פרצוף 'כל מי שנאמר בו 'היה' הוא מתוקן לכך'

ב. "כל מי שנאמר בו 'היה' הוא מתוקן לכך"

"מתוקן לכך" בשרש הנשמה לפני הצמצום

הדבר הראשון והעיקרי שמופיע בכמה מדרשים הוא ש"כל מי שנאמר בו 'היה' הוא מתוקן לכך". כל מי שכתוב אצלו "היה", כמו "אחד היה אברהם", "האדם היה", "הנחש היה", "קין היה", "איש יהודי [מרדכי בדורו כמשה בדורו] היה בשושן הבירה". כל מי שנאמר בו "היה" כבר מתוקן לכך – העתיד שלו כבר מתוקן, הוא מוכן ומזומן לענין הזה שכתוב בו. למה משה רבינו מתוקן? להיות גואל לעם ישראל. יש כמה מקורות למדרש זה – פעם כתוב "מתוקן לגואל" ופעם כתוב "מתוקן לגאולה", מתוקן מאז ומתמיד, מאז שנודל ועוד לפני שהוא נולד.

הדבר הזה אומר שבשרש נשמת משה רבינו הוא מתוקן להיות גואל. במאמר ששמענו קודם הרבי מדבר על שרש הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות – לפני הצמצום, לפני הקו. הקו הוא השליחות בפועל, אבל עוד לפני כן – לפני הקו ולפני הצמצום – הוא מתוקן להיות גואל ישראל.

שידוך "מתוקן" – "מצא אשה" בשרש

לפי זה "ומשה היה", הרמז של השידוך שלנו, אומר שהשידוך הזה הוא בבחינת "ומשה היה" כמו ששמו של משיח קדם לעולם. הרי חתונה היא עולם התיקון – בעולם התהו אין נישואין, אין חתונה. חתונה היא סימן מובהק של תיקון, לפני החתונה האדם הוא בבחינת תהו, והחתונה היא כדי להכנס ולעבור מהמצב התוהי למצב של תיקון, אבל בעצם הוא מתוקן לכך מהשרש כפי שהשרש מושרש בעצמותו יתברך ממש. על זה נאמר "'מצא' או 'מוצא'" – כך היו שואלים כאן בארץ ישראל את החתן תחת החופה, אם "מצא אשה מצא טוב" או ההיפך "ומוצא אני מר ממות את האשה". הווארט ש"מצא" לשון עבר, לשון היה, שהוא מצא אותה בשרש – תמיד הם היו אחד, בשרש שתי הנשמות הן נשמה אחת, משה-אודיה הם בשרש "ומשה היה".

כמובן שבהמשך צריך להסביר מה הקשר למלה הבאה, "רֹעה", אבל חז"ל לא מתייחסים למלה הבאה אלא רק לשתי המלים "ומשה היה" ומתוכן נמשך כל מראה הסנה וכל שמות ה' שמתגלים בפרשה. הרי כל שמות ה' הם שמות של הויה – גם אהי', גם הוי'. הכל מתחיל מ"ומשה היה".

"והיה" – צירוף השמחה

נשים לב לעוד תופעה מענינת: סדר אותיות שם הוי' במלים "ומשה היה" הן בצירוף והיה. איזה צירוף זה? הצירוף השביעי, למי שמכיר את חכמת הצירוף. יש יב צירופים של שם הוי', והצירוף והיה הוא השביעי, כנגד חדש תשרי, החדש השביעי. חז"ל אומרים עליו פירוש מיוחד, ש"כל מקום שכתוב 'והיה' אינו אלא לשון שמחה". השיא של חדש תשרי הוא "זמן שמחתנו", שבסיומו באה שמחת תורה, "תורת משה".

מה הרמז הזה אומר? קודם אומר שמשה הוא השביעי, הדור השביעי לאברהם אבינו, עליו נאמר "כל השביעין חביבין", והצירוף כאן הוא הצירוף השביעי החביב. בלב הוא אומר שמחה – "נתתה שמחה בלבי". שם הוי' כאן הוא ההשראה על גבי משה, ואיזו השראה יש כאן? השראת השמחה, והיה (סתם השראה היא שמחה, כמבואר בדא"ח בסוד קבלת הבעל שם טוב, קבלת ההשראה). מי נותן לו את השמחה? הכלה, כלת משה, אודיה. יש "משמח חתן וכלה" בעולם הזה, אבל בביאת משיח יתקיים "משמח חתן עם הכלה", שהשמחה באה ונובעת מהכלה לחתן, כמבואר בחסידות. זה "ומשה היה".

