לריב ולהתפייס

בע"ה

שבת תצוה תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב קכב ו-קכד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור כתר שם טוב מיוחד, שנמסר בליל שבת האחרון, מוסברת הדינמיקה של התפייסות בין שני אנשים שרבו, כמשל לפיוס בין ה' לישראל, תוך דגש על בנית יחסים מתוקנים וכנים, בהם אפשר לדון ולהתוכח על הפגיעות ההדדיות מתוך גדלות מוחין, ודווקא כך להגיע לסליחה ולשקם ולהחזיר את האהבה. בעוד פרק א של השיעור עוסק בהתמודדות עם פגיעות מכוונות, "עון ופשע", פרק ב של השיעור משלים את ההסתכלות בתורה נוספת של הבעל שם טוב, העוסקת דווקא בממד החטא בשגגה עליו יש לשוב בתשובת על ידי נתינת דעת. גם השיעור הזה – כקודמו בחוברת – נוגע בחטא העגל וב-יג מדות הרחמים עליהם קוראים השבת בפרשת השבוע. שיעור מתוק ויסודי, שלא כדאי להחמיץ, על יחסי אדם לחברו ואדם למקום.

א. תוכחה ופיוס (כש"ט קכב)

"נֹשא עון ועֹבר על פשע"

הגענו בסדר הלימוד שלנו בכתר שם טוב לתורה קכב:

מבעש"ט ז"ל. פירוש הפסוק נושא עון ועובר על פשע,

נשיאת העון והפשע היא מיסודות מדות הרחמים. כך, יג מידות הרחמים בתורה חותמות ב"נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה"[ב] ו-יג המדות המקבילות בסיום ספר מיכה – שלפי האריז"ל הן פנימיות יג המדות של משה – פותחות "מי אל כמוך נֹשא עון ועֹבר על פשע"[ג]. בתורה, לפי מנין המדות בקבלה[ד], "נֹשא עון ופשע" הן המדות העשירית והאחת עשרה – שכנגדן במדות דמיכה "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם"[ה] (וכדלקמן) – ובמדות דמיכה "נֹשא עון ועֹבר על פשע" היינו המדות השניה והשלישית, כנגד "רחום וחנון"[ו] במדות של משה.

דברי הבעל שם טוב מתייחסים לשינוי סגנון במדות של מיכה – בעוד בתורה המלה "נֹשא" מתייחסת ל"עון ופשע וחטאה" (שהנשיאה של כל אחד מהן היא מדה אחת במדות הרחמים) במיכה ה"נֹשא" מתייחס רק ל"עון" ואילו במדה הבאה כתוב "ועֹבר על פשע".

ויכוח לשם פיוס

ורוצה לומר שהוא על דרך משל שהיה ריב בין ב' בני אדם, וכשרוצין להתפייס זה עם זה אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי, מה שאין כן כשאין רוצין להתפייס אינו נושא עונו להוכיחו על פניו מה שחטא לו.

דברי הבעל שם טוב כאן הם חידוש גדול. בהשקפה ראשונה, הייתי חושב שכאשר שני אנשים שרבו רוצים להתפייס הם מחליטים להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חלק. אבל הבעל שם טוב מסביר בדיוק ההיפך: בשביל להתפייס צריך לברר לעומק את סבת המריבה וללבן את הדברים, להתווכח[ז] ולהוכיח – שתי מילים מאותו שרש[ח] – מי פגע במי ובמה בדיוק. אם היה מדובר בשני צדיקים היה אפשר לומר שבויכוח שלהם כל אחד אומר 'אני חטאתי לך, אני אשם במריבה' ומבקש את סליחת השני, אבל כאן מדובר בפירוש במריבה בין שני אנשים 'רגילים', שכל אחד מרגיש שהשני הוא זה שפגע בו ומוכיחו על פניו.

באמת, מצות תוכחה בתורה מופיעה כהקדמה ל"כלל גדול בתורה"[ט] של "ואהבת לרעך כמוך": "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקֹם ולא תטֹר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"[י]. ידוע שהבעל שם טוב מפרש[יא] את "הוכח תוכיח" – "הוכח" את עצמך ורק אחר כך "תוכיח" את זולתך. כדי להעיר לזולת על חטא צריך קודם למצוא את אותו חטא בדקות או בדקות שבדקות בתוכי ולהוכיח את עצמי – אחרת אסור לי להוכיח את הזולת, וגם לא תהיה בכך כל תועלת. אבל שם מדובר בעיקר על קיום מצות תוכחה במשהו שהזולת לא בסדר בו, לטובתו, וכאן מדובר על משהו בו הזולת חטא כנגדי ומטרת הפיוס היא להחזיר את האהבה בינינו.

