1

בע"ה

שבע ברכות מרדכי וחנה בת שבע פריימן (6)

כ' שבט ס"ח – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים, לחיים! בנין עדי עד, סימן טוב ומזל טוב לכל המכובדים כאן.

החתונה שלנו היתה באור לחמשה עשר בשבט, ר"ה לאילן, לכן ראינו לנכון כל יום לייחד את היום של השבע ברכות לאחד מהמינים. עכשיו זה הלילה האחרון, כנגד ה"דבש". שבעת המינים כנגד המדות, וכעת הגענו למלכות (כעת שמענו שצריך להכיר מה זה מלכות). התמר בין העצים זה מלך העצים, כמו שהאריה הוא מלך החיות. על דבש כתוב שזה ראשי תיבות דוד בת שבע (השם של הכלה הוא בת שבע, אז היום הזה מתאים לה באופן מיוחד, היום השביעי, החותם, של ה"שבע ברכות" – "הכל הולך אחר החיתום"). בשיר השירים – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – יש הרבה דימויים, אבל השבח העיקרי של הכלה הוא "זאת קומתך דמתה לתמר". השיעור קומה של כנסת ישראל דומה לתמר, יש לב אחד לאבינו שבשמים. לכלה יש לב אחד לחתן ולחתן יש לב אחד לכלה, וחיים ביחד באהבה ואחוה ושלום ורעות.

הפסוק של שבעת המינים לא אומר תמר אלא דבש, ולהלכה יש שלושה מיני דבש: יש מה שכתוב לגבי המזבח והמקדש "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי'", ושם הפירוש הוא "כל מתיקת פרי" (לאו דווקא דבש תמרים, ובודאי לא מדובר בדבש דבורים), ויש מפרשים שזה כולל גם סוכר שיוצא מהקנים. כל דבר 'זיס' הוא בכלל האיסור להקטיר דבש על גבי המזבח. אם אומרים פסוק זה, יש גם רמז לעוד אחד מהמינים – שעורה. אם כי שעורה ב-ע ושאור ב-א, אבל כתוב בקבלה – וכך אפילו על פי דקדוק – שמלה שיש בשרשה ע, הפנימיות של המלה, של הענין, זה אותה מילה עם א במקום ע. יש הרבה דוגמאות לכך, החל מהדוגמה שהרבי עצמו מביא בשיחה שלו על ט"ו בשבט – שתאנה זה תיקון הלבושים, הפיכת "כתנות עור" ל"כתנות אור" (כפי שהיה כתוב בס"ת של רבי מאיר), ויש עוד הרבה דוגמאות. גם כאן, הפנימיות של "שאור" זה "שעורה". כשדברנו על החטה אמרנו שחטה יותר מחמיצה על פי הלכה מאשר שעורה, אבל יש לומר ששעורה יותר מחמצת אחרים (כמו שאור). אם כן, בפסוק "כל שאור וכל דבש לא תקטירו" יש רמז גם לשעורה, והדבש שם כולל כל דבר מתוק מפירות – גם דבש תמרים וגם בכלל. הבעל שם טוב אומר ששאור ודבש זה מיני ישות, ובגלל שיש בזה "אני" אסור להקטיר למזבח. שאור זה בכלל ישות, התנפחות, אבל גם דבש זה מתיקות מסויימת – געשמאק און זיסקייט – בלי ביטול. לכן, אם יש שלשה פירושי דבש בתורה זה כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה בסגנון מורנו הבעל שם טוב – יש דבש שצריך להכניע, דבש נבדל ודבש שהוא המתקה גמורה. הדבש שצריך להכניע זה כל מתיקת פרי, הדבש השני זה דבש תמרים והדבש השלישי זה דבש תמרים. כיון שלכולם יש אותו שם כמובן יש קשר ביניהם. אף שבשבעת המינים מדובר בדבש תמרים, הרי מודגש שלא כותב תמרים – לא כמו "זית שמן" – אלא רק דבש, ובפנימיות זה כולל כל עניני דבש. לכן נדבר רגע על דבש דבורים. סתם דבש בלשון בני אדם הוא דבש דבורים. בנדרים הולכים להלכה אחרי לשון בני אדם, והנודר מן הדבש אסור בדבש דבורים ומותר בדבש תמרים.

