י"ג כסלו תשפ"א – כפ"ח

חלק ראשון: יועץ-רופא-חכם

קיצור מהלך חלק א'

אחרי הפסקה ארוכה, יחסית, נערך מפגש של הרב עם צוות בית הספר לתורת הנפש. עיקר השיעור היה מהלך יסודי על השלבים השונים בתהליך היעוץ – שנדפס לקמן בחוברת. כהקדמה, פתח הרב בשם הראוי למי שמטפל על פי תורת הנפש. על מה שהוסבר בדרך כלל, שבוגר תורת הנפש מוכשר להיות יועץ, נוספו עוד שני כינויים משלימים – רופא וחכם (ו'על הדרך' יש הסבר חשוב להסתייגות מהכינוי מטפל). במהלך הקצר מוסבר המבנה הפנימי אליו מתאימים שלשת הכינויים – שלש מדרגות בכתר, המקור העל-מודע ממנו נמשכות העצות הטובות לבעיות שצצות בתחום המודע.

יועץ או מטפל?

ברוכים הבאים. אני שמח לראות את כולם. כשהתחלנו את תורת הנפש, לפני כך וכך שנים, השאלה הראשונה היתה – 'איך קוראים לתלמידים?'. כלומר, מה רוצים שהם יהיו? הגענו אז למסקנה שהשם הכי טוב הוא יועץ. גם משיח נקרא יועץ – "פלא יועץ"[א]. העצות של "פלא יועץ" הן "עצות מרחוק אמונה אֹמֶן"[ב] – הכל מתחיל מאמונה, כמו שנסביר[ג].

למה אנחנו מעדיפים את השם 'יועץ' על המלה 'מטפל', שמרבים להשתמש בה היום? המושגים מטפל, מטופל וטיפול נגזרים מהשרש טפל, המופיע בתנ"ך שלש פעמים – "טפלו עלי שקר זדים"[ד], "ואולם אתם טֹפלי שקר רֹפאי אלִל כֻלכם"[ה] ו"ותטפֹל על עוֹני"[ו]. כל ההופעות הן בהקשר שלילי, שמסביר מדוע מושג הטיפול בלשון הקדש מעורר הסתייגות טבעית...

התרגום של שרש טפל בכל המקומות הללו הוא לשון חיבור, כאשר בחז"ל הניגוד של הטפל הוא העיקר – הטפל שולי לעיקר ומתחבר אליו. מכאן נבין שמודעות של מטפל היא טיפול בטפל, שלא תמיד מגיע לעיקר – טיפול בסימפטומים במקום טיפול בשרש הבעיה (וכשאין עצה כיצד לפתור את הבעיה מהשרש, נוצרת תלות שלילית בין המטופל למטפל[ז] – המטפל הופך את המטופלים לטפילים...)[ח]. העיקר בכל מקום הוא חיזוק האמונה והבטחון בה', שמתוכו נובעת עצה טובה[ט]. כדי להגיע לעיקר יש לעקור את הרע בשכל (דעות כוזבות) וברגש (מדות רעות), אך העצה הטובה של החסידות[י] היא לקיים "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[יא] – להתמקד בעיקר וממילא לדחות את הטפל.

חשוב להדגיש שהטפל יכול להיות דבר חשוב לכשעצמו, אך עדיין הוא טפל ביחס לעיקר, כלשון חז"ל ביחס לעתיד לבוא "לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא [הגאולה מ]שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, כיוצא בו אתה אומר 'לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך', לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו"[יב]. כשמבחינים בין העיקר והטפל ניתן לתת עצה טובה, כזו שפותרת את הטפל (הסימפטום) מתוך ההתמודדות עם העיקר (שרש הבעיה).

[אכן, בעומק יותר, בשער היחוד והאמונה[יג] מסביר אדמו"ר הזקן שהמושגים עיקר וטפל, שהם כנשמה וגוף[יד], אינם מתאימים לבטול הנבראים באור ה' המהוה אותם תמיד יש מאין (ולא רק מחיה אותם כנשמה את הגוף). היעוץ האמתי, "עצות מרחוק אמונה אֹמן" (הנ"ל), צריך להאיר באדם את היחוד והבטול האמתי – ההכרה שהכל ממש (העיקר והטפל, הנשמה והגוף) הוא אלקות, וממילא בעצם הכל טוב, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בפרט באגרת ה'יעוץ' שלו להתמודדות עם קשיים ויסורים[טו].]

יועץ, רופא, חכם

כמו שאמרנו, אנחנו רוצים היום לעבור על תכונות היועץ ועל התהליך של נתינת עצה טובה לזולת. כהקדמה נחוצה נתבונן מעט בהגדרה של היועץ.

מה המושג הכי קרוב ליועץ? מי שעוסק בתחום המקביל ליעוץ בנפש, כאשר מדובר בגוף, נקרא רופא (ורמז: "פלא יועץ" בגימטריא רופא). הרמב"ם בהלכות דעות[טז] כותב שהחכם הוא רופא הנפשות: "ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה". כשעסקנו בענין, עם יסוד תורת הנפש, אולי גם הזכרנו שאצל הרמב"ם הביטוי הוא רופא. הרמב"ם עצמו היה רופא, גם בגוף, והיות שהוא חכם בתורה הוא גם רופא נפש.

אם כן, יש בעצם שלשה שמות – רופא, יועץ וחכם. היום חכם נקרא רב. אם אתה רב – באים לשאול אותך שאלות בהלכה. אבל כל רב אמתי, לא רק מהיום אלא מאז ומתמיד, הוא גם יועץ ורופא נפש, 'כל-בו' ביכולת לעזור לקהילה שלו. אצל הרמב"ם ואצל חז"ל[יז] קוראים לו חכם. כנראה בשביל לדעת איך לתת עצה טובה צריך חכמה, כמו "חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט"[יח] אצל שלמה, במשפט הראשון שלו.

נחזור: יש תודעה של חכם; יש תודעה של רופא – שיש כאן חולה שצריך לרפא; ויש יועץ, כשמו של המשיח, "פלא יועץ". צריך את שלשתם יחד, שלשתם מקשה אחת, אבל איפה הם בספירות העליונות?

ריח הירח

לפני שנסביר את המבנה ניתן רמז, סימן, כפי שאנו אוהבים:

ראשי התיבות של רופא-יועץ-חכם הם ריח[יט]. ריח הוא החוש של מלך המשיח, עליו כתוב "והריחו ביראת הוי'"[כ] וחז"ל הסבירו שהוא "מורח ודאין"[כא], שופט על פי חוש הריח (אנחנו רק מקוים שמה שנמצא לנו על הפנים – המסכות – לא יפגע בחוש הריח... משיח הוא הריח, אז צריך לשמור על החוש). כלומר, המשיח הוא רופא-יועץ-חכם – בוגר מוצלח של תורת הנפש...

אם נשנה את הסדר ונקדים את היועץ, שבאמת הוא השרש הכי עליון (כפי שנסביר) הסימן של יועץ-רופא-חכם הוא כבר ירח. ירח הוא דוד המלך, המשיח הוא דווקא ירח. כתוב "שמש ידע מבואו"[כב] אבל "ירח לא ידע מבואו"[כג] – שרש הירח יותר גבוה מהשמש, "לא ידע מבואו", רדל"א, כמו שרש האשה שיותר גבוה מהאיש, "אשת חיל עטרת בעלה"[כד].

הקשר בין ריח לירח, שני ענינים משיחיים, מופיע בתורה בתופעה מיוחדת ביחס לעיר יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל"[כה]: בתורה העיר נקראת "ירֵחו"[כו], לשון ירֵח[כז], ואילו בספר יהושע היא נקראת תמיד "יריחו"[כח], לשון ריח[כט] (וכתוב[ל] שריח הקטרת[לא] הגיע עד ליריחו). בתורה יהושע בן נון הוא ירח-מקבל ביחס למשה רבינו, "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"[לב], אך כאשר הוא נעשה מנהיג הדור, עם הכניסה לארץ (והוא הופך מ"משרת משה"[לג] למשה שבדור), מאירה אצלו בחינת משיח – הריח[לד]. כל יועץ צריך להיות תלמיד של משה-משיח שבדור, כשעצות התלמיד הן בגדר "לא ידע מבואו" – הוא מנסה כמיטב יכולתו לתת את העצה הטובה אך הוא נמצא עדיין באי-ודאות (ומשתדל לפעול כשליח של ה"פלא יועץ" האמתי, ובכך לזכות לסיעתא דשמיא לכוון לאמת). המשיח שבדור זוכה לבחינת הריח בשלמות, כשהוא יכול לסמוך לגמרי על חוש הריח הפנימי שלו, כרוח הקדש גמורה, ולהיות "מורח ודאין" (ואף לפעול בתפלתו את הצלחת העצה, כדלקמן).

יועץ-רופא-חכם – ג רישין שבאריך

נחזור, יש כאן שלשה ענינים-תארים שכולם נצרכים, אך כל אחד מהם הוא בחינה אחרת. אם רוצים לתת הקבלה פשוטה לספירות – הכל כאן בכתר, מלמטה למעלה:

החכם שייך לחכמה סתימאה. בשביל להיות חכם לא די בחכמה הגלויה שבנפש. השאלה אם מישהו נקרא חכם או לא תלויה בחכמה סתימאה. חכמה סתימאה, שבחסידות נקראת כח המשכיל שבנפש[לה], היא מקור כל ההברקות והתחושות הפנימיות. צריך שהיועץ הטוב יהיה חכם – שכח המשכיל יהיה גלוי אצלו. חכמה גלויה מספיקה כדי לנתח את המציאות, להתמודדות עם בעיות שאדם מסוגל לפתור לעצמו לבד, אבל הברקה חדשה איך לצאת מהסבך תלויה במוחא-סתימאה, במשהו שמעל המודעות הרגילה (ובוודאי כשהבעיות עצמן נובעות מהלא-מודע). הפנימיות של חכמה סתימאה היא גבורה דעתיק[לו], לכן מאד מתאים שדווקא אצל הרמב"ם, רופא הנפש הוא החכם – שרש הרמב"ם בגבורה, כידוע[לז], והגבורה בשרשה הראשון היא גבורה דעתיק.

