פרק בעבודת ה'
תמצית עבודת ה׳ על פי ספר התניא ותורת החסידות
פרק א: ביטול - יחס האדם למעשיו הטובים
"תן לו משלו שאתה ושלך שלו" – ביטול
ראשית נתבונן בהסתכלות הנכונה של האדם כלפי עצמו ביחס לעשיית הטוב, וזאת לפי מאמר חז"ל בפרקי אבות: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו". כוונת מאמר זה היא, שאם אדם עושה דבר טוב, הוא צריך לזקוף את כל הזכות בעשיית הטוב אך ורק לה' יתברך. כי מאחר ש"אין עוד מלבדו", הכל שלו מלכתחילה וכל מה שנעשה הוא מכוחו בלבד, וממילא "אתה ושלך שלו", שגם האדם, וכן כל מה ששייך לו – הכל באמת שייך רק לקב"ה. ולכן, לאדם לא מגיע שום כבוד ושום החזקת טובה על מעשיו הטובים, וכל הכבוד מגיע רק לקב"ה- "תן לו משלו". כך אמורה להיות ההתייחסות המתוקנת של האדם למעשיו הטובים.
ואולם, אם האדם מייחס לעצמו מדרגות שלא מגיעות לו, או בלשון חז"ל "מחזיק טובה לעצמו" בעשיית הטוב שלו, בזה הוא עלול במידה מסוימת לקלקל אפילו דברים טובים שעשה.
הרעיון של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" מוצא את ביטויו גם בפירושו של הבעש"ט על הפסוק בתהלים: "לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[כח]. שואל הבעש"ט: כיצד מייחס דוד המלך לה' את מידת החסד כשהוא משלם לאיש כמעשהו? והרי, לכאורה, אם משלמים לאדם שכר כפי מעשיו, זהו תשלום על פי מידת הדין, כי מדובר על שכר שמגיע לו בדין, וברור שאין כאן, לכאורה, מידת החסד (כידוע, חסד הוא לפנים משורת הדין) כלומר, לא לשלם לפי מה שמגיע. הבעש"ט מתרץ את הקושיה הנ"ל בהסבירו כי חסד ה' גדול עד מאד, שהרי ה' משלם לאיש עבור מעשיו הטובים כאילו הוא עשאם בלבד... הבעש"ט מדייק את כף הדמיון במילה "כמעשהו"- כאילו שהאדם עשה. ז"א: ה' משלם לאדם כאילו שהוא עשה את המעשה הטוב, כאילו שמגיע לו על פי דין, כאשר באמת לא מגיע לו כלל. וזאת משום, שאליבא דאמת, הכוח שעשה את המעשה הטוב אינו כוח האדם כלל, אלא אך ורק כוחו של ה' עשה את המעשה, והאדם אינו אלא "מסייע שאין בו ממש"[כט]. ואף על פי כן ה' משלם לו כאילו שהוא עשה את הכל, ולכן אין חסד גדול מזה. מה שנותר לאדם היא בחירתו החופשית. אם רוצה הוא להיות כלי וצינור שדרכו יעבור כוחו של ה' במעשה הטוב, או ח"ו, אינו רוצה בכך.
אם כן, התגובה למעשה הטוב דורשת עבודה פנימית של ביטול הגורמת לאדם לבטל כל זיקה אישית לטוב – 'הטוב אינו שלי, אלא של ה' ' ועל כן "תן משלו, שאתה ושלך שלו". וממילא מובן שאסור לקבל סיפוק אישי מעשיית טוב, היינו להרגיש טוב מהמעשה, אלא רק לשמוח שמחה אין סופית בה' על שזיכהו לעשות טוב.
הבעש"ט ממשיל, בפרושו לפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" את הסיפוק האישי לארס שמכניס הנחש (היצר הרע) לתוך האדם בסוף עשיית הטוב ע"י שנושך את האדם בעקבו (עקב מלשון סוף), וזאת למרות שהצליח להתגבר עליו בתחילת המעשה כשיזם והוציא אותו לפועל. על דרך אדם שנתן צדקה, והנחש נושך אותו בסוף המעשה ומכניס בו סיפוק אישי על שנתן הרבה צדקה.
