כל המדות בדרך לגן עדן

כש"ט סח ו-סג

י"ד אלול תשפ"א – נסיעה לצפון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הבעל שם טוב מסביר כיצד תלמידיו של אברהם אבינו מסוגלים להשתמש גם במדות הרעות לטובה, בעוד תלמידיו של בלעם הרשע הופכים את היוצרות ומשתמשים לרעה גם במדות הטובות. בשיעור המיוחד בכתר שם טוב מתבאר שדווקא בכח המלך – הקיים ב"כל ישראל מלכים" – להשתמש לטובה בגבהות ולו שייכת התובנה כיצד ניתן לרתום גם תאוה רעה לעבודת ה'. מכיון שמדובר באחד מיסודות תורת הבעל שם טוב, יש בו התייחסויות לתורות נוספים שלו ולמדרגות שונות בבירור המדות. שיעור מיוחד לפרשת בלק.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?

המשנה בפרקי אבות[ב] אומרת:

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינו וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

על המשנה הזו כתוב בכתר שם טוב אות סח:

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו כו', והקושיא מפורסמת,

הקושיא המפורסמת, אליה מתייחס הבעל שם טוב בכמה תורות[ג], היא שהמשנה מסבירה היטב בחלקה הראשון את ההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו, בעלי המדות הטובות, לתלמידיו של בלעם הרשע, בעלי המדות המושחתות, ומה מקום יש לחזור ולשאול "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע"[ד]? ההסבר הפשוט הוא שבהתחלה המשנה דברה על ההבדל המהותי ביניהם ובסוף היא מדברת על ההבדל בנוגע לגמול, אבל מכיון שהגמול הוא התוצאה הטבעית והמובנת מאליה של ההבדל ביניהם, עדיין יש מקום לקושיא.

ההיפוך בין גשמי לרוחני

וביאר מורי זלה"ה, כי גם תלמידי אברהם אבינו יש להם מדות של רוח גבוה, והוא הדין איפכא דהם יש להם מדות של נפש שפלה כו', רק שזה לוקח בגשמי וזה ברוחני.

הבעל שם טוב מסביר שבחלק השני של המשנה יש תוספת עיקרית על החלק הראשון: בחלק הראשון מדובר על המדות הטובות של תלמידי אברהם אבינו ועל המדות הרעות של תלמידי בלעם הרשע. בחלק השני השאלה היא על ההבדל ביניהם באותן תכונות עצמן – גם לתלמידי אברהם אבינו יש את כל המדות, כולל המדות השייכות לתלמידי בלעם הרשע, וגם לתלמידי בלעם הרשע יש את כל המדות, כולל המדות השייכות לתלמידי אברהם אבינו. אלא שבמדות הזהות עצמן, תלמידי אברהם אבינו "אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא" ואילו תלמידי בלעם הרשע "יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת".

תלמידי אברהם אבינו יודעים שבמדות הטובות שלהם ראוי להשתמש ביחס לעולם הזה ("אוכלין בעולם הזה") ואילו במדות ה'רעות'-ההפוכות ראוי להשתמש ביחס לעולם הבא ("נוחלין העולם הבא")[ה], כמו שהבעל שם טוב יפרט. לעומתם, תלמידי בלעם הרשע נוהגים הפוך בדיוק – במדות הטובות בהן תלמידי אברהם אבינו "אוכלין בעולם הזה" הם "יורשין גיהנם" בעולם הבא ובמדות הרעות הטבעיות שלהם, בהן תלמידי אברהם אבינו "נוחלין העולם הבא", הם "יורדים לבאר שחת" כבר בעולם הזה[ו] (וכך ניתן להסביר היפוך הסדר בין העולמות בלשונות המשנה ביחס לתלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע[ז]).

גבהות טובה ושפלות רעה

הבעל שם טוב נותן דוגמה לביאורו:

פירוש תלמידי אברהם אבינו ע"י רוח גבוה ויגבה לבו בדרכי ה' לעשות מצוות גדולות,

"רוח גבוהה" היא מהמדות הרעות של תלמידי בלעם, אך תלמידי אברהם אבינו משתמשים בהם לכתחילה לטובה, בדרך של "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[ח], פסוק שאנחנו אוהבים לצטט[ט], וכבר נסביר יותר. בשביל לעשות מצוה גדולה צריך להיות לא-נעבעך, האדם צריך להיות עם רוח גבוהה – להרגיש שיש לו כח לחולל דברים גדולים.

