פרצוף השמות הכפולים

ב. פרצוף השמות הכפולים

שני סוגים של כפל השם – ארבעה כנגד ארבעה

יש לנו כמה דברים להשלים – נסיים שיחה זו, נשמע כמה ניגונים, ונמשיך בע"ה עוד משהו. קודם כל, אצל כמה אנשים נכפל השם בתנ"ך (סימן לצדיק בשני עולמות לפי חז"ל)? היות שהראשון הוא "נח נח", סימן שכל התופעה של כפל השם היא תופעה של שתי רוחות, "שתי רוחות מספרות" יש ביטוי בגמרא. גם בקבלה כתוב ש"רוח רוח" שוה שם קדוש, חתך, שם של פרנסה (יוצא מהס"ת של "פותח את ידך ומשביע [ומשביע = חתך] לכל חי רצון"), שם הרומז לסוד הנסירה על מנת להחזיר את המלכות פנים בפנים עם ז"א בעלה, לעשות יחוד שלם של קוב"ה ושכינתיה, תכלית כוונת מעשה בראשית.

אצל מי נכפל שמו בתנ"ך? אמרנו שכתוב "אברהם אברהם" בעקדה. רש"י אומר שאם קוראים לאדם בשם כפול, פעמיים, זו לשון חבה. אצל נח, מציינים ומדגישים את כפל השם, אבל לא שה' קרא לו "נח נח". שם זה סגנון התורה, "אלה תולדות נח [הפסק בטעמי המקרא] נח איש צדיק". אצל אברהם זה אחרת, קוראים לו "אברהם אברהם"[29], אבל אף על פי כן חז"ל משוים בין התופעות. ליעקב קוראים "יעקב יעקב", בנבואת שמואל קוראים לו "שמואל שמואל", וגם אצל משה רבינו בסנה – בחנוך הנבואה שלו – קוראים לו "משה משה". אצל משה תופעה מיוחדת, שבכל אלה שנקראים בלשון חבה בשם כפול יש פסיק טעמא בין שני השמות, ואצל משה "לא פסיק טעמא בגווייהו". נמצא שיש ארבעה ששמם נכפל בקריאה, לשון חבה – אברהם, יעקב, משה, שמואל. יש ארבעה כנגדם ששמם נכפל כמו אצל נח, תוך כדי סיפור דברים, ותמיד יחד עם המלה תולדות.

אלה תולדות – התכלית האמתית

אם צטטנו את הקדושת לוי כמה פעמים, נצטט עוד משהו. הוא אומר שכל פעם שכתוב "תולדות" של מישהו הכוונה תכל'ס – מה התכלית שלו. כתוב "אלה תולדות נח", התכלית שלו היא "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח". יש ודאי תכלית שיש לו ילדים, ממשיך את הדורות, מגלה את כח האין סוף להוליד, אבל התכלית האמתית שלו היא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח".

אצל מי עוד כתוב כך? אצל שם בן נח – "אלה תולדת שם, שם בן מאת שנה וגו'". אצל מי עוד? יש "נח נח", יש "שם שם", ויש "תרח תרח" – "ואלה תולדת תרח, תרח הוליד את אברם וגו'".

חז"ל שואלים בפירוש באותו מקום במדרש שאומר שכל מקום שנכפל שמו של אדם סימן שהוא צדיק – מה לגבי תרח? הרי איני מכיר את תרח כצדיק, אז למה כתוב "אלה תולדת תרח תרח"?! חז"ל מתרצים שבסוף ימיו חזר בתשובה, והוא צדיק על שם סופו – לכן מגיע לו כפל השם, "תרח תרח"[30].

מי עוד? הרביעי – יש נח, שם, תרח, הכל בפרשת השבוע, אבל אחרון אחרון חביב הוא בסיום המשיחי של מגלת רות, הפעם השניה היחידה בתנ"ך שכתוב "תולדות" מלא דמלא (כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם") – "ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון... וישי הוליד את דוד [דא מלכא משיחא]"[31] (כל שאר התולדות חסר, בגלל החטא). כל תולדות דוד-משיח מתחיל מפרץ, "ואלה תולדות פרץ פרץ[32] הוליד את חצרון". אם כן, בסגנון של "אלה תולדות..." ואז מיד נכפל השם יש גם ארבעה – נח, שם, תרח, פרץ.

