עשר דרכי הקנין – מסכת קידושין (א)

יד טבת ה'תשס"ג – בת עין ת"ו

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     ידים שאינן מוכיחות

לימוד הסוגיה:

"אמר שמואל: בקידושין, נתן לה כסף ושוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת, הרי את מאורסת הרי את (לי) לאינתו - הרי זו מקודשת, הריני אישך, הריני בעליך, הריני ארוסיך - אין כאן בית מיחוש; וכן בגירושין, נתן לה ואמר לה הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את מותרת לכל אדם - הרי זו מגורשת, איני אישך, איני בעליך, איני ארוסיך - אין כאן בית מיחוש, וכן בגירושין"[ב].

החתן לוקח את עצמו לכלה אין שום חשש לקידושין, כתוב בתורה "כי יקח איש אשה"[ג] ולא שיקח את עצמו אליה, וכן הוא בגירושין.

"אמר ליה רב פפא לאביי: למימרא, דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים".

כיום הנוסח השלם הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אף שזהו הנוסח המקובל, ודאי שלשון "בטבעת זו כדת משה וישראל" איננה מעכבת, אבל השאלה היא בנוגע למלה "לי", מה הדין כאשר אמר לה "הרי את מקודשת" ותו לא. מדברי שמואל עולה בפשטות שגם ללא אמירת "לי" היא מקודשת.

קטע של מאמר, שאתה רק אוחז בתוכן ולא אומר את כולו, נקרא יד, כמו "בית יד". על פי פשט, יש יד מוכיחה, שמתוך המאמר ברור לחלוטין מה אתה רוצה לומר, כגון במקרה שלנו, אם הוא יאמר "לי" אלה ידים מוכיחות לגמרי, אפילו לא אמר "בטבעת זו כדת משה וישראל", כיוון שנותן את הטבעת. אך אם לא אומר את המלה 'לי', אפשר לחשוב שאולי הוא מקדש אותה למישהו אחר, שהרי אפשר לקדש אשה למישהו אחר על ידי שליח. נראה בעז"ה, שלשיטת התוספות ישנה חזקה ש"אדם עשוי לקדש אשה לחברו", זה לא דבר נדיר. לכן אם לא אמר "לי" איננו יודעים למה הוא מתכוון. אין שום הוכחה ואלה הן "ידים שאינן מוכיחות", להפך, אולי הדעת יותר נוטה לומר שמקדש לעצמו. בכל אופן, היות ששמואל אומר כאן שהיא מקודשת גם בלי המלה 'לי', משמע מכאן שידים שאינן מוכיחות הויין ידים.

כך מקשה רב פפא:

"והתנן: האומר אהא - הרי זה נזיר; והוינן בה, ודילמא אהא בתענית קאמר! ואמר שמואל: והוא שהיה נזיר עובר לפניו; טעמא דנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי לא!".

"אהא" בארמית הוא אהיה. וגם כאן, אולי התכוון לומר שישב בתענית. יש שהסבירו, שיותר מסתבר שרוצה להיות נזיר, מפני שאם כבר אכל היום, לשבת בתענית הוא יוכל רק למחר, אך נזירות יכולה לחול תיכף ומיד. אמנם, בודאי "אהיה" אלה ידים שאין מוכיחות, ושמואל פירש שזהו דווקא אם נזיר עובר לפניו, במקרה זה אלה ידים מוכיחות שהוא רוצה להיות נזיר. אם אינו עובר לפניו לא יהיה נזיר. אם כן, קשה על דברי שמואל בסוגיין.

ומתרצת הגמרא:

"הכא במאי עסקינן - דאמר לי. אי הכי, מאי קמ"ל? הני לישני בתראי קמ"ל; הכא כתיב: 'כי יקח' - ולא שיקח את עצמו, והכא כתיב: 'ושלחה' - ולא שישלח את עצמו".

אם לוקח את עצמו אליה, אין כאן בית מיחוש כלל וכלל, וזהו חידושו של שמואל. עד כאן רק פשט המלים.

הפוסקים פוסקים, ללא יוצא מן הכלל, שאם לא אמר "לי" אין כאן בית מיחוש, ואין הקידושין חלים כלל. רק היכי תמצי אחד שאולי כן יוכל לחול, באם היו מדברים בעסקי גיטה וקידושיה באותה שעה ותוך כדי כך הוא נותן לה את הטבעת, כותב הרא"ש שדומה זה ל"אהא" בזמן שהנזיר היה עובר לפניו, ואלו ידים מוכיחות והיא מקודשת.

הוכחת הראיה

בדקות, יש כאן קצת חקירה בנוגע לסברת הרא"ש, שאם אומר "אהא" בזמן שנזיר עובר לפניו, מחברים את מאמרו עם המציאות בשטח, אולי הוא חזק יותר ממקרה בו  היו מדברים בעסקי גיטה וקידושיה. הקשר בין חוש הראיה לבין מה שאני עושה הוא יותר מוצק ממקרה בו לפני שניה אמרתי משהו, ועכשיו אני ממשיך. אם אמרתי משהו לפני שניה, כמה אפשר לסמוך שאני ממשיך בדיוק לפי מה שהיה מדובר לפני שניה? הרי היה כאן חלקיק שניה שחלף ועבר! מה מקשר? חוש הזכרון. המקשר במקרה זה בין הדיבורים הוא חוש הזיכרון. הקישור בין "היה מדבר עמה"[ד] לבין נתינת הטבעת אני זקוק להסתמך על זכרון וחיבור בתוך זמן מרגע לרגע. אבל, כשנזיר עובר לפניו הוא באותו רגע ממש, וזה גם חוש הראיה, עליו כתוב[ה] שהוא מושך את כל עצם הנפש, במדה מסוימת יותר מאשר אני משוחח אתך ואז ממשיך.

החקירה הזו היא פתיחה שנוגעת לנו להמשך, מהם קידושין ומהו קנין.

ידים מוכיחות, ידים שאין מוכיחות ומקרי אמצע

מפשוטה של הסוגיה עולה שיש "ידים מוכיחות", "ידים שאינם מוכיחות", ויש גם את עצם הדיבור המפורש לגמרי, שהוא כלל לא ידים. כדי לצאת מכל הסתירות שיש בסוגיות השונות בש"ס עושים התוספות ושאר הראשונים חלוקה נוספת. נאמר אותה בעל פה ומי שירצה יוכל לראות אחר כך יותר בעיון בפנים.

