בע"ה

בבא קמא (2)

טז חשון סז – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

חלק א:

בשבוע שעבר התחלנו ללמוד הלכות גזלה וגניבה מהתחלה, וראינו שבהלכה הראשונה אפשר לכוון ארבע דרגות בגזל, כנגד אבי"ע ממטה למעלה:

עשיה: הגוזל יותר משוה פרוטה – עובר על לאו דאורייתא וחייב בתשלומין.

יצירה: הגוזל פחות משוה פרוטה – אסור מן התורה, אף שלא עובר בלאו ואין בכך דין השבה.

בריאה: הלוקח קיסם מחבילה וכדו', שנוהגין שאין מקפידין בכך – מותר מעיקר הדין (הדוגמה היא קיסם לחצוץ שינים, אם יש לך כאב שינים ה' התחשב בך מראש והתיר לקחת קיסם להקל על כאב שינים).

אצילות: מנהג חסידים – שלא לקחת גם דבר שאין מקפידין בו.

היום נרחיב מהיכן באה מדת החסידות. מקור דין זה הוא בירושלמי, שכבר אומר שזה מוחין דאבא – מה שמאיר באצילות. אבל בשו"ע אדה"ז יש ציון – מקורי, מאדה"ז עצמו (לפי המקובל) – לבבלי ב"ק יא. במהדורה החדשה מציינים ש"כך מצאנו כתוב", כי מי שפותח שם את הגמרא – מאד קשה למצוא שם למה הכוונה, מה האסמכתא שם למדת החסידות. זה יהיה בע"ה נושא השיעור היום.

לפני כן, נפתח ב"ק ל, א – סוגיה שהיא הקדמה לב"ק, לנזיקין, ובעצם לכל התורה. בהמשך לדין המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לכותל רעוע, שאם נפל הכותל והזיקו, אומרת הגמרא:

תנו רבנן חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה רב ששת שדי להו בנורא רבא שדי להו בדגלת.

רואים שחסידים הראשונים, וכך כל הצדיקים הגדולים, מאד הקפידו שהקוצים והזכוכיות שלו לא יזיקו גם באפשרות הכי רחוקה. לכל אחד יש את הקוצים שלו, והשאלה – מה עושים איתם? צריך להצניע ולהרחיק כך שלא יזיק חלילה לאף אחד. לגבי צפורניים אנו יודעים ש"צדיק קוברן" אבל "חסיד שורפן" – חסיד דואג למקרה הכי רחוק מן המציאות, ושורפים את הצפרניים אף על פי שעלול להזיק להם (כי כתוב שמי ששורף מה שפרש לו מהגוף זה מזיק לו), כדי שלא יתגלה מקבורתו ויזיק לאשה הרה. מדין הצפרניים לומדים שחסיד זה מי שמוכן להזיק לעצמו כדי שזולתו לא ינזק. כאן סוגיא דומה, שצריך להצניע – מושג חשוב כאן – כך שלא יזיק בשום אופן.

וממשיכה הגמרא מיד:

אמר רב יהודה [שהיה חסיד גדול, כפי שנתבאר כמ"פ] האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות.

לדעת רב יהודה כדי להיות חסיד צריך ללמוד – "לקיים", ללמוד על מנת לעשות – מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות – מסכת שגם היא בסדר נזיקין, ומכוונת כנגד היסוד במסכתות נזיקין, כפי שנתבאר בשיעור שעבר. מתוך מסכת אבות, כפי שמודפס בגמרות, יש הסתעפות של כל המסכתות הקטנות (ולפעמים נקראות החיצוניות) שבש"ס. עניני נזיקין זה להכיר ש"אדם מועד לעולם" והאדם תמיד עלול להזיק, ולכן יר"ש וחסיד צריך להרחיק מכל אפשרות להזיק עד הקצה האחרון – לדמיין היכי תימצי הכי רחוק ולהשמר ממנו (זאת מתוך הכרה שאני תמיד בקצה של "מזיק" ולכן צריך להטות עד הקצה השני – כפי שמורה הרמב"ם בתיקון המדות – וזה להיות חסיד, המטה מהקו האמצעי לאחד הצדדים). לכן בשביל להיות חסיד צריך ללמוד נזיקין על מנת לקיים – אף שלכאורה זה מסכת של דינים ודיינים. הדעה שצריך ללמוד אבות היא פשוטה – אבות זה "מילי דחסידותא". אחר כך עוד דעה – "ואמרי לה מילי דברכות".

צריך להבין את שלוש הדעות – כנראה זה שלוש בחינות של חסידים, ובשביל להיות חסיד מושלם צריך הכל, "אלו ואלו דברי אלהים חיים": "מילי דנזיקין" זה כדי להשמר עד הקצה האחרון מלהזיק. מה מוסיפה על כך מסכת אבות, ומה מסכת ברכות? בין הראשונים המתייחסים לכך זה רבינו חננאל ועוד יותר הרשב"א. הרשב"א אומר שכל הלימוד בשביל להגיע לפרט אחד – ללמוד שחסידים הראשונים היו מצניעים קוצים וזכוכיות כדי שלא יזיקו, ועל זה הכוונה "יקיים מילי דנזיקין". לפי פירושו, ב"מילי דאבות" התכוון למשנת "ארבע מדות באדם", בה החסיד הוא האומר "שלי שלך ושלך שלך". המילי דנזיקין כאן היינו שחסיד דואג, ובגלל שהוא דואג הוא מצניע – קשר בין דאגה לצניעות – שבשום פנים לא יזיק לזולת. החסידות של אבות זה חסידות של וותרנות – שהכל של הזולת. כך לכאורה צריך לומר לה' – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'" – אך לזה הרשב"א עוד לא קורה חסיד. לא מספיק שהכל של ה', צריך להרגיש גם שהכל של הזולת, ואז אתה חסיד. במסכת ברכות חולקים הרשב"א והר"ח – הרשב"א אומר שזה בשביל להגיע ל"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, מתפללין שעה אחת, ושוהין שעה אחת אחר התפלה". הר"ח אומר שזה תודעת לא להנות מהעולם הזה בלא ברכה – שתודעה זו, אף שלא כתוב בפירוש ששייכת לחסיד, היא של חסיד, תודעה שלא לגזול את ה'.

צריך להבין את הסדר כאן: יש שלוש דעות, ודי ברור שזה סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה. הכי בולט בדעה הראשונה והאחרונה, ובאמצעי צריך קצת להבין. הדבר הראשון זה שחסיד כל הזמן חושב שאני עלול להזיק, וצריך לעשות כל טצדקי בעולם כדי לא להזיק, מתוך הכרה שהטבע שלי להיות "מזיק" יותר משור – שור תם לפני שמועד, ואני מועד ("נגח") מיסודי. התחושה הזו היא כמובן הכנעה – שאדם שמכיר את טבעו דואג כל הזמן לא להזיק למישהו אחר, עד הקצה האחרון שיכול לדמיין, זו הכנעה של החסיד המכיר את מקומו וטבעו הראשון, את היסוד הרע שלו. מילי דברכות זה המתקה – לפי הר"ח זה פשוט, כי מלמד איך להנות בקדושה מהעולם הזה. ה' הוא אבא טוב הרוצה שנהנה בעולם, ולא שנסבול. מחד כתוב בתניא שברא את העולם כדי לעבור נסיונות, אך מצד שני רוצה שתהנה כאן כמה שיותר – רק שתברך אותו. לפי פירוש הרשב"א – שזה עבודת התבוננות ותפלה תשע שעות ביום – זה גם סוג של המתקה, כי כל העבודה הזו היא בשביל לגלות אלקות, לגלות את עצם הטוב. מחד תפלה זה "יהי רצון" שיהיה טוב הנראה והנגלה לנו – לא טוב נסתר, שרק ה' יודע שהוא טוב – אך עוד יותר בכללות, כמו בתפלת ימים נוראים, התפלה זה בשביל שה' ימלוך ויתגלה, וכשזה קורה הכל טוב ומתוק. זו תכלית כוונת הבריאה, שיהיה לקב"ה דירה כאן למטה, ואז הכל טוב – והחסיד שמתפלל תשע שעות מוריד את זה.

