יונה), פירוש על פרקי אבות ופירוש על משלי. הוא הרב המובהק של הרשב"א. החיד"א דן באריכות בשם הגדולים – יש מי שאומר שהוא תלמיד הרמב"ן ויש מי שאומר שהוא בן דורו, בן דודו, ולא תלמידו, אבל כולם מסכימים שהוא הרב המובהק של הרשב"א. הרשב"א נקרא אצל החסידים ה'רבי' של הראשונים – הוא היה רבי, נהג כרבי – והרבי שלו הוא רבינו יונה החסיד. רואים שקודם צריך להיות חסיד ואחר כך רבי, ובעצם החסיד הוא הרבי של הרבי. היארצייט שלו היום, אז צריך להזכיר אותו ולספר עליו משהו. לספר משהו שקשור להסתלקות, להילולא שלו, שאז עולים כל החיים שפעל בעולם[יט].

רבינו יונה והרמב"ם

היה לו בעצמו רב שהוא מאד העריך והיה כרוך אחריו. כתוב שהוא היה המתנגד העיקרי לספרי החקירה של הרמב"ם – ספר המורה, הפרקים הראשונים של ספר המדע. בהשפעת אותו רב, גם רבינו יונה לחם מלחמת קדש נגד הרמב"ם, במיוחד נגד מורה נבוכים, עד כדי כך שהוא הצליח לפעול שישרפו את ספרי הרמב"ם בפומבי. לאחר מכן, בפאריז, בעקבות כך, הגוים הרשעים, שונאי ישראל, 'תפסו גל' (דברנו קודם על גלים) ושרפו את הש"ס בפאריז וגזרו גזירות נוראות נגד שונאיהן של ישראל. כאשר רבינו יונה נוכח מה שבעצם הוא גרם, הוא הבין שזה אות וסימן מן השמים שהוא טעה בגדול, ושהוא פגע בכבודו של הרמב"ם. הוא קבל על עצמו נדר – "לך ישֻלם נדר" (צריך להשלים לו את הנדר, כי על פי פשט הוא לא זכה להשלים) – שיסע לארץ ישראל וישתטח על קבר הרמב"ם, הנשר הגדול, בטבריה ויבקש ממנו סליחה ומחילה. הוא יצא לדרך אבל לא הספיק להגיע – מת בדרך, ביום הזה.

הרמב"ם וטבריה

פעם[כ] דברנו על ההילולא של רבי פינחס מקוריץ שרצה להגיע לקבר רחל, ואמרנו שההילולא שלו שייכת לקבר רחל. על אותו משקל, היום שייך לקבר הרמב"ם. הרמב"ם שייך לכאורה לחדש טבת (אז נפטר), אבל הרבי הרש"ב – הרמב"ם של החסידות – שייך לחדש חשון. יש איזו רמב"מיות מיוחדת בחדש חשון (שאף הגיע לארץ ישראל בחשון). היום הוא היום שנוסעים לרמב"ם לבקש ממנו סליחה – סליחה ששרפנו את הפילוסופיה שלך. לא נאריך בזה, רק נציין זאת, צריך לחשוב על כך. אחרי שראיתי את הסיפור חשבתי שכדאי מיד – לפני שמגיעים לכאן – לנסוע מהר לטבריה, אבל לא אסתייע מילתא וגם לכאן הגענו באיחור ("באחור ישבחנה"). בכל אופן, במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש.

יש לנו ענין מיוחד בטבריה, חיבה מיוחדת לטבריה, וכדאי לחבר את הישיבה הזאת גם לטבריה. מטבריה תתחדש הסנהדרין ויבוא המשיח, כפי שהרמב"ם פוסק פסק הלכה. רואים שהרמב"ם עצמו, שהיה מאד משיחי, לא סתם נקבר שם, אלא זהו מקומו העצמי. גם פני רבינו יונה לטבריה. חז"ל דורשים שטבריה היא מלשון טוב ראי ("טובה ראייתה"). לכן אפשר לדרוש: "לך לך ... אל הארץ אשר אראך", איפה? כנראה טבריה, המקום של טוב-רואי, המקום שרואים הכי טוב ("אשר אראך"). ידוע שכאשר הרבי מגור הגיע לטבריה הוא הוריד את המשקפיים ואמר שבטבריה לא צריך משקפיים. צריך לדעת אם כותבים טבריה או טבריא. בכל אופן, אנחנו אוהבים את טבריה, ביחד עם שכם, ויצהר, ועוד כמה מקומות טובים.

ו. עשרה דורות מהבעל שם טוב

הזכרנו שבחסידות מציינים שהרבי הרש"ב – הרבי של חדש חשון (וכל ימי ההולדת של החדש כנראה קשורים עם הרמב"ם של החסידות) – הוא הרמב"ם של החסידות, וגם אמרנו שאנחנו הדור העשירי (כך כותב הרבי במפורש במאמר "באתי לגני" האחרון שהוא הגיה[כא]). היום הוא יום של חשבון נפש מה עיקר הענין שלנו בכלל. בשביל להתבונן בכך נקדים שלכל רבי יש את הענין המיוחד שלו, ה"זהיר טפי" שלו – לכל צדיק יש את ספר (לשון ספיר) הזוהר שלו, "המשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע". ובפירוט[כב]:

הבעל שם טוב – טריות ורעננות, יש מאין

נתחיל מהבעל שם טוב. היות שאנו דור עשירי לבעל שם טוב יש משהו מיוחד בדור שלנו של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – חוזרים בצורה זו או אחרת לחידוש של הבעל שם טוב. מה הבעל שם טוב חולל? (קודם אמרנו שחול הים הוא המשתיק את הגלים, את הסערה, ומאפשר להגיע לשתיקה החיובית ש"תמן אתי מלכא" – לא דממה של קליפת נגה, שהיא ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס; פעם הסברנו כב פירושים בשער חל). עיקר הווארט הוא שהבעל שם טוב בא להחדיר טריות ורעננות. היה צריך להעיר ולהקיץ את הדור, שהיה מעולף. היהדות היתה מיובשת, ויש כל מיני תופעות לואי של היובש, כולל פירוד איום ונורא בין מי שמחזיק עצמו לתלמיד חכם (ה'כל רוחו יוציא כסיל'ניק') לבין היהודים הפשוטים. הבעל שם טוב בא לברוא משהו חדש יש מאין, שהכל יהיה 'פריש', טרי, חדש. טרי פירושו לברוא יש חדש, יש מאין.

המגיד ממעזריטש – החזרת יש לאין

המגיד ממעזריטש הוא ממשיך דרכו של הבעל שם טוב בדור השני. מה הנקודה שלו? כבר יצאנו מאין ליש חדש, אבל אז יש סכנה שהיש יתקבע כיש וצריך להזכיר לו את האין. לכן עיקר הווארט אצל המגיד, בהרבה תורות (כפי שדברנו כמה פעמים), הוא שה' ברא את העולם יש מאין והצדיקים (החל מהמגיד ותלמידיו) מחזירים את העולם מיש לאין. כך המגיד משלים את הבעל שם טוב – הבעל שם טוב בורא מציאות חדשה, יש מאין, והמגיד נותן כח והשגה איך כל הזמן לחזור אל האין, לחדש שוב את חוית האין. עד כאן הבעל שם טוב והמגיד, שהם הכתר של החסידות, וענינם שייך לכל הזרמים שבתוך החסידות.

אדמו"ר הזקן – שני-אור, חיבור נגלה ונסתר

המשכת הכל בתורה – נגלה ונסתר

אחר כך מגיעים לממלא המקום העיקרי של המגיד, אדמו"ר הזקן. מה הענין אצלו? כמובן להמשיך את הכל בעמוד התורה, כמו שיעקב אבינו הוא עמוד התורה. עיקר הנקודה שלו רמוזה בשמו שניאור ("שמא מילתא", רבי מאיר – "מאיר עיני חכמים בהלכה" – דורש שמות[כג]), שיש אצלו שני אורות של התורה – הוא פוסק גם בנגלה וגם בנסתר (כמו שהרבי תמיד אומר עליו). כמובן שני האורות הם לא שני תחומים שונים, אלא הנגלה עצמו הוא חסידות – כך מקובל אצל החסידים, ששו"ע אדמו"ר הזקן הוא עצמו חסידות. יש עדיין מה לעשות, כמו שהרבי אומר – עדיין יש עבודה לחשוף לעין כל את הפנימיות בגופא דאורייתא – אבל הוא המקור, הפוסק והכח לחבר נגלה ונסתר דאורייתא, את שני האורות.

