אור לי"ג תשרי תשע"א, חולון

כל ישראל בסוכה אחת

סעודת הודיה משפחת נחאיסי

לחיים לחיים, נפתח בברכת שנה טובה ומתוקה לכולם, לכל המשפחה הנכבדה, לכל הידידים של המשפחה ולכל עם ישראל – שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה ומשיח.

א. "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"

אנחנו נמצאים כעת בין יום כפור לחג סוכות ולכן חשבנו לדבר בנוגע לחג הסוכות. הדבר גם מתאים לענין סעודת ההודיה של בעל השמחה, שכולנו נתחזק בזכות ההתחזקות שלו.

ברכה על עשיית הסוכה

אני רואה שהשכן כאן בונה סוכה – מאד מוצא חן בעיני, שעם ישראל עוסק במצוות. יש דעה בתלמוד ירושלמי שגם על בנית הסוכה מברכים. אנחנו, שפוסקים כמו הבבלי, לא מברכים על עשיית הסוכה, אלא רק על הישיבה בסוכה, אבל עצם העובדה שיהודי עוסק במצוה במו ידיו היא דבר גדול, שלפי הירושלמי צריך לברך עליו. בלב צריכים לברך ולהודות לה' שנותן כח בידים ומאפשר לנו לקיים את כל המצוות.

סוכת שלום

מצוה היא לשון צותא וחיבור – מה שמחבר בינינו לבין הקב"ה. המסר והענין המיוחד של סוכות הוא סוכת שלום, שגם קשור לרפואה ("שלום בעצמי"[א]). כדי להמשיך רפואה לכל בני ישראל צריך לעשות כלי, כמו כל ברכה, והכלי הוא השלום, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". כך כתוב גם בספר התניא[ב] שהכלי לכל הברכות הוא אחדות ושלום בין היהודים, להרגיש אחוה[ג].

בתוך מיני הלולב, האחוה שייכת בפרט לערבות[ד] הנקראות בארמית "אחוונא", על שם שגדלות יחד באחוה. בהקבלת המינים לספירות העליונות, מכוונות שתי הערבות כנגד הנצח וההוד. נצח ענינו חיים נצחיים, והוד פירושו להודות לה' על החיים הנצחיים שהוא נותן לנו (כמו שעוד יוסבר לקמן). אבל הערב נדבר בעיקר על הסוכה.

סוכה אחת

יש מאמר חז"ל מופלא ביותר: על הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" אומרים חז"ל "מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"[ה]. סוכה היא מצוה שמקיפה את כל מציאות האדם[ו]. בלשון הקבלה והחסידות קוראים למה שמקיף את כל האדם "אור מקיף"[ז]. יש בסוכה אור מקיף שמקיף וכולל את כל עם ישראל[ח], לכן כל עם ישראל ראוים לישב בסוכה אחת.

מה חז"ל רוצים לומר לנו במאמר הזה? שנבנה איזו סוכה ענקית וכל עם ישראל יגיעו לתוכה וישבו בה? על פי פשט הכוונה היא שאפשר לצאת ידי חובה בסוכה שאולה, אף על פי שזו לא הסוכה שלי. היינו, שעל פי פשט באמת אין במציאות סוכה כל כך גדולה שאפשר להכניס לתוכה את כל עם ישראל ביחד, אבל אפשר ש"כל האזרח בישראל" ישבו בה בזה אחר זה – כך רש"י מסביר את פשט הגמרא, שאפשר שכולם יכנסו לאותה סוכה ויצאו ידי מצות הישיבה בסוכה באותה סוכה בזה אחר זה (אע"פ שהסוכה אינה שייכת למי שיושב בה).

כגר כאזרח

יש מפרשים ששואלים למה אמרו זאת בכזה סגנון. כשאני שומע את הביטוי "מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", מצטייר אצלי שכל היהודים באותו זמן נכנסים ויושבים יחד באהבה ואחוה באותה סוכה. אם הפשט הוא רק שאפשר לצאת ידי חובת מצות הישיבה באותה סוכה, על ידי כך שאחד יכנס ויצא ואחר כך עוד מישהו יכנס – למה השתמשו בסגנון המיוחד של המאמר?

כל מה שחז"ל אומרים – כל הלכה שהיא דין תורה – נדרש מפסוק בתורה. הפסוק ממנו נלמדת ההלכה שיוצאים בסוכה שאולה הוא "כל האזרח בישראל ישבו בסכת"[ט].

הרבה פעמים כתוב בתורה שיש אזרחים וגרים ו"כגר כאזרח" – משווים ביניהם – אבל כאן הפעם היחידה בתורה שהאזרח מוזכר בפני עצמו[י]. האם כאן "האזרח" כולל גרים או לא? בכל מקום כתוב שתורה אחת היא לאזרח ולגר, לכן פשוט שגם כאן דינו של הגר הוא כאזרח – כולנו יהודים, מי שנולד יהודי ומי שנתגייר כהלכה. אבל אם כך, למה כתוב כאן רק "האזרח"?

צריך לומר שיש משהו מיוחד בחג הסוכות שבו הגרים הם אזרחים ממש, ועל כן אין צורך לפרט אותם בפני עצמם[יא]. וכן דרשו חז"ל "'[כל האזרח] בישראל' לרבות גרים", אף על פי שבמקום אחר מצינו "'בישראל' אין לי אלא ישראל, גרים מנין? וכו'". לפי מסקנת הגמרא גרים מתרבים מ-ה הידיעה של "האזרח"[יב]. נמצא שדווקא כאן הגר נכלל בישראל ממש[יג].

חג האזרחות

ועוד, מ"האזרח" ב-ה הידיעה דרשו חז"ל במקום אחר – בדין העינוי של יום הכפורים – שבא לרבות נשים, אך כאן דרשו שבא "להוציא את הנשים"[יד]. זאת אומרת, ש"אזרח" מצד עצמו כולל גם נשים[טו], וכלשון רש"י: "אי הוה כתיב אזרח הוי משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים"[טז] כלומר שדווקא כאן "אזרח בישראל" כולל את כל היהודים.

בסוכות כל היהודים אזרחים שוים – גם מי שהוא ותיק בארץ, גם מי שאינו ותיק (שהרי המשמעות של גר, בנוסף לגר שהתגייר, היא מי שבא מארץ אחרת). בכך מודגש עוד יותר שחג הסוכות הוא חג של כללות עם ישראל, ושכולם – כל אחד ואחת מעם ישראל – מגיעים למדרגה הכי גבוהה, מדרגת האזרח (וכפי שעוד יתבאר סוד האזרח להלן). לכל דבר שבקדושה יש את החג שלו, וחג הסוכות הוא חג האזרחות – בו מבינים מה זה להיות אזרח בישראל – "כל האזרח בישראל ישבו בסכת".

ב. פרצוף התירוצים

מהות הפרצוף

נחזור: שאלנו למה בדרשת הפסוק נוקטים בביטוי "מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"? כמה תירוצים הוצעו לשאלה זו, ונתבונן בהם כפי דרכנו.

כשלומדים סוגיה בנושא מסוים על פי קבלה וחסידות, מנסים לקחת את כל מגוון הפירושים של גדולי ישראל מדור דור בנושא ולבנות מהם 'פרצוף'. מהו פרצוף? יש עשר ספירות בקבלה, וכשלומדים סוגיה לפי הפנימיות והקבלה (קבלה לשון הַקְבָּלָה כנודע), מנסים לחפש את הפירושים השונים בנגלה, בפשט, ולראות איך הם מתאימים ומקבילים לספירות העליונות, שהן הן כחות הנפש שלנו. מתבוננים כיצד פירוש אחד קשור לכח החכמה בנפש, ופירוש אחר קשור לבינה, ופירוש אחר קשור לדעת וכך הלאה.

