"הפוך עולם היום"

כ"ג אדר תשנ"ט – חוות מעון

עלו ההר (3)

הערות על ספר אל גבעת הלבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור זה הוא השלישי והאחרון מסדרת השיעורים שנערכו ביום אחד על הספר 'אל גבעת הלבונה' של הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי. בשיעור זה התיחס הרב ל"סוף דבר" של הספר (החוברת). תחילה התעכב על השאלה האם צריך להפוך את העולם או לא, וביאר את עבודת העצמי. לאחר מכן דובר על תפלות בהר הבית ועל תפלת הקב"ה המובאת במדרש.

א. להפוך את העולם או לא?

"סוף דבר" ב"אל גבעת הלבונה"

נגנו "אך צדיקים", "אלי אתה" (הצ"צ)

אני קורא כאן קטע ממה שנקרא "סוף דבר", זה עדיין "סוף דבר" הקטע הזה? [כן, אלא אם כן יהיה סוף אחרי הסוף...] יוסי כותב כאן בסוף:

אחרי כל הדברים הנאמרים בענין, והנכתבים בחוברת זו ושכמותה — הנה על פי רוב, מעשה העליה להר הבית בפועל נותר ענין להחלטתו האישית של כל אחד ואחד. כמה שננסה לשכנע את האדם בצדקת הענין ונחיצותו, כל עוד לא יאזור הלה אומץ ויחליט "ללכת על זה" בעצמו, לא ישתנה דבר.

נבאר מעט: ישנה סברא שיהודי יכול לחיות את חייו ה״דתיים" הרגילים בלא שיידרש לעולם לבא לידי החלטה מסוימת של שנוי מהותי, מי שחי בחברה של שומרי מצות, ובודאי מי שנולד לתוך סביבה כזו, פעמים רבות מרמה הוא שיכול לצאת ידי חובה בינו לבין קונו תוך־כדי "זרימה" במסלול קבוע בלבד, בלי צורך לחדש חידושים ולעשות מהפכות בנפשו ובמעשיו. ובעיקר, תמיד הוא מרגיש ש״אני לא לבד", יש לי ׳גיבוי׳ מלא לכל צעד וצעד שאני עושה, ובעצם אני אחד מתוך כולם. הרגשה זר נשענת על הידיעה שהספרים שבארון — השלחן־ערוך וכו׳ — הם המעצבים את המסגרת שאני מהלך בה, אך לעתים, אף יותר מהכתוב בספר חשובה לאדם הידיעה וההרגשה שהוא הולך על קרקע בטוחה ויציבה משום שנוהג הוא כפי המקובל ב׳עולם הדתי׳.

עד כאן תיאור המצב. זה בערך מה שדובר קודם[ב], על הביטוי החסידי שאנשים רוצים תמיד "גשר של ברזל", אבל בשביל לקבל החלטה, לעשות משהו חדש בחיים, לקדם את הענינים – לא תמיד אפשר ללכת על "גשר של ברזל", זה בערך הרעיון כאן.

"היום יום" על דרך עבודה אמתית

בכל אופן, כשקראתי את זה – זה עורר אצלי עוד מחשבה, משהו מאד מעניין, אני קורא מהיום יום של ב' אדר א'. הרבי הקודם כותב:

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל - [שהוא אדמו"ר] הַזָּקֵן [בעל התניא] - סִדֵּר לִפְנֵי אנ"ש הָעֲבוֹדָה בַּמּוֹחַ וּלְחַפֵּשׂ אֶת הָאֱמֶת, לְבַקֵּר כָּל תְּנוּעָה, שֶׁתִּהְיֶה רַק כְּפִי הָאֱמֶת וּבָאָה עַל יְדֵי עֲבוֹדָה.

הדרך של חב"ד שסידר ולימד בעל התניא היא שאדם יהיה כל הזמן אמיתי עם עצמו, שיחפש את האמת, וכל תנועה, כל מה שהוא עושה בחיים שיעביר ביקורת על מה שהוא עושה. מה הביקורת? האם מה שעשיתי ומה שאני עושה הוא אמת, האמת האמיתית שלי. וכן אמת היא לא דבר שבא מאליו. ידוע הרמז המפורסם[ג] ש‑אמת שוה טבע שני, יש לאדם שנולד טבע ראשון, אבל אדם צריך לשנות, לעבוד על עצמו לעשות טבע שני, ודוקא הטבע השני הוא האמת. זה רמז שהביטוי טבע שני שוה אמת, כלומר שאמת צריכה לבוא על ידי עבודה.

אם כן, זה המשפט הראשון כאן, שיש עבודה במח שאדם מחפש את האמת, אז קודם הוא צריך לחפש, לרצות את האמת, אחר כך הוא צריך לבקר את עצמו האם זו אמת מה שאני עושה, והאמת נמדדת האם הדבר בא על ידי עבודה, שלא סתם בא לי, צריכה להיות עבודה. עד כאן המשפט הראשון. אחר כך הוא ממשיך ואומר:

וַעֲבוֹדָה זוֹ אֵינָהּ כְּמוֹ שֶׁטּוֹעִים בָּזֶה טָעוּת גָּמוּר לַחְשֹׁב שֶׁצָּרִיךְ לְפַרֵק הָרִים וּלְשַׁבֵּר סְלָעִים, אִיבֶּערְקֶערֶען דִּי וֶועלְט (= לַהֲפֹךְ אֶת הָעוֹלָם).

מה זו העבודה הנדרשת מהאדם כדי להגיע למדת האמת? דרך אגב, ודאי שמדת האמת קשורה עם ארץ ישראל, על זה כתוב "אמת מארץ תצמח"[ד], מדת האמת היא באה מתוך כך שאדם עובד ומתמסר לארצנו הקדושה. אז אחר כך הוא ממשיך ואומר שיש טעות בעולם, שחושבים שלעבוד זה – הביטוי באידיש הוא "איבערקערען די וועלט", שצריך להפוך את העולם, שצריך כאן לפרק הרים ולשבר סלעים ולהפוך את העולם. זה נקרא לעבוד קשה על משהו, כלומר לכבוש, לצאת ולעשות משהו גדול, עם הרבה שרירים והרבה כח ולהפוך את המציאות. ככה טועים העולם, הוא אומר.

הָאֱמֶת הַגָּמוּר הוּא [מהי?], אֲשֶׁר כָּל עֲבוֹדָה וּפוֹעַל [שכל מה שאדם עובד וכל פועל שהוא עושה], אֵיזֶה שֶׁיִּהְיוּ, בְּכַוָּנָה אֲמִתִּית דַּי וּמַסְפִּיק:

אם האדם עושה משהו קטן, ועושה את זה עם כוונה אמתית, זו עבודה שלמה.

בְּרָכָה בְּכַוָּנָה [אדם מברך ברכה בכוונה, ביאורי המלים, זה נקרא פירוש התיבות שבתפלה כדבעי, שאדם מתפלל מתוך סידור והוא מבין מה שהוא אומר], דְּעִם וָארְט אִין דַּאוֶוענֶען כִּדְבָעֵי בַּהֲכָנַת הַלֵּב וּבִידִיעָה לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד שהוא מכין את הלב שלו להיות "שפכי כמים לבך נכח פני ה'"[ה]. הוא יודע לפני מי הוא עומד], פָּסוּק חֻמָּשׁ בִּידִיעָה שֶׁהוּא דְּבַר ה' [שהוא לומד או קורא פסוק בתורה ויודע שהפסוק הזה זה בא מהאין סוף, האין סוף נתן אותו והוא אמר זאת. כשהוא אומר], פָּסוּק תְּהִלִּים, וּמִדָּה טוֹבָה לְקָרֵב לִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּאַהֲבָה וְחִבָּה [הוא אומר מלה טובה לחבר שלו כדי לקרב את הלבבות, כל דבר כזה קטן שאדם עושה עם אמת, זו תכלית העבודה].

אחר כך הוא מסיים ואומר:

אֱמֶת הַדָּבָר, אֲשֶׁר בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לָזֶה צְרִיכִים יְגִיעַת רַבָּה וַעֲצוּמָה, [כדי שאדם יוכל לעשות דברים קטנים יום יום לעשות עוד משהו, עוד ברכה בכוונה, ועוד דיבור אמתי לחבר מתוך קירוב, אלו דברים קטנים לכאורה, אבל להגיע לזה זה דורש "יגיעה רבה ועצומה". מה זה "יגיעה רבה ועצומה"?] פָּשׁוּט לֶערְנֶען א רִבּוּי אוּן פַארְשְׁטֵיין (= לִלְמֹד בְּרִבּוּי וּלְהָבִין) - כָּל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ - וְאָז ה' בְּעֶזְרוֹ שֶׁיִּהְיֶה כְּפִי הָאֱמֶת [צריך ללמוד הרבה תורה, הרבה נגלה הרבה חסידות, כל אחד "לפום שיעורא דיליה"[ו] כמה שהוא יבין, אבל אז ה' יעזור לו שיגיע למדת האמת].

