תמימות בשליחות

בע"ה

ט"ז סיון תשפ"ג – כפ"ח

בר-מצוה צבי-יעקב הכהן שי' הרמתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מפרשת שלח ניתן ללמוד על חשיבות מדת האמת, במובן של כנות ושליחות, בעבודת השליחות מתוך התקשרות למשה רבינו. השיעור נמסר ביום הבר-מצוה של נכד אחד ויום החתונה של נכד נוסף והוא שזור לכל אורכו בצד השוה בין בר-מצוה לחתונה – הענקת תוקף לשליחות – לצד ההבחנות ביניהן.

שתי חתונות בחיים

לחיים לחיים, מזל טוב לבר-מצוה – שתהיה חסיד, ירא-שמים ולמדן, כמו שאבא ברך, חיל נאמן של הרבי!

מזל טוב גם לחתונה – איפה החתן? [בדרך.] גם לבר-מצוה קוראים חתן, חתן הבר-מצוה, אז יש פה שני חתנים.

יש מהראשונים שמסבירים[ב] למה למי שהיה עד עכשיו ילד קטן ועכשיו הוא גדול, בר מצוה, "זה הקטן גדול יהיה", קוראים חתן. למה קוראים לו חתן? כי הוא מתחתן. עם מי הוא מתחתן? הוא מתחתן עם התורה. עד עכשיו רק פגשת את התורה, היו פגישות פה ושם, אבל להתחתן ממש עם התורה – שתהיה בחינה של "והגית בו יומם ולילה"[ג], שאתה נשוי לתורה והתורה גם מנשאת אותך[ד] – מתחיל עכשיו, בבר מצוה. זו הברכה העיקרית – שתהיה חתן.

שוב, בספרים אומרים שהתורה היא האשה הראשונה של היהודי, ואחר כך כשהוא מתחתן – הוא מתחתן עם האשה השניה. זו הלשון. לכל אחד יש שתי נשים – קודם כל התורה, ואחר כך האשה שהוא מתחתן איתה. בכל אופן, האריז"ל מסביר[ה] שהחתונה הראשונה היא עדיין בחינת מוחין דאמא. בבר-מצוה, היום, אתה מקבל מוחין דאמא. אבל בחתונה – כשבע"ה תתחתן, כמו שהיום מתחתן הבן-דוד שלך – תקבל מוחין דאבא.

[תפילין דרבינו תם הם גם מוחין דאבא[ו].] נכון. לכן המנהג הפשוט בעם ישראל היה להניח רבינו תם רק מהחתונה[ז]. אבל היות שחוששים שהחיוב מדאורייתא המנהג שלנו[ח] – ובעוד מקומות, הרבי מקאמרנא מאד מדגיש זאת[ט] – נוהגים להניח כבר מהבר-מצוה. זו עוד סבה להיות חתן, מדגיש זאת יותר.

מדת האמת בשליחות משה

שמענו עכשיו מהאבא, הרב שי שי', נקודה משיחה של הרבי על המרגלים[י]: הרבי מסביר שמשה אומר לשליחים שלו לתור את הארץ, אבל לא מזכיר אפילו פעם אחת את הביטוי לרגל, משום שריגול כרוך בהערמה והסתרת האמת ועבור "משה אמת ותורתו אמת"[יא] לא שייכת סטיה כל שהיא מהאמת הישרה והגלויה. המרגלים צריכים ללכת "לדעתך"[יב] של משה, ולנקוט באותה מדת אמת (ולכן ברגע שהרגיש משה שהם הולכים ב'ראש' של מרגלים התפלל על יהושע "יה יושיעך מעצת מרגלים"[יג] – עדיין לא היה מדובר בחטא המרגלים, אבל "עצת מרגלים", העצות והטכסיסים של הריגול, כבר מנוגדת לשליחותו של משה רבינו – וגם כלב "נשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם"[יד]). כמו ששמענו, זה האיחול לבר-מצוה – שיהיה קשור באמת למשה רבינו שבדור, וכל השליחות שלו עם אמת גלויה וברורה.

שוב, המדה של משה רבינו היא מדת האמת. גם בבר מצוה וגם בחתונה צריך את מדת האמת, אבל בחתונה צריך יחד עם האמת של משה גם את השלום – והחוש הפנימי איך לעשות שלום, וכאשר צריך גם לשנות מפני השלום[טו] – שהוא מדת אהרן כהן גדול. בחתונה צריך גם את משה וגם את אהרן, אבל בבר-מצוה צריך להיות משה. אם אמרנו שבר-מצוה שייך דווקא למוחין דאמא, על הקשר הזה למשה רבינו כתוב "משה זכה לבינה"[טז].

