ישראל הבא מחמת גוי

בע"ה

ה' אד"ר תשפ"ד – כפ"ח

הלכות טוען ונטען פי"ד ה"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם המשפחתי השבוע עסק במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין של ישראל שרכש קרקע מגוי ועליו להתמודד עם תביעת בעליה הקודמים. מהדברים עלה המבנה הפנימי של סוגי השבועה השונים, חידוש בנוגע לשינוי הקרקע כשהיא עוברת מיד גוי ליד ישראל ומבנה מחודש של סוגי ה'קליפות' המחזיקות בקרקע שמסביר בפנימיות את המחלוקת. השיעור חותם בהצעה להפשטה אקטואלית של הסוגיא – היחס הנכון לקונספציה ש'קנו' יהודים מאומות העולם.

דין חזקת קרקע בגוי

כותב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פי"ד ה"ה[ב]:

הגוי אפילו אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה

כאשר ישראל מחזיק שלש שנים בשדה שהוא טוען שהיא בבעלותו, ובעלי השדה הקודמים לא מיחו בו, חזקה שהשדה היא שלו והוא לא צריך להביא שטר להוכיח את טענתו[ג]. לעומת זאת, כאשר המחזיק הוא גוי הדין שונה, משום שסתם גוי הוא בחזקת אלים ויתכן שבעלי השדה לא מיחו בו מתוך פחד שיפגע בהם. לכן, כדי להוכיח את בעלותו צריך הגוי להביא שטר[ד] שקוים על ידי בית דין של ישראל[ה].

ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת הסת אלא לישראל

במקרה שיהודי תובע שדה מיהודי לפני שעברו שנות החזקה, ואין ביד המחזיק הנוכחי הוכחה לכך שקנה את השדה, על התובע להשבע "שבועת הסת" שאכן לא מכרה לו[ו]. לעומת זאת, כאשר גוי הוא המחזיק בקרקע ללא ראיה הקרקע חוזרת ללא שבועה.

דרגות של שבועה

הרמב"ם מדגיש "שלא תקנו שבועת הסת אלא לישראל". המגיד משנה מוסיף עליו "ולא מצינו בגמרא בשום מקום היסת על ידי גוי ולא שבועה אחרת, וזה ברור", והאחרונים[ז] ציינו שמלשון הרמב"ם "שלא תקנו" משמע ששבועה דאורייתא יש להשבע גם לגוי. כדי להבין את הענין יותר יש להרחיב קצת את היריעה בענין סוגי השבועות[ח].

ככלל, ישנם ארבעה סוגי שבועות (כאשר לשבועה יכול להצטרף גם גלגול שבועה, בדרגת החומרה של השבועה המקורית):

שבועה דאורייתא, שהיא שבועה בשם ובנקיטת חפץ, והיא חלה בשלשה מקרים – מודה במקצת, שבועת השומרים ובמקרה בו עד אחד מעיד שאדם חייב ממון. כל שבועה דאורייתא היא שבועה שנועדה לפטור את הנשבע מחיוב.

שבועת המשנה, המתבצעת בדומה לשבועה מהתורה[ט], חלה במקרים רבים שתקנו חכמי המשנה. מכל השבועות, זו השבועה היחידה שתתכן בה מציאות של "נשבע ונוטל".

שבועת הסת[י], שלרוב השיטות[יא] נתקנה בזמן רב נחמן[יב] (על ידו[יג] או על ידי חבריו[יד]), במקרים רבים בהם אדם פטור משבועה דאורייתא או משבועת המשנה אך חכמים חייבו אותו להשבע. הפוסקים נחלקו האם שבועה זו היא בשם[טו] אך לכו"ע היא לא צריכה להיות בנקיטת חפץ.

שבועה שתקנו הגאונים ללוה שטוען שאין לו מה לשלם – בלשון ימינו, מי שמכריז על פשיטת רגל – שעליו להשבע שאינו מעלים את נכסיו. שבועה זו, למרות שהיא מאוחרת משבועת הסת, נעשית באופן חמור כשבועת התורה.

