עליות סעודות שבת
בע"ה
י"ג אדר תשמ"ז – תל אביב
שיעורים בספר סוד ה' ליראיו
שער שבת להוי' – פרקים ז'-י' (סיכום השער וסיומו)
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה ערך הרב סיכום על ששת הפרקים הראשונים בשער "שבת להוי'". לאחר מכן לימד את פרקים ז-י, ובכך סיים למעשה את לימוד השער. השיעור עוסק במהות סעודות השבת, בהקבלתן לעבודות הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה ולממדי עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות.
א. סיכום שער "שבת לה'" פרקים א-ה
פרק א: ארבע עליות בפרשת "ויכלו"
השער "שבת להוי'"[ב] שייך במיוחד לשנה הזאת[ג], שנת שבת, באשר כל השנה היא שנת שמיטה – "שבת להוי'"[ד]. גם ראש השנה חל להיות בשבת, עוד הרבה דברים היו בשבת, בחנוכה היו שתי שבתות, עכשיו ט"ו בשבט היה בשבת. דיברנו על זה פעם אחת, שבשנה הזאת יש כל כך הרבה דברים שמתרחשים בשבת שזה נדיר מאד, אולי פעם במאה שנה כל כך הרבה שבתות ביחד כמו בשנה הזאת, אולי יותר אפילו.
השער הזה מחולק לשני חלקים: חלק ראשון עד פרק ה – ארבעה פרקים ראשונים הם בעיקר ההתבוננות בארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה שמתגלות בפרשת שבת במעשה בראשית "ויכלו השמים והארץ"[ה], ובמקביל בעשרת הדברות בדבור של שבת, שמופיע פעמיים, פעם אחת בפרשת יתרו, פעם שניה בפרשת ואתחנן. נעשה פה רק סקירה כללית כדי שכולנו – גם מי שלא היה בשיעורים – נתמצא בענין.
נעבור בקיצור מתחלת השער בלי להתעכב יותר מדי. נתחיל מהרמז של שם י-ה-ו-ה פעם ראשונה בתורה בארבע התבות "יום הששי ויכלו השמים", שעל כן כ מתחילים את הקידוש ליל שבת. זו פעם ראשונה שיש אפילו בראשי תבות י-ה-ו-ה. שם הוי' בכלל לא מופיע קודם. שם הוי' הראשון שמופיע בראשון הוא בפסוק שאחרי שבת – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[ו], זו הפעם הראשונה. אבל גם בסופי תבות השם לא כתוב, לא מופיע – רק כאן, בפעם הראשונה, "יום הששי ויכלו השמים". זה רמז מפורסם.
אחר כך בתוך פרשת "ויכלו השמים", שבת, יש מבנה של ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, כלומר התבוננות פנימית של י-ה-ו-ה, כמו שכתוב כאן (בעמוד רס"ט):
א. "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה";
ב. "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה";
ג. "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי";
ד. "וַיקַדֵּשׁ אֹתוֹ":
ארבע עליות, "ויכל... וישבת... ויברך... ויקדש", בארבעה פעלים. אחר כך יש נימוק בסוף "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות"[ז], אבל העליות, הפעלים המתיחסים לשם הוי', ביחס לשבת – "ויכל אלהים... וישבת... ויברך... ויקדש". הסברנו שזה המבנה היסודי של שבת מלמטה למעלה, לאחר הרמז שבתחילת הפרשה "יום הששי ויכלו השמים", וכל מה שקשור לרמז זה. כל המבנה של י-ה-ו-ה שבפרשת "ויכלו" רשום כאן (עמוד ער).
פרק ב: הקבלת פסוקי "זכור"-"שמור" לשם הוי'
אחר כך, בפרק ב מסבירים איך המבנה הזה מופיע גם בעשרת הדברות, בדבור של שבת, והוא שפעם אחת כתוב "זכור את יום השבת לקדשו"[ח] ובפעם השניה בפרשת ואתחנן כתוב "שמור את יום השבת לקדשו"[ט]. קודם כל חז"ל אומרים ש"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[י], כלומר שהן שתי בחינות שמשלימות אחת את השניה. אפשר היה להסביר את זה ש"זכור" הוא אבא ו"שמור" הוא אמא, כך כתוב[יא] ש"זכור" הוא זכר ו"שמור" נקבה – יכול להיות אבא ואמא ויכול להיות זו"ן. אבל כאן אנחנו מסבירים ש"זכור ושמור" הן כנגד שתי אותיות ה של שם הוי', ש"זכור" הוא כמו "ויברך", לכן דורשים אותו "זכרהו על היין"[יב] שהוא ענין של ברכה, כנגד "ויברך אלהים את יום השביעי", ואילו ה"שמור" הוא כנגד "ויכל אלהים". לגבי המלים "את יום השבת", עצם השבת, ענין השבת הוא השביתה מהתפעלות המדות ששימשו ופעלו במעשה בראשית. המושג כאן שבת, "וישבת אלהים", היינו שביתת המדות שפעלו את הבריאה. מה זה "ויכל", מה זה "וישבת", על פי פשט? מסבירים[יג] ש"ויכל" פרושו לגמור את המעשה, לא לעשות יותר, "וישבת" הוא להשבית גם את המדות שפעלו את המעשה. זה פשט המלה שבת.
"זכור" הוא כנגד "ויברך", כמו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[יד], יש תמיד קשר בין "זכור" והזכרה לבין ברכה. "שמור" פרושו לא לעשות, "לקדשו" זה כנגד "ויקדש". בשניהם, בשני הפסוקים, יש ה"לקדשו" ויש גם "את יום השבת" משותף. ההבדל בין שני הפסוקים "זכור" ו"שמור" הוא שתי אותיות ה של שם הוי' – ה עילאה ו-ה תתאה. ה עילאה נקראת זכר ביחס ל-ה תתאה, כמבואר באריכות בחסידות.
אם כן, ככה אנחנו משלימים את שני הפסוקים – "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – שה"את יום השבת" המשותף הוא ה-ו; ה"לקדשו" המשותף הוא ה-י; ה"זכור" הוא ה-ה עילאה; ו"שמור" הוא ה תתאה. כנגד "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-ויקדש".
פרק ג: הקבלת פרשת "זכור" לפרשת "ויכלו"
זה רק ההסבר ביחס למשפט הראשון של עשרת הדברות – "זכור את יום השבת לקדשו", "שמור את יום השבת לקדשו". מה לגבי כל הדיבור? בכל הדיבור של שבת במיוחד בפרשת יתרו – בפרשת ואתחנן אין כל כך בפירוש שתי המדרגות העליונות, הן גם נרמזו אבל לא בהדיא, לא נאריך בזה, אבל בפרשת יתרו – כתובות בפירוש כל המדרגות. כתוב "לא תעשה כל מלאכה"[טו], אתה אל תעשה מלאכה. אחר כך כתוב "וינח ביום השביעי"[טז], שה' נח, על דרך שבת. אחר כך כתוב "על כן ברך הוי' את יום השבת", בפירוש ברכה, "ויקדשהו", הפסוק האחרון שאומרים לפני קידוש של יום, לפי הנוסח אומרים את כל הפרשה, אבל לפחות אומרים את הפסוק האחרון "על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו" בדיוק המלים של "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" ואחרי ברכה קדושה. זה מעשרת הדברות. אם כן, זה פרק ג ובעמוד רע"ג רואים את מבנה השבת בתוך הדיבור – כללות הדיבור של שבת בפרשת "יתרו": "לא תעשה כל מלאכה"-"וינח ביום השביעי"-"על כן ברך הוי' את יום השבת"-"ויקדשהו". "קדש מלה בגרמיה" הוא תמיד כנגד אבא, קודש עליון.
פרק ד: התבוננות בתשע המלים האחרונות של פרשת "ויכלו"
פרק ד' כאן הוא השלמה של "ויכלו" מה זה "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". זו חזרה על המדרגות. עד כאן החלק הראשון של השער הזה. כלומר, המבנה של "ויכלו", המבנה של דיבור השבת בעשרת הדיברות ביחס לשם הוי', שקשור עם שלום בית. הפרק השביעי בספר שכינה ביניהם נקרא "ושמרו בני ישראל את השבת"[יז], העוסק ביחוד וזיווג ממש בין האיש והאשה. כל ענין השבת, אולי יותר מכל נושא אחר בספר סוד ה', הוא הנושא הכי מקושר עם שלום בית ושכינה ביניהם, צריך לגלות את כל שם הוי' של שבת. כידוע, הוי' הוא אב-אם-בן-בת, זיווג על מנת להוליד בנים, על ידי ששומרים ומקיימים את כל ארבע המדרגות האלה.
פרק ה: עליות השבת בעבודת ה'
אחרי ארבעת הפרקים האלה הראשונים, הבונים את מבנה שם הוי' בשבת, מתחיל מפרק ה' הענין היותר עמוק, קודם כל איך רואים את המבנה בתוך יום השבת, בתוך הזמנים של יום השבת – מהו הזמן של "ויכל", מהו אחר כך הזמן של "וישבת", מה הזמן של "ויברך" ומה של "ויקדש". כאן בונים את ההתבוננות הזאת על פי המבואר במאמר הראשון של פלח הרמון של רבי הלל מפאריטש[יח] שמסביר באריכות את מדרגות השבת. הוא אומר ששבת היא לשון בטול, ולכן כל מה שקשור לשבת הוא בטול. גם על פי פשט שביתה היא בטול.
בטול הוא יראה ויש בכללות שתי מדרגות של יראה: "יראו מהוי' כל הארץ"[יט] ו"יראו את הוי' קדשיו"[כ]. שני פסוקים בתהלים שסמוכים בשני פרקים, אחד ליד השני. ההסבר הוא ש"יראו מהוי'" הוא יראה מתוך גילוי חיצוני של אור אין סוף, שהוא רק "מהוי'", לא גילוי בהדיא ממש. מה שאין כן "יראו את הוי'" הוא בטול במציאות ממש. שניהם בטול, אבל יש בטול שרק "מהוי'", כלומר הפרשה – אור שנפרש מה', ויש יראה שהיא "את הוי'" ממש.
על "יראו מהוי'" כתוב "כל הארץ", לא כתוב "קדשיו" – "יראו מהוי' כל הארץ". מה זה "כל הארץ"? כל העולמות. ומה זה "מהוי'"? גילוי האלקות שמתגלה בעולמות התחתונים לפנות ערב ביום ששי וערב שבת, שפועל בטול והתכללות של כל מעשה בראשית בשרשו, אבל הוא גילוי "מהוי'" שמתגלה בעולמות התחתונים, במקום הארץ, "יראו מהוי' כל הארץ".
הדבר הזה קורה באותו זמן שמצוה עלינו להוסיף מהחול על הקודש, זה נקרא תוספת שבת. הוא מסביר שסוד תוספת שבת, שיש מצוה של תוספת שבת, הוא "יראו מהוי' כל הארץ". אחר כך שבת ממש מתחילה מקבלת שבת שמיוחדת לנו, היא כבר "יראו את הוי'" בעולם האצילות. "יראו מהוי'" הוא למטה, בבי"ע, וזה תוספת שבת. מהי תוספת שבת? להוסיף מהחול על הקודש, שזו יראה, קודש, אבל זה מהחול שהוא הארץ, "יראו מהוי' כל הארץ". מה שאין כן קבלת שבת היא כבר לקבל את השבת במקומה, בעולם האצילות, במקום המלכות של עולם האצילות. אחרי תוספת שבת המדרגה השניה היא קבלת שבת – ה תתאה של שם הוי' באצילות. תוספת השבת היא למטה מ-ה תתאה, זו ה תתאה כמו שמתגלה למטה, בעולמות תחתונים לפנות ערב, על מנת לפעול את בטול היש. "יראו מהוי'" בדרך כלל נקרא בטול היש, ואילו "יראו את הוי'" בטול במציאות, ועיקר השבת הוא בטול במציאות.
תוספת שבת שייכת בעיקר לאשה
[יש משהו מסוים לעשות בזמן של תוספת שבת?] הוא בדרך כלל מאותו זמן שהאשה מדליקה נרות. דברנו על כך באריכות, שמהדלקת נרות זה תוספת שבת. שוב, יש הלכות, לאיש עדיין מותר לעשות מלאכות, האשה בהדלקת נרות מקבלת את השבת על עצמה, אם לא שהיא צריכה באופן מיוחד לעשות משהו ואז היא מתנה תנאי שלא תקבל[כא], אבל בדרך כלל הרגילות היא לקבל שבת בהדלקת נרות. האיש עדיין לא חייב לקבל שבת.
[האם יש משהו שכדאי לעשות בתוספת שבת למי שסיים את כל ההכנות?] כדאי לומר שיר השירים. יש הרבה סגולות. דיברנו שעיקר הזמן הזה שייך לאשה, עיקר תוספת השבת תלוי בה, דיברנו על כך באריכות כשלמדנו, כיון שהיא מקבלת והיא גם צריכה לגמור את הענינים שלה. עיקר כח תוספת שבת שלפני כל מדרגות השבת גופא תלוי באשה, רק שהאיש צריך לעזור לה. כמו שלמדנו על "עזר כנגדו"[כב] שהיא עוזרת לו, אבל גם הוא צריך לעזור לה. אפשר לומר שהזמן המיוחד שצריך לעזור לה הוא שתוכל לקיים את ענין תוספת שבת. הוא חייב מאד לעזור לה לסדר את הענינים שתוכל להדליק את הנרות בזמן ואז היא מתחילה את התהליך של קדושת השבת, מתחיל מהתוספת. בעיקר היא עושה את זה, רק שהוא חייב לעזור לה בזה.