שני-אור – אהבה ויראה

בתניא, השו"ע של הנסתר, כותב אדמו"ר הזקן ש"ואהבת" בגימטריא ב"פ אור (אחת הגימטריאות של ספר התניא), ומסביר שב"פ אור היינו שתי דרגות, שני שלבים בעבודת ה' – קודם עובדים את ה' מתוך יראה וקבלת עול, וזהו האור הראשון, ואחר כך עובדים את ה' מתוך אהבה אמתית, וזהו האור השני. יש בכך חידוש, שהרי כאן ב"פ אור עולה "ואהבת", אבל הוא אומר שהאור הראשון הוא עבודת ה' מתוך יראה ורק האור השני עבודה מתוך אהבה. איך אפשר להסמיך את ההסבר על הפסוק של "ואהבת"? כתוב "ואהבת את [הוי' אלהיך]", ויש פירוש ש"את" בא לרבות יראה. אדמו"ר הזקן גם מסביר בתניא שאין אהבה בלי יראה ולא יראה בלי אהבה – אהבה ויראה הן שתי כנפים ובלעדיהן עבודת האדם "לא פרחא לעילא" (וכמובן, אי אפשר לעוף בעזרת כנף אחת בלבד).

נסביר עוד טפה את חידוש השני-אור של אדמו"ר הזקן: קודם אמרנו ששני האורות הם נגלה ונסתר וכעת אומרים שהם אהבה ויראה. כיצד מתיישבים שני ההסברים יחד? את לימוד הנגלה שבתורה מניעה עבודת ה' מתוך יראה וקבלת עול מלכות שמים – שגם היא אור – ואת העסק ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" מניעה האהבה.

"חותם שוקע" ו"חותם בולט"

באברהם אבינו, שמדתו אהבה, נאמר "בהר הוי' יראה" כאשר הוא מגלה בעצמו את היראה – "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה". חז"ל דורשים שה"יִרְאֶה" של אברהם – לשון ראיה – היינו יראה, שירושלם היינו יראה-שלם, שלמות היראה. רואים שיראה היא גם אור, והמקור לכך הוא באברהם אבינו שמדתו "ואהבת" – הכל נכלל ב"ואהבת". אלא שיש "חותם שוקע" ו"חותם בולט"[כד]. אם אני עושה עצמי "חותם שוקע" אני ממשיך מלמעלה "חותם בולט", ואם אני "חותם בולט" אני ממשיך מלמעלה "חותם שוקע" – כך מסביר אדמו"ר הזקן הרבה פעמים בלקו"ת, ובעיקר בפסוק "שימני כחותם" (שהזכרנו קודם את סופו, "כי עזה כמות וגו'"). יש על ענין זה כמה פירושים, אבל העיקרי הוא שיש אור שיוצא מתוך שקע באדמה (אוּר-אש) ויש אור שיוצא מהשמש, אור שיוצא ממגדלור בולט ואור שיוצא מהאדמה.

הפירוש הכי פשוט הוא שאם אני ירא את ה' אני ממשיך שה' יאהב אותי – אם אני ירא, עושה חותם שוקע, הדבר מעורר את ה' להפגין כמה הוא אוהב אותי. אם אני מפגין ומראה כמה אני אוהב את ה', החותם הבולט שלי, הדבר גורם לכך שה' יראה כמה שהוא פוחד ממני... לכן צריך כל פעם להחליט מה אני רוצה בחיים – שאני אפחד מה' והוא יאהב אותי, או שאני אוהב את ה' והוא יפחד ממני. כל יחס הוא סוג אחר של אור.

שני החותמות – "צדיק גוזר וה' מקיים" ו"ה' גוזר וצדיק מבטל"

מה הכוונה שה' פוחד ממני? "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – למה ה' מקיים? כי הוא 'מפחד'. צדיק גוזר היינו "חותם בולט" של הצדיק, שהוא גוזר ומפגין ואומר – אומר את 'גזירתו' מתוך אהבת ה', שהבטוי הסופי והמוחלט שלה הוא אהבת עם ישראל, לאהוב מה שהאהוב אוהב. הצדיק גוזר רק מתוך חותם בולט של אהבה והקב"ה נכנע לצדיק, הוא 'פוחד' לעבור על דברי הצדיק, כלומר שהוא חותם את הגזירה של הצדיק עם ה"חותם שוקע" של עצמו. זה מובן.

כתבנו (בעיקרי האמונה של פנימיות התורה, בספר אמונה ומודעות) ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" בא מצד הנצח, על כך כתוב "איהו בנצח" – שם הצדיק הוא זכר, עבודה זכרית. אבל "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל" שייך להוד, "איהי בהוד". איך הצדיק מבטל? הוא אומר "אתה גזרת ואני מבטל"? לא, הוא מבטל בכך שאומר "אני מקבל את הגזירה" – אני כל כך מקבל אותה, שכבר קבלתי אותה, וממילא היא מתבטל מעצמו. הצדיק בטל בתכלית, ואז הגזירה כבר התקיימה בו – אין יותר גזירה, כי הוא "חותם שוקע". למה היתה גזירה רעה? בגלל הישות של עם ישראל, אבל ברגע שהצדיק עושה מעצמו "חותם שוקע" אז הוא מבטל את הגזירה – מבטל את הסיבה לגזירה. ברגע שהוא מבטל את סיבת הגזירה – ישות שלא במקום, שהוא מבטל אותה בתוך עצמו – אז הוא מושך "חותם בולט" שה' מראה את אהבתו אלינו ולא יעשה לנו רע.

כל זה היה נושא בפני עצמו להבין את ענין אדמו"ר הזקן – שני-אור.

אדמו"ר האמצעי – רחובות הנהר

מה הנקודה של אדמו"ר האמצעי? כמו שאמרנו קודם, אדמו"ר האמצעי הוא "רחֹבות הנהר" – העמקה והרחבה אין סופית של הנושאים בהם עוסק אדמו"ר הזקן בעצמו. כתוב שאי אפשר להתחיל ללמוד מאמר של אדמו"ר האמצעי אם אין לך לפחות שמונה שעות בשקט מוחלט – הלימוד דורש "משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאֻמים". כל זה רק בשביל לפתוח את הספר. צריך אורך רוח אין סופי, ישוב הדעת אין סופי, בשביל להכנס לעולמו הרחב עד אין סוף – המרחב העצמי – של אדמו"ר האמצעי. ענין אדמו"ר האמצעי הוא הרחבה – המרחב העצמי.

אדמו"ר הצמח צדק – "האמת והשלום אהבו"

מה ענין הצמח צדק? "והאמת והשלום אהבו" (דברנו על כך בחברון שלשום). הצ"צ פגש את רבי איצל'ה מוולוז'ין. כל הקו שלו היה לעשות שלום בין החסידים למתנגדים, והוא הצליח. אמרו שאז נודע למתנגדים שגם חסידים יכולים ללמוד, ונודע לחסידים שגם מתנגדים יכולים להיות בעלי יראת שמים. זה חידוש של הצמח-צדק, הנקודה שלו היא "והאמת והשלום אהבו" – משה ("משה אמת ותורתו אמת") ואהרן ("אוהב שלום ורודף שלום"), וכשאוהבים את שניהם יוצא "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

אדמו"ר מהר"ש – לכתחילה אריבער

החידוש של הרבי המהר"ש הוא "לכתחילה אריבער" – כך הרבי מכנה אותו (כמו שמכנה את אדמו"ר האמצעי "רחֹבות הנהר"), כי הבטוי ממצה את החידוש שלו. אפילו אביו, הצמח-צדק, אמר שאם אי אפשר לעבור כפוף מלמטה אני נאלץ לקפוץ מלמעלה, והוא בא ואמר ש'העולם אומר שאם אי אפשר להתכופף תעבור מלמעלה' ואני אומר "לכתחילה אריבער" – בכלל אל תנסה ללכת מלמטה, רק מלמעלה. יתכן מאד שהחידוש שלו הוא בגלל ירידת הדורות, אבל תופעה כזו נקראת "קלקלתנו היא תקנתנו" – בזכות ירידת הדורות אל תחשוב יותר על להתכופף, רק תדלג מלמעלה לכתחילה[כה]. זהו החידוש של הרבי מהר"ש.

