י"ב תשרי תשע"א, כפר חב"ד

"צאתכם לשלום" להודו

למשפחת חלפון

לחיים לחיים, שתהיה שליחות שמחה. "ממנו יראו וכן יעשו".

א. סוד השליחות – אהבה וחן

שליח שוה שמח, שמח זה ו פעמים חן, ו-שליחות זה כבר יג פעמים חן (כי ות עולה ז"פ חן)[א]. אם כן, סוד השליחות הוא אהבה וחן – אהבה פעמים חן. הכל תלוי באהבת ישראל, וחן – שאתה תמצא חן בעיני כולם. אם תמצא את החן בתוך העינים של כולם, תמצא את נקודת החן שבכל יהודי, שכל יהודי יש לו נקודת חן של אמת, ותאהב אותו באהבת ישראל אמיתית – אז ממילא גם אתה תמצא חן בעיני כולם, וכולם יהיו כלים פתוחים, יפתחו כולם לקבל את האור של התורה והחסידות שלכם, שאתם באים להפיץ, כולם שיתקרבו לאבינו שבשמים[ב].

חן קשור ל"חנון"

רואים כאן שהאהבה – אהבה פעמים חן – מתחלקת ל-ו ו-ז, שליח ו-ות. יג זה התעוררות יג מדות הרחמים – שייך לעשי"ת, ולכאורה מגיע לשיא בנעילת יו"כ, אבל היות שהמספר הוא יג יש לומר שזה נמשך עד יג תשרי (תשרי זו כפולת יג)[ג]. אתם יוצאים ב-יב, אבל בע"ה תגיעו ב-יג, ההילולא רבה של הרבי מהר"ש, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זוהי השלמות של יג מדות הרחמים, יג פעמים חן. הרי בתוך יג מדות הרחמים יש גם חן במפורש, "וחנון". יש מאמר חז"ל שצריכים להתדמות לקב"ה במדותיו – יש שמתחילים "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", אבל יש שמקדימים את ה"חנון" (כמו פסוקים בתנ"ך שכתוב "חנון ורחום"). לכולנו ב"גל עיני" שייך במיוחד ה"חנון" – מאד קשורים לחן.

האבן עזרא אומר שרחום זה מה שמתעורר כשאני רואה את מצוקת הזולת וחנון זה "ושמעתי כי חנון אני" – השמיעה מעוררת את חנינת הזולת. זה קשור לחן, יש כאן איזו נקודה של מציאת חן. השמיעה זה בינה והראיה זה חכמה, אבל כתוב שיש שרש לאמא עילאה למעלה מאבא. גם על פי פשט, מה שאני רואה זה רק החיצוניות, אבל מה שאני שומע – כל חסידות חב"ד זה השמיעה, "דערהער" – זוהי הפנימיות, הנקודה הפנימית של הלב שזועקת. מתוך הצעקה – כמו השופר של ר"ה ושל נעילה – דווקא שם, בתוך הצעקה שלו, יש את נקודת החן שלו[ד].

אם כן, ב-חן פעמים אהבה, ה-אהבה מתחלקת ל-ו ו-ז, ובהקבלה ל-יג מדות הרחמים השש זה "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" – זה ה-שליח, ה-שמח – והשליחות זה עוד "ואמת… ונקה". זה מתחיל מ"ואמת" – "תרין תפוחין" של חודש תשרי, ש"נהירין תדירא" ו"חדאן תדירא", שע נהורין של אור הפנים. זהו ווארט בסוד השליחות, שסוד השליחות הוא אהבה וחן[ה].

ב. התבוננות בהופעת הֹדוּ בתנ"ך – "מהֹדּוּ"

היה פעם שיעור על הדו, וצריך לומר עוד משהו. אתם תהיו עד פורים, כנראה לא עד בכלל, אבל בכל אופן לקראת פורים. בפורים יש את המקום היחיד שמופיע השם הדו הנמצא רק פעמיים בתנ"ך, בשני פסוקים זהים במגלת אסתר, "מהֹדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". הפעם הראשונה היא בפסוק הראשון של המגלה, הכותרת שלה: "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהֹדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". זהו פסוק עם יג מלים, גם התעוררות יג מדות הרחמים, וגם הוא מתחלק ל-ו ו-ז – "ויהי… המלך" ואז "מהדו… מדינה" (האמצע זה אור הפנים). בהמשך המגלה חוזר ביטוי זה, ואין יותר הדו בתנ"ך.