לגבי שיר השירים, זה לא מנהג קבוע, רק מפורסם[כג] שאדמו"ר הזקן אמר שאם היה יכול היה מתקן שיר השירים במקום קבלת שבת, עד כדי כך, שאם היה לו כח לתקן, לעשות תקנה שתחול על כל עם ישראל. הוא אמר שאין לו כח אבל אם היה לו כח – אחד משלשה דברים שאמר שאם היה לו כח לתקן היה מתקן משהו. אחד מהם הוא שהיה מתקן שיר השירים במקום פרקי התהלים שאומרים בקבלת שבת. הספרדים שאומרים לא קוראים במקומם, אלא קודם להם. להוסיף עוד תפלה זה רשות, לא חידוש, כל אחד יכול לומר שיר השירים מתי שהוא רוצה. מה שאינו חיוב גמור, לא נוסח קבוע שוה לכל נפש, לא נכתב בסידור האריז"ל, שאין זמירות, אין שום דבר יותר מן המחויב. אבל כתוב שהיה רוצה עד כדי כך שזו תהיה קבלת השבת. לפי זה – שייך לקבלת שבת שיר השירים.
אמרנו שאלו שני פרקים סמוכים – ל"ג ול"ד בתהלים. קודם כתוב "יראו מהוי'" – בפרק "רננו צדיקים" ואחר כך כתוב "יראו את הוי' קדשיו". שזו כבר קדושת שם הוי' כמו שהוא באצילות, "אבא מקנן באצילות". קודם אמרנו שקדושה היא ה-י העליונה. אבל כיון ש"אבא מקנן באצילות" – כל שם הוי' הוא בחינת קדושה, בחינת "יראו את הוי' קדשיו" ביחס ל"יראו מהוי' כל הארץ" שנאמר קודם.
קבלת שבת וסעודות שבת – שתי דרגות בראיית המלך
נסתכל קדימה (עמ' רע"ו), יש קבלת שבת שהיא "בטול במציאות מכל וכל כשהוא רואה את המלך". רבי הלל מסביר במאמר באריכות על פי משל ש"יראו מהוי'" היינו היראה הבאה על ידי התבוננות עמוקה במלך והכרת גדולתו מתוך התבוננות, אבל הוא לא רואה את המלך מימיו בהדיא, זה "יראו מהוי'". "יראו מהוי'" הוא מתוך התבוננות, איפה מקום ההתבוננות? בעולם הבריאה. כאשר ההתבוננות היא בתכלית הטיב, החיוניות שלה, היא מביאה אותו לידי בטול אמתי, בעוד בטול היש אמתי נקרא "יראו מהוי'". אבל "יראו את הוי'" הוא כבר כשרואה את המלך ממש.
ראיית המלך ממש כבר פועלת בטול עצום ביחס ליראה שנובעת מתוך התבוננות, כמה שלא מסוגל להתבונן, אפילו זה שיש לו חוש התבוננות הכי טוב. כאן הסברנו באריכות שבחוש ההתבוננות יש גם ענין לצייר את דמות פני המלך, זה נקרא "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[כד], לפום מה דמשער בליביה. בהתבוננות אין בה' תמונה אבל יש השערה. ההתבוננות היא לשער, ויש חוש – חוש השערה, "נודע בשערים בעלה"[כה], "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". אפילו לאחד שיש חוש הכי מפותח והכי טוב של השערה – הבטול תמיד נובע מאיזו הסתכלות. אז אם אדם מתבונן במשהו שלא ראה אותו מימיו – איך הוא יכול להתבטל בפני דבר שהוא חושב עליו? הוא רק יכול להתבטל אם הוא משער את הדבר ממש בתוך המח שלו, בתוך הלב שלו, כאילו שרואה את זה, אבל זה רק כאילו. ממילא הבטול שזה פועל הוא של "יראו מהוי' כל הארץ". מה שאין כן כשממש רואה את המלך זה "יראו את הוי' קדשיו".
בראיית המלך ממש יש גם שתי מדרגות בכלל: יש את הראיה הראשונה של המלך שאתה מתבטל מכל וכל, 'אויס', זה קבלת שבת; אחר כך את יש השאיבה לתוך המלך, שעל כך כתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[כו]. יש לראות את המלך ולהתבטל כליל, ויש לראות את המלך והראיה מלווה תענוג-ענג אלקי כל כך שאתה נשאב לתוך הדבר שאתה רואה. כידוע בחסידות[כז] שאין חוש שמושך את כל תענוג הנפש יותר מחוש הראיה, זה המיוחד של חוש הראיה.
ממילא ב"יראו את הוי' קדשיו" יש שתי מדרגות: "יראו את הוי'" פרושו לראות את המלך ממש ולהתבטל בפשטות; ויש "יראו את הוי' קדשיו" שגם זו יראה אבל יחד עם אהבה בתענוגים. זה כבר כמעט נושא הפכים – יראה ואהבה ביחד. על כך כתוב פסוק "מלך ביפיו תחזינה עיניך".
בתוך "מלך ביפיו תחזינה עיניך" יש גם שלש מדרגות, שאומר שהן שלש סעודות של שבת ומסביר זאת באריכות. סעודה הרי היא ענג, ענג שבת. אז כל שלש הסעודות הן בחינת "יראו את הוי'" במדרגה הגבוהה של "מלך ביפיו תחזינה עיניך". מה שאין כן קבלת שבת שלפני הסעודות, כלומר לפני הענג. זהו הבטול במציאות בפשטות של "יראו את הוי' קדשיו".
קדושת הנשמות וקדושת האלקות
הוא אומר שגם "קדשיו" – יש שני פירושים של "קדשיו" בהתאם לשתי המדרגות הכלליות הללו: יש "קדשיו" של קדושת הנשמות מצד עצמן, ויש "קדשיו" של קדושת הנשמות המקבלות תוספת קדושה מצד המצוות, "אשר קדשנו במצותיו". כלומר אנחנו קדושים מצד עצמנו, יש את הקדושה שלנו מצד עצמנו, מצד עצם הנשמה שהיא חלק אלוקה, ואנחנו בני אברהם יצחק ויעקב קדושים, ויש את הקדושה היתרה, על דרך נשמה יתרה שמקבלים באמצעות קיום מצוותיו יתברך, "אשר קדשנו במצוותיו".
הוא מסביר שהקדושה העצמית של הנשמות מסוגלת להביא או להתבטא בכך שכל נשמה מגיעה לבטול במציאות ממש, קבלת שבת. לכן רק הנשמות יכולות להיכנס לתחום האצילות ממש, "אצילי בני ישראל"[כח] – אנחנו שייכים לאצילות מצד עצמנו. ה"ארץ", העולמות לא יכולים להגיע לבטול במציאות ממש, רק ל"יראו מהוי'", רק תוספת שבת, אבל הנשמות מצד עצמן מקבלות את השבת ממש, "קדשיו" מצד הקדושה העצמית של הנשמה.
אכן, בשביל "מלך ביפיו תחזינה עיניך" צריכה להיות קדושה נוספת שהיא קדושה של מצוות, שאנחנו מתקדשים עוד יותר. יש קדושה ויש להתקדש עוד יותר מהקדושה הראשונה, על דרך "יהיב חכמה לחכימין"[כט]. אמרנו שקדושה היא בחינת חכמה, אז יש מי שחכם מצד עצמו, ויש מי שבזכות זה שהוא חכם מצד עצמו נותנים לו עוד יותר חכמה – "יהיב חכמה לחכימין". כך הוא עם ישראל, אנחנו "עם חכם ונבון"[ל] מצד עצמנו, והחכמה שלנו היא הקדושה שלנו. זו היכולת שלנו לראות את המלך ממש, להתבטל במציאות ממש. בנוסף לזה מקדשים אותנו, הקב"ה נותן לנו עוד קדושה יתרה, "אשר קדשנו במצוותיו" ואז אנחנו נעשים קדושים במדרגה כזו שיכולים להישאב ממש לתוך עצמות ה' בענג, כלומר ענג ויראה ביחד. כאן "יראו את הוי' קדשיו" אלו הנשמות כאשר מתקדשות עוד יותר ויותר באמצעות המצוות ואז סועדים את שלש הסעודות של שבת.
שלש עליות בשלש סעודות שבת
כאן זו התבוננות שיש בה הרבה מה להסביר ביחס להסברים אחרים. הוא הסביר שבתוך שלש סעודות שבת גם יש עליה כנגד המדרגות שלמדנו קודם. סעודת ליל שבת היא כנגד "וישבת", סעודת "חקל תפוחין קדישין", וכאן כתוב שהיא כנגד ה-ו של שם הוי' (צריך להסביר את זה); סעודת היום היא כנגד ה עילאה – "זכור"; ומנחה של שבת שהיא סעודה שלישית כנגד ה-י – "ויקדשהו", "ויקדש אתו".
שלש הסעודות הן כולן עלית המלכות, הכל קשור עלית המלכות שזוהי עלית נשמות עם ישראל. כשהמלכות עולה להתייחד עם ז"א בעלה זה בליל שבת, זמן הזיווג; וכשהיא עולה עוד יותר, לאמא, זה ביום השבת; וכשהיא עולה עוד יותר, לאבא, זה במנחה של שבת. זאת אומרת שיום השבת הוא כנגד "ויברך", "זכור", ומנחה של שבת היא כנגד "ויקדש", וכל שלש המדרגות האלה, יה"ו שבשם, כולן התכללות כל מהותו בענג ראיית המלך ביפיו, שכל המהות שלו מתכללת בענג ראיית ה"מלך ביפיו תחזינה עיניך", כאשר קבלת שבת היא בטול במציאות מכל וכל כשרואה את המלך. זה קיצור ההסבר העמוק בחסידות בעליות בשבת. כאן שם הוי' לא נכללת מדרגת תוספת שבת, כיון שהיא למטה מכל מדרגות אלה. תוספת שבת היא "יראו מהוי'" של עולמות התחתונים, במיוחד בעולם הבריאה, שם מקום ההתבוננות מפני המלך.
[המבנה גם כנגד תפלות השבת או רק כנגד הסעודות?] גם התפלות כמובן. יש גם כמה וכמה מדרגות באמצע. אחד מהפרטים שהסברנו באריכות שהמדרגה של ליל שבת חוזרת בין יום השבת לבין מנחה של שבת, או שיכולה להיות בסוד מוסף או בסוד מנחה גדולה, אבל יש משהו בליל שבת שחוזר. כמו ה-ו של שם הוי', שיש ו למטה מ-יה ויש ו שבין י ו-ה, שנקראת דעת עליון המחברת י ו-ה. מדרגת ליל שבת חוזרת בין יום השבת בבוקר לבין מנחה בשבת בדרגה יותר גבוהה, אבל עיקר מנחת שבת הוא 'רעוא דרעוין' שלפנות ערב.
הקבלת פסוק המן לשלש הסעודות
את זה מסבירים בפרק ו, בו מובא הפסוק "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה"[לא]. "אכלהו היום" הוא כנגד יום השבת, אחר כך "כי שבת היום להוי'" הוא כנגד "וישבת", זה ליל שבת. כאן רואים שליל שבת חוזר. כתוב כאן בפסוק הזה, בין יום השבת לבין מנחה של שבת. את המלים "היום לא" דורשים בחסידות[לב], שסעודה שלישית היא בחינת 'לא', לכן בחב"ד לא כל כך אוכלים, בגלל שסעודה שלישית נקראת "היום לא תמצאהו". "היום לא" הוא לגמרי נמנע הנמנעות. [לא אוכלים כלום?] יש שטועמים, על פי שולחן ערוך[לג] יש אפשרות לצאת בסעודה שלישית על ידי דברי תורה, רק שדברי תורה צריכים להיות אמתיים, לכן צריך להיות איזה מאמר חסידות. הרבי טועם משהו, טועם פרי. אבל ודאי, בכל הדורות קיימו זאת בחב"ד, זה משהו חדש שלא ידעו עליו, כמו הרבה דברים בחב"ד שלא ידעו מהם קודם. עד הדור האחרון היו מקיימים בדייקנות סעודה שלישית בבית כנסת כמו כולם. זה מהדברים החדשים. כל אחד מדברים העתיקים שלא היו ידועים והרבי הקודם גילה אותם נעשו נחלת רבים.
[אצל רשב"י הסעודה השלישית חשובה מאד[לד]] כן בודאי, היא חשובה מאד, רק שהיא בחינת 'לא'. אומרים שסעודה שלישית בשבת היא בחינת סעודה של יום כפור. מי שיכול לאכול בבחינת יום כפור, לאכול-לא לאכול אז שיאכל כמה שיותר, אבל פנימיות האכילה של סעודה שלישית היא לא לאכול. זו פנימיות האכילה, אז שאלה כמה אפשר לאכול ולא לאכול יחד. זה נקרא "היום לא" – "היום לא תמצאהו בשדה".
כאן בפסוק רואים שליל שבת כתוב כאן בין יום השבת ומנחה. כתוב "אכלוהו היום" על יום השבת, כמו שהסברנו כאן, ו"כי שבת היום להוי'" הולך על ליל שבת ו"היום לא תמצאוהו בשדה" הוא מנחה של שבת. "אכלוהו" הוא ברכה, "שבת היום" הוא שביתה, ו"היום לא" הוא קדושה.
התכללות שלש הדרגות לתשע דרגות
כיון שכל שלש המדרגות-הסעודות של שבת, ליל שבת-יום השבת-מנחה של שבת, הן ענג, התכללות כל מהותו בענג ראיית פני המלך ביפיו – מסבירים שכולן שלש מדרגות של המתקה. יש בעבודת ה' שלשה שלבים כלליים[לה] – הכנעה-הבדלה-המתקה, ואם יש שלש יש תשע, כיון שכל אחד ואחד כלול משלשתם. זאת אומרת, יש הכנעה שבהכנעה והבדלה שבהכנעה והמתקה שבהכנעה. אחר כך יש הכנעה-הבדלה-המתקה שבהבדלה ואחר כך יש הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה.