אדמו"ר הרש"ב – הרמב"ם של החסידות

אחר כך, החידוש של הרבי הרש"ב הוא מה שאמרנו קודם – לסדר (תוך כדי העמקה עצומה שלא היתה דוגמתה) את כל הדא"ח של הרביים שלפניו. מהרבי הרש"ב והלאה, להיות משכיל בחסידות פירושו להיות בקי ברבי הרש"ב (השייך לחדש הזה, חדש חשון). נהוג שבישיבות משקיעים הרבה בלימוד הרמב"ם בעיון רב. הרמב"ם כתב את ספרו, היד החזקה, כך שיהיה שוה לכל נפש, אך הוא זכה דווקא לתפוס מקום מרכזי בפלפול התלמידים הממולחים מדור לדור. כך הרבי הרש"ב ייסד את ישיבת תומכי תמימים, ישיבה בה לומדים נגלה דאורייתא וחסידות בהעמקה בעיון רב. לשם כך חייבים ספרי 'רמב"ם' – ספרי החסידות של הרבי הרש"ב.

אדמו"ר הריי"צ – בזבוז האוצרות במסירות נפש

אחר כך בא הרבי הריי"צ, הרבי הקודם, הענין שלו הוא בזבוז האוצרות – מסירות נפש. הוא הצדיק הראשון מאז חורבן בית המקדש ששלח אנשים למות בפועל ממש תוך כדי מבצעים, כמו שאנו מסבירים לגביו בכל הזדמנות. זו מסירות נפש בפועל ממש על אידישקייט, תוך כדי בזבוז האוצרות להביא דברי אלקים חיים לכל מקום בעולם ביתר שאת ויתר עז (בשבעים לשון) – הכל כדי לקיים את דברי המשיח לבעל שם טוב ש"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" אז, ורק אז, יבוא מלך המשיח. כלומר, ענינו של הרבי הריי"צ הוא כבר עם מגמה משיחית גלויה.

הרבי – מלך המשיח

אחר כך ענינו של הרבי. לא סתם אומרים "הרבי מלך המשיח". פשוט שזה לא 'סתם', אבל נסביר את הענין באותיות של חסידות: כל הענין של הרבי הוא מלך המשיח מאז ילדותו (שמאז עמדו על דעתו היה מייחל ליום בו נוכל לומר "אודך הוי' כי אנפת בי ישֹב אפך ותנחמני", כפי שהוא מספר על עצמו). במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש. כשיש מי שאומר "הרבי מלך המשיח" הכוונה היא שיש צדיק אחד שמאז שהוא ילד קטן כל כולו שקוע רק בדבר אחד – מלך המשיח.

דור העשירי – התכללות, תחה"מ, תורה חדשה

עד שלא יבוא מלך המשיח בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים גלוי לעין כל, ויקיים את כל אותם הדברים שעל מלך המשיח לקיים, כמו שכתוב ברמב"ם, עדיין אנחנו נמצאים בדורו של הרבי, דור השביעי (המלכות) לאדמו"ר הזקן. מכח מסירות נפשו של הרבי על משיח והתעצמותו עמו הוא הבטיח שעד שיבוא משיח בפועל ממש הוא נמצא בקרבנו. בכל זאת הרבי אמר שאנחנו נכנסים לדור חדש, דור העשירי לבעל שם טוב כנ"ל, וודאי שמשמעות דור חדש היא ענין חדש, דגש חדש, ועל כל דור חדש ("דור דור ודורשיו") נאמר "מקום הניחו לי אבותי וכו'".

אם כן, מה יכול להיות אחרי דורו של משיח? יש כמה הצעות. יש הצעה אחת ששמענו עכשיו, שאולי הנקודה שלנו צריכה להיות תחית המתים. הרבי אמר שהכל הסתיים, אפשר לומר שבמובן מסוים כעת גם 'משיח' הסתיים (היינו ביאת המשיח = "ופרצת"[כו], ופירש"י "וחזקת", וד"ל) – עברנו הלאה לשלב יותר מתקדם כביכול בימות המשיח ובמה שיתרחש בעתיד לבוא. יהודי אף פעם לא נעצר, הוא מתקדם ("הליכות עולם [לעולם ועד, ילכו מחיל אל חיל] לו"), אז מה בא אחרי משיח? לרמב"ם יש יג עיקרים, ה-יב הוא מלך המשיח אבל זה לא סוף הדרך, וסוף הדרך היא העיקר ה-יג, תחית המתים (שאז, יחד עם "ילכו מחיל אל חיל" יהיה גם "מנוחה לחיי העולמים"). זו אפשרות אחת. חנוכה הוא חג של משיח ופורים חג של תחית המתים, זהו הסדר בשנה.

פירוש אחד: דור שמכיל את קודמיו

עוד לפני כן, הענין הראשון של דור העשירי, הוא מה שכבר רמזנו לו לפני שהתחלנו את הפרק הזה בשיעור: רמזנו שהדור העשירי הוא המלכות, ש"לית לה מגרמה כלום", ולכן "כל הנחלים הולכים אל הים". כלומר, הדור העשירי יכול להכיל כל הדורות הקודמים, החל מהבעל שם טוב והלאה, עם דגש מסוים על הבעל שם טוב בהיותו הראשון ועל הרבי בהיותו האחרון. זו היכולת להכיל את כל הדורות, עם הדגשים החשובים, ולעשות מהכל מודל ופרצוף וכו'. זה פירוש אחד.

פירוש שני: דור תחית המתים

פירוש שני הוא שדור העשירי הוא דור של תחית המתים, כנ"ל. מה הכוונה בתחית המתים? יש כאן חזרה לבעל שם טוב, שגם החיה את העצמות היבשות. רבי אייזיק אומר שבשביל הגאולה האמיתי והשלמה צריך 'א נייעם סדר' – סדר חדש, ובשביל "סדר חדש" צריך להתחיל מהבעל שם טוב – להבין שיש כאן יובש, סכנת היפך החיים, עלפון, קוֹמה, וצריך להכניס טריות, להחדיר חיות בעצמות היבשות, שזו פעולה של תחית המתים (כפי שגם חז"ל אומרים על נבואת יחזקאל). אם כן, זו ממש מהדורה חדשה של הבעל שם טוב.

פירוש שלישי: דור של "תורה חדשה"

יש פירוש שלישי, שהוא העיקרי (וגם קשור לשני הקודמים): רבי הלל מסביר (במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"[כז]), לפי מאמר הרעיא מהימנא בזהר הקדוש, שיש במשיח שלשה שלבים. תמיד מקובל לחשוב, וכך כתוב ברוב המקומות, שיש "תרין משיחין", משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אבל ברעיא מהימנא כתוב שיש שלשה – משיח בן יוסף, משיח בן דוד, ומשה רעיא מהימנא. משה רעיא מהימנא בא אחרי משיח בן דוד, היינו בדור שכולו משיח (בן דוד), אז הדור שלנו הוא כנראה הדור של משה רעיא מהימנא. מה הכוונה? הדור של "תורה חדשה מאתי תצא". זהו בטוי ששמענו הרבה פעמים מהרבי, הרבי אמר שוב ושוב שזה הדבר-הדור הבא, לכך אנו מחכים ("יעשה למחכה לו"). גם הענין של "תורה חדשה" קשור לבעל שם טוב, שהמשיח אמר לו שיבוא כאשר תתפרסם תורתו שהיא תורה חדשה. לכן המהדורה החדשה האמיתית של הבעל שם טוב היא חידוש ב"מה שלמדתי אותך ומה שהשגת" בכחות עצמך – צריך עוד הפעם, ביתר עז ויתר שאת ויתר חידוש "תורה חדשה מאתי תצא".

