1

שבת קדש פרשת בהר-בחֻקֹתי, כ"ד אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (מב, נו-נז, עז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף]

א. שפלות האדם התחתון ושפלות האדם העליון (אות מב)

נשחזר את הניגון החדש מ"ואביטה".

נגנו "דרור יקרא" של הרב. [יש בפיוט הזה בדיוק אלהים מלים והשם היחיד שמוזכר פה הוא שם אלקים.] גם שם א-ל. שם אלקים מופיע כאן בתחלת החצי השני של הפיוט – החצי הראשון מתחיל "דרור" והחצי השני מתחיל "אלהים". כמה שוה דרור אלהים? [מלכות] כן, והוא עולה משולש א-ל. קשור לפרשת שבוע בה כתוב "וקראתם דרור בארץ", ועל ידי זה מתקיים "אני אמרתי אלהים אתם", תיקון מלכות ישראל בארץ ישראל. כמה שוה "דרור בארץ"? משה-משיח ("ישמח משה"), משולש לז (יחידה), "ואת הארץ" (חותם הפסוק הראשון בתורה), אור מלכות, מלכות אין סוף. אם כבר, נתבונן בכל ראשי הבתים של הזמר. "דרור... דרוש... דרוך" (עד כאן לשון נופל על לשון, הכל רומז לדירה בתחתונים, תאותו של הקב"ה כביכול בבריאת העולם) עולה ה"פ "דרוך" ("דרוך" פנים ואחור: ד דר דרו דרוך דרוך רוך וך ך). "אלהים... הדוך... דעה" עולה ר, דהיינו אחורי אלהים: א אל אה אלהי אלהים. ממוצע כל ו הלשונות עולה יה ברבוע. הס"ת = אחד פעמים מה, הרוא"ת = טוב פעמים מה (טוב מאד, אדם טוב), וידוע שאחד וטוב מתחפלים באטב"ח. ועוד, הערך הממוצע של שש המלים החותמות את ששת הבתים – שבת, עמי, אקרא, נהר, רנה, קדשך = ז בחזקת ג, "גשם נדבות", "שבעתים כאור שבעת הימים", "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" לע"ל, ודוק. ועוד: "דרור יקרא... דרוש נוי... דרוך פורה... אלהים תן... הדוך קמי... דעה חכמה" עולה אחד פעמים אור (יש יג לשונות של אור בתורה כנודע), אין סוף. תן לחכם ויחכם עוד.

נגנו "ברוך אל עליון". [של מי זה?] לא יודע, נגון חסידים.

באיזו שפלות להתבונן בתפלה?

מב. אי' בשם הרמב״ם [צריך לחפש את המקור ברמב"ם, כי הוא נוגע להבנת הענין (יש בהלכות תפלה ברמב"ם כמה דברים דומים.) אם הוא כותב "איתא בשם הרמב"ם" מן הסתם אין הכוונה לדבר היוצא מפורש ביד בהלכות תפלה. אכן יש עוד ספרים שמביאים זאת כמובא בטור/במחבר בשם הרמב"ם (ומציינים להלכות יסודי התורה, ששם לא כל כך קושר לתפלה). לכאורה הכי קרוב זה לשון הרמ"א באו"ח צח, א: "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם", רק ששם הוא לא מביא זאת בשם הרמב"ם] שא״א [כאן כך היא הגרסא. אם קוראים רק עד סוף המשפט היה אפשר להסביר שהכוונה שאי אפשר לכוון ביחד עם פירוש המילות גם שפלות האדם ורוממות א-ל, כי צריך לחשוב על פירוש המילות. אבל לפי ההמשך משמע שאכן יש כאן טעות, כמו שאחרים תקנו, שבמקום "א"א" צריך להיות כתוב "שיש" – שיש לכוין בתפלה, לצד פירוש המלות, בשפלות האדם ורוממות א-ל, כיון שבהמשך מביא כסתירה מדא"ח שאין לחשוב בתפלה על שפלות עצמו.] לכוון בפיה"מ בתפי' ב' דברים שפלות האדם ורוממות א״ס [הוא כותב כאן  'רוממות א"ס', והוא בדווקא כותב כך, ולא כמו הגרסאות ש'תקנו' ל'רוממות א-ל' – למרות שכך שגור הלשון בספרי החסידות הכללית ומן הסתם גם הרמב"ם עצמו כתב 'רוממות א-ל', כלשון הפסוק "רוממות אל בגרונם" – כי החסידות מדברת על אין סוף. הוזכר כאן 'פירוש המילות', אבל אצל חסידים 'פירוש המילות' היינו הדרושים הכי עמוקים שיש – כל הסידור עם דא"ח, הדרושים הכי עמוקים, נקרא 'פירוש המילות' (וכן ספר פירוש המלות לאדה"א). כאשר כתוב ב"היום יום" שהצמח צדק למד עם ילדיו פירוש המילות הכוונה כפשוטו, אבל כך היה עד גיל 6 – מכאן והלאה 'פירוש המילות' נעשה יותר ויותר עמוק.],