עבודה זו של ביטול, מידתו של משה רבינו, שייכת למדרגת הצדיק, שלא מחזיק טובה לעצמו. הוא גם אינו מחשיב את עצמו צדיק- "אל תהיי צדיק הרבה", ולהפך הוא מחזיק את עצמו עדיין רשע, כמ"ש "אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע", אך הוא באמת אדם צדיק שעושה מעשים טובים.
→ → →
כעת ננתח את הדרגות השונות המתגלות בנפש האדם בעת שעושה טוב. ראשית, יש להבחין בין שתי מדרגות של טוב: טוב אלוקי וטוב טבעי, ולאחר מכן נתבונן במדרגת עזר וסיוע אלוקי, ומעליה המדרגה של סיבות אלוקיות.
טוב אלוקי וטוב טבעי
יש שהטוב הוא טוב אלוקי – טוב ה', הבא מצד הנפש האלקית של האדם והוא לשם שמים, דהיינו שמעשה האדם נובע מתוך תודעה אלוקית של קיום רצון ה' בעולם הזה, החשוך והתחתון. ומאחר שהאדם מודע לכך שבמעשהו הטוב הוא ממלא תפקיד, היינו ממלא אחר רצון ה', בכך גופא הוא מגלה אור אלוקי בתוך העולם (מלשון העלם), ומתחיל לתקן את מידתו הטבעית לטוב (=טוב טבעי, כפי שיוסבר להלן), ע"י שמחדיר בתוכה תודעה אמיתית אלוקית.
טבע טוב בוודאי עדיף על טבע רע, להיות רחמן ולא אכזר ח"ו. חז"ל שהפליגו מאוד במידת הרחמנות אמרו כי על ידה ניתן להבחין בין יהודי לבין גוי. יהודי מטבעו רחמן, אפילו ללא תודעה אלוקית, ולעומתו הגוי הוא אכזרי מטבעו (ללא עבודה עצמית). ולכן, אם פוגשים יהודי אכזרי, יש לחשוש ולחשוד אם בכלל שייך הוא לזרע הקדוש של עם ישראל.
טוב מתוך תודעה ושליחות אלוקית
הרצון לעשות טוב לשם שמים אינו בא מצד טבעו של האדם, אלא מצד הארת הנפש האלוקית שבו, שנתנה לו כמתנת חינם מן השמים.
כידוע, יסוד לימוד תורת החסידות כפי שמובא בספר המקור שלה, ספר התניא, היא הידיעה שהאדם[לג] הוא הנפש הבהמית שבו ("הנפש הראשונה") המבטאת את מציאותו ותודעתו לטבעו הראשון, וכי הנפש האלוקית שבו היא חלק אלוק ממעל ממש (שלא זכה לה מכוח מעשיו הטובים, אלא היא ניתנה לו אך ורק מצד חסדו האינסופי של מלך מלכי המלכים, הקב"ה שבחר בעמו, והנחיל לו את חלקו). ומתוך החלק הזה, ולא מתוך הנפש הבהמית המזוהה עם האדם עצמו, מופיע הרצון לעשות מעשה טוב, שאינו סתם טוב, אלא טוב לשם שמים באמת.
מה מניע את האדם לעשות מעשה טוב ל'שם שמים'? טוב ה' הוא המניע של האדם לעשות מעשה כזה, כיון שרק ה' הוא הטוב האמיתי ומשום כך, כל מטרתו של האדם היא שמעשיו יגלו טוב זה. כלומר, שהרצון בעשיית הטוב הוא לשם מטרה או שליחות אלוקית - 'לשם שמים'. אך אם המניע בעשיית הטוב היא בגלל ש'אני' טוב, אז בסופו של דבר מטרת המעשה היא - 'אני', לצורך הגדלת 'שמי', 'ראו כמה גדול אני'...
במעשה שהוא ל'שם שמים' - האדם הוא שליח[לד] שממלא תפקיד וכל רצונו במילוי תפקידו הוא למלא בנאמנות את רצון משלחו, וממילא לגלותו לעין כל, עד שגם כל העולם כולו ייכנע תחתיו וירגיש בטל לאלוקות, ואיך שבאמת לא קיים כלום בלעדיו - "אין עוד מלבדו" (בדומה לעבד, שעובד את אדונו על מנת להגדיל ולפרסם את שמו). ועוד, כשיש לאדם תודעה ורצון לשליחות אלוקית (שהיא ראשית גילויה של נפשו האלוקית), עליו להתבונן שהרצון לעשות טוב לשם שמים אינו בא ממנו, אלא הוא מתנת שמים. ה' נתן לו רצון זה המתגלה מתוך נפשו האלוקית.
