אור לי"ח חשון ס"ט – מרכז "אסנט", צפת

שיעור ראשון בקבלה

א. דרך האבות – דרך ישרה ומאוזנת

"ספר הישר"

החומש הראשון של חמשה חומשי תורה, חומש בראשית, נקרא גם "ספר הישר"[א] – ספרם של ישרים, האבות, שהלכו ישר עם (רצון) ה' וישר אל (עצמות) ה', וכמו שכתוב אצל אברהם אבינו הראשון – "הלוך ונסוע הנגבה"[ב], אל אור אין סוף ב"ה (כמבואר בדא"ח[ג]). שלשת האבות הם שלשה אבות טיפוס המורים לנו את הדרך הישרה בעבודת ה', וכמו שכתוב אצל אברהם – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' וגו'"[ד].

שלשת האבות – איזון שלשת הקוים

ידיעת מהותם הפנימית של שלשת האבות והיחס ביניהם, היא מהיסודות הראשונים בלימוד הקבלה. חז"ל אומרים "אין קוראים אבות אלא לשלשה – אברהם יצחק ויעקב"[ה]. העקרון הראשון ביחס לשלשת האבות הוא, שהם על דרך תזה-אנטיתזה-סינתזה. אברהם הוא הימין, החסד, יצחק הוא ההיפך, השמאל, ויעקב, ה"בחיר שבאבות"[ו], הוא הסינתזה ביניהם, הוא האמצע (הנוטה לימין, כדלקמן). זה היסוד שהקבלה מתחילה ממנו. בעץ החיים של הספירות העליונות, דרכן ה' מתגלה ובורא את העולם (בכל יום ובכל רגע תמיד). שלשת האבות מכוונים כנגד שלשת הקוים ימין-שמאל-אמצע (שנקראו בלשון פתח אליהו: "חד אריך, חד קציר וחד בינוני") ומהווים את סוד האיזון בעולם התקון, סוד ה"מתקלא" בלשון הקבלה[ז]. מתוך ההתבוננות באבותינו הקדושים וחייהם, כפי שמסופר אודותם בתורה, וההזדהות המלאה עמהם כבניהם, ממשיכי דרכם, עלינו להגיע גם אנו לאיזון המלא בחיינו שלנו. בשביל להגיע לאיזון, לשיווי משקל, צריך שלשה (וכידוע הרמז ש"חוט השדרה" של הפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – הוא שלשה, ועוד, לימד רבי אברהם אבולעפיא[ח] שבראשית עולה בגימטריא שלשה דברים יחד).

אברהם-ימין – התחלת הכל באהבה

מהי התזה? העקרון והכיוון הראשון, בהיותו תחלת ופתיחת הכל, חייב להיות הכי פשוט וכולל (ו"הכל הולך אחר הפתיחה"[ט]). ה' ברא את העולם מההתחלה, מהנקודה ההתחלתית, נקודת ה"בראשית", ונקודה זו היא שרש נשמת אברהם אבינו – שרש קו הימין. כל דבר מתחיל מהימין – זהו הרעיון הראשון העולה בראש והמניע הכללי לכל פעולה.

גם על התורה נאמר "מימינו אש דת למו"[י]. "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[יא], והבטוי "מימינו אש" רומז לעצם הבריאה יש מאין, אותיות אש ימין (המלמדת, בהקשר המדובר כאן, כי האש של יצחק יוצאת מהימין, סוד המים של אברהם, וזו ראשית ההתהוות, כפי שיתבאר). ימין היינו אהבה וחסד. על החסד נאמר, "יומם יצוה הוי' חסדו"[יב], ונדרש בזהר[יג] שמדת החסד, מדת יום, היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין" (והיינו ה"יום אחד" – יום כללי, ולא רק "יום ראשון" – דמעשה בראשית). הבריאה מסופרת פעמיים בתורה, והסיפור השני מתחיל "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[יד], והמלה "בהבראם" היא אותיות "באברהם"[טו] – הנשמה שלו שם. התזה היא אהבה, זו ההתחלה, עמה ה' התחיל לברוא את העולם.

יצחק-שמאל: בקורת לשמירת תוצאות האהבה

אבל עם אהבה בלבד אי אפשר לברוא עולם לפי רצון ה'. כדי לאזן את החסד דרושה מדה נגדית, מדת הגבורה, שהיא מדת הדין. אין מדת הדין נגדית למדת החסד במובן של עימות ומלחמה עם החסד – היא לא מתנגדת לאור הפנימי המניע את החסד, אור האהבה, אלא משמשת כבקורת מחושבת, על מנת שפעולת החסד לא תצא מכלל שליטה, שהתוצאות לא יסטו מהדרך, לא ישברו. צריך שהכל ילך ישר – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[טז].