מי הרופא הראשון בתורה? אברהם אבינו, אצלו כתוב לראשונה שרש רפא בתורה – "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך"[לח]. אברהם פעל את הרפואה דווקא בכח התפלה שלו, הוא גם המתפלל הראשון בתורה. החולה הראשון שצריך לרפא הוא אבימלך מלך גרר, מלך פלשתים. הסברנו הרבה פעמים[לט] שאבימלך הוא מי שרוצה למלוך, "אנא אמלוך"[מ] – אבי (לשון רצון) מלך. אבי מלך הוא הרצון השלילי למלוך, הרצון למלוך בלעומת-זה, אבל המקור של הרצון למלוך בקדושה הוא אמירת ה' "אנא אמלוך" – הרצון למלוכה של ה'. בספירות, זו מדרגת הגלגלתא דאריך אנפין, מקור הרצון בנפש. גם רפואה הולכת עם אריך – ארוכה לשון רפואה, כמו שאומרים בתפלה "ארוכה ורפואה". בגלגלתא דאריך מלובש החסד דעתיק – חסד היא מדת אברהם אבינו, שם הוא מרפא את החולים.

אבל העצה כבר באה מ"פלא יועץ", "עצות מרחוק אמונה אמן". עצה שייכת לאמונה, הכח של רישא דלא ידע ולא אתידע (רדל"א) – היכולת לתת עצה טובה מתחילה מאמונה שיש פתרון לבעיה ושיש גם שרש טוב למציאות שבגלוי נראית כבעייתית[מא]. אבל כדי לתת עצה טובה צריך דעת. הדעת דעתיק (שהיא הדעת של רדל"א, המוחין של עתיק) מתלבשת-מאירה באוירא דאריך. אלו המושגים.

אם כן, המבנה הזה של שלשת השמות – שבעצם כולם צריכים להיות בתוך אדם אחד, כולנו, כל מי שרוצה לעזור לזולת באמת – הוא לפי הסדר דעת-חסד-גבורה דעתיק: דעת היא היועץ, חסד הוא הרופא וגבורה היא החכם. שוב, לפי הסדר הזה הסימן הוא ירח – יועץ-רופא-חכם כנגד דעת-חסד-גבורה (דעתיק). אבל היות שהדעת של עתיק מאירה באוירא, שלמטה מהגלגלתא ולמעלה ממוחא סתימאה[מב], הסדר הוא גם ריח – רופא-יועץ-חכם כנגד גלגלתא-אוירא-מוחא (דאריך).

יועץדעתהארת דעת דעתיק באוירא

רופאחסדגלגלתא

חכםגבורהחכמה סתימאה

עצה, תפלה ותורה

נסביר קצת יותר: הדעת בכל מקום כוללת גם את החסד וגם את הגבורה – הכלל כאן הוא היועץ, ובתוכו יש רופא (חסד) וחכם (גבורה). כלומר, את העצה הטובה של היועץ הוא יכול לפעול כרופא והוא יכול לפעול כחכם. מה ההבדל?

כפי שהוזכר, אברהם אבינו הוא הדוגמה ל"רופא", והוא פועל רפואה על ידי תפלה. על מופתיו של אלישע הנביא כתוב "הגדֹלות אשר עשה אלישע"[מג] (והכוונה שם במיוחד להחיאת בן האשה השונמית[מד]) ומסבירה הגמרא ש"אלישע דעבד – ברחמי הוא דעבד"[מה] (אלישע מה שעשה – בבקשת רחמים עשה). כלומר, את העצה הטובה של אלישע הנביא להחיאת המת הוא פועל באמצעות תפלה (לאחר שעצתו הראשונה, לשלוח את משרתו גיחזי שיניח את משענתו על הנער, לא הועילה[מו]). אכן, הדברים מובאים בגמרא בקשר למחלוקת בין רבי יוחנן לרבי יהושע בן לוי האם "בית גדול"[מז] הוא "מקום שמגדלין בו תפלה" או "מקום שמגדלין בו תורה"[מח]. לאור זאת נסביר שהרופא שביועץ פועל על ידי תפלה, כמו אברהם אבינו וכמו אלישע[מט], ואילו החכם שביועץ פועל על ידי תורה, כמו רבי שמעון בר יוחאי שפעל ירידת גשמים על ידי דברי תורה[נ]. העצה הטובה יכולה לבוא לידי ביטוי בתורה-הוראה למי שבא להתייעץ, שתשנה את נקודת המבט שלו ואת ההתמודדות שלו, ויכולה לבוא לידי ביטוי גם בתפלה נכונה שתושיע אותו.

הרבה פעמים מוסבר בחסידות שיש מעלה בפעולת רשב"י על ידי תורה ביחס לפעולה על ידי תפלה. אמנם, בתפלת הרופא, תפלת אברהם אבינו, יש מעלה מיוחדת גם לגבי התורה – זו תפלה שבאה כולה מתוך החסד והאהבה של אברהם, הרצון שלו להיטיב בתוך המציאות[נא]. בעצם, עומק תפלת הרופא (שביועץ) הוא תשובה (שלמעלה גם מתורה), ו"גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[נב]. התורה מלבישה את העצה במציאות ונותנת דרך אפשרית לשינוי ואילו התפלה 'מכריחה' את קיום העצה ומחוללת את השינוי. אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים"[נג], הוא בחינת משיח[נד] – בהקדמת כח התפלה של הרופא זוכים לבחינת ריח האמורה במשיח, כנ"ל.

בכל אופן, כל הענין הזה הוא רק הקדמה. אנחנו רוצים לדבר היום על התכונות הנצרכות ליועץ ועל הזרימה ביניהן, ורק הקדמנו שהיועץ צריך להיות גם רופא וגם חכם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• השם המתאים לבוגר תורת הנפש הוא יועץ.
• מטפל עלול לעסוק בטפל (סימפטומים) במקום בעיקר (שרש הבעיה).
• טיפול בטפל יוצר תלות-טפילית של המטופל במטפל.
• העצה הטובה היא העיסוק בעיקר – חיזוק האמונה והבטחון בה' (עד להכרה ש"אין עוד מלבדו").
• יועץ טוב הוא גם רופא וגם חכם.
• אצל חכם אמתי גלוי גם כח המשכיל – שרש החכמה בעל-מודע.
• מקור הרפואה בחסד של אברהם אבינו – הפועל בתפלה.
• שרש העצות הטובות הוא ברדל"א, כח האמונה – "עצות מרחוק אמונה אֹמן".
• היועץ כולל גם רופא וגם חכם – הרופא שביועץ פועל בתפלה והחכם שביועץ פועל בתורה.

חלק שני: תהליך היעוץ

קיצור מהלך השיעור

בשיעור יסודי לצוות בית הספר לתורת הנפש שרטט הרב מהלך שלם של יעוץ על פי חסידות – מהאמונה הנדרשת מהיועץ ומניעיו הטובים לעזרה (בפרק א), דרך היחס הנכון בשכל וברגש אל מי שנזקק לעזרה (בפרק ב) ופירוט הכחות וההדרכות שהיועץ צריך להנחיל בעבודתו, ועד לתכלית, הסיום בכי-טוב של התהליך (בפרק ג). התהליך המתואר זורם דרך כל יג הכחות הפנימיים של הנפש, מהאמונה שבכתר ועד למלכות-השפלות.

בפרק א כדאי להקדיש תשומת-לב מיוחדת להתייחסות לאופן בו יש ליישם את עקרונות תורת הנפש גם ביחס לאינם-יהודים (וגם להבחנה בין האמונה הטהורה לבין מושג דומה בפסיכולוגיה של יונג). במהלך הפרקים חוזרת כמה פעמים ההתבוננות על מקומו של 'השותף השלישי' (ש"הוא מקומו של עולם") בתהליך היעוץ, שבכל שלב של התהליך היא מקבלת גוון שונה – מבחינת החוויה של היועץ, מבחינת השיקוף של החוויה הזו כלפי חוץ ומבחינת חוויתו של מקבל היעוץ. נקודה עיקרית ויסודית בפרק ב היא הבנת ההזדהות הנכונה של היועץ עם המטופל, על מעלותיו וחסרונותיו – הזדהות שמאפשרת, באופן נושא-הפכים, לקבל אותו באופן מלא ועם זאת להביע הסתייגות ממה שדורש תיקון. בפרק ג חשוב להתבונן כיצד לצד הבטחון העצמי, החשיבה החיובית והמיקוד שהיועץ צריך לדרוש ולהטמיע (מתוך דוגמה אישית...) – הוא גם צריך להביא אותו לקבלה עצמית ולהודיה לה' על כל מאורעות חייו.

בשיעור באים לידי ביטוי רבים מיסודות תורת הנפש החשובים ביותר, עד כדי כך שהוא יכול לשמש בסיס לספר עב-כרס, אם רק יורחב כל אחד מהיסודות כדבעי (כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרים ובשיעורים אחרים), ועל אחת כמה וכמה אם תערך השוואה מקיפה ליסודות וגישות דומים ושונים בפסיכולוגיה – ו"עוד לאלוה מילין" בעזרת ה' יתברך. בינתים מומלץ מאד לכל מי שמתענין בתחום, ובעצם לכל בעל-נפש, לקרוא את קיצור הדברים ולהשתמש בהם כפי יכולתו – לטובת זולתו ולטובתו שלו.

מפת העזרה לזולת

אם ירצה ה', בשיעור היום נעבור בקיצור, בהקשר של יעוץ נפשי נכון, על כל פרצוף הספירות – מכתר עד מלכות, במושגים של הספירות (כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות), או, אם משתמשים בשמות הכחות הפנימיים, אמונה עד שפלות (אמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה, יחוד, אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת, שפלות[נה]). 'נמציא' כאן איזו מפה של טיפול ועזרה לזולת, הדרך לתת עצה טובה לזולת. בהתבוננות נעבור על התכונות הנצרכות ליועץ הטוב וגם על הזרימה שלהן בעבודה שלו, אך בעצם זהו מהלך שטוב לא רק עבור יועץ מקצועי, שלמד כך וכך שנים בתורת הנפש, אלא טוב לכל אחד.

א. עבודת היועץ – אמונות ומניעים

אמונה: האמונות הנדרשות כהכנה למפגש-יעוץ

הכח הראשון בנפש הוא אמונה. כדי להיות יועץ טוב יש להאמין בכמה דברים:

להאמין בכל יהודי – גילוי המהות האלקית

יש ווארט של הבעל שם טוב, שכמו שצריך להאמין בקב"ה, להאמין שיש בורא עולם, כך צריך להאמין בכל יהודי. זו האמונה הראשונה: הדבר הראשון כשיהודי נכנס לחדר, יושב מולך, צריך להאמין בו – להאמין שעכשיו יושב מולך "חלק אלוה ממעל ממש"[נו].

