גיור האמונה

בע"ה

מוצאי ב' כסלו תשפ"ד – כפ"ח

הלכות טומאת צרעת פי"ד הי"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

יחוס וטומאה

בדיני טומאה בכלל, וטומאת נגעים בפרט, ישנם חילוקים שונים שמראים שטומאה על פי הלכה איננה דבר אובייקטיבי – יתכן שנגע זהה יהיה טמא ומטמא במציאות אחת וטהור במציאות אחרת, כאשר טומאה תלויה דווקא ב'יחוס' (ובכלל בולט בדיני טומאה שככל שדבר נמוך-פשוט יותר הוא רחוק מקבלת טומאה) – וכפי שמסכם הרמב"ם את ספר טהרה – "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים"[ב].

כך, בנוגע לנגעי אדם מונה הרמב"ם[ג] ארבע מדרגות:

הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא גוי ולא גר תושב והכל כשירין לראות את הנגעים וכל הנגעים אדם רואה אותן חוץ מנגעי עצמו.

שתי המדרגות העליונות, שמטמאות בנגעים, הן ישראל ועבד – שהיחס ביניהם בעבודת ה' הוא יחס של בן ועבד – אותן יש לכוון כנגד י-ה (שהן שם קדוש בפני עצמן), "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ד], "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ה] (בכלל, דיני טומאה וטהרה שייכים ל-ה עילאה – כנודע שאבא ואמא הם קדושה וטהרה – אך בפרט מבואר[ו] שנגעי צרעת נובעים מכך שאבא לא מאיר באמא כדבעי[ז]). שתי המדרגות התחתונות, שאינן מטמאות בנגעים, הן גר-תושב וגוי, אותן יש לכוון כנגד וה (שאינן שם קדוש בפני עצמן), "והנגלֹת לנו ולבנינו" (ריבוי הדעות במהותו וענינו של גר תושב[ח] מתאים ל-ו של שם הוי', הכוללת ו"ק)[ט].

בין נגעי אדם לנגעי בתים ונגעי בגדים

והנה, בנוגע לנגעי בתים כתב הרמב"ם[י]:

ירושלים וחוצה לארץ אין מטמאין בנגעים, שנאמר "בבית ארץ אחוזתכם" וירושלים לא נתחלקה לשבטים[יא]. ובתי הגוים שבא"י אין מטמאין בנגעים.

כאן התייחס הרמב"ם רק לשני הקצוות המובהקים – ישראל וגוים – ולכן חוקר המשנה למלך[יב] מה דין טומאת נגעים בביתו של גר-תושב (כידוע שכל המחלוקות והחקירות הן בנוגע ל'ממוצעים', שלא ברור לאיזה צד לשייך אותם). הוא אומר שמהמקור שממעט את הגוים, "בבית ארץ אחֻזתכם"[יג], ברור שגם בית גר-תושב – שאין לו אחוזה בארץ – אינו מטמא בנגעים, והוא מוסיף שמכיון שבתורת כהנים[יד] נלמדים (לגבי גוי) דיני טומאת נגעי בגדים מדיני טומאת נגעי בתים הרי שגם בגדי גר-תושב אינם נטמאים בנגעים (ואף מביא גרסה בתורת כהנים שגם מיעוט גוי מטומאת נגעי אדם נלמדת מהמיעוט של הבתים[טו] – היינו שיסוד כל ההבדלה כאן בין ישראל לעמים הוא שלמות הארץ, מתן הארץ הנבחרת לעם הנבחר, "ארץ אחֻזתכם" – וממילא יש לומר כך גם לגבי גר-תושב שמפורש שאינו מטמא בנגעי אדם). אמנם, רבינו שמשון – ראשון העיקרי ובר-הסמכא בעניני טהרות – כתב בפירוש[טז] שבגדי גר-תושב כן מטמאים בנגעים (והמשנה למלך מציין מה הכריחו לכך), ומכיון שיש השוואה בין נגעי בתים לנגעי בגדים הרי שלשיטתו הם מטמאים גם בנגעי בתים למרות המיעוט "בבית ארץ אחֻזתכם". כדי ליישב זאת מחדש המשנה למלך חידוש גדול, שמדאורייתא גר-תושב אינו מטמא בנגעים כלל – לא בנגעי אדם, לא בנגעי בגדים ולא בנגעי בתים – אך מדרבנן גזרו בו טומאה בנגעי בגדים ובנגעי בתים (ובכך הפכו אותו ל'מיוחס' בתחומים אלו).