אמת – תמימות וכנות

במה מתבטאת מדת האמת של משה? כמו ששמענו עכשיו בשיחה – מדת משה היא "תוכו כברו"[יז], שמה שבפנים הוא בדיוק מה שהוא מראה בחוץ. אין שני דברים, הוא לא מרגל, הוא לא עובד על אף אחד – הוא אמתי והוא כן. האמת הזו, הכנות, שאצלך ה"אחד בפה" וה"אחד בלב" הם אותו אחד, "תוכו כברו" לגמרי, היא מדת התמימות. לכן הרבי הרש"ב רצה ששם הישיבה יהיה תומכי תמימים וכל בחור בישיבה יהיה 'תמים'[יח]. אני רואה עליך שאתה מתאים לענין, שאתה תמים באמת, כמו שהרבי הרש"ב וכל הרביים רוצים. הגדרת התמים היא שאינו יודע לרמות, כמו שרש"י מסביר על "יעקב איש תם"[יט] – "כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". גם יעקב הוא מדת האמת, "תתן אמת ליעקב"[כ], מה שהוא בפנים זה מה שהוא בחוץ, אין שנים, כולו אחד, אדם אחד.

בשיחה בתורת שלום[כא] כותב הרבי הרש"ב שאת מדת התמימות אי אפשר לקנות – צריך להוולד עם תמימות, משהו עצמי לגמרי. הוא כותב שם שמי שאינו תמים – אין סיכוי... אבל בכל אופן, הרבי רצה שכולם יהיו תמימים, סימן שלכולם יש בפנים, בכח, את המדה הזו – ורק צריך לגלות אותה. איך? על ידי לימוד החסידות[כב], שהוא כל הענין של ישיבת תומכי תמימים – על ידי לימוד החסידות לעומק מגלים את התמימות, שהיא האמת הפנימית.

במלה אמת יש הרבה פירושים. אנחנו אוהבים לפרש[כג] שאמת היא מלשון אימות הבטחה, כמו שאומרים 'הרבי הבטיח – הרבי יקיים'. איך יודעים שזהו פירוש המלה אמת? כך כתוב בתחלת פרשת וארא, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[כד], ורש"י מסביר "לא נכרתי להם במדת אמתית שלי, שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". הבטחה שייכת ל"בטֻחות חכמה"[כה], ל"כליות יועצות"[כו], הספירות נצח והוד[כז], בהן יש לאדם כח להבטיח הבטחות, ואימות ההבטחות שייך לספירת היסוד – זו מדת האמת שבפנימיות היסוד. יש לאדם כח להבטיח גם לעצמו – מה שאדם מבטיח לעצמו הוא הפוטנציאל שלו – ואימות ההבטחה הוא הגשמת ומימוש כל הפוטנציאל שה' חנן אותי בו, "אתה חונן לאדם דעת". שוב, זו מדת האמת של היסוד. אחד מפירושי "תתן אמת ליעקב"[כח] הוא 'תתן יוסף ליעקב'[כט], "גופא ובריתא חשבינן חד"[ל], והאמת שם היא הכח להוציא מהכח אל הפועל. אבל יש אמת שפירושה "תוכו כברו", שאדם לגמרי תמים וכן ואין שום הבדל בין הפנימיות לחיצוניות.

רמזי "תוכו כברו"

יש בביטוי "תוכו כברו" אחד הדברים היפים ביותר שאנחנו אוהבים להסביר[לא]: זהו ביטוי שמורכב משתי מילים של ארבע אותיות, כך שיש בו ארבע אותיות בחוץ, ראשי וסופי תיבות ("ברו"), וארבע אותיות בפנים, בתוך התיבות ("תוכו"). מה האותיות שבחוץ? "תוכו כברו" – אותיות תוכו. מה האותיות שבפנים? "תוכו כברו" – אותיות כברו. ממש פנינה, שה"כברו" הוא ה"תוכו" וה"תוכו" הוא ה"כברו".

