1

בע"ה

הילולת האר"י הקדוש

אור ל-ה מנחם-אב ס"ז – מיתר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הערב זה כבר ה מנחם אב, נכנסים ליום ההילולא רבא של האר"י הקדוש, המכונה "הארי החי". כל הצדיקים חיים תמיד, ובפרט האריז"ל – לכן מכונה הארי החי. הארי החי רומז גם ליום זה, ה אב, שהוא יום ה-חי בתוך שלושת השבועות. ידוע שבסדר האלף-בית האות ה-חי היא צ – "צדיק חי עלמין", כך כתוב בזהר. פגמנו ב-כב אתוון (ולכן גם מתוודים לפי סדר האלף-בית), וזו סיבת החורבן, ואת זה צריך לתקן ב-כב ימי בין המיצרים – גם סדר ארבעת פרקי איכה הראשונים מסודר לפי אלף-בית (גם הפרק האחרון בן כב פסוקים, אך לא לפי סדר האלף-בית). האות ה-חי בין האותיות היא ה-צ והיום הזה, ה אב, הוא היום ה-חי – היום של ה"צדיק חי עלמין". זה גם היום ה-ה בחדש אב, לכן האריז"ל מכונה החי (ה ו-חי).

עוד רמז חשוב ל-ה אב, הפתיחה למה שנלמד הערב – כאשר מכניסים את האות ה לאותיות אב זה נעשה שרש חשוב מאד, שרש אהב. גם כאשר שמים את ה-ה בסוף זה שרש חשוב – אבה, רצון חזק. לפי האר"י הקדוש אחד הפסוקים הרומזים לחדש זה הוא בפרק הראשון של ישעיהו הנביא – שקוראים בהפטרת חזון – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". "תאבו" הוא משרש אבה – רומז ל-אב בכלל ול-ה אב בפרט – והחוש של חדש אב, לפי ספר יצירה, הוא חוש השמיעה (והשבט הוא שבט שמעון, מלשון שמיעה). על זה נאמר בחדש זה "אם תאבו ושמעתם" – צריך לתקן את השמיעה. החטא הראשון של תשעה באב, בגללו יום זה נקבע בכיה לדורות, היה שמיעת דיבת הארץ מפי המרגלים. התיקון הוא לא לקבל לשון הרע, ובפרט לא לקבל לשון הרע כנגד כלל ישראל. יש כמה סיפורים אצל האריז"ל עצמו שהדבר הכי שנוא אצל השי"ת זה שמדברים רע על עם ישראל, וכן על ארץ ישראל, שהיא בחינת הכלל. צריך לתקן את השמיעה, ועל ידי כך את הרצון האמיתי שלנו. גם "ארץ" קשור לרצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". אב זה רצון וארץ זה רצון והחוש זה שמיעה, ועל זה נאמר "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". אב ו-ה זה אבה ו-אהב. ידוע שלכל שרש בן שלוש אותיות יש שורש יותר יסודי של שתי אותיות – שער, בלשון חז"ל. בספר יצירה מבואר שיש רלא שערים, לפי נוסחא מאד פשוטה – כב פעמים כא אותיות, זה מספר האפשרויות, והם "פנים ואחור". השער הראשון ביניהם הוא אב, והיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", כנראה זה השרש הכי כולל של כל שרשי לשון הקדש – השרשים בהם ה' ברא את העולם ובורא אותו תמיד – והשרשים הכי בסיסיים זה אבה ואהב, הרמוזים ב-ה אב.

להכנסה באמצע יש עוד משמעות פשוטה בחדש זה – כתוב שבית המקדש השני נחרב בגלל דבר אחד בלבד, שנאת חנם. בית המקדש הראשון נחרב בגלל ע"ז וג"ע וש"ד – אז, כמו שהעון היה גלוי גם הקץ היה גלוי, ולאחר שבעים שנה חזרנו ובנינו שוב את בית המקדש. אך אז, בסוף תקופת בית שני, גברה שוב הקליפה של הדבר הזה – חטא שנאת חנם – וזה יותר גרוע מכל הדברים הגרועים, זה חטא נסתר, נעלם, ולכן גם הקץ נעלם, ואנו עדיין סובלים את הגלות הזאת. יעזור ה' שתיכף ומיד נצא מהגלות ויבנה המקדש, אך בשביל זה צריך לתקן את הסיבה – "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וכל זמן שיש "חטאינו" יש "גלינו מארצנו". כדי לפתור זאת, להפוך ימים אלו לשמחה, צריך להגיע לשרש הבעיה – ריפוי המחלה דורש להגיע לשרשה – והשרש זה שנאת חנם. מה התיקון? בדורות האחרונים הרבה צדיקים כיוונו לחדש אותו מטבע לשון – שכנגד "שנאת חנם" (לשון חז"ל) צריך להרבות ב"אהבת חנם" (מטבע לשון שחדשו צדיקים בדורות האחרונים, כמה מהם, בלי קשר אחד לשני). מרובה מדה טובה – אם נגיע לאהבת חנם זה יתגבר על שנאת חנם ויהפוך אותה, ואז נזכה לביאת משיח ובנין בית המקדש. זאת אומרת שבעצם הפשט של כל הימים האלה זה להגיע לאהבה, אז זה מאד משמעותי שחדש אב הוא השער של שרש אהבה, ובאמת התיקון – מה שאנו בוכים וסובלים וכו' זה בגלל שנאת חנם, ולכן אומרים לך בצורה הכי ברורה ופשוטה מה התיקון, אב בעצמו, אהבה, ובמיוחד הכח לתקן בא מ-ה אב. אם יש ה גם באמצע וגם בסוף זה אהבה. השנה שבת נחמו חלה ב-יג אב – יום ה-אהבה. אז עולים מחיל אל חיל, אל טו באב, שנהוג לאחרונה לקרוא לו "חג האהבה" (וצריך לקדש ולטהר ביטוי זה, אבל אפשר להשתמש בו, להגיע לאהבה קדושה וטהורה). שיא החדש, ה"סיהרא באשלמותא", זה "חג האהבה", אבל הכל מתחיל מראש חדש – יום ההילולא של אהרן הכהן, המסמל לפי קבלה אהבה רבה. היהודי הראשון, אברהם אבינו, גם מסמל אהבה – "אברהם אהבי". כתוב בקבלה וחסידות שאברהם זה "אהבת עולם" ואהרן הוא "אהבה רבה". ב"אהבת עולם" יש שתי מדרגות – מדרגה שפחותה מ"אהבה רבה" (אם ההתבוננות שמולידה את האהבה היא התבוננות באור של ה' שממלא כל עלמין, האור שמצמצם את עצמו כדי להכנס לתוך הגבול של הכלי שלי, של המח שלי, של הלב שלי, ומתוך ההתבוננות הזאת אני מוליד אהבה בהתאם לאור שמתגלה בהשגחה פרטית וכו', זו אהבת עולם פחותה, לעומת אהבה רבה שמתעוררת מהאור הסובב כל עלמין, אור הבלי גבול) ויש מדרגה שנעלית על "אהבה רבה" (כבפסוק "אהבת עולם אהבתיך" – זו אהבה אין סופית של ה', ושם "עולם" אינו במשמעות של העולם הזה, אלא במשמעות של נצחיות, כפירוש "עולם" בתנ"ך בכ"מ) – וכך יש שתי בחינות אברהם, ככתוב בו "אברהם אברהם". יש שתי בחינות "אהבת עולם", וביניהם "אהבה רבה" של אהרן. אז אפשר להבין את "אהבה רבה" כממוצע המחבר בין שתי הדרגות של "אהבת עולם". החדש והתיקון שלנו זה להגיע לאהבת חנם שתבטל גם את הרשימו של השנאת חנם (לדאבוננו נשאר יותר מרשימו, אבל גם אם נשאר רק רשימו צריך לבטל מכל וכל), עד שגם הרע יתהפך כסא לטוב (כלשון הבעל שם טוב), ואז נזכה להתגלות משיח ובנין בית המקדש.

ראש החדש הוא היום של אהרן, בו רמוזה המלה אהבה באופן מאד יפה – ר זה ב במספר קטן (ורומזת לאהבה רבה)  ו-ן זה ה במספר קטן. אם עושים הכאה פרטית בין אותיות אהרן לאותיות אהבה – א, כה, ת, רנ – יעלה 676, הוי' בריבוע (שהממוצע של כל יחוד הוא אהבה בריבוע; א-כה זה ב"פ אהבה, ת-רנ זה נ"פ אהבה). היחס בין א ל-כו הוא בדיוק כמו היחס של כו ל-650 – פעמיים היחס הוא בין 1 בריבוע ל-5 בריבוע (יחס בין שני היחודים כאן, וכתוב שבמלה אהבה אה זה יחו"ע ו-בה זה יחו"ת). עכ"פ, תיקון חדש אב הוא "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" – על ידי זה מתקנים חטא המרגלים, ובאהבה מתקנים שנאת חנם.