זו דוגמא מצוינת איך לומדים גמרא: אם יש שני קצוות רחוקים אחד מהשני, ויש סתירות מיניה וביה, ומימרות של מישהו שאומר פעם אחת כך ופעם אחת אומר משהו אחר, כמו כאן אצל שמואל – איך יוצאים מפלונטר כזה? על ידי כך שבמושג ידים מחלקים: ישנן "ידים שאין מוכיחות כלל", ואז גם מי שחולק לגבי ידים שאינם מוכיחות וסובר שכן הויין ידים, אבל אם זהו מאמר שלא מוכיח בכלל גם הוא יסכים ויסבור שהן לא מוכיחות. אם כן, נוצרה הגדרה חדשה, שתי לשונות – גם כאן ניתן היה לחלק ביניהן – "ידים שאין מוכיחות לגמרי", או בלשון קצת שונה "ידים מוכיחות קצת" (ולא מצאתי מי שמחלק בין הלשונות הללו בתוספות).

המחלוקת העיקרית היא בין אביי ורבא אם ידים שאין מוכיחות הויין ידים או לא, ורבא סובר שלא הויין ידים. היות שלפי כללי ההלכה אנו פוסקים תמיד כמו רבא, חוץ מששה מקומות (יע"ל קג"מ) בהם פוסקים כמו אביי[ו], לכן כאן ההלכה היא כרבא, שידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. אבל שמואל לכאורה סובר כמו אביי, שהויין ידים. כך רצו לומר כאן, לפני שחזרו בהם, ויש מקום אחד בש"ס והרבה מהראשונים שסוברים ששמואל אכן סובר כאביי. אז למה כאן במקרה שלנו ברור לגמרא בסוף, תכל'ס, ששמואל סובר שלא הויין ידים? התוספות מסבירים, שהסיבה היא בגלל שבמקרה שלנו ללא המלה "לי" לא הויין ידים כלל ומשום כך התוספות צריכים להוסיף ולומר את החזקה שאדם "עשוי לקדש אשה לחברו". הדבר כל כך מצוי שאדם ילך לקדש אשה בשביל חברו עד שאם הוא אומר "מקודשת" מבלי לומר "לי" – אין זה מוכיח כלל.

זו דוגמה מצוינת לכך שמחלוקת בחז"ל היא תמיד במקרי אמצע. במקרה של "ידים מוכיחות" כולם מסכימים שזה בסדר. במקרה ש"ידים לא מוכיחות כלל" כולם מסכימים שלא בסדר. המחלוקת היא במקרה-מציאות שבאמצע, כמו בנדרים ועוד מקומות – או שאומרים שהידים מוכיחות קצת, או שאומרים שהן אינן מוכיחות לגמרי (ששניהם בעצם אותו דבר) ושם יש מחלוקת. כאמור, הפסק הוא על פי דעת רבא שלא הויין ידים.

ב.     עשרת דרכי הקנין

נעשה הפסקה קצרה ונסביר רק את הווארט הזה לפי הסוד. בחרנו לדבר הערב על סוגיית ידים מוכיחות ועל המלה "לי" שכל כך קריטית בקידושין או שלא (אנחנו פוסקים שכן) היות ואנו רוצים לדבר הערב על כל סוגי הקניינים שישנם, המנויים בפרק ראשון של מסכת קידושין, והיות והקנין הראשון מבין עשרה קנינים בפרק הראשון הוא קנין אשה – "האשה נקנית".

היות והם מסודרים ממש לפי סדר אנו נעבור עליהם אחד אחד ונבאר. בחמש המשניות הראשונות של הפרק מונים חז"ל את כל הקנינים שיש בתורה: אשה, יבמה, עבד עברי, אמה עבריה, עבד נרצע, עבד כנעני, בהמה גסה, בהמה דקה, נכסים שיש להן אחריות ונכסים שאין להן אחריות.

הקנינים מסודרים בצורה פשוטה לגמרי לפי הסדר, מלמעלה למטה: ג' הנשים הן בראש – אשה, יבמה ואמה; אחר כך יש שלשה סוגי עבד – עבד עברי, עבד נרצע ועבד כנעני  (נסביר, כי הלשון במשנה על עבד עברי ואמה עבריה היא "יתרה עליו אמה עבריה"[ז]); אחר כך שתי בהמות – בהמה גסה ובהמה דקה; ולסוף שני נכסים – שיש להן אחריות ושאין להן אחריות:

חב"ד	ג' הנשים
חג"ת	ג' עבדים
נצח והוד	ב' בהמות
יסוד ומלכות	ב' נכסים

חכמה: קידושי אשה

כל החקירות בפרק ראשון שייכות לקנין החכמה, בסוד "אֱמֹר לחכמה אחֹתי את"[ח]. המלה "לי" היא קריטית, שהיא אותה מלה המופיעה בניגון "קול דודי דופק" – "פתחי לי". גם שם צריך לשאול מה טעם שצריך את ה"לי", והרי גם בלי זה אלה ידים מוכיחות. אלא, שיש משהו מיוחד במלה זו, ש"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[ט]. ממילא, אם רוצים שהחתונה תהיה בנין עדי עד, הכל תלוי בכוונת המלה הזו "לי", שקובעת מציאות קיימת לעד. מבואר בקבלה[י] ש"לי" היינו ל-י, יסוד קנין אות י של שם הוי', החכמה.

פתחנו בסוגיה של ידים, הנמצאת במסכתות נזיר[יא], נדרים[יב] וקידושין. מהן "ידים"? מבואר בקבלה[יג] על הפסוק "פותח את יָדֶךָ"[יד], שאומרים שלש פעמים ביום[טו], "אל תקרי 'ידיך', אלא 'יודיך'". י של שם הוי' צריכה פתיחה, לפתוח את היהודי. האות יוד על פי קבלה היא יד. כאן יש שאלה כמה היד מוכיחה. כאשר שואלים אם היד מוכיחה או לא מוכיחה, יש בכך רמז בצורה ברורה לחכמה, שהיא כח-מה. אחד הפירושים של "כח" הוא להוכיח, שבשער כח יש הוכחה, נוכח וכח. מבואר במקום אחר שאלו הפירושים של חב"ד שבתוך החכמה: להוכיח משהו הוא להראות אותו והכי מוכיח יש לו קשר לחוש הראִיָה, ב"היה נזיר עובר לפניו". לכך המלה המקבילה להוכחה היא רְאָיָה וגם ההוכחה היא להראות. חכמה היא חויה ישירה של ראיה. השאלה היא כמה היד מוכיחה. כמה היא אוחזת בדבר עצמו.