כדי להגיע לאהבה צריך להסיר את כל השנאה מהלב, לבטל את הנטיה לנקמה ונטירה (שהיא בלב[יב]), ועושים זאת באמצעות התוכחה. כתוב במשלי "טובה תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[יג], וידוע הרמז שאנחנו תמיד אומרים[יד], שתוכחה היינו תוך-אהבה – התוכחה באה מתוך אהבה. לפי דברי הבעל שם טוב כאן יתפרש ש"תוכחת מגֻלה" היא הדרך לגלות את ה"אהבה מסֻתרת" – הרצון לפיוס אחרי המריבה בא מתוך האהבה המסותרת שיש בין שני האנשים (וכדלקמן עוד) אך כדי לגלות את האהבה הזאת צריך להקדים לה "תוכחת מגֻלה" (ובדומה לדברי הרד"ק: "וכשיוכיח אדם את חבירו הנה האהבה תגולה בתוכחת והאהבה ההיא טובה מאהבה מסותרת שיאהב אדם את חבירו בלבו ולא יגלה לו האהבה ולא יוכיחנו בשעה שצריך לתוכחה"[טו]).

לשאת את העון כדי לעבור על הפשע

לאור המשל של שני האוהבים שרבו ורוצים להתפייס מפרש הבעל שם טוב את "נֹשא עון ועֹבר על פשע" באופן מחודש:

וזהו שכתוב נושא עון, רוצה לומר שנושא עונו ומוכיחו על פניו, היינו כשרוצה לעבור על פשע.

הפשט של נשיאת העון הוא שה' 'לוקח על עצמו' את העון, סולח עליו וסובל אותו, אך הבעל שם טוב כאן מפרש ש"נֹשא עון" הוא מרים את העון ומתייחס אליו, כמו שאומרים היום 'שם את הנושא על השלחן'. בלשון הקדש אותו מלה יכולה לקבל משמעויות שונות ואף הפוכות, וכך כאן ה"נֹשא עון" יכול להתפרש כסולח על העון ומעלים אותו ויכול להתפרש כמתייחס אליו ומוכיח עליו (וכן לפעמים "ונשא עונו"[טז] אומר שהאדם סובל בשל חטאו שלא נסלח לו).

גם העון וגם הפשע[יז] הם עבירות חמורות ובמזיד, בניגוד לחטא ("וחטאה") שהוא בשוגג[יח], כאשר העון עצמו הוא כבר מזיד והפשע הוא מרד, עבירה שנעשתה להכעיס. כמו שלמדנו לאחרונה[יט], גם הפשע בדיני שומרים, שנראה כשגגה, הוא בעצם מרד – מרידה בהתחייבות לבעלים לשמור כדבעי על החפץ שלו[כ]. כאן התוכחה על העון-המזיד היא שמאפשרת לעבור על השפע-המרד. זהו סוג של רפואת "דומה בדומה"[כא], כאשר ההצבעה על המזיד והבירור-הויכוח ביחס אליו מאפשרים לעבור על הפשע החמור ממנו. איך אפשר להסביר זאת? את העון במזיד של הזולת קל לי יותר לקבל – זהו הרע שלו, יש לו יצר הרע... הוא לא עשה זאת נגדי, כדי למרוד בי ולהכעיס אותי. כאשר מגדירים מעשה כעון, מכירים ברע שיש בזולת בלי קשר אלי ומוכיחים אותו עליו, קל יותר לעבור על הפשע שנדמה היה לי שנעשה אך ורק כדי להכעיס אותי.

הפירוש של הבעל שם טוב, שב-יג מדות הרחמים תתכן נשיאת העון במובן של הזכרת העון וויכוח עליו, אפשרי משום ש-יג מדות הרחמים הן יג תיקוני דיקנא – תיקוני הזקן היינו שערות הזקן ושערות הן בסופו של דבר צמצומים[כב], יש בשערות קושי ודין מסוים[כג] שמתבטא כאן בתוכחה ובדיוק מי חטא למי. כפי שהוזכר, "נֹשא עון ופשע" במדות של משה מכוונות כנגד "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – המטרה היא החזרת האהבה, "חסד לאברהם", אבל כיון שרוצים שהאהבה תהיה אמתית, שהיחסים שלנו יהיו כנים ואמתיים, צריך להקדים את ה"תתן אמת ליעקב", את התוכחה מתוך דבור פתוח ואמתי, שגורמת לכך שגם האהבה שאחריה תהיה אמתית.