מה זה מדת הוותרנות של מסכת אבות? למה זה הבדלה? אם רוצים לתרגם את המדות למילים לפי הרשב"א, כפי שכותב בעצמו, אז נזיקין זה ללמוד "צניעות" (גם להצניע קוצים וכו', וגם אם אני עצמי מזיק כדאי שאצניע את עצמי), אבות זה "ותרנות" וברכות זה "דבקות" (ולפי הרשב"א זה להנות בקדושה – זה גם גילוי ה' בעולם, כי הברכה זה לגלות-להבריך את ה"מוצא פי הוי'" שבלחם). ותרנות זה הבדלה קודם כל כי יש שם ארבע מדות,וצריך להבדיל לבחור לאיזו מדה אתה שייך. ועוד, בספר מבחר הפנינים יש "שער היאוש" (החיובי) – להתייאש מהעולם הזה, שלא שלך. שם כוונתו שהעולם לא שלך, אלא של ה', אך זה לא מספיק. כל דיני העולם זה דיני קנין, אם שייך לי או לך, ורואים שהחסיד אחד שלא אכפת לו, ויותר מכך – בדווקא רוצה ומוכן שהכל יהיה שלך. ממך נבדל החסיד? מהישות העצמית התובעת בעלות על המציאות, וזה נובע מהראש של "שער היאוש" במבחר הפנינים. לא אומר שמוכן לתת לזולת כל מה ששייך לו, אלא שכלום לא שייך לו – נבדל מהבעלות על העולם.

כל זה היה להכנס לראש של חסיד. ג פעמים חסיד (שלוש הבחינות) = 246 = צלם אלהים. בשביל לגלות את ה"צלם אלהים" צריך להיות חסיד המקיים מילי דנזיקין, מילי דאבות ומילי דברכות.

צריך לשים לב שכל ה"עלמות אין מספר" של ההלכות בנזיקין מלבישים לנקודה פנימית – איך נעשים חסיד מתוך כל זה.

נלך עוד שלב, ונחבר זאת למה שדובר לפני שבוע – אז לא הזכרנו שנזיקין כדי להיות חסיד (אף שהתחלנו ללמוד הלכה בה יש מדת חסידות להזהר גם מדבר שמותר על פי דין), אבל למדנו את "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות... שהם כמעין הנובע, והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס" והבנו שנזיקין זה בשביל להיות חכם (זה מפורש במשנה, ומה שלמדנו כעת זה גמרא). בשביל מה לומדים? בשביל להיות חכמים או חסידים? צריך לומר ש"אלו ואלו" – בשביל להיות חכם יש רק דעה אחת, אבל בשביל להיות חסיד יש שלוש דעות. רואים שמי שלומד נזיקין מרויח שנים – גם נעשה חכם (בעקבות הלימוד והשימוש, שגם שומעים שיעור מהחכם המובהק וגם רואים אותו פוסק במקרים מסויימים, רואים איך זה מתורגם למעשה) וגם חסיד (אם יקיים זאת; חסידות תלוי בקיום, אך גם בחכמה – תכלית החכמה זה תשובה ומע"ט, ועצם החכמה תלויה בראית התרגום למעשה בפועל, כשכל סיפור קובע ברכה לעצמה). איפה החכם ואיפה החסיד? אפשר לומר כפי הרמב"ם, שללמוד להיות חכם זה לזהות וללכת בקו האמצעי, ולהיות חסיד זה יותר מזה, להטות לפנים משורת הדין (מה שדיין לא יכול לעשות בפסיקתו). לפי פירוש זה, הראשון המתבקש, קודם צריך לדעת איך ללכת ישר, ואחר כך אתה עצמך תנהג כחסיד ותצניע קוציך שלעולם לא תזיק לאף אחד. לפי הרמב"ם "לא עם הארץ חסיד" – אחרי שתהיה חכם (ותשלול עם-ארציות) אז תוכל להיות חסיד, וחסיד זה הרבה יותר מעלה. [ישראל: בשמונה פרקים משמע שהנטיה משורת הדין מתוך חשד האדם בעצמו שלא מספיק חכם]. חסיד יותר מחכם רגיל כי חש שתכלית הידיעה שלא נדע – החסיד שלומד תורה מרגיש ש"תורת הוי' תמימה" ושהוא עדיין לא נגע בשום דבר, ואז התורה "משיבת נפש". נסביר באותיות של פנימיות: אפשר לחשוב שחכמה בחכמה וחסיד בחסד, אך משמע שחסיד יותר מחכם. צריך לומר שחכם זה מו"ס שבכתר (בו מתלבשת גבורה דעתיק) – מה שמהוה את חכמת הנאצלים – והוא חכם שמחדש, בעל "כח המשכיל" (שכינוי מובהק שלו זה "מעין הנובע", המאפיין את חכמת לומד הנזיקין כמפורש במשנה, וזה חידושים בדינים המאופיינים בגבורה). חסיד זה בגלגלתא, שם מתלבש חסיד דעתיק. רואים שהחכם נקרא על שם החיצוניות – חכמה-סתימאה (בה מלובשת גבורה דעתיק) – והחסיד על שם הפנימיות – חסד דעתיק (המלובש בגלגלתא דאריך). אף על פי כן, רואים שלא די בחסיד, וצריך להיות חכם, אך עכ"פ רואים שרש יותר גבוה שלו.

לחסיד בעצמו יש שלוש בחינות, ובאותיות של קבלה: כתוב שהגלגלתא דאריך מחולקת לשלושה שלישים – לפי המוחין עליהן מחפה – אחורי, קדמי ימני וקדמי שמאלי. אפשר לומר ששלוש הבחינות מכוונות כנגד שלושת חלקי הגלגלתא. "אדם מועד לעולם" הולך בפרט על השינה – טבעו להזיק בלא מודע (לא שרע כזה שמזיק במודע, אך כאשר נכנס למצב של לא מודע שם עלול להזיק לכולם), וזה שייך למח האחורי. שינה זו יכולה להיות כל היום – חוסר רגישות לזולת זה נקרא שינה (בגלות בכלל "'אני ישנה' בגלותא"). כשלא מודע – מועד להזיק, זה השליש האחורי – מקום הצניעות – שם צריך לעורר מודעות להצניע מזיקים שלי. אבות – הבדלה – קדמי שמאלי. ברכות – המתקה – קדמי ימני. יש עוד דרכים להסביר זאת, אך זו דרך אחת יפה.

עוד 'ווארט' מאד חשוב: בחסידות כתוב ששם "חסיד" עצמו רומז לכך שחייב חכמה-בטול. אי אפשר להיות חסיד – במובן שאנו קוראים חסיד – בלי חכמה, והסימן לכך זה ה-י של חסיד. השרש של חסיד זה חסד, אך לא די בכך, וצריך י של חכמה-בטול, י של שם הוי'. אפשר לומר שזה המשכה מהחכמה לחסד, שהופכת אותו לחסיד. אך אפשר לומר גם הפוך. כמו בקבלה לגבי אויר-אור – האם יש י שנמשכת לאור, או שאויר זה נעלה ואחר כך יוצאת מכך י – יש גם את הפירוש השני. לעניננו, צריך לעלות מחסד לחכמה, ואז לעלות ולגלות את שרש החכמה כמו שמושרשת בחסד שלמעלה מכך.

