אור לח"י אלול ס"ח – אולמי אפריון, ירושלים

התוועדות ח"י אלול

א. חיבור הבעש"ט ואדמו"ר הזקן

שלש תקופות של כב ימים

היום ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. יש כמה תקופות בשנה שיש בהם כב ימים, כנגד כב אתוון דאורייתא. יש תקופה אחת שיצאנו ממנה, בין המצרים, כאשר בין י"ז תמוז לט' באב יש כב ימים בהם צריך לתקן את הפגם שפגמנו ב-כב אותיות התורה. יש כב ימים של חגי החדש השביעי, החדש המושבע בכל טוב, מראש השנה עד שמיני עצרת-שמחת תורה. רק שהסדר של כב ימי תשרי, לפי הקבלה, הוא סדר של תשר"ק (כמו תשרי), סדר הפוך, סדר של עולם העקודים. סדר התקון ב-כב ימי בין המצרים הוא סדר ישר, מ-א עד ת.

יש תקופה נוספת שחלקה חופפת ל-כב ימי תשרי – כב ימים מ-חי אלול עד יום הכיפורים. שנים עשר ימים של סוף השנה, שבהם צריך לעשות חשבון נפש – יום לחדש – על השנה שעברה, אבל אלו גם כמובן ימי הכנה לשנה הבאה (הארה של ראש השנה מעכשיו). אחר כך יש עוד עשרה ימים מראש השנה עד יום כפור, עליהם כתוב בנביא "יחינו מיֹמים", שני ימי ראש השנה (שיהיו לעולם ועד, גם בימות המשיח), "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" חיים נצחיים ביום כפור. יש בחינה שהכל נגמר ביום כפור, זה עולם הבא ומכאן ואילך הכל אוא"ס פשוט, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שבת שבתון.

אם כן, יש בחינה של כב ימים מרגע זה עד יום כפור, עד "יקמנו ונחיה לפניו" לעולמי עד. כב ימים אלו גם הולכים ישר, מ-א עד ת. זאת אומרת שהיום הזה, חי אלול, הוא ה-א של כב הימים האלה.

עלית רבי עקיבא וחבריו למקום ה-א שלמעלה מה-ב

ידוע מה שרבי עקיבא אמר לחבריו, ארבעת הצדיקים שנכנסו לפרדס (לעולמות העליונים, להשיג רזין דרזין של מעשה מרכבה) – "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". מגיעים לאיזה מקום שיש טעות אופטית, שרואים כאילו שני גופי מים, אבל צריך להתגבר ולעמוד בנסיון – להתגבר על הטעות האופטית – ולדעת ולראות במוחש שבעצם זה מים אחד, הכל אחד. אומר האר"י הקדוש שהדברים רומזים לסוד האות א. העולם נברא ב-ב, אבל כשהחכמים עולים לפרדס עולים יותר גבוה משרש השתלשלות העולמות, לפני ה-ב של "בראשית" – זה כל ענין הפרדס, להגיע ל-א שלפני ה-ב – ושם אסור שתהיה שום שניות.

ב היא שניות, והעולם נברא בשניות של שמים וארץ, זכר ונקבה וכו' – ב לשון ברכה, שיש בהתאחדות של שנים ("פרו ורבו"). רוצים לחזור ל-א שלפני ה-ב, שזה כמו עולם הבא, שאין שם לא פריה ולא רביה ולא אכילה ולא שתיה – אין יותר ב שמתחברים – הכל א פשוטה, לשם עולים החכמים. אבל עדיין אפשר לטעות ולחשוב שהנה אני רואה לפני שני סוגי מים. כך הוא מזהיר את חבריו ואומר להם שכאשר תגיעו ל"מקום אבני שיש טהור" – שמו של מקום זה – "אל תאמרו מים מים, משום שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'".

"אל תאמרו מים מים" – לא להפריד בין תורת הבעש"ט לתורת אדה"ז

מה זה קשור לאות א? ב-א יש י למעלה ו-י למטה וקו באמצע שמחבר אותן. הסוד, כפי שמסביר האר"י הקדוש, שה-י למעלה זה המים העליונים וה-י למטה זה המים התחתונים והקו באמצע הוא סוד הרקיע. בפשט, הרקיע בא להבדיל בין מים למים, אבל לפי הסוד – וכך יהיה לעתיד לבוא – תכלית כוונת הרקיע היא לחבר בין מים למים. מים זה תורה, "אין מים אלא תורה", ואם כן, כאשר מתקרבים למקום האלף-פלא אפשר לטעות שיש שני מים – אפשר לומר שזה נסתר ונגלה, אבל אנחנו נסביר שזה בעצם המים של מורנו הבעל שם טוב והמים של כ"ק אדמו"ר הזקן, שני המאורות הגדולים שהיום יום הולדתם. מי הרקיע המחבר? המגיד ממעזריטש.

כעת שרנו ניגון ג תנועות – שנקרא גם ניגון האין סוף – שהבעל שם טוב התחיל, המגיד המשיך ואדמו"ר הזקן השלים. ניגון זה הוא סוד ה-א שלפני ה-ב. אל תטעו שיש שם "מים מים" – כי מתקבל בחיצוניות שתורת הבעל שם טוב זה ענין בפני עצמו ותורת אדמו"ר הזקן היא שכל והשגה וזה משהו אחר (יש יחסי גומלין, אבל בכל זאת זוית אחרת) – "אל תאמרו 'מים מים' משום שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'", וכידוע שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש ממש על תורת הבעל שם טוב. יש הרחבה ופירוט וכו', אבל זה אך ורק עצמות תורתו של מורנו הבעל שם טוב.

שוב, היום הזה, חי אלול, הוא ה-א ביחס ל-כב הימים שבאים, וכוונת ה-א היא בדיוק מה שאמרנו עכשיו – כוונת היחוד העצמי של שני המאורות הגדולים שנולדו ביום הזה, שביחד עם המגיד שמחבר אותם, ה-ו, הרקיע, זה תורת משיח, זה תורת יום כיפור, תורת היום שכולו טוב וכולו מנוחה וכולו שבת.

חך-לי-לי – חך הטועם את תורות הבעש"ט ואדמו"ר הזקן

בסוף חומש בראשית יעקב אבינו מברך את הבנים שלו, ובברכת יהודה, המלך בין השבטים (שגם הבעל שם טוב וגם אדמו"ר הזקן הם צאצאי בית דוד משבט יהודה), פסוק השיא הוא "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב" (כמבואר באריכות בחסידות). חז"ל דורשים את המלה המיוחדת הזו, "חכלילי" – שבפשט היא לשון אדמימות – "כל חך הטועם אומר לי לי". זה רומז לתורה, "תורת הוי' תמימה", וכל חך שטועם את התורה הזאת אומר מיד "לי לי".

חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת" – היא אותיות חך-מה (על דרך כח-מה), החך הרוחני לטעום את ה"מה", את ה"ונחנו מה", לטעום גם את נותן התורה דרך הצינור של בחיר הנביאים, רבן של כל הנביאים, שנותן לנו את "תורת משה" (הוא ורק הוא נותן תורה ומצוות – משה רבינו = תריג, כנודע). צריך רק לטעום את המה הזה בחיך. אבל כאן הפסוק אומר ש"כל חך הטועם [את ה-מה] אומר לי לי".

העובדה שכתוב פעמיים "לי לי" ודאי רומזת לכך שיש כאן שתי בחינות. גם לעניננו נפרש שה"לי" הראשון הולך על תורת הבעל שם טוב, על החך הטועם נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות (כלשון בעל אוה"ח הקדוש) של תורת הבעל שם טוב, וה"לי" השני הוא תורת אדמו"ר הזקן (הופעה חדשה של אותו דבר).

