תקיפי ארץ ישראל

ליל שבת אמֹר תשפ"ד – כפ"ח

הנהגה שחותרת לשינוי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לנשים ובנות בליל שבת האחרון נלמד מאמר קצר ועמוק של אדמו"ר הזקן, שיש לו השלכות אקטואליות על המציאות היום. המאמר, שמסביר את ההבדל בין "חסידי דבבל" ל"תקיפי ארעא דישראל", עם משל מיוחד מעולם הפיזיקה, מלמד אותנו על המעבר שאנחנו צריכים לעשות היום להנהגה ארץ-ישראלית תקיפה ונעימה – הנהגה שתביא גאולה לעם ישראל בארץ ישראל ותחולל שינוי לטובה בעולם כולו.

שבת שלום. נלמד מתוך הספר "בונה ירושלים" – ספר תורות קצרות של אדמו"ר הזקן שנדפס בירושלים. רוב המאמרים שיש בו נכנסו אחר כך לספר מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, כך שמי שאין לו את "בונה ירושלים" יכול ללמוד אותם שם. בחרתי ללמוד משהו שיש לו משמעות אקטואלית למה שאנחנו צריכים היום.

נתחיל ללמוד את תורה צג[ב]:

חסידים בבבל ותקיפים בארץ ישראל

מה בין חסידי דבבל לתקיפי ארעא דישראל.

בבבל היו חסידים, "חסידי בבל" – כל אמוראי בבל היו אנשים גדולים, אך יש דוגמאות מיוחדות לחסידים – ובארץ ישראל היו תקיפים, "תקיפי אדרעא דישראל"[ג]. בבל היא השם הכללי לחוץ לארץ, כאשר כיום הגלויות שבחוץ לארץ כולן נקראות בבל, מקום של בלבול[ד], לעומת ארץ ישראל שהיא מקום של בהירות. הבעיה היא כאשר הבלבול של בבל חודר גם לארץ ישראל. "חסידי דבבל" ו"תקיפי ארעא דישראל" מזכירים את מאמר הזהר[ה] שבחוץ לארץ נמצאים "בנוי דאברהם", בניו של אברהם איש החסד, ואילו בארץ ישראל נמצאים "בנוי דיצחק", בניו של יצחק שמדתו גבורה ותוקף.

דוגמה אחת בחז"ל[ו] להבדל בין "חסידי דבבל" ל"תקיפי ארעא דישראל" היא ההבדל בין רב הונא ורב חסדא – תלמידי רב, בדור השני של האמוראים – לרבי יונה אבוה דרבי מני[ז] (שלא כל כך מוכר ממקרים נוספים – רבי יונה לא נשמע כמו שם כל כך תקיף... אבל הוא מתקיפי ארץ ישראל). כאשר היתה עצירת גשמים רב הונא ורב חסדא היו מתכנסים יחד להתפלל כדי שירד גשם – מודגש שלא די בתפלה של אחד מהם כדי להוריד גשם וכאשר הם מתכנסים יחד להתפלל לא מפריע להם שידעו שיש כאן צדיקים שמתפללים ויורד גשם. לעומתם, כאשר נצרכו למטר בארץ ישראל רבי יונה אבוה דרבי מני היה אומר בבית שהוא יוצא לקנות תבואה – אפילו לאשתו הוא לא סיפר שהוא הולך להתפלל – והיה יוצא למקום עמוק להתפלל בו, לקיים "ממעמקים קראתיך הוי'"[ח]. כאשר התחיל לרדת הגשם עליו התפלל הוא חזר לביתו, וכאשר אשתו שאלה אם הביא את התבואה הוא ענה לה 'העיקר שיורד גשם, כעת כבר תבוא רווחה'. התקיפות שלו מתבטאת בכח שלו להוריד גשם בתפלתו לבדו, אך לצד התקיפות הוא נוהג בצניעות גמורה, שאיש לא ידע על מעשיו.