עבודת "אמת ליעקב" – "פכים קטנים"

אז מה כתוב כאן בקטע הזה? הקטע הזה בלשון הקבלה והחסידות הוא ראשית עולם התיקון. מה זה עולם התיקון? כלים מרובים ואורות מעטים. עולם התהו שנשבר היו אורות מרובים והם הלחיצו יותר מדי את הכלים שהיו קטנים ולא מפותחים והם שברו את הכלים, מריבוי העוצמה של האור. לכן אחר כך בא עולם התיקון והכלים התרבו והתבגרו.

עולם התיקון הוא עולם של יעקב, שעליו כתוב "תתן אמת ליעקב"[ז]. עולם התהו הוא עולם של עשו, "איש ידע ציד איש שדה", הוא יצא מיצחק שהיה גם כן איש שדה, כמו שלמדנו קודם ש"יצחק קראו שדה"[ח], להר הבית, לכן יצחק באמת מזדהה ואוהב את עשו, גם כן "איש שדה", יש לו קשר לשדה. אבל מי שהוא אמת הוא יעקב.

הקטע כאן הזה מתאר בדיוק עבודת אדם של תיקון. כמו כן, עולם התיקון הוא טבע שני, עולם התהו הוא טבע ראשון, כמו כל אחד ש"עיר פרא יולד"[ט], של אורות גדולים, ועולם התיקון הוא טבע שני, בחינת יעקב, "אמת ליעקב".

מה הוא אומר? העיקר הוא להכניס את כל האמת שלך בתוך דברים שנראים קטנים. איך רואים אצל יעקב שהוא מאד-מאד השקיע בהתמסרות לדברים קטנים בשטח? זה נקרא "פכים קטנים"[י], שהוא חזר על ה"פכים הקטנים". כל דבר קטן הוא חשוב, צדיקים חסים על ממונם[יא] כמו על פרוטה, כל דבר. אבל מה הוא כותב כאן? הוא כותב כאן משפט, בחת"ת כאן זה תרגום מאידיש, המשפט הכי חשוב כאן שהוא כותב – שלא לחשוב שלעבוד את ה' זה "איבערקערען א וועלט", להפוך את העולם. לעבוד את ה' זה בכל דבר קטן שאתה עושה, זה לעבוד באמת.

שיחת "הפוך עולם היום"

יש כמה קטעי וידאו היום שמראים התוועדויות ואמרות חזקות שאמר הרבי בשנים האחרונות. מתוך כל הקטעים שמרשימים אותי אישית, הכי שאני אוהב לראות אותו הרבה פעמים הוא שהרבי אומר "קער א וועלט היינט"[יב], תהפכו את העולם היום!... שם הוא אומר, הוא מביא, בדיוק בנוגע לבית המקדש, ממש צריך לראות אותו, זה משהו. יש את השיחה המפורסמת של כ"ח ניסן[יג], שהרבי אומר ש"אני את שלי עשיתי ועכשיו אני מוסר לכם, עשו כל אשר ביכולתכם להביא את הגאולה תכף ומיד". בסדר, זה קטע חשוב מאד בתוכן. אבל לראות את הרבי, הקטע – שוב, לעניות דעתי – הכי חזק והכי חשוב שכולם יראו את הרבי שהוא אומר את המלים האלה.

הוא מתחיל ואומר ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו"[יד], והוא מדבר על בית המקדש, שזה הנושא שלנו כאן, מדבר על הר הבית ובית המקדש, והוא אומר שכל דור שהבית לא נבנה הוא נחרב, שאנחנו אשמים שהוא נחרב. שוב, בנוגע לנושא שלנו, לבית המקדש, אם בשביל בית המקדש צריך להפוך את העולם אז הוא מסיים ואומר "קער א וועלט היינט" – הפוך את העולם היום. כביכול שאף אחד לא יכול לישון בשקט, כמו שאפילו דוד אומר בספר תהלים[טו] שהוא לא יכול לישון בלילה אם אין את בית המקדש.

אם כן, הרבי הוא זה שסידר את היום יום, הוא בחר את הפתגמים לשים כאן. ב‑ב' אדר א' הוא שם כאן כזה פתגם, שמאד-מאד חשוב, מהדברים הכי יסודיים בעבודה ותיאור מה זה חב"ד, מהי הדרך של אדמו"ר הזקן, וכאן הוא כותב בפירוש שזו טעות, שהעולם טועים לחשוב שעבודת ה' היא להפוך את העולם. ואחר כך הרבי עצמו בא ואומר שבנין בית המקדש "קער א וועלט היינט" – להפוך את העולם היום. אז מה זה?

צו השעה של הדור שלנו

למה חשבתי על זה כשקראתי את הקטע הזה שיוסי כתב פה? שכאילו שאנשים סומכים על החינוך הדתי, מי שזכה לגדול בבית דתי – מה שבטוח בטוח והוא הולך על ראש קטן, העיקר הוא סמכות, יש לו דרך סלולה וראש קטן והוא עושה מה שאומרים לו לעשות, גם מה שהספר אומר לו לעשות.

[שמעתי באיזה שיעור שקוראים לזה דומם דקדושה... לא מתפתח...] הביטוי המקורי בחסידות, כביכול אותו רעיון, הוא "מצרים דקדושה"[טז], שמי שלא מתפתח הוא במצרים. כל הגאולה שאנחנו עכשיו רוצים לצאת ממצרים היא לצאת מזה. המצב הזה שאתה מתאר כאן – בחסידות קוראים לו "מצרים דקדושה", זה המצרים. זה גם כן בבחינת דומם. כתוב[יז] שכשנשמה מתגלגלת אז ככל שהעונש יותר חמור על הנשמה היא מתגלגלת יותר קרוב לדומם, בגלל שדומם הוא יותר בית סוהר בשביל הנשמה, היא יותר מצרים. אם אתה זוכה יותר אתה מתגלגל בצמח, יותר – בחיה. הגלגול הכי חמור הוא להתגלגל באבן, שאז אתה דומם, זה הכי מצרים שיכול להיות.

בסדר , אז זה ודאי – מה שכתוב כאן הוא לא מה שכתוב כאן. מה שכתוב כאן הוא מתאר עבודה אמתית, כמו עבודת יעקב אבינו שמחפש את ה"פכים הקטנים", זה נקרא עולם התיקון, שהאורות מעטים, אבל שהכל יהיה אמת בתוך ריבוי כלים. בריבוי כלים עומד כל כלי בפני עצמו, כל כלי הוא קטן, אבל יש הרבה. העיקר הוא שיש הרבה-הרבה דברים קטנים, הרבה ברכות, מה שאתה מברך, יש מצוה לברך "מאה ברכות בכל יום"[יח], אז אם אתה מברך "מאה ברכות בכל יום" – בכל פעם אתה שם לב למה שאתה אומר ואתה מחדיר בתוך זה אמת, אז יש לך מאה כלים של תיקון. לכן מה שהוא מתאר כאן – הוא בדיוק מה נקרא עולם התיקון, שבא כטבע שני על רקע קודם. שוב, כאן הוא מתאר כביכול מצב של חיצוניות גמורה, שלאדם נוח להישאר בתוך המסלול הקבוע. אבל כנגד זה יש את זה.

לכאורה אפשר לשאול: טוב, זה לא בסדר, אבל העבודה האמתית בכל אופן היא דברים קטנים, וזה לא לעלות להר. כלומר שהווארט הוא שמאד חשוב לדעת שבין מה שאתה כאן מזכיר לגנאי לבין מה שאנחנו רוצים להגיע, שזה "עלו בהר"[יט] – יש באמצע את זה. יש פה דרך עבודה, לכאורה אמתית, דרך עבודת חב"ד, שדורשת מהאדם להחדיר אמת בכל דבר קטן שהוא עושה, ולאו דווקא לעשות דברים גדולים בעולם. יכול לחיות מאה ועשרים שנה ולהיות יהודי שכל העבודה שלו היא להחדיר אמת בתוך הדברים הקטנים שהוא עושה אותם, המצוות, ה"מאה ברכות בכל יום", וכך הלאה, הדיבורים שהוא מדבר עם החבר, והוא לא יוזם חדשות, לא יוזם הר הבית ושום דבר. זה נקרא שהוא יודע שזו טעות לחשוב שבשביל לעבוד את הקב"ה צריך להפוך את העולם.