נושא ונותן באמונה

לפני כמה ימים קראנו בלוח "היום יום"[כד]:

כתיב מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.

המפרשים מסבירים[כה] ש"מתן אדם" הוא הנתינה שהוא נותן – מתנות, צדקה או אפילו שוחד – והמתן "ירחיב לו ולפני גדֹלים ינחנו" כאשר הוא נצרך לאותם הגדולים או עומד בפניהם למשפט. אבל ההסבר החסידי הוא:

יש לך אנשים שהם גדולי השם בחכמתם או בעשרם, אבל מתן אדם, כשהאדם נותן את האדם שלו באיזה התעסקות בהחזקת הדת, הנה לא זו בלבד כי ירחיב לו, אלא עוד זאת כי לפני גדולים ינחנו.

כשאדם נותן את עצמו, את ה"אדם" שלו (אדם בגימטריא מה, הבטול והפנימיות של האדם), הוא מצליח לפעול יותר ממה שהגדולים – בחכמה או בעושר – יכולים לפעול בלי התמסרות. הנושא כאן הוא היכולת של אדם לפעול בעירו, להקים מוסד ולהחזיק אותו במסירות נפש. לדוגמה, אם רוצים להקים ולהחזיק ישיבה במגדל העמק – זהו דבר חשוב, וצריך מסירות בשבילו.

למה הבאנו את זה? בשביל דרשה לענין שלנו. השאלה הראשונה ששואלים אדם בדינו בשמים היא "נשאת ונתת באמונה?"[כו]. כעת נדרוש ש"נשאת" מתיחס ל"נֹשא עון" ו"ונתת" ל"מתן אדם". כאשר יש מריבה בין שני אנשים ורוצים להתפייס, צריך להיות "נושא ונותן באמונה": קודם כל, צריך להיות "נֹשא עון" – לשים את הנושא על השלחן, להתווכח ולהוכיח, במגמה גם לשאת את העון כפשוטו. כאשר אני "נֹשא עון" יש כאן גם כוונה לקבל-לשאת אותו – להכיר ברע של הזולת, להוכיח אותו, ובכל זאת להתפייס איתו. אבל אחרי התוכחה והסליחה העיקר הוא להיות גם "נותן", "מתן אדם", לתת את עצמי באהבה בקשר הזה. בלוח "היום יום" מדובר בעיקר על התמסרות לשליחות, "התעסקות בהחזקת הדת", אבל בכל קשר אמתי בין שני אוהבים כל אחד צריך לתת את ה"אדם" שבו בקשר.

מהי ה"אמונה" של ה"נושא ונותן"? תמיד אנחנו מזכירים[כז] בשם הבעל שם טוב שכמו שמאמינים בה' יתברך צריך להאמין בכל יהודי. מהי האמונה ביהודי? אמונה באהבה שלו, באהבה בינינו. אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[כח], הוא גם איש האהבה, "אברהם אֹהבי"[כט]. בכלל, למה להתפייס? אולי עדיף שנמשיך לריב. יש "עת מלחמה ועת שלום"[ל], וב"עת מלחמה" צריך להלחם ולא לעשות שלום, כמו במלחמה שיש היום בעזה. כעת מדברים על מריבה בין יהודים, ובכל זאת – מאיפה יודעים שהגיע הזמן להתפייס? כאשר מרגישים את האהבה המסותרת, שיש רצון לאהבה של הזולת ובקשה פנימית שהוא יאהב אותי. התחושה הזו היא האמונה – אמונה באהבה – שהופכת את שני האנשים שרבו לנושאים ונותנים באמונה.

כל זה היה דרוש, ווארט, על השאלה "נשאת ונתת באמונה".

פיוס מתוך גדלות

הנקודה העיקרית בהבנת דברי הבעל שם טוב כאן היא שהחזרת האהבה צריכה להיות מתוך גדלות מוחין של "נֹשא עון". במצב של קטנות מוחין ברגע שמעלים-נושאים העון לדיון מתמלאים 'התפעלות' ורגש של היפך-האהבה והזכרת העון רק מפריעה לפיוס. לעומת זאת, בגדלות מוחין אין התפעלות רגשית – 'אָן-התפעלות' בנוסח חסידות חב"ד, שכל מגמתה היא גדלות מוחין – כך שאפשר לדון בעון מחדש בלי להתרגש, ליישר את ההדורים ולהתפייס באמת. אם כן, פיוס אמתי מתחיל מהאמירה 'בואו נהיה גדולים ולא נתנהג כמו ילדים קטנים'.