הדו (כתוב חסר) עולה יה[ו]. בפעם הקודמת דברנו על ההוד שיש בהדו, "מודה אני לפניך" – ראשית עבודת היום בקום האדם מן השינה, כך הדו הוא מקום מוכשר להתעוררות, קימה מן השינה הרוחנית, והתחלת עבודת השי"ת במדת ההודיה, "הודו לה' כי טוב"[ז], אבל עכשיו נתבונן עוד קצת. הדו בגימטריא שם יה, שם של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – אם כן, זה מקום טוב בשביל נסתר, מקום של קבלה וחסידות.

הנו"ן הנסתרת בהדו

נאמר משהו חשוב על פי דקדוק – יש דגש בתוך ה-ד של "הדו", ולא מובן למה. נקודת החן שצריך לחפש שם אצל כולם זו הנקודה הזו, המסתורית, שבתוך ה-ד. כמו שנסביר דלת זה "דע לומר תודה", לשון הוד. המדקדקים מסבירים שהדגש ב-ד בא להשלים נ שחסרה שם – הינדו. יש שם נון נסתרת – שער הנון. הרי אמא, בינה, עד הוד אתפשטת. התכלית של אמא זה שער הנון – "איני יודע כלום", תכלית הידיעה שנדע שלא נדע. זו הנון הנעלמת של הדו. אם אני מכניס את הנון אז במקום הדו זה נעשה הִנדו והגימטריא עולה בחמשים, לגימטריא של שם א-דני. רואים שהדו במפורש רומז לשם יה – שם שבעצמו הוא נסתר, "הנסתרֹת" – אבל בנסתר רומז לשם א-דני. זה סוד של "אבא יסד ברתא" – י-ה כשם בפני עצמו הוא השם של החכמה וא-דני השם של המלכות.

מלה נוספת שחסרה בה נ שנרמזת רק בדגש היא המלה אמת, שהשרש שלה הוא אמן, כמו אמונה ("איהו אמת איהי אמונה"), היה צריך להיות אמנת. רק ששם ה-נ היתה צריכה להיות אחרי ה-מ המודגשת וכאן לפני ה-ד המודגשת. יש עוד מלים כאלה, כמו בת – יש בן, והנקבה היתה צריכה להיות בנת (כמו בר-ברתא בארמית). אם כן, יש בת ויש אמת ויש הדו[ח] וצריך להבין את הקשר. קודם כל, הדו הוא מקום של "איהי בהוד" – מקום של התעוררות הנקודה הפנימית שבלב שזה בחינת בת. "לא זז מחבבה עד שקראה בתי", ואחר כך אחותי ואחר כך אמי – בינה – אבל אחר כך שוב בתי, הדרגה הכי גבוהה שלעתיד לבוא. בהדו צריכה להתעורר הנקודה של "בתי", שהיא נקודת האמת – בכולם, בת-אמת-הדו, יש את התופעה של הנון הנסתרת.

להוציא ניצוצות בהדו

אמרנו שכתוב הדו רק פעמיים – "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". אין "הדו" אלא רק "מהדו", והרבה פעמים חז"ל דורשים "מ… ולא כל" – צריך להוציא משהו מהדו, "להוציא יקר מזולל". המקום המסוגל להוציא את הניצוצות הקדושים שיש בכל יהודי זה הדו (הדו אותיות הוד, פנימיות יהודי). גם מוצאים אותם שם וגם מוציאים אותם משם – כמו "חיים הם למוצאיהם-למוציאיהם" – מוציאים משם ומביאים לארץ, אבל מוצאים בהדו. הכל מתחיל מהדו. אחר כך אפשר להגיע עד כוש[ט], אבל ההתחלה היא מהדו.

כמו שאמרנו, אם מקבילים את הפסוק ל-יג מדות הרחמים אז "מהדו" זה "ואמת" (שבשתיהן יש את תופעת הנון הנסתרת, כנ"ל) ו"כוש" זה כבר "לאלפים" – התיקון התשיעי, סוד תשליך שעושים בראש השנה.