גם הסבר זה מובא כאן בפרק ו. נמשיך להסביר, ששלש סעודות השבת הן הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה, הכל בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך" שזו המתקה. מדרגת קבלת שבת היא העליונה של ההבדלה, נקראת המתקה שבהבדלה, אבל הסעודות בשבת הן הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה.
בענין של שלום בית, הזיווג של שבת הרי קורה בליל שבת, אז אם כן בזיווג יש דגש על ההכנעה שבהמתקה. אם כי לליל שבת, יש קשר לזמן שבין יום השבת לבין מנחה של שבת. כלומר, בין ההבדלה לבין ההמתקה שבהמתקה. יש בו גם כח ורמז למדרגה הזאת.
מחזור האשה בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה
זה הכל דברים עמוקים בענין שלום בית. בעזרת ה' נלמד בהמשך שכל מחזור האשה אפשר להתבונן – זו אולי ההתבוננות הכי חשובה – בכל הווסת, כל החודש של האשה כהכנעה-הבדלה-המתקה שכל אחד מתחלק לשלש[לו]. קודם ההכנעה-הבדלה-המתקה של האשה הן ימי הראיה, ימי הספירה וימי הטהרה שלה. יש בהלכה[לז] ימי ראיה, ראיית דם, ויש ימי ספירת נקיים, שהיא עדיין טמאה על פי דין ובכל זאת היא מיטהרת עכשיו וסופרת ז' נקיים, ויש ימי טהרה. אז ודאי המבנה הכללי הזה של ראיה-ספירה-טהרה הוא על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה, זה אחד מהיסודות.
בתוך זה גופא, בכל אחד יש שלש מדרגות. הדבר מתבטא גם בדינים הגמורים של שמירת טהרת המשפחה, לא נאריך בזה עכשיו, רק אמרנו דרך אגב. בתוך ימי הראיה יש שלש מדרגות ושלשה דינים. למשל הפסק טהרה שהיא עושה בסוף ימי הראיה היא עושה, יש פה את המלה טהרה, היא לא טהורה עדיין בכלל, רק אחרי המקוה. מה הביטוי הזה אומר? שהפסק הטהרה הוא ההמתקה שבהכנעה. כל הראיה אצלה היא הכנעה והפסק הטהרה שהיא עושה בסוף הוא כבר המתקה של הכנעה. זו דוגמה של מדרגה פרטית. אחר כך מהו המקוה עצמו? המתקה של ההבדלה, כמו כאן מדרגת קבלת שבת, מעבר ממש, שרגע אחד לפני שהיא טובלת הוא עדיין המתקה שבהבדלה, אחר כך מתחילים ימי טהרה ממש. כך על דרך זה אפשר להתבונן, אבל צריך להתבונן בכל החודש שממש בצורה הכי יפה וברורה יש התכללות של כל המדרגות בכולן, שיש הכנעה-הבדלה-המתקה בכל אחת מהן.
סעודת ליל שבת – בטול היש שבתוך ההמתקה
לעניננו בשבת, הסעודות וענג השבת הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה. קבלת שבת היא המתקה שבהבדלה, וכל עבודת השבוע שלפני כן היא במדרגות של הכנעה בעיקר, כאשר יש "לכו נרננה"[לח] שאומרים ביום רביעי בבוקר זו כבר התכוננות לשבת, זו אולי התחלת ההבדלה, כלומר הכנעה שבהבדלה, ואחר כך תוספת שבת ביום ששי היא הבדלה שבהבדלה, קבלת שבת היא כבר המתקה שבהבדלה וסעודות השבת הן הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה. את זה הסברנו בפרק ו.
[היום מקובל לומר שהסעודה האחרונה הכי גבוהה. תמיד אני מרגיש בסעודה הראשונה או השניה זה דבר נפלא, בשלישית יש איזה עצבות של רגע חולף] בסדר, אנחנו לא כלים. הסברנו באריכות כמה פעמים כאן למה מרגישים את עיקר הענג דווקא בסעודת הלילה. אני אחזור על זה עוד הפעם. מהי הכנעה שבהמתקה? עצם הרגשת ההמתקה. יש יותר הרגשת ענג בליל שבת, שכולל גם את סעודת ליל שבת וגם את הזיווג של ליל שבת יותר מאוחר. בגלל שהרגשה – שאני מרגיש משהו שקורה לי – היא יש והכנעה היא בטול היש. בטול היש הכי דק שיש בתוך הבטול במציאות ממש ממש. המתקה כאן היא לא סתם בטול במציאות, היא עוד יותר מבטול במציאות, זה "מלך ביפיו תחזינה עיניך", וגם פה נקודת ההרגשה שאני מרגיש את עצמי בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך" שאת ההרגשה הזאת גופא אני מבטל, שנקרא בטול היש שבתוך ההמתקה – זוהי ההכנעה שבהמתקה.
לכן דווקא בהכנעה שבהמתקה מורגשת ההמתקה יותר מאשר בהבדלה שבהמתקה ובהמתקה שבהמתקה. בהמתקה שבהמתקה לא מרגישים שום דבר, "היום לא", כמו שהסברנו קודם, רק בשורש האמונה גלוי ולא גלוי ביחד, רישא דלא ידע. אבל מקום הרגשת הענג הוא דווקא בליל שבת יותר מכולם, בגלל שזהו ענין הכנעה שבהמתקה. הכנעה הכוונה שאתה צריך להכניע משהו, להכניע את ההרגשה שלך, אז סימן שאז אתה מרגיש, יותר מאשר אחר כך.
[המתקה שבהמתקה יותר גדולה?] יותר גדולה מצד הקב"ה, מצד השורש נשמה. ודאי שהיא שיא כל השיאים, "היום לא", תחית המתים, יום כפור, השאלה אם אנחנו כלים לזה. נסביר בהמשך מה זה.
זה היה פרק ו. עד עכשיו עשינו סקירה למה שלמדנו במשך כמעט שנה בתל אביב.
ב. פרק ז: עליות השבת בסוד עולמות-נשמות-אלקות
שלש סעודות שבת כנגד עולמות-נשמות-אלקות
הגענו פה לפרק ז. נקודה חשובה שצריך להסביר, וזה שעל ידי הקדושה העליונה ביותר של תורה ומצוות האדם יכול-מסוגל להסתכל בשורש כל העולמות כמו שהם לפני צמצום האור אין סוף, כמו שהם באור אין סוף ב"ה לפני הצמצום שעל זה כתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[לט]. קדושת הנשמות בפני עצמן מסוגלת לגלות ולחוות את שורש כל העולמות בסוד "עלמין דאתכסיין"[מ] בעולם האצילות, או באבא בעולם האצילות, אבל המדרגה של "מלך ביפיו תחזינה עיניך" קשורה – כך רבי הלל הסביר ודיברנו על זה באריכות – עם היכולת לראות. שבת היא תמיד שביתה, תמיד קשורה עם ראיית שורש כל המציאות. תוספת שבת היא ראית שורש כל העולמות התחתונים כולם בתוך ההארה האלוקית שמהווה אותם יש מאין, שהיא הארה שמתגלה מתוך שם הוי' דאצילות לעולמות התחתונים, בסוד "מהוי'". זה נקרא מקור "עלמין דאתגליין", התבטלות כל העולמות במקורם הגלוי. הנשמות מצד עצמן יכולות לראות את שורש הכל בשורש האצילות שלאחר הצמצום שנקרא "עלמין דאתכסיין".
"מלך ביפיו תחזינה עיניך" פרושו לראות את שורש הכל כמו שהוא לפני הצמצום הראשון, וגם יש בזה גם ג' מדרגות. כל ג' המדרגות של ג' סעודות שבת הן ג' מדרגות בשורש הכל, רק שעולמות שבאלקות הם בעיקר סעודת ליל שבת, לכן זה גם כן קשור להרגשה. מה שאמרנו קודם, הכנעה-הבדלה-המתקה, אפשר לומר אותו דבר בצורה אחרת, כמו שהבעל שם טוב אומר[מא] עולמות-נשמות-אלקות, בכל אחד מעולמות-נשמות-אלקות יש את כולן. זאת אומרת שקבלת שבת היא אלקות שבנשמות, אבל סעודות שבת הן עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות.
אלקות בכללות היא אור אין שלפני הצמצום; נשמות הן עד עולם האצילות; ועולמות הם עולמות התחתונים בי"ע. זה הפשט. יש עולמות שהם המציאות התחתונה, כל מה שמרגיש את עצמו ליש; יש נשמות שהן האצילות, "אצילי בני ישראל"; ויש אלקות שהיא אור אין סוף שלפני הצמצום.
אז אם כן, שלש המדרגות הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה הן גם כן עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות. מה זה עולמות שבאלקות? מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", שעל כך כתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא", הכל רשום בתורה שקדמה לעולם. זה קשור עם סעודת הלילה, כלומר שסעודת הלילה היא ראית כל המציאות בשורשה שלפני הצמצום הראשון, כאשר מקור המציאות ומרכזה הם האשה, כמו שנסביר בהמשך ב"שכינה ביניהם", שהיא-היא המציאות, והמציאות כמו שהיא באלקות ממש היא במיוחד ליל שבת בסעודת הלילה. לכן גם כן יש בזה הרגשה ויש בזה ענג מורגש כמו שהסברנו. לכן זהו גם זמן הזיווג אחרי ליל שבת.
שלש הסעודות כנגד ג' רישין שבכתר
לְפִי הַנָּ"ל "סוֹד הוי"' שֶׁבְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ נַעֲלֶה יוֹתֵר מִסּוֹד הוי' ב"ה שֶׁבַּאֲצִילוּת לְבַד : י – חָכְמָה; ה – בִּינָה; ו – מִדּוֹת; ה – מַלְכוּת.
אף על פי שיש לנו כאן י-ה-ו-ה, אבל מה הסברנו עכשיו? ש-יהו – שלש המדרגות העליונות – בעצם לפני האצילות, אפילו לפני הצמצום הראשון. מה שעכשיו הסברנו, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" בוא ה-ו בהתבוננות הזאת, וכל שכן ה-ה עילאה ו-י זה עוד יותר גבוהות.
שֶׁהֲרֵי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁכְּנֶגֶד יה"ו כֻּלָּם שַׁיָּכוֹת לְאוֹר אֵין סוֹף שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת (כַּאֲשֶׁר מַדְרֵגַת ה־ה תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵּׁם עוֹלה עַד הַחָכְמָה עִלָּאָה שֶׁבַּאֲצִילוּת, "חָכְמָה בְּרֹאשׁ" הָאֲצִילוּת כַּנַ"ל) בְּהִתְגַּלּוּת הָאוֹר אֵין סוֹף לְאַחַר הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן,
כלומר, ה תתאה, שהיא קבלת שבת, היא עלית המלכות לשורש העולמות. כך רבי הלל הסביר, ה תתאה, מלכות שבאצילות, עולה לראות את שורש העולמות בבחינת "עלמין דאתכסיין" במקורם בחכמה עילאה דאצילות. אם כן, היא כבר שייכת לחכמה עילאה של עולם האצילות. זו קבלת שבת. המדרגות היותר גבוהות של יהו הן עליות שלפני הצמצום ממש.
שְׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּ"ל הֵן כְּנֶגֶד שְׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבְּכֶתֶר עֶלְיוֹן
מה שהסברנו קודם ששלש המדרגות והי מלמטה למעלה הן באור אין סוף שלפני הצמצום. אבל ידוע בחסידות באריכות[מב] שיש לשלש המדרגות הכלליות שלפני הצמצום, שמכונות בחסידות יחיד-אחד-קדמון, כמו שנסביר בהמשך, רמז גם אחרי הצמצום, ואחרי הצמצום הם-הם ג' הרישין שבכתר. כלומר, מה שנקרא בכל מקום בקבלה ג' רישין שבכתר הוא הרמז או ההתגלות באצילות של שלש המדרגות שלפני הצמצום הראשון, כאשר האצילות עצמה כנגד החכמה שבאצילות.
(שֶׁנִּקְרָא אֵין סוֹף וְהַשְׁרָאַת עֶצֶם הָאֱלֹקוּת בְּיַחַס לְעוֹלָם הָאֲצִילוּת, שֶׁבּוֹ הִתְלַבְּשׁוּת אוֹרוֹת בְּכֵלִים):
באצילות יש התלבשות אורות בכלים, זה סוד הנשמות. מה שאין כן בכתר זו השראת אור ועצם האלקות בלי כלים עדיין. מהן שלש המדרגות בכתר? יש בזה כמה דרכים ושיטות כמו שהארכנו הרבה פעמים[מג]. מה שכתוב בעץ חיים הוא ש-ג הרישין שבכתר נקרא בשמות אלו, ובכל פעם אנחנו בוחרים את השיטה בהתאם לענין. לפי רבי חיים ויטאל[מד], הכל על פי האידרא בזהר:
"מוֹחָא סְתִימָאָה" [הראש התחתון בכתר] (שֶׁבּוֹ מִתְלַבֵּשׁ "גְּבוּרָה דְּעַתִּיק". עֹנֶג שֶׁבִּבְחִינַת "עוֹלָמוֹת" בְּשָׁרְשָׁם הָעֶלְיוֹן — "הַכְנָעָה שֶׁבְּהַמְתָּקָה" כַּנַ"ל);
מה זה "מוחא סתימאה"? זה הגבורה. גבורה היא "בוצינא דקרדוניתא"[מה], "טלא דבדולחא"[מו], שני השמות שיש לו בקבלה. הוא בבחינת קו המדה, גבורה דעתיק, שמתלבש במוחא סתימאה דאריך, וזו המחשבה הסתומה לגבי כל מציאות העולמות שעתידים להיות. הוא על דרך "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" לפני הצמצום הראשון. כך באמת האריז"ל כותב בפירוש, ששורש כל העולמות הוא במוחא סתימאה. למה? בגלל כי שם יש גבורה, וגבורה מודדת ומצמצמת, לכל אחד נותנת לו את השיעור שלו. "שיער בעצמו בכח" אלו שיעורים.