אחרי כל זה אנו רוצים לפתח נושא מיוחד מרבינו האר"י החי, שהיום יום ההילולא שלו:

ידוע שהאריז"ל, האר"י החי, עסק הרבה מאד בתורת הגלגול – גלגולי נשמות – הרבה יותר מאשר קודמיו. גם המקובלים הראשונים, שלפני האריז"ל, האמינו ודברו על גלגולים, אבל עד כדי כך – לזהות גלגולים מאדם הראשון ודרך כל אישי התנ"ך וכל אישי חז"ל ועד לימיו של האר"י – אף אחד לא עשה. זה מהדברים המאפיינים את תורת האר"י, שזה דבר נפלא ביותר. הוא הסביר שאוהב גלגולים יותר מצורה אחרת של תיקון. גלגולים זה תיקון. אחרי האריז"ל בא הבעל שם טוב, וגם לו יש דרך עבודה ותיקון של הפגמים בחיים אלו ובחיים קודמים – דרך התיקון משתנה. האר"י אמר שעד אלי, ולא עד בכלל, עיקר התיקון זה ענשים שונים שיש – ובתורה ענש זה לא נקמה אלא תיקון (נקמה זה עונש של גוי, אך בתורה כל נקמה זה תיקון, סטירה של אבא אוהב שהיא עצמה התיקון, בין אם מבינים זאת, כפי שמבין בר דעת ש"את אשר יאהב ה' יוכיח", ובין אם לא מבינים זאת) – כשהעונש הכי חמור זה גיהנם. זה בכללות שני סוגי התיקון – ענישה בגיהנם או גלגול, זה שני הדברים שיכולים לפסוק בבית דין של מעלה. האר"י אומר שגלגול זה יותר טוב. יש אפשרות לתיקון בגיהנם של אש או שלג (חטא קר צריך לחמם וחטא חם צריך לקרר), אבל – אומר האריז"ל – לא בשביל זה אני באתי. כשהצדיק מדבר על משהו זה פועל – אם מדבר הרבה על גלגולים רוצה לפעול זאת. מהבעל שם טוב כבר שרפו לגמרי את הגיהנם, כנודע הסיפורים בזה, אך שלב מתקדם בחיסול הגיהנם זה עבודת האריז"ל, שהשקיע הרבה, נפשית, להחליף גיהנם בגלגול. גיהנום זה סמל, צורה של ענישה. כל תיקון בא מהשכל – אני מתקן אותך לפי השכל – וגם אצל הקב"ה כביכול התיקון הוא פרי שכל. איזה שכל הוא אש ושלג? מוחין דאמא. אבל יש עוד דרך לטפל – כמו שלרופאים יש שיטות שונות – דרך הגלגול, הנובעת ממוחין דאבא. זה כמו שממציאים שיטה חדשה והרבה יותר פשוטה לטפל במחלה – בשביל זה צריך שכל יותר גבוה, הברקה חגשה. השכל שאומר שאפשר לתקן עם גלגול זה מוחין דאבא, יותר גבוה. אבא זה חכמה, וחכמה זה השרש של קו הימין, שהוא קו החסד. זו הכוונה הראשונה המובאת בכתבי האריז"ל – גלגול = חסד = עב. עב הוא גם שם קדוש בקבלה – שם הוי' במילוי יודין. השם הזה, לפי האריז"ל, הוא השם של החכמה, ומכח השם הזה יוצא התיקון של גלגול – השיטה הרפואית הזאת לנשמות, בלי טיפולים קשים של אש ושלג. בפשטות, גלגול זה לתקן בן אדם על ידי זה שנותנים לו עוד הזדמנות – עוד צ'אנס, לפי הגימטריא המפורסמת שתקון עולה עוד הפעם ועוד הפעם. יש "פעמים שלש עם גבר" ועד "שבע יפול צדיק וקם" – שבע זה מספר שבא ללמד על ריבוי, גם מליון פעמים, והסוף יהיה טוב. בסוף יתברר שכולם צדיקים – בסוף "וקם", הוא יתקן. זה מוחין דאבא – האבא אומר שאם הבן נפל, נכשל, ניתן לו עוד צ'אנס. אולי נכניס את ההזדמנות החדשה באיזה מצב אחר – לא מצב שהוא לא יכול ליפול, כי אז לא היתה בחירה חפשית, אבל מסגרת שונה מזו שנפל בה בפעם הקודמת, ואולי זה יקל עליו, אולי יסתדר במקום החדש. אם עדיין לא יסתדר, אם עדיין נופל, נשים אותו במקום אחר. בגלגול אחד נולד בתימן ולא הלך? בגלגול שני ברוסיה, אולי שם ילך, ואם לא אז פעם הבאה בעיראק וכו' – בסוף בטוח הוא יקום. זה הראש של הגלגול, ולכן האריז"ל אוהב גלגולים. הבעל שם טוב באמת רצה שאת הכל נתקן עכשיו, אבל בכל אופן, גלגול זה שלא צריך אש ושלג אלא הזדמנות נוספת בסיטואציה חדשה – שם בעזרת ה' תצליח ("אלמלי ה' עוזרו אין יכול לו"). כל הצדיקים הם ניצוצות של משה רבינו, ש"אוהב ישראל היה" ותמיד נהג בעין יפה – הוא תמיד מחפש זכויות, גם לכלל וגם לכל פרט של הכלל. האריז"ל הוא ניצוץ גדול של משה, לכן מאד אוהב יהודים ותמיד מחפש את התיקון הכי קל לתקן את הנגעים הרוחניים של כל אחד, ו"ידע איניש בנפשיה" שהוא לא מושלם. ומה שהאר"י מצא, השטה החדשנית שלו, זה שטת הגלגולים, ולכן הרבה מאד לדבר על הגלגולים מאדם הראשון ועד ימיו הוא.

מה שנעשה, בהשראת האר"י, בעל ההילולא של היום, זה לעסוק בגלגול מסוים. יש הרבה שמות בתנ"ך, יותר מעשרה, שמתחילים באותיות אב – השער הראשון, כנ"ל. אנו נבחר רק עשרה מתוך הרבה יותר – את העיקריים – ונעשה מהם פרצוף. כל הנשמות הללו נשמות של חדש אב – כל שם שמתחיל כך קשור ודי לאב, אבא, ולמקור הרצון (אבה) והאהבה. קודם נאמר אותם לפי הספירות, לפי הסדר, ואחר כך נתבונן איך האריז"ל עצמו מאיר אור חדש על סוד הגלגול של הנשמות האלו, ומתוך נשמות אלו – נשמות של אב – נבין איך לתקן חדש זה ואיך להגיע בסוף לשיא של חג האהבה, אהבת עולם ואהבה רבה, בחמשה-עשר באב:

כתר, למרבה הפלא, זה אבישג השונמית. חכמה זה אביה – שם של הרבה אנשים, גברים ונשים. בבינה זה אביהוא – הבן השני של אהרן הכהן, שהוא עם נדב הבכור מתו בקרבתם לפני ה', מתוך חוית "נעימות עריבות ידידות מתיקות" (ר"ת נעים) של קרבה לאין סוף, כפי שכותב בעל אור החיים הקדוש (ומצטט הרבי הקודם והרבי מליובאוויטש). הם הסתלקו ב"רצוא" עצמום, זה לא רצון ה', אבל הם היו צדיקים גדולים עליהם נאמר "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". חסד זה אברהם, היהודי הראשון, "חסד לאברהם". אם אב זה אהבה, הכי הרבה אהבה יש אצל אברהם אבינו, כי פנימיות החסד זה אהבה – כלומר, אף שזה לא הכתר זה הכי הרבה "אב" במובן של אהבה, עד שנקרא "אברהם אהבי". הגבורה זה אבנר, שר הצבא של שאול המלך, שכתוב שיחזור להיות הרמטכ"ל של המשיח (וכמו שזקוקים לרמטכ"ל זקוקים לרמטכ"ל שלו, משרש נשמת אבנר בן נר). בתפארת, כמו בכתר, יש אשה – אביגיל. אבישג, כמו שנספר, קשורה לדוד מלכא משיחא, וגם אביגיל היא אחת מנשות דוד המלך (לאחר שה' המית את בעלה הראשון, נבל). בנצח זה אבינעם, אבא של ברק בן אבינעם. בהוד יש את אביתר הכהן הגדול, גם בזמן דוד המלך – רוב הנשמות כולן, אם כי לא כולן, מסתובבות מסביב לציר של דוד מלכא משיחא (אם כי, שוב, זה מתחיל מהיהודי הראשון, האב הראשון, האוהב הראשון, היהודי הראשון – אברהם, כל היהדות מתחילה מ-אב). אחר כך, היסוד, זה אבשלום – מי שמרד באביו, בן של דוד המלך. הוא רדף להרוג את אביו, דוד, ובסוף יואב הרגו – נגד רצון דוד – ואז דוד קונן עליו. זה איזו דוגמה של קינה – כמו איכה – לפני בנין וחורבן הבית, בה אומר דוד שמונה פעמים "בני" על אבשלום, כדי להוציא אותו משבעה מדורי גיהנם ולהעלות אותו לגן עדן. זה די פשוט, אבל גם צריך להסביר יותר, שהוא ה-אב שכנגד ספירת היסוד – יסוד קשור לברית, לשמירת הברית ופגם הברית. ספירת המלכות, שם זה הכי פשוט – אבימלך (ויש כמה אבימלך בתנ"ך – אבימלך מלך גרר, בתקופת אברהם אבינו, הוא לקח את שרה ולו נאמר "הנך מת על האשה אשר לקחת", ויש אבימלך בן ירובעל, בנו של השופט גדעון, ויש גם אבימלך בן אביתר הכהן, שלפעמים נקרא גם אחימלך, והוא עזר לדוד המלך כאשר אבשלום בנו גרש אותו מביתו ורדף אותו להרגו).

	כתר: אבישג השונמית
חכמה: אביה		בינה: אביהוא
חסד: אברהם		גבורה: אבנר בן נר
	תפארת: אביגיל
נצח: אבינעם		הוד: אביתר
	יסוד: אבשלום
	מלכות: אבימלך

לא נוכל להעמיק בכולם ממש, כי יקח הרבה זמן (ורוצים לזרז ביאת המשיח, עוד לפני שנגמור את השיעור), אז נתמקד רק על כמה מהם. מה שרוצים זה להביא דברים מתוך האריז"ל כדי להבין לעומק את המשמעות של ה"אב"ים האלה – ואם נבין טוב נוכל לדעת מה עלינו לעשות כדי לתקן את הרושם והפגם של שנאת חנם על ידי אהבת חנם, שזה הכלל הגדול של התיקון בחדש הזה.

נסביר בקיצור ובפרט, בדרך של אור חוזר, למה כל אחד במקומו:

פשוט שאבימלך במלכות – זה לשון מלכות.

