חכם, גבור, עשיר ומכובד

אור ל-י' אייר תש"פ – שידור חי

התוועדות נצח שבנצח ח"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

דרך הבעל שם טוב – אין ומתיקות

פירושו של הרבי מקאמרנא – הצדיק הרביעי שהזכרנו ששייך לנצח שבנצח, אחד מבעלי ההילולא של היום – על פרקי אבות נקרא "נוצר חסד". הוא מפרש בדיוק לפי הדרך שלו, שמחברת את קבלת האריז"ל – הזהר הקדוש לפי האריז"ל – עם דרך העבודה של הבעל שם טוב.

מהי דרך הבעל שם טוב? אין ומתיקות[ב]. לטעום את מתיקות התורה, ובכלל מתיקות כל הבריאה שהקב"ה ברא לכבודו, מתוך הבטול המוחלט – אין ואפס ממש. זהו סיכום מהות דרך הבעל שם טוב במשפט אחד. עם האין והמתיקות – הגעשמאק, שהוא בעצם "רישא דאין", מקור התענוג האלקי – הוא לוקח את כל סודי הסודות, רזין דרזין דאורייתא של האריז"ל, ומסביר אותם בטוב טעם ודעת. כך הוא מפרש גם את כל מאמרי חז"ל.

חכם, גבור, עשיר ומכובד

בשבת הקרובה נלמד את פרק ד בפרקי אבות, שמתחיל: "בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם וכו'". ארבע מדרגות – חכם, גבור, עשיר, מכובד. הוא כותב – לאורך פירושו לארבע המדרגות – שארבע המדרגות הן כנגד י-ה-ו-ה[ג]:

יאיזהו חכם? הלומד מכל אדם

האיזהו גבור? הכובש את יצרו

ואיזהו עשיר? השמח בחלקו

האיזהו מכובד? המכבד את הבריות

"איזהו חכם"

הראשון במשנה הוא חכם. רמז יפהפה להיום ש-חכם במילוי – חית כף מם – עולה נצח שבנצח (חיה פעמים הוי' – "הוי' בחכמה"[ד] כנגד החיה שבנפש). נצח הוא סוף קו ימין ומקורו בתחלת קו ימין, בחכמה. עצם נקודת החכמה מתגלה בנצח שבנצח.

על "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" יש לו שלשה פירושים. הוא לא כותב, אבל אפשר לכוון אותם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

לימוד גם מדברים פחותים

הפירוש הראשון שחכם אמתי שלומד מכל אדם – לא לומד רק דברי תורה או מדות טובות, אלא לומד דווקא מהחסרונות של כל אדם. אם הוא רואה חסרון, חטא, אצל החבר, אצל הזולת – הוא מבין שהקב"ה הזמין לו לראות את החטא-החסרון כי הזולת הוא המראה שלי והחטאים שלי משתקפים במה שאני רואה אצלו. הוא בא ללמד אותי שיש לי אותו דבר בדיוק (אם לא גסות אזי בדקות או בדקות שבדקות). צריך להתבונן עמוק – לפעמים איני מזהה אצלי אותו חטא ואז צריך לחזור בתשובה ולהתחנן לה' שיגלה לי איך גם לי יש חטא זה, בדקות שבדקות על כל פנים.

הוא אומר שזהו כלל גדול בתורת הבעש"ט – ידוע שזהו כלל גדול[ה] – ואפילו מספר סיפור: פעם אחת הבעש"ט ראה יהודי שחלל שבת בשוגג הקרוב למזיד (זהו הביטוי – היה בשוגג, אבל אם היה שם לב יותר היה מבין שזהו חילול שבת). הוא הבין שזהו סימן מן השמים שגם אצלו יש חילול שבת בדקות, עשה תשובה, והבין שנתן לתלמיד חכם לשמש אותו. בדרך כלל מצוה לשמש את הרב – "גדול שימושה יותר מלימודה"[ו] – אבל אם מישהו לאו דווקא תלמידך, ותלמיד חכם נקרא בזהר שבת[ז], ובשימוש בו הוא חלל שבת. זהו דוגמה ל"חכם הלומד מכל אדם".