התפארת היא מדתו של יעקב, מדת הרחמים, אבל בשביל להגיע לתכלית הדרך הישרה – תכלית "ספר הישר" – צריך איזון. אם יש ימין – צריך גם שמאל, ורק כך ניתן להגיע לאמצע. כך דרשו חז"ל על מאמר ה' לאברהם, "כי ביצחק יקרא לך זרע"[יז], ש"ביצחק" רומז ליעקב דוקא[יח]. והיינו שעל ידי מדת יצחק, מדת הגבורה והדין, נתקנת מדת החסד של אברהם, ובאים לבסוף למדת יעקב, מדת התפארת והרחמים (ברמז הנ"ל של יש מאין, אותיות אש ימין, אש הוא גם ראשי תבות אמצע שמאל, שניהם יוצאים מהימין, ודוק; בספר תהלים[יט] נאמר: "... ימין הוי' עשה חיל. ימין הוי' רוממה ימין הוי' עשה חיל", ג"פ "ימין הוי'" כנגד התכללות שלשת הקוים בימין, ורמז: ג פעמים "ימין הוי'" עולה "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו", וד"ל).

היראה מאמתת את האהבה ושומרת מפולחן עצמי

חוץ מזה שהחסד בלבד, הבלתי מבוקר על ידי השמאל, עלול להגיע למקומות בלתי רצויים, יכולה להיות גם אהבה אגוצנטרית, שהיא בעצם פולחן עצמי של רגשות האדם (והא בהא תליא, כאשר האהבה עצמה אינה מבוקרת סופה להידרדר, להניע את האדם לתת למקומות בלתי רצויים. חשוב להדגיש זאת, כי אלמלא חשש זה, הרי ידוע בחסידות שאם העני הנצרך באמת מקבל נדבה, לא איכפת כל כך מה היו מניעי הנותן...). בשביל שהאהבה תהיה אמיתית נדרשת בקורת. כשהזהר אומר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[כ] מדובר באהבת ה' אמיתית ולא אהבת עצמי.

בשביל שהאהבה לא תהיה פגומה מהרגשת יתר של ה"אני", האוהב צריך את הצד השני – את היראה (יראה עולה בגימטריא גבורה, והיא מדת יצחק אבינו – "פחד יצחק"[כא]). הפחד שומר שהאהבה תלך ישר – ישר אל ה'. צריך אהבה וצריך גם את הצד השני. ושוב, נדגיש שאין כאן יצירת קונפליקט – אברהם ויצחק בנו לא רבו ביניהם אלא להיפך, אהבו אחד את השני מאד מאד ואף דבקו אחד במדת השני, זאת אומרת, שהתכללו אחד בשני (התכללות שהיא סוד העקדה – יצחק, היראה, פשט את צוארו על גבי המזבח באהבה רבה ועצומה בלתי להוי' לבדו, אהבת "'בכל נפשך' אפילו הוא נוטל את נפשך"[כב], ואילו על "אברהם אֹהבי"[כג] נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[כד]).

בשביל לוודא שהאהבה תלך ישר ונקי, בשביל לאמת את האהבה, צריך את היראה, את מדת יצחק.

יעקב-אמצע: איזון בין נתינה לבין רגישות ובקורתיות

הדבר השלישי, היינו יעקב "הבחיר שבאבות"[כה], כי מדתו, מדת התפארת, היא הדרך הישרה והמאוזנת באמת – "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". הוא הסינתזה בין התזה של אברהם והאנטיתזה של יצחק. התזה היא אהבה, רצון להשפיע. אבל אהבה בלתי מבוקרת יכולה להידרדר ולהתקלקל – אני ממשיך לתת, אבל למקומות הלא נכונים, ולבסוף אני נותן רק בגלל שהנתינה גורמת לי הנאה ולא בגלל שטוב לתת לזולת, אני נותן כי אני רוצה שהשם שלי יהיה כתוב כתורם על הבנין וכו' (ואף על פי שמותר ולפעמים אף רצוי לפרסם עושי מצוה[כו], זה יכול להפוך לסתימה בפני ההשפעה הנכונה למקום הנכון). לכן צריך פחד – פחד לא לטעות. כשאדם פוחד מה', ה' נותן לו את הדעת לתת רק למטרות נכונות ובצורה בונה (ולעולם לא באופן הרסני).