חוזרת השאלה, מה זה שהרבי אחר כך בא ואומר לך "הפוך את העולם", נגד מה שהוא כתב כאן לכאורה? היום תהפוך את העולם, לא מחר. אז זה – הוא-הוא הענין שלקראת השנים האחרונות של הרבי דובר על כך שצריך לחזור לאורות דתהו, שהיו מספיק דורות, היו שבעה דורות של חסידות שעבדו את העבודה האמתית הזאת, לפחות כמה אנשים בכל דור... קיימו את מה שכתוב כאן. בסדר, עכשיו יש מערכת כלים מוכנה ומזומנת בשביל להכיל את האורות של תהו, של "קער א וועלט היינט", שהיא בדיוק ההפך ממה שכתוב כאן.

זה עכשיו צו השעה של הדור שלנו, והוא קשור – כמו שהרבי בפירוש קישר את זה – עם עניני בית המקדש, ש"כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו". כמובן שזה גם קשור עם כל פריצה שיהודים פורצים וכל חלוציות שיהודים חלוצים ויוצאים לשטח, היא גם כן בחינת "עלו בהר", 'עלו בגבעה', קשור. כלומר שזו פעולה של "קער א וועלט היינט", של להפוך את העולם היום.

רק מה? שאם רוצים להביא את המסר הזה לציבור הרחב, שזה מה שאתה רוצה – צריך להסביר את זה בצורה כזאת: יש את החיצוניות המתוארת כאן, שזה לא טוב, זו לא עבודה בכלל, זו הפך העבודה, זה להתחמק מלעבוד את ה'. אבל יש בהחלט יהודי דתי חסיד שעובד את עבודת ה' באמת ועדיין הוא לא יחליט אף פעם לעלות להר הבית, אבל זה גופא הכלים בשביל שאחר כך כשיבוא רבי ויאמר "קער א וועלט היינט", שעכשיו הגיע הזמן להפוך את העולם, היום. קודם אתה היית צריך לחשוב שזו טעות לחשוב ככה, שצריך להפוך את העולם, כמו שכותב כאן.

ב. להיות עצמי

חיצון, פנימי ועצמי

אני ממשיך לקרוא כאן ב"סוף דבר":

ודאי שביסוד הדברים קיימת נקודה אמיתית, שהרי המחויבות להלכה המסורה מדור דור היא הבסיס ההכרחי המחייב לכל מעשינו והתנהגותנו. אלא שבקרב רבים מתפתח הענין עד לידי רתיעה ופחד־של־ממש מכל מה שמחייב החלטה אישית. אותם אנשים בעצם מצפים שעל כל צעד ושעל יחליטו אחרים עבורם, ובזה טועים הם, כי האמת היא שגם לאחר כל ההנחיות המפורטות, מפי סופרים ומפי ספרים, תמיד נשאר תחום אישי שבו צריך האדם להחליט בעצמו בלבד מה עליו לעשות.

הסעיף הזה בשביל כל בן תורה – הוא מאד בעייתי. עד כמה שאנחנו, אולי שמעת אפילו מאיתנו הרבה פעמים דיבורים כאלה, אבל יש פה הרבה בעיה, מה פתאום?! שאדם יעשה על דעת עצמו?! איפה נשמע דבר כזה שאדם עושה על דעת עצמו, לקבל החלטה שנוגעת להלכה והוא מחליט על דעת עצמו?! יש דבר כזה בכלל?!

מי שעושה על דעת עצמו בלשון החסידות נקרא 'עצמי'. יש שלש בחינות של אנשים, של יהודים – חיצון-פנימי-עצמי, זו הלשון בחסידות[כ]. יש אחד שהוא 'חיצון', כלומר שכל מה שהוא עושה הוא רק חושב במודע או בתת מודע מה יאמרו עליו. זה 'חיצון'. אפילו אחד שהוא עושה מה שנח לעשות, מה שכולם עושים, זה גם כן מה יאמרו עליו, מה שתואר כאן בסעיף הקודם, זה גם כן מתוך מניע – לא במודע תמיד – שבחברה אני אהיה בסדר. זה נקרא 'חיצון', אדם חיצון שכמו שרבי הלל אומר[כא] שצריך לשרוף אותו עם ביעור חמץ, לשרוף את אותו אחד עוד כמה שבועות, זה נקרא חמץ מן התורה.

אחר כך יש 'פנימי', והוא מי שמקיים את מה שקראנו קודם ב"היום יום", שכל דבר הוא נותן את הדעת וכל דבר הוא אמת, וזו העבודה, התודעה וההתבוננות הן עבודה, וגם יש לו לפני זה – כמו שהוא מסיים כאן – הרבה לימוד תורה, אז זה פנימי. אבל הוא לא מחליט על דעת עצמו הפנימי הזה. הוא רק עושה מה שאומרים לו, או מה שהספר שאומר לו, או עוד יותר – מה שהרבי אומר. עוד פעם, פנימי הוא לא רבי לעצמו, בדיוק ההפך – פנימי הוא קבלת עול'ניק, הוא לא יחליט על דעת עצמו אף פעם לעלות להר הבית, זהו פנימי.

חוץ מחיצון ופנימי, יש עוד משהו? עצמי. שוב, עצמי אמתי הוא רבי, שהוא באמת מקבל החלטות מבפנים, כאילו שרוח הקודש שורה בו, ולא רק שהוא הולך על העצמיות שלו, הוא אפילו ככה מנחה את כולם. כמו מרדכי היהודי, אנחנו יוצאים מחג פורים, שלא רק שהוא "לא יכרע ולא ישתחוה"[כב] ומסכן את כולם, מסכן את כל עם ישראל בהתנהגות שלו, כמו שכתוב בספרים שאם היה שואל רבנים היו מתירים לו להשתחוות להמן, כדי לשמור על השלום. אבל הוא לא שאל, הוא על דעת עצמו "לא יכרע ולא ישתחוה" וכל העם נקרא על שמו "עם מרדכי"[כג]. הוא מקבל החלטה אישית שנוגעת לא רק לעצמו אלא לכולם, מסכן את כולם.

אם כן, שוב, לכן זה כל כך בעייתי הדבר הזה – מה?! אתה רוצה שאנשים יחליטו על דעת עצמם מה לעשות?! אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, לא לאנשים פשוטים. שאני אחליט? אתה תחליט? מה שהרבי יאמר זה מה שצריך לעשות. זה פנימי.

להיות עצמי

אלא מה? גם לזה יש עדיין יש לנו פתח, וזה מה שהרבי אמר, גם כן, הכל – במרכאות – ה"צוואה" של הרבי, שהוא אמר[כד] שיבוא היום בקרוב שכל אחד יצטרך להיות אדמו"ר בעצמו, שבאמת כל אחד יצטרך להיות רבי. אם כל אחד צריך להיות רבי בעצמו, שכבר יגיע כזה מצב, זה נקרא לקבל החלטות כאלה אישיות-פנימיות מה לעשות. אבל זה חידוש גדול, הכי גדול שיכול להיות.

שוב, הכל חוזר לאותה נקודה של הכנת העולם להמשכת האורות המרובים של תהו לתוך הכלים של תיקון. [כל אחד גם חסיד של עצמו?...] לא, זה לא טוב... כתוב שאשה ובנים ושמשים הם לא חסידים. [מה?] כתוב שבדרך כלל זה הכלל, שהאשה של הרבי והילדים שלו וגם השמשים שלו לא יכולים להיות חסידים. כל שכן וקל וחומר אתה עצמך, ש"ידע איניש בנפשיה"... למה האשה לא יכולה להיות חסיד? בגלל שהיא רואה בדיוק מה זה... כל שכן אתה בעצמך.

[רבי נחמן כותב שעבודת ה' בלי לדבוק בצדיק זה לא זה] נכון, חייבים להיות קשורים לצדיק. שוב, בשביל הפנימי חייב להיות רבי, הוא עושה מה שהרבי אומר, לא מקבל כאלה החלטות על דעת עצמו. אבל מה? אם הרבי אומר שצריך להיות רבי! דוגמה: אפילו קצת בדור שלנו, אני יכול לציין לשבח את השווער שלי, ר' משה סגל, שהרבי נתן לו אור ירוק להיות עצמי, אפילו בענין הזה גופא של עליה להר הבית, הוא הכיר בו שהוא יהודי עצמי, אם כי שגם הוא מאד מסור ומקבל עול ומדקדק והכל, אבל הוא נתן לו להחליט בעצמו ולעשות על פי ההחלטה, ורק לדווח לרבי מה שהוא עושה. כביכול קודם תעשה, אחר כך תספר, ככה. יש אנשים יחידים שהרבי יאמר להם 'קודם תעשה ואחר כך תספר לי מה שעשית', ואחד מהאנשים האלה היה השווער שלי ע"ה, וזה בא לידי ביטוי גם בענין זה גופא של העליה להר הבית.