דור העשירי – בארץ ישראל

מה הסימן המובהק לכל הדברים האלה (תחית המתים, עם כל פירושיה אצלנו, ו"תורה חדשה")? שאנו בארץ ישראל. מהבעל שם טוב ועד הרבי מלך המשיח לא חיו בארץ ישראל, ואנחנו כן בארץ ישראל. עובדה זו אומרת את הכל. ארץ ישראל היא המקום של "אמת מארץ תצמח" כ"תורה חדשה" והמקום של "הקיצו ורננו שֹכני עפר כי טל אורֹת טלך וארץ רפאים תפיל" ('רפאים' היינו מתים ו'תפיל' היינו תוציא אותם חיים מתוך קברם, ובדרך מליצה 'רפאי'ם אלה שעוסקים ברפואה אלטרנטיבית...). התורה החדשה היא תורת ארץ ישראל, לכן זהו הענין שלנו, והגאולה ודאי תבוא בזכותו – בזכות התורה החדשה ותחית המתים דווקא כאן בארצנו הקדושה, ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (כאשר בית המקדש יתפשט בכל ירושלים וירושלים בכל ארץ ישראל), ובא לציון גואל.

ולסיכום:

הבעש"ט	יש מאין
הרב המגיד	אין מיש
אדמו"ר הזקן	חיבור נגלה ונסתר
אדמו"ר האמצעי	"רחֹבות הנהר"
הצמח צדק	שלום בין חסידים למתנגדים
המהר"ש	"לכתחילה אריבער"
הרש"ב	"הרמב"ם של החסידות"
הריי"צ	בזבוז האוצרות – מס"נ על הפצת חסידות
הרבי	מלך המשיח
דור העשירי	התכללות; תחית המתים; תורה חדשה

עד כאן פרק שלם בפני עצמו בענין החידוש העיקרי של כל דור ודור וכל רבי ורבי, ה"זהיר טפי" של כל אחד ואחד, ומה הענין המיוחד של דורנו. מה שיוצא לנו, תכל'ס, שאם אנחנו רוצים למנוע את הפינוי בבית השלום בחברון, או דברים דומים לכך היל"ת, צריך לדעת מה עיקר הכח שלנו. כחנו ודאי לא באגרופים. צריך לדעת שהכח שלנו הוא "תורה חדשה מאתי תצא". זה צריך להיות כל הזמן בראש. בחברון עשינו פרצוף משבעה קולות שנשמעו שם, אבל הדגשנו שאותו פרצוף הוא רק של ז תחתונות (ז"ת, שבע מדות הלב) – אין בו מוחין. לכן היום צריך להסביר שהז"ת לבד אף פעם לא יצליחו – אף רעיון לבד, ולא כולם יחד – בלי ג ראשונות (ג"ר, ג המוחין). ולא די בסתם ג"ר, מוחין ששייכים למדות, אלא דרושים לנו מוחין בעצם – שעשועים עצמיים, "תורה לשמה" לפי הפירוש הכי גבוה, "תורה חדשה מאתי תצא"[כח]. אחר כך כל הז"ת נכלל בפרצוף, כל אחד מהמבצעים לפי כבודו ומקומו. קודם אמרנו שאם מדברים על מבצע בפועל צריך להיות "ולך ישֻלם נדר" תיכף ומיד ממש – כל מבצע שדברנו עליו הוא 'נדר', "עוד יוסף חי", צריך להיות "עד מהרה ירוץ דברו". אצל מי ששייך לקו האמצעי, של יוסף, צריך שהכל ירוץ מהר – בדרך של "זריזות במתינות", שלא יהיה פזיז, אבל צריך זריזות.

ז. "פלג אלהים" – פלגינן דיבורא

לא הסברנו את הפסוק הראשון, "לך דֻמיה תהלה אלהים בציון", אבל עוד לפני כן נאמר כמה מלים קצרות על הבטוי "פלג אלהים מלא מים" העולה בגימטריא "משביח". אחר כך צריך גם להשלים את הסבר האריז"ל ל"חכם באחור ישבחנה".

הרמז בתורה ל"פלגינן דבורא" – "פלג אלהים"

בישיבה לומדים מסכת סנהדרין, ושמעתי שהגיעו לסוגיה של "פלגינן דיבורא"[כט]. זהו דין מחודש של רבא. יש מהראשונים שאומרים שרב יוסף חולק על עצם הדין, וגם רבי יהודה במשנה ביבמות חולק על עצם הדין, אבל הרמב"ם פוסק כדעת רבא. "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא" – מאיפה יוצא הדין בתורה? מהפסוק "פלג א-להים מלא מים" העולה שכם. כלומר, שכם הוא המקום של פלגינן דיבורא. מה הפירוש "פלג אלהים"? כתוב בקבלה ששם אלקים מתפלג – "פלגינן דיבורא", "ויאמר אלהים" – לחלק את ה"מי" מה"אלה", "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי ברא אלה" אותיות "ברא אלהים". "פלג אלהים מלא מים" – מלא שפע, קיום היעוד של "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[ל]. בשביל זה צריך "פלג אלהים", פלגינן דבורא.

"פלגינן דבורא" – מדרגת נבואת משה רבינו

גם בלשון חז"ל – "לשון חכמים מרפא" (ר"ת לחם – "לכו לחמו בלחמי", וכל שאר הדברים שציינו חז"ל לגבי "לשון חכמים") – צריך להתבונן: דבר מופלא – פלגינן בגימטריא דיבורא, זה רמז שממש חולק את הבטוי באמצע. המספר הוא 223 – "כל הנביאים התנבאו ב'כה אמר הוי'' ומוסיף עליהם משה [הדור שלנו] שהתנבא ב'זה הדבר'". "פלגינן דבורא" היא הלכה ש"לית כל מוחא סביל דא", ובשבילה צריך להגיע לדרגת נבואתו של משה רבינו, אספקלריא המאירה. זו דרגתו של רבא בין חכמי הגמרא, ואין כאן המקום להאריך מאד.

זו אחת ההלכות המופלאות ביותר, שהאדם אומר דבר אחד ומאמינים רק לחצי ולחצי לא (כי "אדם קרוב אצל עצמו", לכן לגבי עצמו לא מאמינים לו) – אין לכך שום מקום בשכל. לכן באמת יש מי שחולק על כך. רבי יהודה חולק, בגלל שרבי יהודה ענינו מלכות. רבי יהודה חולק על המקור של הדעה, ש"אדם קרוב אצל עצמו" ולכן "אין אדם משים עצמו רשע". המלכות רוצה שאדם כן ישים עצמו רשע – שבמה שאתה אומר בחקירה בשב"כ כבר הרשעת את עצמך, ככה ניחא למלכות לסבור. אף על פי שרבי יהודה הוא מלכות, ובדרך כלל כן פוסקים כמותו – הוא סמכות – אבל כאן לא פוסקים כמותו אלא כמו חכמים ש"אין אדם משים עצמו רשע" וממילא "פלגינן דיבורא". לכן זהו דין של "זה הדבר", למעלה מכל הנביאים.

"פלגינן דבורא" בשם הוי' ובשם אלקים

אם נחזור ונאמר ש"פלגינן דיבורא" זו פעולה שנעשית בשם אלקים, אז בדקות יש גם בחינה ב"פלגינן דבורא" של לפלג את שם הוי' ב"ה, בין יחודא-עילאה (י-ה) ליחודא-תתאה (ו-ה). הפשט הוא "פלג אלהים", ואם מקיימים "פלגינן דיבורא" אז היינו חושבים שאת שם א-להים מחלקים לשני חלקים שוים – גם גם (סוד הגמגום, כידוע אצלנו) – אבל הזהר לא מחלק כך. הזהר מחלק ל-מי, בינה, עלמא דאתכסייא ("מי דקיימא לשאלה"), ו-אלה, עלמא דאתגלייא. בהקשר של עדות, על "אלה" אני מאמין אבל "מי" – מה שהאדם מעיד על עצמו – אני לא מאמין. בינה, סוד "מי", היא "אור המאיר לעצמו".

האם "אדם משים עצמו רשע" בוידוי בפני ה'?

למה אני לא מאמין? יש הרבה סברות, ואין כאן מספיק זמן להאריך בכך (בע"ה בהזדמנות אחרת). יש אפילו מי שאומר שכאשר אדם עושה תשובה לא מאמינים לו, אין ערך לוידוי שלו. אפשר לחשוב שוידוי נעשה רק מול ה' (כי בבית דין אין ערך להודאת האדם על עצמו), אבל גם ה' מקיים את התורה ולכן ודאי לא מאמין לו. ה' יודע הכל, אבל לא מאמין לך כשאתה מרשיע את עצמך בוידוי.

