1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (34)

ד"ה "שובה ישראל" (8)

י"ב כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו א קאפליא.

אמרנו ש"אכלתי יערי עם דבשי" היינו ברכת יוצר וקריאת שמע – "יערי" היינו המלאכים, "אז ירננו כל עצי יער", ו"דבשי" היינו ק"ש. דברנו הרבה על הדבש, ואולי נוסיף משהו, אך קודם נסיים את הפרק:

אמנם קודם לזה כתיב אריתי מורי עם בשמי [מדובר באחד הפסוקים הכי נפלאים שנדרשים הרבה בחסידות – "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים", ולמדנו את "אכלתי יערי עם דבשי".] פירוש מורי הוא לשון מרירות [מחד "מורי" הוא בשם, מדם של חיה טמאה. יש הרבה דינים ב"מורי" עד שיש המתקה, מה שאין כאן "בשמי" שהוא בושם מתוק לכתחילה. יש שני מיני בושם, מורי-בשמי; שני מיני אוכל, יערי-דבשי; ואז שני סוגי משקה, ייני-חלבי. סדר ריח-אוכל-שתיה – כל אחד כפול. הוא יסביר כאן את הריח, אבל את המשקה לא יסביר – הכל מוסבר במקום אחר.] והיינו מה שמתמרמר על ריחוקו מה' ועל גלות נפשו [אם יערי-דבשי היינו יוצר-ק"ש סימן ש"אריתי מורי" בא קודם. עבודת היום מתחילה מהריח – חידוש, כי הייתי חושב שה"ריח ניחוח" הוא בסוף, בקרבן, בתפלת עמידה, אבל כך סדר הפסוק. בתוך הריח ההתחלה היא "אריתי מורי" – מרירות האדם. יש למרירות ריח טוב – ענין חשוב ל"פרק בעבודת ה'".] והוא הכובד ראש שקודם התפלה [ש"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", צריך כובד ראש כדי להתפלל לה' כדבעי. אתמול אמרנו שאמונה ותמונה מתחלפות באתב"ש. יש משהו דומה, לא באתב"ש אלא בחילוף אותיות אחר (כמדובר בשער היחוד והאמונה על חילופי אותיות) – סתם חלוף אותיות הוא החלפת שתי אותיות סמוכות. רואים למשל הרבה חילוף ש-ת בין לשה"ק לארמית – שור-תור וכיו"ב. כשסופר סתם כותב מזוזה הוא משתמש בחילוף אותיות – כותב מאחורי המזוזה במקום י-ה-ו-ה כוזו, מחליף כל אות בזו שאחריה. אמרנו לענין הקשר בין שפל ל-תפל – שפלות ותפלה – חילוף ש-ת. שפלות באה לפני התפלה. בחילוף ת-א התפלה היא פלא, אבל היא גם שפל – "שבע יפל צדיק וקם" ???לבדוק שוב בהקלטה משפט אחרון???. מור הוא מרדכי – "מר דרור" שמתורגם "מירא דכיא". מתוך המור מגיעים לדרור - המרירות היא הרגשת הגלות, "מן המצר", ואילו דרור הוא שחרור, כל מעצורי הנפש, "ענני במרחב יה". כלומר, "מר דרור" על דרך הפסוק שפותח את כל ההמשך, הסוד של מרדכי.

