סוד הברכות

בע"ה

כ' מנחם-אב תשפ"ג – כפ"ח

הילולת רבי לוי-יצחק שניאורסון זצ"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ביום ההילולא של רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, זכינו – בהפתעה – לשיעור מיוחד על ביאוריו לזהר העוסק בסוד "מטבע הברכה", עליו אנחנו חוזרים מאה פעמים בכל יום. פרק א עוסק ביחס לברכה בכלל והקשר שלה לתקופה זו של השנה – קריאת פרשיות-ברכה והכנה לתשובה של אלול. פרק ב עוסק בסוד המלה "ברוך" עצמה וכח החידוש הטמון בה. פרק ג משלים את "מטבע הברכה", "אתה הוי' אלהינו מלך העולם", ונותן כמה דוגמאות למהלך מיוחד בו מופיע ה"טוב" בשלב הראשון, נעלם בשלב השני וחוזר כ"טוב" כפול בשלב השלישי, התכלית. השיעור חותם בהתייחסות מעניינת לר' חיים מבריסק ולדרך הלימוד הרצויה לקראת גילוי "תורה חדשה".

א. זמן של ברכה

ניגנו ניגון הקפות, שאמיל.

לחיים לחיים. זכות אבא של הרבי תגן עלינו, ונזכה לגאולה הכללית והפרטית.

אורות בכלים – תרי"ג מצוות ומאה ברכות

נלמד קטע מהתורה של רבי לוי'ק. בפירושי הזהר שלו אין פירוש על פרשת ראה, אבל יש פירוש על פרשת עקב – פירוש על "מטבע הברכה", משהו כללי, שהרי בכל יום צריך לברך מאה ברכות[ב]. כך לומדים מפסוק שגם הוא בפרשת עקב, "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שֹׁאל מעמך וגו'"[ג], ודורש רבי מאיר "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" ומכאן ש"חיב אדם לברך מאה ברכות בכל יום"[ד]. כלומר, חוץ מ-תריג מצוות שיש ליהודי יש גם מאה ברכות.

כתוב ש-תריג בגימטריא אורות[ה] והמספר מאה הוא בגימטריא כלים[ו]. מכאן נלמד שהברכות הן הכלים למצוות. כל התורה היא אור, מתחילה "וירא אלהים את האור כי טוב"[ז], וכדי לעשות כלים לאורות של תריג מצוות צריכים את הברכות. על ידי הברכות שאנחנו מברכים את ה' ממשיכים מלמעלה למטה את עצמותו יתברך, והיות שרש הכלים גבוה משרש האורות[ח] – הכלים הם באמת המשכה של העצמות.

כשיש את כל האורות עם הכלים – תריג ועוד מאה – מגיעים כבר ל-713, בגימטריא תשובה[ט]. כלומר, סוד התשובה הוא לא רק לקיים תריג מצוות אלא לעשות זאת עם הכלים שלהן. מכאן רמז שמי שפגם ועבר את הדרך, וצריך לעשות תשובה, נפל כי קודם היו לו רק אורות בלי כלים. אורות בלי כלים לא מחזיקים מעמד, כמו אורות דתהו שנופלים ונשברים. עולם התיקון הוא עולם הכלים. כלים עושים דווקא על ידי הברכות, שאנחנו מברכים את ה' מאה פעמים בכל יום. דוד המלך תיקן אמירת מאה ברכות מפני שהיו מתים מאה אנשים בכל יום[י] – מיתה שהיא בסוד שבירת עולם התהו משום שהאורות הם ללא כלים.

למה סוד הברכות שייך לפרשת עקב? למה הזהר כותב בה את כל כוונת הברכות? כי בסוף "ראשון" של עקב כתוב "ואכלת ושבעת וברכת"[יא]. זו מצות עשה דאורייתא – אחת מ-תריג מצוות היא מצות עשה של ברכת המזון, שהיא המקור בתורה שבכתב לכל ה"מאה ברכות" שחז"ל תקנו לנו. כלומר, יש משהו דווקא בברכת המזון שהיא השרש בתורה של הקשר בין האור והכלי. הקשר בין האור והכלי הוא כמו בין הנשמה והגוף, והוא קורה כאשר "ואכלת ושבעת". ה' נתן לנו את הארץ הטובה והרחבה, "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"[יב], כדי שיהיה חיבור אמתי בין הרוחניות והגשמיות, בין הנשמה והגוף – זו השלמות. לכן צריך לאכול ולשבוע ולברך – זהו הכלי להכיל את ה"אור כי טוב".

הברכות בפרשות עקב-ראה

שוב, היות שמצות "וברכת" היא בפרשת עקב כל נושא הברכות בזהר שייך אליה. אבל פרשת עקב הולכת יחד עם פרשת ראה. קודם כל, לפרשת "עקב תשמעון" שייך חוש השמיעה, החוש הכללי של חדש מנחם-אב[יג], כפי שדורשים[יד] גם בפסוק שאמרנו קודם, "אם תאבו ושמעתם" – "תאבו" לשון אב, שהחוש שלו הוא "ושמעתם", ואז "טוב הארץ תאכלו". פרשת ראה, כשמה, מתחילה בראיה. כלומר, עקב-ראה היינו עליה מהעקב לעין ועליה מהשמיעה לראיה, וצריך לחבר ביניהן.

ידוע אצלנו[טו] הרמז שחבור השמות עקב-ראה בגימטריא חשמל, זך במשולש. יחסית, ה"עקב" הוא ה"חש" וה"ראה" – שרואים את ה"אור כי טוב", שנברא על ידי אמירת ה' "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – מתחיל להיות ה"מל", לשון התגלות "מול"[טז], ההמתקה. רק שלפני המתקה יש גם הבדלה, "וירא אלהים את האור כי טוב [לגנוז[יז], גניזה בעקב דייקא, בסוד 'בשמרם עקב רב'[יח], השכר הרב הגנוז לאחרית הימים, החל מעקבתא דמשיחא] ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" ובסוף "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[יט], שהכל מתמתק.

הברכה, "ואכלת ושבעת וברכת", היא רק בסוף "ראשון" של עקב. פרשת ראה מיד מתחילה בברכה – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה"[כ]. זו גם ברכה של ראיה, בסוד "עין החשמל"[כא]. כל פעם שכתוב "חשמל" במעשה מרכבה הוא עם "עין", בפשט הכוונה שזהו גוון מיוחד שנקרא חשמל, וצריך לראות אותו, "ראה". אולי עם ה"ברכה" יש גם "קללה", אבל צריך לראות אותה – הכל שייך לחשמל, המלה הכי סודית בתורה. "ראשון" של ראה מתחיל "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה", זו התכלית. הפסוק הבא הוא "את הברכה וגו'"[כב], ובהמשך כתוב "ונתתה את הברכה על הר גרזים"[כג], כבר פעם שלישית ברכה. בסוף "ראשון" כתוב "אשר ברכך הוי' אלהיך"[כד], שה' יברך אותנו כאשר נשמור את המצוות, והרי "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה", לשמור את כל ה-תריג מצוות עם המאה ברכות, כלים ראויים, מאה כלים, לכל המצוות, ואז "מיד הן נגאלין"[כה] מכח התשובה הזו. אם כן, רק ב"ראשון" של ראה יש ד"פ ברכה.

