תוספת כתובה – באהבה

אור לר"ח סיון תשפ"ד – כפ"ח (טלפונית)

שיעור רמב"ם (29)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

עיקר ותוספת כתובה

בפרק העוסק בהלכות פריה ורביה כתב הרמב"ם[ב]:

לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא... או ישא אשה הראויה לילד.

הרמב"ם מונה ארבע נשים שאינן יכולות ללדת (בזמן הנישואין) – עקרה, זקנה, אילונית וקטנה[ג] – ולכן אסור לשאתן למי שלא קיים פריה ורביה (ואין לו אשה הראויה לילד). הוא מוסיף שאם אותו אדם נשא אשה שלא ידוע שאינה ראויה לילד, אך אחרי עשר שנים מתברר שהם לא מצליחים להעמיד ילדים, עליו להוציאה (לפי רבים מהאחרונים[ד], דין הגירושין מאשה שלא ילדה עשר שנים אינו נוהג בפועל היום, ובודאי אין כופין עליה[ה]). בפשטות, גם אם עבר האדם ונשא מישהי מהנשים המוזכרות בתחלת ההלכה כופין אותו לגרשה (כמפורש בהמשך לגבי אילונית, כדלקמן).

בהלכה הבאה מסביר הרמב"ם במי תולים את חוסר היכולת ללדת, במקרים שונים, ובהשלכות שיש לכך על חיוב הכתובה – אם החולי הוא באיש עליו לשלם עיקר כתובה ותוספת ואם החולי הוא באשה אין חיוב לשלם עיקר כתובה אך יש לשלם את התוספת. הרמב"ם תולה את הדין הזה בהלכה האמורה באילונית שאדם נשא אותה בלי להכיר בהיותה אילונית – הלכה המובאת בהמשך הלכות אישות[ו]:

הנושא את האילונית ולא היו לו בנים ולא אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה אף על פי שכופין אותו ומוציא הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ושאר תנאי כתובה...

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין... אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה...

והרמב"ם מסביר את ההבדל בין העיקר והתוספת[ז]:

ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם.

יש מי שמסביר[ח] את ההבדל בין עיקר לתוספת בסגנון פשוט יותר, שהעיקר הוא התחיבות של האיש והתוספת היא מתנה שהוא רוצה לתת מעצמו. בסגנונו של הרמב"ם, המתנה היא מה "שהוא חייב עצמו בה" בשל ההנאה שגורמת לו האשה בנישואין אלה ("הקנת לו הנאתה"). ורמז נאה: עיקר-תוספת (ר"ת עת) עולה בדיוק התחיבות-מתנה! (הערך הוא 1326 – משולש 51, אמונה פעמים אהבה – שהוא סוד הברכה השלישית של ברכת כהנים, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[ט], ברכת נישואין ושלום-בית מובהקת).

הכשלה באכילת איסור דאורייתא

על הדין לפיו מי שנשא אשה שאסורה לו ("מחייבי לאוין") בלי שהכיר בה צריך לשלם לה תוספת כתובה הקשה החתם סופר[י] מדין בהקשר אחר[יא], שברמב"ם מופיע בהלכות מכירה[יב]:

המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום...