"הוי' הוי'"

חוץ משמונת אלה, ארבעה וארבעה, יש עוד אחד – כבר לא בן אדם, אלא ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו – "ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'". גם קריאה, שה' קורא לעצמו, "הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת וגו'". לפני הגילוי הכי עצום ועמוק בתורה, הכח האדיר להפוך את הדין לרחמים, שלכן קוראים לגילוי הזה יג מדות הרחמים, לפני הגילוי של "אל רחום וחנון" כתוב "הוי' הוי'" פעמיים. בספרי החסידות כתוב שאם מתבוננים בכל אלה שנכפל שמם – גם זה אחד מהם, ודאי הכי גבוה מכולם. קודם כל יש "הוי' הוי'" – רק חידוש שגם ב"הוי' הוי'" יש פסיק טעמא בגווייהו (סוד הצמצום).

מצד אחד משה הוא לא הוי', למטה מהוי', אבל מצד שני יש מעלה ב"משה משה" ש"לא פסיק טעמא בגווייהו" – אותו משה ממש, ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" הוא הוא משה בעצמו. כמו שאמרנו, משה הוא התיקון והגלגול השלם של נח. מצד אחד כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר", ואצל יעקב כתוב "יעקב יעקב" עם פסיק טעמא, כמו בכל השאר – משה הוא הנשמה הפנימית שלו. אבל המקור של משה עצמו, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" שכתוב לפני המבול, הוא נח והמבול של פרשת שבוע. "בשגם הוא בשר" – בשגם בגימטריא משה – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".

כפילת השם – הכח של "פי שנים ברוחך"

נקח רק את הווארט הזה, המבנה של אלה שנכפל שמם. "המעשה הוא העיקר", כמו שהרבי אומר. מוסר ההשכל שרוצים להתבונן בו כעת הוא שכל אחד צריך לזכות לכפל השם, ל"פי שנים" – לקבל פי שנים מהרבי (ובכך להיות תמים – "התהלך לפני והיה תמים"), שהפירוש הוא היכולת ליישם בפועל פי שנים מהרבי עצמו, כמו אלישע לגבי אליהו, אך ורק מכחו של הרבי. לכן זה "פי שנים ברוחך", ברוח שלך. כשאצל הרבי מתגלה ה"פי שנים" נפעלת הסתלקות מהעולם הזה, אבל התלמיד הנאמן, שדבוק בו כענף באילן ממש, זוכה ליישם את ה"פי שנים", לממש את זה למטה.

הקבלת אלה שנכפל שמם כנגד הספירות – חכמה עד הוד

איך נסדר את אלה שנכפל שמם? יש כאלה שמאד פשוט: למשל, "אברהם אברהם" בחסד ו"יעקב יעקב" בתפארת. על שמואל כתוב שתקן את מדת הנצח וגם את מדת ההוד, כי שקול כנגד משה ואהרן שבמדות הלב הם נצח והוד. היות שנצח והוד הם "תרין פלגי גופא" הרבה פעמים בקבלה הם נחשבים רק כספירה אחת – כאן ה"שמואל שמואל". איפה נשים את "משה משה"? בחכמה, "כי מן המים משיתהו", מי החכמה. במדות הוא נצח – ענף החכמה. מהנצח דז"א נעשית חכמת הנוקבא, חכמת המלכות, אבל שרש משה רבינו הוא החכמה – "והחכמה מאין תמצא", "ונחנו מה", החכמה היא כח-מה.

אם כן, יש לנו "משה משה" – לא פסיק טעמא בגווייהו – בחכמה. "אברהם אברהם" – כן פסיק טעמא בגווייהו, יש צמצום והפסק בין רוחו למעלה לרוחו למטה – בחסד, "יעקב יעקב" בתפארת, "שמואל שמואל" בנצח והוד. צריך להשלים?

איפה נשים "פרץ פרץ"? הוא "פרצת", "הפורץ" – נשים אותו בגבורה, שהיא הכח לפרוץ. "עלה הפֹרץ לפניהם", שם של מלך המשיח, שהוא מתגבר. דברנו לא מזמן על המלה הראשונה של השו"ע, המלה הראשונה של היהודי – "יתגבר". צריך להתגבר לפרוץ – עיקר ההתגברות – לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

איפה נשים את תרח? תרח לא מתחיל להיות צדיק, אבל חז"ל אומרים שזוכה לכפל השם בזכות שעשה תשובה – אז נשים אותו בבינה דווקא, מקום התשובה. היינו יכולים לחשוב אולי לשים אותו בהוד, שענינו וידוי – מצות התשובה לא שלמה (המצוה המעשית של התשובה, בבחינת "רוח ממללא" שלה) בלי וידוי – אבל שרש התשובה בבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". לכן בכל ספר הזהר הקדוש תשובה היא בינה.

