1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (33)

ד"ה "שובה ישראל" (7)

י"א כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו א קאפליא.

דבשי קאי על העבודה דקריאת שמע ["יערי" הוא שירת המלאכים, שנקראו עצי היער, "אז ירננו כל עצי יער", ויש את הנשמות שהשיר שלהם הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שנקרא "דבשי".] שהביטול הוא ביטול פנימי [לעומת הבטול של "יערי", שהוא בטול של הנפש הבהמית, בטול של חיצוניות, הבטול של ק"ש הוא בטול של הנפש האלקי.], ועם היות שהביטול פנימי הנה עיקרו בביטול דנפש האלקית שהוא המתיקות והעונג בההשגה האלקית ובהתפעלות אהבה ויראה [לכן נקרא "דבשי", כי בטול הוא הכיף של הנפש האלקית – מתיקות ועונג. השרש הוא ב"רישא דאין". יש בכתר שלשה ראשים – רדל"א, רישא דאין ורישא שאריך. רדל"א הוא אמונה פשוטה, שהוא גם סוג של תענוג – ג"ר דעתיק – התענוג דלעתיד לבוא. האמונה שלנו בעולם הזה היא תענוג של העולם הבא, ג"ר דעתיק. עתיק עצמו נקרא בעמק המלך רישא דאין – תענוג שגם מתגלה היום, תענוג שכבר מורכב בכחות הנפש (עתיק יומין, ז"ת דעתיק) ורישא דאריך הוא רצון. הווארט שהתענוג של הנפש האלקית הוא "רישא דאין" – ההתאיינות וההתבטלות. בנפש הבהמית התענוג הוא ישות, שמתפשטת ומתרחבת, אבל בנפש האלקית התענוג הכי גדול הוא להתאיין.], אבל באמת הנה גם בנפש הבהמית יש ביטול פנימי [חידוש, כי תמיד הנפש הבהמית היא חיצוניות והנפש האלקית היא פנימיות. אתמול הוא דבר על השרשים של הנפש הבהמית. צריך להבין מה שהוא אומר שגם בנפש הבהמית יש פנימיות. קודם כתב במאמר שהבטול של הנפש הבהמית הוא בטול שמרי האופנים – אמרנו שזו הדרגה הכי נמוכה בבטול וההתפעלות שלה, הפסולת של האופנים. אבל במקום יותר גבוה שרש הנפש הבהמית הוא בחיות המרכבה. בעולם העשיה השרש הוא שמרי האופנים אבל בעולם היצירה הוא חיות הקדש. יש גם שרש של הנפש הבהמית בשרפים – הם גם מלאכים, ששייכים לנפש הבהמית ולא לנפש האלקית. אבל יש שרש לנפש הבהמית גם בעולם האצילות, שיש בו בטול – שרש הנפש הבהמית באצילות הוא שם בן ושרש הנפש האלקית הוא שם מה. לכן כל סוד התיקון – גם עולם האצילות הוא מתוקן – הוא יחוד מה ו-בן, סוד של מהיטבאל. מה הרמז ששרש הנפש הבהמית הוא בן? שעולה בהמה. מה הוא שרש הנפש האלקית, עולה אדם. "אדם ובהמה תושיע הוי'" – הישועה תבוא כשיהיה יחוד מה ו-בן, ובתוך ישראל היינו היחוד של "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה". רוב הנשמות הן זרע בהמה, אבל הזכרנו כמה פעמים שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש שגם נשמות של זרע בהמה יטעמו טעם בעבודת זרע אדם, יחודא עילאה. בכל