בע"ה

ברית שמואל גינזבורג

ש"ק "וארא", ר"ח שבט ס"ז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

בשבת יש עליה לכל מה שקרה במשך השבוע – תאריכים חשובים, שיעורים, אירועים וכיו"ב. לכן הרבי נהג לדבר בשבת על אירועי השבוע, וגם אנחנו נעסוק בדברים שקרו השבוע.

א. "וידגו לרוב בקרב הארץ"

קודם נתייחס למה שדובר קודם, בענין "וידגו לרוב בקרב הארץ" (אודות מעלת הדגים – שבנוסף על כך שלא שלטה בהם עינא בישא, שזה שוה גם בחול אשר על שפת הים ובכוכבי השמים – שנמצאים באתכסיא, בלי בליטות, ושוחים נגד הזרם):

פעם אחת מופיעה המלה דג בתנ"ך עם א – דאג. דאג זה שורש המילה דאגה. על דאגה כתוב "דאגה בלב איש ישחנה", ודרשו חז"ל – "ישיחנה", וי"ל מלשון שחיה, היינו שיתחיל לשחות נגד הזרם. מילה זו מופיעה בספר נחמיה, כאשר מסופר כי רבים מהעולים לארץ (כמו בזמננו) לא שמרו תורה ומצוות, וקנו ומכרו דגים בשבת ונחמיה הצדיק פעל לקרב את העם, ועד שפעל את סגירת החנויות בשבת.

בחסידות מבואר רבות ההבדל בין דגים לבין בהמות – בין נשמות של צדיקים מעלמא דאתכסיא, "נוני ימא", נשמות דאצילות, לבין נשמות של עלמא דאתגליא, שהן בהמות, נשמות דבריאה. בעוד דגים שוחים כנגד הזרם, טבען של בהמות שהן הולכות בתלם, עם הזרם (בתוך העדר). בכל דור יש את צדיק הדור, ה"לויתן" שבדור, ויש את גדול הדור בנגלה, "שור הבר". לויתן זה אותיות המילוי של דעת – דלת עין תו – ועולה בגימטריא מלכות. לויתן קשור לכח הדעת לקבל הכרעות נכונות, והמלכות תלויה בצדיק-הלויתן של הדור. צדיקים הקשורים לנסתר שוחים תמיד נגד הזרם, נגד המקובל, בעוד שבעלי נגלה הולכים תמיד עם הזרם (וכמה שיותר עם הזרם – יותר 'גדולים'...). בסעודה לע"ל אוכלים גם לויתן וגם שור הבר, אך זו נקראת "סעודת לויתן" – העיקר צריך להיות הלויתן, הצדיק הקשור לנסתר והשוחה נגד הזרם. דגים הם מזוככים יותר, שעל כן בבשר בהמה צריך שחיטה של שני סימנים, ודגים לא צריכים שחיטה כלל.

צריך גם דגים וגם בשר, אבל הדגים צריכים לבוא לפני הבשר – כפי שנוהגים בסעודת שבת, לאכול דג לפני הבשר. דגים-בשר ר"ת דב, כמו הרב המגיד – רבי דב-בער. דב זה גם ר"ת "דירה בתחתונים" – הסיבה שהקב"ה השתוקק לברוא את העולם, וכך הצדיקים-הדגים צריכים להיות "וידגו לרוב בקרב הארץ", "נוני ימא דאזלין ביבשתא", לגלות בעולם התחתון דעת עליון.

גם בתוך חב"ד יש בהמות, ששוחות עם הזרם, עם מה שמקובל, ויש דגים – הקשורים לנסתר, למה שלא רואים, וההולכים כנגד הזרם. צריך את שניהם, אבל צריך שהדגים יבואו קודם, ברישא חשוכא (עלמא דאתכסיא, ששם בחינת עזות דקדושה – עיזי מסגי ברישא – לשחות נגד הזרם) והדר נהורא (עלמא דאתגליא – אמרי, מה דאמרי אינשי, עם הזרם).