איך יודעים שתרח קשור לבינה? הוא המקור של אברהם אבינו. על תרח ואברהם כתוב "מי יתן טהור מטמא" – אברהם הטהור נולד מתרח כשעוד היה טמא. כלומר, אברהם הוא החסד ותרח הוא הטמא – טומאת לידה – מקור החסד באמא, בינה. אבל אותו טמא, בזכות שזכה להוליד את "אחד היה אברהם" – "מי יתן טהור מטמא לא אחד", "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" – הוא חוזר בתשובה. זה גם מוסר השכל, כל האבות שזוכים לבן צדיק, בעל תשובה, בסוף האבא חוזר בתשובה וזוכה לכפל השם. איך עוד יודעים שמדובר באמא? כתוב בפירוש בקבלה ש"מי [יתן טהור מטמא]" היא אמא "דקיימא לשאלה" – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". מכל הטעמים האלה "תרח תרח" הוא במקום הבינה.

מה נשאר? נח ושם, אבא ובן, שם בן נח. כתוב בכל ספרי הקבלה, בזהר, בכתבי האריז"ל, בחסידות, שנח הוא ספירת היסוד. אמנם השרש האמתי שלו הוא ביסוד אבא – עוד קשר בינו לבין משה רבינו, שהוא האבא-החכמה – אבל הוא מה ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" ויש הארה מיסוד אבא ש"יסד ברתא".

"מה שדי כי נעבדנו?!" – הפגם בלימוד מדע בצורה לא מתוקנת

לכן כתוב שהשם הקדוש שקשור לנח, התיקון של נח, הוא שם ש-די. איך יודעים? חז"ל אומרים, מביאים פסוק מספר איוב, מה היה הפגם של דור המבול וממילא מה נח תקן. כתוב שהפגם של דור המבול שאמרו לה' "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו" – פסוק מאיוב, שאומר איוב על הרשעים. חז"ל אומרים שאת הפסוק הזה אמרו אנשי דור המבול של פרשת שבוע – "מה ש-ד-י כי נעבדנו", מה פתאום שנעבוד את ה' (דווקא בשם ש-די), "ומה נועיל", איזו תועלת נקבל, "כי נפגע בו", כשנתפלל אליו (כמו "ויפגע במקום", מכאן שיעקב אבינו תקן תפלת ערבית). חז"ל אומרים במדרש שזה הפגם, זו הבעיה של דור המבול. בשיחה השניה בע"ה ננסה להסביר מה הוא היום דור המבול, ועוד כמה דורות מענינים.

בכל אופן, הבעיה העיקרית של דור המבול – לפעמים כתוב שהיא עריות[33], לפעמים כתוב שנחתם גזר דינם על הגזל – היא סוג של כפירה, של בעיטה ומיאוס בקב"ה, זה השרש, והפסוק הוא "מה שדי כי נעבדנו". דור שאומר לקב"ה – מה פתאום שנעבוד את ה'?! מה נרויח מזה? "ומה נועיל כי נפגע בו" – מה תועלת תהיה לנו בתפלה לה'? לא יוצא מזה שום דבר. חז"ל כותבים במדרש שזה הפסוק של דור המבול.

איך רש"י מפרש אותו? אומר שדור המבול הסתכלו על הטבע וראו שבטבע "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" – פסוק במעשה בראשית, לפני "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – ומה הבינו והסיקו מתוך הפסוק הזה? שהגשם הוא טבעי, בטבע, ואין שום סבה ושום תועלת להתפלל. מה עיקר התפלה בכלל? היא כעת, שמתחילים לומר "מוריד הגשם". "משיב הרוח" כפירוש הבעל שם טוב – צריך להשיב את הרוח-הרוחניות ולהוריד את הגשם-הגשמיות – "ומוריד הגשם". לפני כן כתוב "ואדם אין לעבֹד את האדמה" – לא היה אדם שיבין בטיב גשמים ויתפלל.

על מה מתפללים? על גשם. דור המבול עסקו, כמו בכל הדורות, במדע, בחכמת הטבע, והבינו טוב טוב – מה למדו את הילדים בבית הספר? על מחזור המים. לכן גם, להבדיל, אצלנו, פרשת נח היא הפרשה הכי ראויה בתורה ללמוד על מחזור המים. זה בדיוק מה שרש"י כותב, שלמדו על מחזור המים, אבל למה הביא אותם? מסוכן ללמוד מדע, על מחזור המים, כי מתוך שהבינו טוב-טוב איך הטבע עובד, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", אמרו שאין צורך להתפלל – "ומה נועיל כי נפגע בו" (במי? בשם ש-די).