אופן, היות שיש לנפש הבהמית שרש גם באצילות, מוסבר מה שהוא כותב שגם בנפש הבהמית יש בטול פנימי – מצד שרשה באצילות. הבטול הפנימי מתגלה בה בשמע ישראל. בסדור עם דא"ח – של אדמו"ר האמצעי, השייך להשבוע – מבוארת הכוונה במלה "שמע", שם-ע. מה מכוונים ב-שם? שם הוא מלכות, ובאריז"ל הכוונה היא הרכבת שמות קדושים, רפח-בן – ששם בן מברר רפח ניצוצין. רפח היינו ד"פ עב – עב דעסמ"ב (עב ד-עב עולה עב, עב ד-סג עולה עא, עב ד-מה עולה עג, עב ד-בן עולה שוב עב) – שמברר אותם שם בן הכללי, השרש האמתי של הנפש הבהמית. זו הכוונה של שם, ואחרי שיש בירור רפח מתגלה שרש המדות באמא עילאה, סוד ה-ע רבתי (כמו ע זקנים של סנהדרין). זו כוונה פשוטה, שגם מוסברת בסידור עם דא"ח. יוצא מכאן שכל הדבש, כל קריאת שמע, מתחיל מפעולת שם בן לברר את המציאות. על כך הוא אומר שיש גם בטול פנימי של שם בן, בנפש הבהמית מצד השרש שלה. אז כבר יש לנו התבוננות שלמה בשרש הנפש הבהמית – שמרי האופנים, חיות הקדש, השרפים, שם בן באצילות, המלכות. שרש הנפש הבהמית הוא מלכות – התכלית של הכל, לגלות שה' מלך על כל הארץ, שם בן שמתייחד עם שם מה, "ושם אשתו מהיטבאל". יעקב הוא מה ועשו הוא בן, ובאמת יעקב צריך לברר את עשו. מצד השרש של עשו יצחק רוצה לברך אותו. כתוב בחסידות שהוא לא הבין שכדי להעלות את ה-בן לשרשו ב-סג הוא צריך לעבור דרך ה-מה. כתוב ש"האבות הן המרכבה" – אברהם יצחק ויעקב הם חג"ת, ג רגלי המרכבה. מה הרגל הרביעית? לפני שבא דוד המלך הרגל הרביעית היתה רחל, איי"ר – אברהם, יצחק, יעקב, רחל. אבל מי היה אמור להיות לפני רחל? עשו, לכן היתה לעשו הו"א שהיא אשתו, אחרי שלא ילדה ליעקב. בתחלה אמרו שגדולה לגדול וקטנה לקטן, ואז היו עיני לאה רכות מבכי שלא תפול בחלקו של עשו. אחר כך התהפכה הסברא, ועשו חשב שרחל תפול בחלקו. הכל רק לומר שהמרכבה היתה אמורה להיות אברהם-יצחק-יעקב-עשו – יעקב הוא תפארת, שם מה, ועשו, "איש ידע ציד איש שדה", היה המלכות, שם בן. היות שהתכלית היא המלכות, ובנין המלכות מהגבורות, יצחק אהב את עשו ורצה לברך אותו, "כי ציד בפיו". איך אני יודע ש"ציד בפיו" שייך למלך? יעקב הוא בחור ישיבה, לא טיפוס של מלך, ועשו הוא טיפוס של מלך. למה כל המלכים יוצאים לציד? יש סיפור מבעל הגאולה של אתמול, שהנסיך של ליובאוויטש – כמו המלך שם – פעם יצא לציד, כדרך המלכים והנסיכים הגדולים. יצא שבאיזה חג הגיעו לליובאוויטש מספר מאד גדול של חסידים, ??? חסידים, ובית המדרש לא הספיק להכיל את כולם אז בנו באופן זמני בחוץ בית ארעי שנקרא שאלש ברוסית. בנו שאלש מאד גדול בחוץ, שהכיל את אלפי החסידים. יצא בהשגחה שאותו נסיך – המלך לענינו – עבר דרך שם בציד וראה שיש המולה