הרי נבראנו בצלם אלקים, וכתוב "מבשרי אחזה אלוה" – אם אני רוצה להבין קצת קצת מה יש למעלה אני צריך להתבונן פנימה לתוך עצמי. אם יש לי כח של חכמה – צריך לדעת מהי חכמה. היא לא בינה ולא דעת, כל כח הוא משהו אחר. כך גם למעלה, וכך לגבי כל הספירות – "מבשרי אחזה אלוה".

כתר: האמונה שוה בכל ישראל

נתבונן לפי סדר הספירות מלמעלה למטה. חכמה היא הספירה הראשונה של המודע, של השכל, אבל יש גם לא-מודע בנפש – על-מודע – שבקבלה מכנים אותו כתר. הכתר מונח למעלה מהראש, והוא מסמל את העל-מודע, את מה שלמעלה מהשכל. גם בכתר יש כמה מדרגות, אבל המדרגה הכי גבוהה, שהיא שרש הכל, היא האמונה. לאמונה הזו שייך הפירוש הראשון שנסביר.

גילוי האמונה

יש פירוש אחד, המסביר שחז"ל רצו לומר שיש דבר שוה ומשוה בין כל היהודים – כולנו אותו דבר, כל אשר בשם ישראל יכונה – והוא אמונה פשוטה בה'. האמונה נטועה בעצם הנפש שלנו, לא תמיד אנחנו מודעים לה, אבל היא קיימת.

כתוב בחסידות שכאשר אדם עובר נסיון הוא נועד בעיקר כדי לגלות את האמונה. בשפה פשוטה אומרים 'להתחזק באמונה', אבל הכוונה היא שהאמונה כבר נטועה בנו וצריך רק לגלותה. הבעיה היא שאם אין נסיון בחיים, האדם יכול לחיות את כל השבעים או מאה-ועשרים שנה שלו ולא לגלות את האוצר הבלום של האמונה שיש לו בלב. מטען האמונה שבלב הוא העושה אותו יהודי, והניסיון מגלה את האמונה.

בהמשך נראה שלא רק שהאדם מגלה אמונה על ידי הנסיון, אלא שעיקר הנסיון הוא באמונה. זה המשפט בחסידות[יז] – יש נסיונות בחיים, והם אך ורק בשביל האמונה. כפי שיוסבר בהמשך, כאשר אתה באמת מצליח להתחזק ולעבור את הנסיון מכח האמונה – וממילא ה' גם שולח את הרפואה השלמה – אז האמונה הופכת להיות דעת. אבל קודם כל צריך לגלות את האמונה, שהיא הכח שמאחד אותנו.

צלא דמהימנותא

בזהר הקדוש כתוב שסכך הסוכה נקרא "צלא דמהימנותא". בסוכה יושבים בצל – סוכה צריכה להיות "צלתה מרובה מחמתה", שיהיה בה יותר צל מאשר חַמה. כלומר, עיקר ענין הסכך הוא הצל שנעשה על ידו.

כתוב בזהר שהצל הוא האמונה. למה האמונה היא צל? כי אני לא תמיד מודע לה, כשם שלא תמיד אני מודע לצל. צל הוא חשך עליון. אני יושב תחת צל האמונה שלי. "צלא דמהימנותא" היינו צל האמונה שאני מאמין בה' – זו לא אמונה של מישהו אחר. הסכך כאן הוא מה שאני בעצמי מאמין בה', אבל יתכן שאמונה זו היא בבחינת מקיף שאיני מודע אליו.

לכן כתוב שכדי לקרב את הסכך למודע אסור שהוא יהיה יותר גבוה מעשרים אמה – זו המשנה הראשונה במסכת סוכה. יש דעה בגמרא שהטעם הוא כדי שנדע שאנחנו יושבים בסוכה – שהעין תשלוט. יש דעה נוספת בגמרא, שהגבלת הגובה היא כדי שנשב בצל הסכך ולא בצל הדפנות (אם הסוכה גבוהה מעשרים אמה הצל הוא כבר מהדפנות ולא מהסכך). בכל אופן, כמו שרואים מהפסוק בישעיהו הנביא – "וסכה תהיה לצל יומם מחורב" – צריך להיות צל, והוא נקרא "צלא דמהימנותא".

אמונה שמחברת

נסכם: הפירוש הראשון אומר שכיון שהסוכה היא הצל של האמונה, והאמונה מגדירה אותנו בשוה כיהודים, לכן כתוב ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" – אמונה זו מאחדת ומחברת את כולנו. לכולנו יש מכנה משותף, אמונה פשוטה, הצל של האמונה, ובכח האמונה הזו אנחנו עוברים את כל נסיונות החיים וזוכים בסוף לדעת, כפי שכתוב על זמן הגאולה – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הכל מכח האמונה שלנו. איך עם ישראל שורד את כל הגלויות, את כל הצרות, ונשאר חי וקים? רק מכח האמונה שלו. בסופו של דבר, מכח האמונה והעמידה בנסיונות זוכים גם לדעת. הפירוש הזה הוא כנגד הכתר, העל-מודע, האמונה.

חכמה: "בצל החכמה"

האמונה שבחכמה

כאשר מדובר בספר התניא על כחות הנפש, לא מוזכרת משום מה ספירת הכתר אף פעם – הוא מתחיל להסביר מהחכמה. למה? הרי כל החסידות אומרת שיש לאדם חלק לא-מודע – זהו אחד החידושים של החסידות. מי שלומד פסיכולוגיה חושב שהלא-מודע הוא חידוש של יהודי מסוים שחי לפני מאה שנה[יח], אבל באמת כתוב על כך בכל ספרי הקבלה מאז ומתמיד, ותורת החסידות במיוחד מדגישה מאד את הלא-מודע של הנפש. אף על פי כן, דווקא בספר התניא, ספר היסוד של החסידות, ה"תורה שבכתב" של החסידות, לא מוזכרת ספירת הכתר.

כאשר ספר התניא מדבר על האמונה הוא מייחס אותה דווקא לספירת החכמה, והוא מסביר שחכמה אמיתית היא לא שכל. בדרך כלל חושבים שחכמה היא שכל – אחד משלשת סוגי השכל, חכמה-בינה-דעת – אבל הוא אומר שהחכמה היא למעלה מהשכל, ובה יש את האמונה של היהודי. החכמה-האמונה היא גם הכח לעבור את נסיונות החיים וגם הכח לעשות פעולות של מסירות נפש ממש. איפה כולנו משתווים? כאשר יוצאים לקרב. חיל פועל במסירות נפש, וזו באה מהאמונה. בתניא[יט] כתוב שמסירות נפש – ביטוי האמונה – באה מפנימיות החכמה שבנפש.

מסירות נפש של יהודי פשוט

בספר קהלת יש ניב "בצל החכמה"[כ] – יש צל שמתייחס דווקא לחכמה. קודם אמרנו שצל האמונה הוא מעל השכל לגמרי, בכתר, אבל יש גם צל של חכמה. הצל של החכמה הוא פנימיות החכמה, עליה כתוב בספר התניא שבה שורה האמונה שבנפש, מסירות הנפש של היהודי – המדרגה בה כולם שוים.