למה אבשלום זה יסוד? בספר יצירה כתוב שביסוד "תמורת שלום מלחמה" (מבין ה-ז תמורות שיש בכל הז"ת). יסוד זה קשר, ברית, כמו ברית הנישואין – שם יש או שלום (כמו שלום בית בין איש ואשה) או מלחמה ("לא זכה 'כנגדו' להלחם בו"). אם הקשר עולה יפה זה שלום, ואם לא, חלילה, זה מלחמה. השם אבשלום אומר שצריך להיות שלום עם האבא – זה אחד מסימני הגאולה, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (זה סוף כל הנבואה של עם ישראל, סוף ספר מלאכי, עד שהנבואה תתחדש בדורו של משיח) – אבל יצא בדיוק ההיפך, אולי אחד הסיפורים הכי נוראים בתנ"ך, הדבר הכי נורא שיכול להיות, שהבן נלחם נגד האבא וממילא מכריח את האבא להלחם נגדו, בעל כרחו. האב אוהב את הבן והבן שונא את האבא, לפי פשט. לפעמים אהבה הופכת לשנאה, כמו בסיפור אמנון ותמר (ממנו משתלשל סיפור אבשלום, שהיה אחיה מצד האם) – שאהב אותה אהבה מצד הקליפה, ואחר כך זה הפך לשנאה הכי גדולה. אצל אבשלום יש אותה תופעה כלפי אביו, משום מה – כל בן אוהב את אביו, מצד הטבע, אבל באיזה שלב (אולי כאשר אביו גרשו אחר שהרג את אמנון כנקמה) זה התהפך והפך לשנאה. כשדוד נתן את השם לבנו כנראה ראה ברוח הקדש מה עלול להיות כאן, ונסה ככל שביכולתו למנוע את הנולד הצפוי, ולכן קרא לו אבשלום – אבל במקום שלום עם האב יצאה מלחמה נגד האבא, עד שבסוף הוא עצמו נהרג. כתוב בתנ"ך שעם ישראל התאהב באבשלום, כי היה הכי יפה תאר בעולם – כתוב שלא היה כמותו בישראל, ולכן גנב את לב העם (כמו שאצל דוד כתוב שהבנות התאהבו בו, אצל אבשלום כל העם התאהבו בו, ואחד הפלאים שזה קרה בחיי דוד) – ויפה תאר זה יוסף הצדיק, בחינת יסוד. כל זה רק כדי לפתוח שיש כאן פגם הברית, כי הוא כנגד הברית. נחזור לאבשלום, אבל נעלה בנתיים להסביר את הפשט בכל מקום.

לגבי אביתר, ידוע שבסוכות מזמיינם לסוכה שבעה אושפיזין, לפי הספירות: אברהם-חסד, יצחק-גבורה, יעקב-תפארת, משה-נצח, אהרן-הוד, יוסף-יסוד, דוד-מלכות. ספירת ההוד היא הספירה המיוחדת לכהן גדול. לכן אביתר, שהוא גם כהן גדול, בזמן דוד המלך, מקומו בקבלה הוא ספירת ההוד. כאן נוסיף משהו מכתבי האריז"ל – החטא הכי גדול של שאול, המעשה הכי נורא שעשה בחייו, כאשר החל לצאת מדעתו ולרדוף את דוד המלך, היה להרוג את נוב עיר הכהנים (מתוך הדמיון שדואג הכניס בו, שהכהנים קושרים קשר נגדו). אז נמלט רק ילד אחד מנוב – אביתר, הוא הילד היחיד שניצל מתוך השואה הזאת ששאול עשה נגד כהני נוב. הוא ניצל מתוך סיפור שבלשון הקבלה נקרא "הודי נהפך עלי למשחית" – ככה מקוננים בתיקון חצות, עיקר החורבן זה חורבן המקדש, עליו כתוב "'וההוד' זה בית המקדש", בו עובד הכהן הגדול, והרג הכהנים מכונה "הודי נהפך עלי למשחית". אביתר ניצל, ושמו הוא היחיד בתנ"ך העולה תריג – שלמות כל מצוות התורה. בשבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל המין החמישי, כנגד ההוד, הוא רמון – בו יש תריג גרעינים, כדברי חז"ל. אביתר הוא גרעיני הרמון, שכנגד ההוד, והוא היחיד שניצל מטבח נוב. לכך מתייחס האר"י הקדוש בסוד הגלגול. זו דוגמה של גלגול, בה אפשר גם לחוש מעט את השכל של הגלגול – שקורה סיטואציה דומה כמה פעמים, סביר להניח שיש קשר. יש בשופטים שאבימלך הורג את כל האחים ונותר יותם, ויש במלכים שעתליה הרגה את כל זרע דוד ונשאר יואש (ניצל על ידי דודתו, יהושבע, אשת יהוידע הכהן הגדול, שהחביאה אותו שש שנים בקדש הקדשים). בגיל שש מלך יהואש, והיה מלך טוב כל זמן שרבו יהוידע היה קיים, אך כאשר רבו נפטר הוא נפל לגמרי עד שעשה מעצמו עבודה זרה (כי אמר לשריו שאם היה שש שנים בקדש הקדשים, מקום אליו נכנס כה"ג רק פעם בשנה, סימן שאני אל) – זה תופעה של "הודי נהפך עלי למשחית" (גם יאוש – אותיות יואש – שהוא הטפשות הכי גדולה, כפי שאומר רבי נחמן, זו תופעה של "הודי נהפך"). יש לו שרש ביותם, בזמן השופטים, אך עיקר גלגולו זה במלך יואש. על כל פנים, זו דוגמה מהיכן באה השוואה ממנה מסיקים על גלגול נשמות. יותם, יואש ואביתר כולם נשמות של הוד.

נוסיף דבר חשוב, שהיה צריך להיות מובן כבר ממה שאמרנו, שבגלגול הבא – או שאתה מתקן, או שאתה נופל בכך שוב. יש תמיד את הכובד שרוצה להפילאותך שוב בתוך החטא, וכדי להשתחרר צריך בחירה טובה – ה' עוזר לך, שם אותך במקום חדש, אבל יש נטיה טבעית שתיקן שוב באותו דבר. לכן בהרבה מאד גלגולים רואים שלא תקן פעם קודמת, אלא שעשה שוב, ולפעמים יותר חמור מפעם ראשונה. אבל זה לא אומר שום דבר, כי חסד הגלגול שיש "עוד הפעם ועוד הפעם", עד שבסוף יצא לאור צדקך ותתקן עצמך בעזרת ה' יתברך.

למה אבינעם, אביו של ברק, הוא בנצח? כשעושים את ההקפות, בכל ימי חג הסוכות, אז בהו"ר אחרי כל הקפה – גם לפי סדר הספירות – אומרים אחרי ההקפה הרביעית "נעימות בימינך נצח". לפי זה יש קשר בין נעם – נעימות – ובין ימין לנצח (סוף קו ימין). לפי זה אבינעם שייך לספירת הנצח, לנעימות. זה בתוך המילה, אבל איך רואים זאת במציאות? כשמדברים על ברק בן אבינעם חושבים על מלחמת סיסרא בברק (גם בהשראת אביו) – זה אחד מסיפורי הנצחון הגדולים ביותר של עם ישראל. הגיבור הכי גדול כאן זה אבנר, אבל לא תמיד הגיבור מנצח – גבורה זה בקו שמאל, ועיקר הגבורה בלב, ונצח זה בקו ימין, והוא בפועל. לגיבור יש סיכוי לנצח, אבל לא תמיד זה כך – מנצח מי שה' נותן לו לנצח. ברק זה לשון הברקה – זה חכמה – אבל החכמה יורדת ומאירה בספירת הנצח, סיום קו ימין. דבורה זה מלכות – דבור – אבל כתוב שראשית בנין המלכות מספירת הנצח. הברק-החכמה של המלכות נעשה מספירת הנצח – זה דבורה וברק בן אבינעם. יש עוד משמעות בספירה נצח בקבלה – לשון "למנצח". כל הזמירות של דוד, "נעים זמירות ישראל", שכנגד המלכות, זה מנצח. על נצחון ברק בן אבינעם שרו הוא ודבורה את שיר הנצחון הגדול ביותר בתנ"ך – שירה וזמרה זה הנעימה.