רמזי המלה 'מהדו' מהסוף להתחלה

יש משהו מאד מיוחד: קודם כל "מהדו" קשור לאסתר המלכה, מתחיל את מגלת אסתר. שמה של אסתר לא מופיע בפסוק הראשון, ורק השם אחשורוש מופיע שם – פעמיים – ודורשים את זה "מלך שאחרית וראשית שלו" (דברנו לפני ר"ה על המלכים שמולכים על כל העולם כולו). דברנו הרבה פעמים על זה ש"אחרית וראשית שלו" זה אחרית לפני הראשית – כמו הווארט שכאשר קמים בבקר צריך מיד לזכור את העולם הבא, האחרית, העתיד, ומההתקשרות לעתיד אפשר לתקן את העבר, את הראשית.

יש משהו מענין מאד במלה "מהדו", אם אני באמת הולך מהסוף – מאחרית לראשית. הסוף של הדו זה ו, המשולש של ג (א-ב-ג), אם אני מוסף את ה-ד זה כבר י, המשולש של ד, ואם אני מוסיף את ה-ה זה המשולש של ה, ואם אני מוסיף מ זה המשולש של י ("העשירי יהיה קדש להוי'"). אז כל שלב בסוד של "אחרית וראשית" נותן תוספת של משולש – ג, ד, ה, י. אם מצרפים את כל המדרגות האלה יחד זה ה'פנים' של המלה מהדו – מהדו הדו דו ו (האחור זה מ מה מהד מהדו). איך מוציאים יקר מזולל? בדרך פנים, שכתוב בקבלה שזה הסתלקות – שכל הטוב יוצא ממנו (זו הפעולה שעשינו, רק בכיוון ההפוך). כל השלבים האלה יחד יוצאים שם אלהים. כתוב בקבלה שזה סוד "כל הנחלים הולכים אל הים" – קודם היה "הים" (מהדו), וכעת נוסף שם אל (עוד שם קדוש בפני עצמו, יש פה הרבה שמות קדש). אם מחשבים את הפנים, ומוסיפים עוד ממד לסדרה – מהדו (55), מהדו הדו (70), מהדו הדו דו (80), מהדו הדו דו ו (86) – הכל עולה 291, המלה זה ארץ, אבל בקבלה זה שם אלהים במילוי (העיקרי: אלף למד הא יוד מם).

מה זה נוגע לענין שלנו? מה שצריך לגלות שם אצל כל יהודי זה ש"אני אמרתי אלהים אתם" – כל יהודי הוא אלקים. זה מתגלה שם, שכל יהודי הוא "אני אמרתי אלהים אתם". האריז"ל אומר שה"אלהים אתם" של יהודי זה היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" (שייך לסוכות).

היות ש-הדו זה 15 זה היום הראשון של סוכות, טו בחודש (אם כותבים את זה מלא, הודו, זה 21, הושענא-רבה). אפשר לחלק (למפרע, כסדר של תשרי – תשר"ק) – ו ימים ראשונים, עד ו תשרי (יום חשוב בחב"ד), עד אז החסדים מכוסים בסוד העמקים (עמק ראשית, עמק אחרית, עמק טוב ורע, עמק דרום, עמק צפון), אחר כך באים עוד ד ימים, מ"עמק מזרח" (קשור למי שנוסע למזרח) עד יו"כ, ואחר כך עוד ה ימים עד סוכות, "והיית אך שמח". אם כן, יש קשר לר"ה ויו"כ וסוכות, הכל בתוך הסוד של "מהדו ועד כוש".

ג. סדר העבודה בהדו –
ממדות למוחין ולמסירות-נפש

אמרנו שהביטוי המלא שחוזר פעמיים – "על פי שני עדים" – הוא "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה".

המלוכה על כל העולם מתחילה מהדו

ידוע[י] שכאשר רבי עקיבא רצה להעיר את הצבור שנרדמו בשיעור הוא אמר להם "תבוא אסתר בת בתה של שרה אמנו, שחיה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות". כנראה יש משהו מיוחד בדרוש הזה שמסוגל להעיר את היהודי מהתרדמה שלו. זהו חז"ל מפורש שהווארט הזה יכול לעורר את הנשמה. היתה שרה אמנו, שחיה 127 שנים, ועכשיו תבוא אסתר – "אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'", זה זמן של אסתר – ותמלוך על 127 מדינות. מה רוצים לראות? שהנשמה היהודית תמלוך על כל העולם. זה שחיה 127 שנה מילא, אורך חיים זה רוחני יחסית, אבל תכל'ס זה למלוך על כל העולם כולו – מלך המשיח. לא חשוב אורך החיים. יש לגבי חיי המשיח כמה דעות, זה לא חשוב, העיקר שהוא מולך על כל העולם כולו ומוסר את המלוכה לקב"ה. זה מה שמעורר את הנשמה, שהיתה היהודיה הראשונה שחיה 127 שנה ובזכותה אחרי הרבה דורות – בירידה והסתר פנים – תבוא בתה ותמלוך על כל העולם כולו, "מהדו ועד כוש"[יא]. המלוכה על כל העולם כולו מתחילה מהודו. הווארט הזה מעורר את היהודי.