"אין אדם משים עצמו רשע" רק בישראל

כתוב שהדין ש"אין אדם משים עצמו רשע" חל רק על יהודים – כך מפורש בירושלמי, וכך להלכה. גוי משים עצמו רשע והורגים אותו – גוי שאומר שהרג את הנפש או גנב משהו הורגים אותו על פי עדות עצמו על עצמו. אנחנו תמיד מחפשים ענינים בתורה המבדילים בין יהודים לגוים, ויש כאן הבדל מהותי ביותר ביניהם – שאצל יהודי אין אדם משים עצמו רשע ואצל גוי אדם משים עצמו רשע. זה ודאי קשור לעוד הבדל, שאצל יהודי לא מצרפים מחשבה רעה למעשה ואצל גוי כן מצרפים מחשבה רעה למעשה.

"אדם קרוב אצל עצמו" ולכן מה שקורה איתו נסתר ממנו

מה העומק של "אדם קרוב אצל עצמו" (שהוא היסוד כאן)? הסוד הוא כמו בסיפור של רבי נחמן של המעין והלב[לא], שברגע שהלב מתקרב למעין הוא מפסיק לראות את המעין. "אדם קרוב אצל עצמו" – הכוונה היא שמרוב קרבה לעצמו, האדם לא יכול לראות את עצמו נכון – לא יכול להעיד לגבי עצמו. הוא רואה שהוא רצח, אבל אני לא מאמין לו. זו הבעיה של "אור המאיר לעצמו", של "מי". "פלגינן דיבורא", "פלג א-להים", ובגלל שהבינה היא עלמא דאתכסייא אני לא מאמין למה שאתה אומר על עצמך. זו הנקודה ממש בקיצור נמרץ. אבל ל"אלה", עלמא דאתגלייא, אני מאמין.

אם כן, שרש הלכה זו של "פלגינן דיבורא" נלמד מכאן – מ"פלג אלהים" – וזו מההלכות המופלאות ביותר בכל הש"ס עד ש"לית כל מוחא סביל דא", כנ"ל. כנראה שדין זה שייך לרבא במיוחד, והוא שייך לשכם, שייך ל"משביח". בכך השלמנו נקודה אחת.

ח. "חכם באחור ישבחנה" בפירוש האריז"ל

נקודה נוספת: איך האריז"ל מפרש את ה"חכם באחור ישבחנה"?

ארבע מדרגות בזיווג ("חכם באחור ישבחנה" – פנים באחור)

בקיצור נמרץ, האריז"ל אומר שיש ארבעה שלבים בזיווג בין הדכורא לבין הנוקבא: יש מדרגה אחת שנקראת "אחור באחור", השפעה שעוברת מהמשפיע למקבל, אבל היא מועטת ביותר; אחר כך דרגה יותר גבוהה, "אחור בפנים" – אחורי המשפיע לפני המקבל – שהמשפיע משפיע דרך אחוריו, אבל יש בכך מעלה שהמקבל מקבל דרך פניו; דרגה שלישית, יותר גבוהה, "פנים באחור" – שפני המשפיע כלפי אחורי המקבל. זו השפעה רצונית, שפני המשפיע מופנים לאחורי המקבל, אך המקבלת, הנוקבא, נמצאת בבחינת "אחור" כי אין לה כח לקבל את פני המשפיע דרך פניה, אלא רק דרך אחוריה. היא כבר מקבלת מפני המשפיע, וזו התקדמות עצומה; אחר כך, בזכות שהמקבל קבל שפע דרך האחור, הנוקבא יכולה שהקבלה תעבור לאט מהאחור שלה לפנים שלה, אבל במינון קטן מספיק שמתאים לה. כלומר, יש לפעמים שחייב להיות הסדר הזה, שהמקבל לא מסוגל לקבל את השפע דרך הפנים, והמשפיע כן מעונין להסתכל מפניו אל המקבל – זו מדרגה יותר גבוהה, ויש בה שפע. כמובן, המדרגה הכי גבוהה היא "פנים בפנים" – שמקבל מהפנים ישר, בלי סינון, שהמקבל יכול לקבל דברים כהוויתם, ישר מהמשפיע, "פנים בפנים".

אומר האריז"ל ש"חכם באחור ישבחנה" זו המדרגה השלישית. אם כן, הפסוק משמש אותו לאחד הכללים הכי גדולים וחשובים בכל תורת הנסתר. זו המדרגה השלישית, שפני המשפיע כלפי אחורי המקבל, ויש בה זיווג מסוים ושפע שעובר לאחור, ומהאחור גם מתקבל בפנים של המקבל.

בין יחוד י-ה ליחוד ו-ה

ממשיך האריז"ל ומסביר באותה סוגיא על ההבדל בין יחוד י-ה ליחוד ו-ה. אמרנו, ועוד נסביר יותר, שיש "פלגינן דיבורא" יותר עמוק, גם בשם הוי', לכך נגיע כשנסביר את הפסוק "לך דומיה תהלה". אבל, גם כאן יש איזה פלג-חילוק בין זיווג אבא ואמא לזיווג זעיר-אנפין ונוקבא: ביחוד אבא ואמא אין את כל ארבע המדרגות – אין שם את המדרגה השניה בכלל. אצל י-ה, אבא ואמא, יש או מצב של אחור באחור, או שמיד קופצים ל"חכם באחור ישבחנה", פנים באחור, או שזוכים לשלמות של פנים בפנים. מה שאין כן ב-וה, יחודא-תתאה, יחוד זו"נ, יש את כל ארבע המדרגות בסדר הנ"ל.

יחוד פנים באחור והעדר יחוד אחור בפנים ביחסי רב ותלמיד

איך ניתן לזה טפה של הסבר על דרך החסידות בפנימיות? את יחוד י-ה נדמה ליחוד תלמיד ורב. אם אין ביחוד רב ותלמיד את המדרגה השניה, של אחור בפנים, מה זאת אומרת? שאף פעם התלמיד לא צריך להסתכל על האחור של הרב, לא צריך לדעת ממנו בכלל. הרב כן צריך לדעת מהאחור של התלמיד, ויש זמנים ועתים שהרב חייב להשפיע לתלמיד דרך האחור שלו דווקא, זמנים בהם התלמיד לא מסוגל לקבל את השפע דרך הפנים שלו, אבל התלמיד לא אמור לדעת כלל וכלל מהאחור של הרב. התלמיד צריך להיות מאד תמים עם הרב, רק לראות את הפנים. כתוב שרבי אמר שאם הייתי רואה רק את פני רבי מאיר הייתי מחודד יותר, אך ישב מאחוריו. כנראה לפי קבלה יש איזה פגם בכך שהתלמיד יושב מאחורי הרב, הוא אמור לשבת רק מלפניו.

הפלא הוא שלפעמים התלמיד צריך להפנות גב מרוב האור – זה לא זלזול אלא הכרח. כתוב שאחור אותיות א-חור, יש איזה חור בגב, שדרכו השפע נכנס וגם עובר מהגב לצד הפנים. אם התלמיד פונה אחור, הוא צריך גם לפתוח את החור. לפי הסבר זה, איך מתקיים הפשט של "חכם באחור ישבחנה", היינו שהחכם משפיל את הכסיל באחור שלו? כמו שהבעל שם טוב אמר שכל סברא שתלמיד-חכם יאמר, הוא יכול לסתור על ידי שהוא מיד מזהה את נקודת התורפה, נקודת האין, החור, שבתוך הסברא. מישהו אומר איך מצילים את הבית, אבל יש איזה חור בסברא. אם הצד השני לא יודע מהי נקודת התורפה אז אולי הרעיון קצת יצליח, אבל בדרך כלל הם חכמים ויודעים את נקודת התורפה. החור הוא תמיד באחור, בלא-מודע של מי שאומר את הסברא. מה שאמרנו קודם – שצריך לפתוח את החור באחור – הוא כמעט תרתי דסתרי, כי אתה לא רואה מה קורה שם. החכם שדרש דרוש מפואר, מופתע כשהבעל שם טוב סותר לו אותו כארמון קלפים. החכם צריך לדעת איך למצוא את החור באחור ולהשפיע דרכו, לשבח.