אדם "מתוקן למיתה", הנחש "מתוקן לפורענות" וקין "מתוקן לגלות"

שוב, הפירוש הראשון בחז"ל ל"ומשה היה" שמתוקן לכך. באדם הראשון כתוב "הן האדם היה" וחז"ל מפרשים שהיה "מתוקן למיתה" – "נורא עלילה על בני אדם". עוד לפני בריאת האדם כתוב "וחשך על פני תהום", תהום אותיות המות, החשך הוא המיתה, היתה מיתה עוד לפני חטא אדם הראשון. יש בחירה חפשית, ואף על פי כן "נורא עלילה על בני אדם", תוצאת החטא היתה מתוקנת מראש – אדם נברא מתוקן לחטוא ולמות, זה התיקון שלו, הוא מתוקן לכך מאז שהוא נברא.

הנחש גם היה. למה הוא מתוקן? מתוקן לפורענות, שיקצצו לו את הרגלים. מה זה הרגלים? התקציבים, כידוע שרגלים הן כסף. מקצצים לו את כל התקציבים, הוא מתוקן לפורענות. מה בסוף קורה אתו? הוא צריך לאכול עפר, אין לו כסף למכולת. זה הנחש ש"מתוקן לפורענות".

אחר כך קין, גם בו כתוב "היה", ולמה הוא מתוקן? "מתוקן לגלות", הוא הראשון בין הגולים, "נע ונד תהיה בארץ". הוא מתוקן לכך – כל מי שיוצא לגלות, עם ישראל ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אנחנו מתוקנים לכך משרש קין.

מרדכי "מתוקן להצלה" (ו"לגאולה"), נח "מתוקן לנס" (ו"לגאולה") ואיוב "מתוקן ליסורים"

מרדכי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – במקום אחד כתוב שהוא "מתוקן להצלה", כמו שכתוב במגלה "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", ובזכות אסתר הרוח והצלה עמדו ליהודים מאסתר ומרדכי. יש מקום שכתוב גם עליו, בדיוק כמו על משה רבינו, שהוא "מתוקן לגאולה". מחזק מאד את מאמר חז"ל "מרדכי בדורו כמשה בדורו", הם שניהם בבחינת "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", שניהם מתוקנים לגאולה.

גם על נח כתוב שהיה מתוקן. כתוב בו שהיה "מתוקן לנס" ויש מקום שגם בו כתוב שהיה "מתוקן לגאולה" – נמצא שתיקון זה חוזר כמה פעמים.

גם איוב היה מתוקן. מי כתב את ספר איוב? משה רבינו. מה ה"היה" שכתוב בו – היה "מתוקן ליסורים". קין מתוקן לגלות, הנחש מתוקן לפורענות, אדם הראשון מתוקן למיתה ואיוב מתוקן ליסורים.

אברהם "מתוקן  להדריך כל העולם כולו בתשובה" ויוסף "מתוקן לפרנסה"

גם אברהם היה, "אחד היה אברהם", ולמה הוא מתוקן? זה הכי מענין ונוגע לנו, כי את עיקר השליחות של החתן והכלה וכולנו צריכים ללמוד מאברהם אבינו – "מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה". מה הפשט של "אחד היה אברהם"? "אברם העברי", הוא מהעבר האחד וכל העולם מהעבר השני. אבל למה כתוב "היה"? מה יש לו בשרש הנשמה? הוא מוכן ומזומן ומתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה. זה לשון חז"ל. אז כל אחד מאתנו, זה עיקר השליחות שלנו, להיות כמו אברהם ש"היה", לצאת להדריך את כל העולם בתשובה.