אחר כך הוא ממשיך ואומר שפשיטא שצריך ללמוד את הדברים הטובים, ומביא – כמו שכתוב בתניא[ח] – ש"כל אחד מתוקן מחברו", לכן פשוט שיש מה ללמוד מכל אדם.

אחר כך אומר שאפשר ללמוד גם מגוי בשוק – לאו דווקא מההתנהגות שלו, המדות שלו, אלא מהסיפורים שלו. גוים הם בשביל לספר סיפורים – חויות, סיפורים מהעיתון. מה שהגוי מספר לך – זה מה שהקב"ה מספר לך, צריך ללמוד מזה, לומד מכולם.

אחר כך הוא כותב שהדרך של עבודת ה' להיות חכם הלומד מכל אדם שייכת למי שכבר נעשה חכם, אבל מי שעדיין בגדר תלמיד ועוד לא חכם – בלשון פרקי אבות בהמשך[ט], הוא נקרא גלם – זו לא עיקר העבודה עבורו. הוא יכול ללמוד מכולם, אבל העיקר עבורו לדבוק ברב אחד. הוא מביא מהגמרא שתלמיד שיש לו הרבה רבנים זה לגריעותא – מגנים אחד ששומע מכולם – הוא צריך לשמוע מרב אחד. אצלו החכם והתלמיד שעדיין אינו חכם – צווי דינים בעבודת ה' שלהם – מאד קרוב לצדיק ובינוני בתניא. מה שכותב שחכם הוא כבר חכם דומה למה שכתוב בתניא[י] שלש דוגמאות לאחד שכבר נעשה כך – עבד, חכם ומלך. הצדיק הוא "עבד ה'", לא עובד – הוא כבר נעשה עבד. כך גם מלך, שלא באמצע להיות מלך, והדוגמה השלישית היא חכם – כמו שכותב כאן שהוא כבר חכם. יש הרבה רמזים מהם עבד-מלך-חכם, ולא נאריך עכשיו. בכל אופן, הוא אומר שעיקר עבודת התלמיד הוא לדבוק ברבי שלו ועיקר עבודת החכם הוא ללמוד מכל אדם, ללמוד מכולם.

אחר כך אומר עוד משהו יותר מעמיק בענין: "כל אדם" שכל דבר בעולם כולל חלק "אדם". יש דצח"מ, וגם בתוך הדצ"ח יש חלק אדם – יכול להיות גלגול נשמה, גם בתוך אבן. בכל דבר שיש בעולם יש חלק אדם, ואותו חלק אדם מגיד עתידות לצדיק הגדול, כמו האריז"ל או הבעל שם טוב. החכם הכי מושלם, הכי חכם, הוא יכול ללמוד מ"כל אדם", מהחלק אדם שיש בכל דבר בעולם.

עד כאן הפירוש הראשון ל"איזהו חכם הלומד מכל אדם".

לימוד מהצדיק שבבחינת "כל אדם"

הפירוש השני כבר משהו שוה לכל נפש, לכולנו, גם לעבודת הבינונים: איזהו חכם? תלמיד חכם – חכם גם כתלמיד – שיודע לחפש ולזהות את הצדיק שבבחינת "כל אדם". מה הכוונה? צדיק שהוא נשמה כללית, שממילא כולל גם אותו. "איזהו חכם"? "הלומד" – מחפש מישהו ללמוד ממנו שהוא "כל אדם", ש"כל אדם" מתרכז באחד, הנשמה הכללית של הדור, משה רבינו של הדור. החכם יודע לחפש ולמצוא את ה"כל אדם". זהו, בקיצור, הווארט השני.

לימוד סודות התורה – סודות עולם התיקון

בפירוש השלישי מאריך שצריך ללמוד הרבה נגלה, וחכם אמתי יודע שעם כל הגמרא והפוסקים וכו' שלומד, הוא חייב ללמוד ולהקדיש עצמו – מהתחלה – גם לרזין דאורייתא, נשמתא דאורייתא. צריך ללמוד מ"כל אדם", שהיינו סודות עולם התיקון – "כי זה כל האדם"[יא] – שבאותיות של קבלה היינו סוד המלך הדר, ראשית וכללות התיקון. אחרי שבעה מלכים שמתו, שלא היו בבחינת "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" – כל אחד אמר "אנא אמלוך"[יב], היו ענפין נפרדין ונשברו ומתו – עד שמגיע סוד המתקלא[יג], "כל אדם", סודות עולם התיקון. זהו מה שצריך ללמוד, ושם המתיקות – יחד עם האין והבטול. כשלומד את "כל האדם" הוא זוכה למצוא את המתיקות האמתית, האין סופית, שיש בתורתנו הקדושה. הוא מזהה זאת פשוט עם לימוד הרבה אריז"ל ומזכיר ספרי בעל התולדות, תורת הבעל שם טוב. זהו הלימוד "מכל אדם" – לימוד של עומק סודות עולם התיקון, כל האדם דתיקון.