את כל זה אמרנו רק כדי לקשר בין עקב לראה, ודווקא בנושא של ברכה, שהוא המקשר ביניהם.

אם כן, אנחנו עדיין בסימן של ברכה, וצריך להתבונן בענין הברכות:

ב. הברקה חדשה

"ברוך" – סוד המקור העליון

הקטע מהזהר שמתחיל רבי לוי'ק לפרש מתחיל להסביר את נוסח הברכה, "ברוך אתה הוי' אלהינו" – זהו העיקר. אחר כך גם "מלך" חשוב מאד וגם "העולם" חשוב מאד, נסביר את הכל, רק שכאן הזהר מסביר את "ברוך אתה הוי' אלהינו" – מתחיל מ"ברוך". מה צריך לכוון כשאומרים ברוך? יש הרבה יהודים טובים שנקראים ברוך, ודאי על שם מטבע הברכה. כותב הזהר[כו]:

ברוך, דא רזא דמקורא עלאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין.

התרגום הוא 'ברוך זהו הסוד של המקור העליון מהכל', בשביל 'להריק' – לשון הרקה מכלי אל כלי, "שמן תורק שמך"[כז] – 'ולהמשיך ולהאיר את כל נרות'. 'הנרות' הם בעצם הכלים של כל הספירות. צריך להמשיך מה שנקרא בלשון הזהר "נקודה דנעיץ"[כח]. יש נקודה אחת שהיא המקור של הכל, שנעוצה בכל הספירות, וצריך להריק ממנו, להמשיך ממנו ולהאיר ממנו לתוך כל הנרות. נר הוא הכלי, וצריך למלא את הכלי – מה שנקרא הטבת הנרות – על ידי ששמים את השמן בתוך הכלי. "ברוך" היינו המשכה מהמקור את אותו שמן טוב, כדי להריק ולהמשיך ולהאיר את כל הנרות – כל ספירה נקראת נר.

"ברוך" – יסוד אבא

כדרך פנימיות התורה בכלל יש פה שלשה לשונות – "לארקא ולאמשכא ולאנהרא". מתחיל לפרש אבא של הרבי, ר' לוי'ק[כט]:

הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא, י"ל, כי ברוך שהוא רזא דמקורא עלאה, דהיינו יסוד אבא,

כשאני אומר "ברוך" צריך לכוון – מי שיודע לכוון על פי קבלה – שהוא יסוד אבא. מהו יסוד אבא בלשון החסידות[ל]? הברק המבריק על השכל. כל אבא הוא פרצוף החכמה, אז גם הספירות שלמעלה מיסוד אבא הן חכמה – יש כתר שבחכמה, חכמה שבחכמה, בינה שבחכמה וכו' – אבל כל המדרגות שלפני יסוד אבא הן מדרגות נעלמות, שאין בהן עדיין גילוי אפילו לעצמו. החכמה היא בהעלם, למעלה מהשכל לגמרי, כמו שמבואר בתניא[לא]. אבל האור יורד דרך הספירות של פרצוף אבא, האנרגיה מצטברת והולכת, וכאשר הוא מגיע ליסוד אבא – הוא כבר מבריק. כמו אצל אדם ששקוע בהתבוננות שלו ופתאום מבריק לו חידוש אמתי. קוראים לכך "ברק המבריק על השכל" וזהו הכח של יסוד אבא, הסוד של "ברוך". ואכן, השרשים ברך ו-ברק מתחלפים[לב] בחילוף כ-ק מאותיות גיכ"ק (האותיות שמוצאן מהחך, מוצא החכמה ב-ה מוצאות הפה[לג], סוד חך-מה[לד])[לה].

אמרנו קודם שיש נקודה אחת שנעוצה בכל הספירות, "נקודה דנעיץ" – גם זו, בלשון הקבלה, המדרגה של יסוד אבא. יש נקודה אחרת שהיא "נקודה דלא נעיץ", נקודה עליונה ממנה שלא נעוצה בספירות – זו הנקודה של הכתר, שהוא רק מקיף מלמעלה, אבל לא נעוץ בתוך הספירות. בנפש ה"נקודה דלא נעיץ" היא רק בעל-מודע, לא מאירה בתוך המודע. אבל יסוד אבא, שהוא הברק המבריק על השכל, הוא הנקודה שכן נעוצה. בכל אופן, צריך להמשיך אותה למטה. צריך גם לאחוז אותה, שלא תברח, לתפוס את הברק. כתוב[לו] שאמא עילאה, שרה אמנו, תופסת את הברק של אבא עילאה, אברהם אבינו, כדי שהברק הזה לא יברח ויתעלם חזרה בתוך הלא-מודע. יסוד אבא, המבריק על השכל, הוא בעצם טפת שמן רוחני[לז], שמן של החכמה, ואת השמן צריך להוריק, כמו "שמן תורק שמך", מכלי אל כלי. להוריד אותו מהחכמה, הספירה העליונה בין עשר הספירות הגלויות של האצילות, וצריך להמשיך אותו ולהאיר אותו הלאה.

אנחנו יודעים שספירת היסוד היא הברית, ההתקשרות. אנחנו אוהבים לעשות גימטריאות – כמה שוה יסוד אבא? פד[לח]. פד לשון פדיון, כמו פדיון הבן. בקבלה פד הוא תיקון הברית[לט]. מאד מתאים לכך שיסוד אבא הוא הדרגה הכי עליונה של הברית במודע של הנפש, היסוד הראשון ששייך לעבודת הנפש.

הברקה חדשה

הוא אמר שמי שמכוון כשאומר "ברוך" צריך לכוון שזה "יסוד אבא". כמה הם עולים יחד? אנחנו עושים גימטריאות כי יש בהן מסר, משמעות עמוקה. גימטריא היא גם שעשועי תורה, גם 'השכלה' וגם 'עבודה' – יש בה הכל. "ברוך" ועוד יסוד אבא עולה שיב[מ], יב צירופי הוי', יב פעמים הוי' ב"ה. כתוב ש"הוי' בחכמה"[מא]. בספירת החכמה, שנקראת פרצוף אבא, ראשית הגילוי של השם המיוחד של ה', שם הוי'. לכן כתוב בתניא[מב], בשם הרב המגיד, ש"אחד האמת" שורה דווקא בספירת החכמה. המלה העיקרית במספר הזה היא חדש. יש יב חדשים בשנה וכתוב[מג] שבכל חדש יש צירוף אחר מ-יב צירופי שם הוי' ב"ה, והכל יחד עולה חדש – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[מד].