ב. מעשה מאדה"ז ואדהאמ"צ

היתה השבוע, ביום ראשון, הילולת אדה"ז. גם זה עולה בשבת, אז נספר ממנו מעשה. זה מעשה מפורסם בנוסחא מסוימת שלו, אבל אצל ר"י חיטריק, ממוסרי המסורות המדויקות בחב"ד, יש לסיפור זה שלוש נוסחאות:

פעם שאל אדמו"ר הזקן את בנו, אדמו"ר האמצעי (שטרם היה אדמו"ר), עם מה התפללת היום? ענה אדמו"ר האמצעי – עם ההתבוננות של "וכל קומה לפניך תשתחוה" – אפילו הקומה של "אדם קדמון". ואם אביו שאל אותו במה התפלל, הוא הרגיש שמותר גם לו לשאול חזרה את אביו – אבא, ובמה אתה התפללת?

הנוסח המקובל הוא שאדמו"ר הזקן ענה: "אני התפללתי עם השטענדער" (זה הכתיב, ובהמשך נלמד גימטריא של זה).

אבל יש נוסח שני: "התפללתי בהתבוננות שאין סוף נמצא למטה", דהיינו שהבלי גבול נמשך בתוך גבול, והא"ס נמצא גם בתחתונים.

ויש גם נוסח שלישי: "עם זה שיש גוון שחור-לבן למעלה ויש גוון שחור-לבן למטה".

זה סיפור שרבי שואל חסיד הכי גדול (שעתיד להיות רבי, בסוד "עומק חסיד רבי", אבל כעת הוא עדיין חסיד ביחס לרבי) עם מה התפלל, והוא עונה שהתפלל עם שיא ההתבוננות ב"רצוא" ובטול לא"ס, איך "כל קומה לפניך תשתחוה", עד לקומה דא"ק – א"ק נקרא מאציל, שהרי ממנו נאצלה האצילות, אבל גם הוא צריך להשתחוות ולהתבטל בפני א"ס. [וננצל את זה שאין הקלטה בשבת ובטח שגם לא יעיז מאן דהו להביא את הדברים בכתב: זו ההתבוננות של חסיד – שגם א' ו-ק' הם צריכים להשתחוות ולהתבטל לפני הרבי]. לפי ערכין, א"ק נקרא "אדם דבריאה" – יש מקומות בהם כתוב שבריאה זה "עלמא דאתכסייא", ולפעמים כתוב שבריאה עדיין "עלמא דאתגלייא" ורק אצילות אתכסיא, ולפעמים "אתכסיא" זה מה שלמעלה מאצילות – ככל שעולים יותר זה יותר מדויק, ובאמת נכון לומר שרק לפני הצמצום זה אתכסיא, ואילו מי שהוא בא"ק שייך עדיין לבהמות (הזקוקות לשחיטה) שצריכות להיות בטלות ומונהגות על ידי הדגים, כנ"ל. אבל הרבי עונה לו שהוא כבר התפלל בתנועה של "שוב", במשהו ששייך דווקא למציאות התחתונה.

בגירסא הראשונה – "אני התפללתי עם השׂטענדער" – אפשר לומר כמה פירושים:

פירוש ראשון – התפללתי עם ההתבוננות שביש הגשמי הנברא משתקף היש האמיתי. אדה"ז מבאר באגרת הקדש שהבריאה יש מאין נמצאת רק בחיק הבורא, שמציאותו מעצמותו, וכי כחו זה משתקף בעצם ההתהוות של הדומם. לעתיד לבוא, הוא כותב, יתגלה כיצד היש הנברא משקף את היש האמיתי. היום תפיסתו כיש היא "עלמא דשיקרא", מה שנדמה שהוא קיים מעצמו, אך לע"ל הוא יזדכך ויתברר שמשתקף בו היש האמיתי שמהווה אותו. לפי פירוש זה, אדמו"ר הזקן משקיף על השטענדער, המשקף את האלקות.