[הרב אמר שעוד מעט יהיה מצב שכל אחד יהיה רבי] נכון, אין הכי נמי. [לכולם תהיה עבודת קודש של תעשה ונשמע...] זה נקרא להפך – 'נעשה ותשמע'. [יש ענינים שניכר שיתקדמו בדרך כזאת, כמו כל הענין של ישוב ארץ ישראל] ישוב ארץ ישראל זה מה שדיברנו קודם, שעיקר הכח בא לו מהאמונה המודעת, מהחלק הקודם, אצל הדתיים שרק נטפלו לשאינם דתיים בענין של בנין ארץ ישראל. באמת הלא דתיים שבנו את ארץ ישראל היו עצמיים, רק שלא היו מאמינים במודע. גם עצמי הוא בדיוק ככה, ההגדרה של עצמי היא מי שעושה על פי ההחלטה שלו, אני מחליט ואני עושה.

ה'חיצון' ודאי לא יעשה משהו חדש, בגלל שהוא פוגע בעצמו. גם הפנימי לא יעשה משהו על דעת עצמו, יחכה לצו מפורש מהרבי, שלכן חייבים להיות דבוקים וקשורים לרבי. רק מי שיכול להחליט בעצמו הוא עצמי.

למשל, הרבי הרש"ב כותב[כה] על רבי אייזיק מהומיל – שמי שקצת מכיר אותו ולמד אותו יודע להעריך אותו קצת –שהיו תקופות בחיים שלו שהוא היה עצמי, היו זמנים. כלומר, הוא אפילו לא אומר על כל הרביים. הרבי הרש"ב שמאד-מאד מדייק ומקפיד בדיבורו, לא אומר שכולם, אפילו הרביים, היו עצמיים. הוא אומר שאדמו"ר הזקן היה עצמי ור' אייזיק היה לפעמים במדרגה הזאת של עצמי.

מלך – 'אנחנו אחריך'

אחר כך יוסי מביא דוגמה מדוד המלך, כמה שהוא התמסר על בנין הבית, שהוא רצה, ולכן הוא זכה שה' הבטיח לו שאם כי שאתה לא תבנה בעצמך אבל הבן שלך יבנה[כו]. גם פה, אני רק מהרהר, שדוד המלך הוא "דוד מלך ישראל חי וקים"[כז], כמו שכתוב בסוף ש"עיני כל ישראל עליך"[כח] דוד המלך, לגבי מי שימלוך אחריו, בתחילת ספר מלכים, פשיטא שמי שמקבל את ההחלטה ומי שהולך על משהו, ומי שכל התשוקה מתרכזת בקרבו הוא באמת דוד המלך, לא מישהו פשוט, 'עמך', אלא דוד המלך שבדור שהוא הנשמה הכללית, עיני כל ישראל עליו, לראות מה הוא חפץ ומה הוא מחליט.

זה אחד מפירושי המלה מלך. מה זה בטול עם למלך? שהעם בא לאחד ואומר לו 'על מה שאתה הולך אנחנו אחריך'. זה נקרא להכתיר מלך. העם רוצה שיהיה אחד עצמי, שיקבל החלטות נועזות, החלטות של חיים ומות, של לצאת למלחמה וכדומה, ומה שאתה מחליט לעשות אנחנו איתך.

לכן במיוחד בספר "מי השילוח" של איזביץ[כט] הוא מסביר ששבט יהודה, שהוא שבט המלוכה, עיקר הענין שלו הוא הוראה שעה, זה לקבל החלטות שלא כתובות בתורה בפירוש, לכן הוא דוקא המלך, בגלל שזו התכונה של המלך עצמו, שהוא כזה עצמי שמקבל החלטות שלא כל דבר כתוב בתורה, וזה מה שהעם משתוקק – לאחד כזה אמתי.

מה כתוב על התקופה שלפני ביאת המשיח? "פני הדור כפני הכלב"[ל], יש פה הרבה... מה אחד מההסברים הידועים[לא] של "פני הדור כפני הכלב"? שהכלב שהולך לפני האדון שלו הוא כביכול מוביל אותו, אבל כל הזמן הוא מסתכל אחורנית לראות לאיזה כיוון הוא רוצה ללכת. כך כתוב שהמנהיגים לפני ביאת המשיח הם לא מנהיגים בכלל, הם רק מסתכלים מה דעת הקהל [כמו סקרים], זה נקרא "פני הדור כפני הכלב", שרק מסתכלים כל הזמן מה דעת הקהל ואיך יזכו בקלפי, ולפי החישובים אז ככה כביכול הם מנהיגים [הם הכלב] הם הכלב כן, זה נקרא "פני הדור". זה הפשט [דמוקרטיה] נכון, בדיוק ככה, זה נקרא דמוקרטיה.

מה זה מלך? בדיוק ההפך. מלך הוא אחד שבאמת מוביל, ולהמליך מלך משמעותו למסור, כמו שיש כתב התמסרות של אדמו"ר הזקן לבן של המגיד, ויש עוד כמה דוגמאות כאלה, שמוסרים לך את כל הנר"נ ח"י שלנו. אדמו"ר הזקן והחבר שלו המהרי"ל מאניפולי כותבים לרבי אברהם המלאך אחרי הסתלקות המגיד שמוסרים לו את הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שלהם. מה הכוונה? הכוונה 'אחריך', כמו בצבא, אנחנו אחריך. להפך, ככה גם מעודדים את המנהיג שבאמת ילך על משהו, בגלל שהמנהיג בפני עצמו הוא גם ודאי ענו, הוא לא סתם הולך כבודד ל"איבערקערען א וועלט", להפוך את העולם. אבל כשבאים ואומרים לו 'אנחנו אחריך, מה שתחליט אנחנו עושים' – אז הכח מתעורר אצלו. זה נקרא שהמלך לא מודע לעצמו. כתוב[לב] שהמלכות, יותר מכל כח אחר, היא העלם שאינו במציאות, הוא לא מודע לה, ואין לה אפילו אליבא דאמת שום זכר, היא לא במציאות עד שלא ממליכים אותו.

[אז מאיפה בעצם נולד הכח למלוך? לא מהעם ולא מהמלך לבד?] צריך את הצרוף. אז ודאי עכשיו זה לגמרי אמתי, שלכן משבחים את דוד המלך – "ראה ביתך דוד"[לג], שכל הבית הוא בזכות התשוקה של דוד. אבל שוב, זה בדיוק הענין, שצריך אחד כזה כמודוד, שכל מעיניו וכל עניניו הם בית המקדש, עם העם אחריו. [בית המקדש או הגאולה?] גולת הכותרת של הגאולה היא בית המקדש.

סברת ישראל אלדד – תקופת השופטים

נוסף לזה יש הרבה שסוברים, כמו אלדד ע"ה, כולם שמעו עליו, ישראל אלדד, אז הוא סובר, שוחחתי אתו, זכיתי לשוחח, הוא גם היה מאד מיודד עם השווער, אז דיברתי אתו הרבה פעמים. עיקר הווארט שלו היה שהדור שלנו, של בוני הארץ, הוא "ימי שפוט השופטים"[לד], אנחנו עדיין בתקופת השופטים בתנ"ך, לכן באמת בתקופת השופטים "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"[לה]. [איפה השופטים?] הוא חשב שיש כמה שופטים פה ושם, אבל לא מלכים. ככה התאוריה שלו.

להפך, הוא אמר עוד יותר – אנחנו בדור של יפתח, שהשופטים שלנו, הממשלה שלנו היא יפתח, שהוא לא תלמיד חכם גדול וכו'. ככה הוא סבר, שזה המצב, זו המציאות, אנחנו בדור של יפתח, בדור של השופטים, "עוד חזון למועד"[לו]. להפך, אפילו השיחה אחרונה איתו היתה שאני – הוא אומר על עצמו – שייך ליפתח, ואתה כבר לשמואל, הדור שלך, הדור הבא כבר יהיה הדור של שמואל. הוא כביכול איחל שכבר יהיה דור של שמואל, שיש שופט תלמיד חכם.