רבה. ענין אותו מה קורה לשם, אז הוא נכנס וראה שהמון אנשים יושבים ומקשיבים למישהו יש שקט מוחלט בתוך המקום. (???) זה תכלית בירור שם בן. הוא נכנס וראה מחזה שלא מראה מימיו – יש אלפי אנשים, מישהו מדבר ומקשיבים לו, ויש שקט מוחלט שאפשר לשמוע זבוב. הוא תמה ועמד שם עשר דקות, כמובן לא הבין שום דבר, אבל רק להסתכל על מה שקורה. אחר כך הוא יצא משם, הסתכל על השעון וראה שהיה שם הרבה זמן, ועוד יותר התפלא – כי היתה לו מחלת השיעול, ולא היה זמן שלא השתעל. לא קרה לו בחיים שעשר דקות הוא לא השתעל. זה היה עיקר הפלא – מה קרה שהוא לא השתעל? ידוע שאדמו"ר האמצעי הקפיד על שקט מוחלט כשהוא דבר, לעתים אמר תוך כדי הדרוש "שא שא" – כבר היה שקט, והוא אמר להשקיט את נביעת האין סוף שלו. בכל אופן, רק ספרנו כדי לומר שהסימן שאתה המלך הוא שאתה עושה ציד. אתמול דברנו על קאפליא וקוזאקים – פרשים, לוחמים – ברגע שאתה עולה על הסוס גם יוצאים לציד, חלק מהמשחק, חלק מהענין. בכל אופן, עשו היה "איש ידע ציד איש שדה". איך יודעים שזו באמת התכונה של מלך? מי המלך הראשון בעולם, שממנו עשו באמת ירש את החוש, את הענין במלכות? נמרוד, שעליו כתוב שהיה גבור ציד לפני ה'. הכל הולך אחר הפתיחה, ראשית המלכות היא נמרוד – כמובן מלכות דלעומת זה. במלכות יותר מכל ספירה אחרת מורגש ש"ברישא חשוכא והדר נהורא" – יש הרבה תופעות שהן קודם בלעומת זה ואז מתבררות, ורובן שייכות למלכות. כמו היום, התופעה של מלכות חדשה היא משהו לא טוב, ואחר כך אם זוכים הופכת לטוב, "ברישא חשוכא והדר נהורא". המלך הראשון הוא נמרוד, רשע גמור, אם כי הוא זוכה לביטוי שילד שלומד לא יודע שרע – "גבור ציד לפני הוי'". נשמע כמו הקוזאק שלפני הרבי, מופיע ומשחק ציד לפני ה', כמו שהרבי רצה שישחקו לפניו – "ישחקו הנערים לפנינו". ??? בכל אופן, נמרוד הוא על שם מרד, "מורדי אור", הוא מורד בה'. שם ראשית המלכות והוא מתואר כ"גבור ציד" – סימן הכי מובהק שציד הוא סימן של מלכות. אם יש משהו שעלה בדעתו – "בקש לברוא את העולם במדת הדין" – שהמרכבה היא אברהם-יצחק-יעקב-עשו, נעשה חשבון. זו המרכבה המקורית, שעלתה במחשבה, וממילא צריך ליישם ולהגשים אותה אצל משיח – שיהיה החבור של יעקב ועשו, כמו שאמרנו בקבר דוד שיעקב-עשו בגימטריא "הישבים לפני הוי'". כמה שוה יחד? 1114. ידוע ש-יצחק עולה ח"פ הוי', יעקב עולה ז"פ הוי' ו אברהם אינו כפולה של שם הוי' אך הוא ח"פ אל, אחד יותר מכפולה של 13. אז כדי שהכל יהיה כפולת שם הוי' צריך עוד שם שהוא אחד פחות – עשו (אחד פחות משמואל). אם מחברים את אברהם ועשו – קודם אמרנו על פי פשט שיצחק אוהב את עשו, אבל בגימטריא עיקר החבור כדי שהכל יהיה כפולת שם הוי' הוא של