כלומר, כאשר המוכר הכשיל את הקונה באיסור דאורייתא הקונה לא משלם מאומה, על אף שאכל את דבר האיסור (בניגוד לדין בדרך כלל, שכאשר אדם אכל משהו עליו לפחות כדי הנאתו[יג]). רוב המפרשים כתבו[יד] שדין זה הוא משום קנס על המוכר שמכר איסור תורה בלי להודיע על כך (ובאיסור דרבנן לא גזרו). הסמ"ע הוסיף טעם – "ועוד דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה ואדרבה מצער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתן אף שהיה שוגג משא"כ באכל איסור דרבנן וק"ל"[טו] (ועל אף שהוא אומר את שני הטעמים כהמשך אחד, בלי לחלק ביניהם, יש ביניהם נפק"מ לדינא[טז] – במקרה בו המוכר היה שוגג הוא פטור מקנס אך אין הבדל בכך לגבי אי-הנאת הלוקח מאיסור ולאידך במקרה בו הלוקח נהנה ממה שקנה באופן מותר, כגון שהוא בטל בששים, עדיין ראוי לקנוס את המוכר אך הלוקח מצדו כן נהנה). מטעמו השני של הסמ"ע עולה חידוש מופלא – היהודי הוא קדוש בעצם, "גוי קדוש"[יז], והוא 'מתוכנת' שלא להנות מאכילת איסור, ואף לסלוד ממנו ולהצטער בשלו צער גדול (אלא שה'תיכנות' הזה נוגע רק לאיסור תורה ולא לאיסור דרבנן, ויש להטעים זאת לפי דברי האחרונים[יח] שאיסורי תורה הם בחפצא ואילו איסורי דרבנן הם על הגברא: מחפצא של איסור אין ליהודי כל הנאה, אלא רק צער, אך כאשר אין איסור במציאות של החפצא, והאיסור מוטל על הגברא – אשר נכשל-הוכשל בשוגג – הנאתו במציאות נחשבת הנאה, ודוק).

תשובות החתם סופר

שואל החתם סופר: מדוע במקרה בו אדם אכל איסור דאורייתא בלא ידיעתו הוא לא משלם למוכר על הנאתו ואילו במקרה בו הוא נשא בלי ידיעה אשה שאסורה לו מדאורייתא הוא כן משלם לה את התוספת שהתחייב לה על ההנאה שהיא גורמת לו? הוא עונה שלש תשובות:

לפי ההסבר העיקרי, שחכמים קנסו את המוכר על שהכשיל את הקונה באיסור דאורייתא, הוא מסביר שבנוגע לנישואין לא קנסו חכמים משום שהכשלה כזו לא שכיחה – "אי אפשר שתכשילהו אם לא שגם היא תעביד אותו האיסור בעצמו וחמיר לה ולא שכיחא ע"כ הקילו בקנסא" (אמנם גם המוכר המכשיל נכשל באיסור דאורייתא, "לפני עור לא תתן מכשֹל"[יט], אך איסור זה הוא קל בעיניו ולכן זו מציאות שכיחה וחכמים קנסו בה).

לפי ההסבר שמחדש הסמ"ע, שההנאה מאיסור דאורייתא כלל איננה הנאה, הוא מציע לחלק בין אכילה לבעילה – "בשלמא אכילת איסור אף על גב דבאונס הוה ופטור מעונש מכל מקום מטמטם הלב כמבואר ברמ"א יו"ד סס"י פ"א, מה שאין כן בעילת איסור". הסבר זה צריך עיון, שהרי בפשטות הסמ"ע לא דבר על הצער של היהודי מתוצאת העבירה – ובודאי התוצאה הסופית של כל עבירה היא רעה ומרה, למרות שהיתה הנאה בשעת מעשה ("כי נֹפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואחריתה מרה כלענה..."[כ]) – אלא על עצם האיסור ("צער על שעבר איסור דאורייתא").

עוד מוסיף החתם סופר תירוץ, לפי דברי הרמב"ם הנ"ל שהאשה "הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות" – לעומת נישואין, בהם האיש חפץ באשה מסוימת שעליה רובץ האיסור, בקניית דבר מאכל הקונה לא רצה בחתיכה מסוימת אלא ב"בשר סתם", כאשר ברור שכוונתו לבשר כשר, והמוכר היה צריך למכור לו בשר שאין עליו איסור. להסבר זה יש נפקא מינה לדינא – "יש ללמוד מזה דבהולך במקולין ורואה חתיכת בשר ואומר חתיכת בשר זה בכמה והוא מוכרה לו אעפ"י שהוא אסור, מכל מקום מחייב בדמיו אם אכלו דהוה ממש כנ"ל שהרי הקנה לו הנאתו ומה הוא יכול לעשות והתורה אוסרת. ולא אמרו שצריך המוכר להחזיר הדמים אלא בבא לקנות בשר סתם והוא מוכר לו בשר טרפה, אבל באומר על חתיכה ידועה מכור לי חתיכה זו ולא הודיעו המוכר שהיא טרפה חייב לשלם לו הדמים".