עוד רמז יפהפה בביטוי הזה: איזו מלה אפשר לעשות מ"כברו"? ברוך. יש משהו ב"כברו", הגילוי כלפי חוץ, שהוא גם הכח של האדם להשפיע על הזולת, הכח של ברוך. ברוך לשון הברכה, כמו להבריך את האילן[לב] – הברכים הן המורידות את שיעור הקומה של האדם למטה, כדי להשפיע. "כברו" אותיות ברוך. כמה שוה תוכו? "אתה הוי'" – תו עולה אתה ו-כו עולה הוי'. אם כן, "תוכו כברו" ביחד זה "ברוך אתה הוי'". יש משהו ב"תוכו כברו" שבא לידי ביטוי כל פעם שאדם אומר ברכה.

כמה ברכות צריך לומר כל יום? עכשיו, כשאתה בר-מצוה, צריך לדעת שאחת המצוות העיקריות היא מאה ברכות בכל יום. יש מקום שאדמו"ר הזקן כותב[לג] שעיקר התורה שבעל פה הוא "מאה ברכות בכל יום"[לד] – זה לא סתם... דוד המלך תיקן לומר מאה ברכות[לה], ורבי מאיר אומר זאת[לו] על "מה הוי' אלהיך שואל מעמך"[לז], "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'"[לח], ואדמו"ר הזקן כותב שזהו עיקר כללות התורה שבעל פה. לומר מאה פעמים ביום "ברוך אתה הוי'" – לבטא מאה פעמים בכל יום את ה"תוכו כברו", האמת במובן של תמימות, שאתה הולך תמים עם ה', "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'"[לט]. זו הברכה הכי גדולה – שבאמת תזכה למדה הזו, יש לך אותה ותגלה אותה יותר ויותר, תוכל להשפיע אותה יותר ויותר.

כח השליחות

באמת, מה ההבדל בין חתן בר מצוה לחתן שהולך כעת להתחתן עם אשה? אמרנו כבר שהחתן שהולך להתחתן צריך גם את האמת של משה רבינו וגם את השלום של אהרן, "האמת והשלום אהבו"[מ], בשביל "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[מא] צריך את שניהם. על משה ואהרן דורשים[מב] "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[מג] והאדם צריך שיהיה גם בתוכו את ה"גם יחד" של משה ואהרן. אז יש כח גם להשפיע על הזולת, והתכל'ס – כמו שאמרו – היא השליחות, שנהיה שליחים נאמנים של משה רבינו ושל ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[מד], הרבי. התכל'ס היא להגיע החוצה – צריך הרבה "תוכו" כדי שיהיה הרבה "כברו", כדי לצאת החוצה, לצאת לבר, ולהשפיע (החל מהבר-מצוה, בכח הנצח-הבטחון של רגל ימין, של "ברא כרעא דאבוה"[מה]).

בתחלת שמו"ע אומרים "אל עליון – גומל חסדים טובים". האריז"ל אומר[מו] שאחרי "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב [המוחין, חכמה-בינה-דעת] האל הגדול הגבור והנורא [המדות, חסד-גבורה-תפארת]" צריך לעלות לכתר, "אל עליון", כדי להוציא נה"י חדשים – לקבל כח כל פעם להגיע יותר רחוק. כחתן בר מצוה אתה מקבל את הכח הזה, שהוא בעצם "איהו בנצח"[מז]. הכח להשפיע תלוי במדת הבטחון, פנימיות הנצח – בטחון ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מח] ולהשפיע. זהו הסוד של קבלת נה"י חדשים מלמעלה מטעם ודעת, מהכתר, ממסירות הנפש של היהודי. מקבלים את הבטחון הזה בבר-מצוה, כדי גם להיות משפיע. יחסית עד עכשיו היית מקבל, אבל עכשיו אתה צריך להיות שליח – שהוא משפיע על הזולת. כל שכן וקל וחומר, הרבה יותר, כשאדם מתחתן הוא מקבל כוחות להיות משפיע למקום שעד עכשיו לא היה מסוגל להגיע אליו – גם בתוך הבית וגם מחוץ  לבית. מתוך הבית, "בטח בה לב בעלה"[מט], הוא מקבל כח לצאת החוצה ולהשפיע על יהודים, להביא משיח בפועל, "ווי וואנט משיח נאו". התחדשות הנה"י בכלל והנצח בפרט מתחוללת בשתי בחינות, בבר-מצוה ובחתונה, באופן של מוחין דאמא ובאופן של מוחין דאבא: האמא מעודדת את הבן לצאת החוצה ולהשפיע במעגלים קרובים- יחסית, בין החברים (מתוך חשש שריחוק יתר ישפיע עליו לרעה ח"ו), אבל האבא מעודד אותו לצאת למרחקים[נ], להשפיע על רחוקים ממש, מתוך בטחון עצמי מתוקן ('קושי' של קדושה שמנחיל האבא לבן[נא], שלא לפחד משום דבר חוץ מה'[נב]). עם הבטחון נצא להביא משיח תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

[עוד דברו.]