המכנה המשותף של "חכלילי" ו"למעני"

ידוע שאלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי" – השיא הוא "לי", כל האתערותא דלתתא היא בשביל החיבור העצמי עד שיש מסירת ה"זרעא חייא וקיימא" מהדוד לרעיה. זה ה"לי", "כל חך הטועם אומר לי לי". יש תופעה מיוחדת במלה "חכלילי" – מתחיל ב-ח ונגמר ב-י, כך שהמסגרת-הסימן של מלה זאת הוא חי (היום זה גם חי – חי אלול – כמו שהבעל שם טוב עצמו אמר שהענין שנולדתי ב-חי אלול הוא שבאתי להמשיך תענוג ושמחה וחיות אלקית בעבודת התשובה וההכנה לשנה הקרובה של חדש אלול). כל המלה חכלילי עולה בגימטריא 108, כאשר ממוצע כל אות הוא חי – רמז יותר חזק ל-חי אלול.

האם יש עוד תופעה יפה כזו בתורה, שממוצע כל אות במלה זה המלה שנוצרת מהאות הראשונה והאחרונה שלה? בפסוק שהוא הוא אחד הסימנים החשובים של השנה הבאה עלינו לטובה – בפרקי הנחמה בישעיהו (שמתחילים מפרק מ), שאנו כעת בתוך ז דנחמתא, בפרק מ – "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן". המלה "למעני" – שצריך להבין למה כפולה – היא כמו "חכלילי", מתחילה ב-ל ונגמר ב-י וממוצע כל אות הוא לי ("כל חך הטועם אומר לי לי" – רמז שב"פ לי כי "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", שתי בחינות לי). אם כן, התופעה ה'סודית' הזאת חוזרת בשתי המלים באותה צורה.

התקשרות ל"לי" שבכל דור ודור

כתוב ב"פ למעני, ביחד עולה ת – האות האחרונה של האלף-בית – שהיא בעצם י"פ לי. אפשר לרמוז שזה עשר פעמים "לי" כנגד עשרת הדורות מהבעל שם טוב עד לדור שלנו, הדור העשירי, דור הגאולה בפועל ממש, כפי שאומר הרבי. אם כן, מה שאנו נתבונן וניתן את הדעת בהמשך שדוקא בדור שלנו יש נסיון חשוב וחמור ביותר לקיים את הסוף של הפסוק הזה – "וכבודי לאחר לא אתן". אם כל עבודת ה' שלנו היא לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי-לי – בהתקשרות לכל הצדיקים האמיתיים מהבעל שם טוב והלאה – אז צריך להתחזק ביותר, אולי יותר מכל הדורות הקודמים, להשאר עם ה"לי", אך ורק "לי", ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", ולקיים "וכבודי לאחר לא אתן", העולה בגימטריא תשס"ט, מסימני השנה הבאה. תיכף נחזור לזה.

"חכלילי עינים מיין" – מדרגת אהבה בתענוגים

בחסידות, במיוחד במאמרי אדמו"ר הזקן, בעל היום הולדת של היום, מוסבר ש"חכלילי עינים מיין" זה מדרגת אהבה רבה בתענוגים. יש הרבה מדרגות אהבה – יש אהבה סתם, יש אהבה רבה, ועוד יותר זה אהבה בתענוגים. אהבה סתם היא בספירת החסד, בלשון הקבלה. אהבה רבה היא באמא. אבל אהבה בתענוגים היא בכתר עליון, ב"רישא דאין", כמו שנסביר – שם יש את התענוג, את האהבה בתענוגים. הפסוק הזה, "חכלילי עינים מיין", זה הפסוק העיקרי שאדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של היום, דורש ומסביר לנו מה זו דרגה זו של אהבה בתענוגים של צדיקים ("ועמך כלם צדיקים").

כמובן, אהבה בתענוגים היא מתנת חנם, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", מדרגה של לעתיד לבוא. אבל יש צדיקים, בפרט בדור האחרון, כשעולים בנסיון של ה"לי", של "וכבודי לאחר לא אתן", זה המבחן אם זוכים לטעום בחך הטועם את האהבה בתענוגים. בעצם זה חי אלול, זה החיות של חדש אלול. חדש אלול הוא "אני לדודי ודודי לי" – פסוק משיר השירים – והשיא שלו, החיות של חדש אלול, הוא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

למה יש "אני לדודי ודודי לי", תשוקת כלה לחתן ותשוקת חתן לכלה? בגלל "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". פסוק זה, שהוא הופעה יחידה של "אהבה בתענוגים", יש בו שני פעלים – שתי חויות – חויה אחת של יפי, "מה יפית", וחויה שניה של נעם, "ומה נעמת". שתי חויות אלו יחד, של יפי ושל נעם, זה מה שיוצר את התענוגים ביחד, "מיעוט רבים שנים".

פירוש ראשון: הבעש"ט – ראית יפי העולם, אדה"ז – תענוג ב'עבודה'

ננסה גם להסביר ש"מה יפית" הוא הבעל שם טוב ו"מה נעמת" – אדמו"ר הזקן. מה פירוש "מה יפית ומה נעמת"? נסביר זאת בפשטות בשתי דרכים:

הדרך הראשונה היא שהבעל שם טוב בא לגלות את היפי של מציאות ה' בתוך העולם – שה' נמצא בכל מקום, "אלופו של עולם" נמצא בכל מקום, ויש השגחה פרטית על כל צעד ושעל. גם דברים שקורים לאדם שלא לפי רצונו הראשון, מה שנדמה לו כטוב, מה שהוא חושב שזה אולי הטוב – וטועה בעצם, כי ה' יודע מה הטוב ומה שהוא עושה זה הכי טוב – והבעל שם טוב בא לגלות שמה שה' עושה זה הכי טוב. הגילוי הזה ש"לית אתר פנוי מיניה" – גם מקום פיזי, גם מקום רוחני, גם מקום חויתי – זה היפי.

ידוע שיפי הוא שלמות של י פעמים י – יפי של עולם (ר"ת ישע). המשפט יפי של עולם הוא שלמות של כד ברבוע (י הוא א ב ג ד, ד במשולש, ואילו כד הוא א פעמים ב פעמים ג פעמים ד, ד בעצרת, כידוע). זה מה שהבעל שם טוב מלמד – לצאת, לנשום אויר, להסתכל מהחלון, להגיד איזה יפי של עולם. גם גוי, להבדיל, יכול לצאת החוצה ולומר "איזה יפי של עולם", אבל אצל הבעל שם טוב זה "איזה יפי של עולם" כי הכל הקב"ה. מי שאין לו את החויה הזאת, שה' שם אותי בתוך יפי של עולם, חסר את יסוד היסודות של מורנו הבעל שם טוב. זה פירוש אחד של "מה יפית".

מה פירוש "ומה נעמת"? 'נועם' היא אחת המלים האהובות ביותר בז'רגון של חסידות חב"ד – געשמאק. זה נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות (כלשון אוה"ח הק', ר"ת "מה נעים גורלנו"), הגעשמאק של היהודי בתורה ומצוות, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. יש אחד שרק עושה מצוות "מצות אנשים מלומדה", ר"ל. זה נקרא קיום תורה ומצות של חו"ל שבחו"ל, אין בתורה הזאת ובקיום המצוות כך ענין של ארץ ישראל וגאולה. גאולה פירושה לחוות את הנעם בקיום המצוות ולימוד התורה – תורת הוי' ומצוות הוי' – ומי נותן להרגיש את הנועם בתורה ומצוות? אדמו"ר הזקן. כל הענין שלו שכל יהודי יטעם את הנעם, הגעשמאק, שיש בלימוד התורה בהתבוננות ועומק בישוב הדעת עד התפשטות הגשמיות מרוב שזה נעים (הרי בעל האוה"ח כותב נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות על מה שטעמו נדב ואביהוא תוך כדי מסירות נפשם – זה לא לכתחילה, כי כתוב "וחי בהם", אך במדה מסוימת הם למעלה ממשה ואהרן, וזה מה שהם טעמו). מי נותן את חוית הנועם יחד עם כלים להכיל זאת למטה, שלא יהיה כלות הנפש ממש כאצל נדב ואביהוא? אדמו"ר הזקן. על שתי החויות האלו כתוב "אל תאמרו מים מים", שבעצם זה אותו דבר, ה"מה יפית" ו"מה נעמת".