מהו חדש אצלנו בנפש? אנחנו מצווים ללמוד תורה, ובתוך הלימוד שלנו מצווים גם לחדש בתורה. לכל אחד יש חלק בתורה ועיקר מצות תלמוד תורה הוא שנזכה לחלק שלנו, "ותן חלקנו בתורתך"[מה]. גילוי החלק שלי הוא בעצם ההברקה הזו, ה"ברק המבריק על השכל", יסוד אבא. יסוד אבא הוא החידוש – היכולת לחדש, לחדש בתורה, לחדש במציאות. צריך איזה ברק המבריק על השכל, איזה רעיון חדש מה עושים, גם בעולם הגשמי וגם בעולם הרוחני, כל שכן וקל וחומר. כשאני צריך לומר איזה חידוש בתורה אני מתפלל לה' שהחידוש יהיה אמתי, ולא דמיונות שוא.

שוב, כשאני אומר "ברוך" אני מתכוון שזהו יסוד אבא, עם כל המשמעויות שאמרנו, גם ה"נקודה דנעיץ". מה ההבדל בין "נקודה דנעיץ" של החכמה, לנקודת הכתר, שהיא "נקודה דלא נעיץ"? ל"נקודה דלא נעיץ" אין ציור כלל[מו]. כמו במתמטיקה, לנקודה אין שום ממדים – לא עומק, לא אורך ולא רוחב, אז אין בה שום תפיסה. זו לא נקודה על הדף, נקודת דיו שיש לה ממדים, אלא נקודה מופשטת ביותר – נקודה רעיונית, שאין בה שום ממדים. לכן היא גם לא נעוצה, לא יכולה להיות נעוצה, בשום דבר. אבל הנקודה שכן נעוצה, יסוד אבא שנקרא "נקודה דנעיץ", היא "נקודה מצוירת"[מז]. מה הכוונה? אני קורא לה נקודה, אבל יש לה ציור כל שהוא. מהו הציור? האות י. כשלומדים לכתוב סת"ם, סופר של תורה, תפילין ומזוזות, לומד שב-י יש ציור שלם, הסבר שלם – היא משהו מורכב, לא משהו פשוט. כלומר, יש נקודה מופשטת לגמרי ויש נקודה ממשית, מוחשית, שהיא נקודה מצוירת. הברק הזה, המבריק על השכל, הוא "נקודה דנעיץ" בגלל שיש בזה כבר ציור כל שהוא. כשאדם מקבל הברקה חדשה, מה לעשות בחיים או מה לחדש בתורה, חייב להיות בה איזה ציור – אם היא לגמרי מופשטת הוא לא יכול לעשות אִתה שום דבר.

שלש בחינות באות י

עד כאן הסברנו מהו יסוד אבא, "נקודה דנעיץ", נקודה מצוירת, כמו האות י, לכן הוא מקשר הכל לאות י:

הנה חכמה הוא יו"ד שבשם,

ה-י היא חכמה, וכתוב שכל שם הוי' בתוך ה-י, "הוי' בחכמה". בפרט, בתוך שם הוי', ה-י היא חכמה, ה ראשונה בינה, ו המדות ו-ה תתאה המלכות. הכל מתחיל מהחכמה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[מח], לכן נקודת פתח בקבלה היא בחכמה[מט]. כל פעם שאיזה חכם מחדש משהו בזהר כתוב "פתח רבי פלוני", "פתח רבי שמעון" – ה"פתח" הזה הוא גילוי יסוד אבא, ה"ברוך".

שיש בזה ג' בחינות,

ה-י מורכבת לא רק בציור שלה אלא גם במבטא שלה, כי איני יכול לומר שם של אות בלי לומר את אותיות המילוי שלה. ברגע שאני אומר יו"ד אני כולל גם ו ו-ד, כי אחרת זו לא י.

והוא הג' אותיות יו"ד,

מה שמיוחד במילוי י ש-ו ו-ד שוות י, כך ש-יוד היינו פעמיים י. הרבי מסביר בהמשך[נ] שפעמיים י היינו ה-כ של כ' מנחם אב, של היום. לכן הקטע הזה שייך ליום הזה ממש. יש בהרכבה של ה-י גם ציור וגם מילוי. אם כבר, נסביר שציור ה-י נקרא קוצא-גזעא-שבילא[נא]. זהו ניתוח הציור של הנקודה המצוירת – יש קוץ למעלה, גזע באמצע ושביל מלמטה. השביל הזה הוא נתיב ה-לב שנכנס לתוך אמא, מתחבר ומתאחד עם אמא[נב]. זה הציור, אבל המילוי הוא שלש אותיות – יוד. מה הן י-ו-ד?

יו"ד נקודה, ו' קו, ד' שטח.

זהו סוד גדול בקבלה – נקודה-קו-שטח[נג], שהם כאן י-ו-ד[נד]. ה-י היא נקודה, כמו שהארכנו להסביר. לנקודה אין ממדים, לקו – ה-ו – כבר יש ממד אחד. ל-ד יש שני ממדים, היא כבר שטח.

אחרי ה-י של שם הוי', הנקודה-קו-שטח, באה האות ה, הבינה. ה היא ד עם רגל למטה שרומזת לעוד ממד, עומק[נה]. אם כן, סדר האותיות כאן הוא לפי סדר הממדים במציאות המרחב – נקודה-קו-שטח – ואם אני מוסיף עוד ממד אני מקבל כבר נפח. נפח נקרא 'גשם', משום שאין דבר גשמי שאין לו שלשה ממדים (שטח בשני ממדים הוא עדיין מופשט במציאות שלנו, אי אפשר לתפוס ולאחוז בו ממש). לפי זה ה-ה הראשונה של שם הוי' היא נפח-גשם והאותיות י-ו-ד של מילוי ה-י הן נקודה-קו-שטח[נו] – החכמה (יוד) עדיין מופשטת ורוחנית והגשם מתחיל בבינה (שרש הכלים, "גרמוהי"). בקבלה נקודה-קו-שטח נקראים גם נקודה-ספירה-פרצוף[נז], התיקון וההתפתחות של גילוי האור, כאשר פרצוף הוא האור שכבר מקבל את כל הכלים, כל המאה ברכות (יש 'ציור' של פרצוף, שהוא שטח דו-ממדי, ויש 'מציאות' של פרצוף, שהיא גשם תלת-ממדי[נח], כפי שהרש"ש הוסיף לפרצוף של כתבי האר"י ממד שלישי של עומק[נט]).

עיקר החידוש של רבי לוי'ק הוא המשפט הבא:

ורומזים ג"כ על חב"ד, כי חכמה כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכמה ו' דעת ד' בינה.

ה-י היא חכמה שבחכמה, ה-ו היא הדעת שבחכמה – על הדעת כתוב שהיא נשמת הו"ק[ס], נשמת שש המדות, לכן כתוב שדעת היא "מפתחא דכליל שית"[סא], הפותחת את ו המדות – וה-ד היא בינה שבחכמה.