לסיכום: השלמות זה החסיד והחכם ביחד, ואת זה מקבלים דווקא מנזיקין.

עוד מילה בזה: בשם הוי' כתוב תמיד שזה צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. חכמה-צמצום, בינה-התפשטות באתכסיא, מדות-המשכה מאתכסיא לאתגליא. מלכות-התפשטות באתגליא. ה-י – הנקודה אותה בוחר הרב ללמד, ובכך מצטמצם מכל בהירות שכלו. אחר כך ה ראשונה – התאוריה היוצאת בהרחבה מהנקודה. אחר כך צריך לתרגם למעשה. בהתחלה לומד בש"ס, ואחר כך צריך להגיע ללמוד בשו"ע – דרך החסידים ללמוד כל סוגיא ולהגיע עד לפסיקה. דרך הליטאים זה רק ב"יה", ולדעתם מי שלומד למעשה מוותר על התפשטות אין סופית. אך אדה"ז כותב שהלימוד צריך להגיע למעשה – צריך הרחבה של ה עילאה, ואחר כך צריך להגיע למעשה, ובשביל להגיע לשו"ע צריך ללמוד קודם רי"ף ורא"ש, זה ה-ו. נקודה – להסתכל על פני הרב לפני תחילת השיעור. התפשטות ראשונה – לימוד הגמרא עם כל הראשונים. המשכה – רי"ף ורא"ש. התפשטות שניה – שו"ע (על חשיבות למודו נדבר בהמשך).

צמצום זה גבורה, ולכן גבורה היא פנימיות מו"ס, פנימיות החכמה בשרש. הכל בא מגבורה – יכולת הצמצום. כשדין יושב בבית משפט ובא דין לפניו חייב לצמצם – לא למרוח, להיות בהיר ומדויק, ולא לסטות ימין או שמאל. איך אומרים שחסיד אמיתי זה מי שיש לו את ה-י (שמשפיע את ה-י או מקבל אותה, אך בכל מקרה יש לו אותה)? לכן צריך לומר שהחסיד האמיתי, זה שהבעל שם טוב בא לגלות, זה תחושה ש"הצמצום לא כפשוטו", להרגיש שיש מדת הרחמים הקודמת למדת הדין. תמיד מדברים על המחלוקת בין המתנגדים לחסידים אם "צמצום כפשוטו" (תכלית הגבורה) או "צמצום שלא כפשוטו" – אך יש דעה שלישית, שאין בכלל צמצום (על דרך דברי רבי זושא שאמר שאין לו בכלל יסורים, בעוד שמי שנשלח אליו חשב שבטח יסביר לו שהיסורים אינם כפשוטם אלא טובים בפנימיות). יש 'ווארט' מר"ה מפאריטש, שהבאנו בלב לדעת, שחסיד הוא "בלי גבול" ורבי זה "בלי גבול בגבול". חסיד חושב שאין צמצום, ורבי זה "בלי גבול בגבול" – הצמצום שלא כפשוטו האמיתי, וזו המגמה האמיתית של נזיקין. שלחסיד – שהוא חסד, בלי גבול – יש לו 'חוש' בצמצום (וזה ה-י שלו). באשא עיני מאמר שלושה חושים מדובר על מי שיש לו 'חוש' בגבול – בעל נגלה – ולא על זה מדובר כאן. כאן הכוונה 'חוש' בכך שיש כונה שיהיה צמצום ונחוש שהוא לא כפשוטו. כך במשנת החסידות באבות לא כתוב "הכל שלך" (ולא שאני נותן לך את שלי) אלא יש הבחנה ש"שלי שלך" וגם "שלך שלך" – לא מטומטם, וחושב שפשוט ששל הזולת, אלא אומר שמה שאתה חושב שהוא "שלי" אני אומר לך שהוא "שלך". המגיד שבח את אדה"ז ואת רבי זושא – על אדה"ז אמר שזה חב"ד עד בלי די (חב"ד, אך אין סופי) ורבי זושא כבר עלה למעלה מזה. זה יותר טוב או פחות? להתייעץ הוא אומר לבנו עם אדה"ז, כי חב"ד שלו עד אין סוף, אך רבי זושא למעלה מזה – הוא כבר עומד לפני הצמצום. ה' צמצם – ברא עת העולם לכבודו – ולכן כדי לפעול בעולם צריך לדעת שה' יצר צמצום והכוונה שלא כפשוטו (לתפוס כפשוטו זה דמיון, אך אם תופסים לא כפשוטו יש בכך משהו אמיתי). תחושת הצמצום זה ה-י, אך עטוף בחסד ובתפיסה שזה לא כפשוטו.

עוד סימן לסיכום: "ומשם רועה אבן ישראל" – אבן זה ג המסכתות שצריך לקיים כדי להיות חסיד (וזה גם להיות נביא), וכל "אבן ישראל" מושתת על שלוש בחינות אלו של חסיד, והקונה אותן מאיר בו ה"צלם אלהים".

עד כאן הפתיחה למדת החסידות שיוצאת מסדר נזיקין.

עוד מילה: ב"קדש עצמך במותר" לך שני פירושים – לפרוש, או לקדש את המעשה. זה היחס בין אבות לברכות – באבות הקדושה זה לפרוש ולהתבדל ובברכות זה לקדש את ההנאה במובן חיובי.

שו"ת עם דורשי יחודך:

שאלה: איך מתגברים על ישות בעבודת ה', שכל מה שעושים מגדיל את עצמי במקום את ה'?

תשובה: קודם כל, אם לומדים הרבה לא רק סיפורי צדיקים – כי להיות צדיק, להיות הבעש"ט, זה רחוק ממני – אלא סיפורים על חסידים (כי בהחלט יכולים לשאוף להיות חסיד טוב), ועדיין אפשר להבין את המרחק העצום ביני לבין חסיד אמיתי, לבין ר"ה מפאריטש. בשביל שאדם ישפיל את עצמו, שלא יתנפח, צריך להרגיש שלא הגעתי לאפס קצהו – שכמה שאני לומד היא נשארה "תורת הוי' תמימה". כמו בתורה, אותו דבר בתפלה – אם יש לי 'חוש' במישהו שהתפלל באמת, אני מיד יודע שתפלתי פחות מצפצוף, והיא פשוט בושה וחרפה. אם המחשבה שאני גדול לא באה לראש, לא צריך לעשות שום דבר. האדם הוא חיל, שצריך כלים להתמודד עם מחשבה זרה. המחשבה שאני גדול זו מחשבה זרה, וכשהיא באה צריך ללמוד מתוך אימון איך להוריד אותה. אחת הדרכים הכי טובות זה שבאותו רגע אתה מעלה בדעתך את הדבר האמיתי, ומרגיש כמה אני רחוק מרחק אין סופי מהאמת, ולכן לא רק שאני לא גדול אלא שאני צריך להתבייש בעצמי, שתפלתי היא חרפה. זה בעיקר על ידי זה שיש לי קנה מידה של השוואה. זו אחת הסיבות שמאד מאד חשוב לרכוש נפשית קשר גם לצדיקים וגם לחסידים הגדולים שלהם[2].

שאלה: ואיך מזה לא להגיע לעצבות ויאוש?

תשובה: זו עוד מחשבה שצריך ללמוד איך להתמודד איתה. הלימוד איך להתמודד ספונטאנית עם כל מחשבה שבאה. אם זה מחשבת גדלות צריך לדעת להשפיל ואם זה מחשבה של עצבות צריך לדעת לרומם. בלקו"מ זה תורה על "דרי מעלה" ו"דרי מטה" – שצריך לעודד דרי מטה (ש"מלוא כל הארץ כבודו") ולהשפיל דרי מעלה ("איה מקום כבודו"). כך זה בניסוח של רבי נחמן. מי שמאומן – וכל החסידות זה אימונים – זה משהו ספונטאני, שלא לוקח יותר מהרף עין שחש מחשבת גדלות ומוריד זאת (גם תוך כדי תודעה שמחשבה זו באה ממני ולא מהחוץ, כי אני "הלואי בינוני", ולכן מחשבה זו עצמה – עוד לפני שמוריד אותה – גורמת לו שפלות; עוד לפני המחשבה שזה בושה לעומת מה שאמרו להיות תפלה, עוד לפני כן הוא מתבייש מזה שיש לו כזו מחשבה – זה "ירא בשת").