לתור מכח התורה

נחזור לענין המרגלים: כמו שהזכירו, משה רבינו משתמש במלה חשובה – הוא שולח את האנשים "לתור את הארץ"[נג], מושג שחוזר בסיפור המרגלים הרבה פעמים[נד]. הוא לא אמר לרגל אלא לתור. אחד הדברים שכתובים בחסידות[נה] הוא ש"לתור" לשון תורה[נו], כמו שאמרנו שהבר-מצוה נעשה כעת חתן עם התורה. משה רבינו רצה להבהיר להם ולהחדיר בתוכם שהכיבוש של ארץ ישראל הוא כיבוש של תורה. אם תלכו בכח התורה – שהיא "תורת משה", "זכרו תורת משה עבדי"[נז] – אפשר בקלות לכבוש את הארץ, ולא משנה הנפילים-הענקים שיש בה, וכל שאר הדברים שהפחידו את המרגלים ואיימו עליהם.

צריך לדעת שאתה הולך בכח התורה, הכח של משה רבינו – "'שלך לך' לדעתך", אתה הולך לא עם הדעת שלך אלא עם הדעת של משה רבינו, אתה מסתכל על המציאות במבט של משה[נח]. כמו שאמרת כעת במאמר בר מצוה[נט], אנחנו מבקשים "השקיפה ממעון קדשך מן השמים"[ס], שה' יסתכל עלינו דרך המשקפים של התורה (שהיא "מן השמים"), שמגדילה אותנו מאד. התורה נותנת כח לעם ישראל, כח להביא משיח לעם ישראל ולכל העולם. בכל אופן, הכח של "לתור" הוא כח של תורה.

שם הבר מצוה צבי – משה באתב"ש – על שם הסבא ר' משה-צבי סגל ע"ה. הוא עזר להרבה רבנים גדולים שהגיעו לארץ אחרי קום המדינה להתמקם. הוא עבד בעיריה בירושלים, אז היתה לו הרבה יכולת לקבל מקומות ולעזור לאנשים להסתדר בארץ. לדוגמה, הוא הקים לרב גוטסמן ישיבה גדולה ("נצח ישראל") – כשהוא הגיע לכאן השווער עזר לו להסתדר בצורה הכי טובה. עוד רב חשוב שהוא עזר לו היה רבי חיים צימרמן, שלפני שעלה לארץ היה רב גדול בשיקגו, גאון גדול בתורה. הרי אחרי שהשווער שיפץ את הצמח-צדק, בית כנסת בעיר העתיקה, הוא שיפץ את בית הכנסת המרכזי של הרובע היהודי – בית כנסת רמב"ן. לבית כנסת רמב"ן יש קומה עליונה והשווער סידר לו שהכולל שלו ("חכמי ירושלים") יהיה שם.

יש הרבה סיפורים עליו, ואחד הסיפורים נוגע לעניננו, לכך שאם אדם בא בכח התורה, כולם נופלים לפניו – לא צריך שום דבר, רק לבוא מכח התורה: פעם אחת הוא הגיע משיקגו לניו-יורק, לשכונת הארלם. מי שמכיר, זו השכונה של הכושים – פחד להכנס לשם, סכנת נפשות להכנס לשכונה הזו בניו-יורק. הוא נכנס בלי שום פחד, בלי שום התפעלות. אחד המלוים שלו אמר לו – כאן זה פחד, צריך לברוח מכאן כמה שיותר מהר. הוא הסתכל על כל הכושים שם ואמר – 'מה, לפחד מאלה? הם כולם עם-ארצים...'. הוא אמר זאת בתמימות, "תוכו כברו". זו דוגמה שאם באים בכח התורה כל הכושים הגדולים נופלים, הכל מתבטל במציאות, כי כולם עם-ארצים פשוט. לחיים לחיים.