התפשטות הבינה והמלכות

לפני שקראתי כאן הייתי אומר שאכן פשיטא ש-י היא חכמה ו-ו היא המדות, שכולן בתוך הדעת. אבל כשאני רואה את האות ד, לאן אני משייך אותה בהשקפה ראשונה? ד בדרך כלל היא המלכות[סב] – דלת לשון דל, עני, "דלית לה מגרמה כלום"[סג] ('שאין לה משל עצמה כלום'), רק מה שהיא מקבלת מלמעלה ממנה. הייתי יכול לחשוב ש-יוד כוללת את כל האצילות – י היא חכמה, "חכמה מוחא"[סד] שממילא כוללת את כל החב"ד, ה-ו היא שש המדות, שכללותן הדעת, והיא באמת נקראת המשכה, וה-ד היא בית הקיבול, ספירת המלכות, שאין לה משל עצמה כלום, רק מה שהיא מקבלת מלמעלה. כך הייתי חושב, אבל הוא כותב ששרש ה-ד – שרש המלכות בתור שטח, בתור פרצוף, התפשטות – הוא בבינה.

איך אפשר להבין יותר טוב? כתוב ששם י-ה-ו-ה היינו צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[סה]. פשוט שה-י היא צמצום – נקודה מצומצמת. היה אור אין סוף ונשארה רק נקודה אחת – זו פעולת הצמצום[סו]. ה, כמו שאמרנו קודם, היא שלשה ממדים – התפשטות לכל רוח, לאורך ורוחב ועומק. ו היא קו שיורד מלמעלה למטה לכן היא נקראת המשכה, גם פשוט. ה-ה השניה היא עוד פעם התפשטות. אני רואה שיש פה פעמיים התפשטות – מה ההבדל ביניהן?

כתוב^נא שההתפשטות הראשונה היא ב"עלמין דאתכסיין", בעולמות מכוסים, באתכסיא, כמו בים. הים נקרא עולם מכוסה והיבשה נקראת עולם גלוי – זהו המשל[סז]. ההתפשטות הראשונה היא התפשטות בתוך עלמא דאתכסיא. מהי ההמשכה שבאה אחריה? המשכה מעלמא דאתכסיא, שירד ויתגלה ויתגשם בתוך עלמא דאתגליא, העולם שלנו. אחרי ההמשכה מעלמא דאתכסיא, כשהוא יורד לעולם שלנו, שוב הוא מתפשט. כמו שמכוונים בקריאת שמע ב"הוי' אחד"[סח], כתוב[סט] שצריך לכוון שה-א היא "אלופו של עולם", ה-ח היא ירידה דרך ז רקיעים ועד לארץ, מדרגה שמינית, וה-ד היא התפשטות לכל ד רוחות העולם. באותו אופן, ה-ה האחרונה היא התפשטות אחרי שהאור נמשך וירד לעלמא דאתגליא. בכל זאת, יש מכנה משותף לשתי האותיות, ה ראשונה ו-ה אחרונה, "הא בהא תליא", ששתיהן התפשטות. האות ד אומרת התפשטות – או התפשטות בעלמא דאתגליא, המלכות, או התפשטות בעלמא דאתכסיא, שרש המלכות, ספירת הבינה.

מה הן שתי המדרגות בנפש? שפלות ושמחה[ע]. השפלות היא גם יראה תתאה. יש שני פסוקים, אחד אומר "עבדו את הוי' ביראה"[עא] והשני אומר "עבדו את הוי' בשמחה"[עב]. בקטע אחר בזהר[עג], אותו מסביר רבי לוי'ק[עד], כתוב שראשית העבודה היא "עבדו את הוי' ביראה", "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[עה], והתכלית היא להגיע מ"עבדו את הוי'" ביראה, ב-ה תתאה, במלכות, מקום השפלות בנפש, ל"עבדו את הוי' בשמחה", לעלות ל-ה עילאה, להתפשטות של עלמא דאתכסיא, וגם אותה לגלות. זו כבר המדרגה של "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה".

סוד הצירוף

לפי ההסבר שלו כאן הסדר י-ו-ד אינו חב"ד לפי הסדר אלא חכמה-דעת-בינה. יש ששה צירופים של שלש אותיות וכל צירוף מוליד מדה אחרת משש מדות הלב[עו]. הצירוף חכמה-דעת-בינה מוליד את מדת הנצח, שפנימיותה כח הבטחון. אם יש לי הברקה מה לעשות (י), ואני ממשיך אותה למטה (ו), ואחר כך מתפשט ומאיר לכל עבר (ד) – נולד אצלי בלב בטחון שה' יתן לי כח לעשות את הענין בפועל ואני 'הולך על זה'. לספירת נצח, שכנגד רגל ימין בגוף, יש שייכות מיוחדת לברכה, שמוסבר[עז] שהיא לשון הברכה והמשכה (כמו הברכת האילן), כח ששייך בגוף לברך שבכוחה מתכופפים (בקידה[עח]) וממשיכים דברים כלפי מטה.

הוא אומר שכל הענין הזה הוא סוד המלים כאן בזהר:

זהו לארקא מי', ולאמשכא מו', ולאנהרא מד', כי הארת אור הוא בהתפשטות והיינו שטח.

צריך להריק מכלי אל כלי היינו להריק את עצם נקודת השמן, הטפה, שהיא ה-י עצמה; ולהמשיך אותה למטה בכח האות ו, הדעת שבתוך החכמה – כח הדעת שבחכמה להמשיך את הטפה למטה, שתהיה נעוצה בכל ספירה; ולהאיר מה-ד – הארה לכל הכיוונים, לכל הממדים, התפשטות לשטח.

הרבי מביא בפירושים שלו[עט] שהיה אפשר לומר גם הפוך, כי הארה הרבה פעמים בחכמה; המשכה יכולה להיות בבינה; ואת הרקת העצם מכלי אל כלי הייתי יכול לפרש כדעת. כלומר, במקום הפירוש כאן, שהלשונות לארקא-לאמשכא-לאנהרא הם חכמה-דעת-בינה, הייתי יכול לומר דעת-בינה-חכמה. אז איזו מדה היה מוליד הצירוף? יסוד, כמו הביטוי יסוד אבא שאמרנו.