ובדא״ח נתבאר שבשפלות עצמו לא יחשוב בתפי' [כמו שלמדנו בליל שבת על "עיניו למטה ולבו למעלה", שענין ה"כובד ראש" – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", "הכנעה ושפלות", הוא לפני התפלה.] ודב״ק [ודברי קדש] הרמב"ם אמת על אחר - שפלות האדם העליון שמצד עצמותו כי לא אדם הוא וד״ל [הפסוק ששייך לכאן, שהוא לא מביא, הוא "המגביהי לשבת. המשפילי לראות בשמים ובארץ" – מצד ה' ההבטה בשמים היא השפלה בדיוק כמו ההבטה לארץ. עצם ההתייחסות למציאות – העליונה כמו התחתונה – בבחינת "אדם" היא כבר שפלות ביחס לעצמות ה', "כי לא אדם הוא". ההרגשה שהקב"ה הוא כן "אדם", כביכול, היא ברחמים שלו – "אל רחום וחנון ארך אפים". ה' מאריך אף מתוך רחמים, ועל האדם להדבק במדותיו – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'". ברוממות של ה', "כי לא אדם", הוא למעלה גם מהרחמים, לכן "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". שמואל הנביא אמר זאת כששיסף את אגג שתי וערב במלחמת עמלק – לגבי עמלק אין שום רחמים, וזו דרגת "לא אדם". למה אין רחמים על עמלק? כי "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים". היום אנשים מרחמים על כולם, גם על מחבל שבא לעשות פיגוע – חושבים שברגע שהוא מנוטרל כבר אסור לגעת בו לרעה, ונדמה שזו דרגת "אדם" אצלנו, אבל יש דרגה מעליה והיא "כי לא אדם".].

סובל כל עלמין

מבוארות כאן שתי מדרגות בשפלות: הראשונה היא שפלות עצמו, בנוגע אליה מבואר בחסידות שאין לחשוב עליה בזמן התפלה עצמה, והשניה היא שפלות האדם העליון ביחס לעצמות ה', בה כן ראוי להתבונן בתפלה (וזהו הביאור המחודש שלו במובא בשם הרמב"ם). צריך לומר שיש קשר בין השפלות שלנו לשפלות של ה'. איפה אפשר למצוא את הקשר? כתוב שה' מתחרט כל יום על שלשה דברים שברא, וביניהם היצר הרע. בכל ראש חדש מקריבים קרבן "חטאת להוי'" [כתוב שהוא כפרה על מיעוט הלבנה.] כן, בריאת היצה"ר קשורה גם למיעוט הלבנה. עוד אחד מהדברים שהקב"ה מתחרט כל יום על בריאתם הוא הישמעאלים, הערבים. כלומר, הקב"ה לוקח אחריות ואשמה כביכול על דברים שעשה.