פירוש שני: הבעש"ט – היפי שבכל יהודי, אדה"ז – תענוג בהטבה ליהודי

יש פירוש נוסף, המשך של הפירוש הראשון, ל"מה יפית ומה נעמת". קודם אמרנו ש"מה יפית" הוא שלא משנה מה קורה ולא משנה לאן תסתכל – הכל זה יפי של עולם. אפילו לצדיקים הכי גדולים לא היה פשוט להרגיש ולהודות שהכל זה יפי. למשל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שעד שלא זקנתי, בסוף ימי, חשבתי שאם יתנו לי להנהיג את העולם אעשה זאת אחרת. אבל כשזקנתי – "זה קנה חכמה" – הגעתי למדרגה שאם יתנו לי להנהיג את העולם אעשה זאת בדיוק כמו ה'. כלומר, רק בסוף ימיו הגיע ליפי המושלם של כל מה שקורה בעולם.

מענין שאדמו"ר הזקן, הנכד הרוחני של הבעל שם טוב (ואחד ממש עמו), אמר אותו דבר על עצמו גם בצעירותו ולא רק בסוף ימיו – אנהיג בדיוק כמו ה', כי הכל זה יפי. אבל יחד עם זה הבעל שם טוב לימד אותנו איך להסתכל על כל יהודי, שגם יהודי צדיק וגם יהודי רחוק מאד מלהיות צדיק – עד שהוא קל ואפילו קל שבקלים ואפילו פושע ישראל – לראות שכל יהודי הוא דבר יפה, בגלל ש"מום אין בך". אם יודעים להסתכל על יהודי בעינים של "לעיני כל ישראל" – שעד שם הבעל שם טוב למד עם אחיה השילוני – אז רואים "מה יפית".

מה הוא ה"מה נעמת"? געשמאק מיוחד בעשית טובה ליהודי. לראות איך רואים את היהודי שהוא מושלם, שהוא יפי – ואני לא שומע למה שאיזה מבקר אומר עליו שיש לו עבירה כזאת ואחרת (לא שאני לא רואה את זה – ידוע שיש כמה מדרגות, יש צדיקים שלא רואים, אבל אדמו"ר הזקן אומר שאני רואה את העבירות ויודע שהוא עבריין ואף על פי כן אני רואה כאן יפי ושלמות, יש כח בעינים לחדור דרך מסך העבירות ולחשוף את היפי). ה"נעמת" שיוצא מה"מה יפית" זה הנועם והגעשמאק בלעשות לו טובה.

יש הרבה פתגמים ב"היום יום" שמקורם במסורת החב"דית דוקא כמה תכלית העבודה, תכלית מה שאדמו"ר הזקן לימד אותנו, שמתוך אהבת ישראל בפשיטות (שלימד הבעל שם טוב) יגיע גם החוש של נועם וגעשמאק בעשית טובה לכל יהודי (יש כמובן התכללות, וגם הבעל שם טוב היטיב לכולם, אבל עיקר החידוש אצלו הוא לראות את היפי בכולם, ביהודי הפשוט ששווה כמו הגאון שבגאונים, ואילו הגעשמאק בהתמסרות אליו זה הנעם שלימד אדמו"ר הזקן).

אם כן, יש כאן שני פירושים ב"מה יפית ומה נעמת", כאשר ה"מה יפית" הוא פן החויה של הבעל שם טוב וה"מה נעמת" הוא פן החויה של אדמו"ר הזקן. וכאמור, כאשר אנחנו מגיעים כעת למקום אבני שיש טהור – "אל תאמרו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'".

עד כאן קטע ראשון. נעשה עוד הפסקה של נגינה. אנו באוירה טובה, אז ננגן ארבע בבות. מנגנים ארבע בבות לפני החופה, והיום הוא "אני לדודי ודודי לי" כאשר התכלית היא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

ב. ה"אחר" וה"פסילים"

תשסט = "וכבודי לאחר לא אתן"

כפי שאמרנו, השנה הבאה עלינו לטובה, תשס"ט, בגימטריא "וכבודי לאחר לא אתן". הבאנו את הפסוק "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן". בעצם יש עוד פסוק באותו נביא ישעיהו, כמה פרקים קודם, בפרק מב (גם מפרקי הנחמה), שם חוזר הבטוי הזה בפסוק אחר בכללותו – "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים".

"וכבודי לאחר לא אתן" – מראשית השנה ועד אחרית שנה"

אם כן, יש שני פסוקים של "וכבודי לאחר לא אתן". נשים לב שחוץ מזה ששוה תשס"ט הר"ת הן אותיות אלול. עכשיו אנחנו באלול שלפני תשס"ט, אבל מ-יח אלול והלאה, יב הימים האחרונים, הם כבר ממש הכניסה לשנה החדשה. יש כבר את האלול של "וכבודי לאחר לא אתן", ואחר כך "מרשית השנה ועד אחרית שנה" נגיע לאלול של תשס"ט, "וכבודי לאחר לא אתן".

קודם אמרנו ש-חי אלול הוא ה-א של אלף-בית, לפי זה ראש השנה הוא ה-מ (היום ה-יג) ויום כפור הוא ה-ת. לפי זה, אם מחברים את חי אלול, ראש השנה ויום כפור יוצא אמת. אחד הפסוקים שאומרים לפני תקיעת שופר הוא "ראש דברך [גם ראש השנה] אמת" – צריך להתחיל מיסוד בריא ויציב, יסוד של אמת, שהוא מורכב מא-מ-ת – חי אלול, ראש השנה ויום כפור לפי סוד זה שאנו מסבירים.

התייחסות ל"אחר" ול"פסילים" באופן ממותק

צריך להתבונן בשני הפסוקים שכתוב בהם "וכבודי לאחר לא אתן" = תשסט. עד עכשיו דברנו דברים מתוקים מדבש, מים מצמיחים כל מיני תענוג – תורת הבעל שם טוב, מתוק מדבש, איזה יפה, והמים המתוקים של תורת אדמו"ר הזקן, איזה נעם ואיזה געשמאק יש בזה – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אבל ברגע שאומרים "וכבודי לאחר לא אתן", ובפרט עם ההמשך "ותהלתי לפסילים", זה משמע קצת מדת הגבורה והדין – יש כאן איזה שלילה, חמורה ביותר, של "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים".

צריך להעמיק בזה, ועם הכח שלקחנו מהדברים הראשונים שלנו, של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", צריך גם להמתיק ולגלות את הפנימיות של "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים" ו"למעני למעני אעשה כי איך יחל [סימן שמישהו מחלל שם ה', על פי פשט הפסוקים הם הגוים שמשעבדים את עם ישראל, אבל יש גם חילול ה' בתוך עם ישראל לדאבוננו, שכמובן זה לא אמור לשלול בכהוא זה את המים המתוקים של הבעש"ט ושל אדמו"ר הזקן, רק צריך להעמיק את הדעת – בכח של חב"ד – איך זה לא סותר ואיך אפשר לראות את ה'חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב' גם בדברים הקשים האלה] וכבודי לאחר לא אתן".

"למעני למעני" – עלמין סתימין ועלמין דאתגליין

יש[א] גימטריא יפה על "למעני למעני אעשה" – אעשה = שלום, "למעני למעני אעשה" = ביאת המשיח (= ופרצת וכו'). למעני אותיות עלמין – כמו שיש סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, יש עלמין דסתימין ויש עלמין דאתגליין. הסובב כל עלמין מתגלה בעלמין דסתימין והממלא כל עלמין בעלמין דאתגליין, ולזה רומז "למעני למעני". יש תורה בכתר שם טוב שכאשר ה' עסק בנסתר ברא עלמין דאתכסיין ואחר כך (הקב"ה מתחיל מנסתר ואחרי שמתמחה עובר לנגלה) כשלמד נגלה ברא עלמין דאתגליין, ועל זה נאמר "למעני למעני אעשה" – זאת תורת הבעל שם טוב, אבל רומזת לנשמת אדמו"ר הזקן, ששמו כן הוא "שני-אור", וכאשר הוא נולד ב-חי אלול דרש הבעל שם טוב (אותו יום היה יום הולדתו ה-מז) בפני החבריא קדישא שהיום נולד השני-אור, מי שיאיר את העולם בשני אורות, בתורת הנסתר ותורת הנגלה יחד.