דוגמה נוספת בחז"ל[ט] ל"חסידי דבבל" היא רב נחמן בר יצחק – תלמידו של רבא, בדור החמישי של האמוראים, שהחל בעריכת התלמוד שלפנינו. לעומתו, הדוגמה ל"תקיפי ארעא דישראל" היא ריש לקיש[י], אחד הגיבורים שלנו[יא], שהוא ודאי דמות של אדם תקיף – בתחלה הוא היה ראש השודדים, שהיה קופץ מההר לתוך מי הירדן, ולאחר שחזר בתשובה הוא היה תלמידו וגיסו של רבי יוחנן, שהיה מקשה עליו קושיות ומחדד אותו[יב]. את רב נחמן בר יצחק וריש לקיש יזכיר כאן אדמו"ר הזקן.

רוח וקרן

כדי להבין את ההבדל בין חסידי בבל לתקיפי ארץ ישראל משתמש אדמו"ר הזקן במשל:

להבין בחינת קרן כי בחינת רוח הוא שטח כמו רוח מזרחית רוח מערבית ואין בכל ארכו מעלה באיזו מקום ממנו יותר מחבירו. אבל בחינת קרן הוא מקום עליה שעולה על ידה מרוח א' לחבירו והוא בעצמו אינו מחזיק מקום כי אינו אלא נקודה א' אבל הוא יותר מעולה מפני היותם נתעלים על ידו וד"ל.

מה הוא אמר כאן? יש בבית ארבעה קירות – קיר מזרחי, קיר מערבי, קיר דרומי וקיר צפוני. כל קיר נקרא רוח, כיוון אחד מארבעת הכיוונים. כל קיר הוא חלק, הוא ישר, בלי עליות. כל קיר הוא שטח, אבל בין כל שני קירות יש קרן זוית – הקרן היא לא שטח והיא אפילו לא קו, אין לה ממדים, אבל היא הנקודה של השינוי, תפנית משמעותית של תשעים מעלות. לשינוי הזה אדמו"ר הזקן קורא עליה – ברוח אין עליה, אבל הקרן היא נקודת-תפנית, נקודה של שינוי מוחלט, של עליה, שגורמת גם עילוי לזולת.

חסידי בבל הם בבחינת רוח. המנטליות של הרוח היא מנטליות של שויון, הכל שוה בלי שינוי. תקיפי ארץ ישראל הם בבחינת קרן – נקודה של שינוי כיוון, של תשובה שהיא שינוי לטובה. המנטליות של חסידי בבל, של החיים בחוץ לארץ, היא של קיום – דאגת קיום, דאגה שמה שנמצא ימשיך להתקיים, שלא תהיה התדרדרות. זו גם המנטליות של ההנהגה בחוץ לארץ – נשיא ארצות הברית דואג לקיום. אבל בארץ ישראל יש מנטליות אחרת, מנטליות של שינוי – כל כמה שחשוב לשמור על הקיים, חשוב לשרוד, העיקר בארץ הוא החתירה לשינוי ולהתעלות. כשם שעולים לארץ ישראל, הגבוהה מכל הארצות[יג], כך פועלת הארץ עליה פנימית בנו ונותנת כח להעלות גם את הזולת. זהו התפקיד של ההנהגה בארץ ישראל – לחולל שינוי, לגרום להתעלות שלנו וגם של כל העולם.

והנה ארץ ישראל הוא בחינת קרן אף על פי שהיא בחורבנה דהיינו ההתקרבות אל ה' יותר נקל להגיע שם וד"ל.

הדוגמאות של "תקיפי ארעא דישראל" הן הרבה שנים אחרי חורבן הבית, ארץ ישראל בחורבנה. גם היום, כל עוד לא זוכים לבית המקדש, ארץ ישראל היא בחורבנה. אבל גם בזמן החורבן ארץ ישראל היא בבחינת קרן, ויש בה את הכח של השינוי וההתעלות – הכח להתקרב אל ה'. אולי אדמו"ר הזקן רומז כאן לקשר בין השרשים קרן ו-קרב, שרק האות האחרונה שבהם מתחלפת, חילוף ב-ן.