קוצא, גזעא, שבילא

הדבר עצמו הוא הבינה וצריך להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין"[טז]. השאלה היא כמה היד מחזיקה בדבר המפורש, הבינה, ה עילאה. באות י ישנן ג' בחינות – קוצא, גזעא, שבילא[יז]. מה אוחז בדבר? הקוץ התחתון, שהוא יסוד אבא והוא בבחינת ידים מוכיחות. לכן, אפילו בגמרא לא ברור אם מאמר מסוים הוא ידים מוכיחות או שהוא הדבר עצמו. זהו סוד, שכן שבילא לא נראה ביחוד אבא ואמא. הוא יד מוכיחה לגמרי. בגזעא, שהוא גוף ה-י, שם יש חקירה, מפני שהוא קצת מוכיח, אך לא לגמרי. לכן, עיקר החכמה וחקירת התורה הוא שם. הקוץ העליון הוא כתר, הוא מרחף, כמו סתם להסתפק בלשון "אהיה", שהיא הכתר[יח], הקוץ העליון. זוהי יד שאין לה שום אחיזה והיא איננה מחוברת כלל לאות ה, עד שכתוב עליה בחסידות[יט] שהיא לא בדרגה של "תרין ריעין דלא מתפרשין".

המהלך הוא שקידושין הם קנין בדרגת החכמה.

"לי" – התמסרות האיש לאשה

קנין הוא תיקון באחד המובנים. זה שיש כאן עשרה קנינים זהו סימן שבנפש יש את כולם. אם אני רוצה לתקן את הנפש, אני צריך לקנות בהמה גסה ובהמה דקה. לכל דבר יש את הענין הפנימי בנפש. נצח והוד הם קנית הבהמה הגסה במסירה והבהמה הדקה בהגבהה ולפי חכמים במשיכה. אלו קנינים שונים.

מכל הסוגיה שקראנו בקידושין, "כי יקח איש אשה" ולא שיקח עצמו אל האשה, לומדים שבעל שרוצה להתחתן עם האשה מבטיח לה שהוא יהיה בעל מסור, הוא יהיה מסור לה. זה נשמע מצוין, כביכול מה שכתוב בכתובה, הבטחת המסירות לאשה היא טוב ויפה. אך אלה לא קידושין, מפני שבזה הוא לוקח את עצמו אליה, אני אישך, והוא צריך לקחת אותה אליו. סתם קנין כוונתו משיכה. הוא מתחיל מבהמה דקה, מספירת ההוד לדעת חכמים, ונמשך לכולי עלמא בספירת המלכות, בנכסים שאין להם אחריות. הקשר ביניהם הוא כמובן "איהי בהוד"[כ]. בשיר השירים נאמר "משכני אחריך נרוצה"[כא], שאתה צריך למשוך אותי ולא מספיק שתתמסר אתה אלי. זהו קנין משיכה וזו הפעולה הפנימית של המלה 'לי'. לכן כל הסוגיה סובבת סביב המלה 'לי' ועיקר הרצוי כאן בסוגיה הוא שהאיש צריך לקחת אותה, ולא שיקח את עצמו אליה. אבל, על פי פשט, זה רק לאחר שנפטרנו מבעית ה'לי'. אבל לפי פנימיות, זו דוגמה מצוינת, ששני חלקי הסוגיה הם היינו הך, שהחובה לקחת אותה ולא שיקח את עצמו אליה באה לידי ביטוי במילה 'לי'. "פתחי לי  אחֹתי", ולא 'פתחי אחותי' שאיננו לטובתה – אני באתי אליך. וברגע שאומר "פתחי לי", אמנם הוא רוצה שהיא תפתח את הדלת והוא יכנס, אך זה מתוך המשיכה שלה אליו.

מה שבהמה גסה נקנית במסירה. חלק זה תיקונו הוא רק מסירות. התיקון והקנין של חלק הבהמה הגסה הוא דווקא כאשר אתה נותן את עצמך לזולת. מוסרים את הבהמה לידי הקונה. גם לעניננו, לתקן גסות בנפש צריך להתמסר לזולת, אך תיקון הדקוּת, גן העדן שאמור להיות בין החתן והכלה, הוא רק באמצעות משיכה, לאחר המלה "לי".

קשית הצמח צדק וביאורו

הצמח צדק בחידושיו על הש"ס מקשה מהסוגיה בדף סד, ב. כל הפוסקים אומרים שצריך לומר את המלה "לי", והוא מביא כמה ראשונים שבפירוש הגמרא אומרים שזהו ספק. לשיטת התוספות ללא "לי" אלה ידים שאין מוכיחות כלל. אך, לפחות בדעתו של שמואל, לא פשוט שזה ידים שאין מוכיחות כלל, לחלק מהראשונים, ואם שמואל סובר כמו אביי צריכה להיות מקודשת.

בנוסף, יש מקום בו כתוב הפוך. הריב"א כותב שבנזיר צריך לפרש יותר, מפני שבו כתוב "כי יפלִא"[כב], ולגבי דברים אחרים זה יכול להיות ידים יותר מוכיחות, ולשיטתו בהחלט יתכן ששמואל סובר שלא צריך את המלה "לי". מכל מקום, הפוסקים פסקו שצריך לומר "לי", והקשה הצמח צדק מהסוגיה להלן:

"מתני'. המקדש את בתו סתם - אין הבוגרות בכלל. מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר: קדשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולות שבקטנות - כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי ר' מאיר; רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות - כולן אסורות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה.

קידושי אשה הן קידושי חכמה, על פי הפסוק "ואת צנועים חכמה"[כג]. זהו הקנין הצנוע ביותר ולכן כתוב בפירוש, שעל אף שהקנין המפורש בתורה הוא קנין ביאה אסרו חז"ל[כד] אותו משום פריצות. ברור שלקדש אשה, "האשה נקנית", הוא בבחינה זו. בת בוגרת יכולה לחפש לעצמה בחור, אך בת צנועה יכולה למנות את אביה שימצא לה חתן טוב, והיא כלל לא צריכה להיות נוכחת.