כתוב ש"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ולידו יש עוד מאמרים של "אין עומדין להתפלל" – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה" ו"אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה". שלשתם יחד, והסדר הוא כפי שאמרנו – זה גם סדר המאמרים בש"ס, אחד במשנה ושנים בגמרא, וגם הסדר הפנימי של חש-מל-מל (חש במשנה ומל-מל בגמרא). פשיטא ששמחה היא המתקה, ו"הלכה פסוקה" היא הבדלה. זה אחד המבנים הכי מובהקים של הכנעה-הבדלה-המתקה. למה אמרנו? כאן הוא לא מסביר את "בשמי" אלא רק את "מורי". אומר ש"מורי" הוא כובד ראש לפני התפלה, אבל הכל מוסבר במאמר בסידור עם דא"ח, בשער התפלה. כמו שאמרנו אתמול, שם כדאי ללמוד למי שרוצה ללמוד מאמרים קצרים של אדמו"ר האמצעי לפני התפלה – הזכרנו את המאמר "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", "בצלותי ובבעותי", ק"ש (אף שצלותי תרגום תפלה) ושמו"ע ("בקשתי" נדרש כמו בקשה, "בעותי"). בשמו"ע יש כבר את "ייני עם חלבי" – ה"נכנס יין יצא סוד" ועצם הברכות, ה"חלבי", מוחין דאמא ומוחין דאבא. שם מסביר ש"מורי עם בשמי" היינו אתכפיא ואתהפכא – ה"מורי" היינו אתכפיא ואתהפכא ב"סור מרע" וה"בשמי" היינו אתכפיא ואתהפכא של "עשה טוב" (שניהם לפני התפלה). אתכפיא ב"עשה טוב" היינו לעשות מעל ומעבר, עיקר הדוגמה, שאדם לומד מעל ומעבר למה שבא לו. לימוד החסידות לפני התפלה הוא לעמוד להתפלל מתוך הלכה פסוקה – בלימוד תורתנו הקדושה אנחנו מתבשמים לפני התפלה. גם בחסידות יש הלכה פסוקה – דרך בעבודת ה'. דרך היא הלכה, לשון הליכה. אם אני לומד כאן את הדרך – וגם רוצה ללכת בה, מחליט שאני הולך בה – זו הלכה פסוקה, ואין משהו יותר שמח מללמוד דא"ח, משמח לב אלקים ואנשים. בכל אופן, זה ה"אריתי מורי עם בשמי".] שעל ידי זה נעשה הפרדת הרע ודחיית הרע [רומז למה שאמרנו, שהמור הוא בעיקר קו של "סור מרע" – לעשות לו אתכפיא ובסופו של דבר אתהפכא, לעשות בשם מדם טמא. אם ההלכה פסוקה והשמחה הם לימוד החסידות, קודם צריכה להיות השפלות. מתי קו השפלות? כתוב בתניא שהשפלות כבר מתחילה מתיקון חצות. למי שלא אומר תיקון חצות – מקריאת שמע על המטה. הרשימו של השפלות הוא בבקר. גם בסידור, אחרי שער התפלה, המאמר הראשון בסדר התפלה הוא על תרומת הדשן – העבודה הראשונה כל בקר במקדש, להוציא את הדשן, 'להוציא את הפח'. זו עבודת השפלות, אבל שפלות עם תכלית – לא סתם להאנח. יש ווארט יפה של בעל יום ההולדת, ההילולא והגאולה של השבוע – שכאשר אומרים "בידך אפקיד רוחי" לפני השינה צריך להאנח. בבקר יש כבר מצוה של תרומת הדשן, חלק מה"אריתי מורי" – עוד לפני שלומדים חסידות. אז קודם "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ואחר כך הלכה פסוקה ושמחה. הכובד ראש פועל דבר ראשון הפרדת הרע, כפי שאומר.],