למה עיקר התפלה היא על גשם (ששייך לזמן שלנו)? כי כל מה שקשור לגשם, לממד הזה של הטבע, שייך למה שנקרא היום תיאורית הכאוס במדע. אין לזה כללים מוצקים כמו במדעים אחרים – אי אפשר לנבא את הגשם, לכן באמת צריך להתפלל. אבל הם התיימרו גם להבין את תיאורית הכאוס, של הגשם – להבין כל כך טוב את מחזור המים, שהסיקו מסקנה (מוטעית כמובן, של כפירה ממש) שלא צריך להתפלל.

כלומר, שהגשם, וכל מה שקשור ל"מוריד הגשם" – קשור להמשכת אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון, שזו הנוסחה המשיחית, הנוסחה של נח. להוריד גשם בא מעולם התהו. באיזה שם? שם שקשור לטבע – "שאמר לעולמו די" – שם ש-די, ששייך לספירת היסוד. הם באו לידי כפירה מתוך התבוננות בגשם ועל כך בא להם עונש, מדה כנגד מדה – ריבוי גשם, מי המבול[34].

מי תקן זאת? מי תקן במבול את שם ש-די? נח, שבנה לפי צווי הקב"ה את התבה בדיוק לפי המדות שה' אמר לו (עם הרבה סודות). נשים לב שיש במדות גם ל, גם נ וגם ש. כתוב שהתבה – תבה היא מלה – היא תיקון הלשון. יש שמירת הלשון, כי המדות שלה הן ל ו-נ (שתי האותיות של היום) ו-ש (= לנ במספר קדמי) – הכל יחד לשון. נשים לב שהאות ש היא לא מ-יב הפשוטות, אין לה חדש – יש לה עונה, עונת החום. זו תבת נח, על ידי נח ה"איש צדיק תמים" ועל ידי התבה שלו הוא תקן את שם שדי, הוא תקן את היסוד[35].

שם ש-די – עבודת נח – הכח לייחד את אחדות המשפיע עם ריבוי המקבל

נאמר רק בקצור מה שכתוב בחסידות באריכות ובעומק, שהוא תקן את היכולת לייחד בין האחדות הפשוטה של המשפיע לבין ההתחלקות והריבוי של המקבל, העולם שלנו. כל המבול הוא שבירה – כפי שנסביר בשיחה השניה – שבירת כלים. כל שבירה היא מכיון שאין קשר בין המקבל-הריבוי לבין המשפיע-האחדות, שהריבוי של המציאות נפרד מהאחדות של הבורא. אבל שם ש-די, שם היסוד, שהוא התיקון של נח, הוא היכולת לחבר – לגלות את האחדות הפשוטה בתוך הריבוי הנברא שנראה לעין לגבי דידן. זה התיקון של נח.

סיום וסיכום הפרצוף

שוב, נח הוא היסוד, הוא הצדיק. לכן זו גם פעם ראשונה בתורה שכתובה המלה צדיק, "נח איש צדיק". "הכל הולך אחר הפתיחה" – נח הוא הצדיק המקורי של התורה, לכן הוא ביסוד. "נח נח" ביסוד. מה לגבי מלכות? הבן שלו, שם – "ברוך שם כבוד מלכותו". סתם שם הוא במלכות. אם כן, יש לנו את כל הספירות. מי בכתר? "הוי' הוי'"[36]. יש לנו "הוי' הוי'" בכתר, "משה משה" בחכמה – יש משהו בחכמה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק", לכן דווקא בחכמה "לא פסיק טעמא בגווייהו" – "תרח תרח" בבינה, "אברהם אברהם" בחסד, "פרץ פרץ" בגבורה, "יעקב יעקב" בתפארת, "שמואל שמואל" בנצח והוד יחד, "נח נח" ביסוד ו"שם שם" במלכות. כך עשינו פרצוף מכוון:

	כתר הוי' הוי'
חכמה משה משה	בינה תרח תרח
חסד אברהם אברהם	גבורה פרץ פרץ
	תפארת יעקב יעקב
	נצח והוד שמואל שמואל
	יסוד נח נח
	מלכות שם שם

כפל השם – מפגש חלקיק ואנטי-חלקיק

רק נסיים את הווארט הזה: מהו בכלל הענין של כפל השם? חוץ מכל הרעיון של רוח למעלה ורוח למטה. היות שדברנו על מדע, שצריך ללמוד מדע דווקא בפרשת נח – נח היה מדען, שתקן את הלימוד הקלוקל של בתי הספר של אותו דור שלמדו את מחזור המים והביא אותם לכפירה, למסקנה שאין צורך להתפלל לה'. הוא המציא את המחרשה – היה מדען גדול. שוב, נח הוא דמות משיחית, הוא דור העשירי ודור העשירי הוא משיח – יש שיחה של הרבי על זה.