רמזי המאמר

לא נקרא יותר את הביאורים של הרבי כאן, נסתפק במה שדברנו. רק נעשה כאן עוד גימטריא יפה, לפני שעוזבים את הקטע הזה. הגימטריא העיקרית שכבר אמרנו היתה ש"ברוך" ועוד "יסוד אבא" שוה חדש – כח ההתחדשות. כלומר, שהדבר הראשון כשאנחנו אומרים ברכה – משהו מתחדש. כך גם פרשנו[פ] ב"נֹתן לפניכם היום ברכה" בפרשה ש"ברכה" היא כח ההתחדשות. מהו הברק? בעיקר מה לעשות בחיים – "כלם בחכמה עשית"[פא]. מה לעשות היום? לקום בבקר ולקבל איזו הברקה מה צריך לעשות. כעת נעשה עוד כמה גימטריאות:

קודם כל, נזכיר סיפור ידוע: מה קנה את לבו של רבי חיים ויטאל להתקשר לרבו המובהק, רבינו האריז"ל? הוא כותב בעצמו שמה שקנה אותו היה שהאריז"ל עשה גימטריאות מלשונות הזהר – לקח משפטים מלשון הזהר, שהיא ארמית, ארמית מיוחדת, ארץ-ישראלית, ועשה גימטריאות. מה הכוונה שאתה עושה גימטריא? שאתה מאד-מאד מאמין בדיוק של כל אות בתוך הציטוט, בתוך הטקסט. כתוב[פב] שאמונה היא לשון מנין – מי שמאמין במשהו חזק קודם כל עושה חשבונות. אם אנחנו מאמינים בזהר, בא נעשה כמה חשבונות:

קודם כל, הוא אומר "ברוך דא רזא". עוד לפני שמסביר איזה סוד, צריך לדעת ש"ברוך" זה סוד – כשאני אומר את המלה "ברוך" נתתי ביטוי לסוד. כמו שקודם דברנו על חשמל. כמה עולה "ברוך דא רזא"? זה קל לעשות... שוה 441, 21 ברבוע, אמת. כבר משהו יפה. אנחנו יודעים שאמת היא גם התכונה הנפשית של פנימיות היסוד[פג], מתאים ליסוד אבא, וכאן הוא אומר ש"ברוך" היינו יסוד אבא.

עכשיו אני רוצה שמישהו יחשב את כל המשפט כולו: "ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין" עולה 2280, בדיוק עשר פעמים ברוך! כבר סימן שצריך להכליל את הכלים שלנו פי עשר, ועשר פעמים עשר כבר עולה מאה. חייב אדם לומר את המלה הזו "ברוך", בתחלת ברכה, מאה פעמים ביום – עשר ברבוע. כל המשפט שוה י"פ ברוך. אמרנו ששלש המלים הראשונות לבד הן אמת, אז כמה שוה השאר? 2280 פחות 441 שוה 1839, ג"פ אורות, ג"פ תריג, שוה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[פד]. יש פה במשפט אמת, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", וי"פ (שלמות) "ברוך". רק המשפט הזה הוא פנינה.

ג. סדר הופעת הסוד הטוב

השלמת מטבע הברכה

נדלג להמשך, מה שאומרים אחרי "ברוך" – "אתה", "הוי'" ו"אלהינו". לפני שנקרא בפנים נחשוב בעצמנו. המפתח כאן הוא ש"ברוך" הוא יסוד אבא.

אם "ברוך" הוא יסוד אבא, איפה צריך להיות "אתה"? יכולים להבין בעצמנו, בלי לקרוא. כתוב "אתה כהן לעולם"[פה]. "אתה" היינו התגלות, גילוי, אני מסתכל, אומר "אתה" לנוכח. כמו בכל התפלה כולה, כתוב "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[פו] – צריך להתפלל לנוכח ה', והביטוי של הנוכח הוא "אתה"[פז]. "אתה" היינו חסד[פח], "אתה כהן לעולם".

מהו שם "הוי'"? כתוב^עד שהוא תפארת, שם הרחמים.

"אתה" הוא חסד ו"הוי'" הוא רחמים, אז מה הוא "אלהינו"? גבורה. שם אלקים הוא צמצום, גבורה[פט].

מהו "מלך"? מלכות.

ומה זה "העולם"? העולמות התחתונים בי"ע.

אם כן, ברגע שרק אמרת לי ש"ברוך" הוא יסוד אבא אני יכול לבנות בעצמי את השאר... יש לי פה יסוד אבא, שבעצם כולל את כל החב"ד – זה היה עיקר הווארט של רבי לוי'ק. אחר כך יש לי את המדות, לא לפי הסדר אלא חסד-תפארת-גבורה. אחר כך הכל יורד למלכות – שבנינה מהגבורות ("אלהינו") אך פנימיותה נאצלת מהנה"י דז"א[צ], אז "מלך" כולל כאן גם את הנצח-הוד-יסוד – והתכל'ס להמשיך למטה, לעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה.

אם כן, זו כוונה כללית עד כאן, שש המלים הראשונות של הברכה – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם". יש ב"מאה ברכות" גם ברכות הנהנין, בלי "אשר קדשנו במצותיו", וגם ברכות המצוות, עם "אשר קדשנו במצותיו", אבל המשותף להן הוא עד כאן – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", עם הזכרת השם והמלכות[צא]. ב"מאה ברכות" נכללות גם ברכות התפלה, בהן "מטבע הברכה" כולל רק "ברוך אתה הוי'", בלי המלכות (וכן ידוע שהרבי הרש"ב היה מרבה לומר את הפסוק "ברוך את הוי' למדני חקיך"[צב] כדי שלא תעבור עליו שעה בלא ברכה).

"אתה הוי' אלהינו" – ימין אמצע-אמונה שמאל

ואכן, הזהר מפרש את ה"אתה" כחסד, את "הוי'" כתפארת ואת "אלהינו" כגבורה. נקרא במלים של הזהר:

אתה... דא רזא דימינא... הוי' דא רזא דאמצעיתא רזא דמהימנותא... אלקינו דא סטרא דשמאלא וכו'.

מעבר להסבר ש"אתה הוי' אלהינו" היינו ימין-אמצע-שמאל, הזהר מוסיף כאן משהו חשוב – ל"רזא דאמצעיתא" הוא קורא גם "רזא דמהימנותא", האמצע הוא האמונה. עיקר האמונה כאן הוא כשאני מגיע לאמצע, לספירת התפארת שפנימיותה רחמים. כשאני מעורר רחמי שמים באמירת שם הוי' יש בכך אמצע ואמונה, שתי בחינות משלימות, הולכות יחד. למה זה כל כך חשוב? כי כתוב בתניא[צג] שלצדיק יש שלש מדות שהן הרוח שלו – אהבה-יראה-אמונה. שם רבי לוי'ק מסביר שהן חסד-גבורה-תפארת. בדרך כלל אומרים שאמונה בכתר, הראש העליון בכתר, אבל לפעמים אמונה היא בתפארת – כאן יש לכך מקור, שרבי לוי'ק לא מביא שם, שב"הוי'", סוד האמצע, נמצא הסוד של האמונה.

המלים ימין-שמאל-אמצע עולות מעשה מרכבה, כידוע[צד] שסוד המרכבה הוא הרכבת שלשת הקוים עם היחס המשלים, המייחד והמפרה ביניהם. החידוש כאן שלאמצע נוספת המלה אמונה (בגימטריא 102, היפוך ספרות של 201, אמצע), ואז הכל עולה 784, כח (יחי) ברבוע[צה].

הופעות הרזא-הטוב

מסביר בעל ההילולא של כ' מנחם אב הרב ר' לוי יצחק, אבא של הרבי[צו]:

באתה ובהוי' נקט תיבת רזא, בכל א', רזא דימינא, רזא דאמצעיתא. וכאן באלקינו לא נקט רזא, רק סטרא. ובהוי' נקט רזא ב"פ, רזא דאמצעיתא רזא דמהימנותא.