לעומת זאת, תלמידי בלעם הרשע לוקחים מדה טובה של תלמידי אברהם אבינו ומשתמשים בה לרעה:

ואלו על ידי נפש שפלה הם שפלים בעיני עצמם שלא לעשות מצוות.

כאן הבעל שם טוב לא מדגיש שמדובר ב"מצוות גדולות" (כמו במשפט הקודם) – הם בכלל לא עושים מצוות, לא רק מצוות גדולות. הסדר בקדושה הוא "מצוה גוררת מצוה"[י], אבל הם מתחילים בכך שאינם עושים מצוות גדולות, כי הם אומרים שאינם ראויים לכך, וגומרים בכך שאינם עושים גם מצוות 'סתם'.

הרשע, מתוך השפלות שלו, בסוף יוצא מהדת לגמרי[יא]. בעצם, השפלות הרעה, ענוה של שקר, היא פשוט מקור של כפירה. כפירה היא כפור וכפור הוא מות. יש כאן משהו עמוק: אם אדם חושב ש'אני לא ראוי לעשות דברים חשובים', בדקות שבדקות הוא פשוט לא מאמין במציאות ה'. הגבהות כאן היא "בדרכי הוי'", מתחברת לה' – כמו שמיד נרחיב עוד – והשפלות כאן היא מקור של כפירה.

התורה הזו מזכירה אחת התורות הכי יסודיות של הבעל שם טוב – הפירוש שלו על פרה אדומה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים[יב] (הנושא של פרשת חקת, הקודמת לפרשת בלק בה נמצא בלעם הרשע). שם הוא מסביר שבתחלת העבודה צריך בטחון, כולל בטחון עצמי שאני מסוגל – דווקא הגבהות הזו מטהרת את הטמא. מיהו טמא? טומאה היא לשון טמטום[יג], טמטום הלב והמח – טמא-מטומטם שאין לו כח ואין לו מוטיבציה לעשות כלום, הוא אדיש. בשביל לצאת מהטומאה הזו – טומאת מת, אבי אבות הטומאה – צריך גבהות. אחרי שאדם עושה משהו הוא צריך להשפיל את עצמו לגמרי, להגיע ל"רוח נמוכה" ול"נפש שפלה" לחלוטין – כדי שלא ישך אותו הנחש בסוף המעשה ויכניס בו סיפוק. הסיפוק הוא ארס הנחש, כמו שלומדים תמיד[יד] – הארס ממית, מבטל את כל המצוה שהוא עשה. על כך כתוב שאותה גבהות, שקודם טהרה את הטמא, עכשיו מטמאת את הטהור.

תיקון המלכות

העיקר כאן הוא הפסוק "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זהו פסוק שאמור ביהושפט המלך, ממלכי בית דוד הצדיקים. המלך יהושפט עשה תיקונים גדולים במדינה, במיוחד תיקון המשפט[טו] – הוא כבד מאד את השופטים ותקן את מערכת המשפט בארץ. יהושפט גם שפט את עצמו, העריך שהוא ראוי לעשות זאת – שהוא יכול לקום ולעשות תיקונים במדינה, נגד הטבע, נגד כללי המשחק המקובלים במדינה. יהושפט לא פוחד – לא פוחד מאף אחד, חוץ מה' יתברך[טז]. כמובן, זהו נושא שקשור לתיקון שצריכים לעשות היום, לתקן את המשפט במדינה ולהפוך אותו למשפט עברי[יז].

ראשית בנין המלכות היא דווקא הגבהת עצמו, הגבהות שמטהרת מתים. על הפסוק "לך הוי' הממלכה והמתנשא לכל לראש"[יח] מסבירים בחסידות שבשביל העבודה בבחינת מלכות בנפש, "לך הוי' הממלכה", בקבלת עול מלכות שמים ועבודת עבד בלי שום טעם ודעת, צריך "והמתנשא לכל לראש" – "צריך להיות גם בחינת התנשאות קצת, לפי שאם לא יהיה בבחינת הגבהה קצת יכול ח"ו ליפול כי יחשוב בעצמו מה תופס מקום העבודה שלי בבחינת ועשה טוב ואפשר גם בבחינת סור מרע ועל ידי זה נופל הוא ממדריגתו לגמרי, לכן צריך להיות בבחינת התנשאות והגבהה קצת שפועל על ידי עבודתו מפני ששרש הנשמה שלו היא חלק אלוק ממעל... וזהו דכתיב ויגבה לבו בדרכי ה', שצריך להתאמץ ולהתחזק ולהגביה את עצמו מעט בכדי שעל ידי זה יתוסף להיות בבחינת סור מרע ועשה טוב"[יט]. זהו בנין המלכות אפילו בעבודת קבלת עול מלכות שמים, וקל וחומר כאשר מדובר במלכות שהיא התנשאות על עם, יזמה לעשות דברים גדולים בתיקון המציאות.