גם ביוסף כתוב "היה" ("אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן" – רק על יוסף ומשה נאמר "היה רעה"[ה]. ועוד נאמר בו "ויוסף היה במצרים"). למה הוא היה מתוקן? הוא היה "מתוקן לרעות [לפרנס] את אחיו". "משם רעה אבן ישראל", הוא זן אב ובנים, את כל משפחתו. הוא אח צעיר, אחד-עשר ללידה, ודווקא הוא עתיד (מתוקן) לעלות לגדולה ולפרנס את כל בית אביו. בשביל זה הוא צריך להמכר, האחים שלו צריכים למכור אותו למצרים, עם כל הסיפור – וכל זה היה מתוקן מראש, כך עלה במחשבה לפניו יתברך. הוא מתוקן להגיע למצב כזה שהוא זן ומפרנס את כל בית אביו.

פרצוף ה"מתוקן"

מי ספר כמה אמרנו עד כה? במדרשים לא כולם כתובים במקום אחד, אבל אם מחברים את כל מקורות המדרש מוצאים את כל מי שאמרנו, כל מי שכתוב אצלו "היה". כמובן שהעיקר לעניננו הוא "ומשה היה", הזיווג שלנו, משה-אודיה. איך אפשר לזכור וגם לספור אותם? רק אם עושים מה שאנחנו קוראים פרצוף, לפי הספירות:

חכמה (או"א) ובינה (ישסו"ת): משה ונח

משה הוא חכמה עילאה דאצילות, "מן המים משיתהו". גם כתוב ש"משה זכה לבינה", אמא עילאה. על אמא עילאה כתוב "הבן בחכמה", יחוד או"א עילאין דטמירין תחות דיקנא קדישא, מה שבנפש קוראים הטרום-מודע. נח הוא יסוד אבא, שבעצם הוא בחינת ישראל סבא, "חכם בבינה". שוב, היחס בין משה לבין נח – ששניהם שייכים לאבא, אבל משה זכה לדרגת אמא עילאה שכלולה באבא עילאה, "הבן בחכמה", שהרבה יותר גבוה מ"חכם בבינה", ואילו נח הוא יסוד אבא שנכנס לתבה, תבת נח, שהיא יסוד אמא, "חכם בבינה", יחוד ישסו"ת, ישראל סבא ותבונה, ושניהם מתוקנים לגאולה. יחסית הם כמו אבא ואמא, אבל צריך להתבונן שיותר עמוק מסתם אבא ואמא, אלא יחוד או"א עילאין (משה רבינו) ויחוד ישסו"ת (או"א תתאין), נח והתבה שלו.

משה רבינו תקן את "מי נח"[ו] באמרו "ואם אין[ז] מחני[ח] נא וגו'". בהיותו תחות דיקנא הוא יונק מהמזל השמיני, "נצר חסד", עליו נאמר "אַין מזל לישראל", משא"כ נח, שאינו ישראל. ישראל הוא מי שנולד לאם יהודיה, בחינת אמא עילאה (הכלולה באבא עילאה), אליה זכה משה דווקא.

דעת (המתפשט): הנחש

אחר כך הנחש מתוקן לפורענות בדעת המתפשט למדות, ששם שרש השבירה (היינו הפורענות). הנחש הוא עמלק בגימטריא ספק, ספק בדעת (ספק השובר את ספירת הדעת דקדושה). הנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת באמרו לה "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", ואף הטיל בה זוהמא (הלעומת זה של "והאדם ידע גו'"), היינו שהטיל ספק בדעתה.

חסד: אברהם

אחר כך אברהם היה מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה – "חסד לאברהם". ביום ראשון של מעשה בראשית, שכנגד ספירת החסד, נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". פסוק זה נדרש על אברהם אבינו – "אברהם התחיל להאיר".

גבורה: קין

"קין היה מתוקן" – הוא שרש קו שמאל, כל מי שמגבורה הוא משרש קין. קין התחייב גלות משום שרצח את אחיו. הוא שרש עשו עליו נאמר "על חרבך תחיה". בעשרת הדברות, "לא תרצח" הוא כנגד ספירת הגבורה.

תפארת: אדם

"אדם היה מתוקן" – אם היה מתוקן למשהו חיובי אולי היה ראוי לשים אותו למעלה ממשה ונח, אבל הוא היה "מתוקן למיתה". המיתה נגרמה מחטא עץ הדעת, שני שלישי התפארת התחתונים המגולים. אם היה נשאר בשליש העליון, המכוסה, הוא היה חי חיים נצחיים. אבל הוא מתוקן למיתה כי ה' ראה מראש שהוא עתיד לצאת מכיסוי יסוד אמא, לרדת ולהתגלות בשני השלישים התחתונים של התפארת – הכל אותיות של קבלה – ושם עץ הדעת, "אילנא דמותא", והיינו מה שהוא מתוקן למיתה.