בהשגחה פרטית, הנקודה הזו שייכת ל"היום יום" של היום, בו מופיע ווארט של הרבי הרש"ב – "חסידות משנה את המציאות ומגלה את המהות"[נז]. מה המהות של כל יהודי? שהוא "חלק מן העצם" ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכל העצם"[נח]. זהו עוד כלל גדול של הבעל שם טוב, אף שהוא פרדוקס גמור – איך אפשר לומר "חלק מן העצם" כש"עצם בלתי מתחלק"?! זהו סיום "היום יום", שה', שהוא כל יכול, בורא-מוציא מתוך עצמו – בריאה היא הוצאה לבר – חלק ממנו, שהוא הכל[נט]. אי אפשר להבין זאת בשכל.

את לוח "היום יום" ערך הרבי מתוך השיחות, האגרות ולעתים המאמרים של חמיו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ. המקור של הדברים הללו בלוח "היום יום" הוא בשיחה של הרבי הריי"צ משמחת תורה תש"א[ס], בה סיפר כי אביו אמר את הדברים בתשובה לשאלה 'מה פועלת-מחדשת החסידות?'. הוא פתח שאנשים טועים כשהם אומרים שהחסידות משנה את המהות של האדם, אבל האמת היא שהחסידות משנה את המציאות של האדם, אבל היא לא משנה את המהות אלא מגלה אותה. כלומר, לא צריך לשנות שום דבר במהות של מי שנכנס לחדר – המהות היא מאה אחוז טהורה. אדרבא, כפי שמובא שם עוד בהמשך אותה שיחה, המהות הזו, המעלה העצמית של יהודי, שוה בכל הנשמות, אבל היא יותר גלויה אצל יהודי פשוט מאשר אצל תלמיד חכם גדול. זהו גם יסוד היסודות של הבעל שם טוב. בכל זה צריך להאמין, אוטומטית, מיד, שיש "חלק אלוה ממעל ממש" שיושב מולי.

ורמז יפהפה: "חלק אלוה ממעל ממש" עולה רבונו של עולם[סא] – בכל יהודי, אפילו רשע, נמצא חלק רבונו של עולם (אלא שפגם הברית, שגם עולה בגימטריא "חלק אלוה ממעל ממש", מסתיר ומעלים עליו, מעלים את השלמות העצמית של היהודי[סב]). ה"חלק אלוה ממעל ממש" הוא המהות של היהודי, אבל הוא נסתר במציאות החיצונית שלו, ועל היועץ לגלות אותו – לגלות את המהות וכך לשנות את המציאות.

האמונה באינו-יהודי – אמונה בפוטנציאל

מישהו כאן ודאי ישאל מה קורה כשגוי נכנס לחדר, גם מבקש עצה. מאז ומתמיד החכמים, הרבנים, וכמובן הרופאים עסקו גם בגוים. הרמב"ם היה גם חכם וגם רופא, של מי? של הסולטן. כל היום הוא עסק בריפוי גויים. מסתמא הוא גם ריפא את הנפש שלהם, ולא רק את הגוף שלהם. איך אני מתרגם את האמונה שיש מולי "חלק מן העצם" אם במקרה מי שיושב מולי הוא לא יהודי? זו שאלה חשובה מאד[סג].

נאמר את האמונה הראשונה הזו במלים אחרות – שיכולות להתאים גם לאינו-יהודי: צריך להאמין בפוטנציאל הגדול של מי שיושב מולי. יש פה אחד שבא ושופך את לבו, יש לו צרות, הוא לא מסתדר לבד – לכן הוא זקוק ליועץ. להאמין בו הכוונה להאמין בפוטנציאל שלו, שיש בו כח נסתר שהוא עצמו לא מודע אליו – אבל יש לו אותו. מאיפה בא הכח ומה הגדרתו? אצל יהודי זה משהו אחד ואצל גוי זה משהו אחר, אבל ברור שלכל אחד יש פוטנציאל. הגוי שייך לסוג ה'מְדַבֵּר' בדצח"מ, והוא עצמו לא מודע לכח הרב שיש לו – זהו התפקיד שלי, לעזור לו לחשוף את הפוטנציאל שלו. בדיוק הווארט שאמרנו – לגלות את המהות שלו. אם נגלה את המהות שלו גם נשנה את המציאות שלו, אבל העיקר הוא לגלות את המהות שלו.

כדי להבין זאת טוב יותר צריך להגיע לעוד כמה דברים שצריך להאמין בהם כשאני רואה אותך כאן אתי, מולי:

אמונה שהמפגש הוא בהשגחה פרטית

אמונה נוספת הנדרשת מהיועץ היא האמונה שהזימון הזה הוא בהשגחה פרטית. כלומר, אני צריך להאמין שמי שהביא אותך לכאן הוא השי"ת – ויש להשי"ת אג'נדה, יש לו תכנית, למה אתה נמצא כאן. התכנית של ה', תכלית ההשגחה הפרטית, היא ודאי לעשות טוב[סד] – גם טוב למי שנכנס לחדר וגם טוב לי. שום דבר לא במקרה, ובמיוחד מפגש בין אנשים, שלפי הבעש"ט הוא יחוד וזיווג (שיש בו תיקון נשמות וכו') – ודאי 'אין מקרה', זו השגחה חשובה מאד שאנחנו יושבים אחד מול השני. האמונה ש'אין מקרה' הופכת את המפגש לאמתי ומלא נוכחות ומאפשרת אמירת 'אתה', בפניה ישירה לנוכח (לעומת התייחסות למי שנכנס לחדר כעוד 'מקרה טיפולי' מן השורה – שההתייחסות הנפשית אליו היא כ'הוא' או אפילו 'זה'[סה]).

האמונה בהשגחת ה' ודאי תקפה ונכונה גם לגבי גוי. בנקודה הזו אין הבדל אם זהו גוי או יהודי – ה' רוצה מאתנו משהו, יש כאן איזה תיקון גדול שצריך לחולל. אם כן, כנראה שיש כאן איזה ניצוץ שצריך לגאול, לגלות. האם לקרוא לניצוץ "חלק אלוק ממעל ממש" או משהו אחר? לא משנה לגבי האמונה השניה הזו, האמונה של ההשגחה שיש כאן.

כאן כדאי להוסיף הבחנה חשובה בין האמונה בהשגחה פרטית לבין מושג משמעותי היום בחלק מהשיטות של הפסיכולוגיה – סנכרון. קרל יונג (שאנחנו אוהבים לומר ששמו הוא אותיות יגון ואנחה... אך יש 'בירורים' שצריך להוציא משיטתו[סו]) עסק הרבה בתופעה של סנכרון שאינו מכוון על ידי האדם אלא 'מלמעלה' (על ידי תת-מודע קולקטיבי או תופעה על-טבעית אחרת) וניסה לחפש בו משמעות. חשוב לשים לב ששם מדובר על אי-מקריות גלויה לעין, שמנסים למצוא לה משמעות, ואילו אצלנו – להבדיל – האמונה היא שכל מה שקורה בעולם, גם על פי חוקי הטבע, ללא כל תופעה חריגה נראית לעין, מכוון בהשגחה פרטית אלקית על ידי ה' יתברך (כנסים הנסתרים בטבע). גם ההתייחסות לתופעה שונה והפוכה: חיפוש תופעות חריגות ואי-מקריות הסובבות את חיי האדם נגוע בדרך כלל בישות-יתר ובשימת האדם את עצמו במרכז (ובהקשר הזה, בהחלט ראוי להעדיף את הדעה המדעית המקובלת שהסנכרון המתואר אינו אלא צירופי-מקרים שהאדם מייחס להם חשיבות-יתר) ואילו האמונה בהשגחה פרטית מעוררת בנפש הכנעה ויראת שמים אמתיות[סז].

האמונה שאפשר לתקן

מה עוד צריך להאמין? הדבר השלישי שצריך להאמין בו הוא הווארט שאומרים בשם רבי נחמן – "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן"[סח]. צריך להאמין בכח שיש במפגש שלנו עכשיו באמת לעשות איזה תיקון. קודם כל, יש במפגש אפשרות לעשות תיקון אצל מי שמבקש את התיקון, את העצה הטובה, וכמו שנסביר יותר ויותר – הכל צריך להיות גם כלפי עצמי, גם בשבילי יש פה תיקון. זו אמונה בפני עצמה.

צריך להסביר את האמונה הזו עוד קצת: ודאי הרבה יותר קל לקלקל (לשון נופל על לשון) מאשר לתקן – ליפול יותר קל מאשר לקום. אז מהי האמונה שכשם שניתן לקלקל כך ניתן לתקן? ההיקש כאן לא מתייחס לעצם המציאות, כמה קל או קשה לתקן, אלא לפעולה הרוחנית – הכוונה כאן היא למושג של קלקול רוחני, כמו פגם או חטא, ולא רק שאדם נפל ושבר את הראש. אם אתה מאמין ברוחניות של הקלקול – תאמין ברוחניות של התיקון. זו אמונה הרבה יותר עמוקה – ממד אחר לגמרי. חשוב לדעת שבאמת במציאות הרבה יותר קל לקלקל מאשר לתקן, עד כדי כך שיש דברים בלתי-הפיכים[סט], אך צריך גם לדעת שאפילו לדברים האלה יש תיקון ברוחניות[ע] – "אין דבר העומד בפני התשובה"[עא] (וכמו מוסר ההשכל של פסח שני, "אין אבוד", הכל אפשר לתקן[עב]).

שלש האמונות – הכנעה-הבדלה-המתקה

דברנו עד עכשיו על שלש האמונות, שכולן שייכות לרדל"א, הראש העליון שבכתר. כל שלישיה אצלנו אמורה להקביל לשלישיה העיקרית אצל הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה[עג]:

מהי האמונה הראשונה, שיש במי שנכנס לחדר משהו אחר לגמרי ממה שרואים ("חלק אלוה ממעל ממש" אצל יהודי ופוטנציאל בלתי-ממומש אצל אינו-יהודי)? הבדלה. כל אחד נבדל מהמצב הנתון ונבדל גם מהתדמית – הוא לא מה שהוא חושב על עצמו, הוא משהו אחר, משהו יותר טוב, יותר נפלא, יש לו פוטנציאל אין-סופי.