פירוש שני – התפללתי עם השטענדער, כדי להחדיר גם בו אלקות. לפי פירוש זה, אדה"ז מרגיש אחריות על השטענדער – לאדה"ז יש נשמה אלקית, ולשטענדער אין (אף שיש לו נפש, שהרי אפילו לדומם יש נפש, כפי שמובא בריש שער היחוד והאמונה בשם האריז"ל וכ"ש לצומח), והוא מרגיש אחריות להחדיר הרגשת אלקות גם בתוכו. זה תודעה של שליחות – שגם השטענדער ירגיש אלקות. "כל העולם כולו נברא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני" – וצריך להחדיר תודעה זו גם באלו שמשמשים אותי ומסייעים לי בשימוש ה'.

פירוש שלישי – התפללתי עם השטענדער שוה בשוה. מסופר (בכמה גירסאות, אך זו הרווחת) שרבי אייזיק מהומיל אמר ביחס לרבי זלמן זעזמיר (שלא השאיר כתבים, אבל הרביים אמרו שיש לו "ווילדע מוחין" ויש מעט שמועות ממנו בכתבי רבי הלל מפאריטש) שאני ביחס אליו כמו חתול, ואל תאמר שאני ביחס אליו כמו החתול ביחס אלי (שזה סדר והדרגה), אלא שאני והחתול שוים ביחס אליו (שזה ששנינו אין ואפס ביחס אליו – "גורנישט מיט נישט"). כך אפשר לפרש כאן שאדה"ז אמר לאדהאמ"צ כי אני התפללתי בהתבוננות שלפי א"ס אני והשטענדער שוים ממש – שנינו "לא חשיבי ממש". זה שייך לגירסא הנעלית והעצמית יותר, כפי שמסביר הרבי, "ואני לא נבראתי אלא כדי לשמש את קוני" – לא נבראתי, ואם כבר יש כאן משהו זה רק כדי לשמש את ה'. לפי גירסא זו, אני לא נבראתי בדיוק כמו שהשטענדער לא נברא ולא תופס מקום.

שלושת הפירושים, מהאחרון לראשון, בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה בלשון הבעש"ט (השתלשלות-התלבשות-השראה בלשון חב"ד): הפירוש השלישי הוא הכנעה גמורה לה' – אני והשטענדער שוים. זה על דרך דברי הבעש"ט בצוואת ריב"ש שאדם צריך לחשוב שהוא ונמלה שוים, שהוא חבר של כל החרקים, שאפילו עובדים את ה' יותר ממנו – זו הכנעה בשוה לכל הנבראים, וזה "דרך ארץ קדמה לתורה". הפירוש השני הוא הבדלה – הבדלה זה התלבשות, כנודע, היינו להחדיר אלקות בתוך המציאות הנבראת. תחושת השליחות באה מתוך תחושת ההבדלה – אם אני נבדל, יש לי נפש אלקית, אז יש לי מחויבות להלביש את זה בכל הנבראים. הפירוש השלישי הוא המתקה – גילוי העצמות במציאות, היש האמיתי משתקף ביש הנברא וממתיק אותו לגמרי.

את שלוש הנוסחאות לסיפור – שאלו ואלו דא"ח – נכוון כנגד חב"ד: הגירסא הראשונה זה חכמה. ברור שלענות "התפללתי עם השטענדער" זה הברקה – הברקת החכמה (וזה בניגוד לשיא ההתבוננות של אדהאמ"צ).

הנוסחא השניה היא "שאין סוף נמצא למטה" – זה נזכר בתניא בפרק נ. שם מבאר את תכלית ה"אהבה רבה", שאי אפשר לבאר בכתב, שאחרי שהאדם מגיע אליה מה שנשאר זה רק "שוב" למציאות – הוא מגלה שהאין סוף נמצא למטה, "אם רץ לבך שוב לאחד". לפי זה, אדמו"ר הזקן אומר לבנו – אני ב"שוב" של תכלית ה"רצוא" שלך, במסקנה של ההתבוננות שאתה עדיין אוחז בה. זה שייך לבינה. הגדרת הבינה היא "מבין דבר מתוך דבר", קודם מבינים את הסובב מתוך הממלא בבחינת רצוא, אך תכלית הבינה היא להבין שאין סוף נמצא למטה דווקא מתוך הסובב. והוא על דרך המגיע לגשר הרחוק ואומרים לו שהאוצר נמצא אצלך בבית מתחת לתנור.