מידת ה"טוב" אצל אברהם אבינו
אברהם אבינו הצטיין במידת הטוב, יותר מכל דמות אחרת בתורה. הטוב קשור עם חסד ואהבה שהם מידותיו של אברהם: "חסד לאברהם"[לה], "אברהם אוהבי"[לו]. בטבעו של אברהם היתה תכונה נפשית לאהוב ולקרב את כולם, להשפיע טובה לכולם, להאכיל, להשקות וכו'. אברהם אבינו היה מכניס אורחים למופת, עד שאין כיוצא בו מכניס אורחים. ובכל זאת אומרים חז"ל שהוא לא הסתפק בזה מפני שהוא טוב בטבעו. סביר להניח, שאברהם חש כי טוב שנעשה רק מתוך טבע, אין בו רבותא, כלומר, אין בו חידוש אמיתי או תיקון אמיתי של העולם שלשם כך הוריד הקב"ה את נשמתו לתוך הגוף. וכדי להגיע לתכלית תיקונו של האדם ("אתם קרויים אדם") היהודי אין די בטבע הטוב בלבד ויש צורך להתגבר עליו ביודעין ולעשות טוב על מנת לגלות אלוקות בעולם - "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"[לז]. ואכן אברהם, ששלל בתכלית כל אחזקת טובה לעצמו, היה דורש בסוף הסעודה מאורחיו לומר תודה, לא לעצמו - שלא 'משלו' אכלו, אלא למי שאמר והיה עולם - ש'הכל שלו'. כל כך התגבר אברהם על טבעו עד שאמרו חז"ל שהיה מתנה את סעודת החינם שחילק, בברכה ותודה של הסועד לה', ואם לא יעשה כן, יצטרך לשלם על הסעודה!
טוב מתוך "טבע הטוב להיטיב"
כאמור, אסור להסתפק בפעולת הטוב הנובע אך ורק מתוך הטבע הראשוני להיטיב - "טבע הטוב להטיב", מאחר שאין בזה עדיין כוונה לשם שמים.
עם זאת, חקירה מעמיקה יותר אחר השורש של המושג "טבע הטוב להיטיב" מגלה כי הוא בא ממקום גבוה מאד. ספר "עץ החיים" (ספר היסוד של הקבלה) מסביר כי "טבע הטוב להיטיב" הוא הכוח האלוקי שמניע את כל בריאת העולם, כמו שכתוב, שהרצון וההתעוררות הראשונה של הקב"ה לברוא את העולם הייתה מתוך ה"טבע הטוב להיטיב" כביכול שלו, כלומר שרצה להיטיב עם ברואיו. ומבואר בחסידות, שכיון שכל העולם נברא ע"י הרצון הזה של ה' להיטיב, יש ניצוץ של "טבע טוב" בתוך כל דבר, ואפילו בדבר רע (כמו שאין טוב בלי רע, ע"ד הפסוק - "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכן גם על פי הכלל של "מרובה מידה טובה", כל שכן וקל וחומר שלא ייתכן רע בלי טוב). בכל דבר תמיד תמצא נקודה של ניצוץ טוב, שהוא איזה רושם של המניע האלוקי לבריאת העולם. אך למרות שרושם זה טבוע ונעלם בתוך טבע העולם ושורשו אלוקי – אין בו גילוי אלוקות שנדרש כדי לגלות את האלוקות שמעל הטבע על מנת לתקן את הטבע, מאחר שהוא רושם אלוקי בלבד. כלומר אין במעשים הטובים שבאים מכוחו של הטבע די כוח, כדי להחדיר בטבע עצמו את האמת האלוקית של "אין עוד מלבדו". במילים אחרות: "הטבע הטוב להיטיב" אינו מבטל את הישות של המיטיב, ואף שהוא יכול לעשות דברים טובים - לא רק שלא יבוא לענווה (ביטול) ושפלות, אלא (לפעמים ללא עבודה) יגיע להפך הענווה, היינו שיחזיק טובה לעצמו, ויהיה צדיק וגדול בעיני עצמו מתוך הדברים הטובים שעושה, שזו בחינת הסתר אלוקות, שהיא ההפך מהעבודה העיקרית של האדם - שפלות וביטול המביאה לגילוי אלוקות. שכן, אם יעשה האדם מעשים טובים, אך תחסר ממנו העבודה של שפלות וביטול, אזי הדברים הטובים שעשה יגררו לרשת הסטרא אחרא, כיון שהם עלולים לנפח את הישות שלו, ההפך מלהביא לביטולה. וממילא לא יהיה במעשיו תיקון אמיתי, לא כלפי עצמו ולא כלפי החלק ששייך לתיקונו.