החידוש של המשנה הוא שאפילו אם אמרה לו שגם כסף הקידושין יהיה שלו, שאם לא כן היינו חושבים שאולי יש איזה מניע לקדש את הקטנה ולא את הגדולה, אך כדי להוריד מניעה זו צריך לומר שהיא עשתה אותו שליח ואמרה לו שהכסף יהיה שלו. אם נתנו לאב כסף עבור אחת מבנותיו, יש לכאורה קידושין שאינם מסורים לביאה, ובזה הגמרא דנה. מכל מקום, המשנה פסקה שאין הבוגרות בכלל. הטעם נתפרש בגמרא:

"לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה, ועביד מצוה דלא רמיא עליה".

ופירש רש"י:

"ומשני אין ואפ"ה לא שביק אינש - בתו קטנה דרמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים" _{(ירמיהו כט)}, ולא יעסוק במצוה "דלא רמיא עליה - אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה".

שליח לא קרוי מצוה, וגם אחרי שעשתה אותו שליח היא יכולה לצאת ולהתקדש. לעומת זאת, בתו קטנה לא יכולה להתקדש בלי האבא, ואם סתם קיבל קידושין הוא בודאי נתכוון לקדש את הקטנה.

מדוע כאן יש יותר ידים מוכיחות מאשר במקרה שלנו, שאמר הרי את מקודשת? הרי יש מצוה דרמיא על כל בחור לקדש אשה! יוצא שלהיות שליח למישהו אחר זו לא מצוה, אבל לקדש אשה לעצמך זה כן מצוה, אז למה לא נאמר שאדם לא יעזוב מצוה לעשות דבר שהוא לא מצוה? יתר על כן, במקרה שהוא רווק שצריך להתחתן. ובודאי כאשר אין לנו מידע על כך שמישהו עשה אותו שליח.

זוהי הסתירה בין הסוגיות שמעלה הצמח צדק בחידושיו.

תוספות השתמשו בלשון "אדם עשוי לקדש אשה לחברו". הצמח צדק כותב סברא, שבשכלו הפשוט הוא חושב ממש הפוך, שאם אין שום הוכחה ויש לו מצוה לקדש לעצמו, מדוע נחשוב שהוא מתכוון לקדש למישהו אחר?

אם מסדרים את הסוגיות במבנה מסודר לפי הסוד, זה יכול לעזור לכל מיני שאלות, ואם עושים את זה מספיק טוב – אין שאלות בכלל. על פנימיות התורה אין שאלות.

"מקודשת לי" – התגברות על פחד

אם האדם לא מסוגל להוציא מפיו את המלה "לי" – בניסיון לנתח את הפסיכולוגיה של הבחור שאומר "הרי את מקודשת" ללא "לי" – נראה כי קודם כל יש לו בעיה לומר שזה "לי", עודף צניעות לגריעותא למקד את הקידושין על עצמו. אולי הבחור הזה בכלל מפחד להתחתן, קשה לו עם ה"לי". חושבים שהבחורה יותר מתבישת תחת החופה, אך מי שיותר מפחד מעצם ענין החתונה הוא הבחור. רואים את זה שבגלל הפחד שלו הוא פטור ממצוות. המצוה עליה אמר הרוגוצ'ובר את הווארט המפורסם שלו[כה] שזוהי "פעולה נמשכת" הוא בעיקר על קידושין, שצריך "פעולה נמשכת". "אשרי אדם מפחד תמיד"[כו], כדי שהקידושין יהיו "פעולה נמשכת" צריך להיות בפחד, להתגבר עליו ולומר "לי".

בפנימיות, מה שאדם עשוי לקדש אשה לחברו, לא חייבים לומר שיש כאן חבר, אלא שהוא עשוי לא לקחת אותה לגמרי לעצמו, אלא לשייר בקידושין. אי אפשר לקדש את רגלה של הבחורה, צריך לקחת את כולה. אם הוא מפחד לקחת את כולה, אין כאן קידושין. מה שאין כן במקרה עליו הקשה הצמח צדק, מפני שבו הבחור בודאי אמר "לי". הוא כל כך בטוח עד שהוא לא צריך לראות אותה. [לא עוזר כאשר הוא אומר: הרי אתה חמי, זה לא חל, הוא חייב לומר 'הרי בתך מקודשת לי']. גם החותן איננו מפחד, להיפך, יש לו מצוה להשיא את בתו. לא יודעים מה היו הגילאים של לאה ורחל, וניתן מכאן להוכיח שהיא לא היתה קטנה, מפני שאם רחל היתה קטנה ולאה היתה בוגרת הוא היה רוצה להשיא קודם את הקטנה, אלא כיוון ששתיהן היו בוגרות אומר לבן "לא יעשה כן במקומנו"[כז].

תיקון החכמה בתיקון הפחד

בפנימיות, לכאורה הכל צריך להסביר סביב הציר הזה, שהקנין בכל מובניו הוא תיקון החכמה, שהוא גם תיקון הפחד, שכן יראה עילאה היא בחכמה[כח]. וזהו "אשרי אדם מפחד תמיד", שפוחד לא לשכוח את תלמודו[כט], פוחד משכחת האמת, ראשי תבות "אדם מפחד תמיד". "אמֹר לחכמה אחֹתי את", "פתחי לי אחותי", לשון פתח שבחכמה[ל].

בקניני התורה ישנן שלש נשים: "האשה נקנית" ו"היבמה נקנית". האשה והיבמה הן ענינים חלוקים, אך הן כתובות יחד במשנה הראשונה, והיחס ביניהן הוא של "תרין ריעין דלא מתפרשין". קנין האשה הוא הקנין השלם, שחל רק מדעתה ואילו קנין יבמה הוא אמנם שלא מדעתה אלא שכדי לשמור על הסגנון אומרים גם כן "נקנית", ומפורש בגמרא שלא אמרו "האיש קונה", כדי לומר שמתקדשת רק מדעתה ולא בעל כרחה. אמנם, אם פירוש "נקנית" הוא מדעתה דוקא, ולכן ביבמה צריך היה לכתוב שהיבם קונה, ופירשו שזה נכתב בדרך אגב, היות וכתב "האשה נקנית" בתחלה ממשיך באותו סגנון, על אף שאליבא דהלכתא נקנית היבמה גם שלא מדעתה. רואים שיש מגמה להשוות בין האשה והיבמה. ומכאן תיקנו גם לעשות מאמר ביבמה. מאמר בקבלה שייך לאמא וזה אחד הסימנים הברורים לכך שזהו תיקון הבינה. במונחי הקבלה[לא]: תיקון, צירוף, מאמר, מכלול, חשבון. "מצרף"[לב] קשור לחכמה ו"מאמר" לבינה. זוהי לשון מיוחדת שבחרו חז"ל עבור קידושי יבמה, ועל פי סוד יש כאן רמז יפה שהוא בדרגת הבינה.