הנמשל כאן הוא, כמובן, היחסים בין ה' ועם ישראל. דוגמה למעבר מקטנות מוחין לגדלות מוחין באופן הציבורי רואים במשך השנים של עם ישראל במדבר, כפי שמבואר בחסידות[לא] על כך שבתחלת השנים במדבר נשלח משה להכות בצור ואילו בסוף השנים עליו לדבר על הסלע – כשעם ישראל בקטנות (שסמלה הוא הצור) נדרשת הכאה אך כשעם ישראל מתבגר ומגיע לגדלות (שסמלה הוא הסלע) אסור להכותו ויש להוכיחו בדבור פתוח ומשכנע (וכאשר משה נכשל בכך התברר שבאותו גלגול הוא מתאים להנהגת דור המדבר אך לא להנהגת הדור שנכנס לארץ).

באופן שלם התהליך של הריב והפיוס, עם הגדילה מקטנות לגדלות, הוא הוא תהליך הגלות והגאולה (והרמז: רִב פיוס הוא סוד רב יוסף, העולה בגימטריא משיח). גם לקראת הגאולה ישנו יום הדין, בו מתוכחים מי חטא נגד מי, כאשר על פי הפשט ה' אומר לנו שאנו חטאנו נגדו ואנו טוענים כנגדו את טענותינו[לב]. אכן, כמו בסיפור המפורסם של הכפרות החסידיות[לג], אחרי שמפרטים את פנקס הטענות של ה' כלפינו ואת פנקס הטענות שלנו כלפי ה' מסובבים את שני הפנקסים מעל הראש, קורעים אותם ומשליכים אותם לתנור, ומתפייסים. אחרי ה"נֹשא עון ופשע וחטאה" – כשנושאים-מפרטים את כל סוגי החטאים – מגעים ל"ונקה", שני המתווכחים-הרבים-המתפייסים יוצאים נקיים "ובא לציון גואל".

ב. תשובת הדעת (כש"ט קכד)

תשובה על חטא

עוד שתי תורות הלאה, בתורה קכד, הבעל שם טוב מדבר על חטא ותשובה, כשהוא מדגיש "חטא בשוגג בלא דעת". בתורה קכב דובר על עון ופשע, מזיד ומרד, בניגוד לחטא שהוא בשוגג. אכן, היסוד של הכל הוא החטא-השוגג, כרמוז בכך ש-עון עולה ז"פ חטא ו-פשע עולה כה פעמים חטא[לד], שהרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[לה] (החטא הוא החוט בו תופר היצר הרע, האומן במלאכתו, את רשת קורי-העכביש בה נופל החוטא). לחטאים הכי גדולים קוראים 'חטא' – חטא עץ הדעת וחטא העגל[לו].

בכלל, אם יש שלשה סוגי עבירות, "עון ופשע וחטאה"[לז], מתאים להקביל אותם לשלש העבירות החמורות, "יהרג ובל יעבור", שהן שרשי כל עבירות. סתם חטא הוא עבודה זרה, כפי שהרמב"ם אומר[לח] שכל התורה באה להרחיק מעבודה זרה. עבודה זרה היא הביטוי הכי מובהק לחטא בלי דעת, שהרי היא הבל ושטות שאין בו ממש. עון הוא פגיעה בזולת, שפיכות דמים – וכל מה שמסתעף ממנה, כמו לשון הרע או הלבנת פנים שחמורות כשפיכות דמים[לט]. עון אותיות ענו – מי שענו לא פוגע בזולת, אך ברגע שאדם הוא בעל ישות המרוכז בעצמו הוא ודאי יפגע מתוך כך בזולת. פשע הוא בעיקר גילוי עריות (משרש פשע נגזרת בלשון הקדש גם המלה מִפְשָׂעָה[מ], כינוי לערוה) – המרידה היא בגידה בקשר שצריך להיות עם "חברתך ואשת בריתך"[מא]. יחסית, החטא הוא בעיקר כנגד ה', העון בעיקר כנגד הגברים בעם ישראל (שהפגיעה בהם שייכת לתחום שפיכות הדמים, מלחמות-אגו) והפשע בעיקר כנגד הנשים בעם ישראל (שהפגיעה בהן שייכת יותר לתחום הבגידה-המרידה של העריות).

תשובה בדעת

בכל אופן, הכל מתחיל מהחטא והתשובה היא קודם כל עליו:

מבעש"ט. טעם הגון כי כשחטא בשוגג בלא דעת אז יש תקנה בעושה תשובה בכוונה שנותן בו דעת להעלותו.