כל התיקון המדובר כאן, האבחון בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע, קשור למלכות. הנקודה כאן היא המלכות – אם אין את המלכות גם אין את החיבור לה'. כתוב שהגאולה תבוא[כ] כאשר "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[כא], והא בהא תליא – לבקש את "דויד מלכם" פירושו גם לבקש את דוד הפנימי, "ויגבה לבו בדרכי הוי'". אם אין אותו – אין את ה' בכלל, מגיעים לכפירה גמורה, כנ"ל. "ובקשו את הוי' אלהיהם" – את האלקים שלהם, על ידי מה? על ידי – "ואת דויד מלכם".

"ויגבה לבו בדרכי הוי'"

נתבונן בביטוי "ויגבה לבו בדרכי הוי'":

הביטוי חותם בשם "הוי'", אבל גם המלה הראשונה, "ויגבה", עולה 26, הוי'. כלומר, הוא מתחיל בשם הוי' ונגמר בשם הוי'. הרמז הזה אומר לי שה"ויגבה" נובע מכך שהוא מכיר בעצמו שיש לו "חלק הוי' עמו"[כב]. כמו שהזכרנו, הגבהות של יהושפט מתבטאת בתיקון המשפט – משפט הוא עומק הדין[כג], "משפט רחמי"[כד], שייך לשם הוי' ב"ה, שם הרחמים.

לא רק ש"ויגבה" בגימטריא הוי', אלא שיש כאן צירוף בולט של שם הוי', כאשר האותיות ג-ב מצטרפות ל-ה (כל שאר האותיות הן ממילא אותיות בשם הוי') – ו-י-ה-ה – הצירוף התשיעי, שהוא הצירוף של חדש כסלו[כה]. השרש של כסלו, כסל, הוא לשון של בטחון[כו], ובטחון הוא גם התכונה הפנימית של חדש כסלו (בהקבלת חדשי השנה לתכונות הפנימיות של הספירות[כז]). הבטחון הפעיל, היוזם, הוא פנימיות ספירת הנצח, שהיא "עומק רום" בעומקים של ספר יצירה[כח] – הכח לעלות גבוה, "ויגבה". ראשית בנין המלכות הוא מספירת הנצח[כט].

חוץ מהחתימה בפירוש בשם הוי', והפתיחה ב"ויגבה" שבגימטריא הוי', יש כאן עוד שם הוי', בסופי התיבות – "ויגבה לבו בדרכי י-ה-ו-ה"[ל]. כאן הצירוף הוא ה-ו-י-ה, הצירוף החמישי, שהוא הצירוף של חדש מנחם-אב. התכונה הפנימית של חדש אב, בהקבלה לכוחות הנפש, היא השפלות – התכונה שמשלימה את הבטחון, "עומק תחת" שמשלים את "עומק רום". "עומק תחת" שייך למלכות, שפנימיותה שפלות (וראשית בינה מהנצח, כ"ל), או לספירת ההוד, מקומה של המלכות, ה"חותם שוקע" של המלכות, "איהי בהוד"[לא]. השימוש של הרשע בשפלות לרעה, שמונע ממנו לעשות מצוות, הוא ממש "הודי נהפך עלי למשחית"[לב], השפלות שלו משחיתה אותו. אבל ב"ויגבה לבו בדרכי הוי'" יש את האיזון הנכון, מתחיל מ"ויגבה", "עומק רום", בטחון, ומסיים (בסופי תיבות) בשפלות, "עומק תחת". כמו בסוד של פרה אדומה, בהתחלה צריך "ויגבה" ובסוף להשפיל את עצמו לגמרי. הסיום כאן הוא ה"נפש שפלה" כפי שהיא אצל תלמידי אברהם אבינו, שהאדם לא זוקף לעצמו את המצוה בכלל – מכיר שהכל רק ה'.