המבנה הפנימי של השבועות מקביל באופן מובהק לארבעת העולמות אבי"ע (כאשר בכל שלב של ירידת הדורות נתקנה עוד שבועה, המתאימה לאותו עולם): משה רבינו (וכך כל צדיקי המקרא) הוא נשמה דאצילות ושבועת התורה שייכת לאצילות. התנאים הם נשמות דבריאה[טז] והשבועה שהם תקנו שייכת לעולם הבריאה. דווקא בעולם הבריאה, בו המציאות היא רק בגדר "אפשריות המציאות"[יז], המציאות היולית ו'נזילה' דיה כדי שיהיה כח של "נשבע ונוטל". האמוראים הם נשמות דיצירה^יז ושבועת הסת שייכת לעולם היצירה. הגאונים, אחרי חתימת התלמוד, הם כבר נשמות דעשיה והשבועה שתקנו שייכת לעולם העשיה (שדווקא בו יש מציאות של פשיטת רגל). שבועה זו חמורה כשבועת התורה בסוד "אף עשיתיו"[יח] – ריבוי האצילות במקום העשיה[יט] (שהרי גם עולם האצילות נקרא "אדם דעשיה"[כ] ועליו נאמר "כֻלם בחכמה [המקננת באצילות[כא]] עשית"[כב]).

הנושא העיקרי בנידון דנן הוא שבועת הסת, שבועת עולם היצירה, שדווקא בה מדגיש הרמב"ם שהיא נתקנה לישראל ולא לגוי. עולם היצירה הוא עולם שחציו טוב וחציו רע[כג] – עולם המלחמה בין היצרים. בתוך הנפש, שני היצרים הם היהודי והגוי ("הגוי אשר בקרבך"[כד]), לכן דווקא בעולם היצירה חשובה האבחנה בין יהודי לאינו-יהודי (גם כאשר היהודי אינו נוהג כראוי יש בלבו אהבה מסותרת לה' – האהבה במדרגת עולם היצירה[כה] – שאינה קימת אצל הגוי, וזו מהות ההבדלה ביניהם). לכן, דווקא כאן מודגש עבור מי נתקנה שבועת ההסת (וכפי שנראה מיד, הנידון העיקרי כאן בהמשך ההלכה הוא ההבחנה בין יהודי לגוי דווקא כאשר היהודי בא מכח הגוי).

דין ישראל הבא מחמת גוי

הרמב"ם מסיים את ההלכה:

וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי שאין אכילתו ראיה.

"ישראל הבא מחמת גוי"[כו], הינו יהודי שקנה את השדה הנידונה מגוי, דינו כגוי לענינים שהוזכרו בהלכה זו[כז]. הרמב"ם אומר בפירוש שגם אם אותו יהודי החזיק בשדה שלש שנים בלא שהבעלים המקוריים מחו – אין לו חזקה (כי יתכן שהם עדיין חוששים מהגוי[כח]). ומשמע מדבריו שאם אין לו הוכחה שהשדה נרכשה כדת וכדין מהבעלים המקוריים השדה יוצאת ממנו ללא שבועה הסת כפי שהיתה יוצאת מהגוי ללא שבועה.

הראב"ד משיג ואומר שעל אף שלגוי לא היה צריך להשבע לישראל שבא מחמתו כן צריך להשבע:

א"א יש כאן שבוש ואומר אני שאם מכרה לישראל שישבע היסת [הבעלים הראשונים כן צריכים להשבע הסת.] אע"פ שבא מחמת העכו"ם עכ"ל.