לגבי אביגיל. למה בפרצוף שלנו גם הכתר וגם התפארת זה נשים? ידוע ש"אשת חיל עטרת בעלה". אשה בכלל זה בחינת כתר, ואחד הסודות שבאים בקבלה הוא חלוקת עשר הספירות ל-ה ראשונות ו-ה תחתונות – כחבח"ג ותנהי"ם – כמו שני לוחות הברית. בחלוקה זו מלבישים את חמש התחתונות על גבי החמש העליונות – "עטרת תפארת", התפארת מלבישה את הכתר, וב-ה התחתונות התפארת היא הכתר. הנצח זה החכמה, כנ"ל בסוד ברק בן אבינעם, ההוד זה בינה – בינה עד הוד אתפשטת – ויסוד ומלכות מלבישים חסד וגבורה (התיקון של אבשלום שילביש את אברהם). זה מתבטא בכך שכאן גם כתר וגם תפארת הם בחינות של "אשת חיל עטרת בעלה". לגבי תפארת יש עוד פסוק שהאריז"ל מביא – "כתפארת אדם לשבת בית", הפסוק היחיד בו ה"אדם" זה דווקא אשה. האשה נקראת "תפארת אדם", ו"כל כבודה בת מלך פנימה" – היא יושבת בבית. אומר האר"י, לפי הפשט, שה"תפארת אדם" זה האשה, והיא "לשבת בית" – "אשרי יושבי ביתך" – "כל כבודה בת מלך פנימה". בכל אופן, בדרך כלל התפארת מזוהה עם יעקב אבינו, כמו שאברהם הוא החסד, וראה זה פלא בכתבי האריז"ל כתוב שאביגיל – שאולי עוד נסביר עליה יותר – היא ניצוץ חשוב של יעקב אבינו. מה הקשר? האריז"ל אומר שכתוב בספר הזהר הקדוש שבביאה הראשונה הבעל משאיר רוח בתוך הרחם של האשה, רוח הבעל שמעוררת כל הזמן העלאת מ"נ, תשוקה ורצון להתחבר עם הבעל, וזה "רוחא דשביק בגוה". הרוח שיעקב שם ברחל יצאה כבנימין (ואז היא מתה, כי רוחו יצאה ממנו), אבל הרוח שיעקב שם בתוך לאה זאת היא אביגיל בעצמה. זה גילוי, זה רוח הקדש – האריז"ל יודע שהדמות הזאת, האשה אביגיל, היא היא הרוח שיעקב אבינו הכניס בלאה בביאה הראשונה (שהיא יציאת הזרע הראשונה ממנו, שלא ראה קרי מימיו, כנודע, ו"הכל הולך אחר הפתיחה"). כמו שיעקב שמר על צאן לבן – לבן התגלגל, לפי האר"י, בנבל הכרמלי – והיות שיעקב לא גמר את התיקון בשמירת צאן לבן דוד המלך חזר ושמר על צאן נבל, ויצא מכך שכאשר גמר את התיקון הזה הוא קבל את אביגיל. דוד בסיפור זה ממלא את מקומו של יעקב, ומקבל חזרה את הניצוץ הגדול שהוא השאיר בתוך לאה בגלגול הקודם. אביגיל היא מבין שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל, והאר"י אומר שהיא יעקב, אז המקום הכי מתאים לשים אותה זה בתפארת. חוץ מזה, הפשט הכי פשוט שתפארת קשור לאשה כי יפי זה תכונה נשית. אם יש גם גבר יפה, זה הצד הנשי שבו. עצם המושג יפי ותפארת ופאר זה מושג נשי – ה' נתן את היפי לנשים. לכן, זה הפשט הכי פשוט, שתפארת צריכה להיות מיוצגת על ידי אשה (וגם הכתר הוא התפארת ב-ה הראשונות, "עטרת תפארת"). התנ"ך משבח ומספר סיפור מופלא לגבי דוד, שחז"ל צריכים לפרש לנו, איך הוא התפעל מהיפי של אביגיל. לגבי אבישג – הכתר כאן – כתוב "והנערה יפה עד מאד", ביטוי שאין כמותו בתנ"ך. הלכו לחפש את הנערה הכי יפה בעם ישראל ומצאו את אבישג, בעלת יפי "עד מאד" – יפי של כתר עליון.

אבנר זה פשוט ששייך לגבורה. האריז"ל גם אומר שניצוץ של עוזא, שמת על השל – שה' הרג אותו כי שלח ידו בארון הקדש (דין וגבורה לא מתוקנת) – התעבר באבנר, אחר כך זה התגלגל בעוזיהו מלך יהודה (מצאצאי דוד). כלומר, אבנר באופן מיוחד קשור לעז וגבורה – מקבל עיבור נשמה מעוזא ואחר כך עובר לעוזיהו – והנועזות שלו היא גם לגריעותא, כי עוזיהו הרי חטא כשהתיימר להיות כהן גדול והצרעת זרחה במצחו עשרים וחמש שנים. זה גם דין קשה מאד – מצורע חשוב כמת. כמו שאמרנו, אבנר הוא גם נשמה מאד מאד גבוהה, והנשמה שלו תחזור גם להיות הרמטכ"ל של מלך המשיח – אנו זקוקים מאד לאבנר.

אברהם הוא חסד – זה פשוט, לא צריך לומר יותר מדי. רק פרט אחד – אברהם עולה רמח, מספר אברי הזכר, בסוד "זכר חסדו", "בנין הזכר מן החסדים". כמה אברים יש לנקבה? שלוש דעות בחז"ל – רנא, רנב או רנג. יש לאשה יותר אברים מהאיש – שלושה יותר, או ארבעה יותר, או חמשה יותר. אם זה רנא, בזיווגם יש תצט – זיווג זה מוליד צבאות ילדים (שם קדוש). אם רנב, אז זיווגם עולה 500 – פרו ורבו (העולה גם ב"פ נר – בסוד שני נרות שבת קדש שמדליקה אשה נשואה). אם זה רנג – יש ביחד 501 איברים – ראש או אשר (כתוב בתקו"ז ש"בראשית" זה "בית אשר" – אשר קדשנו במצוותיו, קדושי אשה לאיש). כאן זה הזיווג של אברהם ואבנר – חסד וגבורה – מספרי אברי הזכר (בנין הזכר מן החסדים) ומספר אברי הנקבה (בנין הנקבה מן הגבורות).

אביהוא, בבינה, הוא הבן השני של אהרן, שיחד עם אחיו הגדול נדב מת בשריפה לפני ה'. מתו ב"רצוא" בלי "שוב". ה"רצוא" בקבלה הוא אל הנעלם, אל הנסתר, וכתוב שה"רצוא" הזה מודגש יותר בשם של "אביהוא" (אף שכך גם נדב, הבכור ההולך ראשון) – אבי הוא, רוצה את ה"הוא" הנסתר והנעלם. כמו שפשט של "אבימלך" זה אני רוצה להיות מלך, "אנא אמלוך", כפי שמסביר האור החיים הקדוש ועוד – אם אביך מלך, כפשט השני, זה עוזר לך לממש את הרצון הזה. מבין השמות כאן יש שש עם אבי, אבל גם אבנר וגם אבשלום מופיעים בתנ"ך לפעמים עם י, כך שהיחיד שהוא "אב" בעצם (ולא "אבי") זה אברהם אבינו. נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר הם בסוד שם הוי' – נדב ואביהוא זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו" (חו"ב, ראשי קו ימין ושמאל) ואלעזר ואיתמר זה "והנגלֹת לנו ולבנינו". עיקר הבינה זה בספירת הבינה, באביהוא, ולגבי נדב צריך לחפש את ה"רצוא" הכלול בשרש ה"שוב" (כי הוא בחכמה, שרש קו ימין, וכשמו כן הוא – נדב, נדיבות של ימין) – בפנימיות החכמה יש גבורה שהיא שרש הגבורה והאש למעלה. רצוא בעצם זה אביהוא, מצד הבינה.

אביה, יותר מכל השמות כאן, שייך לחכמה. הכל זה אב, אבל אב-יה רומז לשם שבפני עצמו הוא שם החכמה בכתבי האריז"ל. זה גם שם בו הכי פשוט שהוא מלשון אב (על אף שבכל "אבי" יש גם משמעות של רצון), ולכן הכי מתאים להיות בספירת החכמה. אמרנו שיש הרבה אביה בתנ"ך. יש אביה בן רחבעם, המלך הרביעי במלכות בית דוד (בסוד "ודור רביעי ישובו הנה"). יש גם אביה בן ירבעם – עליו האריז"ל הכי אוהב לדבר. היתה קריעה בין הדרום לבין הצפון, בין רחבעם לירבעם, והפלא שלבן של שניהם יש בדיוק אותו שם. אם כן, יש משהו בשם הזה שכנראה גם מסוגל לאחות את הקריעה. לנביא שקרע את הממלכה קראו אחיה – במלכות ראינו שאחימלך ואבימלך הולכים יחד, וכאן יש קשר בין אחיה לאביה. אחיה קרע בסוד מקדים רפואה למכה – רק לו יש את היכולת לאחות, ולכן הוא "קורע על מנת לתפור" (כמו שחורבן הבית זה סותר על מנת לבנות) – הוא אחר כך התגלגל ברשב"י, ואחר כך היה מורהו של הבעל שם טוב. יש לו את הכח לאהבת ישראל ואחדות ישראל. כאן רואים תופעה שהבנים של שני ראשי הפלגים – כמו, היום, ראש הימין וראש השמאל (ממלכת הצפון זה השמאל בקבלה, וכך האופי שלהם בתנ"ך כמו השאמל היום, וממלכת הדרום זה הימין בקבלה, והאופי שלהם כמו הימין היום) – נקראים באותו שם, אביה. לא יתכן שנתנו את השם בשביל להתחבר, אבל בהשגח"פ נתנו אותו שם שיש בו כח לחבר – החיבור בא מאבא. יש גם אביה אשה – אמא של חזקיהו המלך, שראוי להיות משיח. אם המשיח נקראת אביה. גם האשה של חצרון – גם משושלת דוד, מלכא משיחא – נקראת אביה. יש עוד אביה – הבן של שמואל הנביא, שאחיו נקרא יואל. האר"י הקדוש מגלה שיואל ואביה בני שמואל – שלא היו בסדר, רדפו אחרי הממון – נתקנו בגלגול הבא, כשיואל חזר להיות יואל הנביא, ואביה חזר להיות פתואל, אביו של יואל הנביא (האח הצעיר חוזר להיות האבא של האח הבכור). זה שאביה חוזר להיות פתואל מגלה עוד פן חשוב בחדש אב – פתואל זה לשון פיתוי. ידוע בתורה שיש שלושה סוגים של דברים, שבפשט לא טובים אך בפנימיות יש "את זה לעומת זה עשה אלהים" מפתה, אונס, מוציא שם רע. בשרש הם כנגד חב"ד – המפתה מפתה מכח החכמה (פיתוי שכלי זה מוחין דאבא), האונס מכח הבינה (יש אונס שכלי, כמו פרופסור שיאנוס אותך להסכים למה שהוא אומר), ומוציא שם רע זה כנגד מוציא שם טוב, ו"עץ הדעת טוב ורע" זה דעת. זה רק מאמר מוסגר, לומר שהשכל המפתה הוא חכמה. גם כאן, אם הבעיה שלנו זה ימין נגד השמאל, רחבעם נגד ירבעם, צריך מוחין דאבא שיש להם יכולת לפתות – אביה שהוא עצמו פתואל – לפעמים צריך לפתות את שני הצדדים לעשות שלום. מה שמנסים לעשות זה לאנוס את הצדדים לעשות שלום – זה לא יצליח. אחרי שהאונס לא מצליח כל אחד מוציא שם רע לשני, אבל מה שצריך להיות, שזה התיקון, זה הפיתוי של הקדושה. בתורה לפתות בחורה זה דבר רע מאד, זה עבירה, אבל יש פיתוי טוב – ה' מכנה את עם ישראל "יונה פותה" ("עיניך יונים" זה בחינת הסתכלות של אבא), הטבע היהודי הוא להתפתות לה'. מי שקשור בעצם, כמו בן זוג ובת זוג, זה דבר טוב שמתפתים לשני – אם הקשר הוא אמיתי ועצמי. עוד יותר, כתוב בתפילות שלנו בראש השניה – "אפתנו בשופר". לפני שתוקעים בשופר אומרים שאנו הולכים לפתות את ה' בשופר. יש כאלו שזה צרם להם, ושינוי זאת ל"ארצנו בשופר" – זה כי לא היה מספיק מוחין דגדלות לחוש את יוקר ה"אפתנו בשופר". בכל אופן, בשביל לאחות ולהגיע להכרה ש"אב אחד לכולנה" – ככתוב בפרק לב שבתניא, שזה עיקר ההשגה לגבי אהבת ישראל – צריך את אביה. יש הרבה אביה, גם בנים וגם בנות, וכולם זה מוחין דאבא.