שוב, מה הסברנו? שמוחא סתימאה הוא הכנעה שבהמתקה, כמו סעודת הלילה. יוצא מכך שבסעודת הלילה עולה המלכות למוחא סתימאה. בקבלת שבת היא עולה עד חכמה בראש, חכמה עילאה שבאצילות. כל הסעודות הן עליה בתוך הכתר. תוך הכתר הוא על דרך אור אין סוף שלפני הצמצום, אז יש עליה לתוך מוחא סתימאה שזו הכנעה שבהמתקה, עולמות שבאלקות. אחר כך הראש השני של הכתר נקרא:
"גֻּלְגְּלָתָא" (שֶׁבּוֹ מִתְלַבֵּשׁ "חֶסֶד דְּעַתִּיק" – [וחסד נקרא] "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" –
מוחא סתימאה הוא כנגד 'קדמון' שלפני הצמצום, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". הגלגלתא היא כנגד 'אחד' שלפני הצמצום – כל המונחים של אדמו"ר האמצעי ורבי הלל – ואחד הוא חסד, "אחד היה אברהם"[מז], "חסד לאברהם"[מח].
בְּחִינַת "וֶהֱיֵה בְּרָכָה" כַּנַ"ל [שנאמר באברהם[מט], "זכור"-ברכה, ה עילאה של שם הוי']; עֹנֶג שֶׁבִּבְחִינַת "נְשָׁמוֹת" [אברהם אבינו הוא "ראש אמנה"[נ], "ראש כל המאמינים"[נא], מקור נשמות עם ישראל מצד עצמם, הקדושה העצמית, לא הקדושה שנוספת להם באמצעות המצות. אף על פי שכאן אנחנו מדברים שלש מדרגות בתוך הקדושה הנוספת של "מלך ביפיו", בכל זאת המדרגה הפרטית של אברהם היא של שרש הנשמות מצד עצמן] – "הַבְדָּלָה שֶׁבַּהַמְתָּקָה" כַּנַ"ל);
אחר כך למעלה מהגלגלתא יש:
"רֵישָׁא דְּלָא אִתְיַדָּע" [בסעודה שלישית] (ג"ר דְּעַתִּיק עַצְמוֹ [הכל לפי שיטת רבי חיים ויטאל], שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ כְּלָל [בשום ספירה של אריך], וְעַל כֵּן הוּא קָדוֹשׁ בְּעֶצֶם כַּנַ"ל — "הַמְתָּקָה שֶׁבְּהַמְתָּקָה" בחינת "היום לא").
אין לו שום התלבשות, שום השגה בכלל. הסברנו שגם "ויברך אלהים את יום השביעי" וגם "ויקדש אתו", חז"ל דורשים[נב] "ברכו במן קדשו במן". "ברכו במן" שירד לחם משנה קודם. עיקר הלחם משנה מתגלה בסעודת היום, בגלל שבסעודת הלילה אתה לא יודע שיש לחם משנה. על פי פשט לא צריך לשים שתי חלות. לחם משנה הכוונה שיש שתי סעודות, יש סעודת הלילה ויש סעודת היום. אנחנו עושים זכר לזה ששמים שתי חלום כל פעם, אבל מתי מתגלה שהיה לחם משנה ביום ששי? בסעודת היום, שה' נתן יומיים. לכן "אכלוהו היום", עיקר תוספת שבת של לחם המשנה שייך לסעודת היום. זה מתגלה ביום, זו הברכה. כתוב "ברכו במן", עיקר הברכה הוא שירידת לחם משנה ביום ששי מתגלה בסעודת היום.
חזרת סעודת הלילה בין סעודת הבוקר לסעודה שלישית
זו הברכה של אברהם. לכן כתוב בקבלה[נג] שסעודת היום היא כנגד אברהם וסעודת הלילה היא כנגד יצחק שהוא גבורה. גם כאן, בסעודות, יצחק לפני אברהם, וסעודת המנחה היא יעקב. כיון שסדר האבות הוא אברהם-יצחק-יעקב, לפי זה זו עוד ראיה ברורה שיש עוד הפעם יצחק, כלומר עוד פעם ליל שבת בין יום השבת לבין מנחה של שבת, כמו שאמרנו קודם. הסדר הפשוט הוא אברהם-יצחק-יעקב, אבל כאן לפי הסעודות כתוב בקבלה שהוא יצחק-אברהם-יעקב. אז ברור לפי זה שיצחק צריך להופיע עוד פעם, בין היום לבין מנחה, זה הענין של "כי שבת היום להוי'".
[מה עם סעודה של רבי חידקא?] יש מי שסובר ארבע סעודות בשבת, הסברנו את זה, לפי אותו מאן דאמר[נד] שיש ארבע סעודות בשבת. כיון ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[נה], יש סעודה בין סעודת הבוקר לסעודה שלישית, והסעודה הזאת היא יצחק שבין אברהם לבין יעקב. יש דעה שצריך ביום שלש סעודות, חוץ מסעודת הלילה, שלפי דעתו יש סעודה בין סעודת הבוקר לבין סעודה שלישית. זו החזרה של יצחק. לפח זה, מלוה מלכה היא סעודה חמישית. "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", זו היא סעודת המשיח כנגד יחידה שבנפש, היא באמת קוצו של י.
מה זה סעודה שלישית? "קדשו במן", שבשבת לא ירד בשבת כלל. זה עוד רמז שקדושה היא "היום לא". סעודה שלישית היא כנגד "קדשו במן", שהכוונה שבשבת לא ירד מן. "ברכו במן" זו ירידת מנה כפולה של מן בערב שבת, והיא מתגלה בסעודת הבוקר. זו בחינת "והיה ברכה", בחינת אברהם אבינו, שהוא "חסד לאברהם", "אחד היה אברהם", מדרגת אחד. מה שאין כן "קדשו במן" הוא שלא ירד מן בשבת עצמה, זו הקדושה. הכל בבחינת "לא"., זה נקרא יחיד – העלם העצמי שלמעלה מאחד. בכתר הוא רדל"א, רישא דלא אתידע, המתקה שבהמתקה.
אם כן, בפרק ז ראינו עכשיו איך במדרגות שם הוי' יש לנו מבנה הרבה יותר גבוה מאשר חשבנו קודם:
י |
רֵישָׁא דְּלָא אִתְיַדָּע – מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת |
ה |
גֻּלְגָּלְתָּא — יוֹם הַשַּׁבָּת |
ו |
מוֹחָא סְתִימָאָה — לֵיל שַׁבָּת |
ה |
עֲלִיַּת הַמַּלְכוּת בְּחָכְמָה עִלָּאָה – קַבָּלַת שַׁבָּת. |
שלש מדרגות בכתר וחכמה עילאה כנגד אותיות שם הוי'
באמת בכתבי האריז"ל כתוב[נו] ש-ג רישין הם כנגד שמות עב, סג ו-מה, שהם יהו שבשם. זה דבר שבפירוש בכתבי האריז"ל, שב-ג' רישין שבכתר יש סוד המילויים עב-סג-מה, כאשר חכמה עילאה עצמה ביחס לכתר היא ה תתאה של שם הוי'. בנין וסוד זה מבוארים באריכות בתחילת הספר, בפרק על ג' רישין שבכתר[נז]. עמוד קל"א. יש כאן י-ה-ו-ה בכתר, לפי הכוחות הפנימיים שבנפש:
י |
אֱמוּנָה |
ה |
ה |
תַּעֲנוּג |
ו |
ו |
רָצוֹן |
ה |
ה |
בִּטּוּל |
י |
כאן מבואר שיש בזה גם אור חוזר. יש אור ישר של אמונה-תענוג-רצון-בטול. זו יחידה-מיקס של כתר וחכמה, כאשר בתוך הכתר יש שלש מדרגות, והחכמה עילאה היא משלימה, מדרגה הרביעית, כנגד המלכות, אבל כאן זו מלכות שעולה בחכמה עילאה. אז הבטול הזה, שהוא בטול במציאות ממש, הוא קבלת שבת. רק כאן כתוב יותר באריכות שיש בזה אור ישר ואור חוזר. כלומר, יש שם הוי' שיורד ויש שם הוי' שעולה. כיון שבטול על פי פשט הוא ה-י של שם הוי' ביחס למה שבא אחריו. כאן הבטול הוא ה תתאה, אבל כמו שבטול הוא י ביחס למה שבא אחריו הוא גם י ביחס לאור חוזר. לכן השם מתהפך פה בשני הכיוונים. אז צריך להסביר את זה באריכות.
איך שלא יהיה – הסוד הזה שמבואר כאן הוא אותו מבנה של שבת שאנחנו לומדים עכשיו: יש ג' סעודות כנגד יהו, שלש מדרגות בכתר, ואחר כך ה תתאה היא חכמה עילאה בעצמה. רק מה? היא המלכות שעולה בקבלת שבת לראות את שורש כל המציאות בחכמה עילאה שבאצילות [אז פה תענוג הוא כנגד ה עילאה?] כן, אז תענוג זה נשמות. שוב, "ברכו במן" הוא התענוג של אברהם הוא ביום שבת. יש תענוג של יצחק, כמו שכתוב "יצחק מצחק את רבקה אשתו"[נח], במדרגות השבת זה בליל שבת. לפי זה, כל הזיווג שייך ליצחק באופן מיוחד. באברהם יש תענוג מיוחד של ברכה, "והיה ברכה". נאמר זאת כך – יותר תענוג של של אכילה, שהרי זה לחם משנה, זה ביום שבת. רק ששם רואים שזה גם כן עולה ויורד. אז אם זה עולה ויורד זה הכל מתהפך. כלומר, הרצון והתענוג מתהפכים גם כן באותיות ה ו-ו.
ג. פרק ח: עליות השבת בסוד יחיד-אחד-קדמון
שכל קר – עולמות; נגינה – נשמות; בלתי נתפס אלא ברעותא דלבא – אלקות
בְּעַצְמִיּוּת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן, שְׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּ"ל נִקְרָאוֹת בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת: "קַדְמוֹן", "אֶחָד", "יָחִיד". "קַדְמוֹן" הוּא בְּחִינַת "הַשְׁעָרַת הָעוֹלָמוֹת" — "שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעֵל" — "גְּלִיף גְּלִיפוּ בִּטְהִירוּ עִלָּאָה" [חקק חקיקה באור העליון] — בְּחִינַת "עוֹלָמוֹת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" — "הַכְנָעָה שֶׁבַּהַמְתָּקָה" [קדמון הוא הכנעה שבהמתקה, עולמות שבאלקות, מה שה' חקק באור אין סוף את תכנית כל העולמות באור אין סוף שלפני הצמצום. "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נט]. זה קדמון]. "אֶחָד" הוּא הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב וּמַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" (עַל מְנָת לְהָבִיא אֶת הָאוֹר וְהַשֶּׁפַע לְזוּלָתוֹ הַנִּפְרָד מִמֶּנּוּ כִּבְיָכוֹל) [יש כבר חשיבה על הזולת שעתיד להיות, וה' מתעורר ברצון פשוט להיטיב לו. ההטבה מתבצעת רק באמצעות המלכות. על כן, לאחר הרצון הפשוט להטיב – מסועף ממנו בדרך ממילא רצון ומחשבה של "אנא אמלוך"[ס]. כל זה נקרא אחד, בחינת אברהם] – בְּחִינַת "נְשָׁמוֹת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" – "הַבְדָּלָה שֶׁבַּהַמְתְּקָה".
כמו שהסברנו באריכות שכל רגש הוא נשמות. הרגש של ה' שרוצה להטיב. יש תכנית, תכנית היא עולמות, לחשב זה עולמות. כל דבר שמחושב, חושבים שהוא שכל, נכון זה שכל קר, כל שכל קר הוא עולמות, כמו חוקי הטבע. סדר יכול להיות אפילו הכי מופלא. זה גם דבר מאד חשוב – חשבון, כמו שאמרנו הרבה פעמים בשם הגר"א[סא] שיש שלש מדרגות של חכמה – חכמת המתמטיקה, חכמת הנגינה וחכמה התורה. חכמת המתמטיקה כלומר חשבון הוא עצם המבנה, עצם התכנית., זה מקור העולמות. עולמות הם מבנה ללא רוח חיים. עצם השכל, השיעור – זו כל החכמה שיש בזה, ויש בזה המון חכמה. כל החכמה הזאת עצמה היא שורש העולמות.