היראה היינו שתוך כדי הנתינה והאהבה – שהן הבסיס של הכל – לא להתפתות ל"עלמא דשקרא", לא במטרות ולא במוטיבציה האגוצנטרית שלי לתת. בשביל זה אני צריך לבקר מה קורה. בשביל לוודא שאני עושה חסד נכון, שאיני טועה, צריכים יראה (כלומר רגישות גבוהה למעשי ולמניעים שלי, כידוע שהיראה הוא ענין הרגישות).

רחמים – לתת למרות הפחד והבקורת

אבל הבקורת הרגישה על הנתינה היא עדיין לא סוף התהליך הנפשי. אני אף פעם לא יכול להיות בטוח במאה אחוז שאני נותן מהסיבות הנכונות ולמטרות הנכונות. בסוף צריך לדעת שאי אפשר לצפות שהמקבל יהיה מושלם – אף אחד לא מושלם, גם אני לא מושלם – ואף על פי כן לתת לו מתוך רחמים אמיתיים ("תתן אמת ליעקב"[כז], ה' חותם בחותמו – "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת"[כח] – על התעוררות מדת הרחמים של יעקב, שתגבר על מדת הדין להכריע לכיוון החסד, ושזו האמת לאמיתו, וד"ל).

לפעמים המקבל לא מושלם, ולפעמים הנותן נותן מתוך רצון לסיפוק עצמי, להרגיש לארג'. אבל האיזון הוא שאפילו עם הבקורת והשלילה מדת הרחמים גוברת, ונותנים למרות הפחד מהנגיעות של הנותן ומהקלקולים של המקבל. כל ישראל רחמנים בני רחמנים – זה הסימן המובהק של יהודי, בן לאבותינו הקדושים בכלל וליעקב אבינו בפרט (כשם שתכונת ה"מאמינים בני מאמינים"[כט] מתיחסת בפרט לאברהם אבינו, המאמין הראשון, לשון ימין כנודע, ותכונת ה"עזין שבאומות"[ל] מתיחסת בפרט ליצחק אבינו, מדת הגבורה).

התגברות מדת הרחמים על מדת הדין היינו הכח שיעקב יורש מיצחק אביו, מדת הגבורה, והוא הסוד הנ"ל של "כי ביצחק [ולא כל יצחק אלא יעקב שביצחק דוקא] יקרא לך זרע", וד"ל. כלומר, הסינתזה חוזרת ומתקרבת יותר לקו הימין (בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"[לא], כמבואר בתניא פרק לב, הפרק של אהבת ישראל). אחרי הרצון לתת, ואחרי הבקורת, הגלגל חוזר לנתינה. מתחילים מכך שהכל אהבה, אבל זקוקים לעין המבקרת את הנתינה ומניעיה ואת המקבלים, כשבסוף חוזרים למדת הרחמים (אחרי מדת הדין, השופטת את הנותן ואת המקבל, שהנתינה באה מהמקום הנכון והולכת למקבל ראוי), מדתו של יעקב אבינו.

יעקב אמר לבניו (כאשר שלח אותם בפעם השניה לרדת למצרים) "[ו]אל שדי יתן לכם רחמים"[לב] ראשי תבות ישראל (שמו הנעלה של יעקב אבינו, שם הכולל את כל נשמות עם ישראל), כנודע.

סיכום – מטבע החסד, דרך רגע הדין, עד למדת הרחמים

עד כאן הפרק הראשון של השיעור הראשון בקבלה. הקבלה מלמדת אותנו איך להגיע לאיזון, לחיים מאוזנים, והדבר תלוי באיזון של שלשת אבי-הטיפוס, שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב: חסד, גבורה, תפארת. הכל מתחיל מחסד ואהבה, אבל ה' ברא את העולם כך שלא הכל מושלם, ולכן צריך את שתי המדות הבאות. הטבע הכי יסודי של כל יהודי הוא להיטיב לכולם, אחר כך באה מדת הדין של יצחק, ובסוף צריך לחזור לרחמים. רחמים היינו לא להסתפק בנתינה רק למי שהוא בסדר, למי שעובר בהצטיינות את מבחן הבקורת של השמאל – הרחמים נוטים לימין, לתת גם למי שאינו ראוי.