'סיפק בידיו לעשות'

יש עוד משהו לגבי דוד, משהו הכי פשוט, שלמלך יש מה שנקרא 'סיפק בידיו לעשות'. זה גם משהו נפשי מאד-מאד פשוט מובן מאליו, שתשוקה אמתית מתעוררת בלב אם יש סיפק ליישם אותה. אם באמת אתה לא יכול ליישם אותה, אז באופן טבעי גם הלב לא מתעורר, ואם הלב מתעורר לדבר שהוא לא מציאותי אז זו שאלה גדולה לגבי אמיתות הרגש בלב. לכן דוד דוקא, שסיפק בידיו לעשות, אם ה' היה נותן אור ירוק היה קם בו ביום ובונה את בית המקדש, הוא יכול, אין שום מונע בפניו לבנות את בית המקדש, לכן הוא רוצה מאד-מאד, הוא רוצה בגלל שהוא יכול, לפני שהוא יכול – אז יכול להיות שהוא לא כל כך רצה, כלומר שלא היה גלוי אצלו כל כך.

מה הוא אומר? מה כתוב בתנ"ך? מתי הוא התחיל לרצות חזק? אחרי שהוא התייצב כמלך, זה כתוב בפירוש ["אנכי יושב בבית ארזים"[לז]] כן, הוא אומר שאני יושב כאן בבית, וכמו שאמרנו קודם – איפה קוב"ה ושכינתיה, שלהם – קוב"ה ושכינתיה – עדיין אין בית, מסתובבים בחוץ, אני יש לי בית ויש סיפק בידי לעשות, איפה ה'? שוב, זה דוד וזו התשוקה שלו.

ראש גדול – לב טוב

בכל אופן, נחזור לחיצון, לפנימי ולעצמי שלנו. לפי זה, העצמי האמתי הוא מלך, הוא העצמי האמתי, דוקא משבט יהודה שמקבל החלטות, הוראת שעה, כמו שמי השילוח מסביר.

נאמר את זה בצורה אחרת: היום קוראים למצב הזה שאדם דוקא "קער א וועלט היינט" ראש גדול ולכאורה מה שכתוב כאן ב"היום יום" שקראנו קודם, שהוא יודע שזו טעות לחשוב שצריך להפוך את העולם, נקרא ראש קטן.

על יעקב באמת כתוב "כי קטֹן הוא"[לח], שהוא קטן, ישראל – לי ראש הוא ראש גדול. זהו אחד מההבדלים בין השם ישראל לבין יעקב. האמת של יעקב היא אמת של ראש קטן, יש ראש קטן שקר, שזה מה שהיה מתואר בהתחלה, שזהו ראש קטן חיצון, רק בשביל למצוא חן בעיני הבריות או בשביל התדמית אישית שלו. זה ראש קטן פסול, אבל יש ראש קטן של יעקב שהוא טוב. לעומת זאת, "דוד מלך ישראל חי וקים" שייך לישראל, הוא מלך ישראל דוקא ויש לו ראש גדול.

יש גימטריא יפה, זה בתור מאמר מוסגר: כמה עולה ראש גדול? דרך אגב, ראש קטן שוה עוד יותר... כמה שוה ראש גדול? 544. מה המרכיבים שלו? המרכיבים הראשוניים כשמפרקים אותו למרכיבים. מה פעמים מה? עוד פעם, פנימי מחדיר אמת גם בדברים קטנים... כמו לחשב גימטריאות... המרכיב הראשון העיקרי הוא 17, תחלקו אותו ב-17 מה יוצא? 17 זה טוב. 544 כמה פעמים 17? ל"ב פעמים. זה סתם גימטריא מאד יפה, ש‑ראש גדול שוה לב פעמים טוב, בשביל ראש גדול צריך לב טוב, לב טוב – טוב מאד. כפל הוא קשר יותר חזק מאשר חיבור [נקרא הכאה, לא?] כן, זה הכאה.

ההחלטה להתחתן – להיות עצמי

המשל האחרון כאן ב"סוף דבר" הוא שבחור צריך להתחתן, לא להישאר רווק. הדוגמה העיקרית, ויש לנו ספר שלם על זה, זה נקרא תורת ההחלטות באנגלית, זה ממש ספר שלם על הסעיף האחרון כאן, שעיקר ההחלטה בחיים שאדם צריך לקבל החלטה אישית היא להתחתן. אפילו חסידים שמחכים לברכה מהרבי, אבל על מי לבקש את הברכה... אולי יש כמה יוצאים מן הכלל, שאפילו על זה הרבי אומר להם או שההורים אומרים להם, אבל בדרך כלל אפילו בקרב חסידים – צריך איזו מן החלטה על מי לבקש את הברכה, שזו ודאי ההחלטה העיקרית בחיים, להתחתן.

לפי זה, בהחלטה להתחתן כל אחד הוא עצמי, לפי מה שהסברנו קודם, שקבלת החלטה שלא כתובה בספר, שאי אפשר לשאול סתם לקבל הנחיה ברורה, שאתה צריך להחליט בעצמך. מה הרמז שלהתחתן זה עצמי? "זאת הפעם עצם מעצמי... לזאת יקרא אשה"[לט], אשה אמתית היא רק אם זו "עצם מעצמי", החלטה של עצמי, בחינת 'עצמי'.

אם כן, הרעיון האחרון כאן בסוף הוא שמדמים את כל ענין העליה להר להחלטה להתחתן. מה שכתוב כאן בסוף הוא שעל זה חז"ל אומרים שהיו קידושין, אבל הנישואין יהיו לעתיד לבוא[מ]. זה גם רמז, אפשר לומר שהוא מפריך את הסברה. כל הענין של בית המקדש הוא נישואין, שקוב"ה מזדווג עם כנסת ישראל, עם שכינתיה. אבל גם קבלת החלטה ללכת על הר הבית מאד-מאד דומה להחלטה להתחתן, החלטת הכלה להתחתן, זה לא רק קידושין, זה נישואין, שזה זיווג ממש. [מתי היו הקידושין?] הקידושין היו במתן תורה, ומשיח הוא הנישואין. אם כן, באמת בדיוק לפי המשל הזה [זו הפסקה ארוכה] כן, פעם זה היה שנה, לכן באמת הרבי אומר כמה שיותר לקצר את הזמן. זה אומר ש"משיח נאו", פשוט שאם זה באמת דומה לנישואין, נישואין זה החלטה של משיח, זו בחינת משיח, צריך שמשיח יבוא.

ג. תפלה בהר הבית

הר הבית – "שער השמים"

זה היה הדבר הזה. נמשיך הלאה לפרק הבא, נראה כמה נספיק. בכל מה שלמדנו עד עכשיו דיברנו על ההקדמות, על המקיף. הנושא הבא הוא על מצות תפלה, שהענין של הר הבית – יש פה הרבה-הרבה דוגמאות בהלכה – הוא היותו מקום מיוחד לתפלה, לא רק "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[מא], אלא שכל שטח הר הבית הוא "שער השמים"[מב] לתפלה. לכן גם לפרק הזה יוסי קורא "שער השמים".

יש הרבה-הרבה דוגמאות בהלכה שלכתחילה היו מתפללים והיו תוקעים בשופרות וחצוצרות יחד, שזה רק "לפני ה'", יש דינים שהם לפני ה', שלכאורה שייכים רק לבית המקדש – היו עושים אותם בכל רחבת הר הבית. אז יש כאן מצוה מיוחדת, למשל הדבר הכי פשוט, יש אפילו גם כן כמה דוגמאות שיוסי מביא כאן מחז"ל שהיו עולים להר הבית, מי שהיתה באמת לו צרה קשה, היו עולים להר הבית ומתפללים ולא זזים משם עד שהתפלה תענה, ואלו שעשו את זה באמת – זה עבד [ראיתי שמשמע מהגמרא שהסיפור של חוני המעגל גם היה בתוך הר הבית. כתוב שהם עלו ואמרו לו, משמע שם שזה היה בהר הבית [מג]] אם כן, זה מקום מיוחד של תפלה.

קודם אמרנו שבמיוחד לנשמות של תהו, שאלו בעלי תשובה ואנשים שרוצים ולעשות חדשות, יש נטיה של 'עצמי' מבלי לדעת בדיוק מה זה ומבלי לדעת שזה לא כל כך מקובל. מנסים באמת כל הסובבים, כמו שאמרנו ולמדנו קודם, לדכא אותם, כל העולם הדתי, אבל מצד עצמם, אם הוא מתקרב ליהדות – הוא כמו גר. כתוב שכמו אברהם אבינו, ודאי שהוא רוצה להגיע עד הסוף, אם כבר הגענו עד כאן – נתקדם הלאה. לא כמו שאחד שנולד וכאן היה וכאן נשאר.