האמונה שאם אפשר לקלקל אפשר גם לתקן היא המתקה. זו אמונה שכמה שיש מר במציאות הנתונה – אפשר להמתיק אותו. אמונה שאין בנפש מר כזה שאי אפשר להפוך אותו למתוק.

אם כן, להכנעה נשארה האמונה השלישית שהזכרנו – האמונה שבזימון הזה יש השגחה עליונה, השגחה פרטית. האמונה הזו מתקשרת להכנעה שלי – הרגשה שאני צריך להכנע לה', להשגחה. הבעל שם טוב אומר[עד] ש"ובקשו... ואת דויד מלכם"[עה] היינו לבקש לראות השגחה פרטית על כל צעד ושעל של החיים. מדתו של דוד המלך, פנימיות המלכות, היא שפלות (כמו שאומר דוד "והייתי שפל בעיני"[עו]) – כדי לראות השגחה, לראות בכל דבר את היד המכוונת של הקב"ה, עלי להיות בהכנעה, בשפלות. כאן מדובר דווקא בשפלות, לא בבטול (שתיכף נגיע אליו). רואים כאן ששרש השפלות יותר מהבטול – שרש השפלות הוא באמונה (שרש המלכות ברדל"א[עז]), והשפלות מכשירה את האדם לראות השגחה[עח] ולהגיב אליה נכון (כדוד המלך, שמצד עצמו הוא "בר נפלא"[עט], אך יודע לקבל מציאות זו באהבה – כפי שיתבאר עוד בסיום השיעור – ולקום מכל נפילה ב'תחית המתים' תמידית)[פ]. כל זה קשור למפגש, בו מישהו נכנס ושופך את הלב, אומר מה הבעיה שלו – בלי הבעיה לא היה בא לכאן.

ולסיכום:

המתקהאמונה שאפשר לתקן

הבדלהאמונה בפוטנציאל שיש לכל אחד

הכנעהאמונה בהשגחה הפרטית שבמפגש

אמונה בטוּב ה'

נשים לב שדברנו על אמונה בהשגחה פרטית, אבל לא אמונה בה' 'נטו' – האמונה בהשגחה היא לא רק אמונה בה' אלא נוגעת בזימון שה' זימן לי כרגע. אם נרצה להוסיף עוד אמונה רביעית נאמר שצריך להאמין בה' ושה' הוא טוב, הוא עצם הטוב. בורא עולם לא עושה צרות סתם. ה', הבורא, הוא טוב – וממילא "טבע הטוב להיטיב"[פא] בכל מעשיו.

ארבע אמונות בסוד שם הוי'

אם נוסיף את האמונה הזו תהיה לנו רביעיה של אמונות – כבר יש כאן סדר כנגד י-ה-ו-ה ולא רק הכנעה-הבדלה-המתקה. איך נסדר אותן לפי י-ה-ו-ה? הסדר יהיה קצת אחר:

את מה שקודם קראנו המתקה, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", נשים בחכמה. בחכמה כל התיקונים, "כֻלם בחכמה אתברירו"[פב], "כֻלם בחכמה עשית"[פג], ושם החכם רואה את הנולד[פד] הטוב, התיקון שעתיד להעשות (וגם איך שלפעמים "קלקלתנו היא תקנתנו"[פה]). זו ה-י של שם הוי'.

האמונה בפוטנציאל שיש בכל אחד היא בינה – אמא, שרש הנשמות ("מחצב הנשמות"[פו]). שרש הנשמה הוא אמא בקבלה – סוד "נשמת שדי תבינם"[פז] (בנרנח"י הנשמה היא בינה, ה עילאה שבשם).

את האמונה שה' הוא טוב ו"טבע הטוב להיטיב", וממילא כל מה שקורה בחיים חייב להיות טוב (אלא שלא תמיד הטוב הוא "טוב הנראה והנגלה") – כמו שמוסבר באגרת הקדש יא בתניא[פח] – נשים ב-ו של שם הוי', "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[פט].

אחרונה חביבה היא האמונה בהשגחה פרטית, שהסברנו ששייכת לדוד, המלכות, ה תתאה שבשם.

ולסיכום:

יאמונה שאפשר לתקן

האמונה בפוטנציאל שיש לכל אחד

ואמונה בטוב ה'

האמונה בהשגחה פרטית

במבנה הזה עיקר יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (יחוד וה) הוא יחוד טוב ה' והתגלותו בהשגחה פרטית[צ] (כאשר במבנה הראשון, שלש אמונות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, האמונה בטוב ה' ובהשגחה פרטית נחשבו כאחת, ודוק). המלכות, ה תתאה שבשם, היא "עלמא דאתגליא"[צא] ופנימיותה שפלות, מדת דוד – מכח שפלותו ממשיך דוד את גילוי "חסדי דוד הנאמנים"[צב].

קודם, כשרק התייחסנו לעצם המפגש, עם הדגש על האדם שיושב כאן, היה לי סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה. כשהוספתי את האמונה הפשוטה בקב"ה, לא שמתי את התוספת בראש אלא ב-ו. כתוב[צג] ששם הוי' הוא קודם רק י-ה-ה (ה-י מתחלקת לה-ה, סוד עשר ספירות שהן חמש נגד חמש, כמו אצבעות הידים ושני לוחות הברית כו'), וה-ו באה אחר כך רק כדי לחבר ה עילאה ל-ה תתאה, ולעתיד לבוא גם היא תעלם (בלשון הקבלה: שם מה יתבטל[צד], כאשר הוא יוכלל בשם בן – בהשגחה פרטית יתגלה עצם טוב ה', היות ה' הוא עצם הטוב, התאר היחיד שאפשר לומר עליו יתברך, כמבואר בחסידות).

האריכות באמונה

הארכנו כאן בנוגע לכח האמונה הרבה יותר ממה שנסביר על שאר כחות הנפש. צריך הכי הרבה להאריך בהתחלה, באמונה. זהו גם ווארט של הרבי הרש"ב[צה] לגבי ניגון, שעיקר האריכות וההתבוננות וההעמקה היא בתנועה הראשונה – אחר כך הניגון שר מעצמו. כך, אצלנו, העיקר האמונה ו"בתר רישא גופא אזיל"[צו].

כל תהליך היעוץ בנוי על הסדר של חש-מל-מל (המושגים הפנימיים של הכנעה-הבדלה-המתקה אצל הבעל שם טוב) – לפני שהיועץ פותח את פיו לדבר ("מל" לשון מילול-דיבור) הוא עובר תהליך פנימי שלם, בינו לבין עצמו ("חש" של שתיקה-הכנעה ו"מל" של בירור והבדלה)[צז]. כשלכל לראש, תחלת ה"חש", עליו לחוש היטב מול מי הוא יושב (ואף לחוש הכנעה מתפעלת מול ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבו) – זו האמונה הראשונה בה פתחנו. מתוך כך 'מתגלגל' תהליך שלם של בירור, הן של היועץ ביחס לעצמו והן ביחס למי שיושב מולו (כולל גם הבירור מה נשאר סמוי לגמרי ומה 'משודר' כלפי חוץ, לא רק באופן מילולי), עד ליכולת לפתוח את הפה ולתת עצה טובה, כדלקמן.

תענוג: תחושה עתידית של הסוף הטוב

נעבור לראש השני שבכתר – כח התענוג. ההשראה לכל מה שאנחנו מדברים עכשיו, מעבר לפרצוף הכחות הפנימיים של הנפש, היא מכמה פרצופים שכבר היו בעבר. במשך השנים עשינו הרבה דוגמאות כאלו, שחלקן מתקשרות לכאן – כמו הפרצוף של תיקון המדינה[צח], פרצוף הדעת[צט], והפרצוף של שלש עשרה אהבות[ק]. כל הפרצופים כמובן הולכים ביחד. בפרצוף של תיקון המדינה, האמונה היא אמונה שאפשר לתקן את המדינה (דבר שדורש אמונה חזקה מאד...). מה התענוג שבא שם אחרי האמונה? תחושה עתידית כמה כיף יהיה שתהיה לנו מדינה מתוקנת כאן – יכולת לחוש בתוכי פנימה את התענוג שיהיה מההישג, מההצלחה. אם נתרגם זאת לנפש, מה יהיה התענוג בפרצוף שלנו? כמו האמונה, גם תחושת התענוג תכלול כמה גוונים:

קודם כל, האדם עם הבעיה באמת סובל כאן, הוא ב'ברוֹך' – התענוג הוא להרגיש כמה כיף יהיה כשהוא ירגיש טוב, איזה חיוך גדול יהיה על הפנים שלו ושל כולנו כשהוא כבר יצא מה'ברוֹך' שלו, כשהוא יגאֵל.

תחושת התענוג של הגאולה היא תענוג כפול, כי הכיף הזה, החיוך הגדול הזה, הוא גם חיוך של הקב"ה. כמו שאמרנו, ה' הוא טוב והוא רוצה שגם אנחנו נרגיש טוב, "טבע הטוב להיטיב" לנו, בטוב הנראה והנגלה לנו. אם כן, אפשר כבר להרגיש כמה תענוג – נחת רוח לבורא, בלשון הספרים – יהיה כשהטיפול הזה יצליח. זו נחת רוח לבורא יתברך.

יחד עם התענוג הכפול הזה, יש גם את תחושת התענוג שלי – אני משקיע פה משהו, רוצה לעזור, וכמה כיף יהיה לי כשאצליח לעזור לך. חשוב לתהליך הריפוי שיהיה לי תענוג מההצלחה לעזור (באמת גם אם הוא ירגיש טוב שלא בעזרתי יהיה לי טוב, אשמח מאד, כל שכן אם ה' יזכה אותי לעזור לו להרגיש טוב).

שוב, ההתבוננות כאן היא כמה טוב יהיה לקב"ה כשלאדם הסובל יהיה טוב וגם כמה טוב יהיה לי כשיהיה לו טוב – כמה טוב יהיה לכולם. תענוג הוא טוב (כמו שכתוב בספר יצירה, "אין בטובה למעלה מענג"[קא]).