בינה: נישואי יבמה

יבמה באה על רקע מות האח, וכדי להנציח את הנפטר הוא מיבם את אשתו. ברור שמצד עצמה היבמה היא בסוד "ימותו ולא בחכמה"[לג], אלא בבינה, שכן בבינה יש מוות ובחכמה אין. קנית עצמה במיתת הבעל היא משום שקנין החכמה מתבטל במוות. כל מציאות היבמה היא על רק המוות, רק אז מתחילה מצות ייבום, שענינה להמשיך מחכמה לבינה ולהנציח אותו. לכן זו גם כן המגמה של כללות שתי הבחינות של חכמה במשנה הראשונה.

הרבי אומר[לד] שחלוקת המשניות היא מכוונת. כך עולה בקידושין, שמי שיודע שתי משניות על מנת ש"תנא אנא"[לה], צריך לדעת שתי משניות, ומכאן שזה מאוד נוגע לקידושין.

חתונה עם אשה היא עם חכמה, כמו שכתוב "מהוי' אשה משכלת"[לו]. משכיל היינו חכמה, לא בינה. מה ש"בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש"[לז] זהו ענין אחר. "מהוי' אשה משכלת" היא אשה חכמה. כאשר האשה מתחתנת היא חייבת לגלות את "חכמת נשים בנתה ביתה"[לח], בעוד קודם לכן היא יכולה להיות רק עם אותה "בינה יתירה". ככל שהיא משכלת כך היא צנועה, על פי הפסוק שאמרנו קודם, "ואת צנועים חכמה".

אשה ויבמה יחד עם אמה העבריה הן שלישית נשים. אם כן, תיקון נשים הוא תיקון חב"ד.

כתר: הקונה

מיהו הכתר? הקונה. לקונים יש שם משותף – בעלים. בעל שייך לכולם, אבל היות ובעל באופן מפורט ויותר מכולם שייך לראשון, וכלשון המשנה "ובמיתת הבעל" לעומת "במיתת האדון" שנאמר בעבד על אף שגם הוא בעלים – עולה מכאן קשר בין הכתר והחכמה דוקא.

סיכום קניני חב"ד: קניני הנשים

המלה אשה עולה ג פעמים בעל (האשה עולה איש). יש מעלה ב"איש", כמו שכתוב בנביא "תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי"[לט], אך יש מעלה גם בבעל על האיש. לכך היסוד בתורה הוא "ובעלה".

למה הנשים הן בראש? מה שהן יותר גבוהות משאר הנכסים – פשוט שזהו הסדר. גם בבוקר אומרים קודם כל "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה" למעלה. זה פשוט. אך מה הסברא לומר שקניני חב"ד בנפש הם קניני הנשים?

כדי להיות חב"דניק צריך לקנות בנפש אשה, יבמה ואמה העבריה. מה פירוש לקנות יבמה על פי פנימיות? בקשרי האישות יש ממד של הנצחת בני משפחתה של אשתו שהלכו לעולמם. הבעל כל כך מזדהה עם אשתו עד שהוא גם מתמסר להנציח את בני משפחת האשה. זהו רעיון לתיקון יבמה-בינה בנפש. אדמו"ר הזקן מבאר במאמר[מ] שפנימיות כל הספירות היא "עשר נשים"[מא]. האשה מסמלת את השאיפה השכלית למעלה. הוא כותב שבעומק, הנשים הן השאיפה ואילו האיש הוא יותר המשכה, יורד מלמעלה. אשה בכללות היא כלה מלשון כלות הנפש. עיקר העליה הוא להשגת האמת. האדם-האיש הוא בכללות חיצוניות. לכן, להיות חב"דניק פרושו להיות מאוד נשי, פנימי, כמו "כל כבודה בת מלך פנימה"[מב], וקנין אשה הוא בעצם לתקן בנפש את הזיקה לפנימיות.

קידושי אשה – יש מאין; נישואי יבמה – יש מיש

שוב, יבמה היא כנגד תיקון הבינה בנפש. אחת הסוגיות המרכזיות ביבמות היא האם יש זיקה או אין זיקה. זו דוגמא מצוינת דוקא בערך ממוצע בין שני צדדים. פשיטא שיש קשר בין היבם והיבמה ברגע שהאח נפטר, והראיה היא שבביאה בלבד היא קנויה לו לגמרי ועושה בזה גם נישואין. מכל מקום, יש נפקא מינה כמה חזקה זיקה זו, כמה היא כבר נשואה לו לפני שהוא בועל אותה. הקשר הוא קשר קיים, הוא לא מתחתן אתה על רקע של 'יש מאין', אלא על רקע של 'יש מיש'. יש בה ממד ודאִי של זיקה שכבר קיים ואיננו תלוי בפנימיותו. נלמד מכאן משהו עמוק, שלהתחתן עם אשה רצוי שתהיה הרגשה של 'יש מאין', של "מצא אשה מצא טוב"[מג] בדרך מציאה, שבאה לאדם 'יש מאין'. צריכה להיות הפתעה והתפעלות נמשכת של 'יש מאין'.

לעומת זאת, תיקון צד היבמה הוא תחושה של 'יש מיש' ואפילו עם האשה שלך יש בכך מעלה מסוימת. כאשר חז"ל אומרים ש"לעולם ישא אדם בת אחותו"[מד] יש בכך ממד של נישואי יבמה, על פי דרכינו, מפני שהרקע כבר קיים. אפילו בגשמיות, רבנים פוסקים[מה] שלא טוב להתחתן בקרב המשפחה וגם במשפחות הכי מיוחסות רואים שבסוף יוצא שאין המשך, כמו שראינו בדור שלנו. רואים זאת פעם אחר פעם. כל כך למה? מפני שעיקר נישואי אשה הוא 'יש מאין' ולא 'יש מיש', עם כל המעלה המיוחדת של 'יש מיש', עד כדי כך שאין גבוה יותר מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק"[מו]. בכל זאת, "והחכמה מאין תמצא"[מז] ולכן כתוב "מהוי' אשה משכלת", היא "מהוי'", ולא "נחלת אבות"^לא. אם כן, כל תיקוני הנשים הם תיקוני חב"ד, תיקוני הפנימיות.