אברהם ועשו. מרכבה היא חבור של ארבע, סוד שם הוי' בן ארבע אותיות, לכן סימן מרכבה הוא שהכל כפולת שם הוי'. יצחק-יעקב הם כבר כפולות שם הוי', וכדי לקזז את ה-1 של אברהם צריך לחבר את עשו – שניהם יחד עולים 624, כד פעמים הוי', ג"פ יצחק (כאן נכנס יצחק), ד"פ יוסף (גם יוסף נכנס כאן במרכבה). הכל יחד עולה לט פעמים הוי' – מרכבה מופלאה, "הוי' אחד" (שלם וחצי) פעמים הוי'. קריאת שמע – "הוי' [אלהינו] הוי' אחד". את הכל אמרנו כדי להסביר את המשפט שהוא אומר שגם בנפש הבהמית יש בטול פנימי, והכוונה שיש לו שרש באצילות. ???כמו המלך הדר, שהוא בגימטריא ??? "ושם אשתו מהיטבאל". שוב, גם בנפש הבהמית יש בטול פנימי] והוא הביטול שנעשה על ידי השגה והתבוננות אלקית לא רק מביטול המלאכים [שההתבוננות בו פועלת רק בטול חיצוני בנפש.] כי אם הביטול שנעשה מההשגה האלקית [כמו שגם אמרנו אתמול, שבדור שלנו לא כל כך מתיישב להתבונן במלאכים – רוצים לראות את ה', "רצוננו לראות את מלכנו", וגם הנפש הבהמית רוצה להתבונן בה' ולא במלאכים. (???) זה בדיוק מה שכתוב בתניא, שיש שני סוגי מתיקות – מתיקות ועריבות, מתיקות לכתחילה ועריבות ממשהו שמתקנים ממה שלא היה טעים לכתחילה. "ועשה לי מטעמים" – יש מטעמים שה' מקבל מהצדיקים, המתוקים לכתחילה, ומטעמים מבעלי תשובה, שהיו מרים לכתחילה ותובלו ותוקנו. מי שיש לו טעם עדין מרגיש שהעיקר הוא הערבות, לא המתיקות לכתחילה. הטבע של הנפש האלקית להתענג מהאין, להיות גארנישט, והטבע של הנפש הבהמית – עשו – הוא ישות. בכל אופן, כשהוא מתבונן באלקות מאירה בו איזו הארה משרשו בשם בן דאצילות, ושם הכל בטול, אז גם הוא מגיע לבטול פנימי. אם כבר מבחינים בין הבטול הפנימי של הנפש האלקית לבטול הפנימי של הנפש הבהמית בשרש. אצל הנפש האלקית העיקר הוא הבטול, הכיף הכי גדול מההתאיינות – שרש הנפש האלקית בכתר הוא "רישא דאין". לעומת זאת, שרש הנפש הבהמית בכתר הוא רישא דאריך – אריך לשון מלכות – "אין תקיף כרצון". במרכבה של אברהם-יצחק-יעקב-עשו תוקף הרצון הוא עשו. אז גם הבטול הפנימי שלו יותר שייך בשרש לרצון חזק. כמו שיש בטוי של הרבי הקודם על חכמה, כח-מה, שהיא תקיפות הבטול. התוקף בבטול מתאים לבטול הפנימי של הנפש הבהמית. התקיפות שבבטול מתאימה לנפש הבהמית והכיף בבטול מתאים לנפש האלקית.], ואומר על זה [בשיר השירים, באתי לגני אחתי כלה] אכלתי יערי וגו' שזהו כמשל האכילה שהמאכל נעשה דם ומתברר מכל סיג ופסולת ומזדכך ומחומריותו עד ש[כאשר עולה ללב הוא ]נעשה כלי להרוח חיים [ואז יש התנוצצות משיח, כמו שאמרנו ברמז שדם-לב-רוח חיים עולה משיח.], וכמו כן הוא בתפלה העבודה לברר ולזכך את הנפש הבהמית עד שיהיה כלי לאלקות [מישהו אתמול