מה שאין כן נשמות הן נגינה. מהי נגינה? זה רגש, על פי פשט, כאשר הרגש המקורי הוא רצון להטיב. יוצא שיש רגש למעלה משכל קר, ויש משהו עוד יותר מכך – אלקות, שהיא לא נתפסת כלל בשכל, אלא בפנימיות הרגש, "כי אם ברעותא דלבא"[סב]. האלקות היא הדבר ש"לית מחשבה תפיסא בך כלל", שהשכל בכלל לא תופס, אבל איפה הוא כן נתפס? ברעותא דלבא, בנקודה הפנימית של הלב, הנשמה כן תופסת, לכן הנשמה יותר ובעצם קשורה לאלקות, מה שאין כן העולמות. הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש"[סג]. לכן באור אין סוף שלפני הצמצום כשאומרים רצון להטיב זהו שורש הנשמות. זה נקרא אדם, אדם לשון מדות[סד], התפעלות-רגש. על כך כתוב "אחד היה אברהם". מה זה "אחד"? שכל המדות, כל הרגש מתאחד באהבה. אחד בגימטריא אהבה. יש רגש אחד, אהבה, שמאחד את הכל. הוא שורש הכל והוא הכל.
רצון להיטיב – נשמות שבאלקות שבאלקות
"יָחִיד" הוּא הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁל הָאוֹר, הַקָּדוֹשׁ בְּעֶצֶם [קדושה בעצם היא העלם בעצם – "קדשו במן" שלא ירד בשבת], בְּעַצְמוּת הַמָּאוֹר ב"ה – בְּחִינַת "אֱלֹקוּת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" – "הַמְתָּקָה שֶׁבְּהַמְתָּקָה" [רק שזה בבחינת "לא", רישא דלא אתידע].
לְפִי זֶה הַ־ה תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵׁם כּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הִתְגַּלּוּת אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין לְאַחַר הַצִּמְצוּם, מֵרֵאשִׁית הַקַּו וְעַד סִיּוּמוֹ בְּסוֹף עוֹלָם הָאֲצִילוּת.
שלש מדרגות קדמון-אחד-יחיד אלו הן כנגד והי של שם הוי', הכל בסוד "סובב כל עלמין", זה שלש מדרגות של סובב. סובב הוא מה שנעלם מהעולם. מה שאין כן ה תתאה שבשם לפי ההתבוננות זו היא כללות אור ה"ממלא כל עלמין", מראשית הקו ועד סיומו בסוף עולם האצילות. זה נקרא נשמות בעצם, לא נשמות שבאלקות, נשמות כמו שיצאו מהאלקות. כאשר הנשמות יצאו מהאלקות הן עדיין במדרגת האצילות. אז אם כן, יש לנו עוד התבוננות, יותר גבוהה:
י |
יָחִיד – "אֱלֹקוּת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" |
ה |
אֶחָד – "נְשָׁמוֹת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" |
ו |
קַדְמוֹן – "עוֹלָמוֹת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" |
ה |
אוֹר הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין, מֵרֵאשִׁית הַקַּו וְעַד סִיּוּמוֹ בְּסוֹף עוֹלָם הָאֲצִילוּת – "נְשָׁמוֹת" |
הנשמות הן כמו שהן באור אין סוף. זה כבר גילוי הנשמות. גילוי שורש הנשמות באור אין סוף שלפני הצמצום הוא באותו רגע ש"כד סליק ברעותיה למיברי עלמא"[סה]. ה' רוצה לברוא את העולם בגלל שהוא רוצה להטיב וזה גלוי. זה נקרא שהנשמות מתגלות בתוך האלקות. כלומר שאלקות עכשיו נעשית בבחינת מקור הנשמות, בגלל שהוא רוצה להטיב.
זה דבר עמוק אצלנו, שאם אומרים שה' רוצה להטיב, פרושו שעכשיו הוא כמו בן אדם, בגלל שהרצון להטיב הוא מדה אנושית, מדה של נשמה. אם אתה אומר שאין לו שום דמות אז אין לו שום מדה בכלל, איך אתה אומר שהוא רוצה להטיב? אם אנחנו אומרים שה' הוא עצם הטוב, אז זו מדרגה עוד יותר גבוהה של נשמות בתוך יחיד. בשביל זה צריך עוד התכללות, צריך התכללות של 27 מדרגות שזה יהיה נשמות שבאלקות שבאלקות.
אם אני אומר שבתוך היחיד ה' הוא עצם הטוב, בכל זאת טוב הוא טוב, טוב הוא נשמה. כמו שכתוב שאסור לעשות את הגזרות של הקב"ה רחמים, "על קן צפור יגיעו רחמיך"[סו], אבל יש את הרחמים, אפילו בעצמות ממש, יש את הטוב. זה נשמות – נשמות שבאלקות שבאלקות, שאותן נשמות שבאלקות באלקות יעצו את העצה שה' יתעורר לרצות לברוא את העולם. ברגע שה' מתעורר לברוא את העולם זהו כבר גילוי נשמות שבאלקות ממש. כלומר שאלקות עכשיו בגילוי בדרגת נשמות שבאלקות. קודם הוא כאילו היה רק ביכולת של עצמו. זה נקרא נשמות שבאלקות שבאלקות, שהוא עצם הטוב.
ד. פרק ט: התכללות המדרגות של עולמות-נשמות-אלקות
יהודי-אדם – משפיע בעצם
אז מה הסברנו? שיש באלקות שלש מדרגות: שלש מדרגות של עולמות, נשמות ואלקות שבאלקות, שהן קדמון-אחד-יחיד, ו-ה תתאה של שם הוי' היא אור הממלא כל עלמין. ה תתאה היא קבלת שבת; קדמון הוא ליל שבת; אחד הוא יום השבת; ויחיד הוא סעודה שלישית, מנחה של שבת.
צריך להמשיך את ההתבוננות, להשלים אותה ולהסביר בפרטיות מהם עולמות-נשמות-אלקות שבנשמות, ואותו הדבר לגבי עולמות, כל תשע המדרגות שיהיה ברור לנו מהן:
בְּ"נְשָׁמוֹת" יֵשׁ גַּם כֵּן "עוֹלָמוֹת", "נְשָׁמוֹת", "אֱלֹקוּת":
הם נקראו בלשון הקבלה[סז] ג' מיני אדם. נשמות הן אדם, כמו שאמרנו קודם שאפילו באור אין סוף, ברגע שה' רוצה להטיב זה נקרא אדם, כמו אדם שרוצה להטיב. באמת הרצון להטיב לפני הצמצום נקרא אדם דאצילות, זו כבר מדרגת אדם, נשמות, אבל כאן יש ג' מיני אדם אחרי הצמצום. ג' מיני אדם אחרי הצמצום הם אדם דבריאה-א"ק, אדם דיצירה-עתיק ואריך, אדם דעשיה-אצילות. אז הם ודאי כנגד עולמות, נשמות ואלקות שבנשמות
"אָדָם דְּעֲשִׂיָּה" (אֲצִילוּת). "אָדָם דִּיצִירָה" ("עַתִּיק וְאֲרִיךְ" – כֶּתֶר דַּאֲצִילוּת – כּוֹלֵל עַד לְ"עוֹלָם הָעֲקוּדִים"), "אָדָם דִּבְרִיאָה" ("אָדָם קַדְמוֹן") [שלפני העקודים].
הרצון לקבל הוא שורש המציאות. זה באמת נושא שהיינו צריכים ללמוד ב"שכינה ביניהם". הרצון לקבל בעצם שייך למציאות, לעולמות. אלא שבתוך הנשמות גופא השורש של לזה הוא מלכות דאצילות. אבל מה זה אדם בקבלה? ז"א, רק ש"זכר ונקבה בראם"[סח], ז"א יש גם כן השלמות שלו, שזו הנקבה. לכן הרצון לקבל הוא מלכות, לא ז"א. ז"א הוא רצון להשפיע, מדות והשפעה לזולת. עיקר האדם הוא זעיר אנפין.
[איך הוא היחס בין אדם לה' בנוגע למה שתחתיו?] זו טעות שאין כאן המקום להאריך בה, שיש גם ספרי קבלה שאולי הדבר לא מוסבר בהם. אדם הוא רצון להשפיע, רק שיש בתוכו גם רצון לקבל שמשלים אותו, כמו זכר ונקבה. עולמות הם רצון לקבל, אלקות היא למעלה משניהם. על זה כתוב "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם קרויין אדם"[סט], כמו שהרבי תמיד מסביר[ע] בפשטות על ההבדל בין יהודי ללא-יהודי, שיהודי הוא משפיע בעצם ואילו לא-יהודי הוא מקבל בעצם, שייך לעולמות בעצם. "ועמך כלם צדיקים"[עא] וצדיקים כולם משפיעים. "אתם קרויין אדם". מכאן רואים בפירוש שאדם הוא המשפיע, אתם "אדם" המשפיע ולא אומות העולם. הם מקבלים, הם "האדם".
הדבר גם מסביר הרבה תמיהות. כתוב בתוספות[עב] שישראל הם "אדם", אבל גוי יכול להיות "האדם", או יכול להיות "בני אדם". זה פלא. שורש האינו יהודי לקבל, יש גם שורש לקבל בתוך האדם, הוא "האדם", עם ה שכנגד המקבל, או בני אדם שזה בחינת מקבל שהיה נכלל בתוך אדם. אבל עצם האדם להשפיע זה "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם קרויין אדם".
[אפשר לומר שיהודי משפיע ואינו מקבל?] ודאי שהוא מקבל, הוא מקבל בשביל להשפיע, הוא צריך לקבל בשביל להשפיע. הוא צינור פתוח אבל הרצון העצמי שלו הוא גילוי הרצון להשפיע. ברגע שאני רוצה להשפיע אני חייב גם כן להתבטל לגמרי, לקבל מלמעלה. ומה שאני מקבל מלמעלה – בתוך כחות הנפש שלי אלו הוחות היותר גבוהים, כמבואר בספר הפרדס[עג], שכל ספירה מקבלת מלמעלה את הג"ר שלה ומשפיעה למטה את הנה"י שלה. מה שהוא מקבל למעלה יותר גבוה בתוך כחות נפשו מאשר מה שמשפיע. השאלה מה הוא רוצה בעצם, הרצון בעצם הוא יותר ממה שהוא מקבל אף על פי שהם הכחות הגבוהים שבנפש. הרצון בעצם הוא לתת, להשפיע.
אם כן, זה דבר מאד יסודי לגמרי, שברגע שאני אומר על ה' רוצה להטיב כבר עשיתי ה' לצדיק. מיהו צדיק? בן אדם. יש גם פסוק "צדיק הוי' בכל דרכיו"[עד].
[האם המעלה העצמית בישראל היא בעל תשובה או צדיק-משפיע?] בעל תשובה הוא בשביל להידמות עוד יותר, לגלות את הבלתי נודע. הבעל תשובה הוא כמו יחיד. מה שאתה אומר הוא על דרך נשמות שבאלקות שבאלקות, כמו במדרגת יחיד ממש, הסעודה שלישית שלנו. לכן אנחנו כן שייכים לסעודה שלישית, שזו אלקות שבאלקות ממש, למעלה אפילו מהמשפיע שבאלקות. זו באמת תשובה. כתוב בפירוש שתשובה מגיעה עד ליחיד. צדיק מצד עצמו הוא בחינת אחד, אבל בעל תשובה הוא בחינת יחיד, שהוא אלקות שבאלקות ממש.
עולמות-נשמות-אלקות שבעולמות – עולמות בי"ע
וְהֵם מְרֻמָּזִים בִּשְׁלֹשֶׁת הַקַּוִּים שֶׁבְּצִיּוּר אוֹת הַ־ה תַּתָּאָה. עוֹלָמוֹת בי"ע הַתַּחְתּוֹנִים: "עוֹלָמוֹת", "נְשָׁמוֹת", "אֱלֹקוּת" שֶׁבָּ"עוֹלָמוֹת",
כלומר, עולם העשיה התחתון הוא עולמות שבעולמות, עולם היצירה הוא נשמות שבעולמות, שם נמצאים המלאכים, שאינן נשמות בעצם. איפה זה עולם המלאכים? עולם היצירה. עולם העשיה נקרא עולם האופנים, אופנים הם גלגלים, פשוט טבע. אז עולם העשיה התחתון שהוא עולם הגלגלים הוא עולמות שבעולמות, עולם היצירה הוא נשמות שבעולמות, לכן הוא נקרא עולם המלאכים, חיות הקודש. עולם הבריאה הוא "שכלים נבדלים" בלשון הרמב"ם[עה], ושכלים נבדלים הם אלקות שבעולמות. מה שאמרנו קודם, שהשכל הכי טהור הוא מקור העולמות, אבל שכל אלקי, הוא אלקות שבעולמות. כמו שמלאכים הם נשמות שבעולמות כך השכל הנבדל של הרמב"ם, שגם מתבטא בנשמה בחוש ההתבוננות שאמרנו קודם, הוא אלקות שבעולמות.
אם כן, מה יש לנו? ג' עולמות שהם העולמות-נשמות-אלקות שבעולמות, ויש אחר כך ג' מיני אדם שאחרי הצמצום הראשון, שהם עולמות-נשמות-אלקות שבנשמות, ואחר כך ג' מדרגות באור אין סוף שלפני הצמצום, שהם קדמון-אחד-יחיד, עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות. כל מה שלפני הצמצום הוא המתקה, ומה שעד האצילות הוא הבדלה. אצילות היא לשון הבדלה[עו], זה פירוש המלה. תיקון העולמות התחתונים הוא הכנעה. גם בשכל הנבדל צריכה להיות הכנעה, אלא שהיא המתקה שבהכנעה. תיקון מציאות כל העולמות התחתונים הוא הכנעה, רק שיש בו הכנעה שבהכנעה, הבדלה שבהכנעה והמתקה שבהכנעה, כמו שהסברנו קודם.