הנוסחה השלישית היא "שיש גוון שחור-לבן למעלה ויש גוון שחור-לבן למטה" שייכת לדעת. בסוד הגוונים כל הצבעים הצבעוניים שייכים למדות – מי שהוא רגשן אוהב צבעוניות – ואילו שחור-לבן שייך למוחין (אם פרסום רוצה להגיע לחב"דניקים אמיתיים – שזה דבר בלתי מצוי – צריך לפרסם בשחור-לבן), ובמוחין בעצמם זה שייך לדעת. חידוש בלשון, שאף שזה דברים הפכיים, זה לא נקרא שני גוונים אלא גוון שחור-לבן, כפי שאכן זה ספירה אחת, אלא שבדעת יש עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. מה הפירוש גוון שחור-לבן למעלה ולמטה?

פירוש אחד שזה דעת עליון ודעת תחתון – בדעת עליון הלבן זה שלמעלה יש, גילוי של אור, והשחור זה מה שלמטה אין ובלתי נחשב, ואילו בדעת תחתון השחור זה האין המהוה את היש, שהוא בלתי נתפס, והלבן זה היש הגלוי. זה שיש גם למעלה וגם למטה זה גם בדרך "שוב" – שויון בין מטה ומעלה – וכנודע שאדה"ז גם עמל על להחדיר ד"ע בד"ת, שגם מי ששייך לד"ת יוכל לטעום ד"ע.

עוד פירוש – יש בעלי זקנים שחורים ובעלי זקנים לבנים, גם למטה וגם למעלה. למעלה זקן לבן שייך לאריך וזקן שחור לז"א (יש גם זקן אדום, של המלכות – בסוד "ויטע אשל" – אך נניח לו כרגע). זקן לבן זה אריכות אפים, רחמים רבים, וזקן שחור זה אצל מי שהוא קצר אף ורחמיו (סוד זקנו) מוגבלים. כמו שיש למטה כאלו וכאלו, גם למעלה יש הנהגה כזו והנהגה כזו. גם למעלה וגם למטה יש "זקן מלא רחמים" ו"בחור מלחמה", שבעצם כל אחד משלים את השני (ונכלל בשני).

ופירוש שלישי: שחור בולע את כל האור, ולבן מחזיר את כל האור. יש צדיקים שבולעים אור, ששומרים את כל ההשגות בפנים, ויש צדיקים 'לבנים' שמאירים חזרה את כל האור שמקבלים – להם ראוי להיות 'לובשי לבן'. אך באמת, יש מעלה גם בשחור – "כתר עליון... אוכם הוא קדם עילת העילות". צריך להיות שחור מבפנים – שמקבל הכל – ולבן כלפי חוץ, שמעביר הכל. מכל תלמידי המגיד רק אדמו"ר הזקן קבל מן השמים את המתנה שיכול להסביר את כל ההשגות הכי גבוהות בלשון ברורה ובטוט"ד – הוא הכי לבן, לא שומר מאומה לעצמו (כאחת התכונות שרבי זושא אמר ללמוד מגנב – כל מה שמרויח במס"נ בלילה נפטר ממנו ביום, כך אדה"ז כל ההשגות והמדרגות ש'שבר עליהן את הראש' בלילה – מפזר ומלמד בבקר לתלמידיו). כך כותב אדמו"ר האמצעי על אביו, כי מסר את נפשו על כך שגם נשמות נמוכות, בעלות דעת תחתון, ששייכות להשיג רק יחודא-תתאה, יוכלו לחוש ביחודא עילאה, השייך לנשמות גבוהות, בעלות דעת עליון – הוא מסר את נפשו להוציא את כל ההשגות שהוא עצמו השיג (אדהאמ"צ עצמו היה עוד יותר לבן – הוא נשבע שאין סודות ששמר אצלו ולא גילה לחסידיו בקונטרס ההתפעלות, לאפוקי מדעת אלו שאמרו שיש עוד סודות שנשארו אצל הרבי, או שהרבי גילה רק ליחידי סגולה). יש צדיקים 'שחורים', שלא יכולים ללמד כל מה שהם אוגרים בתוכם – אבל השחור מתחמם עם כל מה שיש בו, ואצל צדיקים אלו בחצר אין כל כך הרבה אור אבל יש הרבה חום נעים.