עזר וסיוע אלוקי בעשיית הטוב
ואולם, ברגע שיש לאדם אינטרס חיובי במעשה הטוב, כמו רצון לגלות את ה' בעולם, מיד מתעוררת בנפשו מלחמת כוחות בין רצונו האלוקי לבין מנגד גדול שקם לו כנגדו. המנגד הזה הוא יצרו הרע[לח], שגם אותו ברא הקב"ה ונתן לו תפקיד להתקומם כנגד הרצון האלוקי שהוא החדרת ביטול הישות במציאות (ובתוך האדם) ולפעול מתוך אינטרס הפוך - שמירת הישות במציאות.
מהו היצר הרע - בא כוחו של הנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו? ניתן להבין את המושג "יצר הרע" כמקור של הרהורים ומחשבות על תאוות למיניהם[לט], אך עיקר היצר הרע הוא ישות. ז"א, שהאדם רוצה לשמור על קיומו ואינו רוצה להתבטל ולהיות אין ואפס. היצר הרע מתגלה בכל תוקפו, בכל אמיתותו, כאשר יש רצון להחדיר ביטול, וזאת משום שהביטול מאיים על עצם קיומו.
מן האמרה של חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"[מ], עולה כי היצר הרע שבתוך האדם, הישות שלו (ה'אני' האמיתי), הוא יותר חזק ועצמי מהרצון לגלות אלוקות (שכאמור, אינו 'אני', אלא בא מלמעלה), ועל כן הוא זקוק לדרגה יותר נעלית של עזר וסיוע אלוקי על מנת להגביר את הרצון של היצר הטוב על הרצון של היצר הרע, ולנצחו. במילים אחרות, הנפש האלוקית שהיא בעצמה מתנת שמים, אינה מספיקה כדי לעשות מעשה לשם שמים. כיון שברגע שמתעורר עימות בינה לבין הנפש הבהמית ובא כוחה, היינו היצר הרע, יש צורך להמשיך לה תוספת אור וכוח משכינתו יתברך, על מנת לחזקה בבחירתה בטוב, על אף התנגדות המנגד.
דרגה זו של התערבות אלוקית במעשה הטוב של האדם היא השלישית לאחר שני סוגי הטוב שהכרנו.
סיבות אלוקיות לעשיית הטוב
המדרגה הגבוהה ביותר בעשיית הטוב היא ההשגחה העליונה המסובבת סיבות שונות כדי להביא את האדם למצב ומקום בו יוכל לקיים את המעשה הטוב על פי רצון ה'.
דבר זה קורה במיוחד כאשר יש באדם רצון להיטהר, כמ"ש "בא להיטהר" (- ביטוי המדגיש את מידת השפלות שבקדושה שבו, שהרי מרגיש את עצמו טמא ולכן חפץ להיטהר[מא]) - הוא מעורר למעלה את הדרגה הנ"ל, היורדת מהכתר העליון, בסוד הסובב כל עלמין – סיבה ומסובב המנחה ומכוונת את האדם בלא יודעין ולמעלה מטעם ודעת לסיטואציה שבה הוא יוכל לקיים את רצון ה'. כפי הכתוב, שאדם הבא להיטהר, מסייעין לו ביותר.
תגובת האדם למעשהו הטוב: הודאה ושמחה
אדם הזוכה לעשות מעשה טוב, כמו לתת צדקה, תגובתו בתוך נפשו פנימה אמורה להיות הודאה גמורה לה', בעל הטוב והרחמים, על שזיכהו לעשות את המעשה הטוב. ומתוך ההודאה גופא, הוא בא לשמחה גדולה בה'. כמו אדם שקיבל מתנה אינסופית, הון רב, והוא מודה מאוד למי שנתן לו את המתנה, ויחד עם זה הוא שמח מאוד על שזכה לה. שמחה זו היא שמחה אמיתית, שמחה של מצווה, הבאה מתוך שפלות, עליה נאמר "שמחו צדיקים בה'"[מב]. לעומת זאת, אם לאחר עשיית הטוב האדם מרגיש שבאופן טבעי הוא רוצה לקבל סיפוק אישי, שמחה עצמית (שמח בעצמו) - אין זו שמחה אמיתית, שמחה בה' שמצד הקדושה, אלא שמחה מצד הסטרא אחרא.