סבה לעלות – מקום תפלה

שוב, כאן הפרק הזה מבוסס על כך שיש ערך מיוחד של תפלה בהר הבית. זו לא אותה תפלה, לכן אפשר באמת לבוא לאנשים, אמרנו קודם שהנשמות של תהו רוצות תכל'ס, רוצים אקשן. אם יש כיבוש, אם אני עושה משהו כשאני עולה להר הבית, אז בסדר, יש לי בשביל מה לעלות, אבל אם אני לא עושה שום דבר – בשביל מה לעלות? אפילו שמותר. רוצה משהו ביד, שעשיתי משהו. זה טבע, במיוחד של העזים השחורות שהולכות בראש.

אבל יכול להיות עוד דבר, כעין פיתוי, אם אתה באמת תבוא לציבור, או תבוא למישהו שבאמת זקוק לישועה ותאמר לו שהתפלה שלך תתקבל דוקא כשתעלה להר הבית, אז לכאורה זה יכול להיות כח מניע חזק, שיש אינטרס, וחז"ל אומרים שהאינטרס של תפלה הוא מצוה. זה אינטרס שיש בו מצוה בתורה, ואפילו לתת צדקה "על מנת שיחיה" בני חז"ל אומרים[מד] ש"הרי זה צדיק גמור". למה? איך מוסבר בחסידות שמי שנותן צדקה לכאורה לא לשם שמים, הוא נותן צדקה "על מנת שיחיה בני", למה הוא צדיק גמור?

כתוב ההסבר בחסידות שהוא צדיק גמור בגלל שאם הוא יהודי, אף על פי שהוא מתנה את זה, אבל אם חלילה זה לא יקרה – הוא לא יתחרט על הצדקה שהוא נתן, הוא לא יבקש אותה בחזרה. עד כדי כך שמסבירים שככה אפילו אפשר לבחון יהודי לעומת גוי [זה מפורש בגמרא ברש"י] אם גוי נותן על תנאי והתנאי לא מתקיים הוא רוצה את הצדקה בחזרה, ואם יהודי נותן צדקה אף על פי שהוא מתנה זאת והתנאי לא מתקיים – הוא לא מבקש אותה בחזרה. בגלל שבמודע או יותר בתת מודע, בעל מודע, הוא נתן באמת. לכן כתוב שהוא צדיק גמור, ככה ההסבר.

זה נקרא שהוא נותן צדקה עם תנאי, אבל תפלה היא עוד יותר מזה, בגלל שעצם התפלה הוא שאתה מבקש משהו מה', ויש מצוה להתפלל בעת צרה לכל הדעות[מה], גם לדעת הרמב"ן יש מצוה דאורייתא אם זו עת צרה.

שוב, לכאורה אפשר לבוא ליהודי ולומר לו ש'אתה רוצה שהתפלה תענה – תעלה להר הבית תתפלל שם'. זה המקום הכי מסוגל, ואפשר להביא לכך הרבה מקורות. אף על פי כן זה לא יעבוד כל כך כמו כיבוש. למה? לכאורה זה משהו חזק, זה אינטרס [ישלחו פתקא לשים שם] כן, בפקס... בגלל שמי שכבר מתפלל מכל הלב מונח לו קודם כל בראש, וכנראה שזו גם אמת, ש"שכינה בכל מקום"[מו] ולכן הוא יכול להתפלל בכל מקום.

"שכינה בכל מקום" או "שכינה במערב"

זה גופא, יש כאן סוגיה שלא דנת בה, שנדמה לי שמאד חשוב להכניס, זו הסוגיה של "שכינה בכל מקום" לעומת "שכינה במערב". פעם היה לנו שיעור גדול על זה בגמרא. לא הכנסת פה, סוגיה חשובה מאד. יש הוא אמינא מאד גדולה, זו דעה בחז"ל, אם "שכינה בכל מקום" אז בשביל מה הר הבית?

מה בקיצור הווארט? שהגילוי הזה גופא, גם למאן דאמר "שכינה בכל מקום", כמו שאמרנו קודם, הוא כמו צמצום לא כפשוטו. איפה זה מתגלה? על הר הבית. באמת מספיק שאחד יגלה את הסוד. כמו הסיפור המפורסם[מז] שאחד חולם שיש מטמון שם מתחת לגשר באיזה מקום רחוק, הוא הולך שם וחופר-חופר-חופר, לא מוצא כלום, אחר כך גם כן מגלים לו מהשמים שבעצם הוא מתחת לתנור שלך בבית שלך, שם המטמון נמצא והוא חוזר הביתה. כאן בנמשל קשה לומר את זה, שכביכול תעלה להר הבית ויתגלה לך שם ש"שכינה בכל מקום" ואז ממילא אתה יכול לחזור הביתה.

הווארט הזה שעכשיו אמרתי נקרא "עתיד בית המקדש להתפשט בכל ירושלים, ועתידה ירושלים להתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו"[מח]. איך הוא מתפשט? גם על זה דיברנו הרבה פעמים, הוא מתפשט כאשר אתה עולה למקום בו מתגלה לך שהאוצר נמצא אצלך בבית ואז אתה חוזר הביתה ומביא איתך את התודעה הזאת שהשגת למעלה.

"אין דבר פנוי בלא שכינה אפילו סנה"

נאמר את זה עוד יותר יפה: לגבי זה שהצמצום לא כפשוטו יש מקור אחד שמובא בחסידות. הרי לכל דבר צריך להיות איזו אסמכתא בחז"ל. בזהר כתוב "לית אתר פנויה מיניה"[מט], ו"מיניה" הכוונה ממנו ממש, שאין שום מקום בלעדיו, זה הזהר. אבל יש מקום אחד בחז"ל, זה מה שמביאים תמיד כציטוט בהרבה מקומות בחסידות[נ], כהוכחה כביכול שה' בכל מקום, ש"לית אתר פנוי מיניה" וממילא אין הצמצום כפשוטו – זה במדרש רבה בתחילת שמות על מראה הסנה. יש שם משפט במדרש ש"אין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה"[נא]. כלומר, בעצם מה שהקב"ה הראה למשה רבינו הוא שהצמצום לא כפשוטו, שזה גופא החידוש של משה רבינו אפילו לגבי האבות, הגילוי של "שמי הוי' לא נודעתי להם"[נב], בראשית השליחות.

מה זה הצמצום? מצרים. את מצב הביש של עם ישראל בגלות מסמל הסנה, וזה שה' הופיע לו מתוך הסנה הוא גילוי מה' – זה הלשון – ש"אין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה". יש משהו בסנה שהכי אומר לך במבט ראשון שהצמצום כפשוטו, שכביכול הסנה הזה הכי מסתיר על הימצאות הקב"ה, ופתאום מתגלה שאפילו בסנה ה' נמצא, ואם ה' נמצא אפילו בתוך הסנה, כל שכן וקל וחומר שה' נמצא בכל מקום [למה דווקא סנה? – במדבר מקום שומם] המדבר שומם ואין לו הרבה חיות, והשראת שכינה היא חיות.

מערב – מקום היחוד

הסוד האמתי קשור עם הר הבית, שאברהם אבינו ביקש חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. מה הרמז? יש הרבה רמזים במשפט הזה שעכשיו אמרתי מחז"ל, אבל הרמז הכי פשוט הוא שאפילו בתוך סנה יש שכינה. כמה שוה שכינה ועוד סנה, שגם הסנה יש בו שכינה? "אין דבר פנוי בלא שכינה אפילו סנה". 500, שזו המדה של הר הבית. [זה היה בהר הבית?] זה היה בהר סיני, אבל כתוב שהר הבית עבר אז להר סיני – "כחלה מן העיסה"[נג]. שוב, זה רמז מאד יפה שהגילוי של הר הבית, אולי יש כמה סנה גם על הר הבית היום, אבל הגילוי שם הוא ש"אין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה", שזו האסמכתא שמובאת בחסידות לרעיון הכי-הכי חשוב של כל תורת החסידות שהצמצום לא כפשוטו, זהו ה‑500, שהוא גם שוה "פרו ורבו"[נד], זה הגילוי של הר הבית.

אם כן, שוב, עוד פעם, הסוגיה הזאת ממש חשובה, אתה היית בשיעור הזה של "שכינה בכל מקום" לעומת "שכינה במערב"? אתה לא זוכר אותו? השאלה מי זוכר את זה. זו סוגיה שלמה בבבא בתרא בהתחלה. עיקר הווארט הוא שבכל נקודה של המציאות – שזה נקרא "בכל מקום" – יש את צד המערב שלו. כדי לחבר את שתי הדעות בבחינת "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[נה] אז זה כמו בהולוגרמה, שכל נקודה היא copy של הכל, כמו בגֵן, בכל דבר עצמי, שבכל פרט ופרט יש את הכל, וממילא ה"שכינה בכל מקום" היא במערב של כל מקום, בכל נקודה קטנה יש בחינת מערב.