כתוב בתניא שבנקודה זו היהודי הכי "קל שבקלים" מוכן למסור את הנפש בדיוק כמו הגאון שבגאונים, ולפעמים יותר ממנו. כתוב בחסידות שלפעמים דווקא אצל מי שיש לו הרבה שכל של קדושה – תלמיד חכם הכי גדול, רב הכי חשוב – השכל מהווה מחסום מלגלות את מסירות הנפש שלו. לכן לפעמים ליהודי 'קל', שאפילו לא שומר תורה ומצוות, יותר קל לגלות מסירות נפש בשעת הצורך. זה לא כלל, אבל יתכנו מקרים בהם ליהודי הכי פשוט קל למסור את הנפש יותר מאשר לגאון, הרב הכי גדול.

החכמה היהודית – האמונה

מה נלמד מכך? שאותו הדבר, השוה ומשוה, חי וקים בתוך הנקודה הפנימית שבלב כל יהודי. גם בראש השנה, שיש בו שני ימים – "יחינו מיומים" – היום הראשון הוא כנגד הכתר והשני כנגד החכמה, כמבואר בקבלה. הדבר מלמד שיש בין הכתר והחכמה משהו משותף, שניהם ראשים. בלשון הקבלה הדבר המשותף הוא מה שנאמר בו "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – פנימיות החכמה היא אחת ממש עם פנימיות הכתר. לכן יש בפנימיות החכמה גילוי של "בצל החכמה", שהוא גם צל האמונה – האמונה כפי שהיא מופיעה בפנימיות החכמה.

במלים פשוטות, חכמה היא כן שכל או לא שכל? כשאני אומר את המלה חכמה אני חושב על אדם חכם, אבל כאן הוא אומר שחכמה היא לא בדיוק שכל אלא משהו אחר, שיש בו אמונה ומסירות נפש. למה אדמו"ר הזקן מתעקש לקרוא לתופעה על-שכלית זו בשם חכמה? איך שלא נפרש, מוכרחים לומר שיש בכך איזו חכמה. לכן יש לומר שזו החכמה היהודית המקורית. יהודי הוא חכם – אתה חכם, כל אחד כאן הוא חכם, שהרי אנחנו "עם חכם". ומה היא החכמה? שיש ליהודי איי-קיו (IQ) גבוה? בדרך כלל יהודים באמת יותר חכמים, אבל לא זו הסיבה בשלה אומרים על יהודי שהוא חכם. האמונה של יהודי בה' היא החכמה שלו – היא לא רק העל-מודע שלו, לא רק הכתר שעל ראשו.

העובדה שמישהו עובר את הנסיון בכח האמונה אומרת שהוא יהודי חכם. קודם כל, הוא לא התייאש. יש הרבה אנשים שמתייאשים. אחד מגדולי הצדיקים, רבי נחמן מברסלב, אומר שמי שמתייאש הוא טפש. מי שטפש מתייאש, אבל מי שחכם אף פעם לא מתייאש. למה הוא לא מתייאש? הוא מאמין.

יש עוד פתגם של רבי נחמן: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – מה שקלקלתי אני יכול לתקן על ידי תשובה. אבל גם כשה' עושה משהו, ומעמיד אותי בנסיון, החכמה היהודית היא להאמין שאני יכול לעבור את הנסיון ויהיה טוב. יש את הפתגם "חשוב טוב יהיה טוב". העובדה שלאדם יש חשיבה אופטימית, חשיבה חיובית, היא חכמה יהודית – ועם החכמה הזו עוברים את הכל.

אז יש עוד מכנה משותף – יש אמונה משותפת, שלמעלה מטעם ודעת, ויש גם אמונה משותפת לכולנו בשוה ממש, שהיא חכמה יהודית אמיתית.

צמצום לא כפשוטו

נאמר עוד ווארט בענין, כדי להבין את הדברים קצת יותר טוב: היתה פעם מחלוקת בין גדולי ישראל איך לפרש משהו בכתבי האריז"ל. האריז"ל הוא המקובל הכי גדול אחרי רבי שמעון בר יוחאי, והוא מתאר באריכות את הצמצום הראשון – תחלת בריאת העולם נקראת צמצום. מה הכוונה? האריז"ל מתאר כאילו ה' סילק עצמו מכאן כדי לעשות חלל ולברוא בו את העולם.

היו שחשבו שהדבר כפשוטו – שה' היה פה ועזב בשביל שיהיה מקום פנוי לבריאת העולם. אבל היו כאלה שאמרו – חס ושלום, ה' לא סילק את עצמו וגם לא את האור שלו, אלא רק העלים והסתיר את עצמו. משתמשים במלה צמצום, אבל לא היה צמצום באמת. אלה שחשבו ככה אמרו שהצמצום לא כפשוטו. זו דוגמה אחת של מחלוקת בין המקובלים אחרי האר"י איך לפרש אותו. היו עוד מחלוקות איך לפרש, כי הוא הרי דבר בחידות. בענין הצמצום החסידות אומרת מאד חזק שהצמצום לא כפשוטו, שה' כאן כעת בדיוק כמו שהיה קודם הבריאה.

היו גם כמה מגדולי ישראל שלא רק פירשו את האריז"ל אחרת מהחסידות, אלא גם פירשו באופן אחר קצת גם מהאריז"ל עצמו, וגם לא התביישו לומר שיש להם פירוש קצת אחר בדברי הזהר. אומר אדמו"ר הזקן שמי שלא מאמין באמונה פשוטה לגמרי בכל הגה ובכל אות של האר"י הקדוש – לא מאמין שכל דבריו הם גילוי אליהו – אז כמה שיהיה חכם בשכלו, הוא לא יזכה לכוון לפרש את חידושי האריז"ל אליבא דאמת וגם לא להבין נכון את פירושיו לזהר וכו'. אבל אני – כך הוא אמר על עצמו (כתלמיד-תלמידו של הבעל שם טוב, ההולך בדרך החסידות) – מאמין באמונה פשוטה שכל דבר שכתוב שם נכתב ברוח הקדש, מפי אליהו הנביא, ואמונה זו נותנת את הסיעתא דשמיא שגם השכל שלי יעבוד נכון, יכוון לאמת במה שהתכוון האריז"ל.

אמונה שמביאה לחכמה

מה נלמד מכך? שלמי שיש אמונה במשהו תהיה גם חכמה אמיתית באותו דבר. מהי החכמה של העם היהודי? יש לנו תורה, אבל צריך חכמה בשביל לפרש את התורה. מי יכול לפרש את התורה? רק מי שמאמין בתורה באמונה פשוטה. מי שלא מאמין מאה אחוז לא יכול לפרש. למשל, יש באוניברסיטה פרופסור לקבלה – אבל אי אפשר לסמוך על שום דבר שהוא אומר, כי הוא לא מאמין בדברים! אצלו התורה היא מקצוע, החכמה שלו היא באמת "בצל הכסף"[כא]. יש הרבה פרופסורים לקבלה, הכל אצלם "בצל הכסף", אז אי אפשר לתת אמון בשום פירוש והסבר שלהם מה היא הקבלה ומה כתוב בה, כי הם לא מאמינים בקבלה (לא במאה אחוז וגם לא בחמשים אחוז…).

אמונה היא תוקף, סוג של חוזק – "אמונה אומן" – חוזק של התקשרות לדבר. אצל מי שמאמין מאה אחוז בדבר האמונה מפרה את השכל בצורה הנכונה והאמיתית, שיכוון לאמתה של תורה. אם מדובר בקבלה – הוא יכוון לאמתה של קבלה. אחרת – אין סיכוי לשום דבר, מי שאינו מאמין חייב לסטות מהאמת.