שיטת הרמב"ם נראית פשוטה יותר – אם לגוי אין מחויבים שבועה, מדוע שיתחייבו למי שמקבל את כוחו מאותו גוי?! המגיד משנה מוסיף[כט] שמעבר לכך שאין חיוב בשבועה לגוי, הרי שטענת הבעלות של ישראל שבא מחמתו היא חלשה – הוא אינו יודע בוודאות שהקרקע נמכרה לגוי שמכר לו אותה אלא מתבסס על השמועה-הסיפור מפי אותו גוי[ל]. אם כן, טענתו אינה טענת-ברי אלא טענת-שמא בלבד – ועל טענת-שמא אין מחייבים שבועה גם לישראל[לא]! יתר על כן, הוא מוסיף שהגם שנראה שהראב"ד כאן הולך לשיטתו[לב] שכאשר בן טוען "כך אמר לי אבא" על דבר שלא ידוע לו מעצמו זו טענת-ברי שמשביעין עליה (שלא כדברי הרמב"ם) – הרי שם הוא מתבסס על טענה של יהודי כשר. לעומת זאת, כאשר הוא מתבסס על טענת בן אומות העולם, עליהן נאמר ש"פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"[לג], אין זו טענת-ברי ובודאי לא ראוי להשבע לו.

לכן עיקר ה'לומדות' בסוגיא הוא בנסיון להסביר את טעמו של הראב"ד, ונאמרו בכך כמה טעמים:

הלחם משנה אומר[לד] שתקנת שבועת הסת איננה בשל כח הטענה של הטוען (וכאשר טענת ישראל היא מכח הגוי אכן היא לא עדיפה על טענת הגוי עצמו) אלא מתוך דאגה שלא יגרם נזק לישראל. לכן, ביחס לגוי לא תקנו את התקנה, והעמידו את הדברים על דין תורה, אך כאשר נכנס ישראל במקומו כן חששו חכמים לנזק שלו ולכן יש להשבע לו.

וקרוב לדבריו כתב הרמ"ז[לה] שהסבה שלא תקנו שבועת הסת לנכרים היא משום שממונם הפקר[לו], אך ברגע שהקרקע בידי ישראל בטל טעם זה ועליו להשבע.

החתם סופר אומר[לז] שהשבועה לישראל איננה בשל טענת הגוי (שהרי מפורש בגמרא "מי איכא מידי דאילו גוי אמר לא מהימן ואילו אמר ישראל משמיה מהימן?!"[לח]) אלא משום שיש שבועת הסת כאשר "רגלים לדבר" ו"אין לך רגלים לדבר יותר מזה שראה העכומ"ז אוכל ג' שנים והישראל אחריו ג' שנים ושותק, ועל זה לבד משביעין היסת".

והאור שמח כתב[לט] שטעם הראב"ד כאן הוא לא משום תקנה לגוי או למי שבא מחמתו, אלא לפי שיטתו[מ] ש"כל נוטל נשבע", לכן הישראל שנוטל את הקרקע מישראל שמוחזק בה צריך להשבע[מא].

לאור המבואר לעיל, שהדיון כאן בנוגע לשבועת הסת מתחולל בעולם היצירה, עם ההבחנה בין ישראל לעמים, אפשר להוסיף כאן עוד התבוננות פנימית: האם כאשר הגוי מכר את השדה לישראל חל שינוי בשדה עצמו? בגשמיות לא חל שינוי, כמובן, ומדובר באותו נכס. אבל ברוחניות כשהנכס עובר ידים חל בו עצמו שינוי, כמאמר חז"ל על "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבֻלו סביב. לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו"[מב] – "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך"[מג]. כאשר הנכס נמצא ברשות הגוי – בקנין או בגזל (באופן כזה שהיהודי חושש אפילו למחות) – הוא נמצא בגלות חמורה. כאשר הנכס נמכר לישראל ונמצא בידיו יש לו תקומה – הוא משנה 'צורה' פנימית מ'צורה' של גוי ל'צורה' של יהודי (מושג הצורה שייך לעולם היצירה), ולכן יתכן שדינו ישתנה, כדעת הראב"ד. עולם היצירה הוא גם הדרגה הרוחנית של ארץ ישראל (לעומת חוץ לארץ, שבדרגת עולם העשיה)[מד]. לכן, על אף שלא מצינו בכך חילוק בהלכה, יש מקום לומר שבארץ ישראל יותר מורגשת התקומה על ידי רכישת היהודי (וממילא מובן יותר שיהיה שינוי דין כשהקרקע עוברת ליד ישראל).