בכתר נמצאת אבישג השונמית. בכתר, לפי קבלה, יש ג רישין – ג דרגות של הכתר, שלוש דרגות של על מודע. אם באמת צריך לתקן משהו בשרש, ובפרט את הגלות שלנו ש"אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה", והקץ לא נתגלה לנו, סימן שהקץ הוא טמון בלא מודע. צריך להגיע ללא-מודע, ובו יש שלושה רבדים, זה עמוק מזה. בנפש שלושת רבדי העל מודע זה אמונה, תענוג, רצון. בכתר, בלשון הזהר, זה רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך. הכי גבוה, שרש הכל, עליו נדבר, זה רדל"א – רישא דלא אתידע. מה זה אבישג? הדמות החדשה הראשונה שפותחת את ספר מלכים בתנ"ך היא אבישג. אם כי רוב סיפורי דוד המלך כבר סופרו בספר שמואל, אבל אם יש ספר שנקרא מלכים, ברור שהתיקון של המלכות נמצאת בספר הזה, ומאד חשוב מי הדמות החדשה הראשונה שמופיעה בו – כנראה בה קשור כל תיקון המלכות – אבישג. עליה כתוב "והמלך דוד לא ידעה" – אם יש בכל התנ"ך סוד של "רישא דלא ידע ולא אתידע" זה בפסוק הזה. לא התחתן איתה כי כבר היו לו שמונה עשרה נשים, ואסור לו יותר לפי התורה. היא לא האמינה לו, וחשבה כי זה כבר זקן שאבד כח גברא, ויש סיפור שלם בגמרא שהיה צריך להוכיח לה דרך בת שבע. כל מרד אבשלום הוא בגלל הסיפור של בת שבע. בביאה הראשונה של דוד על בת שבע – ששאלה אם זה זנות או לא – היא נכנסה להריון, הילד מת, אבל האריז"ל מגלה תגלית עצומה שהרוח של אותו ילד, של העובר שמת בלידה, התעברה בתוך אבשלום וזה מה שהוסיף טומאה על טומאתו (כלשון האר"י) וגרם לו למרוד בדוד אביו. התנ"ך אומר בפירוש שמרד אבשלום זה אחד מעונשי דוד המלך על מעשה דוד ובת שבע. קודם כל רואים דבר מדהים, שדוד מתקן זאת לגמרי. הסיפור הזה של אבישג, נערה יפה עד מאד כשהוא עדיין עומד בכחו, והוא לא ידעה. הוא לא פורש מבת שבע, אלא אדרבה – כדי להוכיח את הצדקות שלו ביחס לאבישג הוא קורה לבת שבע. בין "והמלך דוד זקן" ו"המלך דוד לא ידעה" יש דילוג של 50 מילים (49 מילים בין "והמלך" ל"והמלך"). דוד המלך אמר לה' "בחנני ונסני" – לכן נפל בבת שבע, כי בקש נסיון – אבל כאן תקן זאת לגמרי.

יש אצל דוד מלכא משיחא – שמזלו גובר בתשעה באב, אז נולד מלך המשיח – שתי דמויות שעשו חסד של אמת, "אהבה שאינה תלויה בדבר". אחת זו אבישג השונמית – שהתאוותה מאד לדוד, אבל "והמלך דוד לא ידעה", כך שבסוף עשתה איתו חסד של אמת – והשניה זה ברזילי הגלעדי, אשר בא לתקן את נבל הכרמלי לפי האריז"ל. דוד שמר על צאן נבל, ונבל לא הסכים לתת אוכל לנערי דוד – ברזילי הגלעדי בא לתקן זאת, כאשר נתן לכל חילי דוד מזון בזמן מרד אבשלום (סביבו הכל סובב). אחר כך דוד הזמין את ברזילי לאכול על שולחנו, והוא אמר שהוא כבר בן שמונים, זקן שכל הכח גברא – בכל המובנים – עזב אותו, ואומר "האדע בין טוב לרע", היינו שגם הוא הגיע (במובן אחר) ל"רישא דלא ידע ולא אתידע". שניהם אהבו את דוד, אבל אהבה שאינה תלויה בדבר, כי לא קבלו תמורת זה כלום. לכן יש רמז גדול מאד, שלא נוכל מדי להאריך בו, שהסוד של אהבה – התיקון השלם של חדש אב – זה ר"ת אבישג השונמית ברזילי הגלעדי. יש עוד אשה שונמית בתנ"ך – האשה השונמית שעשתה לאלישע הנביא עלית קיר וכו', ואחר כך זכתה לבן, חבקוק הנביא לפי חז"ל – וחז"ל מגלים שהיא ואבישג הן אחיות. האריז"ל ממשיך זאת ואומר ששתי האחיות הללו הן בעצם הגלגול של בלהה וזלפה. מה שיוצא שאבישג היא הגלגול של בלהה והאשה השונמית היא הגלגול של זלפה – גם שתי אחיות, בנות לבן. השרש של אבישג זה בלהה – אבישג בלהה (ר"ת אב) עולה משיח, משיח יוצא מהגלגול הזה. בגלגול הראשון אין לאבישג ילדים, כי "והמלך לא ידעה" – בסוד רדל"א – אבל יש משהו משיחי, היות שהיא באה מבלהה ובחבורן הן משיח, סימן שמנשמה זאת תוולד נשמת מלך המשיח, משהו מאד גדול. מה זה בכלל השם אבישג – אבי זה אבא או רצון, אבל מה זה שג? לשון "באהבתה תשגה תמיד", אהבה רבה שאי אפשר לצאת ממנה, שאתה תפוס באהבה ומשוגע ממנה. כתוב שיש עוד פירוש של אבישג – שב-שג יש איזו שאגה. המזל של אב זה אריה – המאמר הכי חשוב זה "עלה אריה [נבוכדנצר, עלה אריה מסובכו] במזל אריה [אב] והחריב אריאל [הו אריאל אריאל] על מנת [סותר על מנת לבנות] שיעלה אריה [הקב"ה, בו נאמר אריה שאג מי לא יירא] במזל אריה ויבנה אריאל" – וכתוב בקבלה ש"אריה שאג" זה שאגת ה' ממדרגת הכתר, שהלא-מודע שואג כדי שהמודע יחזור בתשובה. אבישג זה אותיות שאג-בי – יש פה רצון ותשוקה לשמוע את הצעקה מהכתר, מהעל-מודע, וגם האמירה שהשאגה תכנס בי, בתוכי ובפנימיותי. אם כן, הפירוש הכי פשוט של אבישג הוא מלשון "באהבתה תשגה תמיד" – שג מלשון שגגה למעליותא, למעלה מהשכל, וגם רמוז בתוך זה שאגת האריה של מזל אריה, של חדש אב. עוד יותר מזה, אמרנו שאבישג השונמית מצטרפת לברזילי הגלעדי – שג זה ר"ת שונמית-גלעדי.

נסיים ממש עם פירוש האריז"ל, המופלא ביותר, לפסוק הקינות. גם כשמשיח יבוא, בע"ה תיכף ומיד ממש, כנראה שעדיין נקרא בחג תשעה באב את מגילת איכה, שתהיה מגילה שמחה מאד. כמו שידוע שבתוך כל מה שנראה קללות תמונות רק ברכות, רק שצריך לגלות את הקללות מתוך מה שנראה ההיפך, כך במגילת איכה – שנכתבה על ידי ירמיה, גלגול עיקרי של משה – נראה את כל הקינות כברכות. נשים לב לפסוק של איכה – "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". "מנחם משיב נפשי" זה המשיח. "על אלה אני בוכיה", בבוא הגואל, כאשר "בבכי יבואו", "כי רחק ממני", בחינת "מרחוק הוי' נראה לי", "מנחם משיב נפשי" – מלך המשיח המשיב את נפשי. חז"ל בגיטין, פרק הניזקין – אחד הדברים שלומדים בתשעה באב (כל התורה שמחה, אז באותם דברים שלומדים בתשעה באב יש כנראה את תכלית השמחה, אף שנראה על פניו כהיפך השמחה) – מספרים סיפור על הפסוק "על אלה אני בוכיה".