ביחוד זו"נ קיימת מודעות של המקבל לאחורי המשפיע

בכל אופן, ביחוד התחתון, יחוד זו"נ, יש את כל השלבים. שם, אם מדובר בקשר בין חברים או באיש ואשה, אז מותר שגם המקבל לפעמים יתייחס לאחור של המשפיע, ידע שלמשפיע יש אחור, ויש ענין בכך. מה זה אחור? נקודות חולשה. התלמיד לא צריך לדעת מנקודות החולשה, מהאחור, של הרב. במיוחד אם מדובר רבי וחסיד. לרב יש הרבה נקודות חולשה. אפשר לומר שזה ההבדל בין רב מובהק ותלמיד לבין תלמיד שנעשה תלמיד-חבר והרב נעשה רב-חבר. יתכן שאז הם יורדים מהזיווג העליון, זיווג נשיקין, לזיווג התחתון, זיווג גופני. אף על פי שיש כאן עליה, יש כאן צמצום וקירוב ואז היחוד מתדמה ליחוד זו"נ שיש בו גם את המדרגה השניה.

"ישבחנה" בבינה – "מינה דינין מתערין" ופירוש ההמתקה

איך האריז"ל מפרש "ישבחנה"? מלשון שבח, למעליותא. האריז"ל אומר ששבח בכל מקום הוא בספירת הבינה, כי שבח בגימטריא שי, סוד "שי עולמות" של הצדיקים בעלמא דאתי, עולם הבינה – שם יש את כל השבחים. אבל הבינה היא ה"מי", מה שאני לא מאמין לך כי הוא בגדר "אור המאיר לעצמו", הלב שמדי קרוב למעין ולא רואה אותו בכלל. לכן יש בשבח הזה שני פירושים, כי בנוסף לשבח למעליותא יש בבינה גם "מינה דינין מתערין" – יש לשבח גם כח להשפיל מישהו ולהשקיט אותו, להפוך את הסערה לדממה ויחשו גליהם.

בכל אופן, זה נושא עמוק בכתבי האריז"ל, מיסודות הקבלה. לכן אמרנו שיחסית לשלשת פירושי "וחכם באחור ישבחנה", פירוש האריז"ל הוא המתקה – שבח ממש. "ישבחנה" של שני הפירושים בנגלה עדיין שייך ל"מינה דינין מתערין", שבח במובן של השפלה, אבל באריז"ל השבח הוא מלשון השבחה ממש, פנימיות אמא, חסדים דאמא. השבח הוא מתוק, זהו מצב בו כל הדינים מתמתקים בשרשם. הדינים היינו מצב של אחור, אך לא מיד הופכים את המצב ומבטלים את האחור, אלא משפיעים דרך האחור.

השפעה לעם ישראל בטרם שהוא מסב אלינו פנים

נביא דוגמה להבין זאת, גם לעניננו: אם אנחנו צריך להשפיע על כל עם ישראל עם תורה חדשה, אבל המצב הנתון שרובא דרובא דרובא לא עם הפנים כלפינו אלא עם האחור כלפינו, אז צריך להשכיל ולדעת איך עם הפנים שלנו לחדור דרך החור באחור של ה'עולם' (לשון העלם) ולהשביח אותם. יש אולי משהו שצריך להשפיל, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה (גם ענין של בינה), אבל התכלית היא למצוא את הפתח איך להשפיע לו ולהשביח אותו דרך האחור שלו. אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, ברומו של עולמנו – זו ההמתקה.

ט. "לך דֻמיה תהלה א-להים בציון ולך ישֻלם נדר"

כעת נחזור להתחלה, לפירוש "לך דֻמיה תהלה א-להים בציון ולך ישֻלם נדר": יש לפסוק חמשה פירושים בפשטנים, ויש פירוש של הקדושת לוי שהוא סניף לאחד מפירושי הראב"ע ("לך ישֻלם נדר" – פעם אמרנו שכדאי לקבל החלטה טובה שאפשר לקיים על אתר, אז בינתיים ההחלטה הטובה היא לומר את חמשת הפירושים... הכל בעזרת ה' יתברך, "פתח פיך"):

הדומיה היא שבח ה' לפי שאין קץ לשבחו

הפירוש הראשון של "לך דֻמיה תהלה", בפרט ב"אלהים בציון" – במקום השראת השכינה, "בהר הוי' יראה", כשרואים את השכינה – הוא פירוש רש"י, שאי אפשר להלל את ה' והדומיה היא השבח: "השתיקה תהלה לך לפי שאין קץ לשבחך והמרבה בשבח אינו אלא גורע". מול גילוי אור אין סוף אי אפשר להלל שום דבר, דווקא כשזוכים ל"א-להים בציון" אז "לך דֻמיה תהלה".

דומית ה', ששותק ומאריך אף למכעסיו, היא תהלתו

הפירוש האחרון של רש"י הוא ש"לך דֻמיה תהלה" אין משמעו שאני עומד דומם מול תהלת ה', אלא שהדומיה של ה' היא תהלתו – שיש לו אריכות אפים אין סופית והוא דומם, ולא מיד נוקם מאויביו: "את אשר דוממת והחרשת על מה שעשה אויביך בציון תהלה היה לך שהיכולת בידך להנקם ואתה מאריך אף". קודם ה"תהלה" היינו שאין תהלה כי אי אפשר להלל, וכאן ה"דמיה" היא עצמה ה"תהלה" – שבח ה' שמאריך אף. זה פירוש הפוך לגמרי, אחר לחלוטין.

להלל מעט בבחינת "גילו ברעדה"

בין שני הפירושים מופיע עוד פירוש מוסגר בשם "מצאתי" – "שימו כבוד תהלתו, לא יותר מדאי, אך 'דומיה תהלה'" – ובסופו הוא אומר בסוף ש"לך דֻמיה תהלה" הוא כמו "גילו ברעדה": "ולשון 'וגילו ברעדה' דומה לזה". מפרש שכאשר באים להלל את ה' צריך הרבה דחילא, ולכן צריך למעט בהילול ולא להרבות בו. הוא מביא דוגמה שהענין הוא כמו שם י-ה ביחס לשם הוי', שהתרגום של י-ה – החוזר רק פעמיים בחמשה חומשי תורה, שניהם בפרשת בשלח – הוא "דחילא": "וכמדומה הללוהו באימה בלשון 'הללויה', שם בן שתי אותיות מתורגם 'דחילא', 'עזי וזמרת י-ה' ו'יד על כס י-ה'". כשיש רק גילוי י-ה, בלי ו-ה, יש בכך מורא – זו חויה של "גילו ברעדה". כשבאים להלל את ה' צריך "גילו ברעדה", והדבר יוצא בפועל כשממעטים בדיבור ("כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"). אם כן, לפי הפירוש הראשון של רש"י, האדם לא יכול לומר כלום, ובפירוש השני אומר משהו, מעט שבח והילול, אבל בבחינת "גילו ברעדה".

דומיה – שתיקה אחרי הזכרת י-ה

בעצם רש"י עשה כאן בפירושו "פלג" בשם הוי', והתייחס לשם י-ה, דווקא כאשר האדם בא להלל את ה'. הוא מביא עוד פסוק להוכיח זאת, שחותמת אותו המלה העיקרית בכל ספר תהלים – הללו-יה. ידוע שיש שתי דעות במסורה אם זו מלה אחת או שתי מלים, ואנחנו פוסקים כדעה ש"הללו-יה" מורכבת משתי מלים[לב] (דבר שלא כולם יודעים). בדרך כלל זה כתוב בספרים כמלה אחת, אבל ההלכה היא שאלו שתי מלים – הללו-יה. כלומר, לא מספיקים לגמור את שם הוי'. בכל התניא אדמו"ר הזקן כותב "אצי'" ולא "אצילות", וכתוב – עד מפי עד – שהדבר נבע מרוב המורא והפחד שלו, שלא יכול היה להשלים את המלה.