כעת נחזור לסוגית ידים מוכיחות או שלא. ראינו שהסוגיה הזו מופיעה בנדרים, בנזיר וקידושין. מה המשותף לכולם? החידוש העיקרי שבנזיר ונדרים הוא שיש כח לאדם להמציא איסור 'יש מאין'. לכן דוקא במקרים אלו יש נטיה שהאדם לא יתן לכך ביטוי מלא, אלא רק חלקי, יד, תוך כדי תהליך ההתהוות של הדבר 'יש מאין' וכאן מתחילות כל החקירות אם הידים מוכיחות, או שלא, או שיש משהו באמצע.

כל זה דוקא משום שזו חכמה של "מהוי' אשה משכלת". כלומר, הנשים הן פנימיות הפרצוף אצלנו. המושג 'פנימיות' בלשון הקבלה זהה עם הספירות חב"ד. חיצוניות הפרצוף כוללת את הספירות חג"ת נהי"מ, ז הספירות התחתונות שבו, ואילו פנימיות הפרצוף כוללת את הספירות חב"ד. זו הכוונה בפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה".

דעת: אמה עבריה

אמה עבריה היא בדעת ויש בה חידוש – באמה העבריה יש מצות יעוד תכלית האמה היא להיות נשואה לאדון או לבנו, אבל יתכן שלא והיא תשאר רק אמה. העובדה שהיא במצב של נישואין 'בכח' מפרידה אותה לגמרי מעבד עברי ועבד נרצע. עד שהיא מתיעדת היא שייכת לדעת תחתון, ומשהיא מיועדת היא כבר שייכת לדעת עליון שבין חכמה ובינה ומעליהן[מח]. הרבה מדיני אשה ויבמה נלמדים מאמה, כמו קידושי כסף.

יש שני לימודים לקידושי אשה בכסף: אחד מאמה העבריה והשני משדה עפרון. שדה עפרון הוא נכסים שיש להם אחריות, שמופיעים אצלנו בספירת היסוד, ואילו אמה העבריה היא בספירת הדעת, לפי הפרצוף שלנו. הקשר בין היסוד והדעת עולה ויורד, כאשר היסוד עולה אל הדעת והדעת נמשכת ויורדת אל היסוד. עולה מכאן שלומדים את החכמה, מקדשים אותה, מדעת עליון ומספירת היסוד. זו דוגמא כיצד צריך לנסות ולקשר את כל הענינים וכל הדינים לפרצוף שלנו. יותר פשוט, מהיכן לומדים "שארה כסותה ועֹנתה"[מט]? מאמה העבריה לומדים את כל חיובי הבעל לאשתו.

תהליך התבגרות הנישואין

כאשר האמה העבריה מתיעדת היא חוזרת להיות אשה, היא בתנועה לחזור להיות אשה. כלומר, הדעת (אמה עבריה) חוזרת לחכמה (אשה). יוצא שיש כאן מעגל של אשה-יבמה-אמה. זאת בסוד המלה "בראשית" – ב ראשית, במוחין יש "ראשית חכמה יראת הוי'"[נ], שהוא רמז לחכמה של "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[נא], ויש גם "ראשית דעת"[נב]. אך אין 'ראשית בינה'. בראשית אותיות בית אֹשר[נג] או ראש בית[נד], "ביתו זו אשתו"[נה], וגם האמה העבריה שהוא מייעד להיות אשתו. זוהי תנועה מחכמה לבינה, לדעת ושוב לחכמה. מאין היא צמחה? לאמה יש עוד קנין לעצמה: "עבד עברי קונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף, יתרה עליו אמה העבריה שקונה עצמה (גם) בסימנים"^ו. זהו עוד משהו מופלא בה רומזים חז"ל שאמה העבריה היא דעת. הרי סימנים הם סימני בגרות. מהי בגרות? דעת. בר-דעת, בר-מצוה. כלומר, או שהאדון נושא אותה לאשה, שזהו היעוד האמתי, או שהיא מתבגרת ויוצאת לחופשי. נוסף לעבד עברי, יש לאמה קנין מיוחד לה – סימנים.

לאחר שמבינים ניתן לנסות ולהפשיט. כל מה שאשה מתבגרת בחייה הוא הדעת של אמה עבריה. כדי שאשה שלא התחתנה תוכל להתחתן היא צריכה להתבגר. אשה שלא התחתנה צריכה להתבגר כדי להתחתן, ויש כאלה שמתחתנים צעירים ולא התבגרו כל צרכם, והיות שעל פי תורה הם מתחתנים, התיקון שלהם הוא להתבגר תוך כדי הנישואין. מה שצריך להתבגר הוא כח של האמה עבריה. היא בתהליך של הבאת סימנים. וזהו יתרונה של אמה – "יתרה עליו" – ביחס לעבד העברי.

חסד וגבורה: עבד עברי ועבד נרצע

יש שלשה סוגי עבדים כנגד הספירות חג"ת – עבד עברי, עבד נרצע ועבד כנעני. עבד לשון עבודה, וסתם עבודה היא "עבודה שבלב"[נו]. המושג עבודה הוא תיקון הלב, ולכן כל העבדים הללו הם סוגי עבודה, שבכללות שייכים לתיקון הלב.

תפארת: עבד כנעני

מדוע עבד עברי הוא חסד ועבד כנעני הוא תפארת, וכאשר עבד עברי נרצע הוא גבורה?

הדין הראשון בפרשת משפטים הוא "כי תקנה עבד עברי" (כי תקנה עבד עברי עולה בגימטריא בראשית, ואילו עבד עברי בגימטריא משיח) ואכן לשון המשנה היא על פי סדר הפרשה הפותחת עם עבד עברי. חז"ל אומרים ש"כל הקונה עבד עברי לעצמו קונה אדון לעצמו"[נז]. צריך לתת כל כך הרבה על פי ההלכה לעבד, שאם יש כר אחד צריך לתת לעבד ולא לאדון, וכן הלאה. היחס האנושי שנבנה בין האדון לבין העבד העברי (זה שמכר עצמו כי היה עני, או שנגנב מפני גניבתו) הוא יחס של שיקום. מי שלוקח על עצמו את המשימה לשקם יהודי מקבל גם הוא משהו מזה, אך עיקר הדין הוא אהבת ישראל פשוטה. שורש האהבה הוא בחכמה, כמו אהבת איש ואשה, אך סתם אהבת ישראל היא דוקא תיקון העבד העברי בקנינים.