הכנעה-הבדלה-המתקה בפירושי "איזהו חכם"

שוב, פירוש אחד הוא שהחכם הכי גדול לומד מהדברים הכי נמוכים – זו ההכנעה של הצדיק הכי גדול. הפירוש השני הוא חיפוש הנשמה הכללית של הדור ודבקות בה – הבדלה. הפירוש השלישי הוא פשוט להתענג על פנימיות התורה, סודות "כל האדם" של עולם התיקון. אלה שלשה פירושים יפהפיים. כמובן, מי שלומד על פי פשט לא תופס אף אחד מפירושיו.

"איזהו גבור" – תשובה על כעס ותאוה

נמשיך עוד יותר בקיצור:

הוא אומר ש"איזהו גבור" היינו עבודת התשובה – בפרט התשובה על כעס ותאוה. על כעס כתוב "טוב ארך אפים מגבור" ועל תאוה "ומושל ברוחו מלֹכד עיר"[יד]. לא נאריך בזה. "גבור הכובש את יצרו" הוא עושה תשובה בסוד "אני בינה לי גבורה"[טו] – ה עילאה שבשם הוי'. התשובה היא מכח התורה – "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין"[טז]. עיקר ה'חומר גלם' הוא היצר הרע שעיקרו שייך ל"מורגש" שבנפש, אך על ידי ה"תורה תבלין" הוא מעלה את ה"מורגש" ל"מושכל" ובכך ממתיק-מתבל-כובש את היצר[יז]. תשובת ה"גבור" כוללת תפלה ל"בעל החוטם"[יח], להמשיך מעתיקא אור-כי-טוב להמתיק את הגבורות-דינין דז"א, כאשר מעלת התשובה ניכרת דווקא בהתגלות עתיקא והפיכת מדת הדין למדת הרחמים, דהיינו "טוב ארך אפים [אור דעתיקא] מגבור [גבורות דז"א] וגו'".

"איזהו עשיר" – צדקה ותמיכת תורה

אחר כך מסביר "איזהו עשיר? השמח בחלקו" – לא כמו הפשט, שיתכן שאדם הוא עני אבל שמח בחלקו ולכן עשיר – על עשירות בדעת[יט], לכן כנגד ה-ו שבשם הוי'. מדובר כאן בעשיר האמתי (כפשוטו), זבולון, התומך ביששכר. הוא העשיר המאושר. מה הכוונה ששמח בחלקו? העשיר האמתי, שיש לו כסף – הרבה כסף – יש לו דעת להבדיל ("אם אין דעת הבדלה מנין"[כ]) מה מכל הרכוש שלו שייך לו ומה הוא צריך לפזר לצדקה. מה ששייך לו הוא "יגיע כפיך כי תאכל"[כא].

הוא אומר משהו מאד עמוק – כשאדם עובד יש מה שהוא מקבל ביגיעה וקושי ויש מה שמקבל בתוספת ברכה, "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[כב], שפע גדול מה', כמו זכיה בפיס. גם אצל מי שעובד – יש את החלק שהוא עבודתו ויש חלק שהוא רק אתעדל"ע, מתנת חנם מלמעלה. אם יש לו דעת הוא יודע שהכסף שהרווחתי ביגיע כפי – ה' רוצה שיספק אותי ואת כל הצרכים שלי בחיים, יספיק בשבילי. אבל כל מה שה' נותן לי – מליונים, אצל העשיר האמתי – הכל ברכה ושפע, הכל מכל כל הוא בשביל לפזר לצדקה, גם לעניים ובעיקר לתמוך בתלמידי חכמים שהם בבחינת שבת. בשבת אסור לעבוד – לאותם תלמידי חכמים אסור לעבוד ולהרויח. אם יש שטוענים על הכוללניקים – הוא מסביר שהם שבת, אסור לעבוד, אז צריך את הזבולון שיתמוך בו. בזכות זאת זבולון עשיר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא – "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא"[כג], כי תומך ביששכר.