סיפוק עצמי - שמחה מצד הנפש הבהמית
רצון האדם לקבל סיפוק ממעשיו הטובים הוא עצם מידת הישות של נפשו הבהמית, ששואפת לגדל את האדם בעיני עצמו.
בחסידות מבואר, שיש עוד נפש ממוצעת בין הבהמית לבין האלוקית שנקראת הנפש השכלית, שהיא השכל הטהור, האנושי. זה יכול לפעול בשני כוונים: להצדיק הצדקה שכלית את נטיות הנפש הבהמית, או לשמש כעבד נאמן את נפשו האלוקית, היינו להתבונן ולהעמיק באלוקות על מנת להמשיך את האלוקות גם בתוך התודעה של נפשו הבהמית, גופו, ואף בתוך העולם כולו. ועל כן, מבואר בחסידות בכלל, וחסידות חב"ד בפרט, כי אחד מעיקרי עבודת ה', הוא להכניע את השכל (הנפש השכלית) תחת הרסן של הנפש האלוקית ע"י לימוד מעמיק של חסידות.
טבעה הראשוני של הנפש השכלית (השכל) הוא לשמש את הנפש הבהמית היינו להצדיק את נטיותיה או ללמד עליה זכות (כמו שלעתים רואים פסיכיאטר שמלמד זכות שכלית על הישות של הפציאנט שלו, שהיא דבר טוב... למרות שהוא נחשב למשכיל ו'פרופסור גדול' יותר מהפציאנט שלו).
על האדם, אם כן, להיות מודע לכך שבתחילה הנפש השכלית[מג] נתונה תחת ההשקפה של עולם הטבע, וממילא השכל בעצמו משמש את המניעים של הבהמה, שאלו הם הרצונות ל"גרמיה" (-לעצמי), כלומר, לקבל מהמעשה סיפוק, או איזו טובת הנאה אחרת ממשית, אינטרס. ההשקפה הטבעית של השכל האנושי, שה' חנן את האדם בו (שהוא דבר טוב מצד עצמו), הנוטה ללמד זכות על נפשו הבהמית והמניעים שלה לקבל סיפוק וכו', זהו בכלל ה'אני' הבלתי מתוקן שלו, ועליו להכניעו ולשעבדו תחת הנפש האלוקית, על מנת להגיע לשפלות האמיתית.
סיכום פרק א (מורחב):
בתחילה הסברנו שכל המאמר בנוי על העבודה הפנימית ביחס לתגובת האדם והתייחסותו למעשיו, הן הטובים, והן להפך, כשנכשל ונופל למעשים לא טובים.
עד כאן למדנו על הצד הטוב כלומר, כיצד על האדם להגיב כשעושה מצוות ומעשים טובים. הזכרנו בהקשר לכך את המשנה בפרקי אבות: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו", וכן את דברי דוד מלך ישראל חי וקיים: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" - המהווים את יסוד ההתייחסות לגבי המעשים הטובים. המשמעות של פסוקים אלו היא, שהכוח לעשות דבר טוב, וכן כל הדברים ששייכים אליו – הכל ממנו יתברך, שרק הפקיד אותם אצל היהודי, שאמור להכיר בכך ולהחזירם לה'.
חמישה מניעים של עשיית טוב בנפש
התבוננות מעמיקה יותר, הביאה אותנו לזהות שיש כמה וכמה דרגות של מקור הטוב בנפש, כלומר מאיזה מניע בנפש בא הרצון לעשות טוב. ככל שהאדם יתבונן בדרגות הללו, כך יוכל להכיר את עצמו טוב יותר, היכן הוא עומד, וכן לדעת מה עליו להחדיר לתוך המודעות שלו יותר.