שוב, על פי תורת הבעל שם טוב עצמו על ידי לימוד הנסתר מקיימים את ה"למעני" הראשון, עלמין דאתכסיין שם מאיר אוא"ס הסובב כל עלמין, ועל ידי נגלה בוראים עלמין דאתגליין שם מאיר אוא"ס הממלא כל עלמין. על ידי "למעני למעני" בא "אעשה" – העולה שלום וגם עולה צפור (היכלו של משיח – קן צפור, כמו שהצפור מבשרת כך המשיח מבשר בשורת הגאולה, והדבר הראשון שהוא עושה זה "משמיע שלום").

ארבע מדרגות בפסוק: "אני", "שמי", "כבודי", "תהלתי"

נחזור לפסוק הראשון: "אני הוי' הוא שמי" הן שתי מדרגות, כמו בפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". במפרשים יש כמה פירושים, והכי פשוט (וגם הכי תואם את החסידות) הוא שהתורה כולה היא שמו של הקב"ה. כמו שאמרנו קודם ב"מה יפית ומה נעמת" שזה היפי של ה' עצמו במציאות והנעם של תורת ה' ומצוותו. תורת ה' היא "שמי".

לפי זה, "אני הוי'" הוא ה' עצמו ו"הוא שמי" היא התורה, כאשר "אני הוי' הוא שמי" – "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – אחר כך "וכבודי" היינו השגחת ה' בעולם, הכבוד-הלבוש שלו, ועל כך אמר "לאחר לא אתן". ועוד בחינה – "ותהלתי לפסילים". אם כן, בעצם יש כאן ארבע מדרגות – אני, שמי, כבודי, תהלתי.

בפרשה שלנו כתוב שאנחנו מאמירים את הקב"ה והוא מאמיר אותנו – אנחנו מפארים אותו, עושים אותו חטיבה אחת בעולם, וגם הוא מפאר אותנו ועושה אותנו חטיבה אחת בעולם (כך רש"י מסביר). אנחנו אומרים לו "שמע ישראל... ה' אחד" והוא אומר "ומי כעמך ישראל גוי אחר בארץ". אנחנו מספרים תהלת ה', "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", והוא מספר תהלתנו. הוא תהלתנו ואנחנו תהלתו, אנחנו מתפארים בו והוא מתפאר בנו.

'פסיל' – אחד שמפנה עורף להשגחת ה'

התחלנו בבטוי האחרון, "ותהלתי לפסילים". יש פסל ויש פסיל – שתי צורות. אחד הפירושים של "פסיל" הוא בן אדם שעושה מעצמו עבודה זרה, כמו המן הרשע – שכולם צריכים להשתחוות לו. יש כמובן צורות הרבה יותר עדינות של "פסילים", בן אדם שרוצה שיעבדו אותו, בצורה אחת או אחרת. הקב"ה נשבע כאן שהוא לא נותן את התהלה שלו לפסילים. מי הם האחרים? זה הדבר הראשון שצריך להבין בפסוק – מי הוא "וכבודי לאחר לא אתן". לא אתן כבודי לאחר ולא את התהלה לפסילים. כתוב שהאחר הוא מי שפונה אחור. כל המפרשים מסבירים שכבוד ה' הוא גילוי השגחתו הפרטית. אם ה' עושה נסים לעם ישראל ויש מי שמפנה עורף, לא מוכן להודות שיש כאן השגחה עליונה, שיש כאן הנהגה אלקית למעלה מדרך הטבע – מי שלא מוכן להודות בכך, שמפנה אחור, הוא אחר. יש צדיק, משיח בן יוסף, שיכול ותפקידו להחזיר 'אחרים' בתשובה. על זה כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – ה'אחר', שפונה עורף להשגחת ה' ומתעקש ש"עולם כמנהגו נוהג".

כמו שנסביר בהמשך, עיקר המלחמה שלנו היום היא מלחמת התשה, בה העיקש האחרון הוא המנצח. לפי העקשות שלנו, על ארץ ישראל ועל האמונה שלנו, רק בכך "דידן נצח". יש מי שמתעקש לא לראות השגחה, רק טבע, ויש מי שמתעקש הפוך – שמה שלא יהיה, חייב לראות את היפי של ה', של העל-טבעי במציאות, בהנהגה האלקית, ואיך שהכל הולך לקראת משיח ולקראת גאולה.

כמו שנסביר בהמשך, זה נקרא "האופן בתוך האופן" – שיש בכל אופן, בכל מה שקורה בחיצוניות ונדמה שהוא על דרך הטבע, יש אופן פנימי. "כאשר יהיה האופן בתוך האופן" הוא בטוי חשוב מאד במעשה מרכבה, ובא הפירוש בחסידות שבכל אופן טבעי בחיצוניות יש אופן פנימי של השגחה, ועל היהודי לגלות את האופן בתוך האופן. מי שלא מוכן ולא רוצה ומתעקש שהכל זה טבע, סיבתיות, דטרמיניזם, הוא נקרא אחר. אין אבוד, כי יש משיח בן יוסף שיכול לעשות את ה"אחר" ל"בן" – "יֹסף הוי' לי בן אחר". יכול לקחת את האחר ולהחזיר אותו ממצב של אחור למצב של פנים, ובכך הוא עושה מהאחר בן. אבל כל עוד שהוא אחר, עליו נאמר "וכבודי לאחר לא אתן", בגלל שהוא עצמו מסרב לקבל את "כבודי", הכבוד האלקי (רק רודף אחר כבוד עצמו) – הכבוד האלקי זה הלבוש של ה' (כבוד לשון לבוש), איך שה' מתלבש בהשגחה והנהגת העולם.

מי שהוא אחר לא רוצה לראות את זה, וממילא גם ה' לא רוצה ולא מוכן להראות לו את הכבוד. מתוך זה שיש אחר, שפונה אחור, סופו לעשות מעצמו ומשיטתו, מדעתו ומאישיותו, "פסיל".

החלפת גיבורי אמת בפסילים

לפני כמה שנים, בזמן ההתנתקות, דברנו על כך – באחת מהשיחות, והדברים כבר כתובים – שיש שמחליפים את שורת הגבורים של עם ישראל קדושים ב"גבורים" חדשים. לא רוצים את הגבורים הראשונים, שהם הצדיקים, החכמים, הנביאים של עם ישראל – רוצים איזה שורה של גבורים חדשים, של 'הרצלים' למיניהם. הגבורים התחליפיים הם מה שנקרא "פסילים". יש צדיקים אמיתיים בכל דור ודור, ויש פסילים. יש אחרים שלא מוכנים להודות בהשגחת ה', וסוף האחרים להפוך לפסילים – הגדולים מבין האחרים, ה'צדיקים' מבין האחרים, הופכים להיות פסילים. כמו שלצדיק, שהוא השם והתהלה והתפארת של הקב"ה ("ועמך כלם צדיקים" – הקב"ה רוצה להתפאר ולהלל-להתהלל בכל עם ישראל קדושים, "ישראל אשר בך אתפאר"), אבל כאן ה' נשבע שאת תהלתי איני נותן לפסילים.

רק התחלנו עכשיו, פתחנו באיזה פשט שכדי להבין יותר לעומק תסתכלו ב"קומי אורי" במאמר שמסביר את נושא הפסילים לעומת הצדיקים – רוח הזמן של להחליף את שורת הגבורים. מה זה היום? זה מאד פשוט, כל מה שיש כאן במדינה, מהתקשורת והלאה, שהכל בכוונה אחרים – שעל כך כתוב "וכבודי לאחר לא אתן". כתוב בתניא שיש יהודים שמקבלים מצדיק הדור בדרך פנים, ויש יהודים שלא מודים בצדיק וגם הם ניזונים ממנו אך הכל בדרך אחור[ב]. כך גם בכללות, אם רוח הזמן היא לא להודות בהשגחת ה', לא להודות באופן הפנימי, "האופן בתוך האופן", עליו כתוב "וכבודי לאחר לא אתן", עד שיבוא משיח בן יוסף ויחזיר אותו בתשובה. אפילו לפסילים יש תקון, "לא ידח ממנו נדח", והוא משיח בן דוד. אפילו את הפסילים צריך להחזיר בתשובה.