אמונה בה' ובתורה

הסברנו ש"צלא דמהימנותא" הוא גם צל החכמה. יש ב"צלא דמהימנותא" שתי מדרגות, ששתיהן מכנה משותף של כל עם ישראל. אנחנו מאמינים – בכתר אנחנו מאמינים בה' ובחכמה אנחנו מאמינים בתורה. יש יג עיקרי אמונה של הרמב"ם, אבל אם רוצים בכללות שתי רמות – האמונה של כל היהודים בה' שייכת לכתר, למעלה מטעם ודעת, והאמונה של כולנו בתורה, בכך ש"משה אמת ותורתו אמת", היא החכמה היהודית[כב]. כשיושבים בצל הסוכה יושבים בצל האמונה של שתי האמונות הללו – גם האמונה בה' וגם האמונה בתורה[כג].

נסכם שוב: אנו מתבוננים בפירושים שמסבירים למה חז"ל אמרו בסגנון ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת". הסברנו שהם רצו להדגיש שיש מכנה משותף בין כל היהודים הקשור עם מצות סוכה – שהסוכה מגלה איך שאין שום הבדל בין יהודי ליהודי. שני הפירושים הראשונים הם שתי בחינות של צל – צל הכתר וצל החכמה – ושניהם קשורים לכח האמונה. צל האמונה מאחד את כולנו יחד, נותן לנו את הכח לעבור את כל הנסיונות ולצאת מנצחים – "דידן נצח!".

בינה: אחדות בסוכות אחרי טהרת יו"כ;
"ישראל עלו במחשבה"

"מקוה ישראל ה'"

ביום כיפור כתוב "לפני הוי' תטהרו" – אנחנו מִטהרים לפני ה'. ביום כיפור יש חמשה עינויים, חמשה דברים שאסור לעשות, שאחד מהם הוא איסור רחצה. אבל כתוב שכל יום כיפור הוא כמו מקוה – כל היום הוא כמו טבילה בתוך "מקוה ישראל הוי'". בסיום היום, כשיוצאים מהמקוה, יוצאים טהורים – "לפני הוי' תטהרו". מה הפירוש המילולי של כפרה? לנגב ולקנח לכלוך (כפי שגם מסביר אדה"ז בתניא[כד]). יום כיפור הוא מקוה – "מקוה ישראל" – ובסוף יום כיפור, בו "עיצומו של יום מכפר" ומקנח את הלכלוך והטומאה שלנו, אזי כולנו, כל עם ישראל, יוצאים טהורים, כמו מי שיוצא ממקוה.

לכן יש פירוש ש"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת" מלמד שבהיותנו טהורים, אחרי יום כיפור, מצב הטהרה המשותף הוא המאפשר שכולנו נהיה ביחד. וממילא, כמו שאמרנו בשם ספר התניא, המצב בו כולנו באחדות מהווה את הכלי לכל הברכות, בגשמיות וברוחניות. כדי שכולנו נוכל להתאחד צריכים להיות טהורים.

בטול במקוה

כתוב בתהלים "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". מתי זה קורה? כתוב ש"לב טהור ברא" ר"ת טבל וגם בטל[כה] – זהו אחד הפסוקים שמכוונים במקוה. יש כמה פסוקים שחושבים עליהם תחת המים, ואחד העיקריים שבהם – כדאי לזכור – הוא "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". מכוונים ש"לב טהור ברא" ר"ת טבל, ושהן גם אותיות בטל. מכוונים שכל הלא-טוב, כל הלכלוך, כל החמץ – חמץ היינו ישות – יהיה בטל ומבוטל, כמו בערב פסח. כך יוצאים טהורים מהמקוה, וברגע שיוצאים טהורים אפשר להגיע להתאחדות בין הנשמות.

טהרה שמאחדת

פירוש זה עונה על השאלה הידועה – למה יהודים לא יכולים להתאחד? למה כל אחד רואה את הפגם של השני? למה אין אחדות? אם מישהו רואה את הפגם של השני סימן שבו עצמו יש פגם, יש בו נקודת לכלוך, חציצה, שמפריעה לו להטהר. אם יש אצלו לכלוך, הוא רואה לכלוך אצל כולם.

שוב, הווארט כאן הוא שכל זמן שאנחנו לא טהורים אנחנו לא יכולים להתאחד. כך גם אצל חתן וכלה – אם הכלה לא טהורה, לפני שטבלה, אסור להם להתאחד. רק אם הכלה טבלה מותר לבני הזוג להתאחד, ואז זו מצוה, לשון צוותא, והיחוד הוא הדבר הכי קדוש שיש בעולם. קדושת הזיווג באה עקב הטהרה, אי אפשר להגיע לקדושת זיווג קודם הטהרה.

אם כן, הווארט כאן הוא שאם איני מרגיש אהבה לכולם – ויותר מכך, אני רואה פגמים אצל אחרים – זהו סימן מובהק שיש עלי איזה לכלוך, אני לא טהור, אין לי לב טהור (שהוא לב שמח, שצריך להיות ב"זמן שמחתנו"). אבל אחרי יום כיפור יש חזקה של טהרה, שהרי כתוב בו "לפני הוי' תטהרו". לכן, מתוך המצב של טהרה, שיצאנו מהמקוה טהורים, זהו הזמן המסוגל בשנה לכך ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", להגיע לאחדות אמיתית המהוה את הכלי להמשכת כל הברכות. שוב, מוסר ההשכל הוא שאדם צריך להיות מודע לכך שעליו להטהר, להרגיש שאם אני לא נטהר יש בעיה, יש פירוד בין נשמות.

טהרה – בינה

פירוש זה שייך לבינה, לפרצוף אמא, כי בינה בקבלה וחסידות היא טהרה[כו]. "לפני הוי' תטהרו", פעולת יום כיפור, היא להגיע לפנימיות אמא ששם מקום הטהרה (סוד "ואי זה מקום בינה", מקום מקוה הטהרה דבינה). כתוב שהכתר מתגלה באמא-בינה, לא באבא-חכמה. "לפני הוי'" רומז לכתר (שלפני כל שם הוי' ב"ה, המתחיל מ-י כנגד החכמה) וכן תטהרו עולה בגימטריא כתר. אבל הפשט הפנימי, לפי הקבלה, הוא שטהרה שייכת לאמא, בינה[כז].

האור, האושר והתענוג של הכתר, מתגלים כאשר אתה טהור – "תטהרו". אם אני טהור אני מתחבר, אוטומטית – 'בא לי' להרגיש אחד איתך – אבל אם אני מלוכלך 'לא בא לי'. זו גם נקודה פסיכולוגית חשובה מאד: לכלוך גורם לחוסר רצון להתקרב לזולת, אפילו אם האדם לא יודע מה הסיבה – אם יש לכלוך הוא לא יכול להתקרב למישהו, הוא נשאר נפרד לעצמו. לכן ה"לפני הוי' תטהרו" מביא למצב של "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת". הפירוש הזה הוא פירוש של בינה, של אמא.

חיבור הגופים והנשמות בסוכה ובארבעת המינים

יש עוד פירוש בקבלה לשאלה מה רצו לומר לנו חז"ל בביטוי "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת": מסבירים שהסוכה מתקנת את נשמות עם ישראל. יש שתי מצוות עיקריות בסוכות – לשבת בסוכה, באור המקיף, ולקחת את ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדסים, ערבות), לחבר אותם יחד ולנענע אותם. כתוב שכל אחד מארבעת המינים רומז לסוג אחר של יהודים – אמנם אוגדים אותם יחד, "ויעשו כולם אגודה אחת", אבל בכל אופן יש ארבעה סוגים. במקיף של הסוכה יש יותר אחדות – כולם אותו דבר, ללא חלוקה לסוגים שונים.