כמאמר מוסגר: זה שדבש הוא מלכות רמוז גם בכך שגם תמר וגם דבורה זה שמות של נשים. זה חוץ ממה שהאריז"ל אומר ש-דבש עולה אשה. זו כוונה שצריך לכוון, לא פחות ולא יותר, כאשר "מצות היום בשופר" – שופר זה שו-דבש-אשה פר, המתקת פר דינים על ידי דבש (לכן גם אוכלים תפוח בדבש). אז סתם דבש זה דבש דבורים, אבל דבש תמרים נבדל מכל מתיקת פירות – קובע ברכה לעצמו. בדבש דבורים יש דבר מיוחד – "אתהפכא" גמורה. נאמר כלל לגבי שבעת המינים, שנוגע גם לחתן וכלה. כפי שגם הרבי מציין בשיחה, מבין שבעת המינים שני הראשונים זה תבואה, והראש השנה שלהם זה תשרי ולא ר"ה לאילן, אז למה נכלל בפירות האילן? כנראה שבשביל להגיע לפירות האילן, שזה לתענוג ("על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", תוספתו של הקב"ה המרובה על העיקר, "חבה יתרה נודעת להם" שה' נותן לנו גם תענוגים ולא רק מה שחיוני לקיום), צריך להגיע דרך התבואה, העבודה החיונית. בשיחה הרבי אומר שהעבודה של שבעת המינים היא מהקל אל הקשה. העבודה החיונית לכל אחד ואחד, כמו שכתוב באריכות בתניא קדישא – התורה שבכתב של תורת החסידות – זה עבודת ה"אתכפיא". יש לאדם איזה יצר, משהו לא טוב, וצריך "מח שליט על הלב" שיאמר לו מה טוב ומה לא ויקבע את דרכו בחיים. זה חיוני לכל אחד ואחד. השעורה זה יותר אתכפייא מאשר החטה, כי החטה, אם כי שהוא תבואה, הוא "מין אילן" – יש בו משהו שדומה לאילן. השעורה זה רק תבואה, וזה העבודה עם הנפש הבהמית כמו שאומר הרבי בשיחה, ושם עיקר עבודת ה"אתכפייא". אז, "כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (כמבואר ב"באתי לגני"), וזה בעיקר בשעורה. גם אם השעורה קשורה לשאור, שם עיקר העבודה היא אתכפייא – לכפות ולהכניע את הגאוה. מהגפן והלאה, "תרושי המשמח אלקים ואנשים", מתחילה עבודת האתהפכא, וזה הולך ומתגבר. יש יותר אתהפכא, יותר מתיקות של קדש בתאנה מבגפן, ועוד יותר ב"עסיס רימוני". אחר כך חוזרת שוב "ארץ", ו"כל הסמוך לארץ קודם לברכה", והרבי מסביר שהארץ השניה זה לא סתם מתוק ואתהפכא אלא דבר שהיה מר והפכו אותו למתוק. הזית היה מר, וכאשר עושים ממנו שמן יש בו ממש אתהפכא, "טעמין מרירו למיתקו". מה ההבדל בין שלש ה"אתהפכא" של הגפן והתאנה והרמון ל"אתהפכא" של הזית ועוד יותר של התמר? הזהר אומר שיש שתי בחינות שת "אתהפכא" – "אתהפכא חשוכא לנהורא" ו"טעמין מרירו למיתקא". כתוב שהיכולת להפוך מר למתוק זה אין קץ יותר עמוק ויותר קשה מלהפוך חשך לאור. לפעמים כתוב בחסידות שלהפוך חשך לאור זה אתהפכא, אבל עדיין של קליפת נגה – ממוצע שיש בו טוב ורע – ואילו להפוך מר למתוק זה נוגע לקליפות הטמאות לגמרי, לרדת לעומק הלעו"ז וגם שם להפוך את המר למתוק. מה זה המר? זה הגלות, הגלות של עם ישראל שלדאבוננו אנו עדיין בסוף הגלות ואנו "היינו כחולמים" על ימות המשיח. מחד אנו בגלות – לא חשכת הגלות אלא מרירות הגלות, "וימררו את החייהם" שאצלנו זה ברוחניות – וצריך להפוך את המר למתוק, והכח של "טעמין מרירו למיתקו" זה מה"ארץ" השני. אבל בדבש יש גם אתהפכא, ובלשון בני אדם זה "המתקה שבהמתקה". אמרנו שמתיקת פרי זה הכנעה שבהמתקה, ודבש דברים זה הבדלה שבהמתקה, אבל דבש דבורים זה המתקה שבהמתקה. שהרי, על פי הלכה זה חידוש גדול מאד שמותר לאכול דבש דבורים – זה הרי יוצא מהטמא, והרא"ש גם מביא חשש שיש שם רגלי דבורים וכו'. הרא"ש מביא שמותר לאכול כי כל דבר שנמצא הרבה זמן בדבש מתהפך ונהיה דבש. הדבש לוקח דבר אסור וטמא לגמרי והופך אותו לטהור – כזה חידוש, כזה "מתיר אסורים", אין בכל התורה. יש אפילו חדה של האבן-עזרא, ועוד גדולי ישראל מביאים זאת, ריבוע הפלא (שנקרא בכל הכיוונים):