בין הנאת אכילה לחיבת ביאה

האור שמח מתרץ[כא] באופן אחר, המתיישב מאד על הדעת, כאשר את ההבדל ה'טכני' שמציע החתם סופר בתירוצו השלישי – בין מקרה בו הקונה-המוכשל הצביע על דבר מסוים (כבנישואין) למקרה בו הוא רצה לקנות משהו סתם (כפי שקורה בדרך כלל בקנית אוכל) – הוא הופך להבדל מהותי בין ההנאה שבביאה להנאה שבאכילה (כפי שהציע החתם סופר בתירוצו השני, שנשאר אצלנו בצ"ע):

אבל תוספת יש להן דמכל מקום חיבת ביאה איכא בהו

את ההנאה מאשתו, שגורמת לאיש להקנות לה את תוספת הכתובה מרצונו (כמתנה, הבאה בעקבות נחת שגרם מקבל המתנה לנותן[כב], או מציאת חן שלו בעיניו[כג]), מכנה הגמרא "חיבת ביאה"[כד]. חיבה זו קיימת גם כאשר הביאה אסורה, בשונה מדבר מאכל בו הנאת איסור לא נקראת הנאה כלל (לפי דברי הסמ"ע):

דלא דמיא למוכר דברים האסורים ואכלן דאינו מנכה לו מדמי הנאת מעיו לפי שנפשו של אדם חותה [נרתעת-סולדת[כה]] מאכילת איסור, דהיינו דוקא במידי דאכילה שאינו מתכוין רק לאכול בשר ומכר לו נבילה עבור כשרה והנאת האכילה היה יכול לטעום בכשרה כמו בנבילה, וכן ביין נסך וכיוצא בזה שאותה הנאה היה יכול להשיג בהיתר, אבל זו כיון שמצאה חן בעיניו הלא לא היה יכול להשיג הנאתה באופן המותר כיון שהיא אסורה עליו, ולא שייך שהיה יכול לישא אחרת המותרת כיון שמתאוה לזו,

בן אדם שפוי איננו מתאוה לחתיכת בשר מסוימת בדווקא, אבל הקשר עם אשה מבוסס על מציאת חן (וקלקולו הוא כאשר "לא תמצא חן בעיניו"[כו]). לכן, הנאת אכילה מדבר איסור אינה הנאה כלל, משום שהאדם יודע שיכול היה להנות את אותה הנאה עצמה בהיתר והוא סולד מדבר האיסור, אך חיבת ביאה היא הנאה שקיימת דווקא מאותה אשה, ואין לה תחליף באשה אחרת, ולכן הנאה אסורה ר"ל נחשבת לאדם כהנאה (ונראה ברור, בניגוד לדברי החתם סופר, שאף אם הקונה הצביע על חתיכה מסוימת הדין לא ישתנה, משום שרצה את ההנאה מדוגמת חתיכה זו, המותרת לו, ולא מחתיכה זו שלא ידע שהיא אסורה לו).

האור שמח מוסיף שאין המדובר רק בנישואין המבוססים על מציאת חן, אלא גם בפן הירוד ביותר של תאות-ביאה – בגוי, החשוד על משכב בהמה, הרוצה לקנות בהמה, אין אומרים שאם ממילא יש לו בהמה המוכר לא נכשל ב"לפני עור" (כפי שאומרים ביחס לתקרובת עבודה זרה), משום שהוא "מתאוה לכל גוף" במיוחד ("מתאוה לכל בהמה ובהמה"[כז]). על אחת כמה וכמה ביצרו הרע של יהודי, שיש לו תאות נשים, שיתכן שהוא מתאוה לכל אשה שהוא רואה, ועדיין זו תאוה 'פרטית' אל כל אשה בפרט (כמו מישהו הנשוי לכמה נשים), ולא תאוה 'כללית' (וראה עוד לקמן).