אם אני מאמין בלשון הזהר כל מלה מדויקת. לא סתם אומרים, לא סתם זורקים מלים, לא בגלל שאלה סודות הקבלה בכל מלה אני אומר "רזא" – יש בכל מלה כוונה מיוחדת ומדויקת. לכן אני רוצה להבין למה ב"אתה" וב"הוי'" אומר "רזא" – כמו שהיה גם ב"ברוך", "ברוך דא רזא" – וליתר דיוק ב"הוי'" יש שני "רזא", דאמצעיתא ודמהימנותא, ואילו בשמאל לא כתוב "רזא", אלא רק "סטרא", צד שמאל.

רבי לוי'ק משווה למעשה בראשית:

י"ל ע"ד כמו ביום ראשון שנברא בו האור, חסד, כתיב כי טוב. וביום שלישי שלנגד ת"ת, כתיב ב"פ כי טוב. וביום שני שלנגד גבורה, לא כתיב כי טוב.

הסדר של "כי טוב" אחד ביום של החסד, אף "כי טוב" ביום של הגבורה – בו נברא ה"רקיע בתוך המים"[צז], שתפקידו להבדיל ולצמצם – ושני "כי טוב" ביום של התפארת מתאים בדיוק לתופעה שכאן ביחס ל"רזא". ואכן, יש קשר בין המושג "טוב" והמושג "רזא"[צח]:

והנה רזא שהוא סוד והעלם, הוא כמו בחינת טוב, כי, טוב הו"ע גניזה והעלם,

יש טוב חיצוני, מוחצן, שמישהו עושה איתי טוב גלוי – תודה רבה, צריך להודות לו מעומק הלב – אבל יש טוב מופנם. האות ט היא האות של הטוב[צט], וכתוב שבציור שלה רמוזה המופנמות – כתוב שהאות ט נכנסת לתוך עצמה, מופנמת, "טוביה גניז בגויה"[ק], וכך לאור הטוב יש תכונה שמתכנס ומסתתר בתוך עצמו.

כמאמר ע"פ וירא אלקים את האור כי טוב, כי טוב לגנוז...

איפה ה' גנז את האור הטוב? הבעל שם טוב אומר[קא] שהוא גנז אותו בתוך התורה. הטוב של התורה הוא פנימיות התורה, סודות התורה. טוב הוא הסתרה והעלם, וממילא הוא רז[קב] – יש בטוב משהו סודי. יש טוב נראה ונגלה ויש טוב סודי, והוא מפרש שסתם טוב הוא הטוב הסודי. במקום אחר בזהר^פג מפורש שה' לא ברא את העולם באות ט כי הטוב בה מסתתר, גנוז בתוך עצמו.

א"כ טוב הוא כמו רזא.

המושג טוב עצמו הוא סוד. בקיצור, הוא מזהה בין המלה "טוב" למלה "רזא" ומשווה את ההופעות שלהן בחסד-גבורה-תפארת במעשה בראשית ובאותו אופן בזהר ביחס לברכה:

לכן, באתה, שהוא חסד, כהן, ימינא, כמו יום ראשון שנברא בו האור, נקטו רזא דימינא, כמו שנאמר ביום ראשון טוב. ובהוי' ת"ת, כמו יום שלישי, שלנגד ספירת הת"ת, נקטו ב"פ רזא, כמו שנאמר ביום השלישי ב"פ טוב. ובאלקינו שהוא לנגד מדת הגבורה... כמו יום שני שלנגד גבורה, לא נקט בי' רזא, כמו שביום שני לא נאמר טוב.

עד כאן הקטע של רבי לוי'ק. הרבי מפרש את דבריו מאד יפה. לא נוכל ללמוד את הכל עכשיו.

בתי המקדש והימים בסיני

בהפשטה, הוא אומר כאן שיש סדר של 1-2-3, כמו חסד-גבורה-תפארת – בראשון יש "טוב" פעם אחת, בשלישי יש פעמיים "טוב" ובאמצעי אין "טוב" בכלל. ליתר דיוק, לא שאין באמצעי טוב, אבל לא רואים אותו בכלל, הוא נעלם עד כדי כך שאפילו אי אפשר לומר את המלה "רזא", סוד. ניתן לכך עוד דוגמאות:

איזה עוד דוגמה יכולה להיות של 1-2-3 שבהם באופן מוחשי הענין העיקרי נעלם בשני, בראשון מופיע פעם אחת ובשלישי פעמיים? לכאורה, אני חושב על משהו ששייך לתקופה זו, ש"במהרה יבנה בימינו" – בתי המקדש. בבית המקדש השני היו חסרים חמשה דברים[קג], והעיקר – היה חסר גילוי שכינה, שלא היה כמו בבית המקדש הראשון. בהשגחה פרטית אנחנו לומדים בסדר התנ"ך על חנוכת בית המקדש הראשון[קד], בו היה גילוי שכינה, לכן יש שם "טוב". כמה שגילוי שכינה הוא גילוי – זהו בעצם גילוי של "רזא", דבר שנעלם, אבל אפשר לומר שם את המלה "רזא". זהו עיקר ההסבר של הרבי[קה], שהתכל'ס היא שה"רזא" יתגלה, אבל קודם הוא צריך לרדת בצורה מצומצמת ורק אחר כך הוא מתגלה כולו. כמו שכתוב שבעולם הזה "שמש ומגן הוי' אלהים"[קו], רואים משהו, אבל דרך המגן, הנרתק, של שם אלקים. אבל התכלית שה' יוציא שמש מנרתיקה לעולם הבא[קז] ונראה את העצם של השמש.

[עוד דוגמה שקשורה לימים האלה היא שלש התקופות של "ארבעים יום" של משה רבינו בהר סיני.] דוגמה מצוינת! בפעם הראשונה משה רבינו קבל את התורה, ש"אין טוב אלא תורה"[קח]. בפעם השניה הוא רק התפלל, "אמצעיים בכעס"[קט], לכן אלה ימים של גבורה, העלם, שאין בהם טוב בגלוי. הפעם השלישית היא כבר "כפלים לתושיה"[קי]. [בלוחות הראשונים לא כתוב טוב, אין את האות ט, ובשניים כן[קיא].] נכון, איפה כתובה האות ט? בכיבוד אב ואם[קיב], שלמדנו לאחרונה[קיג] שהוא הכלל של כל קיום תומ"צ. זו דוגמה טובה, וגם הדוגמה של בתי המקדש היא טובה – סדר שבראשון יש טוב, בפעם השניה אין ובפעם השלישית יהיה כפול. על ארבעים יום אחרונים כתוב בפירוש "כפלים לתושיה". בדוגמה של המקדש צריך להתבונן מהם הכפלים "כי טוב" בבית המקדש השלישי.