פ ר ש נ ו

ר ע ב ת ן

ש ב ד ב ש

נ ת ב ע ר

ו נ ש ר ף

בזה נקצר ונסיים, נאחל לחתן ולכלה שכל החיים יהיו מלאים פירות טובים ומתוקים. צריך גם קבלת עול, ואתכפייא זה יסוד העבודה, אבל שיהיה אתכפיא המביאה לידי אתהפכא ובאתהפכא גופא יהיו את שתי המדרגות, גם להפוך חשך לאור וגם מר למתוק. זה להיות שלוחים של הרבי, לקחת אחריות על המציאות – יש חשך וצריך להפוך אותו לאור, יש מרירות של גלות וצריך להפוך זאת למתיקות. זו השליחות של החתן והכלה והקב"ה יעזור להם שיצליחו עם כל הפירות וכל הענינים, כל הפירות החל מ"פרו ורבו", וגם כל המסובים יזכו לרוב נחת, נחת יהודים מבנים ובני בנים. לחיים לחיים!

השלמות (אחרי השיעור):

שלש בחינות של דבש זה שלש בחינות של אשה. ג פעמים דבש עולה בריאה יצירה עשיה.

תמר זה גם תם-מר וגם לשון תמורה – זה הבדלה, תמורת זה זה. גם שם יש הבדלה בין שלש התמרות של התנ"ך, שיש על זה מאמר במלכות ישראל.

"זאת קומתך דמתה לתמר" = 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23 (3 מספרים רצופים בסדרה של 7-13-23-37). רק "דמתה לתמר", כלשון הפיוט "אום אני חומה" (שרצינו לקשר זאת למרירות הגלות שהופכים למתיקות הגאולה, שהופכים וממתיקים "גולה וסורה" ל"דמתה לתמר", שהפשט הוא שגם בתוך הגלות, אף ש"גולה וסורה" עדיין "דמתה לתמר", כמו ששרים באידיש – לפי זה "דמתה לתמר" זה "זוקף כפופים" – ולכן היא "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך", בזכות המס"נ בגולה זוכים למתיקות של הגאולה), עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ע"ה, האמונה בה' אחד זה גם בזמן הגלות וגם הופך למתיקות הגאולה, זה ה"לב אחד לאבינו שבשמים" שיש לתמר.

"כל שאר וכל דבש" = בראשית (אותיות שאר, ואותיות בית זה כל וכל דבש). כלומר, ברגע שה' בורא את העולם יש איזו התנשאות ומתיקות לא מבוררת, אבל תכלית הכוונה זה לברר את השאור והדבש, וגם עושים זאת על ידי "אחד" – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". מתחיל מבריאת משהו שעלול להרגיש עצמו יש, לכן הפסוק השני זה "והארץ היתה תהו ובהו", והתיקון על ידי אחד. רמוז בכך ש"כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי'" שהכל אחד בחזקת 3. אִשה זה דבש. יש שלש נשים: אשה שהיא עדיין בגדר "לא תקטירו", (אולי גם בזמן ריחוק, אבל) זה האשה שחז"ל אמרו עליה "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שהיא עדיין בקטנות (שעורה = יצר הרע, חוץ מזה שמסמל את נפש הבהמית), יש אשה של גדלות והבדלה שזה "צדקה ממני תמר", שיש הוא שהיא זנתה אבל בסוף היא נבדלת מזה – בחינה כמו כלב, יכולת להתלבש בלעו"ז, באופן בו היא נהגה – אך אם כי שזה דורש הרבה גבורה והרבה מוחין ביחס ליהושע זה עדיין דרגה של יניקה (אולי זה שרש של חג"ת בכתר, שזה יותר גבוה, אבל זה עדיין חג"ת), זה הבדלה והתלבשות. הגדלות זה אשה שהיתה שופטת ונביאה – דבורה הנביאה, שישבה תחת התמר. זה גם חש-מל-מל – סיפור יהודה ותמר זה המל הראשון, קשור לברית מילה, אבל דבורה הנביאה היתה שופטה את ישראל, שזה כבר מל מלשון דיבור.