עד כאן ה"מצאתי" של רש"י (כנראה שבשביל להגיע לכך צריך הרבה "יגעתי [ומצאתי – תאמין]", ודוק), שכאשר באים להלל את ה' מתחילים מאותיות י-ה אבל אי אפשר להמשיך ולהשלים את השם, כי החויה של להלל את ה' היא חוית "גילו ברעדה". אלו שלשה פירושים יפהפיים של רש"י על "לך דמיה תהלה". מכך עולה גם רמז, שרש"י לא מביא, במלה דומיה – דום-יה, אחרי שאמרת י-ה דום, כי אי אפשר לומר יותר מזה.

דומיה לשון דמות – התפעלות בהעלאת הארון או חנוכת המקדש

אחר כך יש שני פירושים בראב"ע: לא ירדתי לסוף דעת הראב"ע בפירושו הראשון, אף שמדבריו נראה שהפירוש פשוט לו ביותר. הוא אומר שאת המזמור אמר דוד בהעלאת הארון לירושלים, או שהמשוררים אמרו את המזמור ביום חנוכת בית המקדש (האפשרות השניה נראית לו נכונה יותר, אף שמפורש שדוד הוא אומר המזמור). [לפי זה כל הפרק מתאים 'בול' למסיבה שלנו היום, התחלת חנוכת הבית. עומדים בחדש בול, חדש חשון, אז הדברים צריכים להיות 'בול'.] כל מזמור מביע התפעלות, ולפי דבריו מזמור זה מבטא התפעלות מארון הקדש או מהבנין היפהפה. בהקשר זה, הוא מסביר, ש"דֻמיה" לשון דמות.

עד כאן הפירוש הראשון, שאינו מובן בדיוק, ואפשר רק לנחש שעצם דמות הבית היא ההילול לקב"ה – כשאני מסתכל על הבית, על הדמות, יש כאן איזו השתקפות אלקית. אם יש למישהו הצעה יותר טובה בפירושו אשמח לשמוע, אבל כך נראה לי. לה' אין גוף ולא דמות הגוף, אבל יש משהו במקדש שהוא דמות ה' (דמות יחוד קוב"ה ושכינתיה, כנסת ישראל), ובארון יש את הכרובים שהם דמות ה', "כמער איש ולֹיות" (אך אם עושים אותם טפה אחרת – מכסף ולא מזהב או לא בקה"ק וכו' – זה כבר הופך לע"ז). הפירוש נראה כאיזה מדרש פליאה, שאצל הראב"ע כנראה היה מאד פשוט. בכל אופן, לפי פירושו הראשון דומיה היא לשון דמות.

המתנה לתהלה העתידית

אחר כך הראב"ע אומר פירוש הרבה יותר פשוט, ש"דֻמיה" מלשון "דום להוי' והתחולל לו"[לג] (התחולל כמו חול הים), שמובנו לקוות לקב"ה. אבל ה"דום" בפירושו הוא לא עד אין סוף. בפירוש הראשון של רש"י יש גילוי אור אין סוף ואי אפשר לפתוח את הפה, אבל לפי הפירוש השני של האבן עזרא, דום היינו לחכות – לחכות לתהלה. הוא אומר שהמזמור נאמר בחנוכת בית המקדש, חנוכת הבית, וכאילו המשורר פונה לה' ואומר לו להמתין לכך שיעלו המונים לבית המקדש, וכאשר ינהרו ההמונים אזי אתה ה' תקבל את השבח המגיע לך.

זה פירוש יפה מאד, שכאילו אומרים לה' – תמתין. כמו כאן בבית המדרש, אומרים לקב"ה – חכה ותראה מה יהיה פה, מה עתיד להיות במבנה הזה, אתה תהיה מבסוט (אם אתה עדיין לא לגמרי מבסוט) ממה שעתיד לקרות בבית המדרש הזה. כך אומרים לה': תמתין לתהלה שלך שתצא מבית זה כאשר המונים, המון תלמידים, יגיעו לכאן וישמע כאן קול תורה וקול תפלה וקול גאולה, "צהלי קולך בת גלים"[לד].

הבוטח בה' יכול להלל עד בלי די

אמרנו שהפירוש השני של האבן עזרא דומה לפירוש של הקדושת לוי. רבי לוי יצחק מברדיטשוב לומד מ"דום להוי' והתחולל לו" ש"דֻמיה" היינו מדת הבטחון, אבל מפרש טפה אחרת – שמי שבוטח בה' מאה אחוז לא צריך להתפלל, כי כל כך בוטח שהכל יהיה בסדר שלא צריך לבקש. מה יוצא מזה שהוא בבחינת דומיה? "תהלה" – הוא יכול תיכף ומיד לעבור הילוך ולשפוך תהלות. הפירוש הזה הוא בדיוק ההיפך מדברי רש"י (על מיעוט התהלה). אחד שהוא דומיה בעצם, שבוטח בה' ואפילו לא צריך להתפלל כי כל כך בוטח, מיד יכול לשבח את ה' תהלה עד בלי די, עד אין סוף.

חמשת הפירושים בסוד הוי'

נאמר בקיצור איך להבין את המבנה הפנימי של חמשת הפירושים:

העמידה מול האין סוף בלי יכולת לפתוח את הפה, היא באור אין סוף לפני הצמצום – חויה של אור אין סוף. יש כמה פירושים מה עושה הצמצום הראשון, מה משמעות החלל[לה]. יש פירוש אחד בחסידות שהצמצום עושה את חלל המוח, יש פירוש שני שהוא עושה את חלל הלב, ויש פירוש שלישי – של רבי הלל, במאמרים הכי עמוקים בחסידות – שהצמצום עושה את חלל הפה, שה' יוכל לדבר ולהשמיע קול, בסוד הקו, שיוכל להיות "ויאמר א-להים יהי אור" וכל שאר עשרת המאמרות. זאת אומרת שלפני הצמצום אין פה, וכך אמרנו עכשיו – כשעומדים לפני הצמצום אין פה, "לך דֻמיה תהלה".

שבח ה' על כך שהוא מאריך אף שייך לכתר – "ארך אפים" היינו כתר עליון, אבל כבר אחרי הצמצום (כמו שיש ענין להאריך ב-ד של "אחד", כך יש ענין להאריך אף – כל פעם שהבעל שם טוב אמר 'אף' התכוון להאריך אף).

הפירוש שאפשר להגיע רק לשם י-ה ולא יותר הוא כנגד המוחין, כנגד אותיות י-ה עצמן, חכמה ובינה.

ההמתנה עד שהנשמות יכנסו לתוך ציון, ואז יהיה הילול כדבעי, שייכת למדות הלב הנמשכות עד ליסוד – ציון הוא כינוי לספירת היסוד (ציון = יוסף). השרש של כח ההמתנה הזאת הוא בראש העליון של הכתר, "כתר לי זעיר ואחוך", אבל לעניננו המשמעות היא שצריך להמתין עד שכל האורות יכנסו לתוך ציון, ה-ו של שם הוי'.

הפירוש שיש איזו דמות פיזית שמעוררת את התהלה – דמות הארון או דמות הבית הגשמי – שייכת למלכות.

ולסיכום פירושי "לך דמיה תהלה אלהים בציון":

אוא"ס לפני הצמצום	אי יכולת לפתוח את הפה
כתר	אריכות האף של ה'
חכמה ובינה	שבח אותיות י-ה בלבד
מדות (עד יסוד)	המתנה לכניסת הנשמות לציון
מלכות	הדמות מעוררת תהלה

י. סוד הגוונים

"כחול הים"

נסיים עם עוד ווארט, עוד ענין שקשור למה שדברנו בחברון: אמרנו שצריך לדעת לגוון את הצבע, ולהשתמש כל פעם בצבע אחר. רק פעם אחת בתנ"ך כתוב "חול הים" בלי תוספת, אבל כל שאר הפעמים כתוב "כחול הים". כחול, חוץ מפירושו הפשוט, כמו חול, רומז גם לצבע כחול. על כך אמר רבי מאיר[לו] שתכלת הציצית דומה לים והים לרקיע והרקיע לכסא הכבוד. אמרנו שבשביל לנצח, חלק מהחכמה הוא להחליף צבעים – לכל חדש יש צבע.