מה זה מערב בקבלה? המקום שהיסוד והמלכות מזדווגים[נו]. למה המערב נקרא זיווג של היסוד והמלכות? המערב הוא על שם הערבוב של שקיעת החמה. שקיעת החמה נקראת ביאת השמש, וביאת השמש היא זיווג. המערב הוא המקום וזה הנקודה בו השמש באה, שהיסוד מתחבר עם המלכות. בכל נקודה במציאות יש את הנקודה הזאת, וזה גופא, כל הרעיון של ביאת השמש שהוא סוד המערב – אז מלכות בלי השמש היא הדמיון של צמצום כפשוטו. [הכותל המערבי הוא מה שנשאר] כן, זה המערב, הכותל המערבי. אבל כשהיו עולים לבית המקדש היו עולים ממזרח למערב, הכל זה כלפי קודש הקודשים שבמערב. מה קורה בקודש הקודשים שהוא המערב? היחוד, הזיווג, זה קורה במערב. שם ביאת השמש, והדבר הזה נמצא בכל מקום. זה בקיצור, זו סוגיה מאד מעניינת שם [הזיווג המלא יהיה בגאולה?] כן, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[נז].

ד. שלש התפלות בהר הבית

להתפלל שחרית מוקדם בהר הבית

נעבור לעוד נקודה: אם הר הבית הוא המקום המיוחד להתפלל, בגלל ששם ה' נמצא, אפילו בסנה הוא נמצא, בכל מקום, בכל צרה, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[נח]. איפה זה מודגש? על הר הבית, ולכן התפלה מאד מתקבלת שם, בגלל שהאדם מרגיש חזק שה' נמצא ולכן הוא יכול להושיע, והוא ודאי יושיע.

אמרנו שהר הבית שייך לאברהם אבינו, "קראו הר". לגבי התפלות, חז"ל אומרים[נט] שאברהם תיקן תפלת שחרית ויעקב תיקן תפלת ערבית. אז לכאורה לפי זה כדאי להתפלל שחרית בהר הבית. יכול להיות שאחת הסבות שלא מצליחים כל כך לכבוש את ההר היא שלא הולכים מספיק מוקדם בבוקר... "וישכם אברהם"[ס]. [חסידות, מקוה...] זה בטוח, זה לא סתם מה שאני אומר, הקליפה מקדימה. דוקא הר הבית או בכלל כאן בארץ ישראל לכבוש מידי הישמעאלים צריך לקום לפניהם, בפשיטות, זה משהו פשוט. אם אתה לא קם לפניהם כביכול ידם על העליונה, הם קמו קודם, הם התחילו קודם.

שוב, לפי זה צריך להתפלל שחרית הכי מוקדם על הר הבית. אחר כך מנחה בעזרה, או בעזרת נשים, תזכה! אם תגיע להר הבית בזמן, על הבוקר – אז תזכה מנחה כבר להיות בעזרה, ובלילה בערבית כבר תהיה בקודש הקודשים. מה קורה בלילה בבית המקדש? סוגרים את הדלתות ויש מי שנשאר בפנים... סוגרים עליו את הדלתות ואז הוא עושה מה שהוא רוצה, דוקא תפלת מעריב הוא מתפלל בקודש הקודשים... אלו שלשה האבות שתקנו את שלש התפלות.

[אחרי קודש הקודשים יש את ירושלים, היהודים נמצאים באמת יותר מערב] כן, עוד יותר מערב מהמערב. [גם יהודי שנמצא בירושלים וחושב על בית המקדש, לא חושב על כל המדרגות, הוא חושב ישר על קודש הקודשים] זה הכי קרוב לו, זה הסמוך.

שחרית – הר; מנחה – שדה; ערבית – בית

בכלל צריך להתבונן בזה למה תפלת שחרית היא תפלת הר, "אברהם קראו הר", ואברהם תיקן שחרית. לפי זה יוצא שתפלת שחרית היא אוירה של תפלה הררית ותפלת מנחה היא תפלה שדית, בשדה. זה מובן, בגלל שזה כתוב ממש[סא], שאדם עובד בשדה ומפסיק באמצע העבודה ומתפלל מנחה. ["ויצא יצחק"[סב]] כן, זה פשיטא.

תפלת ערבית היא תפלה ביתית – זה גם כן פשיטא, בגלל שהרבה פעמים מתפללים ערבית בבית, ככה היה נהוג גם כן. קודם כל, תפלת ערבית היא רשות. אפילו בחז"ל מובא שאדם הולך לבית ומתפלל תפלת ערבית. אז האוירה של תפלת ערבית היא כמו שזכינו עכשיו, שתפלת ערבית תהיה תפלה ביתית, כך היא האוירה של תפלת ערבית.

תפלת מנחה היא תפלת שדה. שני אלו מאד מובנים. [גם שחרית מובן, "וישכם אברהם בבקר...", שאברהם קם מוקדם ומתפלל על אחד ההרים] זה נכון, אבל אני רוצה להבין יותר למה דוקא להתפלל שחרית כשאתה על הר. [בהר מחפשים לראות את השמש, בשדה יש לו אותה ובבית אין לו בכלל] כן. כתוב ב"צדיק יסוד עולם" ב"לב לדעת" בסוף, שכל המזיקים "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[סג]. כך הרמב"ם מסיים את החיבור שלו. מסבירים שם ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" – שלא יפריעו להרהר אין סוף. הר הוא גם לשון הרהור כתוב[סד] וגם לשון בהירות, כמו פרשת בהר, "בהר סיני"[סה], כתוב שהר לשון בהירות[סו]. לפי זה "הר קדשי" היינו להרהר קודש. היום לא נותנים לך להרהר קודש, מפריעים לך, זה נקרא מחשבות זרות, מפריעים לך לחשוב, שלא תהיה בהירות במוחין. אבל לעתיד לבוא "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". למה? "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", המח והתודעה יהיו מלאים בהירות אלקית.

לפי זה, ככה חשבתי להסביר, עיקר ההתבוננות שנקראת "הר קדשי" הוא בתפלת שחרית. זה גם דומה למה שאמרת על פי פשט, שעל ההר זה האופק, כביכול רואים ממנו את כל העולם כולו. כשעולים על הר ההרגשה היא שכל העולם נופל. אתה רואה איך "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", כמו במבול. כשאתה עולה על הר כל השאר מלא מים, אתה מסתכל על הכל איך שכל העולם הוא מבול, מבול של משיח מלא מים, "דעה את הוי'". אז תפלת אברהם היא תפלת "הר קדשי".

לפי זה, התפלות הבאות נועדו להחדיר את זה, להכניס את זה. לפי זה אצל אברהם, דוקא הר הבית הוא תפלה של התפשטות אין סוף, כמו תפלת שחרית. אחר כך כשאדם מפסיק באמצע העבודה שלו בשדה, במנחה, הוא מצמצם את ההר וכשהוא בא הביתה הוא עוד יותר מצמצם אותו. מה יש שם בקודש הקודשים? דוקא על קודש הקודשים, שהוא הבית, כתוב "צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי הארון"[סז], צמצום מלשון ריכוז, שכל האין סוף מצומצם בין שני בדי הארון. זו התכלית.

לפי זה, שלש התפלות ביום – בוקר, צהרים וערב – היינו שצריך להתחיל עם הרבה התבוננות [לא מתחילים מערבית?] אבל בקדשים מתחילים מהבוקר. בענין הר הבית זה כמו קודשים, אז מתחילים מהבוקר, כמו בקרבנות. הבוקר הוא כאילו להתחיל, לכן זה דורש הרבה הכנה, לכן צריך באמת ללכת למקוה וללמוד חסידות. בבוקר צריך להגיע ל"רחבות ההר". ההר – שממנו אתה רואה את כל העולם – הוא אין סוף; אחר כך אתה צריך לצמצם אותו במנחה, בתוך העבודה שלך, בתוך השדה שלך; אבל אחר כך, בערבית, צריך עוד יותר לצמצם את הכל. בכל צמצום נדמה אולי שאתה מקטין את זה, אבל בעצם אתה מגדיל אותו בכלל. הכח לצמצם בא מעצם יותר גבוה מכל האור הראשון. לכן כתוב[סח] שהתפלה העיקרית, הזיווג עצמו, היא בתפלת ערבית, שהיא עוד יותר מצומצמת ביחוד שבתוך הבית פנימה, בחדר הכי פנימי של הבית. זה היה להסביר את התפלות לפי האבות, לפי העליה להר הבית.