מדברי הרבי[קיד] יוצא שכל ענין השלישי הוא היותו מחבר באמת בין הרוחני לגשמי, בין השמים לארץ, "את השמים ואת הארץ"[קטו], "דאחיד בשמיא ובארעא"[קטז], מחבר בין המעלה ובין המטה. זו התכלית של בריאת העולם, "דירה בתחתונים"[קיז]. בית המקדש הראשון הוא טוב – אבל בעיקר טוב רוחני, לא חודר לתוך הגשמי. אחר כך יש העלם בכלל, בשביל לברוא את הגשמי – אבל הרוחני מתעלם לגמרי, ביום השני של הבריאה, במקדש השני. ככה מסביר הרבי. אבל התכלית של השלישי היא הטוב של הרוחני והטוב של הגשמי והחיבור שלהם יחד. הטוב של הגשמי הוא דווקא כאשר הרוחני מאיר בתוך הגשמי. פעמיים "כי טוב" היינו "טוב לשמים" ו"טוב לבריות"[קיח], וכך בבית המקדש השלישי יהיה יחוד אמתי בין השמים והבריות, יחוד שמים וארץ, "כימי השמים על הארץ"[קיט].

רבי חיים מבריסק ובעל ההילולא

נאמר עוד דוגמה, לסיום, בגלל שכבר נכנסנו ל-כא מנחם אב – יום ההילולא של שני צדיקים מאד גדולים, אחד בנגלה ואחד בנסתר. שאלו את הרבי כמה פעמים מהי ה"תורה חדשה"[קכ] של משיח. פעם אחת הרבי אמר ש"תורה חדשה" היא החיבור בין הנגלה והנסתר של התורה שלנו. לא צריך לחדש שום דבר – "תורה חדשה" היא רק לעשות חיבור אמתי בין ההלכה לבין הקבלה[קכא]. זהו התפקיד של כולנו, לעשות "תורה חדשה". מי שני הצדיקים של היום?

הצדיק הראשון הוא רבי חיים מבריסק, אבי כל שיטת הלימוד היום בישיבות. למה הוא קשור לרבי לוי'ק? כי מכל רבני ישראל ר' לוי'ק רצה לקבל סמיכה דווקא ממנו. אחרי שקבל – עם סיפור שלם – הוא הלך לקבל סמיכה מעוד יא רבנים. פעם הוא 'התפאר' בעצמו ש'יש לי סמיכה מ-יב גאוני הדור', אבל הגדול שביניהם, הראשון, הוא ר' חיים. כשהוא נכנס לר' חיים, ור' חיים ראה אותו עם בגדים של חסיד, הוא דווקא הקשה עליו את המבחן – ניסה להכשיל אותו ולא הצליח. הוא ראה את הגאונות שלו והתבטא 'חבל עליך, מה אתה מבזבז את הזמן שלך בפנימיות'. דרך אגב, בסגנון דומה אמר ר' ברוך-בער לרבי, 'בא אלי לישיבתי ואעשה אותך לגדול הדור'. [כמו ר' אייזיק.] הוא אמר על עצמו ש'אם הייתי משקיע בנגלה הייתי גדול כמו הש"ך והט"ז, אבל מה אעשה שנפשי חשקה בחסידות, באלקות'. [מסתמא גם עליו אמרו שחבל עליו.] ודאי, כל החסידים חבל עליהם...

אחר כך היה מנהג אצל ר' חיים שבשביל סמיכה מושיבים את המועמד עם הבית דין לפסוק הלכה למעשה במה שבא לדין באותו יום. היה סיפור מופלא, היה בסוכות – בשבת, בשבת יו"ט או בשבת חוה"מ – והגיעה שאלה של שכנים שעשו סוכה משותפת בחצר אבל שכחו לעשות עירוב חצרות. הם שאלה אם מותר להם לטלטל מהבתים לסוכה בשבת. שם בית הדין לא ידעו, לא מצאו היתר, כי לא עשו עירוב. אז קם רבי לוי'ק ואמר שהסוכה בעצמה מערבת – היות שעשו סוכה בשותפות עצם הסוכה הוא העירוב שלהם. הפסק מאד מצא חן בעיני ר' חיים. הרבי מספר זאת[קכב].

בכל אופן, היום כבר ההילולא של רבי חיים מבריסק, שהיה מאד מיודד עם הרבי הרש"ב, ובכל עניני הציבור היו בראש אחד לגמרי, נגד רוב שאר הרבנים הגדולים. גם החפץ-חיים היה אתם, אבל עיקר הזוג היה הרבי הרש"ב ור' חיים, גם טיילו יחד, נסעו יחד, ישנם הרבה סיפורים יפהפיים. כמה שר' חיים אמר על עצמו ש'אני מתנגד בן מתנגד', בן של בית הלוי, הוא גם אמר שבתלמידי הגר"א היו שתי כתות, כתה שהתנגדו עד כדי רדיפות, שרדפו את החסידים, וכת הרבה יותר מתונה, הכת של ר' חיים מוואלז'ין וישיבת וואלז'ין, שלא רדפו. הוא אמר שמהכת הראשונה של המתנגדים – כמה שאמר ש'אני מתנגד בן מתנגד' – צריך להתרחק כמתרחק מהאש. הוא היה שולח ילדים – שכולם מבתים ליטאיים – להתפלל עם חסידי קרלין, כדי שרושם התהלבות התפלה תשאר אתם כל החיים. גם הבנים שלו, כל הצאצאים שלו, למדו בחדרים של חב"ד, וגם התחתנו עם חב"דניקים. אפשר לומר גם עליו "זכותו יגן עלינו".

דין אחד, שני דינים, שלשה דינים

בכל אופן, רצינו לתת עוד דוגמה לסדר שרבי לוי'ק חושף כאן: מה היה עיקר החידוש של ר' חיים בלומדות? העולם נוהג לומר שעיקר החידוש שלו הוא 'צווי דינים', בכל דבר לנתח ולמצוא את שני הצדדים. בדרך כלל הצדדים הם גברא וחפצא, אבל לאו דווקא, הרבה פעמים דברים דומים. הוא עצמו גם לא אהב כל הזמן להשתמש במלים גברא וחפצא, אבל כן אהב לנתח כל דבר לשנים. אצלנו זהו הספר האחרון שיצא לאור, שבעים פני חן – שם בהקדמה מסבירים שסוד השתים הוא חן, סוד השלש הוא חש-מל-מל וכו'.

עמיתו של ר' חיים, בן גילו, שהאריך ימים יותר ממנו הוא הרוגאטשובר, שהיה נוהג לנתח ולפרק כל דבר לשלש, 'דריי דינים'. בקבלה יש "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"[קכג]. אפשר לומר שיש גם בחינה של 'פיר דינים' – אבל בלומדות אינני מכיר דרך כזו. בחקירה כן יש – הרמב"ם במורה נבוכים מחלק הכל לארבע. כמו שאנחנו אוהבים לומר, שהרמב"ם הוא ארבע והרבי הוא שלש. בלומדות יש 'צווי דינים' של ר' חיים, 'דריי דינים' של הרוגאטשובער, ולפני הכל – מי שלא זכה לא לזה ולא לזה, נעבעך – יש דין אחד, הלכה אחת, וכל דבר צריך ללמוד אותו כפי שהוא.