שאל בשביל הישיבה שלו, איזה מאמר לא ארוך מדי מאדמו"ר האמצעי כדאי ללמוד. אמרנו שבסידור עם דא"ח יש כמה מאמרים שהם הקדמה לתפלה – "שער התפלה" – ואחד מהם, כנראה האחרון, הוא על "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", התרגום הוא "בצלותי ובבעותי" ובחסידות מוסבר שחרב היא ק"ש וקשת היא שמו"ע. אחד ממלכי כנען, התפארת שבהם, שבמחינה מיפת האמורי, אחד ממלכי כנען, התפארת שבהם, האמורי, אחד ממלכי כנען, התפארת שבהם, שמבחינה מסוימת הוא הכי חשוב מבין כל הכנענים. אמור הוא גם לשון אמירה, ולוקחים אותה בתפלה, "שעת צלותא שעת קרבא". זה עיקר עבודת התפלה. מתי? בתפלת חול, שעיקרה לתקן את הנפש הבהמית, "שעת צלותא שעת קרבא". תפלת שבת היא בחינה אחרת, כולה עונג שבת, ואז היא תפלת הנפש האלקית – כמו שכותב כאן שהיא חשה עונג. הנפש הבהמית אז עולה מעצמה, כמו במאכלי שבת שעולים ממילא. יש שני דברים שהם מלחמה – "שעת צלותא שעת קרבא" ו"אפום חרבא נהמא אכול", לחם הוא לשון מלחמה. אבל בשבת אין מלחמה כשאתה אוכל לחם – כל הסוד של שבת שלא צריך להלחם עם הענג שבמאכל, כי הכל עלה מעצמו. (יש בשבת קרבן תמיד כמו כל יום.) הוא כנראה מרגיש אחרת לגמרי.],

צריך להפסיק כאן. יעבור ל"אריתי מורי", שמור הוא כובד ראש שלפני התפלה, אבל לפני שנעזוב את הדבש ששייך לאדמו"ר האמצעי וקריאת שמע נאמר רמז. מקובל שבכל מקום קוראים קריאת שמע בר"ת – ק"ש. אמרנו שדבש, בין היתר, יוצא מהנוטריקון "דב שוקק". אפשר לעשות עוד נוטריקון – מלה קשורה – דבק, "ודבק באשתו", "וידבק בהוי'" שכתוב על חזקיהו המלך, מקור בתנ"ך של דבקות בה'. בתורה כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", אבל הפסוק על מישהו מסוים שדבק בה' הוא על חזקיהו המלך, שראוי היה להיות משיח. יש קשר בין שרש דבק, דבקות, לשרש דבש. אם דבק הוא דב-ק, דב קדוש, ודבש הוא דב-ש, ושניהם יוצאים מ"דב שוקק" – ש של שוקק או ק כפולה של שוקק, ק"ש גם ר"ת של קריאת שמע, שבהתבוננות שלה עיקר הדבקות, כמו שהסברנו שאדמו"ר האמצעי מסביר שמהתבוננות עולים להסתכלות ואז עולים לשיא שנקרא דבקות – סדר עבודה שלם שכולו בקריאת שמע, התבוננות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", דבקות. עיקר הדבקות במלה "אחד", שהיא לייחד-להדביק את האח (גם לשון איחוי) עם ה-ד. אח שייך לשם מה בשרש ו-ד לשם בן ושם עיקר הדבקות. אפילו יש כמה כוונות שה-ד של אחד רומזת למלה דבקות. יש המון רמזים על אחד, ואחד מהם הוא אמונה-חכמה-דבקות – מה שצריכים כדי להגיע לדבקות. תכלית הדבש היא דבק, דבקות. לפי סדר האלף-בית, מה יש בין דב-ק לדב-ש? דב-ר, דבורה, "דבר אחד לדור", דבר מלכות. יש דבק-דבר-דבש, לפי הסדר.