מה שאין כן בבחינת רוח שהכל הולך בדרך א' בלא עלי' כו'.

אדמו"ר הזקן חוזר שוב לקרן ונותן דוגמה נוספת:

והוא ענין העמוד שבגן עדן התחתון שמתעלים בו הנשמות לגן עדן העליון (כמ"ש בזהר וס' הבהיר).

כתוב בספרי הקבלה, בזהר[יד] ובספר הבהיר[טו], שבין גן עדן התחתון לגן עדן העליון יש עמוד חלול ש'שואב' את הנשמות להתעלות דרכו מלמטה למעלה. גם בין ימות החול יש מעבר כזה, זמן של 'אין' שבו הנשמות נשאבות להתעלות מעבודת החולין לקדושת השבת – זהו הזמן שבו אנחנו נמצאים כעת, שעולים בו מימות החול לשבת.

קרן משה ומשיח

גם ברוחות יש מעלה, כמו שכתוב "מארבע רוחות בואי הרוח"[טז] (פסוק בנבואת יחזקאל שהיתה בבבל, המקום של הרוח-השטח), אבל העיקר הוא המעלה של הקרן. קרן בגימטריא 350, אבל אם מחשבים את ה-ן הסופית בחשבון גדול דמנצפ"ך, בו היא שוה 700, קרן שוה 1000 – סוד "אלף אורות" להם זכה משה במתן תורה והם נלקחו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו כל שבת[יז]. ה' רצה לתת לכל ישראל את המעלה של הקרן, שכולנו נהיה עם כח העילוי של "תקיפי דארץ ישראל", אבל לא זכינו. האורות האלה חוזרים למשה אחרי הסליחה על חטא העגל כאשר "קרן אור פני משה"[יח] – משה זוכה לבחינה הזו של ארץ ישראל.

במשיח כתובה המלה רוח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[יט] – אבל מכך שיש בו ארבע רוחות אפשר להבין שיש לו דווקא את התכונה של קרן, הוא כל הזמן עובר מרוח לרוח, בתנועה ספיראלית של שינוי והתעלות. [אנחנו מבקשים "הרם קרן משיחך"[כ].] כן, זה מתחיל מדוד מלכא משיחא, עליו כתוב "רמה קרני בהוי'"[כא] – "'קרני' ולא פכי"[כב], דווקא דוד המלך נמשח מקרן ומלכותו נמשכת לנצח.

ענוה חסידית ותקיפות מתוך בטול

וזהו ענין תקיפי א"י פירוש שאינם חסידים מופלגים במדריגות השפלות בעצמם ובעבודת ה' עד למעלה,

חסידי בבל הם "מופלגים במדריגות השפלות בעצמם" – כלומר, הם משפילים את עצמם. יש להם מודעות עצמית, והם מתגברים עליה ומשפילים אותה – מה שנקרא בסגנון החב"די בטול היש. הם גם עסוקים "בעבודת ה' עד למעלה" כל הזמן – תפלה הם מתפללים, תורה הם לומדים ומצוות הם מקיימים, כל הזמן הם רק עסוקים באחד הקוים של עבודת ה'. לכאורה, לא יכול להיות יותר טוב ממישהו שמופלג במדת השפלות, שאנחנו כל כך אוהבים, ועסוק כל הזמן בעבודת ה'. אבל יש משהו יותר טוב – לא רוצים להיות רק מחסידי בבל, אלא מתקיפי ארץ ישראל.

כשאנחנו רוצים להיות חסידים – אין הכוונה רק לחסידי בבל, רוצים את המדה של ארץ ישראל. לתקיפי ארץ ישראל יש הנהגה אחרת:

רק הם מתנהגים בדרך שררה וגאוה כו' כענין ריש לקיש שלא היה מספר עם שום אדם כו'.

תקיפי ארץ ישראל מתנהגים בדרך שררה וגאוה. מה הכוונה? כמו שכתוב על מלך, שיש לו רוממות עצמית – הוא מרומם בעצם ממי שסביבו. ריש לקיש לא היה מספר עם שום אדם[כג], מתוך הרוממות העצמית שלו. ריש לקיש גם עסק בעוד דברים, לא ראו אצלו שהוא כל הזמן עסוק "בעבודת ה' עד למעלה".