האור שמח מסיים את דבריו בתוספת חשובה, שכל החידוש הזה בנוגע ל"חיבת ביאה" שייך למקרה של נישואין אסורים מצד עצמם, שעל אף שהביאה אסורה יש בה הנאה (בניגוד לאכילת איסור), אך בדין של איילונית – נקודת המוצא ממנו יצאנו – גם הביאה עצמה מותרת:

ורבינו כתב דיש להן תוספת שהרי הקנתה לו הנאתה ועומדת לפניו אלא שהתורה אסרה [ובאילונית ראוי לביאה אך אינה ראויה לבנים ובכה"ג יש להן תוספת... עיין דברי רבינו פט"ו הלכה ח']

כלל ופרט

מדברי האור שמח עולה כלל גדול ביחס להבדל בין אכילה לקשר עם אשה, שני נושאים עיקריים בהם מתבטאות קדושת והבדלתם מן הגוים – הזהירות ממאכלות אסורות (בהם נאמר "והייתם קדֹשים"[כח]) והזהירות מעריות ("שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"[כט]) – שעל כן כלל הרמב"ם בספר קדושה את הלכות מאכלות אסורות והלכות איסורי ביאה.

האכילה היא בגדר כלל (שניהם משער כל), תאוה כללית לאכילה, והיחס לאשה הוא פרט, כשהאשה הפרטית מוצאת חן. מכאן נלמד שמאכל אסור גורם לטמטום הלב (כפי שמביא החתם סופר בתירוצו השני), אך ביאה אסורה גורמת לטמטום המח (כפי שאכן מפורש[ל] שטמטום המח הוא תוצאה של פגם הברית, שהרי הטפה נמשכת ממח הדעת, "והאדם ידע"[לא]) – מאכל אסור פוגע במוחין דקטנות דז"א ("מוחין השייכים למדות"), שהם בגדר כלל בלבד (הבנה כללית-שטחית), ואילו ביאה אסורה פוגעת במוחין דגדלות ("מוחין בעצם"), שהם בגדר פרט (דקות ועומק המוחין).

כאן הכלל הוא פחות והפרט הוא נעלה, על דרך היחס בין השגחה כללית להשגחה פרטית. בספרי החקירה מבואר[לב] כי על אומות העולם (ועל העולם כולו) ישנה השגחה כללית ואילו על עם ישראל (ובפרט על הצדיקים) ישנה השגחה פרטית. אכן, על הגוים אנו מצווים "ואכלת את כל העמים"[לג] (והם מושווים ללחם, "לחמנו הם"[לד]) ואילו היחס של ה' לישראל הוא יחס של איש לאשה, החל מ"'יום חתונתו'[לה] זה מתן תורה"[לו], כנ"ל. וכן, דווקא אצל הגוים האשה מכונה "הלחם אשר הוא אוכל"[לז], בהקש בין האכילה לאשה, בעוד אצל ישראל יש "השגחה פרטית" מיוחדת דווקא על האשה (כפי שמתגלה גם בדיני סוטה). אכן, לפי הקבלה והחסידות ידוע שאליבא דאמת יש השגחה פרטית על כל פרט ופרט[לח] – משום שכל פרט בבריאה שייך לתאות ה' לדירה בתחתונים[לט], על דרך נישואין, ואין לו תחליף – ואף על פי כן מוסבר[מ] שההשגחה הפרטית על ישראל גלויה יותר (והיא בדרך 'תכלית' ביחס לכל הפרטים שהם 'אמצעי'), משום שאנו מגלים את תאות ה', 'מנתבים' אותה[מא] ודואגים למימושה.