שאלה: מה החשיבות של מנהגים?

כתוב שיש שלוש רמות – דאורייתא, דרבנן, מנהג. על פי פשט זה מלמעלה למטה, אבל על פי סוד זה מלמטה למעלה – המנהג בא מהמקום הכי גבוה. על דרבנן כתוב "חמורים/חביבין/ערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה", ומנהג ישראל בא מהשרש של "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". זה בכלל לגבי מושג המנהגים, אך לגבי בחירת מנהגים מסוימים – לבחור מנהג זה חלק מהתקשרות לצדיק המסוים. יש לנו מאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות" – ומומלץ שכל אחד ילמד מאמר זה (אפשר לבקש מאלי איתן שיתוועד ויספר מה עשה לו המאמר הזה). הווארט בקיצור שבהתחלה צריך להיות פתוח – כמו בחור ובחורה שהגיעו לפרקם, וכבר פתוחים לשמוע שידוכים. שלב שני זה שצריך לזהות אותו צדיק שאני רוצה להיות קשור אליו, להתחתן איתו. דבר שלישי, התכלית, זה התכללות – צדיק האמת בעצמו רוצה שכל הצדיקים יהיו כאן, ושיהיה אפשר ללמוד מכולם ("מכל מלמדי השכלתי"), שעל כך כתוב בגמרא שזה ההבדל בין גרסא לסברא – גרסא צריך לקבל מאחד (וכך גם מנהגים), כדי לא להתבלבל, ובסברות צריך לשמוע מכולם. גם בפתיחות שומעים מכולם, אך כהצעות לשידוך, ואחר כך הזדהות זה לבחור את הצדיק ואת המנהגים – מתוך הכרה שמנהגים מאד גבוה – ואחר כך התכלית, הנחוצה לנו היום כדי לגאול את ארצנו, את עמנו ואת העולם, זה להגיע לפנימיות הרצון של הרבי, כדי שתהיה התכללות.

שאלה: מה זה התכללות? לקחת את הטוב מכל אחד?

תשובה: מי שיש לו מוחין גם לא צריך כל כך לברר. זה המתקה – שלומד מתוך תענוג. תענוג זה גילוי אלקות. כמו שיהיה חב"דניק שלא מושלל אצלו שיקבל התעוררות לעבוד ה' בשמחה מלקו"מ או מספר אחר – זה לא פוגם בהתקשרות. יש מי שאומר שלקבל התעוררות מצדיק אחר זה פוגע בהתקשרות לצדיק שלך, ואנו אומרים שבשלב של התכללות זה לא פוגע וזה כיף. זה שיש צדיק שלך – כמו שהוא אבא שלך, וממנו אתה מקבל עיקר התורה (עיקר התורה אדם מקבל ממי שלימד אותו גירסא), וכל פעם שיש קושיא ושאלה חוזר לזה. קצת כמו מה שכתוב "שבע יפול צדיק וקם", שהצדיק לא נופל לארץ אלא לחינוך היסודי שלו כבינוני. לעניננו, הרבי זה תמיד נשאר החינוך הבסיסי – רגיל להגביה עוף ולקבל אורות מכל הצדיקים, אך זה הבסיס אליו תמיד חוזר. הדבר הכי פשוט להדגים זאת: מי שבהתכללות הוא עצמו מלמד שיעורים ומקרב יהודים – הוא כבר שליח. כשאני מכין שיעור, לא רק שאני נהנה מלקו"מ ומכל צדיק, אלא שזה בהחלט עוזר לי בהכנת השיעור, כי אני יודע שמעורר אותי ויכול לעורר גם את השומעים. בשביל שהרבי יאמר שיחה שלו צריך בקיאות (של הערכה פנימית, לא של סתמיות) בכולם, כדי שיכלול כולם ויבנה מזה שיעור שלו. גם השליח, זה שבונה שיעור שלו לא אומר שהוא הרבי – יש רבי, ומהרבי לומדים שבנה שיעוריו ושיחותיו מתוך כולם, וכנראה כך צריך לעשות. [במשל הנישואין – היה הצעת שידוך שלא יצאה לפועל, וכעת אני נשואה למישהו אחר. האם צריך למחוק מהמח את השם של אותו בחור? זה מפריע? אם אתה בקטנות זה עלול להפריע, אך אם בגדלות לא צריך להפריע, ואפשר אפילו לשמוע עליו דברים טובים. לא צריך אולי לדבר איתו יותר – זה סתם צניעות, גם לגבי בחורים שלא היו הצעות קודם – אך להיות בפחד מזה, זה קטנות. היום כל ברסלבר או משהו אחר פוחד משמיעת משהו אחר. בשלב ההזדהות גם לא צריך להיות טפש ולחשוב שאסור, ורק לדעת שכעת אני מקבל ממישהו אחד ולא צריך להתעורר מדברים אחרים – אחר כך יבוא זמן של התכללות.]

שאלה: האם יכול להיות מצב שאדם עובר מהזדהות להזדהות?

תשובה: לפי המשל לעיל, זה כמו גירושין ושוב נישואין.

כמו שכתוב שדין צבור זה רק בארץ ישראל, אפשר להרחיב ולומר שדין צבור של צדיקים זה גם רק בארץ ישראל – שההתכללות האמיתית זה משהו שנוגע לעצם תורת ארץ ישראל.

שאלה: זה משנה את סגנון ההזדהות?

תשובה: יתכן שאחורה זה עושה אופי מיוחד. כמו שכל המצוות בארץ ישראל זה אחרת מאשר בחו"ל.

שאלה: מה הכוונה שהרבי אמר על הרבי ריי"צ שהוא "עצמות ומהות בתוך גוף"?

תשובה: על זה יש ספר שלם – מאמר "וצדיק יסוד עולם" בלב לדעת. הווארט שצדיק הוא בלי גבול בתוך גבול. אם יש קושיא על הרבי צריך רק לספר את הסיפור על המגיד ממעזריטש, שפעם יצא בלילה להביט על תלמידיו שישנו על הספסלים ושמעו כאשר התקרב לאדמו"ר הזקן ואמר בהתפעלות "אזוי גרוס גאט בתוך גוף כל כך קטן".

חלק ב:

עכשיו נמשיך עם הנושא של מהיכן לומדים כי גם כאשר לא מקפידים חסידים לא לקחו – המדה הרביעית בשו"ע. אמרנו שאדה"ז עצמו מביא מירושלמי דמאי פ"ג ה"ב. כשעיינתי שם ראיתי שהטעם שאם כולם יעשו כך לא ישאר גדר מופיע בפירוש בירושלמי (שלא כפי שמשמע במ"מ המעודכנים של קה"ת, שזה סברת המגיד משנה). לכאורה סברא זו ירושלמית, ולא בבלית, ולכן זה לא מופיע בבבלי (מסתבר שהמ"מ שמביא מהבבלי זה טעות הדפוס, כי בדף י, א לא רואים שום אסמכתא לכך). הירושלמי אכן אומר כך, ויש שני סיפורים אותו דבר: חכם אמר למשמשו שיקח קיסם מגדר, וטרם עשה זאת חזר בו ואמר שאם כולם יעשו כך לא תשאר גדר.