וכן בשעת התפלה [על ידי ההכנה בשפלות שלפני התפלה – שאמרנו הרגע שהיא רושם תיקון חצות או ק"ש על המטה, אך גם ממנה – נשאר רושם בתפלה. השליבה הראשונה בסולם התפלה היא העשיה, אבל השפלות היא עוד קודם. מה יש לפני השליבה התחתונה? את ה"סלם מצב ארצה" – ה"ארצה" היא השפלות, ובזכות ה"סלם מצב ארצה" אז "ראשו מגיע השמימה". ה"ארצה" היא הבסיס, וגם כש"ראשו מגיע השמימה" הוא עדיין "מצב ארצה" – אם הבסיס יזוז הכל יקרוס. גם כשמגיעים לשמים, השיא של שמו"ע, מרגישים שפלות, שהיא המשך לכובד ראש שלפני התפלה. איפה מרגישים שפלות בשמו"ע? ב"סלח לנו". מוסבר גם בסוף אגרת התשובה.] שאז [יש לו כבר מוחין, "שתיתי ייני". "ייני" היינו המוחין של שמו"ע ו"חלבי" המשכת האלקות של שמו"ע. "ייני" היינו מוחין דאמא, ועם היין יכול להכיר יותר את השפלות שלו –] מכיר יותר את פחיתותו [באחד הסיפורים על אדמו"ר האמצעי דברנו על הכרת העלם הרע. בשפלות הראשונה עדיין אינך מגיע להעלם הרע, ודווקא בשמו"ע – כשיש מוחין – אפשר להכיר בהעלם הרע. השפלות של "סלם מצב ארצה" עולה איתך משליבה לשליבה, עד שמגיע לאצילות ומרגיש את העלם הרע, מרגיש את הפחיתות. כדי להרגיש כמה שאתה פחות צריך להיות פתוח – לפני שמו"ע אתה עדיין לא פתוח (זה רמז לאכילת תפוח – לפני התפלה, לא בשמו"ע... אכילת תפוח רומזת ל"אכלתי יערי", חלק מעבודת המלאכים). בכל אופן, כשמגיעים לשמו"ע אפשר להרגיש כמה אתה פחות. אחד פחות שנים הוא מינוס אחד – מי שמספיק פחות כבר עובר לצד של המינוס. מי שפחות הוא במינוס מאד גדול – להרגיש כמה אתה במינוס היינו הרגשת הפחיתות של שמו"ע.] כי בהיותו קרוב יותר לה' מכיר יותר את ריחוקו כל היום [כשכעת אני טפה מרגיש קרוב, אני מכיר כמה שאר היום אני רחוק. למה הדבר דומה? כאן מדבר על קירוב וריחוק, אבל את אותו רעיון – בדיוק בכיוון ההפוך – אומרים לגבי גאוה, במשל המפורסם של הבעל שם טוב. כשאדם נמצא גבוה, בגאוה, הוא לא מרגיש כמה שהוא בעל גאוה. רק כשהוא מתחיל לרדת מההר שלו, תוך כדי הירידה, הוא מרגיש כמה שהיה גבוה. ממש אותו רעיון, בכיוון ההפוך. אם אתה רחוק, איך אתה מתחיל להרגיש כמה אתה רחוק? כשמתחיל להתקרב. מכיון שההתקרבות רק לשעה קלה, ומיד אני חוזר לריחוק שלי, אז מורגשת עצמת הריחוק כל היום. מתי מרגישים כמה אני רחוק? רק כשמתקרבים. מתי מרגישים כמה אני בעל גאוה? רק כשמתחילים לרדת – או בזכות העבודה שלי, לכתחילה, או שהקב"ה מוריד אותי.], וגם שאז נרגש גם דקות הרע [זה הווארט של גילוי העלם הרע, כנ"ל. יש כאן שני דברים שצריכים להגיע אליהם בשמו"ע, תכלית השפלות – להרגיש כמה אני רחוק כל היום וגם לגלות את העלם ודקות.], שזה ענין מה שאומרים סלח לנו בשמו"ע, דלכאורה מהו המקום לזה בשמו"ע שהוא בתכלית העליה לומר אז סלח לנו וגו' [מהלך שחוזר הרבה בחסידות, החל מאגרת התשובה.] והוה ליה למימר זה קודם התפלה [שהרי עיקר השפלות הוא הקדמת תשובה לתפלה – "סלח לנו" באה בהמשך לברכת התשובה. היה צריך להיות חלק מה"מורי" שלפני התפלה.], אך הענין דקודם התפלה דרך איש ישר בעיניו [נראה לו שהוא בסדר גמור.] דכאשר לא עבר עבירה בפו"מ [על מי מדברים? "לאו בשופטני עסקינן", לא מדברים על רשעים אלא על אנשים טובים ששומרים הלכה, לא עשה שום עבירה. מה הכוונה? בחמש דקות האחרונות הוא לא עשה עבירה...] ועוד עשה מצוה [נתן פרוטה לצדקה או משהו.] או עסק בתורה [למד קצת תורה.] נדמה לו שהוא קרוב לאלקות [מי יכול להיות יותר קרוב ממני?!] אבל כשמתחיל לעלות במעלות התפלה אז הוא רואה איך שהוא מרוחק, וזהו שבשמו"ע דוקא בהיותו בתכלית הקירוב אז מרגיש יותר את הריחוק גם בדקות