ה' קם בבקר, מקבל את העיתון עם החדשות ונהיה לו שחור בעיניים... הוא סובל זאת, "ואני אסבול", למרות שהוא יכול לבטל את כל העולם ברגע. יש ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ויש גם סובל כל עלמין. כמו מישהו שיש לו בעיה עם הילדים שלו – הוא יכול לעשות סדר בדרך קשה אבל הוא גם יכול לקחת את הדברים כלפי עצמו ולראות שאולי אני אשם, שלא חינכתי אותם כמו שצריך. זו תחושת אשמה שקיימת אצלנו וכביכול גם אצל הקב"ה והיא מקום החיבור בין השפלות שלנו לבין השפלות של הקב"ה. זו לא הכוונה של מה שכתוב כאן ברמ"ח אותיות, אבל אם לוקחים את הדברים הכי רחוק מגיעים לשם.

[שאלו שאלה על רחמי ה'.] רבי נחמן מביא בשם אדמו"ר הזקן – דרוש שלא עבר במסורת חב"ד אלא רק בברסלב, נראה שרבי נחמן מאד אהב את הווארט הזה ששמע מפי אדמו"ר הזקן – שאת הפסוק "רחמיך רבים הוי'" יש לפרש כמה גדולה הרחמנות עליך ה', שהרחמים הכי גדולים הם על ה' יתברך עצמו, שסובל הכל (הרחמים על ה' מוזכרים גם בתניא ובדרושי דא"ח על הפסוק "וישוב אל הוי' וירחמהו" אבל בפסוק "רחמיך רבים הוי'" מודגש הפלגת הרחמים על ה').

ב. בין הרבי והחסידים – חסידות, בשר ולחם (אותיות נו-נז, עז)

עד כאן 'סתימת החור' של האותיות שהיו בין מה שלמדנו לפני למעלה מ-30 שנה לאותיות שבהן התחלנו בסבב הלימוד הנוכחי.

חדשות במאמר (אות נו)

הגענו עד לאות נו:

נו. פ״א א' רז״ז [רבי זלמן זעזמר. הוא היה חסיד של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, משכיל גדול בחסידות, ויש מי שיאמר שהוא היה החסיד הכי חריף של אדמו"ר האמצעי. הוא הביא את רבי הלל לחב"ד – דווקא רבי הלל, שהיה ה'עובד' הכי גדול. ר' הלל היה אברך בן 12 בטשערנוביל, אבא שלו היה מקושר לרבי מרדכי מטשערנוביל, ורבי זלמן זעזמער קירב אותו לחב"ד. יש הרבה סיפורים סביב הענין. רבי הלל מזכיר בהקדמה לספר שער היחוד בנוגע לחידוש שלו ש-ז תקוני גלגלתא הם שבעה חושים בנפש.] על מאמ' א' מאדמוה״א שלא שמע בה חדשות [לא שמע במאמר דבר חדש, 'נייעס'.], והקפיד עליו [השמועה על מה שאמר הגיעה לאזני אדמו"ר האמצעי על ידי "אינשי דלא מעלי".] ואמר ער וועט זאגן אז ס'איז ניטא דא קיין נייעס איך וויל אים פארשיקן אין סיביר ['הוא אומר שהוא לא שומע במאמר חדשות? אני אשלח אותו לסיביר!'. כנראה ראה ברוח הקדש שהוא הולך להישלח לסיביר ולכן אמר כך. עוד מעט נזכיר שרבי זלמן זעזמער נשלח לסיביר בגלל עיסוקו במסירות נפש במהפכה הרביעית, שלימד גוים תורה וגייר אותם.].