דבר ראשון שיש לשים אליו לב, שמדת החסידות לא היתה לכתחילה, אלא שחזר בו אחרי שכבר אמר לעשות זאת.

דבר שני שיש לשים אליו לב, שזה ראש ירושלמי – מוחין דאבא – שההבדל בינם לבין מוחין דאמא זה הבדל בין מהות למציאות. כמה קיסמים יש בגדר? מסתמא מליונים. כמה אנשים צריכים להגיע בשביל שלא תשאר גדר? מליונים. זו לא מחשבה מציאותית, אלא מחשבה מהותית. זה גופא ההבדל בין זה שעל פי דין זה מותר בעולם הבריאה – עולם של שכל, אבל שכל מציאותי – לבין זה עולם האצילות, עולם המהות (ככתוב בתניא שהיכי תימצי שלא היה ולא נברא ולא יהיה אף פעם – בעולם האצילות קיים באיזה היכל). זה כלל גדול, שאפשר לפי זה לחפש עוד סברות שיש בירושלמי ואין בבבלי, ואפשר להסביר על דרך זה – הבדל בין ראיה מציאותית לראיה מהותית.

לפי זה, אם כן נמצא מדת חסידות זו בבבלי – כפי שאדה"ז אומר – אז שם הייתי סובר שהסברא היא אחרת מאשר הירושלמי. סברות אחרות, יותר פשוטות, אמרנו בשבוע שעבר – אחת, שאף על פי שכתוב שהמנהג לא להקפיד, אולי בכל אופן האדם הזה מקפיד על שאני לוקח (ואף שבטלה דעתו לדעת כל אדם, בכל זאת דרך העולם – משהו מציאותי – שכאשר מישהו רואה שמוציאים קיסם מהגדר שלו יש לו איזה הרהור והקפדה, והקפדתו היא סיבה לפנים משורת הדין לא לעשות זאת). סברא שניה, יותר פנימית, שלקחת ממישהו גם דבר שלא שוה ואין מקפידין עליו – עבורי יש בזה פגם נפשי, כי בכל לקיחת דבר שלא שלי יש שמץ של שמץ של גניבה (כמו שלא רוצים לקנות מדת עזות, להזהר ממדה של לקיחת דבר לא שלי).

הסיעתא דשמיא היתה שפתחתי משהו אחר – בהשגחה גם יצא מההלכה הראשונה – ובמקום לב"ק י, א נפתח לי ב"ק פא, ב ונראה לי שזה המ"מ הנכון:

פ, ב: "עשרה תנאין התנה יהושע" – כולם מדין ערבות ואחדות, להתיר גם דברים שאולי היו אסורים על פי דין (צריך לחקור בסוגיא, כי נראה שיש יא, ואין כאן מקומו).

פא, ב (התנאי השביעי החביב):

"ונפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה שהיא מלאה כרכום. אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא ליטול הימנו צרור, אמר רב חסדא ואפילו בשבת. מר זוטרא חסידא שקיל ומהדר וא"ל לשמעיה (למחר) זיל שירקיה".

נראה שלכאן כוונת אדה"ז – זה הכי דומה לירושלמי. יש הבדלים, כמובן. ההבדל הכי בולט הוא ששם אמר להוציא ואז התחרט. [בתחילה חשב על פי מציאות – ואז בסדר, לא רק על פי דין – ורק אחר כך חשב לפי מהות, ואמר להחזיר. זה אומר שאין לו כזו סברא בדם, כי זה מותר, ורק אחר כך עשה חושבים בנוסח הירושלמי, וחזר בו. שם בהמשך כתוב שהשני, שעשה זאת, אמר שלא יחשבו שאני חסיד, רק תדעו שלעשות מה שאני עשיתי – בענין זה היצה"ר לא עובד עלי, ולכן היה קל לי לעשות זאת. מכאן ברור שחסיד זה מי שנלחם ביצרו, ואז "עובד אלקים" (בפני משה שם אף אומר שהיצר אפילו עוזר לי בזה, ולא רק לא מתנגד). כאן זה בפירוש "מר זוטרא חסידא" (שאינו "מר זוטרא" סתם המוכר בכל הש"ס) – מופיע רק כמה פעמים נדירות בש"ס, והכל בבבלי. סך הכל ארבעה סיפורים עליו בש"ס, אז נעבור בע"ה על כולם]. לומר ולהתחרט, אומר שלא אצלו בדם. כאן זה מנהג קבוע של מר זוטרא חסידא – אבל הוא לקח, ורק שאחר כך החזיר וכו'. לקח כי זה תנאי של יהושע בן נון, ואחר כך חסידותו היתה שהחזיר למקום (כנראה ניקה בעשבים או משהו), ולמחרת (כי היה בשבת, כנראה, אם כי יש בכך מחלוקת ראשונים) אמר לשמש שלו לחזק זאת בטיח, עד שיתכן שיצא יותר טוב ממה שהיה. יש שוני, אך הסיפור כל כך קרוב עד שיש להניח שקרוב לודאי שלכאן התכוון אדה"ז.

אף שהסיפור דומה, לא צריך לומר שזה מאותה סברא של הירושלמי – שאם כולם יעשו זאת אז לא תהיה גדר. יותר נראה לומר שלא רצה להזיק לבעל הגדר אפילו בכל שהוא (ועצם תקנת יהושע בן נון מלמדת שיש איזה היזק בהוצאת צרור אחד). המפרשים אפילו אומרים בשו"ע שאם הגדר רעוע, שלהוציא צרור אחד באמת מחליש אותו ממש, זה אסור – לפי חילוק זה בהלכה מאד מסתבר שיש לו חשש מציאותי (יותר מזה שכולם יוציאו). בעיתי או בגלל שמזיק, או שבעייתי אצלי, שאני לא רוצה להנות במאומה משל הזולת – "שונא מתנות יחיה" (מדת שמואל הנביא, ולא מדת אלישע). [זה שהוציא והחזיר, סימן שלכתחילה לא היה דבוק שם בטיח – אחרת זה היה סותר – ובפירוש מובן שהוא החזיר יותר טוב ממה שהיה בתחילה].

אחרי זה, מענין אותנו לדעת יותר על מר זוטרא חסידא (החסיד של ההלכה הראשונה בהלכות גזילה וגניבה בשו"ע, הדוגמה הראשונה של עולם האצילות):

יש ארבעה סיפורים: מו"ק (וגם בנדרים, ובפעם השניה יש פרטים חדשים וחשובים להלכה), ב"ק, ב"מ, סנהדרין.

כדי שלא כל פעם נצטרך לקרוא לו מר-זוטרא-חסידא ניתן לו קיצור – מז"ח. בתנ"ך "אין מזח עוד" (בשימוש מודרני לקחו זאת כמזח של אוניות, אך לפי כל המפרשים אין כזה פירוש) ולומדים הפירוש מהפסוק "ולמזח תמיד יחגרה" – שמזח זה אזור/חגורה (מלשון "לא יזח"). המלבי"ם כותב שיש כמה מיני חגורות, לשימושים שונים, ומזח זה חגורה להרים הבגד שלא יגע בקרקע. יש פירוש באמת שייך לים, שה"חול גבול לים" הוא כמו חגורה השומר שהמים לא יעלו וישטפו את היבשה – זה מזח זה גם משהו ששומר. בסיפור הרביעי, בסנהדרין, נראה קשר לשמירה מזחות דעת. בפשטות זחיחות זו מלה של חז"ל, אך המלבי"ם מפרש שזה מלשון תזוזה – שהדעת זחה ממקומה לגבוה יותר. רואים שזו בעיה ששייכת למלכות, שדוד המלך סיים תהלים ואז זחה עליו דעתו ובאה צפרדע (הרומזת לשלמה) ואמרה לו שאומרת שירה יותר ממנו, וכדלקמן. מר זוטרא חסידא = הוי' פעמים אהיה (אדם מתוק) – מספר שצריך לכוון בקידוש לבנה, שאומרים שלום עליכם ג"פ (ומכוונים הוי' בשילוב אהי', ועונים ג"פ עליכם שלום – שאז מכוונים אהי' בשילוב הוי'). אדהאמ"צ אומר ש"זחה עליו דעתו" זה קליפת "ראומה" – קליפה דאצילות (הפוגמת בבטול של אצילות) – מתאים לכך שמר זוטרא חסידא באצילות וחושש שלא תזוח דעתו. רוצים ר"ת אלו, בשביל הפסוק "אין מזח עוד" – נראה שלפי רוב הפוסקים אין היום עוד מר-זוטרא-חסידא, ואין מי שרשאי לנהוג כמוהו בסיפור של ב"מ (אך יתכן שאם קוראים "אין" – מי שמגיע למדת אין – הוא "מזח עוד").