רמז עולמות בי"ע באות ה'
מְרֻמָּזִים בְּמִלּוּי הַנֶּעֱלָם שֶׁל הַ־ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם בַּ־ה שְׁנִיָּה – הה – שֶׁגַּם בָּהּ שְׁלֹשָׁה קַוִּים כְּנֶגֶד בי"ע בִּפְרָט
מה יש לנו כאן בהתבוננות? אמרנו ש-יהו כאן בשורש הכי גבוה הן ג מדרגות שלפני הצמצום, הכל אלקות. ה תתאה של שם הוי' היא נשמות. הנשמות כוללות גילוי אור ה"ממלא כל עלמין", שהוא אור הקו עד סיום עולם האצילות, והוא – הקו – מתגלה בשלשה מיני אדם: בא"ק, בעקודים-נקודים עתיק ואריך, שכולם נקראים אדם דיצירה, ובסוף בעולם האצילות ממש, שהוא אדם דעשיה.
איך מרומזים כולם ב-ה תתאה שבשם? אלו ג הקוים של ה תתאה. בתוך ה יש ג קוים, וכתוב בקבלה[עז] שהם כנגד ג ממדים או ג מדרגות, כמבואר גם כן בתחילת הספר יותר באריכות[עח]. ה תתאה של שם הוי' בהתבוננות הזאת היא: הקו המאוזן למעלה הוא כנגד א"ק, כלומר גילוי אור הקו הממלא כל עלמין בא"ק; הקו הימני שמחובר הוא מה שיוצא מא"ק בהדיא שהם עקודים, נקודים וברודים. זהו תחילת תיקון הכתר באצילות; אחר כך הרגל השמאלית היא אדם דעשיה שהוא עולם האצילות ממש, התלבשות אורות בכלים. לפי המבואר כאן, ההקבלת האות ה היא גם כנגד מחשבה דיבור ומעשה. ביחס לנשמות א"ק הוא מחשבה, נקרא המחשבה הקדומה דא"ק, עתיק ואריך הם דיבור ואצילות היא מעשה. המעשה הוא נפרד, לכן הוא כנגד ג הקוים שבאות ה.
איפה העולמות כאן? הכל נשמות, איפה העולמות? העולמות הם מילוי האות ה ב-ה. ב-ה תתאה כתוב[עט] יש מילוי ב"ן, שהיא מתמלאת בעוד ה, יש בה בהעלם עוד ה במילוי. ב-ה עילאה אין עוד ה במילוי, אלא י, במילוי ס"ג, אבל ב-ה תתאה יש עוד ה במילוי, בהעלם, ואותה ה במילוי גם היא בנויה מג' קוים כנגד מחשבה, דיבור ומעשה, או כנגד ג' עולמות, והם בי"ע הפרטיים. כלומר, עולמות-נשמות-אלקות שבעולמות: הקו העליון הוא אלקות; הקו שיורד ממנו הוא נשמות. מאד חשוב ויסודי שנשמות מחוברות לאלקות והעולמות תמיד נפרדים. אז בריאה היא הקו המאוזן, יצירה היא הקו האנכי, זה נקרא דיבור, והעשיה ממש, שהיא הרגל השמאלית הנפרדת.
אם כן, שלשת עולמות בי"ע הפרטיים מרומזים במילוי האות ה. ג מדרגות הנשמות הן האות ה עצמה, כאשר ה-יהו הן ג מדרגות של אלקות.
דרגת נשמות בחיצוניות ודרגת נשמות בפנימיות
(בְּמָקוֹם אַחֵר מְבֹאָר שֶׁשְּׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַפְּרָטִיּות שֶׁבִּבְחִינַת "נְשָׁמוֹת" הֵן: צִמְצוּם, רְשִׁימוּ, קַו, וּשְּׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבִּבְחִינַת "עוֹלָמוֹת" הֵן: א"ק, אֲצִילוּת, בי"ע.
במקום אחר[פ] אנחנו מסבירים לכאורה אחרת: הנשמות הן ממוצע בין אור אין סוף לבין עולמות והממוצע הוא סוד הצמצום והקו. ממילא שורש הנשמות הוא הצמצום, הרשימו והקו, שלש מדרגות, שהן ממוצע בין אור אין סוף לבין העולמות. לפי זה, העולמות הם א"ק-אצילות-בי"ע – כל בי"ע נחשבים למדרגה אחת – כאשר א"ק הוא אלקות שבעולמות, אצילות היא נשמות שבעולמות ובי"ע כולם הם עולמות שבעולמות, עולמות ממש וכאשר הנשמות בעצם הן משהו לפני א"ק, המעבר בין אור אין סוף לבין עולמות, שמעבר זה הוא ממוצע המחבר – צמצום ורשימו וקו.
איך מסתדר הסבר זה עם ההסבר כאן?
כָּאן מְבֹאָר עַל פִּי ג פְּעָמִים בי"ע,
עיקר הרעיון כאן הוא שיש שלש פעמים בריאה-יצירה-עשיה. מהי בריאה? חושך, "בורא חשך"[פא]. מהי יצירה? אור. מהי עשיה? זו כבר תכנית, פרטים. לפי זה, יש בי"ע באור אין סוף שלפני הצמצום – החשך הוא מדרגת יחיד, האור הוא מדרגת אחד, הרצון להטיב והתכנית בתוך האור היא "גליף גליפו בטהירו עילאה", לחקוק חקיקה בתוך האור של "יוצר אור", היא העשיה. כלומר, העשיה שלפני הצמצום היא מדרגת קדמון.
אחר כך יש עוד פעם בריאה-יצירה-עשיה של ג מיני אדם – אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה, אלו המונחים בקבלה בקבלה ובחסידות. אחר כך יש שוב בריאה-יצירה-עשיה של מציאות תחתונה, מציאות שמרגישה את עצמה ליש. באצילות אין הרגשת היש, יש בטול במציאות. אם כן, כאן אנחנו מסבירים על פי רעיון ג הפעמים בי"ע: בי"ע לפני הצמצום, בי"ע של אצילות ועד האצילות ובי"ע תחתונים של הרגשת היש.
לכן באמת אין סתירה להסבר ההוא, היות וכאן מדובר על האור הפנימי, ואכן עד סיום עולם האצילות מאיר אור הקו. לפי ההסבר ההוא אור הקו הוא עיקר המחשת הנשמות שבסוף, ובאמת אור הקו מאיר בפנימיות עד סיום עולם האצילות, כמו ההסבר כאן:
כַּאֲשֶׁר אוֹר הַקַּו – עִקַּר בְּחִינַת "נְשָׁמוֹת" – מֵאִיר עַד סִיּוּם הָאֲצִילוּת, וְכֵלִים דְּאֲצִילוּת נַעֲשִׂים אוֹר נִשְׁמַת בי"ע הַתַּחְתּוֹנִים וְדָ"ל).
הכלים שבעולם האצילות הם עצמם הופכים להיות – כך כתוב בקבלה[פב] – האור בעולמות התחתונים בי"ע, זאת לפי ההסבר כאן, שאצילות היינו כבר עולמות. אז מהם עולמות שבאצילות? הכלים. אפילו בא"ק אין עדיין כלים אבל יש מה שנקרא כלים דקים[פג]. הכלים באצילות הם הנשמה הפנימית של עולמות התחתונים בי"ע. זאת אומרת שכאן, בהסבר שלנו, ג' פעמים בי"ע הם על שם הפנימיות, וההסבר הנוסף הוא על שם החיצוניות ולכן הוא יותר גבוה. אם מדברים בחיצוניות צריך לדבר יותר גבוה. נשמות בחיצוניות צריכות להיות יותר גבוה. אם מדברים מצד הפנימיות הן יותר נמוך יחסית. זה כלל.
זהו כלל מאד חשוב, שמישהו שצריך להיות גבוה – זה בחיצוניות, וככל שמדברים יותר בפנימיות הענינים מתגלים במדרגות יותר נמוכות. ככל שההשקפה יותר פנימית כל המבנה, היחסים, יורד וככל שהיא יותר חיצונית אז בשביל לשמור את היחסים נכון – הכל עולה. זה דבר יסודי גם במדות, שפנימי ממחיש את הענינים במדרגות נמוכות. לעומתו, חיצוני צריך להמחיש דברים על ידי עליה במדרגות נעלות ורמות, הוא 'מחפש מלאכים' כמו שאומרים. הוא צריך לעלות בשביל להשיג מדרגות. ככל שאדם יותר פנימי הוא מוצא את המדרגות בפנימיות התחתון. זה דרך אגב.
שוב, אם אני מדבר מצד הכלים ואני רוצה לראות איפה הן הנשמות ואיפה העולמות. מצד הכלים א"ק הוא כבר עולמות, ואם אני רוצה נשמות אני צריך להגיע לקו, לצמצום ולרשימו והם לפני א"ק. אבל אם אני מדבר מצד הפנימיות – אצילות היא עדיין הקו, נשמות, ואילו הכלים הם בי"ע התחתונים. בפנימיות הכלים של אצילות, לפי המדרגה ההיא, הם עולמות, אבל פנימיותם.
ה. פרק י: ארבע השבתות של העולם כולו
שבת שלפני יום ראשון; שבת בראשית; שבת מתן תורה; שבת שלעתיד לבוא
עכשיו משהו חדש והוא הסיום, הרעיון האחרון כאן בשער, אותו אני רוצה שנגמור היום. עד כאן הסברנו את מבנה סעודות השבת. נחזור ונעשה סקירה קצרה של מה עשינו עד עכשיו. ההתבוננות הראשונה היתה בפרשיות בתורה איך שהן כתובות בה, על פי מבנה של י-ה-ו-ה. אחר כך בא השלב שהראה איך המבנה משתקף בתוך השבת.
השלב האחרון כאן, פרק י', הוא איך מתגלה המבנה בשבתות של העולם כולו. יש כמה מדרגות של שבת ביחס לעולם כולו, מתחילת מעשה בראשית עד השבת לעתיד לבוא. יש כמה שיאים של העולם שכל אחד נקרא שבת:
יש שבת שלפני מעשה בראשית, לפני יום ראשון, והיא נקראת שבת של עולם התהו; יש השבת של עולם התיקון, שבת בראשית; יש שבת של מתן תורה, ש"לכולי עלמא שבת ניתנה בשבת"[פד]; ויש השבת שלעתיד לבוא. הדבר האחרון הוא לקשר את כל הענינים שלמדנו עד עכשיו עם כל שבתות העולם, שצריכה להיות הקבלה לכל השבתות העיקריות שהיו בבריאת העולם. ממילא גם נבין מכך הרבה יותר טוב מה ששאלו קודם, לדוגמה, למה מרגישים יותר את ליל שבת. אם נקשר את הענינים לנושא החדש הוא ירחיב לנו הרבה יותר לגבי הנלמד קודם. כמו תמיד, הכלל אצלנו הוא שככל שבונים עוד ועוד מערכות בהקבלה למערכות קודמות מתורצות כל הקושיות. אם היתה לך איזו קושיה במערכת מסוימת תעשה עוד מערכת ועל פי ההקבלה היא תתרץ לך את הקושיות שהיו לך קודם. אם כן, זהו הנושא האחרון, איך רואים את המבנה בשבתות העולם.
וְהִנֵּה הַבִּטּוּל בִּמְצִיאוּת שֶׁל קַבָּלַת שַׁבָּת הוּא סוֹד תִּקּוּן הַשַּׁבָּת שֶׁקָּדְמָה לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
קבלת שבת היא התיקון של אותה שבת שקדמה לששת ימי בראשית, שעל פי קבלה קוראים לה "בעל חנן"[פה], המלך האחרון של מלכי אדום שמת. רק צריך להחיות את אותו "בעל חנן", הוא לא מת לגמרי. אף על פי שכתוב "וימת" כתוב שיש קצת הבדל, ש"ארעא אתבטלת"[פו], שרק התבטל לגמרי, חשבו שהוא מת, נקרא שהיה לו מות קליני, אבל הוא בקלות יכול להתעורר, הוא פשוט התעלף לגמרי. יש הבדל בין המיתה של "בעל חנן" של אותה שבת לבין הימים שקדמו לה. הם מתו לגמרי ונקברו.
סיפור על מות קליני
סתם דרך אגב, אולי שמעתם, הילדים סיפרו ששמעו בבית ספר שלא מזמן לפני שבוע היה כתוב בעיתון על אשה אחת שמתה, נפל עליה משהו בתחנה מרכזית בתל אביב. לפני הקבורה היא קמה לתחיה. קבעו שהיא מתה והלכו לקבור אותה ופתאום היא חיה מחדש. היא סיפרה שבאותו זמן שהיא מתה היא היתה בפני בית דין. היא היתה שמאלנית גדולה, כנראה שייכת לשולמית אלוני משהו, ממש אשה שמתעסקת בפוליטיקה. למעלה בשמים אמרו שנותנים לה ברירה, על תנאי, שאם היא תחזור בתשובה ותספר לכולם את הסיפור הזה, מה שראתה, אז יחיו אותה מחדש. שמעת על זה? זה היה בעיתון. אז היא חיה, וככה התחילה לקיים את הענין...
[שולמית אלוני מאושפזת בבית חולים] כן, זה סיפור שקרה באותו זמן, ביחד, כשקיבלה מחלה בכבד. איזה חוקר מדען באנגליה כתב בזמן האחרון שאכילת חזיר מביאה למחלות כבד, אז היא 'להכעיס' הלכה לאיזה מקום ואכלה חזיר, ובאותו פרק זמן, כעבור זמן קצר היא קבלה באמת מחלה בכבד ועכשיו היא מאושפזת. באותו זמן קרה הסיפור הזה של האשה הזאת שמתה. יש המון סיפורים כאלו, אבל כאן זה משהו מובהק, כאילו שאמרו לה שאם היא תחזור בתשובה ותספר יחיו אותה, אם לא אז לא. זה סיפור יפה (יש כמה סיפורים על כאלו שהסתלקו וראו את הרבי, שהרבי בא וגם התנה אתם תנאי שיחזרו).