ברוב הפעמים התורה מדברת מענין ההבדלה, ולכן גם לעניננו הדבש תמרים זה הדבש של שבעת המינים – ההבדלה של ההמתקה. יש מחלוקת בין הפוסקים מה מברכים על דבש תמרים, בגלל שזה מיוחד יש סברא לברך בורא פרי העץ, אבל ההלכה היא שמברכים שהכל, כמו כל משקה היוצא מהפרי, ורק לגפן יש ברכה מיוחדת (זה עוד חידוש, שהדבש הוא פחות מהפרי לענין ברכה, ואף על פי כן התורה אומרת "דבש" ולא תמר, כנראה כדי לכלול את כל סוגי הדבש, ברמיזה עכ"פ, או, כמו שאמרנו, שזה תכלית המתיקות של אתהפכא לגמרי).

זית כנראה יותר קשור ליצר המין ודבש זה יותר תיקון של יצר האכילה – תיקון של "רעבתן" (אם כי הרמז של דוד-בת-שבע רומז גם לענין תיקון יצר העריות, והיינו תיקון ה"רעבתן" – "אבר קטן יש באדם משביעו רעב").

מי ששרה שיר לה' זה דבורה הנביאה. היא יושבת תחת התֹֹמר, וכתוב שזה שישבה שם זה שמירה מיוחד – זה ה"מל" הראשון, של הברית, וה"מל" השני הוא תוצאה מה"מל" הראשון.

לא הוזכר הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" שחוזר איזה יג פעמים בתנ"ך. זה לא מאה אחוז מוסכם מה הדבש שם, אבל נדמה שרוב המפרשים אומרים שזה גם דבש תמרים. חלב ודבש – בנין המלכות מתחיל מהנצח (ה"אקו" בחיות הטהורות), אז זה חלב הוא בחינת תאנה. יש הקבלה בין שבעת המינים של ארץ ישראל לשבעת המשקים המכשירים את הזרעים לקבל טומאה: מים, יין, טל, חלב, דם, שמן, דבש (רק מה"ארץ" השניה זה מסתדר, בעוד שיין לדוגמה לא בגפן, ואילו זית-תמר זה שמן-דבש, רק שהדבש בשבעת המשקים זה דבש דבורים, לשון חכמים שהיא כלשון בני אדם). גם לשון תורה מול לשון בני אדם (או לשון חכמים) זה מל-מל.

עיקר ענין ה"חסידות" כאן היה ה"אתכפיא" וה"אתהפכא", שזה ממש מסביר בצורה הכי פה את כל הסדר כאן (גם את מעלת השעורה, שהיא אתכפיא, שיש בזה מעלה לגבי הכל). עצם האתכפיא זה השעורה ועצם האתהפכא זה הדבש – זה גם "כל שאר וכל דבש".

אצל רבי נחמן יש גם שלש נשים – "אשה רעה" (שבעים לשון, בבירורה עסקו צדיקים שונים), "אשה משכלת" (לשון תרגום, אותיות גו תמר – מה שיש בתוך התמר) ו"אשה נביאה" (לשון הקדש, דבורה השרה לה' "אנכי להוי' אנכי אשירה" – ב"פ אנכי, יותר ממתן תורה; חז"ל מציינים שהיא נקראת על שם דבר טמא, ומכאן לומדים חז"ל שלא יאה יהירות לנשים, כדי שלא תחזור לאשה הראשונה שבבחינת "כל שאר וכל דבש", ואף על פי כן אף אחד לא חושב שדבורה זה דבר טמא, בניגוד לחולדה שעוד עושה אסוציאציה לחיה טמאה, כי היא לגמרי הפכה הכל לשירה לה', זה ט קבין של דבור שנתנה לאשה).

התפוח בדבש, שדברנו עליו, זה התפוח של שיר השירים, כמבואר באריכות בחסידות שעל תפוח זה נאמר הפסוק "כתפוח בעצי היער כן דודי בן הבנים וכו'". זה פנימיות התפארת, סוד עץ החיים, וזה מזדווג עם הדבש. יום הדבש בשבעת הימים – אחריו יש "ירח הדבש", דווקא את הדבש ממשיכים על כל הירח ועל כל החיים – והוא מזמין את התפוח להזדווג. החתן ביום השביעי צריך להיות תפוח, והזיווג זה טיבול התפוח בדבש. תפוח דבש משלימים זה את זה ל-800 = ב"פ 20 בריבוע (ריבוע כפול של 20).