נסביר שארבעת סיפורי מז"ח מכוונים כנגד ד ספירות תחתונות נהי"ם. הסיפור שקראנו, לגבי הגדר בב"ק, זה כנגד היסוד. נפרש יותר כשנעבור על כל הסיפורים.

מו"ק יז, א (מו"ק כולל גם הלכות נח"ש – הלכות נידוי, חרם ושמתא – שמופיעים ברמב"ם בהלכות ת"ת ו???):

אמר ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" – כסהו כלילה. מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא ברישא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה.

לחסיד קשה לנדות, אז קודם כל נידה עצמו – או לכבוד התלמיד, או כדי להשפיל עצמו (כשני הפירושים בזה) – ורק אז נידה את התלמיד. כאשר נכנס הביתה היה מתיר לעצמו ואז לתלמידו (המלה "אושפיזיה" פותרת כמה בעיות בסיפור של ב"מ, כפי שנראה – רואים שהיה מתארח, כנראה קבוע, אצל מישהו. זה בעצמו חידוש, שלא גר בבית משל עצמו. יש סה"כ ארבע פעמים מז"ח בש"ס, ופעמיים רואים שהוא "באושפיזיה" ולא בבית שלו). לת"ח מספיק שנודה, ולא צריך להשהותו בנידוי – אז מיד התיר לתלמיד. למה קודם התיר לעצמו ואז לתלמיד? לכאורה היה מתאים שירצה להיות עם התלמיד בנידוי, כל זמן שהוא בנידוי. כתוב שלא יכול – או לא נאה – שיתיר כאשר הוא מוחרם.

הגמרא ממשיכה:

אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.

בכך יש מחלוקת חשובה בין הרמב"ם לרשב"א: הרשב"א סובר – לפי גירסתו לסיפור זה בנדרים – שת"ח מתיר לעצמו רק כאשר נדה עצמו בכגון דא, שנדה עצמו על לא דבר, לכבוד מישהו או כדי להשפיל עצמו, אך אם נדה עצמו על דבר שראוי לנדות לא יכול להתיר לעצמו. הרמב"ם חולק על כך, ואומר שגם כאשר נדה עצמו על דבר שחייב נידוי על פי דין – גם יכול להתיר. מסתמא הלכה כמו הרמב"ם.

ובהמשך:

אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא [בישיבה גלותית זורקים מהישיבה, אך בישיבה ארץ-ישראלית לא זורקים אף אחד מהישיבה – רק נותנים לו מכות...]. מאי שמתא? אמר רב שם מיתה, ושמואל אמר שממה יהיה. ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא [דוגמה בגמרא לרשימו, שאפילו כשהנידוי מותר נשאר רשימו – הרבה פעמים בחסידות לומדים מריח יין שנשאר בחבית; לכן מובן שעדיף לתת לו מכות, שהן מום עובר, מנידוי שהוא מום קבוע – אך זה לא מוסכם:], ופליגא דריש לקיש [שאומר שמאד חמור בתחלה, אך אחר כך לגמרי יוצא] דאמר ריש לקיש כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים. כשהיא נכנסת, דכתיב "והיתה העיר חרם", חרם בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו, כשהיא יוצאה, דכתיב "ברוגז רחם תזכור", רחם בגימטריא הכי הוו [מהגימטריאות הכי יפות בש"ס, ר"ל הוא בעל תשובה – בע"ת אוהבים גימטריאות; חרם אחד משבעת השרשים שכל צירוף שלהם הוא שרש בעל מובן בלשה"ק – ומכאן אפשר ללמוד שזה שדבר לא משאיר רושם זה מעצם מדת הרחמים של ה', כי לפי מדת הדין צריך להשאיר רושם; הרחמים תוצאת הרוגז, כמו 'ויזכור אלהים את נח' – תחלת זכרונות ר"ה – שתכלית המבול מוכרח להיות רחמים; אחרי 'והיתה העיר חרם' יש 'ונתן לך רחמים'].

בהמשך עוד ענין מענין:

אמר רב יוסף [= משיח] שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו ושמתו ליה איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה.

רואים שגנב בשרש, בחז"ל, זה זנב – שרש כל הגנבים זה זנבות, שוונצים ביידיש. גנב זה זנב בחילוף ג-ז באטב"ח, בינה של פרצוף המלכות – שרש הגנבים בזנבות, ולא סתם אלא בזנב הכלב. בפנימיות, למה גנב זה זנב? כתוב שאחד מעניני הזנב זה כיסוי מקום ערוה – הגנב בא במחתרת (ומאחור, ממקום הזנב), וכל ענינו לכסות את מקום הערוה שלו. באדם וחוה שתי דעות, אם דו-פרצופין נבראו או ש"זנב היתה" – שבוע שעבר אמרנו שכל הגזילה והגניבה התחיל מחטא עה"ד, וודאי שפגם הגניבה קשור למעמד של "זנב היתה", שנוגע גם לה (שבעיקר גזלנית) וגם לו (שהוא אדם עם זנב, בעיקר גנב), וכשהאש נוגעת בה אוכל גם אותו. רוצים להסביר שהכי גרוע זה להיות גנב – מאמר בסיום סהנדרין "מאן רשעים? גנבי". כמו שצדקה זה המצוה הכוללת, כך גניבה עבירה כוללת – פוגם בתפארת (צדקה – לתת, גזל – לקחת). רצח פוגם ב"בכל נפשך" וגניבה ב"בכל מאדך", ויש בך משהו שיותר חמור מרצח ("בכל לבבך" נפגם על ידי עריות – בתניא כתוב ש"בכל לבבך" הולך על הקשר הטבעי בין בעל לאשתו).

אותה גמרא בנדרים, בסדר הפוך ממו"ק (חשוב לרשב"א, שרוצה לומר שמנדה ומתיר לעצמו רק במקרה כמו מז"ח – גרסתנו לטובת הרשב"א, אך כנראה שלרמב"ם היתה גירסא אחרת):

אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. פשיטא?! מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קא משמע לן [ומכאן עצה לעצורים, אם תלמידי חכמים, שינדו עצמם לפני המעצר ואז כשיתירו עצמם יותרו מבית האסורים – אם לא הולך, סימן שלא ת"ח...; אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים = ט"פ זוטרא]. היכי דמי? כי הא דמר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב [יש 'צורבא מרבנן' ויש 'בר בי רב', ישיבה גדולה וישיבה קטנה] שמתא משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה.

גירסא זו ממש לפי הרמב"ם – שזה עובד רק כשלא חייב נידוי – אך לפי הרמב"ם נכון גם כאשר חייב, ולכן ברור שלא יכול לגרוס גירסא זו בנדרים. הרמב"ם מאד נותן תוקף לתלמידי חכמים – זה מאמר מוסגר – וכאן דוגמה מאד חזקה לכך, שגם כאשר באמת חבוש וחייב נידוי יכול להתיר לעצמו.