ומתמרמר על זה ["אריתי מורי"] ונעשה על ידי זה דחיית הפסולת [כמו שאמרנו שמור הוא "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא" בקו של "סור מרע".], וכמו המאכל שנתברר ונעשה דם זך ונקי הראוי לחיות הנפש, כמו כן הנפש הבהמית מתברר על ידי הנפש האלקית להיות כלי לאלקות [על ידי דחית הפסולת מתחיל בירור הדם מהמאכל.] וכן הוא גם בהדברים התחתונים שהאדם מקבל חיות מהם וכמו המאכל הגשמי וכה"ג כשהאדם מתפלל בכח זה [החיות שקבל מהאוכל, ולכתחילה צריך לכוון שאוכל כדי שיהיה לו כח להתפלל וללמוד תורה – המדרגה הבסיסית של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שוה לכל נפש. יש מדרגה יותר גבוהה של "בכל דרכיך דעהו", שתוך כדי האוכל כבר עושה יחוד – לא אוכל בשביל להתפלל אלא שהאוכל עצמו הוא "דעהו". כאן מדבר על המדרגה הבסיסית, שהיא גם פסק הרמב"ם, של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – שהכל יהיה בכוונה לחזק ולהבריא את הגוף שיוכל לעבוד את ה'.] הרי זה נכלל באלקות [משמע שאם אכלת בלי הרבה כוונה – רק כוונה סתם, שאני אוכל כדי להתפלל אחר כך, אבל בלי להתעצם עם ה"מוצא פי הוי'" שבתוך הלחם, רק בידיעה שהלחם מחיה אותי אף אם נדמה לי שהוא משהו גשמי לגמרי, בלי מודעות ל"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – ואחר כך הלכת להתפלל, מה קורה? בחינה של מור, הפסולת נדחית, ואז הדם מתחיל להתברר ולהיות כלי לכוונת גילוי אלקות. כשאדם מתפלל הכח של האוכל נכלל באלקות.] ועל ידי זה נתחדש האדם באור וחיות חדש [היחוד של אדם, א-דם, שה-א היא רוח חיים המתחברת עם ה-דם. איפה קורה החבור? בלב, וכאן היינו בעבודה שבלב, בתוך התפלה. "עבודה שבלב" היא בעיקר שמו"ע – אז האור יורד, יש המשכת אלקות, לכן מברכים ברכות, סוד "חלבי", החלב שמגדל את אברי הגוף (סוד יניקת חלב אם, אך מדובר במוחין דאבא, ולא במוחין דאמא).] בגילוי אור עליון שמאיר בו גילוי אור הנשמה וגילוי אור האלקי [מענין שיש כאן שתי בחינות – "אור הנשמה" ו"אור האלקי". פעמיים אור עולה ואהבת. בתניא, סוף פרק מג, אומר ששני האורות של "ואהבת" היינו אור היראה, "סור מרע", שרק על גביו מוסיפים את אור עצם האהבה, החסדים שיורדים אחרי הגבורות. קודם צריך לעבוד את ה' מתוך יראה – יראה תתאה – ואחר כך זוכים לאהבה. שני האורות האלה יחד הם "ואהבת". בתוך כל "ואהבת" יש גם את האור של היראה. בדרך כלל דורשים "ואהבת את", ש"את" בא לרבות יראה, אבל בגימטריא הזו הכל נכלל ב"ואהבת", פעמיים אור. זו כוונה אחרת בחסידות של פעמיים אור שעולה "ואהבת". כאן פעמיים אור הם דווקא בשמו"ע, שמתגלה החיות – שאדם מתחדש באור הנשמה ואור אלקי. אפשר לומר שהכל קשור לנשמה – שאור הנשמה הוא נר"נ ואור אלקי הוא המקיפים חיה-יחידה. בתוך המקיפים גופא, חיה יכול עדיין להכלל באור הנשמה, "נפש חיה", ואילו גילוי אור היחידה הוא כבר אלקי, עד ל"חלק אלוק ממעל ממש" של הנפש האלקית. נוגע הרבה לסוגיא שאנחנו מדברים עליה, האם "נשמה שנתת בי טהורה אני" אני מייחס לעצמי או שזו תופעה אלקית, ה' שמאיר בי. ליחידה איני צריך לקרוא 'אני' בכלל, היא אור ה', אבל לפני כן יש מדרגות שהן אור הנשמה שלי. "יחידה ליחדך" היינו גילוי אור אלקי.].