באמת, לפני שמופיעה מדת הרחמים כבר היה רגע של דין, של העלם והסתר, של יסורים ועונש, ומעתה באה מדת הרחמים ואומרת די לדין (חז"ל פירשו את שם שדי הנאמר ביעקב – "אל שדי יתן לכם רחמים" הנ"ל – "מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי"[לג]), כי אין העולם יכול להתקיים במדת הדין, וצריך לרחם – "כי רגע באפו חיים ברצונו"[לד] (והוא על דרך הפתגם החסידי "אחר השריפה מתעשרים"[לה], לאחר שריפה, רגע של פגיעה על ידי מדת הדין, מתעשרים על ידי מדת הרחמים, הממהרת לבוא לאחר מדת הדין). מדת הרחמים משקפת יותר מכל את רצונו האמיתי של ה' בבריאת העולם, הרצון להיטיב.

סוד האיזון – תחלת התורה המביאה לימות המשיח

זה הרעיון היסודי שקוראים בפרשות הללו של "ספר הישר", כשקוראים על האבות, וצריך "לחיות עם הזמן". לפני שמבינים את הרעיון וחיים לפיו – אין אנו מוכנים לקבל את התורה והמצוות של ה'. כך מלמדת אותנו תחלת התורה, החלק החמישי ממנה (סוד החומש העליון, ה"יחידה ליחדך" של התורה). האיזון של חסד-גבורה-תפארת (אהבה-יראה-רחמים), מביא אותנו בסופו של דבר לימות המשיח, ימים שבהם הכל אהבה טהורה, "עולם חסד יבנה"[לו] (לשון עתיד, "מה שהיה [בתחילת הבריאה, 'בהבראם', 'באברהם'] הוא שיהיה [ביתר שאת וביתר עז בימות המשיח]"[לז]).

אברהם	יצחק	יעקב
חסד	גבורה	תפארת
תזה	אנטי-תזה	סינטזה
אריך	קציר	בינוני

ב. האבות בתהליך הבריאה – אוא"ס, צמצום, קו

אחרי ההקדמה החשובה והבסיסית הזאת, נקח את הרעיון וננסה להתבונן בו עמוק יותר במערכת של בריאת העולם (כפרק השני של השיעור הראשון בקבלה):

סוד הצמצום – לאפשר מציאות של נבראים

הטקסט הבסיסי של הקבלה אחרי הזהר הוא הספר עץ חיים – יסודות קבלת האריז"ל (שחי בצפת, לאחר המורה הגדול שלפניו – הרמ"ק – והם שני עמודי התווך של הקבלה שחיו בצפת, עיר המקובלים; הוא באתב"ש צפת, ללמד שה"הוא" הנעלם והנסתר ב"ה, סוד "ועבד הלוי הוא"[לח], מתלבש ומתגלה בעיר צפת. ועוד, צפת לשון צפיה – "צפית לישועה"[לט], והגאולה תבוא בחסד וברחמים בזכות העסק המבורך של לימוד הקבלה, ככתוב בספר הזהר[מ], ודוק).

האריז"ל מלמד על שלשה שלבים בהם ה' מתחיל לברוא את העולם: הוא אומר שבהתחלה אורו של ה' מלא הכל, ולא היה 'מקום' לבריאת העולם. אור ה' הוא אור אין סוף, שלא מותיר מקום לשום דבר אחר. נמצא שבשביל לברוא את העולם הדבר הראשון שה' 'צריך' לעשות הוא חלל (רחם) בתוך אורו האין סופי, מקום לתודעה נפרדת, מקום ל'אחרים' מחוצה לו (כמובן, ה' לא צריך לעשות כלום, הכל בבחירה, ואפילו אחרי שמחליט לברוא הוא יכול לבחור באין-ספור דרכים שונות איך להפיק רצונו, אבל הוא בוחר בדרך מסוימת, שמטרתה היא שנבין אנחנו את ההגיון הפנימי של תהליך הבריאה, כדי שנוכל להתדמות אליו יתברך בחיים שלנו, כמצוה המפורשת בתורה – "והלכת בדרכיו"[מא], ודוק). לפני כן יש רק 'אני ה'', אבל 'אני' הוא מלך, ומלך לא יכול להיות מלך אם אין לו עם – "אין מלך בלא עם"[מב] – לכן צריך לברוא עולם. עולם אותיות עם לו – העם שלו (וכן עם ראשי תבות "עולם מלא", וכמאמר חז"ל "עולם על מילואו נברא"[מג]).