"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – כתר, מוחין, מידות

יש כמה דיוקים חשובים: אצל שרה כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע – הסדר הוא מלמעלה למטה. 127 זה שלמות, כמו שכתוב בזהר ומבואר באריכות בחסידות – הכי עמוק בחסידות חב"ד זה המשך תער"ב, וגם שם מסביר באריכות – שהמאה זה הכתר ועשרים זה המוחין ושבע זה המדות. אצל שרה יש שני דברים, דבר אחד שהסדר מלמעלה למטה – קודם הכתר, מסירות נפש (שיש לה גם ביטוי מעשי, מאה ברכות בכל יום, כל הזמן לברך את ה', אבל זו מסירות נפש, כנראה צריך לברך את ה' מאה פעמים בכל יום מתוך רגש של מסירות נפש), אחר כך המוחין (חב"ד, התבוננות) ואחר כך תיקון המדות (כמו שהרס"ג אומר[יב] שהאדם נולד בעולם הזה בשביל לתקן את המדות – "עדון המדות", אויסאיידל זיך בלשון החסידות). עיקר היפי, "כבת שבע", זה המדות המעודנות – זה מה שמוצא חן. הכל מלמעלה למטה, אף שזה לא סדר החיים – זה גם "אחרית וראשית" – הרי קודם היתה בת שבע, ואז בת עשרים, ואז בת מאה. בכל אופן, הפסוק כותב מלמעלה למטה.

הדיוק השני, שעל כל אחד מהם כתוב "שנה", לכן באמת דורשים את זה – "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". כל אחד מקבל את השנה/השנים בפני עצמו.

"שבע ועשרים ומאה מדינה" – מידות, מוחין, כתר

אבל אצל הבת, אסתר – אסתר זה ממש לשון שרה, עיקר האותיות שלה זה סר, כמו שרה – המלוכה היא על "שבע ועשרים ומאה מדינה", הכל הפוך, המספרים מלמטה למעלה ואין חלוקה פנימית (לא כתוב "שבע מדינות ועשרים מדינות ומאה מדינה"), הכל "מדינה" אחת, מדינת מלך המשיח. אלו שני הבדלים חשובים. בכל אופן, רבי עקיבא אומר שזה נגזר מזה – שבזכות שרה אמנו, שחיה 127 שנים, תבוא אסתר ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, שזה התכל'ס, "והיה הוי' למלך על כל הארץ".

יש בזה לימוד מאד חשוב איך עובדים בהדו, שבהדו צריך להתחיל מהלב (אהבה וחן שדברנו עליהן קודם). אמרנו קודם שאם שרה אמנו חיה כך וכך שנים זה יפה מאד, שלמות שלה, אבל זה עוד לא תכל'ס תיקון עולם – זה רק אומר שהיא שלמה. בשלמות הפנימית מתחילים מלמעלה, מהכתר, אבל הענין של הדו זה "מהדו" – להוציא את כל הנשמות, לקרב את כולם לקב"ה – ושם סדר העבודה, במיוחד עם הזולת (לא עם עצמי), חייב להיות הפוך, להתחיל מהלב. עיקר התקשורת והקשר עם היהודי שם זה 7 – הכל מתחיל מהשבע. מתוך הלב עולים לשכל – כלומר שכל מה שלומדים שם חסידות ועושים קורסים אפילו שזה חשוב מאד, הכרחי לגמרי, אבל זה לא שוה שום דבר אם לא התחיל מהלב. אז קודם יש את השבע ואחר כך את העשרים – השכל – ובסוף נוסכים בנשמות רוח ה' ממש, כמו שכתוב על משיח, הרי כתר זה בחינת משיח של כל אחד, רוח של מסירות נפש שתשאר גם כשיחזור לארץ. בארץ צריך יותר מס"נ כדי לקיים את ה"שבע ועשרים" – המדות והשכל – לכן לפני שמחזירים אותו לארץ צריך להגיע למאה, אחרת מסוכן מה יקרה איתו בארץ.