מהו עולם הקנין? יש קנין, בנין, מנין וענין, כנגד ארבעה עולמות אבי"ע[נח]. כל העיסוק שלנו בפרק הראשון במסכת קידושין הוא בעשר הספירות שבעולם האצילות. יש פה מוסד תורני, "כי תקנה עבד עברי", ממסד מומלץ, שאם שומרים עליו כדבעי הוא דבר חיובי לכולם. אהבת ישראל היא חסד, כאשר עיקר החסד של הקנינים הוא לקנות עבד עברי, מה שכתוב "שש שנים יעבֹד ובשבִעִת יצא לחפשי חנם". לקנות עבד עברי משמעותו להכניס הביתה את מי שאין לו בית. שש השנים הם "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נט], וגם כשהשמיטה פוגעת היא לא מפסיקה את האהבה, גם בשביעית הוא ממשיך לעבוד – "שש שנים יעבֹד ובשבִעִת". הוא אינו יוצא בשמיטה, אלא בשביעית שלו. צריך להמשיך גילוי אור וחסד בכל שש הספירות. המלכות היא השנה השביעית, כאשר הוא השתקם, ואז צריך לשלוח אותו הביתה. זו היתה כל מטרת "שש שנים יעבֹד".

מהו עבד נרצע? "אהבתי את אדנִי". למה הוא בספירת הגבורה? מצד אחד, מפני שלפעמים הגבורה היא תגבורת האהבה. זוהי אהבה לא מומלצת כאשר היא מתבטאת בצורה כזו, לכן יש ברציעה משמעות של ענישה, האוזן תרצע. בכל אופן, זה "אהבתי את אדני". היות וזה הולך על פי סדר, כבר מתקרבים לתפארת, שהיא העבד הכנעני. דין עבד כנעני הוא שנושא שפחה כנענית, אך יש חידוש גם בעבד עברי שגם הוא נושא שפחה כנענית אם יש לו אשה – "אהבתי את אדנִי את אשתי (השפחה) ואת בני (העבדים)". הפגם שלו של אותו עבד עברי הוא שטוב לו להיות כמו עבד כנעני. לכן נאמר בו "ועבדו לעֹלם", לשון העלם, כיוון שהוא מעלים את היהדות, מתאהב יותר מדי בשפחה הכנענית. בתגבור האהבה לאדון הוא מצמצם את אור היהדות העצמית, וגורם להעלם והסתר – "ועבדו לעֹלם" (אף ש'עולם' בעבד כנעני הוא לעולם ממש). עבד כנעני ממשיך לעבוד את הבן, אך עבד נרצע לא עובד את הבן, זהו הסכם עם האדון בלבד. כאן, הוא צמצם בצורה כזו את דיני העבדות, שכל ההסכם מתבטל.

חלוקת שלישי התפארת בעבד כנעני

ליהודי יש "אהבה מסותרת"[ס], "חסדים מכוסים" שבחסד ובגבורה, בשליש העליון של התפארת[סא]. עבד כנעני, הרשימו של היותו כנעני היא בשם, כי במצוות הוא כמו אשה. על פי תורה יש לו דינים כמו לאשה[סב], ולכך הוא מתחת לאמה העבריה. יש לו חלק יהודי – אשה, מי שהורג אותו חייב מיתה[סג], ועם זאת הוא "כנעני". אלא שהוא תפארת ולכן בשליש העליון הוא יהודי, ובשני השלישים התחתונים הוא עדיין כנעני.

איך הדבר הזה בא לידי ביטוי בהלכה? זוהי המחלוקת במשנה[סד] לגבי עבד כנעני בין רבי מאיר וחכמים אם לשחררו הוא חוב לו או זכות לו. רבי מאיר סובר ששחרור עבד חוב הוא לו, מפני שכל זמן שהוא עבד מותרת לו שפחה ובכלל "בהפקירא ניחא ליה"[סה], וזה שהוא יהיה יהודי משוחרר לא איכפת לו בכלל, אבל לחכמים זו זכות. איך נסביר את המחלוקת הזו? חכמים מתייחסים אליו בשליש העליון שלו, בו היא זכות לו, ואילו רבי מאיר מתיחס לשני השלישים המגולים, שנקראים "עץ הדעת טוב ורע", שם יש ערבוב בין טוב לרע. מה הכוונה ש"בהפקרא ניחא ליה"? שהוא 'פאר זיך', שכל מה שעושה הוא בשביל עצמו, לא בשביל האדון שלו. עבד עברי האדון מסור לעבד והעבד מסור באמת לאדון. זהו יחס של אהבה. לעומתו, עבד כנעני מצד אחד עובד בעל כרחו, אבל מצד שני נח לו שהוא מופקר ומה שהוא עושה הוא בשביל עצמו – לאכול ולשתות ולהתחתן עם שפחה ולעשות חיים כמה שבא לו. תופעה זו היא בדיוק סוד שני השלישים המגולים של מדת התפארת.

תפארת היא יפי, ולכן יותר מכל הקנינים, קנין העבד הוא דבר שמתפארים בו, ביפי שלו וכו'. כך מצינו אפילו לגבי אדונים צדיקים, כמו טבי עבדו של רבן גמליאל[סו], שהיו מתפארים בעבדים הכנענים שלהם. לפי זה, קנין עבד כנעני הוא תיקון התפארת ותיקון זה הוא גם עבור אצל האדון בשני השלישים התחתונים, במקום בו הוא מרגיש את עצמו ליש (תפארת היא יפת, כנען עובד גם את יפת וגם את שם). במה התפארו בעבד הכנעני? בדרך כלל בזה שהוא גדול וחזק – "תפארת גופא"[סז], אחד שיש לו הרבה שרירים, פיתוח הגוף. לפי זה, גם נערים שמפתחים את גופם בכל צורות הספורט זהו קנין ותיקון העבד הכנעני. אחת הצורות שקונים עבד כנעני היא בחזקה – או שהאדון מגביה את העבד, או שהעבד מגביה את האדון – זו כנראה תחרות על "תפארת גופא".