והי' מדריגתם למעלה ממדרגות חסידי דבבל כמו רב נחמן בר יצחק שהיה בו בחינת הענוה ושפלות עד מאד ובבחינת עבודה עד למעלה ראש כו' וד"ל.

מה הענוה של רב נחמן בר יצחק? כמו שאמרנו, הוא התחיל לערוך את הגמרא – הוא אמר שאין לו שום חידוש, 'אני רק כותב את התורות של הרביים שלי', רק אוסף את דברי החכמים, מסדר ועורך אותם[כד]. מי דומה לכך בדורות הבאים? הבית יוסף, שלכאורה לא מחדש – רק מעתיק ומסדר את דברי הראשונים שקדמו לו. מתוך הסדר הוא גם מגיע למסקנה בשלחן ערוך. הוא מביא את שלשת עמודי ההוראה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש – ופוסק על פי רובם, שנים כנגד אחד. הכל אצלו מתוך ענוה, וכתוב שלכן נפסקה הלכה כמותו[כה]. ובכל אופן, עם כל המעלה של הענוה והשפלות של חסידי בבל, תקיפי ארץ ישראל במעלה יותר גדולה. איך יתכן?

ואין זה כי אם מחמת שבחינת ארץ ישראל היא בחינת קרן שהוא בעצמו אינו כלום ומכל מקום יותר מעולה מפני שנתעלים על ידו וד"ל.

השפלות והענוה של חסידי בבל היא על רקע של הרגשת מציאות, שטח עם ממדים, אבל התקיפות של תקיפי ארץ ישראל באה על רקע של בטול מוחלט – בטול במציאות, בלשון החסידות – הוא בעצמו אינו כלום, גאָרנישט מיט נישט, אבל יש בו כח של שינוי, כח לגרום התעלות. במושגים שדברנו עליהם לאחרונה[כו], כאשר רבי מנחם מענדל מויטבסק בחוץ לארץ יש לו שפלות[כז], אבל דווקא כשהוא עולה לארץ הוא צריך לבטל את הכל והוא מגיע למדרגה של "השפל באמת", שהוא באמת לא-כלום, ודווקא כך הוא עולה ומעלה את כל העולם[כח].

"שדי בר לקישא במיא"

וזהו שדי בר לקישא במיא עם היות שהיה רב מופלג וגדול בישראל לא רצה להשתמש במי שהי' שונה ד' סדרים.

הגמרא מספרת שריש לקיש היה צריך לעבור נהר – כבר בתקופה שהוא לא מיד קופץ למים בעצמו... – ומישהו העביר אותו על הכתפים. תוך כדי שהם עוברים במים ריש לקיש שואל אותו 'אתה יודע לקרוא? לומד מקרא?' והוא עונה שכן, אז ריש לקיש שואל אם הוא למד משנה והוא עונה שכן, עד שמתברר שהוא בקי בארבעה סדרים מתוך ששה סדרי משנה. ריש לקיש לא רצה להשתמש בתלמיד חכם, במי שיודע ללמוד ארבעה סדרים, והוא אמר לו "שדי בר לקישא במיא" – הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, כמו הרבי ר' זושא, ואומר לאותו יהודי 'זרוק את ריש לקיש למים'. הוא גדול הדור, כמו שהרבי יהיה על הכתפים של מישהו שקצת יודע ללמוד, אבל התגובה הספונטנית שלו היא 'אני שום דבר, אסור להשתמש בתלמיד חכם כמוך – זרוק אותי למים!'.