חז"ל אומרים שבפסוק זה רמז ירמיה, ברוח קדשו, על סיפור שעתיד לקרות – סיפורה של צפנת בת פניאל. צפנת – על שם שהכל צופים ביפיה (קשור ודאי ליוסף הצדיק, "צפנת פענח" – צפנת עולה כתר, בסוד "מכתם לדוד", גילוי הכתר ביסוד), בת פניאל – בת של כהן גדול הנכנס לפני ולפנים. המעשה הנורא שקרה איתה שנשבתה, והשבאי התעלל בה לילה שלם, ואחר כך בבקר הוא הלביש אותה שבעה חלוקים והוציא אותה לשוק למכור אותה לשפחה. בא אדם מכוער ביותר ורצה לקנות אותה מהשבאי, אבל אמר לשבאי שלפני שקונה אותה הוא רוצה לראות את יפיה. השבאי נזף בו וקלל אותו – ריקא, תדע לך שאין אשה בכל העולם יפה כמוה. אף על פי כן האדם המכוער הזה התעקש – רוצה לקנות, אבל לא רוצה לקנותה בלי לראותה, אז הוא הפשיט ששה חלוקים, ולפני שהגיעה לחלוק השביעי היא קרעה אותו והתפלשה בתוך האפר וצעקה במר נפשה לקב"ה – אם על עמך אינך חס, איך אינך חס על כבוד שמך הגדול?! על הסיפור הזה אומרים חז"ל "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". היינו, שלפי הפשט אין נחמה על הסיפור הזה.

מה האריז"ל רואה בזה? על דבר כזה בוכים בגלות, מי שלא רואה את הפנימיות, אבל האריז"ל בעל ההילולא רואה את הפנימיות, ואומר שכל הסיפור הזה הוא תיקון אחד עצום. איך זה בתיקון? אפשר להבין זאת רק בסוד הגלגול. הצפנת הזאת, צפנת בת פניאל, היא הגלגול של מעכה בת תלמי אם אבשלום. כעת היא חוזרת בתור בת כהן גדול, שאין אשה בעולם יפה כמוה, ושובים אותה ומתעללים בה ומוכרים אותה – ככל הסיפור שבגמרא – והיא מעכה, ה"אשת יפת תאר" שדוד לקח במלחמה, שהיא גם בת מלך. כשאבשלום ברח מאביו, אחרי שהרג את אמנון, הוא ברח לסבו – תלמי מלך גשור, וישב שם שלוש שנים, עד שדוד (באמצעות יואב ואשה חכמה וכו') החזיר אותו. אבשלום מאד מקורב לסבו, ויש לו תסביך – אפשר לומר שזה התסביך הפסיכולוגי הכי חמור שלו – ביחס לאביו ולסבו. לאבשלום היתה בת, שהוא קרה לה תמר, על שם אחותו שאמנון התעלל בה, אבל לבת גם היתה בת – וכנראה הוא נתן לה את השם, כי כתוב עליה "בת אבשלום" – ששמה היה מעכה (זה רק בשביל לראות את התסביך שלו). לרחבעם היו 18 נשים, כמה שמותר למלך, ומכולן הכי אהב את מעכה בת אבשלום אם אביה בנו. במקום אחר בתנ"ך היא נקראת מיכיהו בת אוריאל (כפי שמתרגם תרגום יונתן), סימן שהתיקון של מעכה להיות מיכיהו – היא היתה אשה צדקת, ולכן נקראה מיכיהו. בגלגול הראשון היא היתה בת תלמי המלך, אחר כך בת אבשלום, והוא מכונה לשבח אוריאל (= אברהם) – בזכות בתו גם הוא זכה לכינוי טוב. מכאן לומדים שעיקר התיקון של אבשלום זה להאחז במדת אברהם ולהלבישו – שהיסוד ילביש את החסד, כנ"ל. האריז"ל ממשיך להסביר דברים מדהימים – שצפנת היא מעכה, שהיתה אשה יפת תאר. כתוב שהגוים היו מלבישים את הבנות בבגדי פאר כדי לפתות את גברי האויב בשעת המלחמה. כל מה שקרה איתה בגלגול של צפנת היה כדי לתקן זאת. מי היה השבאי? תלמי המלך, אביה. מי האדם המכוער שקנה אותה (רק אחרי שבזה אותה, שצריכה להתפשט בפומבי)? זה אבשלום בעצמו. ברור שלאבשלום יש תסביך לשאת את אמא שלו – לא עשה זאת בגלגול הראשון. יוצא שהסבל שהיא סבלה זה תיקון בשבילה, ומה שהשבאי והאדם המכוער עשו לה זה לא תיקון – נפלו שוב בגדול – אבל בסיפור הזה חלק תוקן. כמו שמעכה התחילה להתקן, מאותה האמא של אביה, ככה בסיפור הזה היא מקבלת את כל העונש – זה גלגול, לא גיהנם, זה סבל גדול מאד אבל עדיין לא גיהנם – ובכך היא מתתקנת. מעכה היא מיכיהו היא צפנת בת פניאל. מי שעדיין לא מתוקן זה תלמי, שהוא סתם גוי, אבל גם אבשלום – שהוא יהודי, הוא הברית והיסוד – לא מתוקן. מהתיקון העיקרי של חדש אב, מבין כל אלו שדברנו עליהם, זה לתקן את אבשלום מכח אבישג השונמית, ואז להגיע גם לאבימלך האמיתי, שהוא בסוף מלכות, ה"אנא אמלוך" של הקב"ה, מלכות דאין סוף לפני הצמצום, ש"והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" = אבישג השונמית.

שיהיה לנו תשעה באב שמח!

השלמות (ה' אב – טלפונית):

א. יש לדוד המלך את הזיווג העיקרי שלו, עם בת שבע, ומזה יוצא שלמה – משיח בן דוד צריך להיות גם מזרע שלמה. לפי פירוש אחד בת שבע גם נקראת "אם המלכות", ולפי פירוש אחד זה גם הולך על רות. בכל אופן, הלא-זיווג, ה"לא ידע" של אבישג, זה גם תיקון. לעתיד לבוא ברור (לא ראיתי זאת, אבל פשוט שכך) שה"לא ידע" יוולד. זה שאבישג היא כתר זה חז"ל, שאומרים שלא משתמשים בכתר של המלך ביחס לרצונו של אדוניה לשאת אותה. בת שבע היתה בעד כי ודאי היתה איזו נקודת קנאה – היא רצתה להתפטר מאבישג ולמסור אותה לאדוניה – אבל שלמה מיד הבין את המשמעות, שזה לתת לאדוניה את כתר המלכות (ולכן הרג אותו במקום זה). "כתר עליון איהו כתר מלכות" זה בפירוש שייך לאבישג. זאת אומרת שיש שני זיווגים של דוד: יש דוד בת שבע (= שלום בית, ר"ת דבש, כנודע), ויש הזיווג הנעלם שעוד לא התקיים במציאות, אלא רק באמונה פשוטה – דוד אבישג. הרמז שצריך לחבר את שני הזיווגים האלה – לעניננו, זיווג עליון (שעוד לא הוליד, ורק יוליד לע"ל) וזיווג תחתון (המוליד) – שביחד עולה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. הוי' אלקינו זה יחו"ע, דוד אבישג, והוי' אחד זה יחו"ת, דוד בת שבע.

ב. אבישג בגימטריא 316 ההיפוך של אביתר (613) – ידוע שעיקר השתקפות האמונה בפרצוף זה בספירת ההוד. אבינעם – בנצח – עולה גל עיני. ו-371 – שגם צריך להיות בכתר, כי הכתר משתקף בנו"ה – זה ברזלי הגלעדי. אבישג השונמית = 1127 = 7 בריבוע כפול 23 ("והיה הוי' וגו'", כמבואר בסוף השיעור). ברזלי הגלעדי (שהוא יחו"ת ביחס אליה) זה גם כפולת 7 – ז"פ גן. ביחד – סוד האהבה שנתבאר – עולה רוח פעמים דוד (כך שהאור החיים הקדוש הכי אמור לאהוב את הרמז).

ג. עוד רמז חשוב בברזלי – ברזל זה נשות יעקב וה-י זה יעקב עצמו. ה-י הכי קרוב ללאה, וה-ב – בלהה – היא השונמית עצמה, כפי שהובא מהאריז"ל. ברזלי מלא – בלהה רחל זלפה לאה יעקב – עולה כתר (בלי יעקב עולה בית הוי'). ברזלי עולה 249, ולהשלים לכתר מוסיפים עוד ברזלי הגלעדי! אחרי שברזלי נתן לדוד את האוכל, בגלל שהיה שטוף זימה, נגמר לו חוש הטעם – בסוף ימיו, בעל כרחו, כבר לא היה שטוף זימה (הפוך מדוד שהיה מלא כח גברא, אבל התאפק). ה' קבל זאת ובפרנסת דוד תקן היותו שטוף זימה. בקש שדוד יקח את כמהם, והאריז"ל אומר שהוא ממש אותו ניצוץ, לכן יכול להכנס במקומו. גלגול זה מתחיל מלבן, אך בין לבן לנבל יש בלעם באמצע, ועל זה שיגיע בסוף לכמהם אומר בלעם הרשע "ותהי אחריתי כמהו". תיקון לבן ובלעם ונבל – הכל משרש לאה, כך כותב האר"י, וגם אביגיל היא הרוח ששבק יעקב בלאה, כפי שהוזכר.

ד. איך שלא יהיה, כל הפרצוף הזה הוא של תיקון הברית או פגם הברית. למשל, בתור אביתר יש אותיות ברית – כל הזמן הוא היה בסדר, וגם במרד אבשלום שמר ברית עם דוד, אבל בסוף התקלקל כשהלך עם אדוניה, לכן התחלף בצדוק בסוף. כל מה שדובר על "הודי נהפך עלי למשחית" התקיים בו בסוף – הוא היה מזרע עלי. הכל כאן מסתובב סביב זיווגים לא שגרתיים וכו' וכו' וכו'. התיקון של שטוף זימה זה רק פיזור – כמו שגם כותב באגרת התשובה – לפזר צדקה לשמה.