רצון: רצון להיות השליח

התענוג האלקי והרצון האישי

השלב הבא הוא רצון – הראש השלישי שבכתר. כתוב שככלל התענוג הוא המניע את הרצון[קב]. בשביל להתחיל להכנס לתוך המאמץ הגדול, שאפשר לתאר אותו אפילו כקרב, של התלבשות בתוך היהודי או הבן-אדם שמולי, כדי לנסות לעזור לו ולהרים אותו – צריך רצון לעשות זאת, רצון להשקיע.

גם הרצון, בדומה לתענוג, הוא כפול. יש כמובן את הרצון של מי שבא לקבל יעוץ – הוא רוצה, לכן הוא בא לכאן – אבל כעת מדובר על היחס בין הרצון שלי והרצון של הקב"ה:

הווארט הוא שבתענוג העיקר היה לחוש את הנחת-רוח והתענוג של ה'. ביחס אליו, התענוג שלי, שגם חשוב, טפל – התענוג שלי נכלל בתוך התענוג של הקב"ה. כמובן, אם אצליח לעזור – יהיה לי תענוג שאני זוכה לעזור למישהו, אבל האמירה שהעיקר הוא התענוג של ה' היינו הווארט המפורסם בחסידות שהעיקר שהדבר ייעשה, ולאו דווקא שאני אעשה (וכנ"ל שגם אם האדם הסובל ירגיש טוב שלא על ידי אשמח מאד, ובישראל היינו מצד האחוה והערבות, כל אחד הוא 'אבר' ב'גוף' הגדול של כנסת ישראל). אדרבא, אם אני אהנה שעזרתי לך – טוב; אם מישהו אחר יעזור – עוד יותר טוב (היינו מצד הבטול העצמי שצריך שיהיה לי). בכל אופן, העיקר הוא שיהיה לה' תענוג שהוא נגאל – לא משנה אם דרכי או דרך מישהו אחר. זו המשמעות של האמירה שבתענוג ה' הוא העיקר ואני הטפל.

אבל ברצון נכון לומר בדיוק הפוך: כדי להניע את התהליך אני צריך מאד-מאד לרצות לעשות אותו, לעורר אצלי תוקף של רצון. כתוב[קג] ש"אין תקיף כרצון" ו"אין דבר העומד בפני הרצון". כדי לשבור את המחסומים צריך רצון תקיף, שאין דבר העומד בפניו, והרצון הזה צריך להיות שלי[קד]. הרצון שלי צריך להוביל, כביכול, את הרצון של ה', על דרך הנאמר לאברהם אבינו בברית מילה, "התהלך לפני"[קה], 'תוביל אותי' (לא כמו שנאמר אצל נח, "את האלהים התהלך נח"[קו] – נח מצטרף להנהגת ה' אך אברהם מוביל את הנהגת ה'[קז]).

זהו ווארט חשוב בהבנת ההבדל בין פנימיות הכתר לחיצוניות הכתר, בין תענוג לרצון: שוב, בתענוג העיקר הוא לחוש את התענוג של ה', והתענוג שלי נכלל בו וטפל אליו. לעומת זאת ברצון, כדי לעשות משהו בחיים – הרצון שלי צריך להיות עיקר, אבל ודאי צריך להרגיש שה' עומד כאן מאחורי ותומך ברצון שלי, הולך אחרי כביכול. הוא גם רוצה, אבל הוא רוצה שאני ארצה.

הרצון שאני אהיה הצִנוֹר

יש רמז מפורסם ש-רצון אותיות צנור[קח]. בתענוג, פנימיות הכתר, העיקר הוא התענוג של ה' ולא משנה מי יפעל את הענין. ברצון כבר מתהפך, זו חיצוניות הכתר – אני צריך לרצות שאני אהיה פה השליח. זהו בכלל ווארט חשוב לגבי שליחות – אני צריך לרצות שתהיה לי הזכות להיות הצנור להעביר את האור, את התענוג, את הריפוי לזולת. זו זכות, אבל אני צריך לרצות בכך. ה' מגבה אותי – הוא רוצה, אבל הוא רוצה שאני ארצה.

רצון הוא צנור אומר שהרצון כבר מצמצם – שהענין הולך דרך הצנור הזה, לא באמצעות צנור אחר. כתוב גם שרצון-צנור הוא אותיות "נוצר", המזל העליון בתוך יג מדות הרחמים, עליו אמר הבעש"ט "אַיִן מזל לישראל"[קט]. הרמז הזה אומר שגם אני צריך להיות "נֹצר חסד לאלפים"[קי]. החסד הוא המשכת הטוב של ה' והרצון הוא שאני אהיה הצנור להמשיך את הגילוי שה' הוא טוב. ה' רוצה שהכל יהיה טוב, אבל עלי דווקא לממש את רצונו על ידי רצוני להיות הצנור שלו.

שוב, זהו כלל מאד גדול לגבי עתיק יומין ואריך אנפין[קיא], שני פרצופי הכתר (המתאים לכך שעתיק הוא המדרגה התחתונה שבמאציל, מצד ה', ואריך הוא המדרגה העליונה שבנאצל, מצד האדם[קיב]).

עד כאן עברנו על הכחות הפנימיים של הכתר – אמונה, תענוג ורצון – האמונות שהיועץ צריך להקדים למפגש-היעוץ, תחושת התענוג האלקי שעתיד לצמוח מההצלחה שתהיה והתעוררות רצון חזק של היועץ עצמו לעזור, בכל התוקף, למי שבא לבקש את עצתו ועזרתו. נצרף לכך את הכח הבא – ספירת החכמה, שהיא ראשית המודע:

חכמה: בטול עצמי אמתי והברקה מלמעלה

'לא אני עשיתי' – תחושה ולא הצהרה

דברנו לאחרונה[קיג] שברצון יש הרבה יש, הרצון הוא המקור של היש (התענוג הוא אין, "רישא דאין"[קיד]). מה בא אחרי הרצון? החכמה, שפנימיותה היא בטול. ברדל"א דברנו על שפלות, אבל על בטול מדברים רק כשמגיעים לחכמה. מהו כאן הבטול של החכמה? אם עכשיו התעוררתי שאני מאד רוצה לעזור לך, רצון שבלעדיו התהליך לא יצליח, מה השלב שצריך לבוא מיד, תוך כדי הרצון לעזור? ההכרה שאם באמת יצא מזה משהו – לא אני הפועל, אני לא עשיתי כלום. בסופו של דבר, על אף שנראה שאני עזרתי לך – זו אחיזת עינים. מי שעזר לך הוא ה' הטוב (שהאמונה בו היתה בשלב הראשון של התהליך).

קודם הזכרנו ש"כֻלם בחכמה אתברירו". כאן, במקום הזה, כשמגיעים לכחות הפנימיים (כחות המודע, מהחכמה ולמטה) – יש בירור. תמיד נדרש בירור בין פנימיות לחיצוניות, בין אמת לשקר. בטול הוא אמת וישות היא שקר. ודאי כל אחד מכיר איזה מטפל (או לפחות שמע על אחד כזה) שמצהיר בקול רם – 'אני לא עושה כאן כלום, אני רק צינור, ורק הקב"ה עושה כאן'. ב-99% מהפעמים שמישהו יצהיר כך בקול רם, מי שיש לו חוש בפנימיות יחוש שזו פשוט ישות גסה. לכן פה צריך הרבה בירור. הבירור הראשון הוא שככלל, 99.99% מהמקרים – לא אומרים זאת. כשאתה שומע מישהו שאומר 'אני לא עושה כאן כלום, רק ה' עושה', זהו כבר אור אדום. אם אתה באמת מרגיש ככה – לא תאמר זאת. זו חוויה ב"חש" גמור. אמרתי 99.99%, כי יתכן איזה 0.001 שכן יש איזה צורך לומר שרק ה' פועל כאן, משום מה, אבל ככלל זו צריכה להיות אוירה שהדבר פשוט ומובן מאליו – זהו בטול אמתי.

שוב, אחרי התוקף של הרצון צריך להיות בטול פנימי-לגמרי שלי, שאני לא פה, לא אני הפועל.

צמצום עצמי – מציאת הנקודה השייכת למתייעץ

מה עוד יש בחכמה? חכמה היא ה-י של שם הוי'. כתוב[קטו] שסוד י-ה-ו-ה הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – ה-י היא נקודה של צמצום. בחכמה כאן מודגש שהיועץ צריך להיות חכם[קטז]. אחת הסוגיות הגדולות בחסידות[קיז] היא שכדי ללמד, וגם כדי לעזור למישהו, הדבר הראשון שהחכם צריך לעשות הוא לצמצם את חכמתו.

שתי הנקודות שאמרנו בחכמה הולכות יחד: אמרנו שהחכם צריך לבטל את עצמו, אני לא פה, ומה עוד קורה אצלו תוך כדי כך? הוא מוצא את הנקודה המיוחדת ששייכת למי שהוא פונה אליו. בשביל להמציא את הנקודה הראשונה, נקודת המוצא, כדי להתחיל לדבר, לעזור-לטפל או ללמד, החכם צריך לצמצם את עצמו לגמרי, לצמצם את השכל שלו. המשל של החסידות הוא שעל הרב פשוט לצמצם את כל השכל האין-סופי שלו (אין-סופי יחסית לתלמיד), תוך כדי רצון פנימי להגיע לנפש של התלמיד הזה. כעת מי שיושב מולי הופך להיות תלמיד. רק אז, כאשר החכם מצליח לצמצם את עצמו, את השכל שלו, פתאום מבריקה אצלו נקודה אחת של מוצא – מאין להתחיל להתייחס ולעזור לתלמיד.

הא בהא תליא – ההכרה שבכלל איני עושה שום דבר, אלא רק ה', והיכולת לסלק את כל החכמות שלי ואז לזכות להברקה מאיפה להתחיל, סוד הצמצום. שני הדברים אלה קורים בחכמה.

היות שצמצום שכל הרב הוא סוגיא כל כך גדולה בחסידות – לא נאריך בענין. אם רוצים לעשות מכל השיעור הזה חיבור מורחב צריך לקחת מכל המקומות בהם מוסבר כל מושג ומושג בחסידות ולהאריך בו בהקשר לעזרה נפשית לזולת.

ב. הבנה, הזדהות ורגש

שידור היועץ – שכל ורגש

שלש המדרגות הבאות כולן המשך אחד – נאמר אותן בקיצור ואחר כך נחזור קצת:

בבינה אני צריך להבין אותך. כפי שנרחיב, הכוונה להבין לעומק ולרוחב, את כל ממדי המציאות שלך.