בתור סיכום רוצים לומר ש'דין אחד', 'שני דינים' ו'שלשה דינים' הם כמו מה שעכשיו למדנו – יום ראשון, יום שני ויום שלישי של מעשה בראשית, שבראשון יש טוב אחד, בשני שום טוב ובשלישי פעמיים כי טוב. קודם כל נחשב: דין אחד, שני דינים, שלשה דינים – עולה בדיוק 1300, מאה פעמים אחד ("יום אחד"), אהבה. כבר סימן יפה.

כנראה שבדין אחד יש חסד, "עולם חסד יבנה"[קכד], הכל חסד, "חסד לאברהם"[קכה] – ב"דין אחד" יש גילוי אור. כמו שמסביר כאן הרביקיד, כל גילוי אור הוא דווקא על ידי ההתלבשות שלו ב"רזא", ש"האור כי טוב" הוא גניזה מיניה וביה.

אבל ב"צווי דינים" אין גילוי, כמו בית המקדש השני – הראש של חכמי ישראל בבית המקדש השני, שאין בו גילוי השכינה, הוא צמצום לשם המצאת כלים. יש תפקיד לצמצום הזה, הוא יאפשר את ה"כפלים לתושיה", אבל הוא בעצמו בלי "כי טוב". הרקיע שנברא ביום השני הוא ממש "צווי דינים" – היה מים, נושא בתורה, "אין מים אלא תורה"[קכו], ובא הרקיע ומחלק, שיש "מים עליונים" ו"מים תחתונים". ברור שזהו המקור של "צווי דינים", הראש של רבי חיים.

אחר כך בא יום שלישי בו יש כפלים "כי טוב", על השלמת מלאכת היום השני – השלמת הכלים לקבל את ה"אור כי טוב" – ועל מלאכת היום השלישי, המצאת החיים, הצומח וכו'. היום השלישי כבר מחבר לגמרי רוחניות וגשמיות, ולכך מגיעים דווקא על ידי הממוצע של ה'צווי דינים'. במלאכת היום השלישי עצמו יש כבר שלשה דברים ('דריי דינים'), דשא, עשב ועץ פרי[קכז].

הכי מענין לנו שאנחנו אומרים ש"חן" הוא 'צווי דינים', אוהבים את החן מאד מאד, לפי זה אוהבים את השיטה של רבי חיים. יש משהו בחן שאין בו "כי טוב". אנחנו מדברים[קכח] על קשר בין "חן" ו"טוב", אותיות בטחון, ויש פסוק "חן טוב"[קכט], אבל בכל אופן יש משהו בחן שהוא שנים ועדיין לא הגיע לשלש, ממוצע בין האחד לשלש.

רבי אהרן מבעלז והרבי

הצדיק הנוסף של כ"א מנחם-אב הוא רבי אהרן מבעלז. אחרי הסתלקות הרבי הקודם, השווער, הרבי החזיק ממנו לכל דבר כגדול הדור. היתה לרבי הוה-אמינא להגיע לארץ ללויה לו. לא היתה שום הו"א אחרת להגיע לארץ, רק ללויה שלו. רק שהוא נפטר בשבת, וכאשר נודע על כך במוצאי שבת באמריקה כבר היה מאוחר מדי להגיע ללויה – הרבי ראה שלא יספיק. יש הרבה סיפורים עליו ועל הרבי[קל]. ר' אהרן מבעלז והרבי הם כמו השר שלום, הרבי הראשון של בעלז, והמהר"ש – שהשר-שלום, הרגיש בו, על אף שהוא ניסה להסתיר את עצמו.

לחיים לחיים, שזכותם יגן עלינו ועל כל ישראל.

אפשר להתפלל תפלת ערבית, לחשוב על ר' חיים ור' אהרן מבעלז, יוצאים מר' לוי'ק (חיים-אהרן משלימים ל-חי ברבוע ועם לוי-יצחק הם כבר הרבוע הכפול של טוב!).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מאה ברכות עושות כלים לאורות של תריג מצוות.
• נפילה בחטא נגרמת מאורות בלי כלים – לכן תשובה היא אורות ועוד כלים.
• שרש כל הברכות הן בברכת המזון – הכח לחבר נשמה וגוף, רוחניות וגשמיות.
• יסוד אבא – סוד "ברוך" – הוא "ברק המבריק על השכל" מהעל-מודע למודע.
• ברק המבריק על השכל הוא רעיון חדש בתורה או בנוגע למציאות.
• את ההברקה צריך לתפוס – כדי שלא תעלם – וצריך להיות לה 'ציור' כדי שיהיה אפשר ליישם אותה.
• כשיש לי חידוש עלי להתפלל שיהיה אמתי ולא דמיונות-שוא.
• כל גימטריא כוללת משמעות עמוקה, 'השכלה' ו'עבודה'.
• כל דבר צריך להתפתח מנקודה (חסרת ממדים) לקו (ממד אחד), לשטח (שני ממדים) ולנפח (שלשה ממדים, מציאות של גשם).
• נפש היא נקודה, שנה היא קו ועולם כולל ציור-שטח ומציאות-נפח.
• התפשטות המלכות (יראה תתאה, שפלות) נובעת מהתפשטות הבינה (שמחה).
• בכל אמירת ברכה יש חידוש.
• רעיון טוב היורד למציאות ומתפתח לכל הכיוונים נותן בטחון ללכת עליו וליישמו.
• בכל בקר צריך לקום ולקבל רעיון חדש – מה לעשות היום.
• גימטריא נובעת מאמונה – מי שמאמין בקדושת התורה מונה כל מלה וכל אות.
• כוונת מטבע הברכה: "ברוך [יסוד אבא, שלמות המוחין] אתה [חסד] הוי' [תפארת] אלהינו [גבורה] מלך [מלכות הכוללת נה"י] העולם [העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה]".
• כל "טוב" מתגלה כ"רזא" – טוב סודי ומופנם.
• הטוב מתגלה בתחלה (1), מתעלם (2) ומתגלה שוב באופן כפול ושלם (3).
• השכינה התגלתה בבית ראשון, התעלמה בבית שני ותתגלה בשלמות חיבור שמים וארץ – "טוב לשמים וטוב לבריות" – בבית שלישי.
• בארבעים ימים הראשונים נתנה תורה (טוב), בארבעים ימים השניים היא התעלמה ובארבעים הימים האחרונים היא נתנה באופן של "כפלים לתושיה".
• "תורה חדשה" היא חיבור הקבלה וההלכה.
• התפתחות הלימוד היא מדין אחד ל'צווי דינים' ול'דריי דינים'.
• שלש המתנות, "לפניכם היום ברכה", מגלות את הלהב שבלב – היחידה שבנפש.