בשביל לברוא עולמות ואנשים בעלי דעה צריך לעשות לכך מקום, ועשיית המקום נקראת "צמצום". האור הוא אין סופי, ובנקודה האמצעית שלו, כביכול[מד], ה' עשה חלל ריק לצורך בריאת העולמות, לברוא אותנו. ה' בורא בחלל את הכל, אבל מה שהוא רוצה בבריאה אלו התודעות הנפרדות ממנו – את האנשים ("בראשית ברא אלהים את", את = אנשים) – שיכירו את הבורא. הראשון שהכיר את בורא העולם והגיע לאחדות עמו היה אברהם אבינו, שחפש את בעל הבירה, עד שמתוך חיפושיו "הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני בעל הבירה [= שכינה]"[מה].

המשכת הקו

בשביל לברוא אנשים בעלי תודעה נפרדת ה' צריך לעשות מקום – זה השלב השני (אחרי המשכת אור אין סוף), הצמצום. אבל אחר הצמצום עדיין אין שום דבר. בחסידות מדגישים תמיד שהצמצום אינו כפשוטו, ומבחינת ה' שום דבר לא השתנה – הכל עדיין כאן – אבל הוא מסוגל לברוא נקודת מבט ממנה נראה חלל ריקן ומציאות נפרדת (שאיננה דמיון).

שוב, בשלב הראשון אור אין סוף ממלא הכל, ובשלב השני יש צמצום. השלב השלישי הוא בקיעת קו אור מאור אין סוף אל תוך הוואקום – קו דק ("קו וחוט") שלא ממלא בהתפשטות אורו שוב את כל מקום החלל, מה שהיה הורס את אפקט החלל, אבל ממנו ומסביבו נבראת כל המציאות בתוך החלל.

אוא"ס-צמצום-קו

כך האריז"ל פותח את לימוד הקבלה – דבר מאד פשוט ומאד בסיסי. בהתחלה הכל אור, אחר כך יש נקודה של חשך – של ריק – ואחר כך, אל תוך האפילה הזאת חודר קו של אור שסביבו נבראת כל המציאות ("כי אשב בחשך הוי' אור לי" = אהבה פעמים חסד, ללמד שתכלית המשכת הקו לתוך מקום החלל שנעשה על ידי הצמצום היא, שבסופו של דבר הכל יחזור לבטוי וגילוי של חסד הוי' הפשוט, "עולם חסד יבנה" כנ"ל). 1-2-3 – אור אין סוף, צמצום, קו (אור, חשך, אור; אור חשך אור = ז פעמים קו, קו = הוי' ב"ה במספר קדמי ויעקב = ז פעמים הוי', ללמד שהכח המוציא את רצון ה' הפנימי והעצמי בבריאת העולמות מן הכח אל הפועל הוא סוד הקו שכנגד יעקב אבינו דוקא, הבחיר שבאבות, וד"ל).

שלשת השלבים – שלשת האבות

שלשת העקרונות הללו הם שוב שלשת האבות, וזהו יסוד הקבלה: אברהם הוא אור אין סוף. האור איננו עצמות ה', אלא גילוי שלו. בהתחלה ה' ממלא את כל המציאות, והגילוי האין סופי הוא שרש גבוה של נשמת אברהם. אף על פי שיש כבר התעוררות לבריאה (גילוי רצון ה' לברוא את העולם על מנת להיטיב לברואיו, הכולל בתוכו גם את הרצון והמחשבה של "אנא אמלוך" – והרי "אין מלך בלא עם", כנ"ל – שבתוך התפשטות אורה של מחשבה זו "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", סוד ה-רלא שערים של ספר יצירה, פרי הגותו של אברהם אבינו, ודוק), עדיין לא יכולה להתחולל בריאה בפועל, ואז צריך להופיע יצחק – הוא הכח לייצר וואקום, חלל, בו יכול להברא העולם (וסודו האמיתי של הכח לצמצם את אורו האין סוף יתברך הוא שהמאור, העצמות ממש, נכנס במקום האור ובכך נוצר מה שנתפס אצלנו כוואקום, והיינו מדת הגבורה, הכח האדיר של יצחק, וד"ל).

כח הצמצום הוא על דרך מה שמכונה היום במדע 'חור שחור' (סוד החש של חשמל, כאשר חיצוניות הקו הפועלת את התחלקות העולמות זה מזה היא בסוד ה"מל" הראשון, מל לשון כריתה וברית מילה, ופנימיות הקו הפועלת את התכללות העולמות זה בזה היא בסוד ה"מל" השני, לשון דיבור הממתק דינין, "מי ימלל [וימתיק] גבורות הוי'"[מו], וד"ל[מז]). כח הצמצום הוא שרש נשמת יצחק.