כתוב שארבעת המינים רומזים, באופן יחסי, לאיחוד הגופים של היהודים – יש אחד שבגוף הוא לולב, יש אחד שבגוף הוא אתרוג, ויש אחד שבגוף הוא הדס או ערבה. גם הגופים מתחברים, אבל אפשר לזהות כל גוף בפני עצמו. לעומת זאת, הסכך של הסוכה מחבר את הנשמות, והנשמות הן שוות – כל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", וכמו שאי אפשר לחלק בה' כך אי אפשר לחלק בנשמות. גם הבעל שם טוב אומר כך: כאשר מדברים על תיקון נשמות, הוא משתמש במלה "התקשרות הנשמות" – הנשמות כל כך מתקשרות עד שאי אפשר להבחין ביניהן.

"ישראל עלו במחשבה"

על נשמות עם ישראל נאמר "ישראל עלו במחשבה", ועל פי פשט הקבלה, ה"מחשבה" היא בסוד אמא, בינה. נמצא שגם ענין הטהרה שייך לאמא וגם ענין ההתקשרות וחיבור הנשמות שייך לאמא. בכלל, האור שמחבר את כל הנשמות הוא בחינת אמא, כמו שהאמא מחברת את כל הילדים שלה. לכן, היות שהסוכה היא מקיף – שגם נקרא בקבלה "מקיפין דאמא" – חיבור הנשמות הוא פעולה של מצות סוכה.

לכן באמת ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. הטהרה היא תוצאה של יום כיפור, ואם אנחנו טהורים 'יש סיכוי [לשון סוכה] לאהבה' (יש כזה ביטוי). הסיכוי שנוכל להתחבר קיים רק אם אנחנו טהורים, ואנחנו טהורים בזכות יום כיפור. בפועל, בחג הסוכות עצמו באה האמא ומחברת אותנו מלמעלה, במקיפין דאמא (וכמו שאמרנו קודם, כבר כשבונים את הסוכה מתחיל להאיר אור הסוכה, עד כדי כך שיש דעה שמברכים גם על בנית הסוכה).

דעת: "למען ידעו" –
דעת רחבה ומשותפת שצריכים משיח

אמונה שמביאה לדעת

כפי שהוזכר, הפסוק ממנו דורשים חז"ל ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" הוא "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". בפסוק אחריו כתוב: "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני הוי' אלהיכם" – זהו הפסוק המסיים את הפרשיה של סוכות. כמו שאמרנו, על פי פשט ה"ישבו בסכת" הוא ב"צלא דמהימנותא", אמונה פשוטה שלמעלה מעלה מטעם ודעת. אבל התכלית היא שהאמונה תהפוך לדעת.

יש מי שאומר, וכך פוסק אדמו"ר הזקן, שכאשר אוכלים את הכזית הראשון של החלה בלילה הראשון של סוכות (עוד ימים ספורים), חובה לחשוב ולכוון שהסוכה עם הסכך היא זכר לענני הכבוד. צריך לזכור היטב מה המשמעות של מצוה זו, עד כדי כך שיש דעה שהזכרון הוא לעיכובא – אם לא זכרתי לא יצאתי ידי חובת מצות הישיבה (גם מלשון ישוב הדעת[כח]) בסוכה. כמו שאמרנו קודם, יש דעה בגמרא שהעיקר הוא הדעת – אסור שהסוכה תהיה מדי גבוהה, כי אז איני יודע שאני יושב בסוכה. רואים שהתורה אומרת בפירוש שצריך להפוך את האמונה לדעת.

מצד אחד, אמונה ודעת הן כמו דבר והיפוכו – אמונה בהגדרה היא על-מודע, למעלה מהדעת. אבל מצד שני, את הדבר שלמעלה מהדעת צריך לדעת. הידיעה היא התכל'ס של הנסיון – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". הנסיון הוא באמונה, בכתר, ובשביל מה ה' מנסה? "לדעת". כתוב[כט] שבמלה "לדעת" אין הכוונה כדי שהוא (ה') ידע, אלא כדי שאתם, העומדים בנסיון, תדעו את ה' – שהאמונה תהפוך לדעת, ואזי תדעו את ה' מתוך חשיפת והתגלות כל האמונה שיש בלב. אם כן, יש גם דעת משותפת של עם ישראל, עליה נאמר "למען ידעו דורותיכם".

להתאחד במקום שיש בו פירוד

נאמר יותר מחודד: עיקר ההבדל בין יהודים קיים בנוגע לדעתם, ולכאורה הבדל זה הוא מה שמפריד ביניהם. שהרי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אומרים שכאשר יש שני יהודים יש לפחות שלש דעות… לכל יהודי יש דעה אחרת, השקפה אחרת, כל אחד חושב שצריך לעשות דברים בצורה אחרת. תופעה זו של ריבוי דעות מאפיינת את היהודים יותר מאשר, להבדיל, את הגוים. זו תופעה קיימת, אז איך בכל זאת אפשר להתאחד בדעת? אפשר לומר שהאתגר הכי יהודי בחיבור היהודים הוא, לחבר אותם באותו מקום בו קיים שרש הפירוד ביניהם.

יש תפלה קצרה שהנוסח שלה הוא: "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה" (נוסח שמזכירים גם ביום כיפור). בחסידות מפרשים שריבוי הצרכים ("צרכי עמך מרובים") נובע מכך ש"דעתם קצרה" – למה יש כל כך הרבה צרכים? למה אני צריך את זה וצריך את זה ואתה צריך את זה? בגלל שהדעת שלנו קצרה.

לרצות רק משיח

כשמופיע המושג "קצר", אחד הפירושים בקבלה הוא שמדובר בקו שמאל, עליו נאמר "חד קציר". קו שמאל נקרא קצר כי הוא מחלק, מצמצם ומפריד בין אחד לשני. אם באמת היתה דעת אחת לכולנו לא היינו צריכים הרבה דברים שונים, אלא היה רק צורך אחד – משיח.

למשל, אם אנחנו, כל מי שיושב פה, היינו רוצים להגיע להסכמה שאיננו צריכים שום דבר בחיים האישיים, וכולנו צריכים רק דבר אחד שיפתור לנו את כל הבעיות – מה הדבר האחד שכולנו צריכים? משיח. אם הוא יהיה – לא צריך כלום. אז לא נבוא לבקש ברכה על זה וברכה על זה – כל אחד עם הבעיה שלו – אלא נגיע לדעת גדולה ורחבה, שבאמת יש צורך במשיח, והוא צורך משותף לכולנו. כולנו צריכים דבר אחד – רק דבר אחד – שהוא הפתרון הכולל של כל הבעיות: משיח. בשביל להכיר בכך צריך דעת.

גם כאן, הדעת המשותפת הזו, שכל עם ישראל יכולים להגיע אליה – אף על פי שלכל אחד בתור פרט יש דעה אחרת, הסותרת את דעת השני לגמרי – שייכת לסוכות. בחג סוכות אפשר להגיע לדעה אחת, לדעת שיש רק דבר אחד שצריכים – משיח וגאולה. אם כולנו נצעק מהלב "עד מתי?!" המשיח יבוא. זו הדעת שמחברת את כל היהודים בחג הסוכות, ועליה כתוב ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", עם דעה אחת ולא עם ריבוי דעות.

