אותיות ט-י – שיעור מס' 5

ט סיון תשמ"ה

 

ניגנו ניגון

ט. מצאתי כתוב בשם אביו של ר' סנדר משקלוב, שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן והיה גביר גדול, ופעם אחת [תוך כדי עסקיו] נעשה לבעל חוב גדול והשתמט מהם [מן הנושים, כי לא היה לו ממה להחזיר] ובא לאדמו"ר הזקן [ליחידות, שיושיע אותו] והתחיל להבינו מהו ענין בעל חוב ברוחניות, עד שנשכח ממנו כל עניינו לגמרי, והתחיל לבכות מאוד, ואחר כך אמר לו ליסוע לביתו, ונעשה שוב גביר גדול וסילק כל חובותיו. ואמר אדמו"ר הזקן [אחר כך] שזה על דרך ענין להפוך העצב, המבואר בתניא פרק לא וכו' [שם מסביר, שבזמן שאדם עצוב בלאו הכי – סתם כך צריך להיות בשמחה – זה זמן מתאים לתקן את העצב מיניה וביה, וצריך להתמרמר נגד היצר הרע. אף על פי שיש הבדל גדול בין עצבות למרירות לא צריך להכניס את עצמו למצב הזה, אלא בזמן כזה שהוא עצוב ממילא ולא משום סיבה של מילי דעלמא. אז בכח המרירות של הקדושה יכול לבטל העצבות] על דרך פשוט (בבית רבי כתוב שלא היה [אותו גביר] כל כך מן החסידים).

הרבי לקח מצב של עצבות טבעית והפך אותה למרירות פנימית רוחנית, והיא עצמה ביטלה את סיבת העצבות.

הפרט הראשון, אם היה כל כך עצוב מהיותו בעל חוב עד כדי השתמטות והגעה לרבי, לכאורה היה צריך לבכות מיד על צרת עצמו, וכאן כתוב שרק כאשר שכח מן הצרה התחיל לבכות. יש כמה דרכים להשכיח צער. הרבי לא התחיל לדבר סתם חסידות, אריך ועתיק וכד'. זו גם אפשרות, שמרוב שמחה יתחיל לבכות. יש בכי שבא מהתפרקות עצבים – השתחררות של מתח. כך זה בכי טבעי, רגיל. אבל כאן משמע שזה בכי של תשובה. הוא שחרר את המח על ידי שהביא אותו לשורש הצרה שלו. זו דוגמה להמתקת דין בשורשו – הפיכת המרירות לחשבון נפש. יש מאמר חז"ל שהאדמו"ר הזקן מביא שבשו"ע שלו, ש"העניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". אם כך אז היה צריך מיד לבכות? יש מצב של מתח שלילי שמונע ממנו אפשרות להיפתח ולבכות, אלא שהמצב הזה הוא מצב שמסוגל להפך אותו לתשובה שלמה. ללא זה לא היה מגיע לתשובה, וזהו "בכל עצב יהא מותר", המבואר בתניא בפרק כו. ואת זה הוא פתר על ידי העלאת הדבר לשורש – בעל חוב ברוחניות.

למה היתה השגחה פרטית כזו שנעשה בעל חוב גדול בגשמיות? כי היה קודם לזה בעל חוב גדול ברוחניות. המצב הרוחני יורד לאט לאט למטה עד שרואים את זה. מה אוטם וסותם את הנשמה מלאות את זה? שהאדם תפוס בחיצוניות. ברגע שאתה מביא ומחזיר אותו לשורש, אז הוא כמו חולה שכבר יודע את המחלה, שהיא חצי התרופה, כדברי הבעש"ט. הכרת המחלה היא ההכרה המקור שלה ברוחניות. העניות בדעת נפתחה, ואז הוא פורץ בבכי, בתשובה אמיתית. ברגע שזה נפתר אז הוא כבר יכול לחזור הביתה ושם ממילא נעשה שוב עשיר.

לחיים לחיים!