ה. הכל יצא יפה מאד אחרי שבנינו את הפרצוף – עולה סה"כ 2184, יב פעמים יעקב, פד פעמים הוי', ז פעמים חדש. שני הדברים הכי משמעותיים כאן: הכל זה יוסף פעמים דוד (כנגד שני המשיחים). הכל כלול באביגיל (על גלגוליה דובר, כנראה, בסמינר הגלגולים) – היא ד"פ דוד, וביחד הם עולים שבעים (כחלוקת חמשת פסוקי אשת יפת תאר, כפי שדובר בכ"ז תמוז) – כשהכל עולה טל פעמים אביגיל. היא באמצע, במקום התפארת, וכוללת כל הפרצוף (עולה גם אביטל פעמים בלהה – גם אביטל אם שפטיה היא אשת דוד).

ו. אבישג בחינת רדל"א, "והמלך לא ידעה" = ארך = אחד פעמים טוב (אחד ו-טוב מתחלפים באטב"ח) – מספר השראה ה-11. ברזלי אמר "האדע בין טוב לרע" = בעל שם טוב = זך פעמים טוב (אם מכפילים בעשר עולה טוב פעמים רע – שלמות התיקון של עץ הדעת). שני הפסוקים יחד עולה מ פעמים טוב. רמז הכי יפה לקשר ביניהם ביניהם – אבישג במילוי עולה 986 = חן פעמים טוב (גם כפולת טוב) = ברזלי במספר קדמי!

ז. ארבעת בני אהרן הם בסוד הוי' בעצמם, כפי שנתבאר. הרמז (שכתוב כנראה, אולי אצל הקומרנא) שארבעתם עולים מ פעמים הוי' (בממוצע כל אחד י"פ הוי') – הם שלמות של שם הוי'. בכלל, כל משפחת אהרן זה משחק מופלא של ריבועים – אהרן עצמו הוא 16 בריבוע (4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8). מבין בניו רק אביהוא הוא ריבוע (5 בריבוע, כה תברכו את בני ישראל – כל ברכת כהנים דרך נשמת אביהוא, שזה גם נבואת שאר הנביאים המקבלים מצד הבינה). כשמחברים נדב (= אביגיל) לאביהוא עולה ט בריבוע – רמז שנדב מצטרף לאביהוא, ולא להיפך. חיבור ארבעת הבנים לאהרן עולה 1296 = 36 בריבוע (= 6 בחזקת 4, היינו שמעלה אהרן מ-4 בחזקת 4 ל-6 בחזקת 4) = 16 (שרש אהרן) פעמים נדב אביהוא (היינו שהם גרעין של כל המשפחה). אחרי הסתלקותם, מי שנשאר עולים 15 פעמים נדב אביהוא – הם המרכיב הבסיסי-העצמי של כל המשפחה.

[זה שגם בחכמה יש "רצוא", כי גם נדב וגם אביהוא הם "רצוא" בלי "שוב" – נוגע למאמר "ענין התפלה וההתבוננות". לכאורה כל השהיה לפני התפלה זה רצוא, סילוק מחשבות והתעוררות, ולפי שתי השיטות מסביר זאת שם כירידה. הווארט שהתבוננות אדהאמ"צ זה אביהוא והתבוננות הצ"צ זה נדב – בפנימיות חייב להיות שם "רצוא" עצום, רק שהדרך האמיתית, גם של אדהאמ"צ וגם של הצ"צ מכניסה זאת בכלים דתיקון – בכל אחד צריך למצוא את הרצוא שלו, ויותר חידוש למצוא זאת בנדב מאשר באביהוא, צריך להגיע לגבורה דעתיק עד שמוצאים רצוא שלו, אך למעשה הוא הבן הבכור שרץ ולא שב].

עוד סימן שאביהוא הוא העיקר: צריך לחפש אם יש מאחז"ל ששריפת שני הבנים כנגד שריפת שני בתי מקדש, אך בכל אופן זה כך. רמוז קצת בפרשת "בזאת יבא אהרן אל הקדש", שרש"י אומר ש"בזאת" רומז לשנות בית ראשון שסופו להשרף. עיקר הבכי הוא על חורבן בית שני, החורבן אותו בוכים היום – אביהוא הוא העיקר. אפשר גם לומר שנדב רומז לנדבת המשכן/המקדש ואביהוא כבר לעבודה במקדש ("ועבד הלוי הוא" – גם אז הוא העיקר. לפי זה המקדש השלישי הנצחי – שהרבי תמיד מדגיש שהוא המשולש, כולל הראשונים – כלול לתיקון נדב ואביהוא (שזה בעצם "ענין התפלה וההתבוננות" – לקחת כל ה"נעימות עריבות ידידות מתיקות", ולא יגרום להסתלקות הנשמה מהגוף). ההבדל באופן השריפה הוא שהפוך – אצלם הנשמה נשרפה והגוף קיים ואילו במקדש החומר נשרף (חמתו על העצים והאבנים) והנשמה קיימת (שכינה לא זזה, הקדושה קיימת, עם ישראל חי וקיים), רק שמפני חטאינו גלינו מארצנו, זה כנשמה ערטילאית שצריכה לחפש גוף אחר, וזה סוד הגלות.

ח. אבישג בפרצוף למעלה מאביה העולה חי – מספר הנשים המותר למלך – והיא למעלה מזה, "והמלך לא ידעה".

ט. אבישג יפה עד מאד = סכנת (סוכנת היא מסוכנת, "בחנני נא ונסני", אף שלכאורה אסור לאדם להעמיד עצמו בנסיון). בכלל ווארט חשוב לשכינה ביניהם – התירו לא יחוד ולא התירו לו גירושין, גירושין יותר חמור. זו הוראת שעה – שגגה אחת גדולה, למעליותא, "באהבתה תשגה תמיד" – וזה עוד סימן שזה בכתר.

י. אביגיל = אבישג, כשמכפילים את ה-ל ב-י של אביגיל עולים ש. י-ל רומז לזיווג הראשון של יעקב לאה. אם כותבים כך – אביג יעקב לאה – עולה ט פעמים הוי' (יעקב ועוד אביטל).

יא. האריז"ל אומר משהו מאד עמוק, שקשור גם ל"שכינה ביניהם" וכו' – למה זה קרה? כי יעקב לא בטח מספיק, וקצת נכנע ללבן. יש פסוק בהושע "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר", והאריז"ל אומר שזה לגריעותא – שיותר מדי חשב על נשים, ופחות בטח בה'. עבד קשה בשביל להרויח אשה. יש פה איזו ירידה, ובגלל זה הוא עצמו חזר באשה – תקע את מחשבתו באשה, שזה קצת לעזוב את הבטחון המוחלט בה', ולכן הוא חוזר כאביגיל. זה הסוד הכי עמוק לגבי אביגיל – היא התיקון של לחשוב על נשים בלי לחשוב על ה'. בזה בעצם היא מצילה את דוד המלך, שלא יעשה מעשה פזיז ויחטא פעמיים. היא ראתה בנבואה מה שעתיד להיות עם בת שבע, ולפחות הצילה את דוד מפעם נוספת איתה. מה שה"חד רוחא" של יעקב הפך לנקבה בגלל "ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר" – מענין שהפסוק מתחיל יעקב וממשיך ישראל. בזמן שעובד עדיין לא נקרא ישראל, אז איך נקרא כאן כך? וכן, לפי האריז"ל כאן זה קטנות מוחין, וישראל זה שם של גדלות מוחין?! תשובה רמוזה בגימטריא: הערך הממוצע של "ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר" הוא שטן – ההפרש בין יעקב ל-ישראל, כאן הוא מכין את השטן שיעלה אותו מיעקב לישראל. מה שהוא נאבק ופגע לו בגיד הנשה זה כי הוא נתן לכך מקום ב"ויעבוד ישראל באשה וגו'" – אם לא היה מוריד עצמו ונותן מקום לכך לא היה קורה כלל. כל אופן, אחר כך ניצח אותו – אך היה פגם בהוד (בעיקר), וקבל את הברכה של ה' מוקדם יותר מפי המלאך. יעקב אביגיל = רחל, אף שכל היסוד כאן זה הרוח ששבק בלאה החיבור הוא רחל, ואפשר לומר שזה רחל הגדולה, העתידית, הכוללת גם את לאה.

יב. בסיפור של צפנת (= כתר) בת פניאל האדם המכוער הוא אבשלום. אמרנו שלכאורה אין פה תיקון, כי רק פושע עוד יותר, שגם זונה וגם עם אמא שלו. מה שכן, יש איזה תיקון בכך שחוזר מכוער ביותר – ההיפך מכך שקודם היה היפה ביותר. זה עונש, בדרך ממילא, ולא בבחירתו – אבל זה מתקן את מה שהיה מתגאה בשערו ויפיו.

יג. תמר יותר קדושה מאבשלום, כי היא הבכורה – הטפה הראשונה, שהתירה תורה בגויותה, יותר קדושה מהטפה השניה בה "הורתה בקדושה", ומה שיוצא מהטפה השניה יותר פגום. זה בסוד הבירורים – שעיקר הבירור של "ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר" זה בפעם הראשונה, אז יוצא הניצוץ הגדול, זה תמר ולא אבשלום. הוא הניצוץ השני, שלפי האריז"ל הוא טמא מיסודו (יתכן שתמר לא טמאה – זה גם הפוך על הפוך). אם התורה מתירה ומכשירה יצר הרע, שם הכי נפעלת עבודת הבירורים – לוכד את הניצוץ הכי גדול, צולל למים עמוקים ומוציא משם פנינה. (חלק המילוי של בן עולה סורר – זה משהו עצמי, שיש בתוך כל בן. אף שלא היה ולא נברא – זה הסיפור של אבשלום. בא משער סר – שער של סתר וגם של יסר).

יד. אביגיל מדברת על עצמה בלשון זכר – "הביא שפחתך לאדני" – זה גם סימן שבעצם היא זכר, דוגמה של אשה זכרית.