חסד: "וימינו תחבקני"

עד כאן היו פירושי הכתר והחב"ד, ומכאן יבואו הפירושים השייכים לרגשות הלב, שבע המדות. נעשה זאת יותר קצר, אבל עם כמה שיותר דעת רחבה:

ימינו תחבקני

כתוב שהסוכה היא יד ימין של ה' – "ימינו תחבקני". בעשרת ימי תשובה "שמאלו תחת לראשי" – אלה "ימים נוראים", ימים של יראה, ויראה מזוהה בקבלה עם יד שמאל. החיבוק, לעומת זאת, נעשה ביד ימין, שענינה רגש של אהבה. כתוב שחודש תשרי מתחיל ביראה, ב"ימים הנוראים", אבל תכליתו היא גילוי יד ימינו של ה' – "ימינו תחבקני". כלומר סדר החודש הוא כסדר הפסוק בשיר השירים: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".

מוסבר, שהיראה של עשרת ימי תשובה – "שמאלו תחת לראשי" – מרימה את הראש שלי, היא מרוממת את השכל והדעת שלי. אבל, בכל אופן, התכלית היא "וימינו תחבקני".

כפיית האהבה

כתוב שכאשר ה' נתן לנו את התורה הוא כפה עלינו את ההר כגיגית. מפרשים בחסידות ש"הר" היינו מדת האהבה – "אברהם קראו 'הר'" – והכפיה היתה באהבה רבה. בדרך כלל כפיה היא שלילית, אבל כתוב שיש גם כפיה טובה – אם אני מחבק אותך באהבה רבה כמעט שאין מנוס מכך שתחזיר לי אהבה, "כמים הפנים לפנים". פעולה זו נקראת כפיית האהבה על ידי ריבוי אהבה.

כתוב[ל] שהמשיח יבוא ויכוף את כל עם ישראל לקיים תורה ומצוות. איך הוא יכפה, עם שוט? לא, הוא יגלה כל כך הרבה אהבה, כל כך יחבק את כל עם ישראל כאחד, כך שה'חיבוק' יקח את כולם יחד וימשוך אותם לקיים תורה ומצוות.

לחבק את הרחוקים

כתוב שחיבוק לא נוגע בצד הפנים של הזולת אלא באחור – כשאני מחבק אותך, החיבוק נוגע בצד האחור, בגב. מה זאת אומרת? כשמחבקים את עם ישראל נוגעים בהכי רחוקים, כי בלי הכי רחוקים אין חיבור של עם ישראל. חיבוק צריך לקחת קודם כל את הרחוקים ביותר, את האחור – את אלו בעם ישראל שפונים אחור – ובזכות החיבוק אפשר להביא את כולם לסוכה (המקום בו יש סיכוי לאהבה, כנ"ל).

הפירוש של החסד דומה לאיזה חב"דניק טוב, שמכניס את כולם לסוכה על ידי חיבוק גדול של אהבת ישראל. מכך לומדים – כמו שאכן כתוב בקבלה – שחג סוכות הוא חג של חיבוק.

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, רצה שכאשר שני יהודים נפגשים ברחוב אוטומטית הם יחבקו אחד את השני. מדברים הרבה על הטבע היהודי – הטבע היהודי הוא אהבת ישראל, שכל אחד מחבק את השני, ועם חיבוק טוב כולם נכנסים לסוכה אחת. זהו החסד, זו אהבת ישראל.

גבורה: "אהבה דוחקת את הבשר" – "עומדים צפופים"

בגבורה יש משהו דומה לפירוש שהיה בחסד. גבורה היא מדת הצמצום והכווץ, אבל יש גם צמצום וכווץ של אהבה ששייכים לגבורה.

"אהבה דוחקת את הבשר"

יש מאמר חז"ל ש"אהבה דוחקת את הבשר", המבטא את התגברות כח החיבוק שבחסד. בגמרא[לא] מסופר שהיתה מטרוניתא – איזו שרה, מלכה, של רומי – שהתפלאה על כך שהבן של רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר, היה יהודי שמן וגדול מאד מאד. היא אמרה לרבי אלעזר שאינה מאמינה כי יש לו ולאשתו ילדים, ורבי אלעזר אף הוסיף ואמר לה שגם אשתו שמנה מאד מאד. במענה על טענתה שלא יתכן שיש להם ילדים, משום שהם מדי שמנים ואינם יכולים להתחבר, השיב רבי אלעזר ש"אהבה דוחקת את הבשר". כלומר, יש בכח של האהבה לכווץ ולצמצם את הבשר, עד כדי כך שגם שני אנשים שמנים מאד יכולים להתחבר. כך אומרים חז"ל בגמרא, ובאמת יש בכך פלא – זו גבורה, שכאשר אדם אוהב הוא מתגבר ו"אהבה דוחקת את הבשר".

"עומדים צפופים"

שאלנו קודם: אפילו אם תהיה הסוכה הכי גדולה שאני יכול לדמיין, באמת יתאפשר להכניס אליה את כל היהודים?! הסוכה הכי גדולה היא בעצם בית המקדש, בו "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים". אם כן, צריך לומר שאכן – כל עם ישראל, ששים ריבוא ויותר (מליוני יהודים), יכנסו לתוך אותו מקום, לתוך "סוכה אחת". לשם כך צריך להצטופף, הצטופפות רבה, והיכולת של יהודי להצטופף היא כח מיוחד של חג סוכות.

כתוב במיוחד על חג סוכות ש"עומדים צפופים" – כולם באים למקדש, ועומדים צפופים, מתוך בטול וצמצום של אהבה רבה. ההצטופפות פועלת נס – גם הצפיפות היא נס, אבל עוד יותר נס יש ב"משתחוים רוחים". זו בחינה של "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" בגבורה, "אהבה דוחקת את הבשר".

תפארת: הארת יעקב בכל ישראל

ניצוץ יעקב

אנחנו יודעים שכל ספירה היא כנגד צדיק, כאשר הספירות חסד-גבורה-תפארת הן כנגד אברהם-יצחק-יעקב. על יעקב כתוב "ויזרח לו השמש" (ובהקשר של סעודת ההודיה שאנו יושבים בה יש לציין שגם זריחת השמש של יעקב היתה כח של רפואה).

יש פירוש המלמד שבסוכות מתנוצץ אצל כל יהודי ניצוץ של נשמת יעקב אבינו – כל בני ישראל הם בני יעקב – ועל התנוצצות יעקב בתוכנו נאמר "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" (בהשוואת כולם, כנ"ל).

"יעקב אשר פדה את אברהם"

מכיון שעל יעקב כתוב "ויזרח לו השמש" הוא מכונה "האזרח". יש שלש רגלים, וביניהם יעקב מכוון כנגד סוכות, כנדרש מהפסוק "ויעקב נסע סכתה וגו'". בדרך כלל כשאומרים "אזרח" חושבים על אברהם אבינו, כי עליו נאמר "משכיל לאיתן האזרחי". למה כאן מפרשים ש"האזרח" הוא יעקב? ההסבר הוא שיש קשר בין הסבא לנכד, כמו שכתוב "יעקב אשר פדה את אברהם"[לב].

ההסבר של זה בתניא[לג] – בקיצור – הוא, אם איני אוהב יהודי אני צריך לרחם עליו. יתכן שאיני אוהב אותו בגלל שאני רואה בו איזה חסרון, אך אם החסרון קיים באמת עלי לרחם עליו – הנשמה האלקית שלו בגלות. ברגע שאני מתחיל לרחם אני גם מתחיל לאהוב אותו מחדש. יעקב הוא מדת הרחמים ואברהם הוא מדת האהבה, ועל כך כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם" – הרחמים, מדת יעקב, פודים ומחזירים את האהבה, מדתו של אברהם.