נצח: משה

למשה יש בחינה במוחין וגם בחינה במדות. במדות משה הוא הנצח, באושפיזין של חג הסוכות הוא כנגד ספירת הנצח. אחד מפירושי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" הוא שמשה כפי שהוא במוחין – הוא חכמה עילאה (כללות או"א עילאין כנ"ל) ודעת עליון (סוד "ותמנת הוי' יביט" – הוא רואה את המציאות מתוך עיני ה' כביכול, איך שלמעלה היש האמיתי ולמטה אין, היינו דעת עליון) – וכפי שהוא במדות, ברגש, ספירת הנצח, "לא פסיק טעמא בגווייהו".

לכאורה מוחין ומדות הם שני תחומים שונים ורחוקים לגמרי, כמבואר בחסידות, ו"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" הכוונה שמשה המשכיל (בשכל קר) ומשה המתרגש (בדם חם) הם אותו דבר[ט], אין שום הפסק ביניהם. מהו משה בנצח? ש"משה לא מת". כמו ש"יעקב אבינו לא מת" ויותר מזה "משה רבינו לא מת". משה זוכה לחיים נצחיים, כמו שנסביר גם בהמשך. החיים הנצחיים שלו (נשמה בגוף זך) הם בספירת הנצח. הפירוש שבכל דור יש משה רבינו הוא גם בנצח (היינו הנצחיות של משה רבינו רעיא מהימנא שחוזר לצאן מרעיתו בכל דור ודור). גם מה שמשה הוא המנצח על המלאכה, הוא המנהיג בפועל ממש, נותן הוראות למעשה – גם בנצח, הוא המנצח על התזמורת של עם ישראל, על המקהלה של הלויים. משה רבינו הוא לוי, הוא ראש המשוררים בלויים, המנצח על כולם. למה אמרנו את משה פעמיים? כי היו לנו רק תשעה, צריך להשלים.

הוד: איוב

משה רבינו כתב את ספר איוב. איוב הוא בהוד, ונצח והוד הם "תרין פלגי גופא". יסורים הם "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", הוד בהיפוך. רק שיכול להתהפך גם בחזרה – איוב לקה ביסורים קשים ביותר, אבל בסוף התהפך לו ל"כפלים לתושיה", טוב כפלים מבתחלה. זכה לשלש בנות מופלאות ביותר, בסוד "איהי בהוד". אם כן, כל סיפור איוב – איך שהוא מתייסר ואיך הכל מתהפך לו לטובה – הוא ספירת ההוד. הוא מוכן לכך, מתוקן לכך, משרש נשמתו.

יסוד: יוסף

יוסף מתוקן להיות זן ומפרנס לכל בית אביו בספירת היסוד, יוסף הצדיק.

מלכות: מרדכי

אחרון חביב הוא מרדכי. כתוב שמרדכי הוא מה שיסוד אבא מאיר במלכות ומשם עובר לבי"ע. הוא משנה למלך – הוא במלכות ממש. הוא בחינת משה, אבל כמו שמשה משתקף ומתגלה במלכות (בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא"). הרי כל המגלה, כל פורים, הוא חג של מלכות – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש", כל הסיפור של אסתר המלכה.

סיכום הפרצוף

אם כן, כך עשינו את הפרצוף של כל מי שכתוב עליו "היה", וחז"ל אומרים שהיה מתוקן לכך מאז ומעולם, כפי שהשרש בעצמות ה'.

חכמה (או"א עילאין) משה מתוקן לגואל (לגאולה)		בינה (ישסו"ת) נח מתוקן לנס (לגאולה)
	דעת הנחש מתוקן לפורענות
חסד אברהם מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה			גבורה קין מתוקן לגלות
	תפארת אדם מתוקן למיתה
נצח משה מתוקן לגואל (לגאולה)		הוד איוב מתוקן ליסורים
	יסוד יוסף מתוקן לפרנסה
	מלכות מרדכי מתוקן להצלה (לגאולה)