סיפור זה שייך להוד, כפשוט: סיפור זה הוא מדת חסידות לגמרי (שלפני שזורק תלמיד מהישיבה הוא מתפטר בעצמו – אם יש לי תלמיד כזה איני יכול להמשיך; כעבור כמה שעות אומר שאני חוזר לישיבה, ומחזיר אותו; האם מוחרם יכול להחרים – לכאורה כן, אך אולי יהיה מחלוקת רשב"א ורמב"ם). חסידות השייכת להוד – חסד שבהוד – הנוגע ל"הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה" ב"נדת דוותה". נידוי שייך להוד, ומדת חסידות בזה זה חסד שבהוד. הוד זה מערכת החיסון – וכל הענין של נידוי זה פגיעה ותיקון מערכת החיסון. חסיד מזיק לעצמו לפני הזולת – זה חסידות בהוד. קצת מזכיר שהבעש"ט ותלמידיו היו מותרים על ג"ע בשביל לעשות טובה ליהודי.

הסיפור הבא בב"מ כד, א (שהיא עיקר הנידון בהלכה). הסוגיא מתחילה ב-כג, ב, ומהסוגיות הכי אהובות עלי – סוגית טביעת עין. מחזירים חפץ בלי סימן בטביעות עין לת"ח נאמן. אם לא ת"ח (אף שמהימן) לא סומכים עליו שיש לו טביעות עין. אם ת"ח צריך להיות גם נאמן. כל המושג טביעות עין מאד עמוק, קשור לטבע היהודי (קשור לבחירת רבי, ענין שדובר קודם – בארץ ישראל צריך להיות "טבע יהודי" שאפשר לבחור רבי בלי סימנים, שיש 'חוש' ו'מבינות' ברבי, כפי שאמר רבי אייזיק על עצמו; צריך להיות משכיל הכי עמוק בחסידות בשביל להבין במשהו שאין בו סימנים):

רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו': מאי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין [הרמב"ם אומר טבעתן העין, וקשה לחשוב שזו הגירסא שלו; קשר חזק בין "שובע" ל"טבע" – ארץ זה לשון רצון, ואפשר לפרש ש"ארץ העמים" זה רצון זר ו"ארץ ישראל" רצון טוב, אך יותר עמוק מזה שבחו"ל ארץ זה רצון מתוך חסרון וארץ ישראל זה "שבע רצון", "לא תחסר כל בה", הטבע היהודי בארץ ישראל זה להיות שבע רצון; אפשר להסיק שתכונת טביעות עין של תלמיד-חכם של אחד שמראש הוא שבע רצון; נדמה שבראשונים יש גם פונקציה של זמן: כמה זמן לוקח להכיר את החפץ, כמה "שבעתן עין" צריך בשביל "טבעתן העין", ונדמה שכתוב שלת"ח כמעט לא לוקח זמן – אם מביט פעם אחת על מה שה' הפקיד אצלו (ולכן צריך לשים לב כראוי), כשמרוצה ולא מחפש ישר לרוץ למשהו אחר, כבר מכיר]. היכי דמי? אי אית בהו סימן, כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן, כי שבעתן העין מאי הוי? לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא – שבעתן העין קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה, כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגוייהו ולא מהדרינן ליה. דאמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במסכת ובפוריא ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי.

המלה "אנפוריא" חוזרת גם בסיפור נוסף. אנפוריא נשמע כמטה, אך כאן זה לא הכוונה. בגמרא יש לנו ארבעה סיפורי מז"ח, אך השל"ה מביא עוד סיפור בשמו –  אף שבכל הגרסאות שראיתי זה רק מר זוטרא – שזכה באריכות ימים כי כל לילה לפני שעלה על מטתו התיר ומחל לכל מי שפגע בו, "כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן". זה ללכת לישון כמו חסיד, וזה סגולה לחלומות חסידיים. נוסח "הריני מוחל" בא ממר זוטרא, ולפי השל"ה זה "מר זוטרא חסידא" (על כל פנים, כל זוטרא הוא חסיד – מקטין עצמו; זוטרא = אין עוד מלבדו; מה בין זעירא לזוטרא? אומרים ש"זוטרא" זה לא סתם קטן, אלא גם תרגום של צעיר – זה ה"קטנתי" של יעקב הצעיר, לא רק קטן באיכות או כמות אלא גם קטן בזמן, מעט זמן בעולם, אך יכולה להיות לו מעלה כאליהוא בן ברכאל על הרעים המבוגרים ממנו, לזקנים יש בקיאות אך רוה"ק יתכן מאד שזה עם הצעירים, בחינת "כתר שם טוב [המשיח הקטן] עולה על גביהן [על הזקנים: משה, אהרן ודוד]"). בהמשך הגמרא עוברים מאנפוריא לפוריא – דבר בו ת"ח משנה.

הרי"ף שואל למה לא מובא כאן "מותר לשנות מפני השלום", ומתרץ ששם זה מצוה וכאן זה רשות (אדה"ז לומד מרי"ף זה ופוסק באו"ח קנו ש"מצוה לשנות מפני השלום" – רק שאלה אם רק לגבי דבר שהיה, או גם לגבי מה שיהיה – הפוסקים כותבים שרק על העבר, ואדה"ז שואל בסוגריים שלפי הרי"ף, שמצוה לשנות, מאי נפק"מ אם עבר או עתיד, והחילוק אפשרי רק כשמותר; סברא לחלק כי לגבי עתיד יכול להתגלות שלא נכון ויצא חילול ה', משא"כ בעבר, ואז חידוש של אדה"ז שבשביל שלום מתחשבים בהווה, כמו בהרבה דברים בחז"ל).

אצל רש"י לא משמע שזה רשות – ובפרט לגבי הדבר האחרון, שמצוה וכמעט חובה – אלא מדה טובה ומצוה: השינוי במסכת זה "מדת ענוה" (ורש"י ודאי יסכים לתוספות שצריך להבחין בין מי שנזקק לדין, שיש לענות לו, לבין מי שבא לבחון ואליו להתייחס במדת ענוה), בפוריא זה מדת צניעות (כאן תוספות חולק על רש"י, ואומר שלא לשאלת שימשת מטתך אלא לבעל קרי שלא בא ללמוד – שאין נוהגים כך כיום – או לגבי המטה בה ישן, ולפי תוס' זה לא מצוה כמו ברש"י), ובאושפיזא "מדה טובה היא" (נזכור שלמז"ח היה כנראה מארח קבוע). באושפיזא זה מפורש בשו"ע – הכי מצוה – וכמפורש בערכין כפי שמביאים תוספות. למה רש"י לא מביא כך? מה ההבדל? כאן מדובר על דברים מיוחדים לתלמידי חכמים (לפי רי"ף זה רשות, ולפי רש"י אפשר לחקור מה אם לא משנה באלו – אולי לא ת"ח אמין), ולכן לא כולל שלום וגם לא דין מפורש בגמרא. לכן נבין רש"י ש"באושפיזא" שונה מהגמרא שם, ושיש רגישות יתר לת"ח כלפי אושפיזא יותר מכל אדם (יש פירוש תורת חיים חשוב, שכל הפוסקים מסתמכים עליו בסוגיא זו – שואל מה הקשר בין הסיפור של מז"ח הבא בסמוך לבין דין זה ועונה מה שעונה, ואנו סבורים שיש עוד כמה קשרים שלא חשב ולא אמר, ואחד הבולטים שבהם זה רגישות היתר למארח, ואצל ת"ח נדרשת הכרת טוב למארח יותר מאצל כל אחד).