חז"ל אומרים שאברהם אבינו יצא מכבשן האש בזכות יעקב, למרות שיעקב (ואפילו אביו יצחק) עוד לא נולד. כך הם מפרשים את הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם". כלומר, המדה של יעקב – שרש הנשמה שלו, שחי וקים תמיד, עוד לפני שהוא נולד – היא שרש הרחמים שפודה ומחזיר את האהבה, ושרש נשמה זה הוא שפדה את אברהם מכבשן האש.

"איתן האזרחי"

לגבי "איתן האזרחי" יש שני פירושים:

• מי שתמיד היה פה (לכן הוא לא גר, שבא מחדש, אלא אזרח ותיק במקום).
• זריחה בלשון עתיד בגוף ראשון – "אזרח" היינו אני עתיד לזרוח.

שני הפירושים הם כנגד אברהם ויעקב: אברהם הוא היהודי הראשון. כתוב שלכל יהודי יש את כל האבות בלב, ועיקר בחינת אברהם בלב של כל יהודי הוא הבחינה של מי שתמיד היה – "אזרח" שתמיד היה, שנמצא פה קבוע. לעומת זאת, הביטוי "ויזרח לו השמש" – שהשמש עומדת לזרוח לו – נאמר על יעקב.

רחמים משותפים

הפירוש השני שייך במיוחד לחג סוכות: שוב, הפירוש של התפארת אומר שבחג סוכות יש התנוצצות מיוחדת של מדת יעקב, היות שכל החג הוא כנגד יעקב. התנוצצות זו היא הזריחה, ועליה נאמר "כל האזרח בישראל" – זו התנוצצות הנשמה הכללית של כולנו, והנשמה הכי כללית שלנו היא נשמת יעקב, כי כולנו בני יעקב, כל יב שבטי י-ה. ההתגלות של משהו משותף לכולנו גורמת לכך שכולנו נכנסים בסוכה אחת.

ומה הדבר המשותף לכולנו? כתוב שכל היהודים הם רחמנים. יש שלשה סימנים של יהודים – רחמנים, בישנים וגומלי חסדים – אבל הראשון והעיקרי הוא הרחמים, מדת רחמנות. כתוב שמי שמרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (גם ענין זה שייך למי שנמצא בנסיון, בזמן בו הוא זקוק לרחמי שמים).

הרחמים-התפארת נמצאים תחת האמונה-הכתר (יש מקום אחד בתניא בו אדמו"ר הזקן כותב אמונה ומתכוון לתפארת, באגרת הקדש כז). סוכות הוא החג בו מדת הרחמים מתגלה, והתגלות הרחמים מחברת את כולנו – בזכותה כולנו ראויים לישב בסוכה אחת.

נצח: שמחת הנצחון – "דידן נצח"

בטחון בנצחון

כפי שאמרנו, בחג הסוכות אנחנו מנצחים. נצח הוא גם מלשון נצחיות, אבל הפירוש הכי פשוט של נצח הוא נצחון במלחמה.

אחד החברים היושבים פה כתב משהו מאד יפה – תפלה, בה הוא כותב שעם ישראל מאוים, בכל דור ודור וגם בשנה הזאת. יש תמיד איום של מלחמה, המצב לא פשוט – לא פשוט להיות יהודי, לא פשוט להיות כבשה אחת בין שבעים זאבים שרוצים לטרוף אותנו. אבל יש לנו אמונה, ובזכות האמונה שלנו אנחנו בטוחים, כמו שבראש השנה נכנסים ליום הדין עם בטחון שנצא זכאים.

ההכרעה שאדם זכאי שייכת לספירת הנצח בקבלה (בהיותה הכף הימנית של "מאזני צדק"). אנחנו בוטחים בנצחון שלנו. ואכן, בראש השנה אנחנו מנצחים, ביום כיפור אנחנו עוד יותר מנצחים, ובסוכות אנחנו כבר לוקחים את הלולב. כתוב בחז"ל שנטילת הלולב היתה סימן נצחון למי שיצא זכאי ומנצח מבית משפט, כך היה המנהג. נטילת לולב היא סימן של "דידן נצח". אמרנו שארבעת המינים הם הגופים של עם ישראל, שגם כאשר "יעשו כולם אגודה אחת" אפשר לראות את ההבדל ביניהם, ואילו הסוכה שוה ומשוה, אך עם זאת יש גם בסוכה בחינה של "דידן נצח" – הבטחון בנצחון, אותו מסמל הלולב, הוא מה שמחבר אותנו ומושיב אותנו בסוכה אחת.

נצחון בגוג ומגוג

ענין הנצחון שייך להפטרת חג הסוכות. בסוכות קוראים בהפטרה על מלחמת גוג ומגוג. בדרך כלל, וכך גם השנה, פוחדים שעוד מעט הולכת להתחולל מלחמת גוג ומגוג. אבל מתי קוראים על המלחמה הזאת? בחג סוכות. סימן שחג סוכות הוא הזמן בו מנצחים, עד שאפשר לקרוא על מלחמה זו בשמחה – קוראים על מלחמת גוג ומגוג בשמחה גדולה, כי "דידן נצח", "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". זהו בטחון גמור, שלפעמים נראה בטחון מופרז – יהודי כל כך בוטח עד שחושבים שהוא מטורף.

נצחון שמחבר

דברנו על אמונה, אבל הבטחון הוא עוד יותר מוחלט. זהו בטחון גמור שאנחנו נצא זכאים, ואם יש מלחמה אנחנו ננצח, "דידן נצח" – משהו מוחלט ומחויב המציאות. השראת הנצחון מחברת את כולם.

כתוב שיש זמנים שונים בהם רואים שכל היהודים ביחד. מי שזוכר את האוירה אחרי ששת הימים או אחרי מלחמת השחרור – תלוי בגיל של כל אחד – יודע שאין כמו זמן של נצחון, בו כל עם ישראל, כל היהודים, יוצאים לרחוב בפשטות ומחבקים ומנשקים אחד את השני. ככה היה אחרי מלחמת ששת הימים, שהיה זמן מסוגל לגאולה. נצחון בעם ישראל פועל אחדות – שמחה ואחדות.

היות שחג הסוכות הוא חג של נצחון, הוא משתף את כל עם ישראל. כל הדברים שאנו אומרים בפירושים האלה הם מכנה משותף של כל עם ישראל, ואחד הדברים שמחברים את כולנו הוא הנצחון.

הוד: הודיה על הנצחון

כתוב שהספירות נצח והוד הולכות תמיד יחד – "תרין פלגי גופא", שני חצאים של אותו גוף.

לשמור על הנצחון

צריך להודות על הנצחון. בלי ההודאה יש בעיה: יום אחד אחרי הנצחון כולם שמחים ומאוחדים, אבל אם לא מכירים מֵאַיִן בא הנצחון – מה' – למחרת מתחילים שוב כל ה'כסאחים' והמריבות בין היהודים, כמו שעינינו רואות.

איך שומרים על האחדות של הנצחון? רק על ידי שווי המשקל בין הנצח וההוד. כתוב שעיקר שווי המשקל בנפש הוא בנצח ובהוד – לפי תוקף העוצמה והשמחה של הנצחון, צריכה להיות עוצמת ההודיה לה'.