בכל אופן, אותו יהודי אמר שהוא רוצה לשמש אותו, ואז ריש לקיש אמר לו שכדי שיהיה מותר לו לקבל את השימוש שלו הוא צריך ללמד אותו משהו חדש, שהוא עוד לא יודע, כדי שייחשב תלמידו. ריש לקיש מלמד אותו מאמר של רבי זירא – שהוא בעצמו מחסידי בבל שעלה לארץ ישראל וצם מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל ולזכות לתורת ארץ ישראל[כט]. ההלכה שהוא אומר היא בעצם חומרה של בנות ישראל, שהחמירו על עצמן "שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" – החידוש הוא שחכמי ישראל קבלו את החומרא הזו, מנהג ישראל של הנשים, למרות שיש בו גם בטול פריה ורביה[ל]. מענין שזו ההלכה שהוא מלמד אותו, והיא בעוד הקשרים[לא] הדוגמה לסתם הלכה פסוקה – להלכות שצריך לברך עליהן ברכת התורה. כנראה יש קשר בין תוכן ההלכה הזו למדה של "תקיפי ארעא דישראל". אחרי שהוא מלמד אותו הלכה הוא מסכים שהוא ישמש אותו. בכל אופן, מהתגובה הספונטנית שלו רואים שהוא אינו כלום בעיני עצמו:

כי בחינת קרן הוא שאינו יודע כלום באמת וד"ל

עם כל התוקף שלו, אין לו שום הרגשת עצמו – הכל בא מתוך בטול. גם כאשר משה רבינו זוכה לבחינת הקרן, כנ"ל, כתוב בו "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"[לב], הוא באמת לא יודע כלום.

(ועפי"ז יובן סדר הדגלים ושאלת ראב"ש את אביו בסוד היחוד וד"ל).

המאמר מסיים בכך שמתוך ההסבר הזה אפשר להבין את סדר הדגלים ואת השאלה של רבי אלעזר בנו של רשב"י לאביו על היחוד – זה נשאר גם כעת וד"ל...

חלקיקי כח וחלקיקי חומר

כדי להבין קצת יותר טוב נשתמש במשל מהמדע החדיש – מתאורית הקוואנטים (לא הכי חדש, כבר קרוב למאה שנה). לפי תיאורית הקוואנטים, כל החלקיקים[לג] ביקום מתחלקים לשני סוגים[לד] – פרמיונים (על שם המדען פרמי), שהם חלקיקי חומר, חלקיקים בעלי מסה, כמו האלקטרון (ושאר מרכיבי האטום), ובוזונים (על שם המדען בוסה, מדען הודי שעבד עם איינשטיין), שהם חלקיקי כח, חלקיקים שלרובם אין מסה, כמו הפוטון של האור.

חסידי בבל הם כמו פרמיונים, חלקיקי חומר, שיש להם מסה – יש להם הרגשת היש, שהם עסוקים בבטול שלה, והעיקר אצלם הוא הקיום והממשות, ההתמדה של המציאות, שלא תהיה התדרדרות שלה. תקיפי ארץ ישראל הם כמו בוזונים, חלקיקי כח – אין להם שום מסה של ממשות והרגשת עצמם, אבל יש בהם מטען אדיר של כח לחולל שינוי במציאות, להיות קרן זוית שמתעלים על ידה. משיח הוא "עני ורֹכב על חמור"[לה], הוא רוכב על החומר[לו], אבל הוא עצמו בלי מסה, כמו חלקיק של כח בלבד.

הבדל עיקרי בין שני סוגי החלקיקים הוא ה'ספין' שלהם – כל דבר ביקום מסתובב סביב עצמו, אבל ה'ספין' של הפרמיונים הוא 'חצי' (חצי, אחד וחצי, שנים וחצי וכו') והספין של הבוזונים הוא 'שלם' (אחד, שנים וכו'), בדומה לכך שבבית המקדש יש 'מדות שלמות' (הנמדדות באמות שלמות) ו'מדות שבורות', כמו "אמתים וחצי ארכו"[לז] של ארון הקדש. קודם כל, מיד אנחנו נזכרים בסוד של "שלם וחצי"[לח] – שמופיע גם בשם י-ה, ביחס בן שתי האותיות, וגם ביחס בין שתי המלים "הוי' אחד"[לט]. אבל יש כאן גם הסבר למאמר חז"ל בקשר לתלמידי חכמים בבבל ובארץ ישראל, ש"חד מיניהו כתרין מינן"[מ] – אחד מתקיפי ארץ ישראל (שנמשלו לבוזונים, עם ספין שלם) שקול כנגד שנים מחסידי בבל (שנמשלו לפרמיונים, עם ספין חצי), יחס של "שלם וחצי".