בין פסילים פסולים לפסל קדוש

פסילים הם לשון פסול, לשון פסולת, בחינת פגם הברית. הצדיק האמיתי הוא נגד הפסיל. הצדיק הוא "צדיק יסוד עולם". ידוע בקבלה שיש אסור ומותר, מצד הגבורה ומצד החסד ("הללו אוסרים [בית שמאי] והללו מתירים [בית הלל]"). יש זכאי וחייב בנצח והוד, ויש בתפארת ויסוד (גופא ובריתא חשבינן חד) כשר (לשון "דרך ישרה") ופסול. יש צדיק יסוד עולם, "אנא סימנא בעלמא", מישהו 'מפוסל' נכון – הוא כביכול הפסל הקדוש, מי ששומר את הברית (כמה שמוזר לומר את הבטוי הזה, הפסל הקדוש). אבל רוב הפסלים, מי שעושה מעצמו פסל, הם קימת הברית לגריעותא, שבעצם הוא פגם הברית (ששרשו פגם בדעת, "אין קישוי אלא לדעת", כולו מודעות עצמית, חטא עץ הדעת, ללא דעה את הוי').

לכאורה, הייתי חושב שגם אותם יתקן משיח בן יוסף, שהוא הברית, אבל מי שיכול לתקן את הפסיל, את מי שעשה מעצמו ע"ז, הוא רק מי שבתכלית השפלות. מי שמתעלם מהשגחת ה' נעשה יותר ויותר יש, יותר ויותר פסיל, ורק מי שבתכלית השפלות ויכול להקרין זאת במדת המלכות שלו – "זה ישפיל וזה ירים" – יכול לתקן זאת.

המתקת החרון אף על ידי אמירת 'אף'

זה כבר לא כל כך נחמד, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", אבל בסוף זה צריך להיות עוד יותר מתוק. כתוב שכאשר לוקחים משהו מר וחריף וממתיקים אותו בסוף יוצא יותר מתוק ממה שהוא מתוק לכתחילה. נשים לב לר"ת של אחר-פסיל, שתי הבחינות – ר"ת אף. משה רבינו פחד מהאף, "יגרתי מפני האף [והחמה]" (חרון אף הוא הלעומת זה של משה, כמו שגם אלהים אחרים הוא הלעומת זה שלו, וכן מקרה, ללא גילוי השגחת ה', ודוק; יש בתנ"ך ח"פ "חרון אף", ז"פ "חרון אף הוי'" [= ז"פ חמה] ופ"א "חרון אף אלהינו", יחד עולה ד פעמים "לעיני כל ישראל" שעשה-תקן משה, וד"ל), אבל יש מאמר של מורנו הבעל שם טוב שהיום יום ההולדת שלו, המזל גובר שלו, שלא פחד משום דבר בעולם רק מהקב"ה – כך אביו צוה וכך הוא נהג.

יש מי שירא את ה' ויש מי שירא מה' – כך כתוב בחסידות[ג]. לפחד ממשהו חיצוני, מאיזה גוי או נחש, זה בכלל לא ה' בתפיסת האדם. אבל לפחד מהאף של ה', מהכעס של ה', זה לכאורה לפחד מה'. אבל לא – לפחד מהכעס של ה' זה לפחד ממשהו שמתפשט ממנו ולא מעצמו ממש. זה "מהוי'", ולא ה' עצמו. הבעש"ט מתעקש על צוואת אביו לא לפחד משום דבר חוץ מה', הכוונה לעצמות ה', וממילא בבחינה זאת יש אפילו מעלה על "יגרתי מפני האף" של משה רבינו.

ובכן, כדי להראות כמה שאני לא מפחד מהאף של ה' ("חרון אף של מקום בעולם", המקום אליו נשלח יעקב אבינו לקחת אשה ולהוליד שבטים, וגם אנחנו באיזה "חרון אף של מקום", אבל אסור לפחד מזה, הבעל שם טוב לא מפחד מזה, ואנחנו היורשים שלו, הדור העשירי שלו, שצריכים להתעצם עם ה"לי" ועם ה"כבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים", תוך כדי שבסוף גם נהפוך את כולם אם נתעקש על משיח ובית המקדש; חרון אף של מקום הוא הלעומת זה של בית המקדש, "כסא [= אף] כבוד ['כבודי'] מרום מראשון מקום מקדשנו" – "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" – שנתגלה ליעקב בלכתו לחרן), כי אני פוחד רק ממנו עצמו – לא "יראו מהוי' כל הארץ" (כל גשמיות העולם הזה) אלא "יראו את הוי' קדושיו" – כדי להוכיח זאת הבעל שם טוב היה אומר כל הזמן 'אף'. מבטא כל הזמן הברה זאת, הולך ברחוב ואומר 'אף'.

המתקת הרע מיניה וביה – רפואת דומה בדומה

רבי פינחס מקוריץ הלך ברחוב ואמר "נחני בדרך אמת", יש צדיקים שאומרים "אבא תשמרני" (רבי דוד מלעלוב), והבעל שם טוב הולך ואומר 'אף'. שאלו את אדמו"ר הזקן, הממשיך העצמי – הנכד הרוחני והעצמי – של הבעל שם טוב בחקירתו, במשפט שלו, מה זה שהבעל שם טוב אמר 'אף'. המתנגדים הוציאו לעז שזה בגלל שהוא מכוון לשפוך אף וחימה על הצר. שאלו את זה את אדמו"ר הזקן ורק חייך עליהם – לא היה מוכן לזוז מדרך הבעל שם טוב, יש כאן כוונה נסתרת, אבל על ידי החיוך פעל את הענין. חיוך זה חך-מה, אפעס וואך א שמייכל. זו החכמה היהודית, איך לחייך על החוקר. לא אומרים שום דבר, רק מחייכים לחוקר, ובזה מבטלים את כל המשפט. זה חכלילי – "כל חך הטועם אומר לי לי".

יש לנו הרבה פירושים על ה'אף' של הבעל שם טוב – שבעים פנים לתורה, וששים ריבוא פירושים, ועד אין סוף בפירושים בדבר כזה עמוק. יש לומר שמכוון גם לפסוק, הבולט (גם בישעיהו), "כל הנקרא בשמי ['הוא שמי'] ולכבודי ['וכבודי לאחר'] בראתיו יצרתיו אף [הפסיק הענין, בחרון אף] עשיתיו [עולם העשיה שרובו רע, וכולו מקום חרון אף של מקום בעולם. חרן = ג"פ אלהים, מוחין דקטנות, ובגלל שיש ג"פ אלקים במקום ג"פ הוי' יש חרון אף, מתוך מוחין דקטנות רואים דברים באור שלילי ולא 'יפי של עולם']". זה שהבעל שם טוב אומר הברה זאת ודאי בא להמתיק את ה"אף עשיתיו". כל דרך הבעל שם טוב להמתיק דבר מיניה וביה, כמו "עת צרה היא ליעקב וממנה [עצמה] יושע" (כפי שהארכנו מאד להסביר).

עולם העשיה נברא עם חרון אף על מנת שנמתיק אותו

צריך את אותו צדיק שכנגד הפסיל, שיכול להחזיר פסילים בתשובה – בחינת משיח בן דוד, שמקבל ממשיח בן יוסף – בשביל לתקן את ה"אף עשיתיו". גם "עשיתיו" הוא לשון תקון, "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן. לא רק שעל ידי ה"אף" נעשה עולם העשיה, אלא שגם על ידי זה הוא נתקן – זה המקום, הזירה של הקב"ה, שלכן רוצה עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, כמקום שרק בו אפשר לתקן את האף. רוצה את האף, את הדבר החריף הזה, כדי להמתיק ולתקן אותו, שאז יוצא עוד יותר ערב. מה צריך? לתקן כאן את האחר-פסילים, "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים".