יש סוד כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו, שמהוים את רלא שערים. באיזה אלף-בית נמצא קש? בקבלה כתוב שהסדר הוא שעושים כב אלפא-ביתות, כל אחד מורכב מ-יא זוגות אותיות. יש חוט שדרה, של אלבם, שצריך להוציא אותו – ואז נשארים רלא שערים. איך עושים כל אלפא-ביתא? לוקחים כב אותיות, גוזרים במקום אחד – א מכאן ומ-ב עד ת מכאן, או אב מכאן ו-ג עד ת מכאן וכו' – וכך מחלקים לשתי קבוצות, ועושים בכל קבוצה אתב"ש, ראשון עם אחרון, שני מתחלה עם שני מהסוף וכו'. אם גזרת במקום שה-כב מתחלק לשני מספרים לא זוגיים תשאר אות באמצע בכל חצי, ובסוף צריך לחבר את שתי האותיות האלה. גם אתב"ש עצמו הוא אחת האפשרויות – לגזור את האלף-בית עוד לפני ה-א – הוא האחרון מ-כב האלפא-ביתות. האלף-בית שיש בו את הזוג ק-ש – חילוף דבש-דבק – הוא אלף בית בו חותכים בין ה-פ ל-צ, א-פ מצד אחד וצ-ת מצד שני. איך קוראים לכל אלף בית? על שם הזוג הראשון, השער הראשון של שתי אותיות. אלף-בית של דבקות דבש נקרא אף, כי מתחיל א-פ. זה ודאי וודאי אחד הסודות שהבעל שם טוב אהב לומר אף (בגימטריא אנכי, "דן אנכי"). אם השער הראשון הוא א-פ, השני הוא ב-ע (שם עב), השלישי ג-ס (שם סג, כבר טוב שיש בו עב-סג), הרביעי ד-נ ("דן אנכי"), החמישי ה-מ (מה יש פה את כל השמות הקדושים, רק שבמקום בן יש דן, בדיוק השם שייחדנו לאדמו"ר האמצעי), ו-ל, ז-כ (צריך להיות דבש זך, כשר לפסח), ח-י (יפה שהמלה חי יוצאת מאלף-בית זה). איך אלף-בית מסודר לפי הספירות? אף בכתר, עב בחכמה (מתאים), סג בבינה (מתאים), דן בדעת (כמו שאמרנו אתמול), מה בחסד, לו בגבורה, זך בתפארת, חי בנצח (הכי יפה, נצח הוא חיים – חיים נצחיים). נשארה האות ט, שאין לה בינתים זוג – היא בהמתנה להתחבר עם האות שתשאר באמצע הצד השני. הצד השני מתחיל צ-ת – המלכות של האלף-בית, הצד השני עולה – ואחריו ק-ש (ממנו התחלנו, דבק-דבש), ספירת היסוד, מתאים ל"ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ("ודבק... אחד" כבר רומז שה-ד של אחד – וכל המלה "אחד" – היא דבקות). נשארה ר, אז הצירוף האחרון – ההוד – הוא ז-ר (זוג של אלב"ם, שבאלב"ם הוא ההוד וגם כאן הוא ההוד). כל אלף-בית הוא גם ספירה מסוימת – כל זה הוא נושא מאד יסודי בלימוד האלף-בית, רלא שערים, יסוד לשון הקדש. התכנון שלנו שכמו שיש ספר השרשים של הרד"ק כך ללמוד את כל לשון הקדש, את כל השרשים, לפי השערים שלהם – הכל לפי המיקום שלהם ב-כב אלפא-ביתות, שנקראות בפרד"ס כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו. למה שייך אליו? כי הוא חבר את ספר יצירה. רלא השערים שלו מסודרים לפי הסוד הזה. אם כן, הארכנו כאן בענין הדבקות – שקריאת שמע היא דבש וגם דבק, הכל "דב שוקק".