עם החילוק בין נגעי אדם לנגעי בתים ונגעי בגדים – ואפילו מדאורייתא – 'הולך' המשנה למלך גם בדבריו על ההלכה הראשונה שהבאנו (שממעטת גוי וגר-תושב מנגעי אדם), כאשר הוא מחדש[יז] לגבי גר-צדק שעל אף שנגעים שהיו בגופו בגויותו נשארים טהורים גם לאחר שנתגייר[יח] נגעי בגדים או נגעי בתים שהיו בגויותו נראים בתחלה כנגעים המטמאים לאחר שנתגייר (בדומה לנגעים בבגד או בית שרכש ישראל מגוי[יט]).

פנימי ומקיפים

החילוק בין האדם עצמו לבגדיו וביתו מוסבר בחסידות[כ] כחילוק בין האור הפנימי של הנשמה לאורות המקיפים שלה, בסוד הצלם. בגוף האדם מאירים הכוחות הפנימיים של הנשמה, נפש-רוח-נשמה, הכלולים ב-צ של הצלם. בלבוש, המקיף הקרוב לגוף האדם (המותאם למדת גופו), שורה מקיף החיה, ה-ל של הצלם. בבית, המקיף הרחוק מגוף האדם, שורה מקיף היחידה, ה-ם הסתומה של הצלם. על סוד הצלם נאמר "וצדיק באמונתו יחיה"[כא] – ה-צדיק (הפנימי) חי בתוך מקיפי האמונה ("באמונתו" אותיות ב אמונות)[כב], המקיף הקרוב של האמונה בכך שה' מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית (וממילא גם משגיח בהשגחה פרטית על הנבראים-המתחדשים[כג]) והמקיף הרחוק של האמונה בעצמותו יתברך (שלמעלה משייכות לעלמין[כד] – "אני הוי' לא שניתי"[כה], "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם"[כו] ללא שינוי כלל[כז]).

לאור זאת תובן המשמעות הפנימית של החילוק בנוגע לגר-תושב בין נגעי אדם (בהם דינו כגוי) לנגעי בגדים ונגעי בתים (בהם דינו כישראל, על כל פנים מדרבנן, כדברי המשנה למלך): מצד הפנימיות שלו, המתבטאת בחיוב בתורה ומצוות, גר-תושב הרי הוא כגוי, אך גיורו (הפיכתו לגר-תושב) מתבטאת בתחום האמונה. ישנן ריבוי דעות ביחס למהותו וענינו של גר-תושב, כנ"ל, אך לפי כל הדעות הוא יוצא מכלל גוי – "אין אמונה בגוים"[כח], ובוודאי שאין בהם את אמונת-ישראל, אך גר-תושב יצא מכלל גוי והוא מקבל על עצמו את אמונת-ישראל (בפני בית דין ישראל[כט]). בסגנון אחר, על גר-תושב ישנם מקיפים של אידישקייט, על אף שבפנימיותו הוא מלא גויישקייט, ושינוי המקיפים הוא הצעד הראשון בדרך לגיור[ל] – המעבר מגוי לישראל מתחיל מתחום האמונה, לפני שהוא מתפשט לקיום פנימי של תורה ומצוות. האמונה היא נקודת ההתחלה והיסוד של כל מבנה הנפש וכל שינוי אמיתי תלוי בחזרה לנקודת האמונה ובנין חדש מתוכה[לא].

גם החילוק אצל גר-צדק – שנגעי גופו נשארים טהורים, כבגויותו, ונגעי בגדיו וביתו הופכים למטמאים, כדין ישראל – יואר היטב: גוי שנתגייר הוא כקטן שנולד[לב], ואף על פי כן יתכן שנשאר בו איזשהו חלק גויי (מצד כללות הגוף שנוצר מטפה טמאה[לג]), המתבטא בנגעים – את הנגעים שהביא איתו הגוי מעולמו הקודם, בגוף או בנפש, אין לייחס למצבו החדש, אלא לרושם של שרידי גוישקייט שטרם חלפו (בדוגמת המסופר[לד] על כך שגם גר צדק צדיק בתכלית הוצרך להתגלגל שוב כדי לזכות להיוולד מאם יהודיה). על הסובבים אסור להזכיר לגר, כמו גם לבעל תשובה, את מה שהיה בעבר[לה], אך הגר עצמו, וכמותו בעל תשובה, צריך להיות בשפלות יותר מאשר צדיק מעיקרו[לו], וההכרה ברשמי-החסרונות שנותרו בו מהעבר היא סגולה לכך. אכן, בתחום האמונה הגיור הוא מוחלט וגמור, ללא שיור מהמצב הגויי, ולכן הבגדים והבית, בהם משתקפים מקיפי האמונה, נחשבים כחדשים והנגעים שבהם כנגעי ישראל המטמאים.