אף הוא מספר מאד יפה, מושלם, ט ברבוע. המלה הכי חשובה בתורה ששוה מספר זה היא אנכי – המלה הראשונה של עשרת הדברות – "אנכי מי שאנכי". אם לוקחים את שתי המלים של הפסוק שלנו, אחר-פסילים, אותם חלקים שצריך לתקן בעם ישראל על ידי עקשות של קדושה, על ידי "האופן בתוך האופן" (שנסביר בהמשך), ונוציא את אותיות הר"ת – מה שנשאר עולה משיח. אם כן, למרבית הפלא, אחר-פסילים עולים אנכי-משיח (לפני התקון יכול להיות אנכי-נחש, את זה לעומת זה עשה האלקים). בכל אופן, זה רמז שיש כאן חומר גלם שעשוי לתקון מאד גדול ב"אחר-פסילים".

תורת הבעש"ט על 'אף' – "אשר נשבעתי באפי" – המשכת ה-א לתוך ה-ף

נאמר עוד תורה קצרה של הבעל שם טוב בסוד המלה "אף", שהיות שזו תורה מפורשת של הבעל שם טוב בכתר שם טוב, אז אם רוצים לנחש כביכול מה הבעל שם טוב התכוון כשאמר 'אף' צריך קודם כל להסתכל בתורתו. ואכן, יש תורה אחת בכתר שם טוב שהוא מפרש את האף, על פסוק בסוף פרק צה בתהלים (הראשון של קבלת שבת), בו כתוב "היום אם בקֹלו תשמעון", שפירש אליהו הנביא על אמירת המשיח לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום" – יש על זה הרבה פירושים גם בספה"ק וגם אצלנו. גם הבעל שם טוב גם שאל משיח "אימתי קאתי מר" (כמו רבי יהושע בן לוי), ולבעש"ט הוא עונה ישר ולענין "לכשיפוצו מעינותיך חוצה וכו'" (זה לא פשוט, הבעל שם טוב בכה מתי זה יוכל להיות, שכולם יגיעו למדרגה כמותו על ידי יפוצו מעינותך חוצה) – ודאי יש קשר.

על כל פנים, יש תורת הבעל שם טוב על הפסוק האחרון שם – "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי". זה כאילו פסוק קשה, בפשט, שה' נשבע שדור המדבר לא יבוא לארץ. את "אם יבֹאון אל מנוחתי" הבעל שם טוב לא מפרש, אלא רק מדבר על "אשר נשבעתי באפי", ואומר ככה: הפסוק הזה הוא הפסוק של המתקת האף. "אשר" זה לשון אושר, "נשבעתי" זה לשון נפעל – להמשיך את האושר מהבינה (התגלות האושר היא באמא עילאה) – ועל ידי שמגלים את האושר, כמו אהבה בתענוגים, בתוך ה-נ של "נשבעתי" (שער ה-נ של אמא) הוא נמשך דרך ה-שבע של "נשבעתי", דרך שבע מדות הלב, עד שמגיע למלכות וכך האף נמתק. כאשר האושר מתגלה ב-נ של נשבעתי צריך להתבונן – בינה זו התבוננות – ודוקא שם צריך להמתיק את כל הדינים, את כל האף, בשרשו.

מסביר שבמלה "אף" ה-ף הוא 8 במספר קטן, רומז ל-8 מדרגות מבינה (כולל) עד מלכות. בשמונה מדרגות אלו יתכן "מינה דינין מתערין", אבל על חכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה", "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו" – שם הכל מתברר ומזדכך וחי חיים נצחיים מכח החכמה – והדינים יכולים להתחיל רק מחיצוניות אמא, שעל זה כתוב "מינה דינין מתערין", וזה ה-פ של אף. אבל כאשר ממשיכים את ה-א ורואים-מחברים אותה ב-פ, זה להמשיך אלף – "אלופו של עולם" – בכל מה שקורה בעולם (ב-פ, העיצור העיקרי של יפי – לראות כמה עולם יפה).

"אשר נשבעתי באפי" – המתקת כל הדינים על ידי המשכת ה-א ל-ף. האושר הוא פנימיות אמא, ושם הדינים נמתקים בשרשם, ופנימיות אמא היא להכניס אלופו של עולם בתוך ה-ף. זו תורה אופיינית לגמרי לבעל שם טוב. יש המון רמזים יפים רק במלה זאת 'אף', ונאמר רק אחד (השאר בהשלמות) – אותיות המילוי של המלה אף, אלף פא הן גם אותיות אלף (א ל-ף), רק צריך לראות האלף בכל.

צריך להעמיק בזה, בשיחה הבאה בע"ה, אחרי כמה ניגוני שמחה והמתקה.

ג. "האופן בתוך האופן"

"כאשר יהיה האופן בתוך האופן" – עולם הדברים המתגלגלים

לחיים לחיים! שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם.

הזכרנו את הפסוק במעשה מרכבה של יחזקאל הנביא – "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". במחזה של יחזקאל יש חיות קודש ואופנים, ולפי קבלה חיות הקדש הן בעולם היצירה והאופנים בעולם העשיה. השרפים – שיחזקאל לא ראה, אלא רק ישעיהו – הם בעולם הבריאה. "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים". על "והחיות רצוא ושוב" כתוב בחסידות "אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת" – חיות בעבודת ה', התלהבות הלב בעולם היצירה, עולם הרגש. הז"א, המדות – החסד, האהבה, היראה וכל הרגש – הכל בבחינת חיות הקדש. עולם העשיה הוא לכאורה המעשה הוא העיקר, אז למה קוראים לו אופנים? לפעמים קוראים לו "עולם הגלגלים". לעולם היצירה (רגש) קוראים "עולם המלאכים", לעולם הבריאה (שכל) קוראים "שכלים נבדלים" בלשון הרמב"ם.

גלגלים הם בעולם העשיה, "אף עשיתיו", "המעשה הוא העיקר" – צריך להקדים נעשה לנשמע – ובזה צריך להעמיק. או שקוראים לו עולם הגלגלים או עולם האופנים. אופן וגלגל הן שתי מלים נרדפות לאותו ענין – אופנים הם גלגלים.

העובדה שקוראים לעולם העשיה "עולם הגלגלים", עולם האופנים, מוסיפה דבר חשוב מאד בהבנת המושג עשיה. עשיה היא תקון, וצריך להבין מה מתקנים ואיך מתקנים. גלגל הוא כמו הבטוי "גלגל חוזר בעולם" – דברים מתגלגלים. כל מעשי עולם הזה, כמה אתה עשיר וכמה אתה עני, הכל דברים שמתגלגלים בעולם. הכל מתגלגל ומתגלגל – עס דרייט זיך און עס דרייט זיך ביז וואנעט אז עס דרייט זיך אויס – הענינים מתגלגלים ומתגלגלים לכאן ולכאן, ולא רואים בדיוק לאן הדבר מתגלגל, עד שהוא גומר להתגלגל ונופל על המקום, מגיע למקומו האמיתי. עד שגומר כל האופנים מאופנים שונים אתה לא רואה את התכל'ס והענינים רק מסתובבים, כך הטבע של העולם הזה.

בין "קמעא קמעא" לשווינדל-טרעפ

ככה גם היום, ובעצם, כל הדורות ככה, אך מתעצם בדור שלנו – דור של משיח. הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, ולא רואים לאן הם הולכים, אבל צריך להיות בטוח בה' גומר בעדנו (כלשון בעל התניא, בעל יום ההולדת של היום, בהקדמה לספרו), שבסוף זה יגיע. זו לא התפיסה שהכל הולך טוב, בטוב הנראה והנגלה, הכל "קמעא קמעא" של אור השחר שכל פעם קצת יותר – זה יכול לסגת, סוד השווינדל-טרעפ של בעל יום ההולדת, שכמו שעולים במדרגות לוליניות ולפעמים נראה שמתקרב ולפעמים שמתרחק (באמת יש זמנים שמתרחק, שלא אור). הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, עד שבסוף מתגלגל ומגיע למקום הנכון, הכל בעזרת ה'. אבל צריך לדעת תוך כדי כל האופנים האלה ש"וכבודי לאחר לא אתן", שזה הנסיון של דרא בתראה.