קיצור. יבאר שהתחדשות האור הוא על ידי הרצוא שהוא גדר המיצר, הדם פעולתו בחיזוק התקשרות הכחות והאברים, ותוקף פעולתו תלוי באופן תוקף מרוצתו בפתיחה וסגירה בדפיקא דליבא שמקבל מהרוח חיים, וכללות הדם נעשה מבירור המאכלים, ויסביר ענינו בעבודה הרוחנית בבירור הנפש הבהמית ותקונו ראשית היסוד הוא ההחלטה שצריכים להשתנות לטוב ועל ידי שקידת העבודה בא הנה"ב לידי א) התבוננות בביטול המלאכים [לא אמרנו את הרמז מכתבי האריז"ל שמאכל אותיות מלאך – המאכל הראשון בפסוק, "אכלתי יערי עם דבשי", הוא המלאכים, עצי היער.], ב) הרגש מקורו [מה שמקור הנפש הבהמית שלי גופא הוא בשמרי האופנים – שכתב בפירוש – או בחיות הקדש, או בשרפים, כפי שהסברנו.], ג) ביטול פנימי [מצד שרש הנפש הבהמית בשם בן דאצילות, בן בגימטריא בהמה.], הבירורים בעניני העולם.

נאמר עוד משהו לגבי דבש ודב בקריאת שמע: אמרנו שנוהגים לכתוב קריאת שמע בר"ת, ק"ש, והסברנו את הקשר בין השרשים דבש ודבק (לא ממש חילוף אותיות סמוכות אלא דילוג מ-ק ל-ש, אבל אמרנו שיש ביניהם את דבר). אמרנו שכתוב בפירוש שה-ד של "אחד" היא דבקות – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – ותכלית הדבש להגיע לדבקות. לא אמרנו שאם לוקחים רק את שתי האותיות הראשונות של דבש ודבק – דב-בער – ורק אותן מחליפים באתב"ש מקבלים קש. אם כבר – נשלים, מה זה דבש באתב"ש? נבין מכך את הרמז שאחד מסודות דבש הוא הביטוי (שחוזר ז"פ בתנ"ך) "מדן ועד באר שבע". אמרנו שב"ארץ חלב ודבש" החלב הוא גוש חלב (שיש בו גם הרבה שמן) והדבש הוא כל ארץ ישראל, מדן (דן שנות אדמו"ר האמצעי) ועד באר שבע. [מה עם אילת?] אילת היא רבוע מושלם, 21 ברבוע, אמת, "משה אמת ותורתו אמת". דן באר שבע שוה 629, שיש בו הרבה דברים חשובים – טוב פעמים יחידה. "מדן ועד באר שבע" היינו מהצפון עד הדרום, כמו "עורי צפון ובואי תימן". צפון-דרום עולה 476, רחל-רחל, ויחד עם עוד 629 נקבל 1225, שלא רק שהוא רבוע, 35 ברבוע, אלא הוא גם 49 במשולש, הסוד של ספירת העומר שצוברים מ-1 עד 49 ימים. המספר הכי מושלם אחרי 1, שהוא גם רבוע וגם משולש וגם יש לו נקודה אמצעית – תריג. בכל אופן, התחלנו להגיד ש-ד היא דן ו-בש הן באר שבע – רואים שה-בש הולכות יחד (קודם דרשנו דב-ש וכעת ד-בש), כי הן מתחלפות באתב"ש. נעשה אתב"ש על כל המלה דבש – קשב. לכאורה בקש – בקשתי – לא ק"ש אלא שמו"ע. מה אפשר ללמוד מכך? רק דב היינו ק"ש, אבל כל המלה היא בקש – "בקש שלום ורדפהו". בקשת השלום בשמו"ע גופא היא הסוף, "הכל הלוך אחר החתום" – תכלית שמו"ע היא "בקש שלום ורדפהו" (רודפים את השלום בנפילת אפים, אחרי