שבת שלפני יום ראשון – בעל חנן
בקיצור, המצב שכאילו האדם מת אבל באמת הוא לא נקרא "ארעא אתבטלת", זה הביטוי בזהר. הארץ – המלך השביעי – רק התעלפה לגמרי, כל כך התעלפה שחשבו שהיא מתה אבל באמת היא לא מתה לגמרי. "ארעא אתבטלת" פרושו שהיה בטול במציאות מוחלט עד כדי כך שחשבו שהיא מתה אבל היא לא מתה לגמרי. זה נקרא "בעל חנן", המלך השביעי במלכי אדום והוא בסוד השבת שלפני מעשה בראשית, לפני היום ראשון, ה"יום אחד"[פז] של מעשה בראשית, על פי קבלה. התיקון הוא שהיא חיה מחדש וחוזרת בתשובה, והחזרה בתשובה היא כבר מעשה בראשית. זה כ"ד באלול, השבת שלפני מעשה בראשית.
מְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל שֶׁשַּׁבָּת זוֹ הִיא כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת שֶׁל עוֹלָם הַתֹּהוּ שֶׁנִּשְׁבַּר, רַק שֶׁהַמַּלְכוּת לֹא נִשְׁבְּרָה לְגַמְרֵי [חשבו שהיא נשברה ומתה אבל היא לא, היא צריכה לחזור בתשובה, ממש כמו הסיפור שעכשיו סיפרנו], אֶלָּא "אַרְעָא אִתְבַּטְלַת". [מה התיקון שלה?] תִּקּוּנָהּ הוּא עִנְיָן הַבִּטּוּל בְּמְצִיאוּת [התיקון הוא מיניה וביה, אותה מדרגה ממש של בטול גמור אבל בקדושה., לא בטול של ענג, אלא בטול מכל וכל, בטול פשוט-מוחלט] שֶׁל "יִרְאוּ אֶת הוי' קְדֹשָׁיו" (מִצַּד קְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמוֹת בְּעֶצֶם, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל – פְּנִימִיּוּת הַמַּלְכוּת – שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה כַּנַ"ל וְדָ"ל).
אם כן, תיקון השבת ההיא – "בעל חנן" – הוא ה"יראו את הוי' קדשיו", בטול במציאות ממש, כנגד מה שגם היא "אתבטלת" לגמרי. זה כנגד קבלת שבת. אולי נסביר את זה עוד יותר.
שבת בראשית – עולמות שבאלקות
"שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית" שֶׁלְּאַחַר שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית
היא כבר אלקות. השבת ההיא – "בעל חנן" – היא נשמות בעצם, כנסת ישראל. על השבת שאחרי מעשה בראשית כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים", זה אלהים, היא אלקות, אבל הכנעה שבאלקות, כיון שזה לפני מתן תורה, וכל מה שלפני מתן תורה הוא עבודה של עולמות. אבל כאן השבת שאחרי מעשה בראשית היא ההכנעה שבהמתקה, כלומר העולמות שבאלקות, גילוי שורש כל מה שה' ברא. על פי פשט, כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", מה זה "ויכלו"? שכל מעשה בראשית עכשיו עולה למקורו באור אין סוף שלפני הצמצום. מקור העולמות באור אין סוף שלפני הצמצום הוא מדרגת קדמון, כלומר ההכנעה שבהמתקה, עולמות שבאלקות.
ממילא השבת שאחרי מעשה בראשית היא כנגד ליל שבת. כמו שאמרנו קודם, יש בו הרגשה. דווקא סעודת הלילה לפי זה – וכך כתוב[פח] – היא שבת בראשית. סעודת הלילה היא סעודת בראשית, בסעודת בראשית יש הכי הרבה ענג, כמו שיש ענג מורגש, כמו שיש הרבה ענג שלומדים את הסודות. יש את החבר שלנו, הרב שמואל יניב, שבודק את כל התורה כולה, אבל מה שהכי 'געשמאק' הוא מעשה בראשית. הסיפור הראשון של התורה עם כל הרמזים שיש בו הוא הכי געשמאק שיכול להיות, אפילו בתוך התורה גופא. הסיום שלו הוא שבת. כתוב[פט] שאין ריבוע מששת ימי בראשית, הריבוע הראשון שמתגלה הוא האותיות של יום השבת, 122 אותיות. אני רק אומר בדרך אגב, שכל מה שקשור עם מעשה בראשית הוא ענג מורגש, בגלל שהוא עולמות שבאלקות והוא כמו שכתוב בתורה, והתורה זה אלקות – "אוריתא וקוב"ה כולא חד"[צ]. כמו שבריאת העולמות כתובה בתורה, במיוחד השיא שלה, שבת בראשית, העולמות כמו שהם באלקות, כמו שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".
מה יוצא? שהשבת שלפני ששת ימי בראשית, כ"ד אלול, "בעל חנן" וכו' – היא במדרגות הפרטיות בסוד "ויכל אלהים", אבל שבת בראשית היא "וישבת", שבת ממש, כמו במלה שבת.
הִיא כְּנֶגֶד בְּחִינַת "וַיִשְׁבֹּת" בְּדֶרֶךְ כְּלָל – לֵיל שַׁבָּת (וְעַל כֵּן כָּל פָּרָשַׁת "וַיְכֻלוּ וגו'" אוֹמְרִים בְּלֵיל שַׁבָּת דַּוְקָא, אַף עַל פִּי שֶׁבִּפְרָטִיּות נִכְלְלוּ בָּהּ כָּל הָעֲלִיּוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו, עֲלִיַּת הָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת "קַדְמוֹן" שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן כִּבְיָכוֹל.
קדושת האבות מכח קדושת שבת בראשית
הַזְּכִיָּה לְמַדְרֵגָה זוֹ הִיא עַל יְדֵי הַהִתְקַדְּשׁוּת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת [כך הסביר רבי הלל במאמר שלמדנו: איך זוכים להתעלות באור אין סוף שלפני הצמצום? על ידי ההתקדשות הנוספת על ידי התורה ומצוות], עַל דֶּרֶךְ הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים
אבל עדיין לא תורה ומצוות של הבנים. השבת של מעשה בראשית נמשכת עד השבת של מתן תורה, המדרגה הבאה אחריה. כל הקדושה שהיתה בעולם ממעשה בראשית עד מתן תורה נמשכת משבת של מעשה בראשית. כלומר, הקדושה של העולם של האבות ועד מתן תורה – הכל המשכה של שבת מעשה בראשית.
השבת של מתן תורה גם היא נמשכת עד לעולם הבא. שבת של מתן תורה נמשכת כל הזמן, "כל יום יהיו בעיניך כחדשים"[צא]. קדושת השבת של מעשה בראשית היא-היא שהופיעה בכל קדושת האבות ובכל מה שהיה קדוש עד מתן תורה. כל מה שלא היה קדוש עד מתן תורה היה כנגד ימי החול. הרי אנחנו בת הזוג או בן הזוג של שבת[צב]. הקדושה של נשמות ישראל היא שבת, כמו הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת"[צג]. אנחנו בחינת שבת. כל הקדושה שהיתה עד מתן תורה, כל מה שקשור להשתלשלות האבות ועם ישראל, היא שבת בראשית. כל מה שלא היה קשור לזה – הוא כנגד ימות החול של מעשה בראשית.
שֶׁקִּיְּמוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה – בִּבְחִינַת "אֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה" [שיש בזה גם כן קדושה].
האבות גם קיימו את התורה, הם גם התקדשו יותר מאשר הנשמות מצד עצמן. זו גם דרך מאד טובה להסביר את ההפרש בין אדם ונח וכל הצדיקים, שהיו נשמות, היו בהם אפילו נשמות ישראל לכאורה. מה ההבדל בינם לבין האבות? היתה להם נפש אלקית, אז מה ההבדל בין הנפש אלקית של אדם ונח וכולם לבין הנפש האלקית שבאברהם אבינו שהוא התעצם? בגלל שהוא התקדש יותר, הוא כבר קיים מצוות. אמנם קיים מצוות בבחינת "אינו מצווה ועושה"[צד], אבל בכל זאת יש התקדשות יתרה, ובזה הוא עלה אל אור אין סוף שלפני הצמצום, על דרך שבת בראשית. לעומתו, שאר הצדיקים, אדם ונח וכו', לא התקדשו יותר, רק הגיעו למדרגה של "יראו את הוי' קדשיו", בטול במציאות ממש, שהוא תיקון השבת שלפני מעשה בראשית. הם – אדם ונח וכל הצדיקים עד אברהם אבינו – תקנו את "בעל חנן", הגיעו למדרגה של "יראו את הוי' קדשיו", אבל לא "מלך ביפיו תחזינה עיניך".
מה שאין כן האבות, עליהם כתוב שהקב"ה הטעימם מעין העולם הבא[צה], כבר הגיעו למדרגה הראשונה, התחתונה, של "מלך ביפיו תחזינה עיניך", להכנעה שבהמתקה – "ואנכי עפר ואפר"[צו], "קטנתי מכל החסדים"[צז]. מתן תורה הוא כבר הבדלה שבהמתקה. לעתיד לבוא הוא המתקה שבהמתקה. שוב, למה לפי זה קשור ליל שבת עם הזיווג דווקא בליל שבת? בגלל שכל הזיווג הוא על דרך האבות שהולידו בנים. יוצא לפי זה שכל האבות קשורים עם ליל שבת, בזכותם אנחנו מולידים בנים, והקדושה הנוספת שלהם היא שבבחינת "אינו מצווה ועושה".
למה כתוב בחז"ל ש"גדול המצוות ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה"? בגלל שלמי ש"אינו מצווה ועושה" יש הרגשה שהוא עושה. זה מה שאמרנו קודם, שבהכנעה שבהמתקה יש הרגשה שצריך לבטל אותה. בכל עבודת האבות יש יותר את ההרגשה של "אינו מצווה ועושה", שצריך לבטל אותה בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך", שנשאב לתוך האלקות. זה ליל שבת, וכל קדושת האבות עד מתן תורה.
שבת מתן תורה – נשמות שבאלקות
בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת אוֹמְרִים "יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ וגו'", וְהוּא כְּנֶגֶד שַׁבָּת שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה (שֶׁלְּדַעַת הַכֹּל מַתַּן תּוֹרָה בְּשַׁבָּת הָיָה [רבי יוסי אומר שמשה הוסיף יום מדעתו וחכמים אומרים שלא, אבל שניהם מסכימים שהתורה נתנה בשבת]), גִּלּוּי "נְשָׁמוֹת שֶׁבְּאֱלֹקוּת" –
לכן באמת, העבודה שהאבות לפי זה הם עולמות שבאלקות מסבירה גם את המחלוקת באחרונים[צח] אם האבות היו בגדר בני נח או היו כבר בגדר של בני ישראל לגבי דינים שחלו עליהם. לפי איך שיוצא, כיון שיש בזה דעות אז כנראה שהיא איזה ממוצע. לבני נח הצדיקים שהיו לפני האבות, לפי מה שהסברנו עכשיו, היתה ממש נפש אלקית והגיעו עד "יראו את הוי'". האבות לא הגיעו לעצם הנשמות שבאלקות אבל עלו יותר מנשמות סתם, הגיעו לעולמות שבאלקות, שהוא שבת בראשית. אבל מצד אחד הם רק עולמות, לא נשמות בעצם.
הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב לַנְּשָׁמוֹת בַּגּוּף [מתן תורה הוא גילוי והתעוררות הרצון להטיב וההטבה הכי גדולה היא לתת את התורה],
זהו "וידבר אלהים"[צט], שהתורה צריכה להינתן בשבת. זה נקרא שבת של מתן תורה מתוך ארבע שבתות בכל העולם: שבת שלפני מעשה בראשית, שבת בראשית, שבת של מתן תורה ושבת לעתיד לבוא. זה סיום השער הזה.
וּמַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלֹךְ" עַל עַם יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט (שֶׁהִתְחִיל לְהִתְנוֹצֵץ מִשַּׁבָּת הַגָּדוֹל שֶׁלִּפְנֵי גְּאֻלַּת מִצְרַיִם
לפני שבת של מתן תורה התחילה להתנוצץ משבת הגדול. לפני יציאת מצרים היתה שבת הגדול. שבת הגדול היא רמז לשבת של מתן תורה, שהיא הסיום של יציאת מצרים. מה עשו בשבת הגדול? לקחו את הצאן, "משכו וקחו לכם"[ק], משכו את ידיהם מעבודה זרה וכל מה שהיה קודם ולקחו צאן של מצוה. אם כן, התורה התחילה להינתן או להיקלט-להתקבל בעם ישראל בשבת הגדול והדבר הסתיים בקבלת התורה בהר סיני.
באמת שבת של מתן תורה מתחילה משבת הגדול, אבל יש עשר שבתות באמצע, באמצע היו במרה, קיבלו כמה פרשיות באמצע, היתה השבת של המן, של "אכלוהו היום", וכולן מדרגות של שבת מתן תורה.
בְּחִינַת "וַיבָרֵךְ וְגוֹ"' בְּלֶחֶם מִשְׁנֶה – בְּחִינַת "לְכוּ לַחְמוּ בְּלַחְמִי" –
חוץ ממה שנאמר כעת, שעצרת היא "לכם" וצריכה להיות אכילה, יש עוד רמז שעיקר ה"ויברך" – לחם משנה – שייך למתן תורה, והוא שכל התורה נקראת לחם[קא]. לתת את התורה פרושו לתת לחם. כתוב ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"[קב], ומן גם הוא לחם, "לחם מן השמים"[קג]. כשיצאו ממצרים גם היה לחם, לחם מצות – הכל מדרגות של לחם, וגם התורה עצמה היא לחם, "לכו לחמו בלחמי"[קד].