בדעת אני צריך להזדהות איתך.

בחסד אני צריך לחבק אותך, לאהוב אותך באמת.

כל אחד משלשת הדברים הללו הוא לא רק מה שאני צריך להרגיש או לדעת בתוך עצמי. אני גם צריך לשדר זאת לזולת, בלי יותר מדי מלים. כמו שדברנו על החכמה, שלא צריך לומר לך שאני לא עושה פה כלום אלא רק ה' עושה הכל (חכמה בכלל היא בחינת "חש", שתיקה). מבינה והלאה כן צריך קצת מלים, לא יותר מדי – צריך שאתה תרגיש שבאמת אני מבין אותך, תרגיש שבאמת אני מזדהה איתך וגם שאתה תרגיש שבאמת אני אוהב אותך[קיח]. ההרגשה הזו חשובה והכרחית, בלעדיה אי אפשר לעזור לך.

אחרי הצמצום, האין והבטול של החכמה יש כאן שלישיה – אני צריך להבין אותך, להזדהות אתך ולאהוב אותך. הבנה, הזדהות ואהבה אינן אותו דבר, כל שלב הוא משהו אחר, אבל שלשת הדברים הולכים יחד, אחד אחרי השני (ובעצם, כפי שנראה, גם המדרגה הרביעית, של הגבורה, מצטרפת לאותו מהלך רצוף):

בינה: הבנה פסיכולוגית וסוציאלית

מה פירוש להבין אותך? זהו נושא גדול בכללי החינוך וההדרכה שכתב אדמו"ר הריי"צ[קיט]. התנאי השלישי שם, שתופס הכי הרבה פרקים[קכ], הוא "הכרת המחנך והמדריך במהות המחונך והמודרך ומצבו". המושגים הללו, מודעות ומצב, בדיוק קשורים ל"היום יום" שהזכרנו – צריך לדעת גם את המהות שלך וגם את המציאות-המצב שלך. אנחנו תמיד מסבירים[קכא] שהכוונה היא שכדי לעזור באמת צריך להיות גם פסיכולוג וגם עובד סוציאלי – להבין את הנפש שלך, את הגורמים לבעיה וגם את התכונות הטובות שלך (מה ש"כל אחד מתוקן מחברו"[קכב]) וגם להתענין בכל המציאות שלך, כל הגורמים, כל הסביבה שאתה נמצא בה.

דעת: הזדהות – שרש האהבה והבקורת

הזדהות עם חסרונות הזולת

אחרי ההבנה באה ההזדהות. מה פירוש להזדהות? אמרנו שעל ההבנה כתוב באריכות בכללי החינוך וההדרכה, אבל על ההזדהות לא כל כך כתוב שם. הזדהות קשורה לסיפורים המובאים בחב"ד[קכג], גם אצל אדמו"ר האמצעי וגם אצל הצמח-צדק, שבאמצע יחידות פעם הרבי הפסיק את היחידות והלך להתבודד עד שהוא מצא בעצמו את הפגם, החטא או הבעיה, של מי שבא להתייעץ עמו ביחידות. לפעמים מדובר בכמה ימים טובים של התבודדות ועשית תשובה, אך כל עוד הוא לא מצא בתוך עצמו אותו דבר – הוא לא יכול לעזור לו. את כל הבעיות של מי שבא להתייעץ אתי – אני צריך למצוא בעצמי, וצריך לעשות זאת באמת לאמתה. רק כך אוכל לעזור לו. הדעת היא הגילוי במודע של האמונה – באמונה אני מאמין בו ובדעת אני צריך להזדהות אתו.

ההזדהות עם החסרונות כדי להועיל לזולת קשורה כמובן גם לווארט המפורסם של הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח את עמיתך"[קכד] – "הוכח" את עצמך ורק אחר כך "תוכיח את עמיתך"[קכה]. אם אינך מוצא בעצמך את הבעיה ומוכיח את עצמך עליה – אתה לא יכול להוכיח אותו.

אמרנו שצריך לתת לאדם להרגיש מה אני מרגיש כלפיו – שהוא ירגיש שאני מבין אותו, שהוא ירגיש שאני מזדהה אתו. יש מקום אפילו שירגיש שאני מחפש את הבעיות שלו בתוכי, הגם שיחסית זהו משהו נסתר בתוכי. אמרנו שלא צריך לומר לאדם 'אני לא עושה שום דבר, רק ה' עושה', והאמירה הזו מריחה חיצוניות. מה לגבי "הוכח תוכיח"? מישהו בא ומספר שעשה חטא כזה וכזה, שהוא מכור לחטאים כאלו וכאלו, שהוא שקוע בדכאון – אני צריך לומר לו, 'חביבי, גם אני מכור לאותו דבר בדקות'? אמירה כזו לא כל כך נוראה כמו לומר 'אני לא עושה שום דבר, רק ה' עושה', אבל בכל אופן צריך הרבה שיקול דעת מתי אומרים 'תדע שגם לי יש אותה בעיה', בדקות, כדי ליצור את החיבור וההזדהות.

חסדים וגבורות שבדעת – הזדהות מקרבת והזדהות לצורך תוכחה

בדעת יש "עטרא דחסדים" (הכוללת ה חסדים) ו"עטרא דגבורות" (הכוללת ה גבורות), שרש החסדים והגבורות שמופיעים בגלוי ברגש, במדות הלב (כאשר המדות חסד וגבורה, אהבה ויראה, הן הכללים העיקריים של כל מדות הלב). ההזדהות עם החסרונות היא עטרא דגבורות שבדעת, אבל צריך בדעת-בהזדהות "לאכללא שמאלא בימינא"[קכו]. קודם כל, ההזדהות אתך היא כמו "אדם קרוב אצל עצמו"[קכז], אוהב את עצמו. שרש ההזדהות אתך הוא לא בשביל להוכיח אותך בכלל. אם אני רק חושב שההזדהות היא בשביל להוכיח אותך או לתקן אותך – לא שוה. קודם פשוט אני רוצה להיות חלק, שאני ואתה מתחברים – זהו שרש האהבה, ה חסדים שבדעת, עיטרא דחסדים. אחר כך, הצורך למצוא את הבעיה-החטא-החסרון שלך בתוך עצמי, כדי להוכיח, הוא כבר עיטרא דגבורות שבדעת. צריך שהגבורה שבדעת תוכלל בחסד שבדעת, ואז מההזדהות באה פשוט האהבה הגלויה – שאני אוהב אותך.

חסד: חיבוק אוהב

המלה בה השתמשנו חוץ מאוהב היא מחבק – "וימינו תחבקני"[קכח]. מה הווארט בחסידות לגבי חיבוק? שחיבוק מגיע עד לאחור[קכט]. חיבוק אומר, כמו שאומרים היום, שאני מקבל אותך כפי שאתה – את כולך. אני לא אוהב רק את הפנים שלך, את החלקים הטובים שלך – היד שלי מגיעה לאחור שלך, גם לחלקים הפחות-מוצלחים. אני מחבק את כולך, באמת אוהב אותך – אותך כולך, כולל התכונות השליליות שלך.

מה בין ההזדהות בדעת לחיבוק בחסד? הצמח-צדק מסביר[קל] שיש שתי מדרגות של אהבת ישראל. מדרגה אחת היא אהבה מתוך תחושת חיבור של גוף אחד, כאשר כל אבר חש קשר לאברים האחרים (שהרי דם אחד זורם בכולם וכולם מרכיבים קומה אחת שלמה) ובוודאי לא יפגע בהם. למעלה ממנה יש מדרגת אהבה בה הזולת נכלל לגמרי ב'אני' שלי (תחת מעטה האהבה-העצמית, עליה נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה"[קלא]). ההזדהות שבדעת היא התחושה של "אדם קרוב אצל עצמו" גם ביחס לזולת, המדרגה העליונה של האהבה, 'מקיף' של אהבת ישראל (השייך לדעת בשל הקשר שלה עם הבינה, מקיפין דאמא, שהרי "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[קלב]). בחסד המקיף של המוחין הופך לרגש פנימי, ושם זו אהבה מוחשית בין שנים – יד ימין מושטת לחבק את הזולת (כפי שבתוך הגוף עצמו יד ימין יכולה לחבק-לכלול את יד שמאל).

גבורה: זה לא אתה!

קירוב הדעת ונקיות הדעת

אם אני אוהב אותך כל כך, איך אני מוכיח אותך? זהו כבר האיזון בין החסד והגבורה, שהוא הדבר העיקרי שאנחנו לוקחים מפרצוף הדעת (שהוזכר לעיל). בפרצוף הדעת חסד וגבורה הם קירוב הדעת ונקיות הדעת. נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים לסעודה או לדין אם לא היו יודעים עם מי יושבים[קלג]. אחרי שאני אוהב אותך, מחבק גם את האחור שלך ומקבל את כולך – יש בכל זאת דברים שאני מסתייג מהם. ההסתייגות היא נקיות הדעת, שלב הגבורה, המשלים את השלישיה של הבנה-הזדהות-אהבה (בינה-דעת-חסד) לרביעיה.

ההסתייגות היא חשובה, אבל איך הדברים הולכים ביחד? איך אני יכול לקבל את כולך וגם להסתייג ממשהו שאני מבחין שקיים בך? הכל חוזר לאמונה – אני מסתייג מהדברים שאני מאמין שאינם אתה. איזה חיידק נכנס, איזה פולש, משהו זר, איזה 'דיבוק' – החסרון בא מ'דיבוק', הוא לא אתה באמת, וממילא אני מסתייג ממנו. אני אוהב את כל מה שאתה, אבל בפשטות מותר לומר – בצורה נכונה – ש'זה לא מתאים לך', כמו בחינוך ילדים.

איך מחנכים ילדים? צריך יכולת להעביר לילד שיש דברים שאני שמח שאתה עושה, בני היקר, כי אלו דברים מתאימים לך – אבל הדבר שעשית עכשיו לא מתאים לך, זה לא אתה, וממילא אני מסתייג ממנו. תכיר את עצמך – בדיוק מה שאמרנו, שחסידות באה לגלות את המהות, ועל ידי גילוי המהות לשנות את המציאות לטובה. שוב, זו הגבורה של היועץ – אף על פי שאני מחבק אותך, אני מסתייג מהדבר הזה.