אז חוזר אור שמקורו באור המקורי, אבל כעת הוא קו וחוט של אור ממוקד שחודר את האפילה, וממנו נברא העולם. הנביא מתאר את קו האור הזה בפסוק "אז יבקע כשחר אורך"[מח] – יבקע אותיות יעקב (לו נאמר "ופרצת"[מט], בסוד האור הפורץ אל תוך האפילה ובוקע אותה).

אהבה חונקת ועונש בונה

הקבלה בונה מודלים ומקבילה ביניהם – כאן הדגמנו איך המבנה של שלשת האבות חוזר בצורה יפה ומשוכללת בתהליך בריאת העולם. האריז"ל מבאר את הבריאה מאד באריכות, אבל אלו שלשת השלבים הראשונים. האור הראשון הוא אהבה אין סופית. אור אין סוף, בנפש, היינו אהבה אין סופית. אבל אור של אהבה אין סופית לא נותן מקום לקיום של שום דבר אחר. אם אני אוהב באמת באהבה אין סופית כל אחד בחדר – אינני נותן מקום לקיום נפרד לאף אחד, אלא חובק ומכניס את כולם לתוך מציאות עצמי (בסוד "וימינו תחבקני"[נ], אבל שם נאמר מקודם "שמאלו תחת לראשי", לתת לי מציאות נפרדת[נא], וד"ל).

כשה' נתן את התורה היה גילוי של אהבה רבה שכפה את המציאות של עם ישראל, "כפה עליהם הר כגיגית"[נב], וגילוי אהבה כזה לא נותן מקום וחופש בחירה אמיתי לזולת. אור אין סוף יכול להתבטא כאהבה חונקת. לפעמים צריך לא לתת לילד סוכריה, למנוע ממנו פינוק, כדי שהוא יגדל ויגיע למודעות בוגרת (אותיות גוברת, מדת יצחק) כלפי עצמו. כל דבר צריך להיות מאוזן – גם מתן יחס ואהבה צריך להיות מאוזן, לתת מקום לזולת ולא לחנוק אותו. דבר יסודי בחינוך הוא, שילד ידע שאם אני טוב – אני מקבל יחס טוב, ואם לא – לא. כך נותנים לו עצמאות וחוש של אחריות על מעשיו והתוצאות הבאות בעקבותיהם.

בקונטרס כללי החינוך וההדרכה כותב אדמו"ר הריי"צ שיסוד חשוב בחינוך הוא לדעת איך להעניק שכר ועונש. הוא אומר שלתת עונש מתי שצריך ואיך שצריך ובמינון הנכון זה מאד בונה, וילד שלא מקבל עונש כזה על התנהגותו הלא טובה – לאו דוקא פאטש, אבל עונש מתאים – לא מקבל את מה שהוא באמת מצפה לו. לפנק אותו, ולא להעניש אותו, גורם לו נזק (לפי הכלל שבכל מקום שיש ע נחשפת הפנימיות על ידי חילופה ב-א, על ידי שמענישים מאנישים, הופכים את הילד – לא משנה מה גילו, יש ילד בן 70 – לאיש בוגר, ומכלל הן אתה שומע לאו). כשמענישים ילד או מגבילים את ההשפעה זה נותן לו קיום – לפני כן הוא איננו קיים כמציאות בפני עצמו (רק ההורה או המורה קיים, ודוק).

ולסיכום:

אברהם	יצחק	יעקב
אור אין סוף	צמצום	קו

ג. ג עקרונות באמונה – אחדות ה', בחירה, השגחה

ננסה להתבונן לפי המבנה הזה איך אנחנו, כל נשמה ונשמה, מתייחסים לה'. נסביר באופן פשוט, כמתאים לשיעור ראשון בקבלה, התבוננות יסודית בצורת המחשבה של הקבלה, שתמחיש כיצד כל מה שהקבלה מלמדת אותנו – גם הדברים הנדמים כמופשטים ומורכבים (לא פשוטים) ביותר – הכל נוגע לחיינו ביום יום ממש.