ארגוני נשים בגוונים

בחברון דברנו על כתום וסגול, אבל לא הזכרנו את "נשים בירוק". אני לא כל כך מכיר את הארגון מקרוב, רק ממה ששמענו. קודם כל יש משהו טוב בכך שהצבע הוא לא כתום – זה כבר גיוון – וגם אמרנו שכתום הוא צבע 'לוזר'. הצבע ירוק שייך לחדש אדר, צבע מאד חשוב[לז]. "נשים בירוק" זה דבר מצוין בשביל חדש אדר – "אסתר ירקרוקת היתה"[לח] (זו אחת הראיות של סדר הצבעים – סדר שיוצא בדרך ממילא מתוך החכמה). אם כן, הארגון הזה מצוין בשביל חדש אדר.

מן הסתם "נשים בירוק" זו עמותה. נשים ב = בת (בגלל שנשים בגימטריא ת) – כנסת ישראל היא "בת גלים" ו"גלים" מתפרש גם כגוונים, שהרי לכל צבע יש את אורך הגל המיוחד לו (וכן רמוז בפסוק "גן נעול... גל נעול" – גל קשור לגן, וגן הוא לשון גון). אם יש עמותה בשם "נשים בירוק", צריך גם עמותת "נשים בסגול" וכו' – כל חדש צריך עמותה. מי התנהל לפי השכל הזה, שבכל חדש פתח עמותה? שלמה המלך. בכל חדש היתה לו מערכת שלמה של מנהלים וממונים על המלאכה ופועלים – הכל השתנה אצלו מדי חדש בחדשו. הוא היה מגוון מאד, החכם מכל אדם. לא כתוב בפירוש, אבל מן הסתם התלבשו בצבע אחר, במדים מיוחדים לפועלי כל חדש וחדש, גם כדי שיבדילו ביניהם. גם בבית המקדש יש תמיד תחלופה של הכהנים – גלים (משמרות), גל בא וגל עובר ועוד גל בא, בקדושה. אם כן, צריך שתים עשרה עמותות.

צבעי החדשים

בחדש חשון צריכים את "נשים בסגול". חשוב מאד לדעת שסגול, באמת, לפי חכמת הצבעים, הוא מה שקוראים ארגמן. לא ויולט אלא פורפל, אבל בעברית המדוברת לא כל כך מבחינים. ארגמן הוא צבע המלכות, צבע שכולל את כל הצבעים בעצם. מה הפירוש הפנימי של ארגמן? חיבור כל המלאכים ביחד – אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל, ר"ת ארגמן כידוע. ארגמן בגימטריא "אין מלך בלא עם". מלך צריך עם מגוון, שכולל את כל הצבעים. ממילא שרש הכל, כל הגוונים וגינוני המלכות, צריך להיות במלך עצמו. בחדש הבא, כסלו, הצבע הוא כבר סגול-כחול. טבת "נשים בכחול", שבט כחול-ירוק, לפי סדר הצבעים, ואחר כך אדר "נשים בירוק" (אדר שני ירוק שיותר נוטה לצהוב). אחר כך ניסן הוא ירוק-צהוב ובאייר "נשים בצהוב". אחר כך הצבע הוא צהוב-כתום, ובתמוז זה כבר "נשים בכתום". אחר כך כתום-אדום, ובאלול "נשים באדום". תשרי הוא אדום-סגול, ועכשיו חדש חשון "נשים בארגמן" (נשים בארגמן = בי פעמים חן). עד כאן רק כדי שנבין עוד קצת את הענין של סדר הגוונים.

יא. הנחיות לפעילות

השתתפות בנות במאבק במקום של פינוי היל"ת

אחרי מה שהיה בחברון, בת שאלה שאלה מתבקשת: האם להשתתף בפועל בפינוי, היו לא תהיה? זו שאלה ששייכת לכל הבנות, לכן כאן המקום לענות בפומבי, שיתפרסם:

שמענו מאחד מראשי הפעילים, ששמע ממקור מוסמך ביותר, שהכחות המפנים מתכננים לפגוע בצניעות הבנות בלי שום חשבונות. לאור זאת אמרתי לו, ומקוה שיישם – עם כל זאת שלא פשוט – שיהיה דבר ברור שאל לבנות להיות בזירת הפינוי, בשום פינוי מהיום והלאה כלל וכלל. באמת זו הוראה כללית ביחס לכל הנשים. לכן גם אמרתי קודם שנראה לי ברור מאד שצריך לשנות את אופי העימות במקום לחלוטין. בשטח צריכים להיות רק גברים, "יוצאי צבא", וגם לא צריך שיהיו מהם יותר מדי בתוך הבית. אבל שבכלל לא תהיינה נשים, לא ילדים, לא בנות מהאולפנא. זה יוריד את החשק של החילים לפנות. ביודעין או שלא יודעין, יש חשק לחילים לפנות נשים וילדים. ברגע שאין שם נשים וילדים, יורדים חמשים אחוז מהחשק לפנות, ויותר קל להשפיע על סירוב פקודה. שוב, המעשה הוא העיקר, מאבק במקום הפינוי הוא לא בשביל בנות וילדים – אין בכך תועלת, לא ינצחו בכך כלום, ורק יפסידו, ר"ל, פגיעה חמורה בצניעות בנות ישראל. זה לא יעשה שום דבר חיובי.

עיקר הפעילות בזירות אחרות

אם כן, הרי הבת רוצה לעשות משהו, ומגיע לה לעשות משהו אקטיבי ולא פסיבי. הבנות צריכות, כמו הבנים, לחשוב על כל מיני פעילויות לא במקום הפינוי. כפי שאמרנו, אפילו מהגברים יוצאי הצבא שנשארים לא צריכים הרבה, אלא נציגות – משום שאסור לעזוב את המקום – אך עיקר הפעילות היא רק מחוץ למקומות של הפינוי עצמו.

יש כל מיני דברים לעשות, ואמרנו לגבי בנות שהן צריכות לעשות פעולות דוברוּת – לתפוס כמה שיותר מיקרופונים, אך לא קרוב ל'אקשן', כדי שלא יסתכנו. כמובן, חלק מהפעילות הוא גם להפיץ כמה שיותר חומר כתוב שצריך להכין מראש (הדפיסו דף הכי טוב בינתים על סירוב, ושיעשו דפים עוד יותר טובים, "מחיל אל חיל"). אפשר גם לעשות צעדות, כפי שכבר עשו, בתוך כפרים ואוכלוסיה ערבית (עם אבטחה במדת הצורך).

עוד דבר שהצענו הוא לעשות פרסום קצר וקולע – "המתנחלים צודקים" – דווקא בגוש דן. צריך לעשות את הצעדות גם ביפו, גם בעכו, גם ברמלה, ובכל מקום שיש ערבים להסתובב עם שלטים – "ערבים צאו מארצנו" (על פי התיעצות פנימית בינינו אפשר לנסח יותר ב'עדינות', על מנת לא להזמין מכות על המקום ולקיים מצות "בלבול המוחות" גם אצל היהודים, כגון: "ערבים יקרים, בבקשה מכם לצאת מארצנו, יהיה לכם הרבה יותר טוב במקום אחר"; כמובן שהכל צריך להיות כתוב גם, או רק, בערבית). אז אם בת נכנסת כאן למטה לאיזה כפר, עם שלט "ערבים צאו מארצנו" (או בנוסח עדין יותר, כנ"ל), ודאי שזה יפעל את הפעולה – אפילו לא צריך לשרוף שדות. אנחנו קוראים למבצע הזה "עידוד העליה" – "ועלו מן הארץ". יש כל מיני דרכים לעודד עליה.

שוב, זו הוראה ברורה שלא צריכות להיות בנות במקום הפינוי בזמן הפינוי כלל, ולדעתי ברור שלא צריכות להיות משפחות כלל – ברור לי שנוכחות כזו נותנת חשק לחילים.

סיכום וסיום

אם כל פעם נדע להחליף צבעים, להחליף לבושים וטקטיקות, ידנו תמיד תישאר על העליונה – יד החסידים על העליונה. בשמחה ובטוב לבב וברוב שירה וזמרה, מבסיסי צה"ל והלאה, "צהלי קולך בת גלים" ודידן נצח.

[נאמר כמה מלים של הכרת הטוב באנגלית למי שתמך בהקמת הבנין – בן לנדא. נמצא כאן גם המבצע בפועל של הבנין. בשביל חסידים שבח הוא השפלה, אז לא נשפיל אותו בכך שנשבח אותו ברבים.]