נחזור על כך בקיצור מלמטה למעלה:
עשיית טוב מתוך פנייה (הדרגה הנמוכה ביותר[מד])
רוב בני האדם עושים טוב מתוך מניע מנטאלי, ובלשון החסידות נקרא מצב זה פנייה. והכוונה שיש לאדם איזה אינטרס בדברים שהוא עושה. יש שהפניות הן גשמיות ויש שהן רוחניות, אך בשתיהן יהיו תמיד שני צדדים של אותה המטבע: הפחד מכישלון ואהבת השכר ('יהיה לי טוב אם אעשה מעשה זה'). במישור הגשמי של העולם הזה, הדבר מתבטא ברדיפת השכר והכבוד וכיוצא באלו ובריחה מכל מה שנדמה כפגיעה בכבוד האדם או ברכושו, בבריאותו וכו'. כנ"ל במישור הרוחני, בו קיימת, מחד, אהבה ורדיפת השכר של העולם הבא, ומאידך יש פחד ורתיעה מהעונש של הגיהינום וכיוצא בזה. מתוך כך, יעשה היהודי מעשים טובים, אך המניע שלהם הוא פנייה מסוימת. בחסידות נקרא המצב הזה בנפש, עבודה זרה עדינה ביותר[מה]. כל המעשים הטובים שאדם עושה, ואפילו קיום מצוות משום יראת העונש[מו] אלו הם מעשים שבאים מתוך מניע של אינטרס, של פנייה.
עשיית טוב משום פנייה נחשבת לעבודה 'שלא לשמה', אך חז"ל לימדונו ש"לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[מז].
ובכל זאת, אם יהודי עושה מעשה טוב מתוך פנייה, הוא דומה לגוי, שכן מוסבר בחסידות, שכל הגויים עושים דברים טובים אך מתוך פניות, ולכן עליהם נאמר "חסד לאומים, חטאת"[מח] - הם אמנם עושים חסד, אך הוא נחשב להם לחטא. מדוע? מובא בזוהר שהסיבה לכך היא משום שהם עושים את החסד לעצמם. יש להם אינטרס אישי במעשה הטוב. לעתים ייתכן שיש גוי, שלהבדיל, יותר "טוב" מיהודי באופן התנהלותו. אך הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי היהודי בפשטות, מודע לכל האינטרסים שלו מאחר שהוא יותר חכם מהגוי, שייתכן שהוא באמת יותר תמים מהיהודי ומשום כך אינו מודע לכך שהוא פועל מתוך אינטרס ואפילו חושב שעושה את מעשיו עם כוונה טהורה. אך באמת אין הדבר כך. אם ננתח את אישיותו של הגוי, ונגיע לעצמו האמיתי ניווכח לדעת שמעשיו הטובים נעשים מתוך אינטרס - "חסד לאומים, חטאת", כנ"ל.
יהודי הפועל מתוך אינטרס או פנייה, שבוודאי אינה ראויה ליהודי, ייתכן שבמידה מסויימת הוא יותר נמוך אפילו מהגוי מכיוון, שאם הוא פועל מתוך פניות, לא רק שהוא פועל כגוי, אלא שהוא מתבזה עוד יותר, ע"י שלובש בגדים צואים לגמרי לפי ערכו, מאחר שבחר לעזוב את לבושו האמיתי המתאים לו כיהודי.
עשיית טוב מתוך טבע הטוב (דרגה ב')
בלב של כל יהודי נמצא טבע טוב, שהוא מצד תערובת הטוב שקיימת בעצם נפשו הבהמית. כמבואר בתניא, בפרק א', שגם מצד הנפש הבהמית יש טוב, והוא טוב אמיתי (ללא פנייה), רצון טבעי וספונטאני לרחם על הזולת ולעזור לו. היהודי הוא רחמן, ביישן וגומל חסדים בטבעו, כפי שחז"ל מציינים את סימניו של עם ישראל. ומוסבר בתניא, שכל התכונות הטובות הללו קיימות גם בנפש הבהמית, החיצונית של היהודי, היות שמקורה מקליפת נוגה בסוד עץ הדעת שיש בו תערובת של טוב ורע.
נמצא שהיהודי יכול לעשות דברים טובים ללא אינטרס אישי הנובע מתוך טבע נפשו הבהמית.