אור אין סוף – אחדות ה'

להגיד שיש אור אין סופי (נשמת אברהם, מדת החסד) היינו מה שאומרים בקריאת שמע – "ה' אחד"[נג], ה' הוא הכל. כשהאדם אומר "הוי' אחד" ומתבונן בכך הוא שם את עצמו באור אין סוף, כי אין שום דבר חוץ מה'. כל יהודי צריך לעשות את זה פעמיים ביום – לעצום ולכסות את העינים (ביד ימין, מדת החסד, האור אין סוף של ה') – כדי להתעלם מן המציאות הגלויה לעת עתה לעין בשר, עם כל החשך והנפרדות שבה – ולהגיד "אחד". על אברהם עצמו נאמר "אחד היה אברהם"[נד], וההתבוננות שלו היא ש"הוי' אחד", ה' הוא הכל והכל זה ה'. צריך לחזור למצב התודעה הזה, ראשית הכל, לפחות פעמיים ביום. אם "הוי' אלהינו הוי' אחד" אזי איני קיים כמציאות נפרדת. זו שאלה מפורסמת בחסידות, איך אחרי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אפשר להגיד "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך וגו'" – מי הוא שמרגיש את האהבה, אחרי שב"הוי' אחד" מתבטלת כל מציאותו הנפרדת? אהבה = אחד, אור אין סוף היינו שה' אוהב אותנו באהבה אין סופית. אם הכל אהבת ה', אזי אין מקום למי שאוהב את ה'.

השתקפות היש האמיתי ביש הנברא בקריאת שמע

[אין כאן המקום להסביר בעומק את התשובה על השאלה, שהרי פעם אמר אדמו"ר הזקן שכל מה שהוא אומר חסידות, הכל הוא כדי לענות לשאלה זו. אך נאמר בדרך של "מגלה טפח ומכסה אלפיים אמה", שהאהבה שלנו בפסוק "ואהבת" מגיעה לגובה ועוצמה שאין כיוצא בה בשום פסוק אחר של אהבה בתורה – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". בכך משקפת אהבתנו את אהבתו האין סופית של אחד האמת ב"ה – היש האמיתי. "הוי' אחד" משתקף ממש ביש הנברא, ב"ואהבת". אזי גם אהבת האדם, האיש הישראלי, חובקת כל, עד שאין שום מציאות נפרדת ממנו כלל. ה' (אור אין סוף ב"ה) הוא הכל, "הוי' אחד", והכל (ישראל, תבה המורכבת מראשי התבות של האבות והאמהות כנודע[נה], אלו שטעמו מעין העולם הבא, עולם האהבה, בעולם הזה – "בכל, מכל, כל", 'הכל') זה ה', "ואהבת", וד"ל, ואף שאין תשובה זו על דרך התשובה הרגילה בדא"ח לשאלה זו, שבעים פנים לתורה...]

צמצום – מקום לבחירה חפשית

השלב השני הוא להכיר שיש לי בחירה חפשית. אצל הרמב"ם זה היסוד הכי בסיסי של היהדות[נו] – בניגוד לדתות ופילוסופיות שלא מאמינות בבחירה חפשית. הבחירה היא היסוד של כל תריג מצות התורה (וכנודע שחפש בחירה = תריג). אם ה' הוא הכל אז אין אני. כל אחד מרגיש את עצמו, אבל אדם יכול לחשוב שאולי החיים שלי מוכתבים לגמרי ואין בחירה חפשית. ח"ו – ה' נותן בחירה. יצחק, העקרון השני, ענינו צמצום – והצמצום פועל שלי, וכך לכל נשמה, תהיה בחירה, שהחיים שלי בידים שלי ויש לי עליהם אחריות. העקרון הזה צומח רק אחרי שה' מפנה מקום, שיהיה אני.

המשכת הקו – השגחה פרטית

העקרון השלישי הוא שאפילו שיש בחירה חפשית עדיין יש השגחה פרטית על כל מה שקורה בחיי – ה' שומר עלי ועוזר לי על כל צעד ושעל, וכמו שנאמר "מהוי' מצעדי גבר [גבר דוקא, הבוגר והאחראי על מעשיו] כוננו ודרכו יחפץ"[נז]. "בא ליטהר מסייעים אותו"[נח] – מי שבוחר להתקרב לה' עוזרים לו (ואם בא להיטמא ר"ל רק פותחים לו, שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, ודוק). זה בידים שלי, אני בוחר, וה' עוזר. יש כאן דמיון למקובל לומר, שה' עוזר למי שעוזר לעצמו – אני צריך לבחור וה' עוזר לי להצליח במה שבחרתי (מתוך התודעה שה' תמיד נמצא לימיני לעזרני, "הוי' צלך על יד ימינך"[נט], עולים בקדש לתודעה שה' מושיע ושהוא מגן בעדי, בסוד "מלך עוזר ומושיע ומגן"[ס], עולים עד לדרגת "מגן אברהם", תודעת אברהם ש"אנכי [מי שאנכי] מגן לך"[סא] בגילוי אור אין סוף חובק כל, כמבואר כל זה בקדושת לוי[סב] עיי"ש – זהו סוד "יעקב [הקטן] אשר פדה את אברהם ['האדם הגדול בענקים'[סג]]", וד"ל). זו המשמעות של קו אין סוף – השגחה פרטית.