יש מבנה יסודי של י-ה-ו-ה שכל אחת כאן מן הסתם יודעת: זמן-מקום-כח-חומר[מא]. בתאורית היחסות הפרטית אינשטיין חבר את הכח והחומר – יחוד ו-ה – בנוסחה של שקילות המסה והאנרגיה (E = mc2). בתאורית היחסות הכללית הוא חבר את הזמן והמקום – יחוד י-ה – למרחב אחד של זמן-מקום. הוא כל החיים שאף לתאוריה אחת שתייחד את הכל, יחוד י-ה ב-וה, אבל הוא לא כל כך הצליח בכך (בגלל אי-ההצלחה לחבר יחד את כח המשיכה עם שאר שלשת הכוחות של ה'כח', ה-ו שבשם)[מב], הוא השאיר משהו גם למשיח... לפי המושגים האלה, אם תקיפי ארץ ישראל הם כח וחסידי בבל הם חומר – החיבור ביניהם הוא יחוד ו-ה, חיבור של חתן וכלה.

בשנים האחרונות יש ניסויים להמיר בין שני החלקיקים, להפוך פרמיונים לבוזונים ובוזונים לפרמיונים – כמו תלמידי חכמים שעולים מבבל לארץ ישראל (דוגמת רבי זירא, כנ"ל) או שהולכים מארץ ישראל לבבל (דוגמת רב, שעבר מארץ ישראל לבבל ונעשה לראש חכמי בבל[מג], יחד עם שמואל בן דורו). החלקיק הכי מיוחד נקרא 'החלקיק של היגס' – הוא חלקיק של כח, עם ספין שלם, ובכל זאת יש לו מסה. מסבירים שהוא החלקיק שמהווה את עצם מציאות החומר מתוך חלקיקי הכח.

בסופו של דבר, צריכים את שתי הבחינות. נעשה רמז: רוח ועוד בבל עולה 248 – חֹמר, בדיוק כמו שהסברנו שזו השייכות לחלקיק חומר. רמח גם בגימטריא אברהם, איש החסד, שמתחיל כאחד מחסידי בבל, בחוץ לארץ, אך ה' אומר לו "לך לך"[מד], הוא הולך לארץ כדי להפוך לחלקיק כח. כשמחברים גם את קרן-ארץ ישראל עולה הכל 1430 – הכל פעמים הוי' (וכו'), צריכים את כל החלקיקים כדי לגלות שהכל הוא ה'.

מקל נעם ומקל חֹבלים

אחד מספרי הנבואה הכי סתומים הוא ספר זכריה – שהתנבא בתחלת ימי בית שני – משום שהנבואות שלו הן משלים שלא תמיד מבינים את הנמשל. באחת הנבואות ה' אומר "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חֹבלים וארעה את הצאן"[מה]. כשמזכירים את הפסוק הזה ישנו מאמר חז"ל שכולם חושבים עליו, אבל יש לנבואה הזו קודם כל פשט, שגם מלמד אותנו הרבה. מה הפשט?