מה זה בעל חוב ברוחניות? כנראה שהקב"ה נתן לך משהו ואתה לא יכול להחזיר, אז מה זה? התשובה האקטואלית היא שהקב"ה חנן כל אחד עם כישרונות מיוחדים, יש פתגם של הרבי הקודם שאם לאדם יש כישרון להיות נוקב מרגליות והוא הולך לאפות לחם, אז אפילו שהעולם זקוק יותר ללחם, הוא נקרא מועל בתפקיד והתכלית שלו מן הקב"ה. למרות שבמצב של פיקוח נפש ודאי שצריך לאפות לחם, אבל כשיש מי שיעשה את זה צריך להתמקד בכישרון שיש לו, אף על פי שנדמה שלא כל כך צריכים את זה. מי יודע, אולי העולם צריך יותר את הענין שלך? אחד כזה, שלא מנצל את הכישרון המיוחד לו נקרא בעל חוב. למשל, לגבי אתו הגביר, בפשטות, יש לו כסף וכנראה לא נתן ממנו מספיק צדקה. איך משלמים לקב"ה חזרה? כתוב "חונן דל מלוה הוי'". כשמשפיע לאחרים נקרא שמחזיר לה'. אם ה' נתן לך שכל ואתה לא משכיל דל – "אשרי משכיל דל ביום רעה ימלטהו הוי'" [חז"ל דרשו את הפסוק על ביקור חולים, מלשון בוקר, שאתה מאיר ומבהיר לחולה את מקור ושורש המחלה שלו] – אתה נעשה בעל חוב לקב"ה.

לחיים לחיים!

כמובן, הפירוש הפשוט הוא שמי שלא מקיים מצוות הוא בעל חוב. הקב"ה מחייה אותך, מעבר לכל הכישרונות שהוא שם בך, ואתה צריך להחזיר לו חיים. איך? על המצוות כתוב "וחי בהם", ובקיומם אתה מחייה את הקב"ה ועושה לו נחת רוח.

חשבתי על עוד פירוש על דרך הרמז. מקובל שיראה את המילה חוב הוא יקרא אותה כראשי תיבות של חכמה ובינה. לפי זה, בעל חוב זה: או מי שמעליהם, האמונה העולה בעל, אותה שיותר מכוון זה מה שיוצא משניהם – הדעת, מלשון בעילה, "והאדם ידע את חוה אשתו". בעל חוב הוא המייחד וזה שפועל את פעולת הבעילה של החכמה והבינה. זה פירוש למעליותא. לגריעותא זה מי שאין לו 'כח גברא' לפעול את היחוד. הוא עני ו"אין עני אלא בדעת". מה הקשר לזה שנותנים לך ואתה לא מחזיר? כתוב "דעת קנית מה חסרת". כל זמן שאין לאדם דעת אז הקנין אינו עצמי. זה לא שלו עדיין. כמו בהלכה – "דעת קונה" ו"דעת מקנה". דעת היא כח הקנין בנפש. אחד שיש לו חכמה ובינה ללא דעת אז התורה שלו היא "תורת ה'" בלבד. הרבי מסביר תמיד שהבחירה החופשית היא בכח הדעת. שכל זה חיות שנתנו לך, אבל עוד לא החזרת את ההלואה. ברגע שקנית מעלה עליך הכתוב כאילו החזרת. יש פה דבר עמוק שצריך להסביר. את מה החזרתי? יש סיפורים על הרבה צדיקים שלא רצו לקבל גילויים מן השמים (גם על הגר"א), וצריך להבחין ביניהם. מה שאדם מקבל מן השמים זה שכל אחר לגמרי מאשר שכל שהוא קונה, ואת אותו הרושם הראשון, השכל הראשון, הוא מחזיר לה'. זה כמו ההוא אמינא. שכל ראשוני זה לא זה עדין. למה היה צריך ללוות? כי לא היה לו. ר' נחמן אומר שצריך להשתדל שלא להיות בעל חוב. בחב"ד יש מאמר ארוך ועמוק של ר' הלל בהקדמה לדרך חיים, לגבי עסק ומסחר. הוא מסביר שיש דרך של הסתפקות במועט בפשיטות ובתמימות, שאתה מתעסק רק עם מה שיש לך בלי ללוות – "לא לחכמים לחם", ויש דרך אחרת – "הרוצה להעשיר ירבה בסחורה" – שצריך ללוות סכומים גדולים. היום קוראים לזה משקיע. אתה מחפש משקיע שיתן סכום ראשוני, ואתה נעשה בעל חוב שלו. בלי זה אין דרך אחרת להעשיר. הדרכים הללו הם לפי שורש הנשמה. ברגע שיש לך אתה צריך לרכוש את המידה של "שונא מתנות יחיה". לכן תמיד, גם כשלוקחים הלואה בתחילה, זה אף פעם לא בשלמות.

בלג בעומר דברנו על כך שיש מדרגה שלא אכפת להתבייש, שאנחנו אומרים לקב"ה שיביא משיח אפילו שזה "נהמא דכיסופא". חסד זו בושה, כיסופין. זו מדרגה מאוד גבוהה בבחינת רדל"א, כי בדרך כלל חסד לא מתיישב, שאני לא מסוגל לקלוט אותו כפעי שהוא בפנימיות. לכן מיד כשיש לי, כשאני נעשה בעל החו"ב שלי, אני מחזיר אותם חזרה מכאן ואילך.