תפארת: רחמים ותפלה

נעבור הלאה: מהי התפארת? מדת הרחמים. רחמים הם לרחם עליך – הרגש העיקרי בין משפיע ומקבל הוא מדת הרחמים. ה' מרחם וגם אני צריך לרחם. אם איני מרחם על המצב הביש שלך – הטיפול לא אמתי. כתוב "תתן אמת ליעקב"[קלד] – ההוכחה שהיחס בינינו הוא אמתי היא הרחמים.

גם רחמים יכולים להיות חיצוניים, רחמים שהם סוג של ישות. דברנו הרבה[קלה] על ההבדל בחסידות בין רחמים פנימיים (compassion באנגלית) לבין רחמים חיצוניים (pity באנגלית, מושג נוצרי מובהק). ברחמים גם יש פנימיות וחיצוניות, החיצוניות היא שלילית אבל הפנימיות היא עיקר הלב.

איך באים הרחמים לידי ביטוי? ב"רחמי", תפלה בלשון חז"ל. כשאנחנו יושבים פה אחד מול השני, יועץ-רופא טוב, כל הזמן מתפלל בלב על הזולת. איפה רפואה בכלל? במדות היא בתפארת, כמו המלאך רפאל. יש כמה סיפורים בחסידות שהרופא הפנימי, האמתי, הוא במצב של תפלה מתמדת על המטופל[קלו]. כל יהודי צריך כל הזמן להתפלל לה'[קלז], אבל רופא-יועץ אמתי כל הזמן מתפלל בלב לה' – מתוך רחמנות הוא מבקש רחמים על הנשמה שיושבת מולו.

אפשר להבין שהתפלה בתפארת היא ענף של הדעת (שגם נקראת נשמת התפארת). הדעת היא ההזדהות, ומתוך ההזדהות האמתית עם הזולת הרחמים עליו הופכים להיות רחמים של היועץ על עצמו, עד כדי כך שהוא לא יכול להבחין אם זו תפלה עליו או עלי[קלח] – כך צריך להיות החיבור בין השנים. היועץ מתפלל לה' כל הזמן.

ג. עבודת התיקון

מעבר מיחס לדרישה

נסכם עד כה: ארבעת השלבים הראשונים של התהליך בו אנו מתבוננים, מאמונה עד חכמה-בטול, הם בתוך המשפיע-היועץ. אחר כך אמרנו שיש כחות – בינה-דעת-חסד וגם גבורה ורחמים – שהם כבר יחס, שהזולת שיושב כאן צריך גם להרגיש, במדה מסוימת על כל פנים, מה שקורה בתוכי. כעת עוברים לנהי"מ (נצח-הוד-יסוד-מלכות), המדרגות האחרונות של התהליך, שהן שלבי התיקון בפועל שעל היועץ לחולל במי שבא להתיעץ אתו.

עד הרחמים, ועד בכלל, הכל הוא מה שאני מעורר בתוכי כלפיך. עכשיו, תכל'ס, אתה צריך לעשות משהו – אני צריך לומר לך ואתה צריך לעשות. הרחמים הם שיא ההתייחסות, ה"מכה בפטיש", והתפנית בין כל התחושות שלי כלפיך לבין הדרישות שלי ממך היא במעבר מהתפארת לכחות המעשה, הנהי"מ.

נצח והוד: בטחון פעיל ובטחון סביל

בטחון עצמי וחשיבה חיובית

הכלל הגדול אצלנו (כמבואר באריכות במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת[קלט]) לגבי נצח והוד הוא הסבר שלהם כשני סוגי בטחון – בטחון פעיל, לקיחת יזמה, ובטחון סביל, ידיעה שה' הוא טוב ובטחון בו שיעשה טוב בטוב הנראה והנגלה, "טראכט גוט וועט זיין גוט" ('חשוב טוב יהיה טוב'[קמ]).

אלה כבר הדברים שאני, כיועץ, צריך להחדיר בך. שוב, בנהי"מ כבר יש דגש על מה שאני דורש ממך. אני צריך לדעת איך לדרוש ממך לבטוח בעצמך, בבטחון פעיל של הנצח. הדבר הכי פשוט שיועץ טוב צריך הוא לנסוך בך בטחון. אם אתה לא יכול לתת למתייעץ בטחון שהוא יכול לעזור לעצמו – לא יצא מזה שום דבר.

שוב, הדבר הראשון אחרי הרחמים הוא העצות והדרישות ממך. יועץ הוא מי שנותן עצות, והעצות בכלל שייכות לנצח והוד, שנקראו גם "כליות יועצות"[קמא]. העצה הראשונה, שאם איני מצליח לתת לך לא עשיתי כלום, היא העצה שאתה צריך לבטוח בעצמך. לאחרונה[קמב] אנחנו גם מדברים על "עבודה בכח עצמו"[קמג]. לבטוח בעצמך שאתה יכול לקום ולעזור לעצמך בעצמך – זהו נצח. העצה השניה היא הצורך להיות כל הזמן בחשיבה חיובית – זו העצה של ההוד.

דוגמה אישית

בקבלה נצח והוד נקראים "תרין תמכי קשוט"[קמד], תומכי האמת. האמת שהנצח וההוד תומכים (כ"תמכין דאורייתא"[קמה]) היא התפארת (עמוד התורה, ו"אין אמת אלא תורה"[קמו]), אבל אמת היא גם פנימיות היסוד, כמו שנסביר. ריש לקיש (הבעל-תשובה הגדול) אומר "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[קמז]. גם בשלב הזה, של דרישות מהמטופל, לא עזבתי את עצמי, היועץ – אדרבא, כשאני דורש ממך משהו אני צריך לדרוש מעצמי. מהבינה ואילך אמרנו שאני צריך גם לתת לך להרגיש את מה שקורה בתוכי. כאן, איני יכול לדרוש ממך שום דבר אם איני מדגים אותי בעצמי למופת. איני יכול לדרוש ממך בטחון פעיל – אם אין לי אותו בעצמי. צריך שאני עצמי אתחזק הרבה לבטוח בשביל לומר שאתה צריך לבטוח בעצמך. זהו דבר פשוט. זהו הסוד של "תמכי קשוט" – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

עדיין יש כאן דילוג מוחלט מהמדרגות הקודמות – צריך שהוא ידע זאת, אבל העיקר כאן אינו אני ומה שמתחולל בתוכי. אני חייב לקשוט את עצמי, ליפות את עצמי, אבל העיקר הוא מה שכעת אני יכול לדרוש ממך תכל'ס. אלה נצח והוד – שני סוגי הבטחון. לבטוח בעצמו ולקום לעשות דברים שיוציאו אותך מה'ברוֹך' שלך, יחד עם חשיבה חיובית כל הזמן שה' אתך, הוא עוזר לך ואתה בעצם רק "מסייע שאין בו ממש", כתורת הבעל שם טוב הידועה[קמח]. שוב, אם אין לי בעצמי תכונות אלה למופת, המסר לא יעבור, האנרגיה לא תעבור – צריך להיות "קשוט עצמך ואחר כך [העיקר] קשוט אחרים".

יסוד: מיקוד

קדימה ואיחור

בפרצוף כחות הנפש שלנו, פנימיות היסוד היא אמת. "חותמו של הקב"ה אמת"[קמט], ומשמעות ה"חותם אמת" של ה' במעשה בראשית (סופי התיבות של "ברא אלהים לעשות"[קנ]) היא ענין ההגשמה העצמית – ה"לעשות" של האדם בתוך בריאתו של הקב"ה. האדם שמאמץ את שתי בחינות הבטחון הנ"ל, הבטחון הפעיל של הנצח והבטחון הסביל של ההוד, מסוגל מעתה להגשים את עצמו, לגלות את מהותו הפנימית הטובה ובכך לרפא את תחלואי נפשו.

ההגשמה העצמית באה דווקא על ידי מיקוד במשימות החיים, כל אחד בשליחות המיוחדת לו. בכלל, מה יש במדת היסוד? זהו עוד נושא גדול מאד של כללי החינוך וההדרכה, שדובר עליו רבות[קנא] – שהיסוד עושה סדר, סדר בעבודה. זהו התנאי הששי בכללי החינוך וההדרכה[קנב], שהרבי הריי"צ קורא לו דין "קדימה ואיחור" – מה בא קודם ומה בא אחר כך. היסוד הוא צנור שמסדר את הגולות אחת אחרי השניה.

כשמחנכים ומייעצים צריך להכריע, להחליט, מה קודם למה – וכשבוחרים לתקן דבר אחד קודם צריכים בינתים לשים את הדבר השני בצד, כביכול. אי אפשר לתקן שני דברים יחד, ואם אתה מנסה לעשות זאת – כל המכונה שלך עלולה להתפוצץ. הדוגמה בכללי החינוך וההדרכה היא שיש לאדם שתי תכונות רעות – כעס ושקר. מה צריך לתקן קודם? הוא אומר ביחס שצריך קודם לתקן את הרתיחה, שהיא הכעס. למה? חוץ מהחומרה של "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[קנג], הוא אומר שרתיחה היא מסוכנת, יכולה לגרום לדברים מסוכנים, ויש להקדים את הטיפול בה – מתאים לכלל ש"סכנתא חמירא מאיסורא"[קנד]. שקר הוא איסור ורתיחה וכעס הם סכנה, לכן צריך להקדים את המסוכן לפני האסור. זהו אפילו סוג של "דרך ארץ קדמה לתורה"[קנה] – מסוכן הוא דרך ארץ, שייך לכולם, ואיסור הוא תורה, איסור תורה. חשוב לדעת שהקדימה הזו היא גם קדימה במעלה[קנו] – שבאמת יותר חמור.

בנפלאות של השבוע[קנז] יש מאמר על פגם הברית ותיקון הברית. בפגם הברית יש את שני הממדים, גם סכנה וגם שקר, אבל חמורה יותר היא הרתיחה, הסכנה שבענין, אותה צריך לתקן ראשונה.