מה זה חב"ד בכלל? כל חסידות חב"ד זה להביא למסירות נפש, להגיע יותר גבוה מהשכל. כל השכל זה רק מעבר – יש מעבר ממעלה למטה, מהשכל להוליד מדות בלב, אבל יש מעבר ממטה למעלה, שזה עיקר החב"ד (בעיקר אצל הרבי והרבי הקודם), להגיע מהשכל אל מסירות הנפש של הכתר. זהו הדיוק הראשון, שהסדר הוא הפוך. הדיוק השני הוא שבפסוק של הדו אין מדינות, אלא הכל מדינה אחת – הכל מדינת מלך המשיח.

זה שהשבע הוא העיקר מודגש גם בכך שיש כאן שבע מילים – "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה", כאשר המלה "שבע" היא האמצע של הביטוי. יש כאן ז מלים ו-כח אותיות (כמו "בראשית…") – ז במשולש:

מ

ה ד

ו ו ע

ד כ ו ש

ש ב ע ו ע

ש ר י ם ו מ

א ה מ ד י נ ה

הפינות זה מאה – הכל בסימן מאה, זו התכל'ס[יג].

לגלות את הלב

נדגיש עוד פעם את הענין של הדו. למה בכלל יוצאים מהארץ? דברנו על זה הרבה פעמים, גם בישיבה, שבארץ חסר מחד הצד הנשי שהוא יותר רגשי. הדו קשור ל"בתי", "איהי בהוד", כנ"ל. האמת של הבת זה לגלות את הלב. בארץ, היות שיש הרבה גבורה ודינים, זה גם הרבה שכל – פחות חשיפה ללב. לכן באמת בורחים מכאן, כי צמאים למשהו אחר, להפתח לרגש. לכן זה מתחיל משבע – זה גם בת שבע, גם אלישבע וגם יהושבע.

יש שלש בנות שנקראו שבע, שהן שלשת הקוים של המלכות כמו שמסביר האריז"ל[יד] – בת שבע זה הגבורה של המלכות, אלישבע הימין של המלכות ויהושבע זה התפארת של המלכות.

רעיתך… דודנו – 770

יש הרבה רמזים של שנת 770 שלא זכינו ללמד, ואחד יוצא מיום כפור – "אנו רעיתך ואתה דודנו" – רעיתך זה 700 ו-דודנו זה 70. ה‑700 זה פי עשר מה‑70, "אנו רעיתך" ואתה המעשר, העשירי יהיה קדש, "ואתה דודנו". כל אלול עד יו"כ זה "אני לדודי ודודי לי", אבל ביו"כ זה "אנו רעיתך ואתה דודנו", זהו היחס עם ה' שמעורר את הנקודה הפנימית שבלב אפילו יותר מה"אבינו מלכנו"[טו].

ד. התבוננות של רקיע שחקים

כעת משהו יותר חשוב: כאשר יוצאים לשליחות יש דבר אחד מאד חשוב להקפיד – שיהיה "חתת אלהים" על כולם, שזה כאשר אומרים חת"ת (שבזה יש התגלות האלהים שבכל יהודי – "אני אמרתי אלהים אתם" כנ"ל). צריך להתמיד בשיעורים של חומש-תהלים-תניא [שליח עושה שליח – הרבי אמר לי פעם אחת לומר חת"ת, אני מעביר את זה הלאה…].

בהתבוננות של שבעת הרקיעים – שבמיוחד רוצים את זה בהדו – הארץ היא שש המצוות התמידיות של "לחיות במרחב אלקי" (הספר הכי חשוב להדו), התשתית של ההתבוננות. אבל מעל זה יש שבעה רקיעים[טז] – וילון, רקיע, שחקים וכו' עד ערבות. היות שמדברים על שליחות, במדה מסוימת – חוץ מהארץ – הכי חשוב זה השחקים [בספר 'לחיות במרחב אלקי' זה מוזכר רק בקיצור נמרץ בתוך המבוא, אבל בכתובים נמצא הכל וצריך לצאת כספר].