נאמר לכבוד הנח המתוקן, המשיח המתוקן, שהוא המדע המתוקן, עוד ווארט על כפל השם. נאמר, שוב, בתכלית הקיצור: כל העולם שלנו, העולם הגשמי-הפיזי, כפי שהיום מדובר, מורכב מחלקיקים קטנטנים – כל מיני סוגי חלקיקים. ידוע הרמז שחלקיק – לכאורה מלה חדשה (אכן הוא כבר מופיע בספר אמונות ודעות לרבינו סעדיה גאון), אבל עם גימטריא יפה – שוה אברהם (בצלם אלהים, קול הוי' אלהים כנ"ל). כל חלקיק הוא אברהם אחד קטן. יש ריבוי מופלא של חלקיקים. היום המדע אומר משהו מאד מענין, שלכל חלקיק יש אנטי-חלקיק. אם יש אלקטרון יש פוזיטרון, ואוי ואבוי אם החלקיק נפגש עם האנטי-חלקיק שלו – כי אז אחד מבטל את השני, והכל חוזר לתהו ובהו. כל פעם שיש כפל שם, "אברהם אברהם", אפשר לרמוז – צריך להתבונן בעומק, וכעת נאמר רק בנקודה, קיצור – שהצדיק גם מודע לאנטי-עצמו, שהוא בעצם הבן/בת זוג של עצמו. אם חלקיק שוה אברהם, יש אברהם החלקיק ויש עוד אברהם, האנטי-אברהם, האנטי-חלקיק שלו. מי שמחבבים אותו מאד מאד קוראים לו "אברהם אברהם".

חלקיק ואנטי-חלקיק – צדיק ובעל תשובה שבכל אחד

מה זה? קצת תחושה. האלקטרון נוסע בממד הזמן מהעבר לעתיד, אבל האנטי-חלקיק שלו – הפוזיטרון – נוסע הפוך, מהעתיד לעבר. מאד טוב שיהיה לך אנטי-חלקיק, כי אז אתה יכול להשלים את העבר, לעשות תשובה – שזדונות של העבר נעשים זכויות ממש. כדי לחזור לעבר צריך את האנטי-חלקיק שלך. כלומר, אצל כל אחד החלקיק שלו הוא הצדיק שלו והאנטי-חלקיק שלו הוא בעל התשובה שלו.

כתוב שמשיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא, כלומר לגלות את האנטי של כל אחד. כל אחד הוא צדיק, אבל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – כי באמת אם יעמוד באותו מקום יתפוצץ העסק... – ולכן לא די להיות צדיק. אם יש "אברהם אברהם" – הראשון הוא צדיק והשני בעל תשובה, וכך לגבי כולם.

אפילו ב"הוי' הוי'" ככה. למה כתוב "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים? רש"י מפרש (בשם חז"ל) "'הוי' הוי''. מדת רחמים היא אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב". "הוי'" הראשון מתיחס אלינו לפני שחוטאים, כשאנחנו צדיקים, ו"הוי'" השני הוא מדת הרחמים של הקב"ה כלפינו לאחר שחוטאים ועושים תשובה. משהו מפורש.

אבל נשאלת שאלה אחת, מה קורה למשה רבינו? מסכן, אין לו פסיק טעמא בגווייהו, להפריד בין החלקיק שלו לאנטי חלקיק שלו. מה צריך לומר? שבאמת משה רבינו מתאפס (כמו הסנה שהוא רואה[37], המשקף את המתרחש בקרבו, הוא בוער באש – על ידי מפגש החלקיק והאנטי-חלקיק של עצמו – ולמרות זאת הסנה איננו אוכל), זה נקרא "ונחנו מה", כי כל הזמן פוגש את האנטי-חלקיק שלו, לכן הוא בתכלית הבטול, לכן הוא לא קיים (בחינת בטול במציאות ממש). זה הסוד של כח-מה, "והחכמה מאין תמצא", הוא הוא משה רבינו, ובזכות זה גופא "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (על ה"אין" נאמר "אני הוי' לא שניתי", הוא עובר חפשי, ללא שום מניעה ועיכוב כו', מדור לדור כו'). עד כאן כפל השם.