שוב, הוא אומר שלעשיר יש דעת להבחין מה החלק שה' יעד לי, וכל השאר ה' נתן לי כפקדון לפזר לצדקה.

"איזהו מכובד" – להאיר את הבריות

אחרון חביב, "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". הוא אומר שזהו הצדיק שיודע איך מקבלים כבוד. כאן הוא מדגיש את הנקודה הראשונה, שעיקר עבודת ה' הוא להיות אין – לא מגיע לי שום כבוד, אני בורח באמת מהכבוד. הוא אומר שהחכם – הלומד סודות התורה (הפירוש השלישי של איזהו חכם, בחינת המתקה כנ"ל) – לא יזכה לקלוט שום דבר אם ירצה להיות רב או רבי ח"ו. מתחיל מ"בורח מן הכבוד"[כד], הוא החכם בו פותחת המשנה – להיות אין, לברוח מהכבוד. בסוף הכבוד רודף אחריו ומשיג אותו, "איזהו מכובד?", אבל אם המכובד הוא חכם הוא יודע לקבל כבוד – יודע שהוא אין ומיד זוקף הכבוד למעלה, לקב"ה.

הכבוד מגיע לה', לא מגיע לי כלל וכלל כי אני אין, אבל הוא גם יודע עם הכבוד הזה לכבד-להאיר – "הארץ האירה מכבֹדו"[כה] (בחינת "יהי כבוד הוי' לעולם") – את הבריות. אנחנו מסבירים בחנוכה[כו] שכבוד הוא הממוצע בין אור ליפי, סוד הצלמים – לבוש, אבל לבוש מאיר, כמו "כתנות אור" של רבי מאיר[כז]. הוא מכבד-מאיר את הבריות עם הכבוד שהוא מקבל. הוא אין, לא שלו, אבל מעביר למעלה ותוך כדי גם הכבוד שהבריות נותנים לו מרחיב את דעתו (הבריות עצמם מתכבדים בזכות שלהם לתת לו כבוד) – ואז הוא יכול עם הכבוד להשפיע ולהאיר לבריות את האור כי טוב של תורתנו הקדושה, שגם נקראת כבוד, "אין כבוד אלא תורה"[כח]. עם התורה הזו הוא מכבד את כל הבריות שנותנות לו את הכבוד, שבעצם הוא בורח ממנו – מואס בכבוד עצמו והכל זוקף למעלה.

עד כאן, ממש בקיצור, פירוש ארבע המדרגות כאן כנגד י-ה-ו-ה. הכבוד הוא המלכות, "כבוד מלכים"[כט], ה תתאה של שם הוי'. הוא הכי האריך ב"איזהו חכם? הלומד מכל אדם" – שלשה פירושים – ואחר כך "איזהו גבור? הכובש את יצרו", ו"איזהו עשיר? השמח בחלקו [שלו]" ו"איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

עד כאן הזכרנו את ארבעת הצדיקים של נצח שבנצח, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל. מהיום הזה נגיע שבוע הבא לל"ג בעומר, נשמח עם רשב"י, והעיקר שנשמח עם מלך המשיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עיקר דרך הבעל שם טוב הוא לראות ולהרגיש את מתיקות הקב"ה בעולם מתוך בטול חוית אין.
• החכם לומד מכל דבר, גם מדברים נמוכים; הבינוני נדבק בצדיק שכולל את נשמתו; החכם הוא זה שלומד את סודות פנימיות התורה.
• הגבור הוא זה שממתיק ("כובש") את יצרו על ידי עבודת התשובה.
• העשיר הוא זה שיודע להבדיל איזה חלק מרכושו שייך לו ואיזה עליו להעניק לצדקה ולתמיכת התורה.
• המכובד – החכם שלומד מכל אדם וזוכה לכבוד – זוקף את כל הכבוד לקב"ה ומשתמש בכבוד עצמו, ממנו הוא בורח, עבור הבריות.