פשט אחד הוא ההסבר של רש"י, שמקל הוא מלך-שליט, ומדובר כאן בשתי הממלכות – ממלכת הצפון, ממלכת ישראל, שהיא המקור של השלטון החילוני עד היום, וממלכת הדרום, ממלכת יהודה, הממלכה הדתית. איך היתה קריעת הממלכות? כאשר נפטר שלמה המלך, ורחבעם היה מיועד לרשת אותו, באו העם – הנציג שלהם היה ירבעם – וטענו שאביך הכביד עלינו מאד, במסי כסף וקשה מכך במסי עבודה, לחצוב אבנים בהר וכו', ואנחנו מבקשים שאתה תקל מעלינו. היו לרחבעם שני סוגי יועצים – היועצים הזקנים, שאמרו לו שכדאי לקבל את בקשת העם הפעם ולהבטיח שיקל מעליהם, והיועצים הצעירים (שנקראים "הילדים", בהיותם בעלי חשיבה ילדותית, מוחין דקטנות), בני כתתו שהיו בגילו (41), שאמרו לו שעליו דווקא להכביד על העם, לומר להם "אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים"[מו]. רחבעם שמע בעצת הצעירים – כל האסונות שהמשיכו מאז ועד היום היו כי הוא לא שמע לזקנים אלא לצעירים – ורוב העם, עשרת השבטים, החליט לעזוב אותו ולהמליך את ירבעם. רחבעם לקח לעצמו "מקל חובלים", הנהגה שמכבידה על העם, וירבעם הנהיג ב"מקל נעם", מתוך התחשבות בעם. הנזק המידי היה שני עגלים במקום העליה לעבודת בית המקדש והוא המשיך עד לחורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים עוד לפני חורבן בית המקדש. כתוב שירמיהו הלך והחזיר את מי שהוא היה יכול מעשרת השבטים[מז], אבל לגבי השאר יש מחלוקת האם הם עתידים לחזור או שלא. אנחנו רוצים שהם יחזרו, לכן אנחנו מדברים על המהפכה הרביעית[מח] – יש ודאי מליוני נשמות שנטמעו בין האומות, נשמות ששייכות לעשרת השבטים, וצריך לעורר אותן לחזור לעם ישראל. בכל אופן, זהו הפשט של רש"י, שיש הנהגה ב"מקל חובלים", שגרמה לפיצול הממלכה, ויש הנהגה ב"מקל נעם".

גם למלבי"ם יש פשט חשוב – הוא מסביר ששני המקלות צריכים להיות שייכים לאותו שלטון, הם צריכים להיות במשרדים שונים: ביחסי החוץ, בפניה אל האומות, צריך "מקל חובלים" – שימוש בתוקף הנכון, בהגנה ובמלחמה עד לנצחון מול האויבים. לעומת זאת, במשרד הפנים, ביחס לנתינים מעם ישראל, צריכים "מקל נעם" של רכות והתחשבות. הבעיה עליה מוכיח הנביא, אומר המלבי"ם, היא שהיחס מתהפך – השלטון מתייחס לבני עמו ב"מקל חובלים", במקום בהתחשבות הדרושה, וכלפי האומות נוקטים ב"מקל נעם", עומדים בהכנעה ובקבלת התרבות הזרה שלהם. זו בעיה שבהחלט מוכרת גם היום.

חז"ל רוצים שאת הפשט של הפסוק נקח ממפרשי הפשט, והם מוסיפים את הדרשה המוכרת[מט], שנוגעת למאמר שלנו – ש"מקל חובלים" הוא תלמידי חכמים שבבבל, "שמחבלים זה לזה בהלכה", הם נלחמים במלחמתה של תורה, ו"מקל נעם" הוא תלמידי חכמים שבארץ ישראל, "שמנעימין זה לזה בהלכה", עם כל התוקף שלהם הבטול שלהם מאפשר להם לשמוע אחד את השני וללבן ביחד את השמועה בנחת ומתוך הקשבה. כאשר חז"ל מציינים את מעלת תקיפי ארץ ישראל על חסידי בבל, הם מסבירים שלמרות כל התוקף שלהם ולמרות הענוה של החסידים – הם נהגו ביותר רכות, צניעות ושפלות-יתרה. תלמידי חכמים שבבבל, עם כל חסידותם, נוהגים ב"מקל חבלים" זה כלפי זה בלימודים, ואילו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, עם כל התוקף שלהם, נוהגים ב"מקל נעם".