טו. על הפסוק של מיכיהו בת אוריאל – שהיא מעכה – כותב רש"י (אף שהתרגום יותר מסתבר) כלל מופלא, שאם רוצים לציין שאשה היא גברית ("גברתנית") מוסיפים ו לשם שלה – פנינה של רש"י בשם רבותיו. זה ישר מהקבלה, ש-ו זה אות זכרית – זה ז"א. תמיד אומרים שטוב ה בשם של אשה, כי ה זה נוקבא. ילתא היא גלגול מעכה – היא אשה חשובה. צריך עוד שיעור רק על מעכה – יש כמה, גם שם של גבר וגם של אשה – וצריך להבין משמעותו (שם שחלק ממנו קשור לעניני מין, פגם הברית, ולכן קשור לתיקון של תשעת הימים, שעיקרו קורה עכשיו, ב-ה אב).

טז. לגבי השם אביה – יש בתנ"ך 8, 6 גברים ו-2 נשים. זה שגם איש וגם אשה, ויש בו יה, זה או"א עילאין שכלולים בחכמה. אמרנו שהאריז"ל הכי אוהב את אביה בן ירבעם, שמת צעיר – שניהם מתו צעירים – ומת בחטא ירבעם בלי חטא שלו, ואדרבה, היה צדיק. האריז"ל אומר שאביה בן ירבעם הוא משיח בן יוסף. האריז"ל אומר שאביהוא בן אהרן מתגלגל באביה בן ירבעם – זה יחוד נפלא בין חכמה ובינה כאן (דווקא מצד ירבעם – השמאל).

יז. האריז"ל אומר שבזמן שאבנר נהרג הוא התעלה בבינה. הוא לא אומר בפירוש שהוא גבורה, אך משמע כך – עולה מגבורה לבינה, ולכן אפשר לפרש "אני בינה לי גבורה" על הסתלקות אבנר. לגבי עוזא ואבנר, כתוב שבגלל התעברות עוזא באבנר לכן הוא נפטר צעיר. בכל אופן, זו תכונה של גבורה (שייך, להבדיל, מה שמצטטים מהספרות היוונית שהגדרת גבור זה מי שמעדיף למות צעיר וגבור מאשר להאריך ימים לא גבור) – בכלל גבורות זה הסתלקות. אבנר זה נר – יסוד האש.

יח. לגבי אביגיל יש עוד משהו חשוב מאד – יש אשתו של דוד ויש אחותו של דוד. זה שיש לדוד גם אחות בשם אביגיל, זה סימן שכנראה גם לאשתו זאת מתייחס כ"אחותי". על הפסוק "למען אחי ורעי" כותב האריז"ל שאחים זה נשמות דז"א – זה שגם אשה וגם אחות עוד יותר מחזק שהיא נשמה דז"א, ועיקר הז"א זה התפארת. גיל מלשון גילה – זה בלב, וכאן הלב זה התפארת. מה שהיא נביאה זה בסוד "בינה לבא" – סיום יסוד אמא בתפארת ז"א. לפי סדר ה-ז נביאות היא החמישית – אם מתחילים בחסד (לפי הפשט) היא בהוד, אבל אם שרה בבינה אז אביגיל היא נו"ה. באמת כתוב שגלתה את שוקה ודוד הלך לאורו ג פרסאות. בפרצוף כאן היא תפארת העומדת על נו"ה – כאן היא בעיקר בתור אשת דוד היפה, המפוארת.

בשמואל ב (כנראה פ"ג) יש רשימת נשי ובני דוד – הראשון זה אמנון בן אחינועם והשני זה כלאב בן אביגיל. על כל אחד מהבנים הכתובים שם מסופר משהו אחר בחז"ל. על כלאב כתוב שהיה חכם גדול מאד בתורה, והיה מכלים את מפיבשת רבו של דוד – הבן שלה דווקא, מתוך כל ילדי דוד, היה ת"ח מופלא גם יותר מדוד. לדוד היתה סיעתא דשמיא ש"הלכה כמותו", אבל הכי חריף  ומפולפל זה כלאב בן אביגיל (אצלו כולו-אב). זה משייך אותה, יותר משאר הנשים, לתפארת – "מארי תורה". זה גם קשור ליעקב, עמוד התורה, לכן דווקא הבן שלה הוא עמוד התורה.

יט. במלכות יש אבימלך – גם כמה. יש אבימלך מלך גרר שלקח את שרה – מתנצל שהוא צדיק ולא עשה דבר, אך לא היה צדיק. בסוד הגלגולים לא תמיד מתגלגלים באותו שם, ואדרבה – כתוב שבדרך כלל יש שם אחר (כמו מעכה-צפנת וכו', עיקר הדוגמה תמיד זה משה ושמעון), אבל יתכן גם אותו שם. וכך כאן אבימלך מלך גרר מתגלגל ואבימלך בן ירובעל – זה תחילת תיקונו, אף שהיה גם רשע מרושע והרג כל אחיו, אך בסוף זרקה אשה עליו פלח רכב והרגה אותו, ובכך התקיים "הנך מת על האשה אשר לקחת". האשה היא כנראה ניצוץ של שרה שחזרה להרוג את אבימלך. אחר כך האריז"ל אומר עוד משהו, שמאד קשור לתקופה זו של חורבן ובנין הבית – שהוא התגלגל הלאה כהורדוס המלך, ששכלל את בית שני ועשה בית כה יפה עד שיותר יפה מביתו של שלמה, הבית הראשון. יש כאן מרכיב היפי החיצוני – יפת תאר. אבל הורדוס היה עבד, שרק התיימר להיות בן חורין מבית חשמונאי. הגמרא מספרת שהיה סיפור גם אצל הורדוס, שהרג את כל החכמים ומישהו אחד נמלט – כמו אצל אבימלך בן ירובעל – בבא בן בוטא. יש הסיפור המפורסם שאשה קפצה מהגג ואמרה שאני האחרונה מבית חשמונאי וכל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי הוא עבד – האריז"ל אומר שזה שוב כמו לזרוק פלח רכב על ראש אבימלך, כי אף שהיא מתה בכך הרגה את יחוסו. כששאל מה התיקון על הריגת החכמים אמרו לו לבנות בית יפה. אבימלך בן ירובעל גם היה בן פילגש (בשכם) כמו הורדוס. האר"י לא מקשר לאבימלך בן אביתר (שרוב הזמן נקרא אחימלך). אבימלך זה שם כללי למלכי פלשתים, כמו פרעה במצרים. זה שם לא סימפטי, במיוחד שזה מלכי פלשתים, ותיקון המלכות זה להוציא את המלכות מהפלשתים-פלישתנאים – אנא אמלוך של הקליפה. אם מתקנים את יסוד הפרצוף, אבשלום, אפשר להוציא בשלמות את אבימלך מהקליפה. יש אבימלך אחד טוב – רק המלכות דאין סוף, רק משיח יכול לומר "אנא אמלוך", כי כולל הכל. אחרי הצמצום כל אנא אמלוך הוא חלקי, ולכן פוגם.

כ. בכל הפרצוף האות השלישית – אחרי אב – ייירנייישי, נשר ועוד שבעה יודין, עולה כתר (והפלא שחלק המילוי שלהם עולה מלכות). אם מחברים עוד 30 – י"פ אב – זה 650, אביהוא פעמים הוי' (ברוך גולדשטיין וכו'). שאר האותיות עוד 59 פעמים הוי'. 650 בחיבור מספר קדמי של אותיות אלו עולה 3160 – י"פ אבישג, היא ממוצע הכל.

כא. הקו האמצעי של הפרצוף – אבישג אביגיל אבשלום אבימלך – עולה 854 = אני פעמים דוד. השאר עולה דוד פעמים המלך (אני המלך = יוסף, וכנ"ל שהכל עולה דוד פעמים יוסף).

כב. כל הפרצוף הזה מהתנ"ך. מה העיקר בחז"ל לפי האר"י? יש רבי אבא – בינה בין תלמידי רשב"י. הכי חשוב ה-אב הכי חשוב מכולם זה אביי (כ אב, יארצייט של אבא של הרבי). השכל שלו זה השכל של הבעל שם טוב, לפי אדמו"ר הזקן. יש כמה סיפורים שרומזים לאביי, והכי אהוב לאריז"ל הוא מאיכה ג, ג (רמז שכל ה"אב"ים שייכים לתקופה זאת) – אך בי ישב יהפך. אך בי ישב = ג"פ יהפך, היינו שהכל הולה ד"פ יהפך. אביי הוא גלגול של רב ייבא סבא – זה ה"יהפך", היפוך אותיות. כתוב שאביי היה בורא נשמות גרים, כמו אברהם. זה שהכל כאן "יהפך" – אך 21 ו-בי הוא 12. ישב זה רו"ס 12 ו-ש זה 21 במ"ס. המלה "יהפך" עולה ה"פ אביי – אביי פנים ואחור שוה יהפך – וכל הפסוק עולה 20 (יי) פעמים אביי. אולי הפסוק הכי מופלא מכל הפסוקים שהר"ת הם שם של מישהו.

כג. עוד משהו חשוב לגבי אבשלום – עיקר התיקון שלו – שנתקן על ידי אותו בחור שמספרים עליו בתחילת מסכת נזיר, שאשם הנזיר שלו היה היחיד ששמעון הצדיק אכל. הבחור שנזר שערותיו לשמים – גילח לשם שמים. התיקון של אבשלום בדורנו זה להוריד את הפאות המיותרות, לשם שמים, (זה בדרך אפשר ואם שגיתי ה' הטוב יכפר).

כד. הדבר שאולי הכי מקשר את אבשלום לספירת היסוד, שהאר"י אומר שהוא גלגול של נחש מלך בני עמון. נחש זה סמל מובהק של יסוד. גם "בני עמון" זה כמו "שאול מרחובות הנהר".

כה. אם אבשלום היא מעכה וסבו תלמי – ר"ת אמת – ואם מחברים לאבשלום-מעכה-תלמי את נחש זה יוצא ב"פ הוי' בריבוע.