עשיית טוב מתוך תודעה אלוקית (דרגה ג')
הדרגה השלישית היא כאשר זוכה היהודי לעשות דבר טוב עם תודעה אלוקית. טוב זה מגיע לו מנפשו האלוקית, שגם בה קיימות התכונות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים, ואפילו במידה יתרה מאד ביחס לנפש הבהמית. ההבדל, אם כך, בין טוב שבא מהנפש הבהמית (טבע הטוב) לבין טוב המגיע מהנפש האלוקית, שבזה האחרון, ישנה תודעה מלאה בה' תוך כדי פעולת הטוב.
ייתכן לעתים, שיהיה אדם דתי לחלוטין, אך כל הדברים הטובים שהוא עושה מלאים באינטרסים, ולעומתו, ישנו יהודי חילוני, שמעשיו הטובים הם ללא אינטרסים, ונמצא שהוא באמת טוב יותר מהדתי הנ"ל. אך כאמור, החיסרון בטוב שלו הוא שאין בו תודעה אלוקית. אך הוא בהחלט יכול להיות אדם טוב ובעל לב טוב ומעשהו טוב, ללא הכרח לקשרו לאלוקות, מאחר שמקור הטוב שעושה הוא מעצם היותו יהודי, שבכל יהודי יש טוב בנפשו הבהמית, כנ"ל.
עשיית טוב מתוך מודעות לעזר וסיוע אלוקי (דרגה ד')
הדרגה הרביעית היא התודעה המלאה של הנפש האלוקית ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כאמור לעיל, ברגע שיהודי רוצה לעשות טוב מתוך מודעות אלוקית, מצווה, מתעוררת בנפשו מלחמת כוחות בין רצונו האלוקי לבין הנפש הבהמית שלו המתנגדת לרצון זה. ולכן הוא נזקק לתוספת עזר וסיוע אלוקי השופע לתוך הפנימיות של נפשו האלוקית, להוסיף בה כוחות להתגבר כנגד הנפש הבהמית - 'המנגד' - שאותו הוא לא מסוגל לנצח, אלא אם כן הקב"ה עוזרו.
המלחמה היא בד"כ בין הטוב (הנפש האלוקית) האומר לעשות טוב, לבין הרע (הנפש הבהמית) האומר לעשות רע. אך לאור המדרגות הקודמות שלמדנו, ניתן להסביר ביתר דקות את היחס בין הכוחות באופן, שהנפש האלוקית אומרת ליהודי לעשות טוב עם תודעה אלוקית, טוב של מצווה או טוב בבחינת "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה", והנפש הבהמית אומרת לו גם כן לעשות טוב, אבל ללא תודעה אלוקית, אלא רק משום שיש לו לב טוב, כלומר 'טוב חילוני' אמיתי, ע"ד "גדול מי שאינו מצווה ועושה מאשר מי שמצווה ועושה"[מט]. ההשקפה של הנפש הבהמית היא כל-כך עמוקה עד שיש מי שסובר כך בגמרא ומביא לה שני תירוצים. התירוץ הראשון הוא שאם היהודי "לא מצווה ועושה" הוא כביכול, פועל את הטוב מבלי שום הכרח מלמעלה, היינו 'טוב חילוני'.
התירוץ השני מתייחס לטוב האלוקי כאשר היהודי מסתפק בגילוי נפשו האלוקית והטבע הטוב שבה עם התודעה האלוקית, ע"ד האבות שהייתה בהם התגלות מלאה של הנפש האלוקית, ללא ציווי ממשי מלמעלה.
דעת חז"ל במחלוקת זו היא, ש"גדול מי שמצווה ועושה מאשר מי שאינו מצווה ועושה" היות שהוא לוחם נגד כוח מנגד. ו"אלמלא הקב"ה עוזרו" - ממקום יותר גבוה יחסית לחלק האלוק שבו[נ], "אינו יכול לו" - אין לו מספיק כוח להתגבר נגד המפתה[נא], גם לא בזכות נפשו האלוקית לבדה.