הנחלת המיקוד

אמרנו שהיועץ צריך לתת לך בטחון פעיל ובטחון סביל. כאן, חוץ מהצורך לתת לך דעת מה לתקן קודם ומה לתקן אחר כך, היועץ בכלל צריך ללמד אותך לא להיות מפוזר. מי שעושה הרבה דברים יחד – הוא מפוזר בנפש. צריך ללמוד איך להיות ממוקד – לחנך למיקוד. להיות ממוקד על משהו אחד, אפילו אם תטעה בסידור התיקונים. יותר טוב שתטעה, תקדים את השקר לרתיחה, מאשר שתהיה מבולבל, יום אחד ככה ויום שני ככה, ואז תשאר כל הזמן בנפילות שלך. אפילו כשאדם נופל – הוא צריך לקום, ובשביל לקום צריך להיות ממוקד, לדעת עכשיו אני עושה את זה, ולא עושה משהו אחר. פגם הברית הוא גם פיזור הנפש[קנח].

שוב, בשביל ללמד מישהו להיות ממוקד, ולא מפוזר, צריך שגם אני אהיה כך – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". בשביל לחנך את הזולת להיות ממוקד – אני עצמי צריך להיות דוגמה של אדם ממוקד. על כך כתוב "הפעם ילוה אישי אלי"[קנט] – צריך ליווי. עיקר הליווי של היועץ בהמשך הטיפול הוא לשמור על המיקוד, עד שהוא הופך להיות 'עצמי' – שהמטופל קונה תכונה זו כטבע שני (טבע שני בגימטריא אמת כידוע[קס], היינו האמת של מדת היסוד בנפש). ברגע שאתה כבר לא מפוזר – אתה כבר בדרך הנכונה לריפוי הנפשי שלך. זהו היסוד. כשהאדם הופך לממוקד אפשר לשחרר אותו – לא צריך יותר פגישות, רק תבוא לבקר אותי ולבשר בשורות טובות.

מלכות: המלכת ה', תודה וקבלה עצמית

להודות לה' על כל התהליך

החינוך למיקוד הוא סוף הטיפול המעשי, אבל יש עדיין ספירה אחת, "אחרון אחרון חביב"[קסא], המלכות. מהי המלכות? התחלנו מהאמונה שהכל הוא ה' וכו'. המלכות היא המלכת ה' על כל התהליך – הכל זה אתה יתברך, לא אני. אני נמצא כאן כ"מסייע שאין בו ממש", כנ"ל, אבל באמת אתה ה' עשית הכל. הלימוד הזה הוא הדבר האחרון שעל היועץ להחדיר בנפש המטופל – ה"מכה בפטיש". אם אתה חי את הנס שה' עשה לך, שרפא אותך – הרי זה באמת נס גדול שהצלחת, בכחות נפש אדירים, לצאת מה'ברוֹך' שלך – אתה כעת עצמך האמתי כי גלית את המהות שלך, אתה כעת אדם חדש כי שנית את המציאות שלך, אך מעתה עליך להמליך את ה' על כל מה שקרה אתך וקורה אתך. כמה שעבדת קשה, "עבודה בכח עצמו", באמת "כל פעל הוי' למענהו"[קסב].

המלכות כאן היא כמו הודיה – "איהי בהוד"[קסג]. ההוד כאן היה בטחון סביל, "טראכט גוט וועט זיין גוט". הסוף של כל תהליך טוב הוא הודיה – הודיה של מלכות. בשביל להעביר אליך את התחושה הזו, כמובן גם אני צריך זאת – אבל עיקר התכל'ס, אחרי הכל, שאתה תוכל להודות לה' כי טוב. על כך נאמר שכל מה שה' ברא בעולם – כל הצרות שה' ברא – הכל לכבודו. שבסוף, כאשר יתוקן, יתנו את כל הכבוד לקב"ה – זהו כבוד מלכות וזו "דירה בתחתונים"[קסד].

"גם זו לטובה"

לפני כמה ימים שלחו וידאו עם שיחה של הרבי על בטחון – משהו מאד ברור ויפה, שכדאי לשמוע[קסה]. הרבי אומר שכמה שצריך לבטוח לכתחילה שהכל יהיה בטוב הנראה והנגלה – יתכן שמה שקורה בסוף הוא לא לפי הציפיות שלך, ואז צריך לדעת ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[קסו] ו"גם זו לטובה"[קסז]. הוא מסביר ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" לא תמיד גלוי, והוא מתייחס בעיקר למניעת נזק (כמו בסיפור של רבי עקיבא, שאמר זאת, בו התברר שכל הצרות ה'קטנות' הצילו אותו מהשודדים), ואילו "גם זו לטובה" הוא כאשר מתגלה שהתוצאה יותר טובה ממה שהיה קודם (כמו בסיפור של נחום איש גם זו, שהעפר שנתן למלך היה יותר טוב מהאבנים היקרות כו').

זו הפנימיות של המלכת ה', עם הקשר בין ההוד והמלכות – התודה לה' כוללת גם הודיה על כל מדה ומדה שהוא מודד לך[קסח] (הדרגה העליונה של אהבת ה' "בכל מאדך"[קסט]). יש הסתכלות של "כל דעביד רחמנא לטב עביד" והסתכלות ש"גם זו לטובה"[קע], אבל בכל אופן, האמונה שמה שה' עשה הוא הכי טוב – היא המלכת ה' לגמרי.

קבל את עצמך

ועוד ממד של המלכות: המלכת ה' על כל מה שקורה היא גם ללמד את האדם לקבל את עצמו כפי שהוא. התסכולים והבעיות של רוב האנשים נובעים מכך שהם לא מוכנים לקבל את עצמם כפי שהם. הדבר ניכר אפילו בנוגע לנטיות ההפוכות, סוגיא שמדברים עליה הרבה היום – יש לאדם טרוניה על ה', 'למה בראת אותי ככה?!'.

אחרי כל העבודה, כשנגמר כל הסיפור, עדיין לי יש בעיות שאיני 'מבסוט' מעצמי, מאיך שאני. המלכות היא קבלה, וחלק מהמלכת ה' היא קבלת עצמך כפי שאתה – הידיעה ש"אני לא עשיתי את עצמי"[קעא] ויש לה' את הסיבות למה עשה אותי כפי שעשה. יש כאן חזרה לאמונה – קבל את עצמך מתוך אמונה שה' עושה הכי טוב, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" ואפילו "גם זו לטובה", והכל מתוך שפלות.

קבלת עצמך כפי שאתה – כפי שה' ברא אותך, גם לאחר כל ההשתדלות שלך לגלות את המהות ולשנות את המציאות – היינו הצדקת ה', בסוד "צדק מלכותא קדישא"[קעב]. ככל שהאדם מצדיק את הקב"ה, כולל את מה שנראה בעיניו כדין, הדין מתרכך ומתמתק ומתגלים החסדים של ה'[קעג] – ככל שמכירים ש"צדיק הוי' בכל דרכיו" ("נעוץ סופן בתחלתן"[קעד], אמונה במלכות, "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[קעה]) מתגלה ה"וחסיד בכל מעשיו"[קעו].

סיכום

עד כאן בקיצור נמרץ. ולסיכום:

	אמונה אמונה במהות המטופל, בהשגחה הפרטית שבמפגש, בטוב ה' וביכולת לתקן
	תענוג תחושת התענוג (האלקי והאנושי) העתידי מהצלחת היעוץ
	רצון התעוררות רצון היועץ לעזור
חכמה הכרה שה' עשה הכל ומציאת הנקודה הדרושה לזולת		בינה הבנה פסיכולוגית וסוציאלית
	דעת הזדהות
חסד אהבה חובקת כל		גבורה הסתייגות ותוכחה
	תפארת רחמים ותפלה
נצח בטחון פעיל		הוד חשיבה חיובית
	יסוד מיקוד
	מלכות המלכת ה' על הכל – הודיה וקבלה עצמית

שוב, כל אחד מהדברים הוא עולם מלא בפני עצמו, אבל התהליך השלם זורם מאד יפה. אני מקווה שנזכה לראות את השיעור הזה כתוב בהרחבה וגם לראות אותו מקוים בפועל על ידי כולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הקדמה ליעוץ היא אמונה ב"חלק אלוה ממעל ממש" של כל יהודי ובפוטנציאל האין-סופי של כל אדם.
• יש להאמין שמפגש היעוץ הוא 'יחוד נשמות' שה' זימן בהשגחה פרטית.
• הסנכרון היונגיאני מתמקד בחריג ומעורר ישות ואילו האמונה בהשגחה פרטית מכירה בידו המכוונת של ה' בכל ומעוררת הכנעה ויראת שמים.
• "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל [קלקול רוחני] תאמין שאפשר לתקן [תיקון רוחני]".
• גילוי טוּב ה' בהשגחה פרטית הוא "יחוד קודשא בריך ושכינתיה".
• כדי לעזור יש להשתתף בתענוג שיהיה לקב"ה ולזולת מההצלחה.
• כדי להכנס בעובי הקורה ולהצליח לעזור על האדם לרצות להיות השליח-הצִנור לענין.
• על היועץ להכיר שה' לבדו פעל – אך הצהרה קולנית על כך היא 'אור אדום' של בטול חיצוני.
• מתוך צמצום-עצמי מסוגל היועץ לאתר את ה'נקודה' השייכת למי שיושב מולו.
• חשוב והכרחי שהמטופל ירגיש שהיועץ מבין אותו, מזדהה אתו ואוהב אותו.
• היועץ הטוב הוא פסיכולוג (המבין את המהות) ועובד סוציאלי (המבין את המציאות-המצב).
• הזדהות עם הזולת היא הרגשת קרבה ומציאת חסרונותיו בתוכי.
• האהבה היא קבלת-חיבוק הזולת כפי שהוא.
• בחינוך ויעוץ צריך לדעת להסתייג – 'זה לא מתאים לך'.
• היועץ-הרופא תמיד מתפלל על הזולת מתוך הזדהות עצמית.
• היועץ יכול לדרוש רק מה שהוא משמש לו דוגמה אישית – "קשוט עצמך תחלה".
• העצות הטובות ההכרחיות תמיד הן בטחון עצמי וחשיבה חיובית.
• כשהאדם הופך לממוקד – ניתן לסיים את הטיפול.
• עדיף להיות ממוקד בטעות מאשר מבולבל.
• תכלית העבודה היא המלכת ה' על הכל – הכרה שהוא עשה הכל, תודה על המאורעות מתוך ידיעה ש"גם זו לטובה" וקבלה-עצמית מתוך צידוק הדין.
• כשמצדיקים את דינו של ה' מתגלים חסדיו.