הוילון זו ההתבוננות בחידוש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית, עד כדי חויה – שאפשר לחוות את ההתהוות יש מאין – כי כך כתוב בחז"ל, שהוילון יוצא שחרית וחוזר בערבית, מרגישים בו את "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

על רקיע כתוב במפורש – גם בתניא[יז] – שיש שם את כב אותיות האלף-בית. אז הרקיע זה ההתבוננות באותיות (זה עוד ספר, על האותיות, שכעת נמצא גם בעברית). זה כולל גם את סימני האותיות "אמת למד פיך"[יח].

מהאותיות, שזה הרקיע, עולים לשחקים. כתוב שהשחקים שוחקים מן לצדיקים והסברנו שהכוונה היא שה' נותן את השליחות לכל אחד. כל יהודי הוא שליח, ובמיוחד ניצוץ משיח שנמצא בכל יהודי – משיח זה שליח עם י כחות הנפש, כמו שהרבי מסביר. הרי כל שליח קוראים לו, כמו שקוראים למשה בסנה – "משה משה" – וכמו שמואל וישעיהו. על מנת להיות שליח קוראים לך בשם שלך. זה קצת כח המדמה – אבל דברנו הרבה מאד על כך שיש גם כח המדמה מתוקן, גם בתניא[יט] יש (לקרוא לה' אבא, ואף על פי שנדמה לו שזה כח המדמה זה בכל זאת אמיתי, ולכן מותר וגם מומלץ לפי שיטת חב"ד), וכך גם – שאדם שומע שקוראים לו. זו התבוננות שמאד תופסת יהודים. קודם כל שתעשה את זה על עצמך, ואחר כך תוכל להעביר את האנרגיה שיש בזה – זה המון המון כח. הדו לשון הד, שחקים הוא הרקיע שכנגד הספירות נצח והוד, ששם יש 'הד הרים' כנודע. בשחקים אתה שומע את השם שלך מהדהד מכל עבר בתור הזמנה לצאת לשליחות, לגלות מי אתה, בשביל מה ה' ברא אותך, מה ה' רוצה ממך.

הכי טוב – שכעת בהשגח"פ יש גם את האמת-למד-פיך – אפשר להתבונן על השם של כל אחד שנכנס עם "אמת למד פיך". אם נכנס אריאל, אז חוץ מהפשט – שאפשר להסביר בלי סוף את משמעות השם – אפשר להתבונן בשם על פי המדרגות של תיקון-צרוף-מכלול-מאמר-חשבון. מאמר זה לקחת מלה ולפתח, ואפשר לפתח עם ה"אמת למד פיך" – אריאל זה אמת-למד-פיך, ראשית-יראת-שמים, ידיד-ורע-דרוש, שוב אמת-למד-פיך ואז לבך-מלא-דעת. אם קוראים לך גם מנחם זה מתחיל ונגמר מסור-מאדך, באמצע נחלה-וירושה-נצור (התקשרות לארץ גם בהדו), וחכמת-הוי'-תחיך. כך אפשר להתבונן בכל שם, שכל אחד ישמע את שמו ב"שחקים"[כ]. הדו זה הלל-אלקיך, דע-לומר-תודה, ותר-אהוב-ורחם. בע"ה תצא חוברת שמסבירה את כל הפתגמים. זה דבר מאד נחמד ללמד את כולם בכיף.

[שאלו מה זה "פאר אמונתך"– זה מצות תפלין, "עוטר ישראל בתפארה". התיו – כמו תיו, סימן על המצח – זה "תמים יחד וברך", יחד זה קריאת שמע, "יחודא עילאה" וברך זה בשכמל"ו, יחו"ת. החותם זה ק"ש. צריך קודם כל להבין בפשט את כל הרמזים, שבהם יש כמה שזה פסוקים, כמו "שוית הוי' נגדך" ("שויתי הוי' לנגדי תמיד"), "הלל אלהיך" ("הללי אלהיך ציון") וכו'.]

לחיים לחיים! היות שהשנה שנת "אדון עולם" בין היתר, נשיר אדון עולם[כא] – שיהיה צאתכם לשלום.

שליחות שמחה והצלחה רבה ומופלגה לך ולאשתך ולשליחה הקטנה ולשליח הקטן (הסדר שלכם זה תפלין של ר"ת – יש משפחות שהן תפלין של רש"י, אבא-אמא-בן-בת, ויש משפחות שהן ר"ת, אבא-אמא-בת-בן – אז אתה צריך שם עם כולם להניח ר"ת).