עשיית טוב מתוך מודעות לסיבות אלוקיות (הדר' הגבוהה ביותר)
הקב"ה, סיבת כל הסיבות, מסובב כל העת סיבות נעלמות ונסתרות מימי קדם (מזמן היוולדו של האדם או אפילו לפני כן) , כדי לזכות את היהודי לעשות דברים טובים, בין ביודעין ובין בלא יודעין. ובדרך כלל, בני האדם אינם מודעים לסיבות אלוקיות, שהיא המדרגה הגבוהה ביותר, היינו המודעות שה' מתוך אהבתו הנפלאה לבניו "בנים אתם לה' אלוקיכם", מקרב את הסיבות אליהם כדי לקשר בינם לבין המצווה, לבין הטוב. כל יהודי אמור לחכות להזדמנות שה' יזמין לו אפשרות לקיים מצווה, לעשות דבר טוב, ע"ד פירושו המפורסם של הבעש"ט על הפסוק "שומר מצווה לא ידע דבר רע"[נב]: "שומר מצווה" - במובן של מחכה למצווה, שנלמד מהפסוק "ואביו שמר את הדבר"[נג], המתייחס ליעקב אבינו ששמר את החלום שחלם יוסף, וחיכה להתגשמותו 22 שנה! לעתים יש צורך לשמור, לחכות לאיזה דבר מה, זמן רב וכן בנוגע לדבר מצווה, כנ"ל.
מודעות לפנייה שבמעשה הטוב (קשר בין הדר' הנמוכה ביותר לגבוהה ביותר)
תוך כדי כך שה' מסובב את הסיבות כולן על מנת לקרב את האדם לעשיית מצווה, הוא גם מאפשר לו לזהות פנייה במעשה הטוב, כלומר שמכיר בעצמו עד כמה פעל לא לשם שמים, וזאת על מנת שיזקוף את כל זכות המצווה לקב"ה. מוסבר בחסידות, שמציאת הפנייה בתוך האדם, הופכת אותו, או חלק ממנו (הפנייה שבו), ל"שעיר לעזאזל"[נד] - וכשהיא נשלחת לארץ גזרה, נותרת המצווה טהורה ונקייה, "כסף מזוקק שבעתיים", כיון שלאחר שהאדם שולח מן המקום, נשאר רק ה'.
דוגמה לכך הוא אדם שמרגיש את עצמו מתנהג יותר יפה, כאשר הוא נמצא בתוך קהל אנשים, במיוחד אם הוא צריך לתת מכספו צדקה, שאז נותן הרבה יותר מאשר לא היה אף אחד שיביט עליו, וזאת כדי למצוא חן בעיני האנשים. המציאות של אנשים שעומדים לצד אותו אדם, היא סיבה נפלאה מה' כדי שיוכל לבטל את עצמו לה' ולומר בכנות לעצמו שנתן צדקה מרובה משום פנייה, רק בשביל למצוא חן בעיני אותם אנשים.
זו, אם כן, מדרגה עוד יותר גבוהה, סיבה שהאדם יוכל לראות את עצמו בדרגה הכי נמוכה, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן".
5 מניעים של עשיית טוב כנגד שם יהוה
חמשת המניעים של עשיית טוב בנפש מקבילים באופן מובהק לשם ה':
פנימיות הכתר - סיבה הנעוצה בפנייה (מלכות)
קוצו של י(כתר) - סיבות אלוקיות
י - תוספת עזר אלוקי אל תוך
הנפש האלוקית
ה - טבע טוב של הנפש האלוקית
ו - טבע טוב של הנפש הבהמית
('טוב חילוני')
ה(מלכות) - טוב מתוך פנייה
העיקר בעשיית הטוב הן שתי המדרגות שכנגד יה: כלומר, התודעה שהרצון לעשות טוב לשם שמים שיש באדם אינו שלו כלל, אלא הוא טבעה של הנפש האלוקית[נה] (שנתנה לו כמתנת חינם משמים) ולמעלה מזה, המודעות למלחמת הנפשות שבו ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (ז"א שאם האדם לא מקבל תוספת עזר מלמעלה להתגבר על הנטייה של "רוח הבמה היורדת היא למטה לארץ" – לא יוכל לנצח את המלחמה בכוחות עצמו, אפילו עם הכוחות הטבעיים של נפשו האלוקית).
שתי ההכרות הללו הן השורש של יצר הטוב (על פי רמזו של ר' אברהם אבולעפייה, ראה נספח), כאשר ה-וה הוא השורש של ויצר הרע.
ככלל, כל מה שקשור ליצר הטוב שייך ליה של שם ה', השקפת האדם לעשיית הטוב (- "תן לו משלו שאתה ושלך שלו") וכל מה שנוגע ליצר הרע, ושייך ל-וה תלוי בתגובת האדם לעשיית הרע שלו[נו].
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.