כמו הנצחון, גם ההודיה מחברת את כולם. כתוב שהוד הוא למעלה מטעם ודעת. כשאני אומר תודה רבה אין הבדל בין גאון ופשוט – כמו שבנצחון אין גאון ופשוט – כולם אותו דבר. או שמנצחים או ההיפך חלילה, ואם מנצחים – כולנו מנצחים. יתכן שמי שנצח בקרב ממש, בפועל, הוא היהודי הכי פשוט. אנחנו כמובן מאמינים שבחור ישיבה שישב ולמד ואמר תהלים תרם גם הוא את תרומתו החשובה, אבל תכל'ס מי שנצח בקרב זה החיל, שבדרך כלל הוא פשוט.

גם בהודיה אין הבדל בין חכם לפשוט. ושוב, הרבה פעמים היהודי הפשוט מודה הרבה יותר מעומק הלב מהשכלתן. לשכלתן קשה להודות בפשטות. לכן חייבים להודות על הנצחון – הא בהא תליא, נצח והוד – וההודיה מאחדת אותנו בסוכה.

יסוד: חג האסיף – שמחה בתקצוב צודק ליהודים

ספירת היסוד היא מדתו של יוסף הצדיק. יוסף נקרא על שם "יוסף הוי' לי בן אחר" – יש לו כח להפוך את ה"אחר" ל"בן", להביא אנשים תחת כנפי השכינה. פסוק נוסף אומר, שיוסף נקרא כך על שם "אסף הוי' את חרפתי" – יוסף הוא גם אסף.

לאסוף בשביל לחלק

סוכות נקרא חג האסיף, כי אוספים את כל התבואה הביתה, ואז מאד שמחים שכל היבול וההצלחה מוכנסים ושמורים – הכל אצלי. יש לי בטחון שכל הברכה אסופה אצלי. גם הצדיק אוסף את הכל, אבל לא בשביל עצמו – הוא אוסף אצלו על מנת למסור הכל הלאה. דוגמה לכך הוא יוסף הצדיק, שאסף את כל הכסף – את כל השפע, את כל הפרנסה – בשביל לחלק אותו. כמו האסיפה של יוסף הצדיק, גם חג הסוכות הוא "חג האסִף" בו אוספים את כל השפע כדי לחלק אותו במשך השנה. זהו ענין נוסף שמחבר את כולם – אני גם אוסף את כל הנשמות, וגם אוסף את כל השפע עבור הנשמות.

חלוקה שוה

ספירת היסוד גובלת בספירת המלכות. מלכות היא מדינה מתוקנת, ולפי הקבלה צריך להיות צדיק ("צדיק יסוד עולם") למעלה מהמלכות. מה משמח את כולם וכולם מזדהים ושמחים בו במדינה מתוקנת? שהתקציבים מחולקים באמת ובצדק עבור כל עם ישראל. היסוד גם מבדיל בין דברים שונים, וכאן הוא מבדיל בין יהודים ללא-יהודים. כלומר, במצב מתוקן כל השפע שמור – הצדיק אוסף אותו ושומר אותו – כדי לתת אותו לעם ישראל הקדושים, כאן בארץ ישראל. זו שמחה עצומה, וכשהיא קיימת העם לגמרי מאוחד.

סוכות הוא "חג האסיף", וכאשר האסיף הוא אסיף של יוסף, של צדיק יסוד עולם, שאוסף את כל הכסף למטרה טובה, הוא גורם ל"שישו ושמחו", לכך שהעם כולו יהיה ב'הַיי' הכי עילאי, גם של הזדהות והתקשרות עם הצדיק וקבלה מהצדיק. הצדיק שאוסף את כולם בעצם מחבר את כולם ובזכותו "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

מלכות: "ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם" –
"סוכת דוד הנופלת"

לקום חזרה

אחרון אחרון חביב: בברכת המזון בסוכות אומרים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". רואים שהסוכה שייכת לדוד. הרגע אמרנו שביסוד הסוכה שייכת ליוסף (בעל כח האסיף), אבל במלכות הסוכה היא "סוכת דוד". מה הפירוש "נופלת"? על פי פשט נפילה היא גלות. סוכת דוד היא מלכות בית דוד. הקמת סוכת דוד פירושה שיהיה פה, היום, בארץ, עכשיו – מלך, "דוד מלך ישראל חי וקים". המציאות הזו נפלה בינתים, אבל אנחנו מאמינים שהיא תקום – "כי נפלתי קמתי".

לבקש את דוד

עצם כח הבקשה שלנו שייך לדוד המלך. דוד המלך אומר על עצמו "ואני תפלה". דוד הוא המתפלל – הצורך של דוד המלך בכל יהודי מתחנן לה', במיוחד בסוכות, שה' יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. כתוב שיש כמה דברים שמחברים יהודים, וגם צרה משותפת היא דבר שמחבר.

בספירת הדעת אמרנו שצריכים להגיע לדעה אחת – שחסר רק משיח – ובספירת המלכות הדבר מודגש עוד יותר. כולנו חווים בסוכות את סוכת דוד הנופלת ומתחננים מתוך אמונה ובטחון שה' הרחמן – הכינוי "הרחמן" שייך לתפארת, מדת הרחמים – יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. התחינה הזו, והמצב המשותף בו סוכת דוד נופלת, מאחדים.

כתוב שמשיח יבוא כאשר יתקיים "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם" (פסוק שאומרים בקידוש לבנה, לאחר הכרזת "דוד מלך ישראל חי וקים") – צריך לבקש את ה' ואת דוד המלך. מתי הכי מבקשים את דוד? בסוכות, כי כל הסוכה היא סוכת דוד הנופלת, ומתחננים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".

הקהל את העם

במוצאי שביעית, בחג הסוכות, התקיימה מצות הקהל. המלך קרא בתורה בפני כל העם – אנשים, נשים וטף. המעמד היה דומה למעמד הר סיני, בו קבלנו כולנו את התורה מפי הגבורה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואמרנו "נעשה ונשמע".

זו מצוה שמסוגלת במיוחד להקים את סוכת דוד הנופלת, הקהל בגימטריא 10 פעמים דוד[לד] – היא פועלת את חדירת נשמת דוד מלכא משיחא בכל עשרת סוגי עם ישראל המנויים בתחילת פרשת נצבים[לה] "ראשיכם שבטיכם… מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך".

גם בזמן הזה יש רשימו של מצות הקהל בכל שנה ושנה בחג הסוכות (בפרט במוצאי שביעית, שנת הקהל, אבל גם בכל שנה ושנה). אנו צריכים לזכור את המעמד של הקהל ולבקש מהשי"ת שיעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה כדוד אביו וכו' (כתיאור הרמב"ם) ועל ידו דווקא נזכה לבנין בית המקדש השלישי והנצחי ולכל היעודים שהבטיחה לנו התורה – "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", אמן.

כל הדברים האלה מחברים יחד את כל עם ישראל, ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", וכך השלמנו את פרצוף הספירות. שנזכה שבאמת שעם ישראל כולו ישב בסוכה אחת, ואז יבוא מלך המשיח. שתהיה שנה של בריאות נכונה ושמחה ובטחון וכל הדברים הטובים. לחיים לחיים!

סיכום פרצוף הפירושים:

	כתר צלא דמהימנותא אמונה בה'
חכמה "בצל החכמה" אמונה בתורה		בינה טהרת יום כיפור
	דעת הצורך במשיח
חסד "וימינו תחבקני"		גבורה "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"
	תפארת התנוצצות בחינת יעקב
נצח שמחת הנצחון		הוד הודיה על הנצחון
	יסוד חלוקה שווה
	מלכות בקשת המלכות