אם מישהו הוא "אחר", מתעקש על היפך ההשגחה, על זה שיש רק אופן חיצוני בלי אופן פנימי, אז אסור לחלוק לו כבוד. יש מצוה לחלוק כבוד גדול מאד למלך ישראל, מלך צדיק, זו המלכות שמקננת בעולם העשיה. אבל "וכבודי" – שזה "כבוד מלכים [חקור דבר]" – אסור לחלוק למי שפונה אחור (ואין צריך לומר ש"כבודי" – "כבוד אלהים הסתר דבר" – אין לחלוק לפסילים, שעושים את עצמם אלהים אחרים, ודוק). זה המסר של הגימטריא של השנה הבאה עלינו לטובה.

"אף עשיתיו" – אופנים עשיתיו

המלה "אופנים", שפירושה האופנים השונים של עולם העשיה, חוזרת הרבה מאד פעמים במרכבת יחזקאל – כה פעמים. גם נשים לב שמעשה מרכבה הוא לא רק בפ"א של יחזקאל, אלא חוזר גם בפ"י, ובכל פעם חוזר הבטוי "כאשר יהיה האופן בתוך האופן". בחסידות, מי שמסביר את הפסוק באריכות הוא המגיד מקוזניץ בספרו עבודת ישראל (על שם הבעל שם טוב). בבטוי "אף עשיתיו" יש לשון נופל על לשון – עשיה הוא עולם האופנים. בשרש של אופן – שרש אפן – ה-נ מאותיות האמנתיו, אות שנופלת משרש, והשער הוא אף.

אם כן, יש כאן נושא חשוב שכמדומני לא דברנו עליו, ש"אף עשיתיו" רומז בצורה די מובהקת לסוד עולם האופנים. "אף עשיתיו" הוא כמו אופנים עשיתיו – יש כאן היקש של המושג עשיה-תקון למושג אופן. הרמז גם אומר מה צריך לתקן. כאמור, "האופן בתוך האופן" הם שני אופנים של הנהגה – אופן של הנהגה טבעית, שעל פניו "עולם כמנהגו נוהג". גם אנחנו צריכים להכנס לאופן הזה, ולעשות דברים לפי טבע, אבל אנחנו עם ישראל קדושים, כדי לא להיות אחרים, צריכים להיות מודעים כל הזמן וגם עושים כל הזמן את התקון של "כאשר יהיה האופן בתוך האופן".

"חד ולא בחושבן" במשפט "האופן בתוך האופן"

"האופן בתוך האופן" ר"ת הבה. ראוי לחפש א כדי להשלים לאהבה. הרמז הכי קרוב שיוצא מהכתוב הוא שתבת "אהבו" נמצאת בדלוג שוה של אותיות "כאשר יהיה האופן בתוך האופן", דבר הרומז ללשון הנביא, התנאי להפיכת הצומות של זמן הגלות לימים טובים של גאולה – "והאמת והשלום אהבו". אבל יש רמז הרבה יותר משמעותי לעניננו, הקשור דוקא לשלש התבות "האופן בתוך האופן" – והוא בשים לב ליחס בין הר"ת לס"ת של "האופן בתוך האופן". ר"ת הבה וס"ת נכנ, כל אות בס"ת פי עשר מר"ת. יחס של א ל-י הוא יחס של "חד ולא בחושבן", א מעל י ספירות.

אם כן, בבטוי "האופן בתוך האופן" יש את הסוד שלו – האופן החיצוני הוא ה-י, אבל האופן הפנימי הוא ה"חד ולא בחושבן" ביחס לעשר. זאת אומרת שעל גבי הר"ת כאילו מרחפת עוד א, ביחס ל-י ש'מרחף' על הס"ת, כי זה היחס ביניהם. אם כן יש כאן א נסתרת ביחס ל-י, אז למעלה יש אהבה ולמטה יש י"פ אהבה (ינכן). בכל אופן, מה שרצינו לרמוז ברמז הזה, שיש לנו כאן עוד הארה פנימית מה זה "האופן בתוך האופן" – השראה של "חד ולא בחושבן" בתוך עשר ספירות (שבמדה מסויימת הן גם טבע, כי כך ה' ברא את העולם, כפירוש רס"ג שעשר הספירות הן עשרה מספרים של השיטה העשרונית). יש משהו פנימי, על טבעי, א שעל גבי ה-י (סוד העשתי עשר, עשתי לשון מחשבה פנימית, "חד ולא בחשבן" העשר של המחשבה החיצונית, ועשתי רומז ל"עשיתיו", תקון העשיה על ידי סוד העשתי עשר, וד"ל).

"אופן בתוך האופן" – תפיסה מציאותית מתוך עולם תורני

כדי להמחיש את זה בצורה פשוטה מאד ניתן דוגמה, שגם נוגעת לעניננו. מה נקרא שיהודי כל הזמן צריך לשדר "האופן בתוך האופן" דוקא בעולם העשיה? כאן הכל מדובר בעולם האופנים, שאם לא משכילים ליישם את הסוד הזה של "האופן בתוך האופן" באמת מפספסים ואז יש "אף עשיתיו" מלשון חרון אף של מקום. אם כל עולם העשיה הוא רק האופן החיצוני, רק ההנהגה הטבעית, כך אני רואה את המציאות וכך אני נוהג בעצמי – זה ממש אף לגריעותא, חרון אף של מקום בעולם. אבל אם באף עצמו מייחדים א עם פ, יחוד פשוט של פנימיות עם חיצוניות, אזי רואים "אלופו של עולם", "חד ולא בחושבן", בתוך כל גלגלי וגלגולי הטבע.

הדוגמה הפשוטה היא בענין הגנה עצמית. יש היום מצב חמור, במיוחד בשטחי יש"ע, של הגנה, בגלל שהפקירו אותנו. במקום להגן על היהודים, מי שאמור להגן על היהודים לא מגן על היהודים, אז היהודים צריכים להגן על עצמם, כולל מה שההגנה הכי טובה היא ההתקפה (זה כלל גדול, שגם הרבי אמר, שצריך הרבה פעולות הרתעה, וללא פעולות הרתעה זה לא מצליח – לא מצליח שיהיה פה מצב של בטחון, גם בטחון זמני עד שנזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש). זו דוגמה בקדש, שכל פעולה שעושים – פעולה גשמית למען מטרה מוצדקת במאה אחוז (כמו הדוגמה של הגנה עצמית הכרחית, שחוץ מ"הבא להרגך השכם להרגו", צריך הרבה פעולות כולל הרתעה וכיו"ב) – ועדיין כל הפעולות האלו וכל הראש הזה הן התמודדות בעולם העשיה. הכל כדי לתקן את הגלגל הטבעי, את האופן החיצוני. מי שלא עושה, מי שמזניח ומפקיר, הוא שובר את האופן החיצוני – החישוב הטבעי והפשוט שבור אצלו, זה לא עובד ולא פועל.

צריך ודאי לדאוג לתקן וגם לשמן את הגלגל החיצוני, האופן החיצוני, אבל זה לא מספיק. הדוגמה היום היא גיוס לצבא. ידוע בעם ישראל שמי שבאמת יושב בבית המדרש ושוקד על התורה מגן על עם ישראל כמו החיל ואולי יותר ממנו. אם זה סתם אחיזת עינים, שרוצה להפטר מהצבא, על זה כתוב "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך" (אתה חושב שדמך אדום מדם החיל?!), כך אמר גם הרבי. אך מי שבאמת יושב ולומד, ובפרט אם לומד תורה ומקיים מצות במודע "בשם כל ישראל", זה ודאי מגן כמו החיל ויותר. אפשר לחשוב שכולם יכנסו ללמוד בבית מדרש, אבל "לא סגי הא בלא הא" – צריכים להיות שני גלגלים, שני אופנים. צריך להיות "האופן בתוך האופן". ההגנה של עם ישראל שבאה על ידי לימוד התורה זה האופן בתוך האופן – צריך שהאופן החיצוני לא יפול לדרגת "אחר", שפונה אחור בכך שיש לו יצר לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ואז מיד פונה אחור להשגחת ה' וכופר בה), ואז עלול גם להתדרדר הלאה ולהגיע להיות פסילים. העיקר תלוי באופן הפנימי, אבל זה לא מספיק.