הפסוק הוא "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", והמפרשים מסבירים שזו שירת התמר – והטעם להכניס את הארז – הוא על שם "זאת קומתך דמתה לתמר", זקיפת הכפיפה, והתמר לע"ל יכלול גם מעלת הפירות שלו וגם מעלת הזקיפות של הארז. ארז תמר = ב"פ משיח בן דוד (ממוצע).

כמו שדברנו על רמון שהוא תקון אלישע בן אבויה, כך ידוע ש"צדיק כתמר יפרח" הוא התיקון של קרח. ביום התמר אפשר לפעול שכמו שהעכבר בדבש הופך לדבש, כך אם יש מספיק פנימיות התורה – מספיק "דבש [וחלב תחת לשונך]" – אפשר למשוך את קרח לבית המדרש ולהפוך אותו לדבש. מר זה ממורמר, אחד שממורמר לגבי התורה ולגבי המשה שבדור – בכל דור יש כאלו, והדבש מתקן אותם. גם בין בני זוג יש תופעה כזו. אמרנו שהזהירות מאונאת אשתו קשורה לרמון, "לא תרצח", קשור לשעורה. התיקון של זה, אם אדם כן פגע, זה דבש. מלכות זה כמו ברסלב, שאין יאוש בעולם כלל, זה הדבש. זאת אומרת שאם אחד רוצה להיות מדריך או יועץ נישואין אז לפני כל זוג שמקבל ליעוץ צריך לאכול כפית דבש (גם לספר המנהגים...). יותר מכל דבר הדבש מסוגל לעשות שלום בית = דוד בת שבע. גם בתוך הבית, תמיד אפשר לעשות דבש – במקרה הכי גרוע הולכים עוד הפעם לירח דבש באיזה מקום, ומתקנים את כל הפגיעות (כנפי ורגלי הדבורה שנכנסות לדבש, והן עצמן נעשות דבש).

יש שתי סברות בהלכה למה הדבש מותר עם מה שיש בו – או בגלל שזה כמו עצמות של חמור, שאין בזה בשר, או בגלל שזה מתהפך לדבש (שזה ההסבר היותר עמוק, שהרא"ש מביא, ואומר שזה לא רק כנפים של דבורה אלא כל דבר, גם עכברים שנותנים לתוך חבית הדבש). יש הרבה סוגיות לגבי דבש, אולי יותר מכל שבעת המינים. היות שזה משקין זה תלוי במחשבה. למשל, יש את הסוגיה של החלות שמשאירים לפרנסת הדבורים בכוורת, שלא מקבלות טומאה. הדבש בכוורת, לפני שנעשה משקה, יש לו דין אוכלין, ואחרי שזה זה כבר משקין – אם זה זב מאותן שתי חלות זה לא אוכלין ולא משקין וכו'. יש כל מיני הלכות וחילוקים בדבש, וזה תלוי במחשבה – כל מה שתלוי במחשבה זה דומה לדיני קדשים, שהמחשבה קובעת את המציאות. כלומר, הדבש הוא מאד 'תורה-שבעל-פה'ניק', "מלכות פה תורה שבעל פה", "מאן מלכי? רבנן".

תכונת ה"מתיר אסורים" של הדבש שייך לעוד פרק שלם ב"מתיר אסורים", שזו דווקא תכונה של מלכות, ראש מלכותי. לעניננו זה קשור דבש.

זה שדבש בלשון בני אדם שייך בעיקר לדבורים – זה מתחיל מ-דב, כמו דבורים, אבל דבש גם רומז ל"דב שוקק", שהכי אוהב לאכול דבש. דב, מסורבל בבשר, הוא בכלל רעבתן, אבל הוא הכי רעבתן לדבש. כל מי שקוראים לו דב, או שיש לו תכונה דובית, הוא גם דבשי.

עוד פרט חשוב: כתוב יערת דבש – "יערי עם דבשי" – ושם המפרשים מסבירים שמדובר בדבש הראשון, דבש-סוכר מקנה היער, שזה עצים. זה גם הדבש של יונתן, שמעל בחרם של שאול, וגם שם רואים ש"כל שאר וכל דבש לא תקטירו", ואף על פי כן אורו עיניו מהדבש הזה ביערת הדבש. בשביל להבין את מהות הדבש יש לנתח בעומק את הסיפור של יונתן. מתוך יונתן "עד דוד הגדיל" – דרגה יותר גבוהה של דבש (דוד-בת-שבע).