ג. העלאת הכינוס

היה השבוע כינוס שבננו השתתף בו, והיה לנו נח"ר מלשמוע הקלטה של דבריו שם, ואמר כמה דברים שכדאי להתייחס אליהם. נזכיר שתי נקודות, שלא אמר ביחד אבל בעצם הן קשורות:

הוא אמר שיש מסגרת ויש תוכן למסגרת, ואוי ואבוי אם חושבים שהמסגרת עיקר ולא התוכן. הקדמת התוכן למסגרת – על דרך הקדמת הדגים לבשר, כנ"ל – זה "יעקב איש תם", אבל אם ח"ו עושים הפוך, זה הפוך מ"יעקב אבינו לא מת". "מסגרת" זו מילה עם כמה משמעויות – יכול להיות גם מלשון צרעת, "סגירו", או "ויריחו סוגרת ומסוגרת". בהקשר לסיפור דלעיל: מסגרת = שטענדער. צריך גם אנשי מסגרת, אבל צריך לעשות את המסגרת חדורה בתוכן (כמו שאדה"ז התפלל עם השטענדער להחדיר בו אלקות).

עוד, הוא הזכיר ששמע מהרב דונין ע"ה שזמן רב חשב שאהבת ישראל היא התכלית, אבל אחרי זמן הבין (וזה תהליך נפשי) שהעיקר זה אחדות ישראל, ואהבת ישראל היא הדרך לכך. אהבת ישראל זה לכולם – "והן לא לא הפסיד מצות אהבת רעים" – ואילו אחדות ישראל צריכה להיות סביב נקודה. זה 'ווארט' חשוב, שבעצם קולע לאותה נקודה – אחדות צריכה להיות סביב תוכן. את זה רואים בעצם הכוונה של "אחד" בק"ש – שה' אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם. יש תוכן אלקי, ה' אחד, שבשביל האחדות צריך להחדיר בכל גווני המציאות.

אברהם אבינו אהב את הבריות, ונתן להם לאכול וכו', אבל בסוף גם כפה את עצמו נגד טבעו ואמר להן לברך או לשלם – זה כבר שאיפה לאחדות, שיכירו ב"אחד", בה'. זה היה המעבר מאנשים שראו באברהם איש נדיב, לכך שיתקיים בו "הנפש אשר עשו בחרן" – מי שהסכים לברך, הסכים להתאחד סביב הנקודה, התגייר ונכנס לחבורה. צריך להתחיל מאהבה, אבל התכלית זה להגיע לאחדות.

בעומק, לא מספיק תוכן – צריך מישהו שקובע את התוכן, צריך מלך. הרמב"ם אומר במורה נבוכים שתפקידו הראשון של מלך הוא ללכד את העם (נשמע פשוט, אבל כנראה צריך להיות פילוסוף גדול כדי לומר זאת). דמוקרטיות יכולות להיות אוהבות ופלורליסטיות, אבל אחדות זה רק סביב מלך. מכיון שכאן הלכו על דמוקרטיה – זה הסיבה שהכל מתמוטט. יש ווארט חריף מהבעל שם טוב שכל חבורה צריכה ראש, ואם אין ראש אז ח"ו הסט"א נעשה הראש.

בעומק, אהבה ואחדות זה על דרך היחוד בלימוד תורה שאין יחוד כמותו – אהבה זה אוירה מקיפה שצריך להיכנס אליה, אדם נתפס באהבה, ואחדות זה כשהוא תופס איזו נקודה להתאחד סביבה. אהבה זה כמו מצוות (כולל מצות תלמוד תורה) – מקיפים – תכלית המצוות זה שיהיה היכי תמצי לעשות התוועדות חסידית. אחדות זה כמו הבנת התורה לעומקה – שיש משהו שתופסים ומתאחדים סביבו (פעם אחרת הוסבר שאחדות זה בטול ובאהבה "יש מי שאוהב" – שם דובר באהבה זוטא, וכאן באהבה רבה).