שמו"ע – במקום לברוח החוצה עושים תחנון, יש בעלי בתים שממהרים לצאת אחרי "שים שלום"). למה תכלית שמו"ע רמוזה בק"ש? צריך לומר – וגם כתוב כך בחסידות – שההכנה לתפלה היא גם בקש. אפילו כתוב שק"ש היא תפלה דמיושב ושמו"ע תפלה דמעומד (כמו תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד). אף על פי שק"ש היא רק התבוננות באחדות ה' וגם מסירות נפש – יש בה גם המשכות, במיוחד ביחוד של אח-ד. מהי תפלה? בקשה כדי להמשיך. יחסית ק"ש היא עליה ושמו"ע היא ירידה-המשכה – ברכות – אך בתוך ק"ש גופא יש הכנה להמשכה, אחרת היא תהיה "רצוא" בלי "שוב". הוא מקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, אך לאו דווקא רוצה אותן – "בכל נפשך", "אפילו נוטל את נפשך", אני מוכן אם ה' ירצה, "בכל מאדך". דווקא ב"רצוא" העצום הזה יש שרש של "שוב". איך נאמר בצורה אחרת? כתוב שק"ש ושמו"ע הם "בחרבי ובקשתי". מלחמת חרב היא מלחמה מקרוב, מגע אישי. למה ק"ש היא חרב? יש עוד מלה לחרב – רֹמח, רמח תיבין דק"ש. מי לקח רומח? פינחס. סימן שפינחס פעל את הפעולה שלו מכח קריאת שמע, זה הרומח שהוא לקח – מגע מאד מקרוב. בחרב שלו הוא דקר את שניהם באותו מקום יחד, בנסי נסים – מגע הכי מקרוב. מלחמת קשת היא מרחוק – שייך לכך שדווקא בשמו"ע אפשר להגיע להעלם הרע, אפשר רק עם קשת. מלחמת חרב היא מקרוב, רק מול מה שאתה רואה – הרע הגלוי. מלחמת קשת היא לירות לאויר והקב"ה מכוון את החץ לאויב הנעלם, הנסתר בחדרי חדרים – זו תפלת שמו"ע, ולכן אפשר להגיע בה להעלם הרע ולהרוג אותו. צריך לומר שגם בק"ש יש את ההכנה של הקשת. אוהבים לדרוש בימינו, שכמעט נעלמה מלחמת חרב מהעולם (חוץ מאשר מחבלים ימ"ש). בעולם העתיק העיקר היה מלחמת חרב – היתה גם קשת, אבל העיקר היה חרב, מלחמת החיל הרגלי הפשוט. לוחמי הקשת, כמו שבט בנימין, היו כמו חיל האויר היום. אבל חיל הרגלי – גולני, גבעתי וכולם – היו פעם מלחמת חרב. אבל היום אין יותר מלחמת חרב – הכל מלחמת קשת, יורים. אם כי שאם אתה יודע לכוון טוב אתה יורה על מה שאתה רואה, אבל גם בקשת ככה – ודאי שאתה יכול לירות על מטרה גלויה ונראית. בתורה הקשת היא לירות באויר – לא כל כך מובן. גם היום בטנקים ובכלי יריה נוספים יורים בכיוון. חלק מהבעיה של טוהר הנשק הוא הפחד לירות סתם – פוחדים מהקשת, חייבים לירות למטרה. חלק מאזלת היד והחולשה של החברה הוא חוסר היכולת להלחם בקשת המקורית – לירות ושה' יקח למטרה, לירות באויר ושה' יזכה אותנו. היות שהעיקר הוא קשת, חייבים לומר שגם בתוך החרב – ק"ש – יש הכנה לקשת, כעולה מהרמז ש-דבש באתב"ש יוצא בקש, "בקשתי", שמו"ע.