הקליפות הטמאות וקליפה דאצילות

כדי להבין יותר את ענינו של "ישראל הבא מחמת גוי" ואת המחלוקת בדינו נרחיב מעט את היריעה[מה]:

לגוי עצמו אין חזקה משום שהוא דומה לגזלן. על שאלת הגמרא[מו] "היכי דמי גזלן?" עונה רבי יוחנן "כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא" ורב חסדא אומר "כגון בית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון". לדעת חלק מהראשונים[מז] רבי יוחנן ורב חסדא חולקים ואחרים אומרים[מח] שזו לא מחלוקת אלא שתי דוגמאות שונות. להלכה, לגזלן הראשון אין חזקה רק בשדה שהוא הוחזק בה בגזלנות, וגם אם הוא טוען שקנה אותה לאחר מכן וישב בה שלש שנים – אין מאמינים לו. לעומתו, למי למוחזקים על הריגת נפשות – וגם לבניהם אחריהם[מט] – לא תועיל חזקה בשום שדה, משום שאימתם מוטלת על הבריות.

בגוי, אף על פי שבסתם דינו כגזלן משום שהוא מוחזק כאלים, יש קולא מסוימת ביחס לגזלן, המתבטאת דווקא במקרה שהם חוזרים למוטב: לגזלן שעשה תשובה יש נאמנות מכאן ואילך, אך לא על העבר, ולכן אם הוא טוען שהחזיר את השדה שבידו ושוב קנה אותה – אין מאמינים לו. לעומת זאת, אם הגוי התגייר יש לו חזקת נאמנות גם על אותה שדה, ומכיון שאם ישב כיהודי שלש שנים בשדה וטען שקנה אותה לאחר הגיור הריהו נאמן, הוא נאמן גם לטעון שקנה אותה כגוי[נ] (משום שבניגוד לגזלן "אין כאן שום חזקה לריעותא"[נא]).

את שלשת חסרי-החזקה הללו – גוי, גזלן 'סתם' וגזלן שהוחזק כהורג נפשות[נב] – יש להקביל לשלש הקליפות הטמאות לגמרי, המכוונות גם כנגד העולמות בריאה-יצירה-עשיה[נג], מלמעלה למטה: בתניא מפורש[נד] שגם נפשות אומות העולם (אם אינם מחסידי אומות העולם[נה]) הן מהקליפות הטמאות, אך פשוט שאיסור גזל ואיסור רצח החמור ממנו שייכים עוד יותר לעומק הקליפות (וכך יוצא שיהודי גזלן וקל וחומר רוצח נחות מגוי שאיננו כזה – אף שאצל הגוי השרש בקליפה הוא מצד נפשו ואצל היהודי רק מצד מעשיו – על דרך המבואר בתניא[נו] בכלל על נחיתות החוטא ביחס לכל הקליפות, וכידוע[נז] ממורנו הבעל שם טוב בבחירת בעל-עגלה שיש עדיפות לגוי מאמין על כופר, גם אם הוא יהודי). "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"[נח], כאשר היחס בין חוץ-לארץ וארץ ישראל הוא בין עולם העשיה לעולם היצירה[נט], לכן הגזלן-הרוצח של רב חסדא הבבלי שייך לעולם העשיה והגזלן (בשדה מסוימת) של רבי יוחנן הארץ-ישראלי שייך לעולם היצירה. הגוי, שמעל שניהם – ואם יתגייר תהיה לו נאמנות מלאה – שייך לקליפה של עולם הבריאה.

על גבי המבנה הזה מובנת יותר המשמעות הפנימית של "ישראל שבא חמת גוי": ככלל, ישראל שייך לקדושה – סוד עולם האצילות בו נמצאים "אצילי בני ישראל"[ס]. דינו של ישראל שבא מחמת גוי הוא כגוי השייך לקליפה של עולם הבריאה, אך כמובן שהוא למעלה ממנו – הוא מקביל לקליפה דאצילות (שנקראת קליפת "ראומה", ומשמעותה הפנימית היא החצנת-הבלטת הבטול – של עולם האצילות – באמירת 'ראו מה', ראו את ה"מה"-הבטול שלי[סא]). על עולם האצילות נאמר "לא יגורך רע"[סב] ולכן הקליפה דאצילות אינה עומדת בעולם האצילות אלא בראש עולם הבריאה[סג]. מכאן תובן מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע אליו – הרמב"ם סבור שהוא כגוי לכל דבר, גם לענין שבועה, משום שבפועל הקליפה דאצילות עומדת בעולם הבריאה (כקליפת הבריאה, הגוי במבנה דנן), ואילו הראב"ד אומר שאף על פי כן זו קליפה דאצילות, שעדיין יש לה זיקה לאצילות, ולכן הדין הוא שונה.