מדרגות של בעלות על הארץ

עד כאן התייחסנו לסיום ההלכה של נגעי בתים "בארץ אחֻזתכם", מיעוט בתי הגוים שבארץ (מציאות בעייתית מצד עצמה, מצד איסור "לא תחנם"[לז]) אך תחלת ההלכה ממעטת את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים והיא שייכת לכלל ישראל. לכאורה, דין זה היה צריך למעט את בתי ירושלים גם מחיוב במזוזה, שהרי הגמרא[לח] משווה בין דיני חיוב מזוזה ודיני נגעים בבתי כנסיות ובתי מדרשות – מבנים בבעלות הציבור, ולא בבעלות פרטית – וברור שבתי ירושלים חייבים במזוזה[לט]. על כך הסבירו[מ] שיש הבדל בגדרי הבעלות – בירושלים אין אמנם בעלות פרטית על הקרקע אך יש בעלות על הבית (ואף על פירות הקרקע). נגעי בתים תלויים בבעלות פרטית גם על הקרקע ("ארץ אחֻזתכם") ואילו מזוזה תלויה בבעלות פרטית על הבית ("מזוזות ביתך"[מא]) ללא תלות בשאלת הבעלות על הקרקע (שהרי פשוט שהיא מצוה שאינה תלויה בארץ, ונוהגת גם בחוץ לארץ[מב]).

מכאן עולה שישנן שלש מדרגות בבעלות: מצב בו גם הקרקע וגם הבית שייכים לאדם (בכל "ארץ אחֻזתכם"); מצב בו הקרקע נמצאת בבעלות כללית ורק הבית נמצא בבעלות פרטית (בירושלים); ומצב בו הכל שייך לצבור ולא לאדם פרטי (בתי כנסיות ובתי מדרשות – כפי חילוקי הדעות שבזה – ובשלמות בית המקדש).

אכן, אנו מאמינים כי "להוי' הארץ ומלואה"[מג] וגם בנוגע לבעלות המלאה על הקרקע מזכיר לנו ה' "והארץ לא תמכר לצמִתֻת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי"[מד] – דבר המתבטא במצוות היובל. העובדה שדין גר-תושב נוהג רק בזמן שהיובל נוהג[מה] מכוונת לכך שגיור-האמונה שלו תלוי בתודעה הזו – רק מי שיש לו תודעה ש"להוי' הארץ ומלואה" יכול להיות גר-תושב ("גרים ותושבים אתם עמדי" כנ"ל) ולהסתפח ל"גוי [המאמין בהוי'] אחד [ולכן יכול לשכון] בארץ [סוד המלכות, מקום האמונה]". בארץ ישראל, שהזכירה המיוחדת שלה היא כי לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מו], יכול לשכון רק מי שיש לו את התודעה שגם מה שבבעלותו אינו שלו באמת.

מכאן גם נלמד שהחבה היתרה שנודעת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות היא בכך שאין בהם בעלות פרטית. ה' אוהב שהאדם בא לבית הכנסת[מז] משום שהוא בא למקום שלא שייך לו כפרט אלא שייך לכלל – בבית הכנסת הפרט מתבטל לכלל ונעשה חלק ממנו. השייכות לכלל גם פוטרת ממזוזה – בבית של הפרט נדרשת מצוות מזוזה כדי לזכות בשמירת "שומר דלתות ישראל"[מח], ה' המשמר את דרי הבית[מט], אך כאשר נמצאים בתוך הכלל קיימת תמיד שמירת ה' בדרך ממילא גם בלי מצוה מיוחדת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• טומאה שייכת ליחוס – בישראל ובעבדים יש טומאת נגעי אדם ובגר-תושב ובגוי אין.
• לנגעי בגדים ונגעי בתים יש שייכות אצל גר-תושב ואצל גר שנתגייר.
• גדר גר-תושב הוא קבלת אמונת ישראל – המקיפים המופיעים בבית (יחידה) ובבגדים (חיה).
• גיור מתחיל באמונה ועובר לפנימיות.
• נגעי הגר אינם נובעים ממצבו החדש אלא משאריות מטומאת הגוף הגויי (ולכן הם טהורים!).
• גיור האמונה מתחיל מתודעה שהארץ שייכת לה' – לכן גר-תושב נוהג רק כשהיובל נוהג.
• חבת בתי הכנסיות ובתי המדרשות היא שבעלותם כללית.
• כשאדם בא לבית כנסת הוא יוצא ממקומו הפרטי ומתבטל אל הכלל.
• השייכות לכלל שומרת ופוטרת ממזוזה.