ואז הגיע כתב רבנות מפאריטש [כנראה נפטר שם רב המקום – מכל עיירה של חסידים שנפטר בה המרא דאתרא והוצרכו לרב חדש היו שולחים לרבי שימנה להם את הרב החדש.]. ובא ר״ה לליובאויטש [כנראה הוא היה השליח להביא את הכתב רבנות.] שישלחו לשם את רז״ז [הרב שלו. רבי הלל היה מספיק קרוב לרבי שהוא יכול להמליץ את מי לשלוח לרבנות.], וענהו אדמוה״א: אותך אשלח לרב שם ולא אותו. אח"כ ממלשינות נסתבב ששפטוהו להשתלח לסיביר [כמו שאמרנו קודם, כאן לא כתוב, אבל במקום אחר מסופר שהמלשינות שהיתה עליו היתה שעסק בלקרב גוים ליהדות. העונש על כך היה מות, וגזרו לשלוח אותו לסיביר.] ויום אחד קודם שנשלח נסתלק [כנראה שההסתלקות היתה ברצונו. יש סיפור שלם בענין: כאשר באו לקחת אותו לסיביר אמרו להם שהוא נפטר, השוטרים לא האמינו להם, חשבו שאומרים כך כדי להפטר מהם, וחפרו בקבר כדי לבדוק.].

ופי' רש״ג כשאדמו״ר או' דא״ח זהו התגלות הענין למשל כשמדבר מסובב וממלא אז נתגלה בכל - לשיש נפש זכה [ניתן להמליץ טוב על ר' זלמן זעזמער שבמה שעסק בקירוב גוים במסירות נפש הוא התלבש בנפשם כדי להעלות אותם – מי שהולך לעסוק בקירוב, או בהחזרה בתשובה של יהודים או בגיור גוים, מתלבש בנפש מי שהוא מתעסק עמו – וההתלבשות לכלכה את נפשו, לכן לא התגלה אצלו הענין הפנימי באותה פעם.] - סובב וממלא שזהו חדשות אף שהענין כבר נשמע מ"מ הגילויים הם חדשות (ע״ד המחדש בטובו [בכל יום תמיד מעשה בראשית.]) ולכן הקפיד על שאמר שלא שמע חדשות.

יש שלש דרגות במי שבא לרבי: יש יהודי פשוט שרוצה רק עצם, רק לראות את הרבי, והולך למאמר של הרבי אף שאינו מבין כלום (בדור שלנו יתכן שהוא מאד מלומד אך אינו מבין את השפה בה הרבי מדבר); יש 'עובד' שמגיע לשמוע את המאמר, וכך לזכות שיתגלה אצלו הענין, האלקות שבדברי הרבי (הגם שכבר שמע את ההשכלה שבמאמר בעבר); ויש 'משכיל' שרוצה לשמוע דווקא השכלות חדשות – עליו הקפיד אדמו"ר האמצעי.

טעם בחסידות (אות עז)

הדבר מזכיר את מה שכתוב באות עז:

עז. פעם אחת, אמר ר' אייזיק מהומיל לאדמו"ר הזקן: "א רבי זייט איהר, און חסידות נעם איך פון אייערע ווערטער; און א טעם אין חסידות נעם איך פון אייער ר' בער'ן" ['אתם הנכם רבי, וחסידות הנני לוקח מדבריכם; אך טעם בחסידות אני מקבל מר' בער שלכם (אדמו"ר האמצעי)'.] [לכאורה זו 'עזות' לומר כך לרבי.].

במקום אחר כתוב שצהבו פניו של אדמו"ר הזקן מדברי רבי אייזיק. רבי אייזיק גם היה 'משכיל', ואצל אדמו"ר האמצעי הוא קבל טעם בחסידות. [בספר לשמע אזן כתוב גרסא אחרת, שאמר לאדה"ז שאלקות הוא לוקח ממנו, חסידות מהמאמרים שלו, וטעם בחסידות מאדמו"ר האמצעי].