הנהגה חדשה בארץ ישראל

כמו שאמרנו, לכל הלימוד הזה יש מסר אקטואלי מובהק: כאן בארץ, אנחנו צריכים לעבור מהמדרגה של "חסידי בבל" למדרגה של "תקיפי ארעא דישראל". זו נכון לעבודה של כל אחד ואחת, ובעיקר להנהגה שאנחנו צריכים היום בארץ ישראל. התיקון של ארץ ישראל דורש מאתנו לעבור ממחשבה על דאגת הקיום למחשבה על שינוי – הכח של הארץ הוא להעביר את עם ישראל ממצב של שרידה, בו שומרים על הקיום היהודי ולכל היותר מתאמצים שלא תהיה התדרדרות בקיום התורה והמצוות, לתודעה של שינוי והתעלות ביחס לעצמם וביחס לכל העולם.

למרבית הפלא, ההנהגה התקיפה הנדרשת באה מתוך בטול מוחלט לה', בלי הרגשת 'מסה' אישית. מי שיש לו 'מסה', גם אם הוא משפיל את עצמו ושקוע כל הזמן בעבודת ה', שרוי בסופו של דבר בדאגה לקיים, לשרידותו בגשמיות וברוחניות. הבטול נותן להנהגה את הכח לחולל שינוי, בכל התוקף, אך מתוך נעימות ו'קלות'. ההנהגה לה אנחנו זקוקים צריכה לדעת לנקוט בכל התוקף של "מקל חובלים" ביחס לאויבי ישראל, אבל להשתמש ב"מקל נעם" ביחס לעם ישראל – לבטא את כל התקיפות, שבאה לחולל תנועה של תשובה והתעלות, בנעם ובאהבת ישראל, באופן רך ומתקבל.

ההנהגה הזו היא הנהגה של משה רבינו, ש"קרן עור פניו" ובכך בעצם זכה לזיקה לארץ ישראל; היא ההנהגה של דוד המלך, שנמשך בקרן, ופעל מתוך שפלות יתרה; וגם ההנהגה של מלך המשיח, שאנחנו מתפללים שתרום קרנו – הנהגה של 'חלקיקי-כח' ("גבורי כח עושי דברו"[נ]), בעלי ספין שלם, שיש להם כח לחולל תמיד שינוי לטובה במציאות, שינוי בכל החומר של העולם, עד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[נא] ותעשה שינוי לטובה בעולם כולו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חוץ לארץ היא בבל, מקום של בלבול, וארץ ישראל היא מקום של בהירות.
• בחוץ לארץ נמצאים "בנוי דאברהם" החסידים ובארץ ישראל "בנוי דיצחק" התקיפים.
• בחוץ לארץ יש מנטליות של דאגת-קיום ובארץ ישראל מנטליות של חתירה לשינוי והתעלות.
• מעלת ארץ ישראל – הגבוהה מכל הארצות – לתת בעולים אליה כח להתעלות ולהעלות את זולתם.
• מעלת ה"קרן" – נקודת-שינוי חסרת ממדים – מאפיינת את משה הרבינו, דוד המלך ומלך המשיח.
• הענוה והשפלות של "חסידי דבבל" היא על רקע של הרגשת-מציאות והתקיפות של "תקיפי ארעא דישראל" היא על רקע של בטול במציאות וצניעות מוחלטת.
• חסידי בבל נמשלים לחלקיקי-חומר (פרמיונים) ותקיפי ארץ ישראל לחלקיקי-כח (בוזונים).
• הנהגת "מקל חֹבלים" בממלכת יהודה ו"מקל נעם" בממלכת הצפון גרמו לכל האסונות מאז ועד היום.
• בממלכה מתוקנת יש להשתמש ביחסים עם האומות ב"מקל חֹבלים" וביחס לישראל ב"מקל נעם".
• בלימודם נוקטים "חסידי דבבל" ב"מקל חֹבלים" ו"תקיפי ארעא דישראל" ב"מקל נעם".
• דרושה היום הנהגה של "תקיפי ארעא דישראל" – החותרת לשינוי והתעלות – הנוקטת ב"מקל נֹעם" כלפי עם ישראל (וב"מקל חֹבלים" כלפי כל העומדים כנגדנו).