אדם חוטא בלי דעת, מתוך "רוח שטות", והתשובה היא כשהוא נותן את דעתו על מה שעשה. ברור מדברי הבעל שם טוב שתשובה היא לא חרטה סתמית (עליה נאמר "רשעים מלאים חרטות"[מב]) אלא תהליך של העמקת הדעת. כך אומר גם אדמו"ר הזקן בתניא שתשובה צריכה להיות ב"שעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו"[מג].

הדעת יכולה לגלות שמעשה החטא היה בשגגה, כשהאדם אבד את דעתו-כוונתו האמתית (כך בתשובה מיראה, בה "זדונות נעשו לו כשגגות"[מד]), או לגלות שבעצם באותו מעשה אפשר לתת דעת-כוונה חיובית (כך בתשובה מאהבה, בה "זדונות נעשו לו כזכויות"), וכך או כך הדעת מתקנת את החטא ומעלה אותו.

מה שאין כן כשחוטא בדעת במה יתקנה.

מה פירוש "חוטא בדעת"? יש עבירות שצריך להיות גאון בשביל לעשות אותן... עבירות שאדם יכול לעשות רק מתוך הרבה דעת ותכנון. בעבירות כאלה, שנעשו מתוך הרבה דעת – ולא "בשוגג בלא דעת" – יותר קשה לצייר נתינת דעת שתוכל להעלות אותן.

וזה פי' הש"ס האומר אחטא ואשוב כו' והבן.

"האומר אחטא" הוא מי שנותן את הדעת שלו בחטא, וכשהוא אומר "אחטא ואשוב" הדעת שלו כוללת כבר גם את האפשרות של תשובה – הוא מביא אותה בחשבון וסומך עליה ולכן גם מצב-התודעה של התשובה נכלל בדעתו ונופל בחטא, וממילא "אין מספיקין בידו לעשות תשובה"[מה].

בכל זאת, כמו שאומר אדמו"ר הזקן בתניא, גם למי ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה יש תקנה" – "אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה"[מו] ו"אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו"[מז]. מדברי הבעל שם טוב כאן מובן שה"דחק" פירושו העמקה נוספת של הדעת. הרי בדעת יש אין סוף מדרגות – "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל" – ולכן גם אחרי חטא שאדם עשה בדעת אפשר לדחוק ולהגיע למדרגת דעת גבוהה יותר, שביחס אליה החטא נחשב כשוגג ובלי דעת, ומכח אותה דעת להעלות ולתקן אותו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כדי להתפייס צריך ללבן את סבות המריבה, להתווכח ולהוכיח.
• "תוכחת מגֻלה" היא הדרך לגלות את ה"אהבה מסֻתרת" בין שני אנשים שרבו.
• ההבנה שיש לזולת יצר הרע – שגורם לו לחטוא במזיד (עון) – גורמת ליכולת לעבור על פשע-מרד, שנדמה היה שנעשה 'אישית' נגדי.
• "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – בשביל אהבת אמת צריך להקדים דבור פתוח ואמתי.
• ה"נושא ונותן באמונה" נושא עון ונותן את עצמו ("מתן אדם") בקשר – הכל מתוך אמונה בכל יהודי ובאהבה המסותרת המפעמת בלבו.
• התעוררות אהבה לזולת ורצון לקבל ממנו אהבה הם האות שהגיע הזמן להתפייס.
• פיוס הוא מעבר מקטנות לגדלות – 'בואו נפסיק להיות ילדים קטנים'.
• בקטנות מוחין כל נושא טעון מביא למריבה ובגדלות מוחין ניתן לדון בדברים בלי התרגשות.
• ביחסים של ה' וישראל הגלות היא מריבה והגאולה היא פיוס.
• לפיוס הגאולה קודם יום הדין והתוכחה – הויכוח בין ה' ובינינו מי פגע במי.
• אחרי שמרצים את כל הטענות, "נֹשא עון ופשע וחטאה", קורעים את פנקסי-הטענות ופותחים דף חדש, "ונקה", ואז באה הגאולה.
• יסוד כל העבירות הוא החטא – בלי דעת – החוט בו תופר היצר הרע את רשתו.
• חטא-עון-פשע מכוונים כנגד עבודה זרה-שפיכות דמים-גילוי עריות.
• תיקון החטא והעלאתו הם בנתינת הדעת.
• "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", כי חטא בדעת מלאה, ואף על פי כן אם דחק האדם והגיע למדרגת דעת גבוהה יותר תשובתו מתקבלת.