בספר חסדי דוד הנאמנים הסברנו על סוד האח"פ – אורות האזן-חוטם-פה דא"ק – שהם מכוונים אצל הרבי (א"ק) ל'משכילים' כדוגמת רבי אייזיק מהומיל (אזן), 'עובדים' כדוגמת רבי הלל מפאריטש (חוטם) ו'חוזרים' כמו ר' יואל כהן (פה). שם הסברנו גם שאורות העינים והמצח הם שתי דרגות של שלוחים – השלוחים הראשונים הם בסוד אור העינים שנשבר, שלוחים שחוששים מהשגת גבול ולא מתכללים זה בזה, והשלוחים השניים הם בסוד אור המצח, שלהם נוגע רק קיום השליחות (בלי שום "אנא אמלוך") ולכן הם מתכללים ונותנים מקום לעוד שלוחים שיפעלו. בכל אופן, אורות אזן הם רבי זלמן זעזמער ורבי אייזיק מהומיל, לכך רומז הלשון שרבי זלמן לא 'שמע' חדשות במאמר – שמיעת האזן, השייכת ל'משכילים'.

צרכי הרבי ובני ביתו מול צרכי החסידים (אות נז)

נלמד עוד אות אחת:

נז. ר״ה אמר דעם רביינס פלייש לגבי אונזער ברוייט איצ״ל, דעם רביינס קינדערס פלייש לגבי אונזער פלייש איז אויך איצ״ל דעם רביינס קינדערס פלייש לגבי אונזער ברוייט דארף מען לאזן הערן אז ס'איז בילכער.

ידוע אצל חסידים שהצדקה הכי מובחרת היא דמי מעמד – מעמד-געלט – שנותנים כדי להחזיק את בית הרבי. על חשיבות הגשמיות של בית רבי אומר רבי הלל: חשוב שלרבי יהיה בשר יותר מאשר שלנו יהיה לחם – פשיטא; חשוב שלבני הרבי יהיה בשר יותר מאשר שלנו יהיה בשר – גם פשיטא; אם הבשר של בני הרבי יותר חשוב מהלחם שלנו – על זה כבר צריך לתת את הדעת אם אכן כן.

מה הענין כאן? מי אמר בתניא שאכל בשרא שמינא דתורא וזה גרם לו להרחבת השכל? רבא, כלומר שבשר גורם להמשיך מוחין. מוחין היינו חיות והמוחין של הרבי מחיים את כל עדת החסידים ואת כל ישראל. את שלש הדרגות כאן – יחס בשר הרבי ללחם שלי, יחס בשר בני הרבי לבשר שלי, יחס בשר בני הרבי ללחם שלי – יש לכוון כנגד חב"ד:

הרבי הוא חכמה, לו נביעת האין-סוף כנודע (סוד ה-י של רבי), ו"החכמה תחיה בעליה" – הרבי מחיה את החסידים שתומכים בו בגשמיות (שעל שם כך נקראו "בעליה") ועד כדי שמוותרים על הצרכים הבסיסיים שלהם (לחם) כדי שלרבי יהיו מותרות (בשר). בינה היא "אם הבנים". פשיטא (לא כל כך פשיטא כמו הדרגה הראשונה ביחס לרבי עצמו, אלא גם פשיטא למי שיש לו בינה להבין דבר מתוך דבר) שהבשר של בני הרבי חשוב יותר מהבשר שלי (וגם דרכם מקבלים חיות, מתוספת המוחין שלהם, מוחין דאמא). "אם אין דעת אין בינה" – דעת ובינה תלויות זב"ז. אך שרש הדעת בכתר, בפנימיות הכתר ועד לשרש העליון ברדל"א. לכן אין הדבר ידוע בברור שבשר בני הרבי חשוב יותר מהלחם שלי (כמו שבודאי בשר הרבי חשוב מהלחם שלי כנ"ל בסוד החכמה, מוחין דאבא, בטול אמיתי), וד"ל.