תוספות שואלים כאן שאלה זו, ומתרצים שכל אלו משום דרכי שלום, ומכיון שאלו דוגמאות יותר שכיחות אצל ת"ח נקטו בהן. זה כמובן שלא כדעת הרי"ף (ששם מצוה וכאן רשות – אך לכאורה לא כל כך עונה, כי יוצר חילוק אבל לא מסביר למה לא מובא כאן כדבר שלא פוגע באמינות). לדעתי הדבר הכי פשוט הוא ששינוי מפני השלום זה כלל גדול, שאין בו דוגמה פרטית, ולכן זה קצת דברים שבלב (אפילו כתוב כך) – קשה לומר אם שינה מפני השלום או לא (או משנה טוב מפני השלום לא יבחינו בכך – אם יבחינו לא כל כך יועיל). ברור שזה לא יכול לשמש סימן לאמינות של בן אדם. כלומר, זה כלל גדול, אך אי אפשר להשתמש בו כאן. כאן דוגמאות שאפשר להבחין מיד ששינה בדבריו, ויש לכך הסבר. [אפשר לומר עוד חילוק, שקשור לרי"ף, שמפני השלום זה דאגה לזולת, ואילו כאן רק השלישי דאגה לזולת].

מסכת פוריא אושפיזא = כי טוב פעמים הוי'. מדת ענוה מדת צניעות מדה טובה = סו פעמים הוי'.

"אגניב לי כסא דכספא מאושפזיה" – נגנב לו, אבל לא שלו. משמע כאן שהקביעות שלו היתה אצל המארח. אנו נפרש שקשר אחד של הסיפור למפורש קודם זה דאגת היתר למארח – כל אדם צריך לדאוג לכבוד המארח, אך כאן יש דאגת יתר (ואם הכוס היתה שלו לא היה עושה את מה שמפורש שעשה כאן בהמשך). נגב אותיות גנב – דרך להכיר גנב זה במגבת. קודם ראה אותו נוטל ידים. כוונת נט"י (שמוסרים רק לגדול הדור, כנודע מהבעש"ט) – לסלק את הידים שלו, כמו שהיו מענישים פעם גנבים, לכוון להיות "נקי כפים" שלא גזל את הבריות. הגונב ומענה את הבריות נידון להיות עני – סגולה לא להיות עני זה "על נטילת ידים", להיות "נקי כפים". בחסידות הכוונה להכליל את המדות במוחין.

בתחלת הלכות גניבה בשו"ע – חו"מ שמח – יש חכמת שלמה הראשון בהלכות גניבה שאם באומדנא סוברים שמישהו הוא הגנב מותר להרביץ לו עד שיודה, וזה לומד מכאן (כל האחרונים צועקים על זה, והכי מכולם – בלי להזכירו – זה החפץ חיים, הלכות לשה"ר סימן ו בסוף, בבאר מים חיים לא-לב?; רצינו להביא ציטוטים כמה הרבי העריך אותו, וגם לימד זכות על כך שבמשנ"ב לא תמיד מזכיר אדה"ז, שכך היה דרך הישיבות בהן למד). כל ענינים אלו נגיע בשבוע הבא בע"ה.

עיקר הבעיה של ה"תורת חיים" מה הסיפור הזה עושה כאן, ואומר שזה בא ללמד שדבר קטן הולך רחוק – כדי להמחיש שאם ת"ח משנה מעט בדבר אחר, הוא כבר לא אמין. מר זוטרא מדבר על לשנות קצת, ומז"ח על לגנוב קצת. היום במדע זה אפקט הפרפר – כולם עסקו בתורת הכאוס, זה אורות דתהו, נגד ההגיון שדבר קטן משפיע על דבר גדול. אנו אמרנו עוד קשרים: קשר של אושפיזא, כנ"ל (וברור שאם היה לגבי עצמו לא היה עושה כך, בניגוד למה שהחכמת שלמה לומד מכך ש"עביד איניש דינא לנפשיה" – ובכך נסכים ח"ח ושאר האחרונים שיש כאן משהו מיוחד, או כי דיין, או יותר מכך כי זה המארח שלו). עוד יותר פנימי, שהכי מקשר (קצת קשור לתורת חיים, אך אחר) – זה סיפור שבא להמחיש מה זה טביעות עין של ת"ח, שזה רוח הקדש מעט (אם הסיפור היה קורה היום אם איזה רבי, זה היה נחשב סיפור של רוה"ק). על זה אפשר לומר "אין מזח עוד" – רק מי שבבחינת אין יש לו רוה"ק, ובלי זה א"א לנהוג כך. עכ"פ, יש כאן סיפור והשאלה עד כמה נוגע לדינא: לפי המהרש"ל נוגע בכל מקום ובכל זמן לכל אחד, וכל השאר קופצים מהפסיקה הזו.

עוד סיפור בסנהדרין ז, א:

מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא אמר הכי כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור.

אמר זאת כדי שלא תזוח עליו דעתו. יש כמה פירושים בכך וצריך ללמוד מהם. גם בתולדות יעקב יוסף יש ווארט מאד יפה על כך.

נסכם את הספירות בסיפורים אלו: נידוי – הוד. כפתיה ואודי – נצח (הוא הרביץ עד שהשני הודה – הוא נצח את מי שהיה צריך להודות; הרגיש משהו, ומתוך כך פעל במדת נצחון עד שנצח). מכתפי ליה – מלכות, שנוהגים עמו כמלך וצריך להיות "והייתי שפל בעיני" (ובדוד כתוב שזחה עליו דעתו – זו קליפת ראומה, האוחזת במלכות דאצילות; במלכות השפלות שלו, ובנצח זה הבטול שלו – משם הטביעת עין שלו; רבי שבבטול לא יאמר "כי לא לעולם חוסן" – יש כמה סיפורים על צדיקים איך לקבל כבוד, אך מי שלא צריך לדאוג הוא גם לא מלך, הוא מלך שבבחינת משה רבינו ולא בבחינת דוד המלך, כי דוד חייב לדאוג שמא תזוח עליו דעתו ומתגבר על כך עם שפלות; חוסן-נזר, אחד מה-חן החשובים בתנ"ך – "תמורת חן כיעור" במלכות, וכשזחה דעתו יש לו מוחין של כיעור ויכול לומר "כמה מכוער אדם זה"; גם בהוד יש הכנעה). הסיפור של הצרור מהכותל – יסוד (כל היכי תמצי שם זה "נפנים" – גם 'קטנים' וגם 'גדולים' שייך ליסוד, ועצם המדה שלו שתוך כדי זה כל כך אכפת לו וסופר-רגש לזולת, וגם כאשר מוציא צרור – אף שמותר לו לפי תקנת יהושע, משבט יוסף-יסוד – דואג להחזיר אותו למקום. צרור כמו גולה, סמל לטפת זרע. עוד קשר – בנצח הכיר את הגנב לפי קינוח הידים, וכאן הוא מקנח את עצמו. ביסוד כל החסדים יורדים ומתקבצים – כפי שאמרנו שפרקי אבות זה היסוד של נזיקין – כך סיפור זה בב"ק הוא לכאורה מה שאדה"ז לומד ממנו הלכה ראשונה בגזילה ואבידה. מכל זה ביחד נאמר שהסיפור בב"ק זה הסיפור שעושה ממז"ח צדיק יסוד עולם – מכל הסיפורים הללו, כאן יש מצוה לחקות אותו). למה יחדנו הכל לנהי"ם? כי הנהגות מיוחדות שייכות למוטבע, לנהי"ם – זה הכלל הגדול כאן. כל ארבעת הדברים זה הנהגות של מז"ח – הנהגות של צדיק או חסיד זה תיקון הנהי"מ שלו.

פעם הבאה בע"ה נשאר להתחיל מחכמת שלמה ולחרוש סוגיא זו (ויצא שיש שלושה סוגי מלקות).