צריך חיבור הדוק מאד בין האופנים האלה, "האופן בתוך האופן". האופן הפנימי לא רק לומד תורה ובכך מגן על העם, אלא גם אחראי שהאופן החיצוני – שחייב להיות – תמיד פונה לה', ולא פונה אחור. חייבים את שני האופנים, וחייבים את האופן בתוך האופן.

החדרת הפן האלוקי בתוך המעשה הגשמי

נתרגם לעניננו: אם ישוב צריך להגן על עצמו כי מפקירים אותו מה טוב ומה נעים שגם אלה שפועלים את הפעולות בשטח יהיו בחורי ישיבה – אז יש ממש חיבור של האופן הפנימי והחיצוני. לא תפיסה שהם יוצאים כ"הסדר" לכמה שנים בצבא, אלא בחור שכל כולו תורה, כל כולו אופן פנימי – הראש שלו מתוכנת (כמו הבטוי היום) לעולם הפנימי – אבל מכיר בכך שחייבים את האופן החיצוני, כי המצב הנתון הוא שהממסד הקיים שובר בידים את האופן החיצוני (אף שיש בכחו). לכן צריך לתקן את האופן החיצוני, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אבל אם זה לא "האופן בתוך האופן" זה אופן חיצוני של גוים (הם מוצלחים בזה, אבל זה לא "אף עשיתיו" למעליותא).

זו דוגמה פשוטה מאד שאם יש "אף עשיתיו" למעליותא מתקנים את האף. אם יש אנשים שיש אצלם חיבור הדוק בין האופן הפנימי לאופן החיצוני (שאמרנו שיש כאן רמז לאהבה, עד כדי "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"), אז גם יש את הכח של משיח בן יוסף לתקן את האחרים ואת הכח של משיח בן דוד לתקן את הפסילים. למה זה דומה? "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", שבשיבת ציון בתחלה גם אנשים שבגדר "אחר" מאד התפלאו ממה שקורה, עד שעשה זמנית רושם של קידוש ה', שעם ישראל כובש את ארצו ועומד בתוקף מול האומות, אבל זה מתמסמס והולך. לכן צריך לעשות את זה במהדורה חדשה, של קדושה, וזה האתגר והענין שלנו בדור שלנו בשנה הזאת, שנת "וכבודי לאחר לא אתן". צריך להחזיר אותו, להמתיק את האף ("אשר נשבעתי באפי"), אבל זה צריך להיות על ידי אנשים שיש להם בראש את שני האופנים יחד.

לסיכום פשוט: לכל פעולה גשמית, גם ברוכה והכרחית על פי תורה, חייב להיות פן אלקי בפנים – לא פן אלקי של אצילות אלא של עשיה, אלופו של עולם, וזה הציבור שמנסים לבנות כאן. כך, כאשר "האופן בתוך האופן", יש "רוח החיה באופנים", וכמשל המנוף של אדמו"ר הזקן – אפשר להעלות את כל העולמות מלמטה. עלית העולמות תלויה בתקון עולם העשיה, מעלים רק מלמטה. לכן "האופנים וחיות הקדוש מתנשאים" – מתחילים מהאופנים ובזכותם הכל עולה. לכן המוסר השכל לכל אחד שצריך הרבה התבוננות ותשומת לב ושכל טוב, ולכן גם אמור להיות שהמלמדים של הישיבות שבראש הזה שאנו מסבירים, שגם נותנים את הכיוון הנכון לבחורים – שצריך את "האופן בתוך האופן", האופן הפנימי-הרוחני-האלקי בתוך האופן החיצוני (כמו בדוגמת הגנה עצמית).

בכך נסיים ונאחל לכולם שנה טובה ומתוקה, שנה של תקון. הפסוק השני אומר "למעני למעני אעשה כי איך יחל" – אי אפשר יותר חילול ה', ומה שקורה זה חילול ה' – "וכבודי לאחר לא אתן" = תשסט. הכל בהמתקה וכל היהודים עושים תשובה.

שם אקטואלי לעולם העשיה – עולם האפנה

עוד סוכריה לסוף: לשון זו כתובה פעמיים, פעם אחת ביחזקאל א ופעם שניה ביחזקאל י. ב"פ "האופן בתוך האופן" הן כח אותיות – המשולש של ז. אפשר לכתוב את את הפסוקים בצורת משולש, ונכתוב אותם מ-ז ל-א:

ה א ו פ ן ב ת

ו ך ה א ו פ

ן ה א ו פ

ן ב ת ו

ך ה א

ו פ

ן

יש כאן ציר אמצעי של ארבע אותיות. אופן הוא מספר חשוב בפיזיקה – 137 (לכן זה השם שלנו לאלקטרון, שמסתובב באטום, ואכמ"ל). אבל כאן הציר האמצעי הוא לא אופן, אלא כמעט – אֹפנה. זה עוד שם חדש לעולם העשיה – עולם האופנה. זה נקרא "דבר דבֻר על אָפניו", שכל פעם יש אופנה אחרת – הגלגולים והאופנים השונים בעולם. זו המהות העיקרית של העולם שלנו.

הכי אִין להפוך את האֵין לאַיִן

הבעל שם טוב אומר על המשפט "אין מזל לישראל" אל תקרי אין אלא אַיִן – מהאין נוזל השפע לנשמות ישראל. בדור שלנו יש עוד קרי – "אִין מזל לישראל". הבעל שם טוב כשאמר "אל תקרי אֵין [ניקוד בינה] אלא אַיִן [ניקוד חכמה ונצח, ספירה ראשונה ואחרונה בקו ימין, שנצח הוא ראשית תקון העשיה]" פשוט החליף ניקוד (כדרך דרוש זה בחז"ל). בדור שלנו החכמה קצת נעלמת, ומתעצמים רק עם הנצח, עם החיריק, וזה "אִין מזל לישראל".

ידוע מאבולעפיא על הפסוק של שבת ג"פ היום – "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה" – ש"היום" = אין. יש כאן רמז לשלשה אופני קרי במלה "אין". אם קוראים ברצף אֵין אַין אִין – זה לא טוב – אז צריך לקרוא "אֵין אַיִן – אִין", שהכי אִין להפוך את האֵין לאַיִן. מי שקובע את האופנה (בפריז) הם רק יהודים, קצת פסילים, ואנחנו צריכים לקבוע את האופנה – האופנה של האופן הפנימי בתוך החיצוני, לעשות מאֵין אַיִן, שהוא הניקוד הכי מתאים. הערך של הניקודים פתח וחיריק = 16, וכשמצרפים את הניקוד למלה אין (61) יוצא מזל – רק בקרי של הבעל שם טוב אַיִן עולה מזל. בניקוד הרגיל, אֵין = אף (61 ועוד 20, צירי). עבודת הבעל שם טוב היא לעשות מהאֵין – משהו שלא קיים, משהו שמתכחש אליו האחר – אַיִן, האופן הפנימי שאליו כל שאיפתנו, וזה צריך להיות הדבר הכי אִין, הכי אופנתי, דבר דבור על אופניו. זו צריכה להיות האופנה, היכולת היהודית, ואת זה להראות לכל העולם.

אַיִן הוא "רישא דאין", אהבה בתענוגים, ומי שיכול לעשות שזו תהיה האופנה זוכה לאהבה בתענוגים. זה הסימן שגם הפעולות שעושה באופן החיצוני – כמו המשל של הגנה עצמית, ועוד הרבה משלים – שיהיה בזה גם יפי וגם נעם (יפי = י פעמים י כנ"ל, נעם = י פעמים הוה, יחד יפי נעם = י פעמים הוי' ב"ה, ודוק; בהכאה פרטית יפי נעם = נר פעמים הוי' [= כה פעמים יפי נעם] – "נר הוי' נשמת אדם"), זה תלוי באופן הפנימי. שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה של "כאשר יהיה האופן בתוך האופן", וצריך כבר היום לחשוב על חידוש האופנה של תשס"ט. כתוב שבכל שנה יורד אור חדש שלא היה בעולם, שנזכה לאופנה החדשה – שמשיח יהיה באופנה, שבית המקדש יהיה באופנה (משיח באפנה = מלכות, בית המקדש באפנה = 999, יחד = 1495, סך כל אותיות הא-ב מ-א עד ת, תכלית הכל).