תמימות ופריצה מהחתונה

[לחתן שהגיע:] לחיים לחיים, התפללת? תפלה היא לשון "התופל כלי חרס"[סא] – תפילה לשון התחברות[סב], שתהיה הרבה התחברות ברוכה!

הזכרנו אתמול בלילה שבחתונה מתקיים "וכל בניך למודי הוי'"[סג], החתן והכלה הם תלמידים של ה'. "למודי הוי'" הם נצח והוד[סד]. כתוב ש"איהו בנצח" ו"איהי בהוד"[סה] – החתן בנצח והכלה בהוד. הוד היינו מדת התמימות, "תוכו כברו" – החתן צריך לקבל מהכלה תמימות, פשיטות, אמונה פשוטה. אמונה היא להאמין, גלייבן. כתוב גם ש"איהו אמת, איהי אמונה"[סו]. החתן צריך להיות "איהו בנצח", "איהו אמת" במדת האמת של משה שדברנו עליה – בזכות החתונה עם הכלה הוא צריך להיות עם בטחון. כמו שאמרנו, "בטח בה לב בעלה" – מכח הכלה הוא מקבל עוד ועוד בטחון כדי לפרוץ החוצה, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[סז]. מתי ה' ברך את יעקב "ופרצת" לארבע רוחות העולם? כשהולך להתחתן עם ארבע נשים, שבזכותן הוא יכול לפרוץ לארבע רוחות העולם. חתונה היא כבר כח אדיר של "ופרצת" לכל הכיוונים.

אמרנו שכח השליחות מתחיל, במוחין דאמא, מהבר-מצוה, גם חתן, ונגמר בחתונה. זהו הקשר פה בין שתי השמחות. לחיים לחיים, שיהיה נצח והוד. בחתונה שלך עם התורה עכשיו ודאי אתה תלמיד של ה', אבל כשמתחתנים עם הכלה נעשים עוד יותר תלמידים של ה', "איהו בנצח" ו"איהי בהוד". גם לבר מצוה וגם לחתן – העיקר הוא הנצח, החתן הוא בנצח. נצח הוא בטחון פעיל, היכולת לצאת. אתה מקבל כח, וכאשר מתחתנים מקבלים עוד יותר כח, עד אין סוף, של "ופרצת". [הרב התחיל לנגן "ופרצת".]

מי חבר את הניגון הזה – שבמקור הוא ניגון חב"די בלי מילים[סח] – למילים האלה? [ר' יוסף מרטון.] הוא הציע זאת, אבל מסופר שמי שקבע שזהו הניגון המתאים היה הרבנית והרבי קבל זאת. הרבי אמר[סט] שצריך לחבר מילים ל"ופרצת", הסיסמא. היו כמה וכמה הצעות, ובסוף הרבי כנראה שאל את הרעבעצען מה טוב, מה מוצא חן בעיניה, והיא קבעה את הניגון הזה. כלומר, האשה קבעה שככה שרים "ופרצת" – הכח ל"ופרצת" הוא מהאשה, החל מהחתונה.

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חתן בר-מצוה מתחתן עם התורה (בעוד לפני כן כל לימודו היה בגדר 'פגישות' הכרות) והנישואין הם החתונה השניה – עם אשתו.
• "משה אמת ותורתו אמת" ושליחיו צריכים להצטיין במדת האמת – כנות ותמימות.
• בבר-מצוה יש להתעצם עם האמת ובחתונה יש להוסיף לאמת את השלום.
• ב"תוכו כברו" אותיות 'ברו' (רו"ס תבות) הן תוכו ואותיות 'תוכו' (אמצעי תיבות) הן כברו.
• באמירת מאה פעמים "ברוך אתה הוי'" בכל יום מגלים את ה"תוכו כברו" בהליכה תמימה עם ה'.
• מדת התמימות נמצאת בכל אחד ומגלים אותה על ידי העמקה בחסידות.
• מהכתר נמשכים נה"י חדשים – כוחות חדשים להשפיע כלפי חוץ – בבר-מצוה למעגלים הקרובים (מכח מוחין דאמא) ובחתונה למעגלים הרחוקים (מכח מוחין דאבא).
• המרגלים נשלחים לתור את הארץ – ללמוד שבכח התורה ניתן לכבוש את הארץ בקלות.
• "איהו בנצח" ו"איהי בהוד" – על האיש לפעול בטחון עצמי מתוקן (בזכות אשתו, "בטח בה לב בעלה") ולקבל מהאשה את התמימות, האמת והכנות.