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כַּנּוֹדָע [כתוב בחסידות[קה] ש"לחמו בלחמי" הוא כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה]. וְהוּא עִנְיַן הַהִתְקַדְּשׁוּת שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹתֵיהָ כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי, עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים – "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים".
צדיק הוא מי שמשפיע כמו שאמרנו קודם, מי ש"מצווה ועושה". במלה מצווה יש צ, דיברנו הרבה פעמים שהאות היחידה שהיא עיקר בשורש המלה מצוה היא האות צ.
שבת דלעתיד לבוא – אלקות שבאלקות
מהי תפלת מנחה? היא כבר לא בעולם הזה, לא היתה עדיין. לכן גם לא אוכלים. תפלת מנחה וסעודה שלישית הן כנגד דבר שעוד לא היה. לכן הן בחינת אמונה. כמו שאמרנו, אמונה היא תענוג שעוד לא היה.
תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת הִיא כְּנֶגֶד הַשַּׁבָּת שֶׁל לֶעָתִיד לָבֹא – [איך יודעים שלעתיד לבוא הוא שבת? כתוב[קו] שהכל שבת, ככתוב] "יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים" (כַּמוּבָא בַּמְּפָרְשִׁים) – בְּחִינַת "רַעֲוָא דְּרַעֲוִין" (גִּלּוּי הָרָצוֹן הַנֶּעֱלָם שֶׁבְּעַצְמוּתוֹ מַמָּשׁ בִּבְחִינַת "יָחִיד" כַּנַ"ל), שֶׁמִּתְגַּלֶּה וְשׁוֹרֶה עַל הַבַּעַל תְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּי דַּוְקָא
זה מה שדיברנו קודם, שכאן יש יותר מצדיקים. יש שלש מדרגות של עם ישראל: "אינו מצווה ועושה", שהוא על דרך האבות; "ועמך כלם צדיקים" שהתחיל במתן תורה; ובעל תשובה שהוא עוד יותר גבוה מזה. בעל תשובה הוא מגיע לבחינת יחיד, וזה ב"רעוא דרעוין". לכן כתוב בשלחן ערוך בהלכות תלמוד תורה של אדמו"ר הזקן[קז] שהדבר היחיד שיכול לדחות סעודה שלישית הוא רק מגיד שדורש על מנת לעורר את העם בתשובה. זו הלכה בשלחן ערוך. מכך שהדבר דוחה את האוכל סימן שהוא העיקר, עצם הזמן הזה. זו ממש הלכה, שעצם הזמן של סעודה שלישית הוא לדרוש על מנת להחזיר את העם בתשובה. שוב, ממש מפורש בשלחן ערוך שזה הזמן של תשובה. תשובה שייכת לעתיד לבוא, תשובה מגיעה עד יחיד, עד אלקות שבאלקות, בחינת "לא" – "היום לא".
אז אנחנו אומרים שעצם הסעודה השלישית, הטעימה הכי פנימית שלה, הוא טעימת ההתעוררות לשוב בתשובה. כלומר, טועמים – "טעמו וראו"[קח] – את דברי התורה של הרב שמעוררים את הזיקה. לכן בחב"ד הדבר היחיד שבאמת יכול להיות במקום סעודה שלישית הוא רק "דברי אלהים חיים", חסידות[קט]. חסידות היא תשובה, ותשובה במדרגה כזאת של הרגשת עצם האלקות. אומרים שסעודה שלישית היא אלקות שבאלקות, אפילו לא נשמות שבאלקות.
זהו ענינה המיוחד של חסידות חב"ד, שהנושא שלה הוא אלקות. דיברנו על כך הרבה פעמים. דרך חסידות חב"ד היא אחרת ברוב שאר החסידויות, שהנושא שלהם הוא בעיקר תיקון הנפש, כמו רבי נחמן. מדברים על האדם, על תיקונים –מוסר במדרגה של חסידות. אבל החסידות היחידה שלא מדברת כל כך על האדם, אם כי שמשתמשים באדם תמיד בתור משל, אבל הוא אף פעם לא הנושא. בכל החסידויות האדם ותיקונו הוא הנושא, אלא שבמקום מוסר, כמו שיטת המוסר שהיתה קודם, עכשיו יש שיטה הרבה יותר גבוהה של חסידות, של גילוי הבעל שם טוב. אבל הנושא הוא האדם, במיוחד בחסידות ברסלב, אבל בכולם כך – נעם אלימלך וכו'. מה שאין כן בחב"ד עיקר הנושא הוא ה'. מדברים על האדם רק בדרך אגב, כי צריך אותו בתור משל, "מבשרי אחזה אלוה"[קי], אבל הנושא-הדיבור הוא על ה'. זה המיוחד. ממילא הוא שייך לסעודה שלישית, אלקות שבאלקות.
[השאלה בשביל מה זה טוב, שאין עבודה?] כמו שאתה שואל מה זה טוב סעודה שלישית?... זה בדיוק מה ששואלים על חב"ד, בשביל מה זה טוב... זה הענין, לא יודעים בשביל מה טוב "היום לא".
(בְּחִינַת "מָשִׁיחַ דַּאֲתָא לְאַתְּבָא צַדִּיקַיָּא בְּתִיּוּבְתָא"), וּבְחִינַת יוֹם הַכִּפּוּרִים [יום של תשובה. לכן כתוב[קיא] שסעודה שלישית היא כנגד יום כפור] – "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" – הַמְּרַמֵּז לָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא הַיּוֹם הַמְיֻחָד לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה [אבל יש לו רמז גם בעבר, והוא מתן תורה של בעלי תשובה], וּבוֹ נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים – "תּוֹרָה שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה".
כתוב[קיב] שלוחות ראשונים של חג השבועות, שנקרא שבת של מתן תורה, הם תורה של צדיקים גמורים, ואילו הלוחות השניים הם הרי אחרי חטא העגל, ולכן הם תורה של בעלי תשובה. אז נאמר "סלחתי כדברך"[קיג], שה' סלח. אם כן, זו השבת האחרונה, הסעודה השלישית שכנגד יום כפור, שאז נתנו הלוחות השניים, תורה של בעלי תשובה
וְהוּא בְּחִינַת "וַיְקַדֵּשׁ וְגוֹ"' – "הַיּוֹם לֹא" – שֶׁלְּעָתִיד לָבֹא אֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה [בפירוש כתוב בחז"ל[קיד] שלעתיד לבוא באותה שבת לא אוכלים שום דבר] אֶלָּא "צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה" [שאלו "דברי אלהים חיים"] – שְׁלֵמוּת הַיִּחוּד וְהָעֹנֶג שֶׁל "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֶינֵיךָ' כַּנַ"ל.
במדרגה הכי גבוהה, שלגמרי חלק מהמלך, והוא לא אוכל לעצמו שום דבר. כמו השאלה 'בשביל מה זה טוב?', הוא לא מקבל כלום, רק "מלך ביפיו תחזינה עיניך". יום כיפורים הוא כ-פורים[קטו], אחרי שהוא כבר "עד דלא ידע" הוא כבר לא אוכל ושותה...
אם כן, זה הנושא האחרון של שבת וההתבוננות.
סיכום פרצוף השבתות
י שַׁבָּת שֶׁל לֶעָתִיד לָבֹא – הַשְׁרָאַת "אֱלֹקוּת שֶׁבַּאֱלֹקוּת", [שנקראת "רעוא דרעוין". איך זוכים לה?] בִּזְכוּת הַהִתְקַדְּשׁוּת שֶׁעַל יְדֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה
המלה "התקדשות" היא של רבי הלל במאמר שלו. יש מה שאנחנו קדושים ויש מה שאנחנו מתקדשים יותר ויותר. יש התקדשות של מצוות עד שלא נתנו, ש"אינו מצווה ועושה"; יש התקדשות של מצוות שנתנו במתן תורה; ויש התקדשות של תשובה שלמעלה אפילו ממתן תורה של צדיקים גמורים. בזכות ההתקדשות שעל ידי תשובה שלמה זוכים להשראת אלקות שבאלקות – סעודה שלישית וזו השבת שלעתיד לבוא.
ה שַׁבָּת שֶׁל מַתָּן תּוֹרָה — הִתְעוֹרְרוּת "נְשָׁמוֹת שֶׁבֶּאֱלֹקוּת" לְהִתְלַבֵּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, בִּזְכוּת הַהִתְקַדְּשׁוּת שֶׁעַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ
מה זה להתלבש? מתן תורה, "אנא נפשאי כתבית יהבית"[קטז]. מתן תורה הוא שה' נותן את עצמו בהתלבשות – "אנכי הוי' אלהיך"[קיז], "אנכי" הוא העצמות, "הוי'" הוא ההמשכה להיות "אלהיך", כלומר להתלבש בתוכך, כמבואר באריכות בחסידות[קיח]. "אנכי הוי' אלהיך" פרושו שהוא נותן את עצמו להיות "אלהיך". זו ההתעוררות של נשמות שבאלקות. מהי התעוררות? שה' עצמו הוא נשמה, כמו שאמרנו קודם, שרוצה להיטיב. במתן תורה ה' הוא אמנם "זקן מלא רחמים"[קיט], אבל זו הדמות של ה' במתן תורה, שרוצה להטיב, לתת את עצמו, להלביש את עצמו. זה נקרא התלבשות שבהשראה. הרי אלקות היא השראה, אז זה נקרא התלבשות שבהשראה – הוא רוצה להלביש את ההשראה שלו במתן תורה, "בכל אחד ואחת מישראל" ונותן לנו את התורה. בזכות מה אנחנו מקבלים אותה? יכולים להיות כלים לה? בזכות ההתקדשות שעל ידי קיום התורה והמצוות כנתינתן מסיני.
ו שַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – הִתְכַּלְּלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת בִּמְקוֹרָם הָאֲמִתִּי בֶּאֱלֹקוּת – "עוֹלָמוֹת שֶׁבֶּאֱלקוֹת", בִּזְכוּת עַל דֶּרֶךְ קִיּוּם הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, בִּבְחִינַת "אֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה" [סוד האבות, שהם ההמשכה של השבת של מעשה בראשית]
ה שַׁבָּת שֶׁקָּדְמָה לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, לְאַחַר שְׁבִירַת הַכֵּלִים – תִּקּוּן בְּחִינַת "אַרְעָא אִתְבַּטְלַת" עַל יְדֵי הַבִּטּוּל בִּמְצִיאוּת מִכֹּל וָכֹל ["אתבטלת", בטול גמור, אבל לא של ענג, רק בטול לגמרי] – בְּחִינַת "נְשָׁמוֹת" בְּעֶצֶם
אם כן, זה הנושא האחרון שסוגר וחותם את כל המערכות שבנינו כאן.
שבת ואור
עוד סעיף אחרון של תפלה בסוף:
בִּזְכוּת הַדְּבֵקוּת בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת נִזְכֶּה לְקִיּוּם הַיִּעוּד [פסוק מישעיהו[קכ] שאומרים בקידוש יום שבת] "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ הוי' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל הוי' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בַּמוֹתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי הוי' דִּבֵּר" (שְׁנֵי הַפְּסוּקִים מַתְחִילִים בְּ־א וּמִסְתַּיְּמִים בְּ־ר.
יש פה רמז מאד יפה בשני פסוקים סמוכים בספר ישעיהו על שבת. פסוקים אלו כל כך חשובים לשבת שאומרים אותם בקידוש, ויש גם הרבה דרשות של חז"ל[קכא] והלכות שלומדים ביחס לשבת מפסוק זה. יש בעצם שלש פעמים "דבר": "דַּבֵּר דָּבָר" ו"דִּבֵּר". "דבר דבר" פרושו שלא לדבר דברי חול, ו"פי הוי' דבר" הוא החיוב, על דרך "לא-כן"[קכב]. אבל שני הפסוקים מתחילים עם א ומסתימים עם ר.
כְּשֶׁנְּחַבֵּר אֶת שְׁנֵיהֶם יַחַד, הָאוֹת הָאֶמְצָעִית תִּהְיֶה הַ־ו שֶׁבְּתֵבַת "מִמְּצוֹא". נִמְצָא שֶׂה"רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף" שֶׁל שְׁנֵי הַפְּסוּקִים יַחַד הוּא אוֹר.
יש גם קצת חידוש בדקדוק שהמלה "מצוא" כתוב מלא ו. לא היה צריך להיות ו מלא. כשמחברים את שני הפסוקים יחד יש אות באמצע והיא ה-ו של "ממצוא". זאת אומרת שהראש של שני הפסוקים הוא א, הסוף הוא ר והאות האמצעית היא ו. אם כן, ראש-תוך-סוף של שני פסוקים השבת הם אור. זה רמז מאד יפה.
מִסְפַּר אוֹר – מָאתַיִם וְשֶׁבַע – הוּא הִפּוּךְ מִסְפַּר שַׁבָּת [מובא בספרים[קכג] שאור (207) היפוך ספרות של שבת (702)] — שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁתַּיִם — לוֹמַר שֶׁמַּשְׁלִימִים זֶה אֶת זֶה. אוֹר הוּא רָז הַאֵין סוֹף, וְשַׁבָּת הוּא זַךְ פְּעָמִים הוי' ב"ה, כְּנֶגֶד זַךְ אַתְּוָן דְּתוֹרָה אוֹר) אכי"ר [שנזכה לזה].
ב"ה שסיימנו את השער.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.