של מי הקונספציה?

את כל הענין אפשר 'להפשיט' ממקורו – דיני חזקה ושבועה – ולשייך אותו לאקטואליה. מאז שפרצה מלחמת שמחת-תורה כולם מדברים על ה'קונספציה'[סד] (ועם כל ההסתייגות החריפה מהנטיה לקחת מלה פשוטה בלועזית לעשות ממנה סוג של 'עבודה זרה' – מושג שהוא 'קדש קדשים' וכל השיח סובב סביבו – זהו המושג שנמצא היום בתודעה). ודאי שמקור הקונספציה הבעייתית הוא אצל הגוים – החל מארצות הברית (מדינה שהרבי קורא לה "מלכות של חסד"[סה], היינו הגוי שלמעלה מגזלן ורוצח מובהקים) – אלא שהיהודים שמנהיגים את המדינה 'קנו' את הקונספציה הזו מרצון או מתוך תחושת כורח. כאן הנידון הוא האם ברגע שמזהים את המקור השלילי של הקונספציה היא נשללת לחלוטין, בדיוק כפי שעלינו לדחות כל קונספציה גויית, או שהעובדה שיהודים 'קנו אותה', והרי הם "ישראל הבא מחמת גוי", משנה את היחס ונותנת יותר מקום ל'בירור' ו'קירוב' ביחס אליה[סו] כדי לקרב את האוחזים בה ולמצוא בשיטתם ניצוץ של אמת.

הרמב"ם, רבי משה בן מימון, נוקט בגישתו של משה רבינו – "משה אמת ותורתו אמת"[סז] – שרוצה להרחיק בשתי ידים כל חשיבה שקרית וזרה מישראל. הראב"ד, רבי אברהם בן דוד, נוטה לדרכו של אברהם אבינו, "אב המון גוים"[סח], שרוצה לחבוק את כולם ב"חסד לאברהם"[סט] ולעשות נפשות לקדושה גם בקרב העמים. אברהם אבינו קונה מיד עפרון את הקנין היהודי הראשון בארץ ישראל והוא נעשה בו "ישראל הבא מחמת גוי". עפרון הוא דוגמה מובהקת לגוי שאי אפשר לסמוך כלל על דיבורו, שהרי "אמר הרבה ואפילו מעט לא עשה"[ע], ואף על פי כן אברהם קונה ממנו את השדה לעיני כל באי שער עירו וגורם ל"תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך", כנ"ל. חברון, עירו של עפרון, מתאימה לקבורת מתים[עא], בסוד "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[עב] – האחיזה של הגוי החי דווקא בישראל המת, והקשר הנפשי אליו, יכולים להיות מבוא להתעלות וגיור שלו (כרצונו של אברהם אבינו), כתינוק שנולד-מחדש מתוך הקבר.

אמנם "ממשה עד משה לא קם כמשה"[עג], אך המדובר הוא במשה כ"גואל ראשון", בעוד משה כ"גואל אחרון" יכריע בחלק מהדברים באופן שונה, בנטיה לאברהם אבינו הראשון (שביחסו לאומות העולם הריהו מצטייר כדמות המשיח לעולם כולו[עד]), ה'חריף' בלומדות ויש לו תחושה פנימית מהו הרצון העליון. כך, דווקא בנידון דנן, עיקר ה'לומדות' היא בדברי הראב"ד ויש לצדד לפסוק כמותו, לפחות בנידון ה'מופשט' העולה מהדברים, כדי לקרב גם "ישראל הבא מחמת גוי" ומכח כך, בסופו של דבר, גם את הגוי עצמו.