נצח והוד: בהמה גסה ובהמה דקה

עד כאן היו קנינים של בני אדם, מדבר, מכאן קניני החי – נצח והוד – שתי בהמות. הבהמות, גם אלו הביתיות, אינן בבית אלא בחוץ. נצח והוד קרויים "לבר מגופא"[סח]. דרכי הקנין בהם הן מסירה, הגבהה ומשיכה[סט]. יש דיון בהלכה היכן קונה הקנין – בסימטא, ברשות של שניהם ובכל מיני מקומות בחוץ[ע]. יש חיות שהן חיות בר לגמרי, אך גם חיות ביתיות הן בר. תיקון הנצחנות בנפש הוא תיקון הבהמה הגסה, ואילו תיקון הכניעה בנפש, ההוד, הוא סוד הבהמה הדקה. למשל, רחל אמנו קרויה על שם הבהמה רחל, "כרחל מפני גֹזזיה נאלמה"[עא], ורחל הכבשה היא האב-טיפוס של כולנו – כל עם ישראל נקרא צאן[עב]. תיקון הנטיה החיובית להיות צאן בכניעה הוא תיקון ההוד, ההודיה, של הבהמה הדקה.

יסוד: נכסים שיש להם אחריות

כנגד היסוד יש נכסים שיש להם אחריות. אפשר לומר שהם דומם, אך באמת גם עצים הם נכסים שיש להם אחריות. כלומר, שהסוד בקרקע הוא הצומח שבקרקע, גם הצמחים עצמם הם חלק מהקרקע, ומדת היסוד קרויה הרבה פעמים צמח[עג].

על אף שקרקע בפשטות היא מלכות, יחסית לנכסים שאין להם אחריות היא היסוד. עצם המושג אחריות שייך לספירת היסוד, כדלהלן. לכן, בספירת היסוד יש ממד של צומח, ולכן סתם מטלטלין הם דומם שבמלכות.

היסוד הוא נכסים שיש להם אחריות. אחריות לשון אחור. על פי קבלה[עד] האחור הוא צד מערב, ים, "שכינה במערב"[עה]. לכן בנכסים שיש להם אחריות הנטיה היא לתיקון האחור. בפנימיות התורה, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם"[עו] הוא תיקונו של "צדיק יסוד עולם"[עז]. אם אין לך מאין לשלם את ההלואה לוקחים לך את השדה, השדה אחראי על ההלוואות של הבעלים. למטלטלין סתם אין את האחריות הזו. אני צריך לשלם את החוב שלך, מפני שבמדה מסוימת אני שלך, עד כדי כך שאני צריך לדאוג לשלם לך את החובות – "כל ישראל ערבים זה בזה"[עח]. ערבות היא תכונה מובהקת של הצדיק. ובזה הוא צומח, "צמח שמו"[עט], עד שנעשה צמח אדיר – "צמח שמו ומתחתיו יצמח". זאת מתוך הזיקה ל"תחתיו", מתוך האחריות לכלל ישראל.

מלכות: נכסים שאין להם אחריות

לעומתם, יש נכסים שאין להם אחריות – המטלטלין. הייתי חושב שקרקע היא כנגד המלכות, אך עיקר המלכות היא העם של המלך, הרבה אנשים שאין להם אחריות. תיקון וקנין הנכסים שאין להם אחריות הוא תיקון השכינתא בגלותא. סוד גלות השכינה בנפש הוא מציאות של "וירא כי אין איש"[פ], אין מישהו להתעורר לקחת אחריות על המצב, וזה גופא סימן שהמלכות בגלות. העם של המלך שייך לעולמות התחתונים והמלך צריך להמשיך את התנועה והאחריות לתוך העם. בכל אופן, את עצם הנכסים שאין להם אחריות צריך לקנות, להעלות את המלכות מהעולמות התחתונים, לא להיות "מקצץ בנטיעות", כדי שגם הנכסים שאין להם אחריות יהיו קנויים. וכנראה שצריך כמה שיותר נכסים. הם המכשיר שיוכל עכשיו לבא משיח ולעשות את התיקון השלם, ולהחדיר דעת דרך היסוד למלכות.

נסכם:

	כתר
	קונה
חכמה		בינה
האשה נקנית		יבמה נקנית
	דעת
	אמה עבריה
חסד		גבורה
עבד עברי		עבד נרצע
	תפארת
	עבד כנעני
נצח		הוד
בהמה גסה		בהמה דקה
	יסוד
	נכסים שיש להם אחריות
	מלכות
	נכסים שאין להם אחריות

נסיים בזה, שכל מה שאדם קונה בעולם הוא כל התיקונים שלו, וכולם תחת הכותרת של להתחתן, "האשה נקנית". ראשית כל צריך להתחתן, הכל מתחיל מזה. זו צריכה להיות "פעולה נמשכת", ומי שקונה את האשה צריך להדגיש את ה"לי". ישראל אותיות לי ראש[פא], הראשית היא הדגשת ה"לי". אחרונים כבר כתבו[פב] על ארבעת הפרקים של מסכת קידושין שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי', וממילא כל פרק א' הוא כנגד האות י ותחת הכותרת של "האשה נקנית".

קנין – קידושין נישואין

שנזכה לקידושין ונישואין. זהו אולי החידוש הכי גדול בחז"ל, שיש קידושין ונישואין, שהם שני קנינים (ישנם עוד שני קנינים שלא כתובים כאן – חופה וחליפין). הסוד של קנין, שורש קן, הוא קידושין-נישואין. קודם צריך לקדש ואחר כך לשאת.

יש סוד נוסף, ש"כי יקח איש אשה", חוץ מזה שכל קנין בפני עצמו הוא קידושין-נישואין, שני הקנינים הם בסוד המלה קנקן (יש כמה מופתים מהרבי על השימוש במלה זו). כלומר, כל אחד מהקנינים כלול משניהם. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן"[פג]. המלה בתורה לקידושי אשה היא "יקח", האשה 'נקחת', ותירץ תוספות שרק מפני שאי אפשר לומר 'ולוקחת את עצמה'. מכל מקום, המלה העיקרית היא "יקח", ששורשו קח, קנקן חדש, מי, מלא ישן.

צריך שקנין יהיה של קנקן חדש בבחינת מוחין דאבא, מוחין של מציאה, "מהוי' אשה משכלת". ה"מלא ישן" צריך להיות ישן נושן, של "מצא אשה"[פד] ולא של "מוצא אני"[פה]. "מוצא אני" הוא שאדם מחפש רק חדש, בבחינת "יש ישן שאפילו חדש אין בו". אבל "מצא אשה" הוא בבחינת "קנקן חדש מלא ישן", שיש בו את שתי המעלות, של החכמה והבינה, שהקנקן בעצמו כולל את שני הקנינים.