הרגשת אחדות ה' קודמת לדיון בבחירה ובהשגחה

כשמלמדים את עקרונות היהדות אומרים שהכל מבוסס על בחירה חפשית מוחלטת והשגחה פרטית מוחלטת – עקרונות שכנגד יצחק ויעקב. אברהם אבינו בא לפני שניהם – הוא התחושה שהכל ה'. אמונת היחוד לא באה לבטל את שני האחרים, אבל הם צריכים לעלות ולהתכלל בנוכחות של ה' בכל. כשאומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד", אומרים שה' אחד בהכל (אלופו של עולם אחד ב-ז רקיעים וארץ [ח] ו-ד רוחות העולם, "כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד"[סד]), ה' הוא הכל והכל הוא ה'. כך יהודי מרגיש עוד לפני שהוא חושב על היחס בין בחירה והשגחה בחייו – אז עדיין אין אותי, ואין מה לדון אם יש לי בחירה או שה' מסתכל עלי ועוזר לי. עד כאן הפרק השלישי בשיעור הראשון בקבלה.

ולסיכום:

אברהם	יצחק	יעקב
יחוד ה'	בחירה	השגחה
"מגן"	"מושיע"	"עוזר"

ד. סיכום

נחזור ונסכם הכל:

פרק ראשון – איזון שלשת הקוים

הרעיון הראשון שהקבלה מבוססת עליו הוא האיזון של שלשה קוים – ימין, שמאל ואמצע (ראשי תבות איש, כאשר הקו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מן הקצה העליון ביותר ועד לקצה התחתון ביותר, מדת הרחמים, עולה לראש, ודוק). בפילוסופיה קוראים לסדר כזה: תזה, אנטיתזה וסינתזה (החוזרת לכיוון התזה הראשונה). זה המבנה של שלשת האבות – אברהם, יצחק ויעקב – מדת החסד, מדת הדין ומדת הרחמים (חסד דין רחמים ראשי תבות חדר, כמבואר בקבלה בסוד הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו"[סה], "חדרים" לשון רבים, שכל אחד כלול משלשתם, ועל ידי ההתכללות השלמה, עיקר סוד עולם התקון, העולם המאוזן, החדרים מתמלאים דעת, "דעה את הוי'" – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[סו] – היעוד של ימות המשיח והעולם הבא).

פרק שני – מבנה הבריאה

הרעיון השני הוא לקחת את זה לתחלת הבריאה, ולראות שכך תאר האריז"ל את ראשית הבריאה – אור אין סוף, צמצום, קו.

בטוי הסדר בחיי האדם

הדבר השלישי הוא להתבונן במבנה בחיי האדם: פעמיים ביום (ביום ובלילה, כשאור לי בחיי וכשחשך לי, בין כך ובין כך) חוזרים להכרה ולהרגשה שה' הוא הכל, "הוי' אחד", ואני לא נמצא שם (ואין מה לדבר על בחירה או על השגחה). אבל ה' לא רצה מציאות כזו, ולכן עשה צמצום – לתת לי הרגשה שאני נפרד ושאני לבד (זה לא באמת נפרד, ובודאי לא באמת לבד, כי הצמצום לא כפשוטו), כחינוך שנותן לי הרגשת אחריות – וזהו היסוד של בחירה חפשית. אבל בכך בלבד לא היה קיום לעולם – "שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים"[סז] – והשלב השלישי הוא שיתוף מדת הרחמים, להרגיש השגחה פרטית, שה' איתי ומשגיח עלי בכל פרט בחיים.

חיים עם האבות – הקדמה למתן תורה

בפרט כאשר קוראים בתורה את הפרשות של חומש בראשית שבהן סיפורי האבות והאמהות, סיפורי הישרים, צריכים לחיות איתם ולהזדהות איתם איך שעבדו את ה' ביושר ובתמימות, ובלי זה אי אפשר להמשיך למתן תורה – כל התורה מבוססת על החיים עם האבות.