אמרנו קודם, שכל סילוק חוב זה על ידי שאדם משפיע לאחרים. כל עוד אין לאדם דעת הוא לא מסוגל לתת למישהו אחר. זה המבחן, זה הסימן שזה לא שלא. הוא קטן, שאינו בר דעת, ואינו בר השפעה. ברגע שזה שלו והוא גדול הוא מסוגל להשפיע.

האריז"ל כותב באריכות שבכל פעם שנכנסים מוחין חדשים המוחין הקודמים נדחים החוצה – או שנעשים קרומי המח או שיורדים למטה לגרון [ואז יש כאב גרון...]. כשאתה מלמד מישהו אחר אתה מוציא את השכל הראשון. זה במשפיע שלא משפיע את העצמיות שלו. מוציא את מוחין הישנים שלו. זה פירוש לגריעותא. אבל אפשר לפרש למעליותא. כתוב שם שהאור הראשון מתעבה והופך להיות כלי לצורך השפעת האור החדש. כל זמן שלא היה דעת לא היו כלים לאור הראשון. ברגע שאתה נעשה בעל חוב למעליותא, שאתה קונה – דוגמה לדעת: הרוגצ'בר אמר על האדמו"ר הזקן שהוא מרגיש שבזמן שכתב את השו"ע שלו גידי המח שלו התקשו ונעשו בעובי אצבע – אתה נעשה כלי לאור החדש ומסוגל להשפיע.

חסרות כמה דקות (התחלת אות י).

י. [יש ברכה שפותחת בברוך ומסיימת בברוך, והיא נקראת "מטבע ארוך". מה ההבדל ביניהם?] יש לומר שזה מה שכתוב על משה בתפילה על מרים "אל נא רפא נא לה" [בגמרא זה לגבי ברכה. בתורה אור זה הולך על תפילה באופן כללי. יש שאדם מתפלל דוקא תפילה קצרה, כמו כהן גדול ביום הכיפורים, וכמו משה על מרים, ויש מושג שנקרא אצל חסידים תפילה באריכות, שמתפללים שעות כמו חסידים הראשונים, ולכאורה זה במעליותא. אבל יש פעמים שדוקא תפילה קצרה פועלת, והיא הרבה יותר גבוהה מתפילה ארוכה. כמו שלם וחצי, שמטבע ארוך זה השלם והמטבע הקצר זה החצי. מה יכול להיות יותר טוב בתפילה קצרה? הרעיון הכללי הוא שאפשר לרכז בה יותר עוצמה מאשר באריכות של כל היום. יש הרבה סיפורים על הויכוח בין המתפללים בקצרה למתפללים באריכות. המקצרים אומרים שתפילה הא כמו עגלה, ואם אתה נוסע לאט אז הגוי יכול לקפוץ פנימה ולהרוג אותך ואם נוסעים מהר הוא לא מצליח. המאריכים עונים להם, שהכל טוב ויפה אם הגוי עומד מחוץ לעגלה, אבל אם הוא כבר בפנים לא תעזור המהירות, לכן צריך קודם להילחם איתו, לזרוק אותו מהעגלה, ואחר כך להתפלל לאט. זה ביחס למלחמת היצר שיש בתפילה, אבל כאן, אצלנו, מדבר על מישור אחר. שוב, המעלה של תפילה קצרה היא העצמה והריכוז. בתפילה הקצרה של משה יש הרבה חן.

קצת רמזים: המילה המרכזית בתפילה היא המילה רפא, שמשני צדדיה יש ב פעמים נא, העולים אמונה. אמונה ורפואה – או"ר – עולים 400. אל זה "חסד אל כל היום". לה זה חן – "תשואות חן חן לה", ויש בזה עוד הרבה אריכות. יש בה יא אותיות, כאשר עד האמצע כולל המילה רפא יש ז אותיות. הסדר הזה – 7,11 – הוא סדר הנידה בתורה, שהרמב"ם מקפיד עליו ביותר. האות הראשונה, האמצעית והאחרונה יחד – אפה – עולה אלקים, המתקת הדין והאף. האל שבתחילה ממתיק את הדין בשורשו].