כל הביטוי "ויגבה לבו בדרכי הוי'" עולה 326, שם הוי' (שרמוז כאן בשלשה אופנים שונים) ועוד 300, שם הוי' באתב"ש (מצפץ). כלומר, יש כאן יחוד של שם הוי' ב"ה עם השיקוף-ההתלבשות שלו באתב"ש[לג]. מה השיקוף? 300 (ש, מצפץ) בגימטריא "רוח אלהים"[לד] (שם אלהים במילוי), שחז"ל דורשים "זה רוחו של מלך המשיח"[לה]. המלך המתוקן, מלך המשיח, הוא מי ש"ויגבה לבו בדרכי הוי'" – ה"ויגבה" אצלו הוא הוי' וכל התנועה הנפשית שלו היא האתב"ש, השיקוף, של שם הוי'. הכל כאן "דרכי הוי'", שם הוי' כפשוטו.

עד כאן חשבון הפסוק עם רמזים חשובים לעניננו.

גאוה ותאוה

בכתר שם טוב כאן הניגוד הוא בין "רוח גבוהה" ו"נפש שפלה", אבל בפשט של המשנה הניגוד של "רוח גבוהה", גאוה, הוא "רוח נמוכה", ענוה, ואילו "נפש שפלה" היינו מיעוט תאוות, בניגוד ל"נפש רחבה" שמלאה תאוה. באמת, אם מסתכלים במהדורה המבוארת, רואים שכך מובא מהתולדות, אבל בכתנת פסים[לו] התורה הזו מופיעה יותר בהרחבה, עם הסבר של כל הזוגות במשנה – עין טובה לעומת עין רעה; רוח נמוכה לעומת רוח גבוהה, נפש שפלה לעומת נפש רחבה[לז].

בכל אופן, יש כאן יחס בין גאוה לתאוה. זו נקודה חשובה – בשרש הגאוה והתאוה הן אחד, יש תלות ביניהן, השאלה היא רק מה בא בגילוי קודם, "נפש רחבה" עם הרבה תאוות או "רוח גבוהה" שהיא גאוה. הצדיק, תלמידי אברהם אבינו, משתמש ב"נפש שפלה" בעניני גשמיות – לא מגיע לי גשמיות, אז איני מתאוה (לעומת הרשע שחושב שהכל מגיע לו, ולכן יש לו תאוות רבות). תלמידי בלעם הרשע, הרשעים, משתמשים ב"נפש שפלה" ברוחניות, אין להם תאוה ברוחניות. האמירה 'אין לי תאוה ברוחניות' הולכות עם האמירה ש'איני ראוי לעשות דברים גדולים'.

המלך ובן המלך

באמת, בתורה סג בכתר שם טוב, שכבר למדנו[לח], מוזכר אותו ביאור בפרקי אבות דווקא בהקשר של תאוה. בהערות בכתר שם טוב המבואר אומרים שמבואר שם 'באופן אחר קצת', ובאמת זהו ממש אופן אחר:

מהבעש"ט. משל למלך שהיה לו בן ורצה ללמדו כמה מיני חכמות שצריכין לו, ושכר לו כמה חכמים שילמדו עמו והוא לא יצלח שיקבל שום חכמה עד שנתייאשו מללמדו, ונשאר חכם אחד עמו. ופעם א' ראה בן המלך איזה בתולה וחמד יפיה, והיה החכם קובל למלך על בנו בענין זה, והשיבו המלך, אם כן מאחר שיש לו חמדה אפילו הוא גם בגשמי, מזה יבוא לכל החכמות, וצוה להכניס הבתולה לחצר המלך, וצוה עליה המלך שאם יתבענה לא תשמע לו עד שיקבל חכמה אחת, וכן עשתה, ואחרי זה אמרה שילמוד עוד חכמה, עד שעל ידי זה קיבל כל החכמות, וכשנעשה חכם אז מאס בבתולה הנ"ל, כי ישא בת מלך כמותו. והנמשל מובן.

אם כן על ידי מדה רעה שיש בתלמידי אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז, מה שאין כן כשיש מדה זו בתלמידי בלעם הרשע הרשיעו בזה יותר עד שעל ידי זה יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. ושפיר אמר ומה בין תלמידי אברהם אבינו כו'.