יפי ובנים

החילוק האחרון של האור שמח, בין "ראויה לבנים" ל"ראויה לביאה"[מב] – מתוך הדגש ש"חיבת ביאה" היא ביחס לאשה מסוימת, עם מציאת החן המיוחדת שלה – מזכיר מיד את מאמרו של רבי חייא "אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים"[מג]. עיקר הנישואין מכוונים לקיום מצוות פריה ורביה ("אין אשה אלא לבנים"), ולשם כך תקנו עיקר כתובה, אך ההתחלה והיסוד של חיי הנישואין הם מציאת החן של האשה ("אין אשה אלא ליפי"), ודווקא היא המקנה לאשה תוספת כתובה.

מאמרו של רבי חייא הוא דווקא לפי הסדר: קודם כל "אין אשה אלא ליפי", מציאת החן הראשונה מביאה לחיי הנישואין (עד ל"חיבת לילה הראשון"כב), ואחר כך "אין אשה אלא לבנים", דורות ישרים מבורכים שמעמידים האיש והאשה[מד]. זהו סדר מובהק של "דרך ארץ קדמה לתורה"[מה] – "דרך ארץ" של התאהבות ביפי, דווקא מתוך מציאת חן פרטית-אישית בין האיש והאשה (כנ"ל וכדלקמן עוד), קודמת לקיום מצות התורה "פרו ורבו"[מו]. כך מצינו אצל יעקב אבינו, הבחיר שבאבות[מז], שכאשר בא להקים את בית ישראל קודם כל התאהב ברחל, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"[מח], ורק אחר כך העמיד בנים מלאה (והשפחות), כשרק לבסוף זכתה גם רחל להעמיד בנים (עד שמסרה את נפשה על כך בלידת בנימין, "בן אוני"[מט])[נ].

כמובן, לסדר הזה קודמת כוונה כללית להקים בית ולהעמיד דורות, המניע המתוקן לחיפוש אשה, כפי שיעקב יצא לחרן כדי להקים את בית ישראל. אלא שכוונה זו נמצאת ברקע כ'מקיף', שלעתים אף אינו מודע לגמרי – דחף כללי המניע את האדם לצאת לדרכו, כאשר "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[נא] כאשר ה' יזכה אותו ב"חפצי בה"[נב] דווקא, במציאת חן פרטית[נג].

בעצם, זהו גם הסדר של "'יום חתונתו' זה מתן תורה" – ראשית ה' מתאהב בעם ישראל, העם הנבחר שאומר "נעשה ונשמע"[נד] מוצא חן בעיני ה', ולכן מתקיימת החתונה במתן תורה, ורק בהמשך באים הבנים, קיום כל המצוות[נה] להן התחייבנו ב"נעשה ונשמע" (כשגם כאן קדם להכל כלל של 'חיפוש אשה', מבריאת העולם לשם "דירה בתחתונים" ועד לחיזור אחרי כל האומות לפני מתן תורה לישראל[נו]). עיקר כתובה שייך לתכלית של לידת הבנים, וכך עיקר התורה מסיני הוא חלק הנגלה שבתורה, "גופא דאורייתא", המכוון לקיום המצוות, אך "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[נז], היינו הפן הפנימי של התורה, "נשמתא דאורייתא" (ועל דרך מאמר חז"ל[נח] שחלק הפלפול שבתורה ניתן דווקא למשה רבינו, שמצא חן בעיני ה'[נט], והוא נותן אותו לישראל בטובת עין, משום שאנחנו מוצאים חן בעיניו...). לתוספת-כתובה האלוקית הזו אנחנו זוכים מתוך "חיבת ביאה" של ה' אלינו, מתוך מציאת החן שלנו בעיניו – גם כאשר איננו נוהגים כראוי, כדברי האור שמח ש"חיבת ביאה" קיימת גם במקום איסור! – ובכל דור ודור יש תוספת על גבי תוספת, עד לגילוי "תורה חדשה"[ס] על ידי מלך המשיח (ממוצע כל אות ב"תורה חדשה" הוא "חן חן"[סא] – הכל מתוך מציאת חן).