ופירש רש"י "שמא יאמרו אחותו בצער והוא מאריך בתפילה?" ולכאורה הוא להיפך [שאלה של שכל חסידי, שאדרבה על זה ראוי להאריך בתפילה]? הענין שבאמת היה צריך להיות במדרגה שגם תפילה קצרה תהיה כו' [בעלת עוצמה כל כך גדולה שפועלת כמו תפילה ארוכה ויותר. זה הפירוש הפנימי לדברי חז"ל. הפשט הוא שיש ביקורת על משה איך יש לך זמן להאריך בתפילה, והפירוש הפנימי הוא שהטענה שיכולה להיות על משה רבינו היא איך יתכן שאחותו בצער והוא בתפילתו לא מצליח להגיע לתפילה מרוכזת הפועלת גם בקצרה. איך במילה אחת אתה לא 'מפוצץ' את העולמות והרקיעים ומבטל את הגזרה. בתפילה ארוכה כנראה שיש לך מספיק זמן לעשות 'קראכן זיך'], והוא כאשר הצער נוגע בעומק יותר ישתדל לבוא למדרגה כזו [ממילא]. וגם יש לומר שזו תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, שהיה מתפלל תפילה קצרה.

מה המדרגה של כל תפילה? ארוך זה אין סוף, אור אין סוף. "ולאי שיתפלל אדם כל היום כולו". לפי זה, לכאורה, קצר זה הצמצום שמקצר את האור, אבל צריך לומר שיותר גבוה ממנו – העצם. אצל ר' הלל זה תמיד מדרגות אחד ויחיד. תפילה קצרה מגיעה למדרגת יחיד. במדרגת אחד הכל באחדות פשוטה, אבל יש הכל. יחיד זה לבד – "הוא לבדו הוא", אחד זה יחד – "כולנו יחד". יחיד יחד עולים חן. מדרגת אחד נקראת אצילות הכללית, אדם דאצילות, הוא "יחד שבטי ישראל" המוחלט. למעלה מזה יש מדרגת "ויהי בישורון מלך", לבד. על מדרגת אחד כתוב שיש מצוה להאריך באחד, מלבד באות א, הרומזת למדרגת יחיד שבאחד. להאריך צריך באותיות חד, העולות יב שבטי י-ה. עיקר האריכות היא באות ד. האות ח היא ה"חפץ חסד" שבאחד, ואילו האות ד היא המלכות שבו (כתוב שעיקר האריכות היא במחשבה). זו התפילה הארוכה, אבל תפילה קצרה היא במדרגת יחיד. את יחיד מכנים לפעמים אין תחילה. לאין סוף משמע שיש תחילה, ומהי? מדרגת יחיד. מה זה שאין תחילה? שהאין סוף כבר נמצא באופן ממילא, "אין חקר". אין סוף זה תהליך הווה, שאני צריך לעשות שיהיה אין סוף שלא יגמר, אבל אם אני אומר אין תחילה אז האין סוף כבר היה (infinity). לגביו הוא ממילא ומאליו, וההווה הוא רק נקודה אחת. תפילה קצרה היתה כבר ארוכה עוד לפני שהוא פתח את הפה, לפני שהתחיל. זה רק הסוף של האין סוף. יש ביטוי בחז"ל "מקצר ועולה". בתפילה קצרה אתה רק צריך לסיים כי האין סוף כבר היה. תחילה הוא מלשון לייחל, אז בתפילה קצרה שבבחינת אין תחילה לא צריך לייחל הרבה. תפילה ממושכת היא "מחלה לב". תפילה ארוכה היא מכאן ולהבא. בעבודה, בתפילה קצרה האין סוף שכבר היה אצלו הוא הצער, הנגיעה עד עצם הנפש, של הזולת. כיוון שכבר היה לו הוא מקצר ועולה. רק ממשיך אותו בדיבור וצר לו בכך צורה. "בכל צרתם לו צר" – הדבר שנוגע עד העצם הוא רק הצער. בחסידות זה נקרא "עומק תחת". "עומק רום" בהשגות אלוקות לא מגיע לעצם, כמה שלא תהיה גבוה. הכי גבוה מגיע לז"ת דעתיק. להגיע לג"ר דעתיק זה רק על ידי "עומק תחת". יש תפילה של "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה", כמו תפילת חנה, ויש תפילה של "אז תתענג על הוי'". מתפילה כמו של חנה אפשר למשוך נשמות ילדים, כמו שבארנו הרבה פעמים בפורים על השם הקדוש אלד.

מה אפשר ללמוד מזה על שלום בית? יש תפילות לפני הזיווג [יצא כעת ספר מאוד יפה של הרב מרדכי אליהו עם ליקוט של תפילות כאלו]. זה מזכיר לי תפילה ארוכה [אולי טובה להמשיך ילדים מבחינת אחד...], אבל תפילת חנה צריכה להיות תפילה קצרה שבוקעת רקיעים, מבחינת יחיד. תפילה של "צעק ליבם אל הוי'", שבאה ממקום אחר לגמרי ומגיעה למקום אחר לגמרי, וממשיכה ממקום אחר לגמרי. זה שורש ה"בני", שורש הבנים, ברדל"א. כל הסוד של תפילה קצרה זה סוד הצניעות.

לחיים לחיים!

* * *