לבן המלך יש קשיי קשב וריכוז, הוא לא טפש – אבל הוא לא מצליח להתרכז בלימודים, אין לו מוטיבציה. רק כשיש לו תאוה, שהוא מתאהב באיזו בתולה, יש לו מוטיבציה והוא מצליח ללמוד את כל החכמות. גם כאן בולט שהתובנה הספונטאנית 'הנה, זה המפתח, מתוך התאוה הוא יוכל לעמוד על האמת' היא דווקא של המלך. החכם לא מצליח לתפוס את זה, הוא רק מתלונן, ודווקא המלך תופס את הפוטנציאל שיש כאן[לט]. כל ה"ויגבה לבו בדרכי הוי'" הוא תכונה של מלך. כנראה שלמלך יש גם תאוה, כמו לכל המלכים (כמו דוד המלך עם הנשים שלו ושלמה המלך עם הנשים שלו), והוא מבין שיש בתאוה של בן המלך איזה גרעין של "ויגבה לבו בדרכי הוי'".

כאן יש מלך ובן מלך – בן המלך מתאוה ולמלך יש 'חוש' איך אפשר להשתמש בזה לטובה. בעצם, זהו היסוד של "להוציא יקר מזולל"[מ] – היכולת להשתמש בתאוה הלא טובה כדי לקרב מישהו לה'. כתוב בהרבה ספרים[מא], גם בשם הבעל שם טוב, שיש סכנה בעבודה הזו, אבל גדולי הצדיקים עסקו בכך – כמו רבי נחמן מברסלב שיכול היה לשוחח עם המשכילים ולשחק אתם שחמט כדי להחזיר אותם בתשובה וכמו הרבי ר' בונים שהיה יכול לבלות במשחק קלפים עם 'משכילים' וכך לקרב אותם וכו'.

בירושלמי כתוב ש"כל ישראל מלכים"[מב] ובבלי כתוב ש"כל ישראל בני מלכים"[מג] – המלך ובן המלך יכולים להיות בתוך הנפש של אותו אדם. זו עוד תורה יסודית של הבעל שם טוב[מד], שאנחנו מדברים עליה הרבה[מה], שדוד המלך – שוב רואים שזו תובנה של מלך! – אומר "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך"[מו], שאדם מפתה את עצמו בתאוה שלו כדי לעשות מצוה, קודם כל הוא אומר ליצר הרע שהוא קם בשביל כוס קפה, וגם שותה את הכוס, ואחר כך הוא מקיים את המצוה שהוא רצה לקיים. גם בדרכו של רבי נחמן[מז], לפעמים אדם צריך לשמח את עצמו במילי דשטותא כדי לצאת מהעצבות ואז לעסוק בעבודת ה'.

הכנעה-הבדלה-המתקה

מה ההבדל בין ההסבר בתורה שלנו, תורה סח, להסבר בתורה סג? כאן המדה הרעה עצמה הופכת למדה טובה, כאשר משתמשים בה בהקשר הנכון, כדי לקום וליזום מצוה גדולה, אבל שם המדה עצמה היא מדה רעה, סתם תאוה, אלא שיש חכמה פנימית – חכמה סתימאה, עליה נאמר "אני חכמה שכנתי ערמה"[מח] – איך אפשר לנצל את המדה הרעה כדי לעלות בקדש, עד שהופכים אותה לקדושה. כמובן, לפני הכל יש את הפשט של המשנה – שתלמידיו של אברהם אבינו דוחים את המדות הרעות ומסגלים לעצמם מדות טובות.

אם כן, יש כאן שלשה שלבים, בסדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[מט]: בשלב הראשון, בדרך הפשט, צריך להכניע את המדה הרעה. בשלב השני דווקא המדה הרעה היא המפתח לשינוי ולגדילה. בתניא מוסבר ש"מח שליט על הלב"[נ], צריך לעשות אתכפיא על מנת להגביר את מה שהמח מבין על רצון הלב, אבל כאן המלך מבין שעל ידי החכמה שהבן שלו ילמד הוא יתעלה ממילא מעל התאוה. בשלב הזה צריך הבדלה, למצוא בתוך המדה הרעה את הגרעין הפנימי שאפשר להתקדם איתו – להבחין בין הפנימיות לחיצוניות[נא]. דווקא המלך יכול לעשות זאת, כי יש לו 'חוש' ב"ויגבה לבו בדרכי הוי'". השלב השלישי הוא ההמתקה הגמורה, כאשר משתמשים במדה הרעה עצמה לכתחילה באופן נכון ומתוקן.