ה. תפלת הקב"ה

קריאת המדרש

כאן יש לנו עוד דבר ונסיים. יש כאן משהו שאתה מביא מתפלתו של הקב"ה:

וגם בענין תפלתו של הקב״ה אמרו חז״ל שהיא עוד קודם שנבנה הבית, [עוד] מזמן האבות ואף מבריאת העולם:

״ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון״, — [שהקב"ה מה הוא מתפלל?] אמר ר׳ ברכיה, מתחילת ברייתו של עולם עשה הקב״ה בירושלים סוכה ["ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון"],

דרך אגב, כאן זה מעון, אז כתוב "מעונתו בציון"[סט], שהמעון הוא בהר הבית, זה קשר של כאן להר הבית. חוץ מזה גם חשבתי בדרך, שהמקום הזה, מעון, הוא אחד מהרקיעים, יש רקיע מעון[ע]. גם קשור להר הבית שהוא בארץ וגם קשור לרקיע מעון. מה יש בכל רקיע? חז"ל אומרים בגמרא מה יש שם בפנים מה קורה שם. ברקיע מעון יש שם חשמלים, כתוב בחגיגה, מלאכים שנקראים חשמלים. אז בסדר, זה כל מה שרציתי לומר, שבמעון צריך להיות חשמלים... זו גמרא מפורשת שיש מקום ברקיע שנקרא מעון ושם גרים החשמלים. זה מה שצריך להיות כאן. בכל אופן כתוב כאן ש"מעונתו בציון" שהמעון הוא בציון, כלומר שהמעון כאן הוא בציון.

כביכול שהיה מתפלל בתוכה: יהי רצון שיהיו עושין בני רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי.

זה לפני בית המקדש, מתחילת בריאת העולם. אז ה' עשה – כמו שהיינו קודם בבת עין שם, לפני שהיה בית הוא עשה – אוהל, סוכה. הקב"ה רצה בית, לא היה בית עדיין, אז מה שהתכוונתי שמתחילת הבריאה קודם כל הקב"ה עשה סוכה ונכנס להתפלל שם. גם אנחנו באותו אוהל אנחנו מתפללים שם. מה הוא התפלל באוהל? הוא אמר ש"יהי רצון", הוא כבר צפה את העתיד של בית המקדש והכל, הוא אמר "יהי רצון שיהיו עושין בני רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי"[עא].

כיון שגרם החטא מה כתיב: "ויחמס כגן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מועדו" [איפה זה הפסוק? (באיכה[עב]) כן. "ויחמס כגן שכו שחת מועדו"] — מקום שהיה מתוודע בתפלה [באותו סוכה שהיה מתוודע, "מועדו" שהיה מתוודע שם – הוא "שחת מועדו"].

וכיון שחרב הוא מתפלל: יהי רצון מלפני שיעשו בני תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי. הוי "ויהי בשלם סוכו" [הוא חוזר לפסוק הראשון, מתהלים].

תפלת גוי מול תפלת יהודי

הווארט כאן הוא ששלמה המלך בנה את בית המקדש הוא התפלל תפלה ארוכה, אמר לקב"ה שכאשר גוים יבואו לכאן להתפלל – מיד תקבל את התפלה שלהם, בגלל שאם הם יבואו ויתפללו וה' לא יקבל הם יבעטו, יכפרו. זה כמו שאמרנו קודם, שיהודי אפילו שלא מתקיים הוא מאמין, והוא אפילו עדיין הולך על המצוה שהוא עשה, הוא לא מתחרט על המצוה ולא מתחרט על התפלה, הוא מאמין שבאיזה מקום זה פעל, אפילו שלא רואה בשטח.

כך שלמה המלך אומר, שגוי יבוא לכאן, הנכרי יבוא לכאן אתה תשמע מן השמים, צריך לשמוע, לקבל את התפלה שלו. יהודי לאו דוקא, בגלל שיהודי הוא מאמין, דווקא לגוים הוא כאילו התחנן לקב"ה שה' תמיד יקבל את התפלות שלהם.

תפלת הקב"ה לעם ישראל

מה רואים מהמדרש הזה שקראנו? מי הראשון שהתפלל ולא נענה? הראשון שהתפלל ושלא קבלו את התפלה שלו? הקב"ה, ככה כתוב כאן, שהוא התפלל שהבנים שלי לא יחטאו, שלא אחריב את בית המקדש. איזו מן תפלה זו, שמתפללים שמישהו לא יחטא? מה זאת אומרת? הרי יש בחירת חפשית בעולם, ככה כתוב. מה זה שהוא מתפלל "שלא יחטאו בני"? למי הוא מתפלל בכלל הקב"ה? קודם כל, למי הוא מתפלל? שנית כל, איזה מן סוג תפלה?

צריך לומר, גם זה קשה לומר, אבל בכל זאת נאמר את זה, אנחנו מתפללים לקב"ה והקב"ה מתפלל אלינו. אם נתבונן עמוק, מה פירוש המלה להתפלל? כתוב שיש בתפלה שלשה שלבים: יש הקדמה ויש סיום, אבל האמצע הוא העיקר. כמו תפלת שמונה עשרה: ההתחלה היא שבח, לשבח, בסוף הודיה, אבל האמצע שהוא עיקר התפלה זה בקשה. אז מה זה להתפלל? לבקש ממישהו, להתפלל לה'. מה זה להתפלל לה'? שהולכים לבקש ממישהו שבידיו לעשות, כמו שאמרנו 'שסיפק בידיו לעשות'. אני הולך להתפלל לקב"ה לבקש ממנו מה שהוא יודע לעשות, מה שהוא יכול-מסוגל לעשות.

מה הקב"ה מתפלל? הוא מבקש מאיתנו לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות, שתלוי בנו. זה הפשט העמוק. זה שהקב"ה התפלל, למי הוא התפלל? ומה זאת אומרת שלא יחטאו? מה, הוא התפלל שזה שיש לו בחירה חפשית לא יחטא? הוא התפלל לשורש נשמות עם ישראל, שאצלו עוד לפני הצמצום הראשון, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[עג], הוא נמלך בהם לברוא את העולם[עד], והם הסכימו ורצו בבריאת העולם. הוא מבקש מהם שלא יחטאו, 'אל תקלקלו את העסק שאתם בעצמכם יזמתם'.

אבל מה? לא קבלו את התפלה שלו. התפלה לא התקבלה. אבל היות שהקב"ה יהודי [הוא לא נעשה 'כופר' בגלל זה...] כן, לא נעשה 'כופר' בגלל זה בנשמות ישראל בגלל שלא קבלו את התפלה שלו, הוא ממשיך. זהו בעצם משמעות הענין.

מי צריך לענות לתפלה קודם

אבל בכל אופן, מה רוצים ללמוד? זהו פשוט מוסר השכל שיש בעולם מדה כנגד מדה. כמו הויכוח בינינו לבין הקב"ה מי צריך לשוב קודם[עה], שה' אומר לנו שאתם תשובו ואז אני אשוב, ואנחנו אומרים לא "אשיבנו הוי' אליך ונשובה"[עו], קודם אתה תשוב ואחר כך אנחנו. גם כמו איש ואשה מי יתחיל, מי יענה ראשון. מכאן מאד-מאד בולט שכביכול פשיטא שאם פעם אני מתפלל ולא עונים לי – שעכשיו אני מתפלל על הר הבית, על בית המקדש, על משיח ולא עונים לי אז זה מאד פשוט למה – בגלל שה' התפלל אלי ואני לא עניתי לו, אז מדה כנגד מדה אני מתפלל אליו ולא עונה לי.

זה בעצם מה שכל הנביאים אומרים, זה כל התנ"ך במשפט אחד, מה שקרה. מה זה חורבן בית המקדש? מה הביא את החורבן? כל הזמן צועקים, ה' מתחנן כל הזמן תהיו בסדר, תהיו ילדים טובים. [למה בסוף הוא כן עונה?] זה עדיין עומד בסימן שאלה מי צריך לענות את התפלה קודם.

עוד פעם, ה' מתפלל אלינו, ממשיך כל הזמן, מאז בריאת העולם וגם עכשיו, ואנחנו מתפללים אליו, ואם הוא לא מקבל את התפלה שלנו – מצדו ודאי הוא יאמר 'רבותי, אתם לא קיבלתם את התפלה שלי, אז למה שאני אקבל את התפלה שלכם?'.

שוב, זה כמו שאמרנו קודם, זה בעצם כל ספרי הנבואה. כל ספרי הנבואה הם כדי למנוע את חורבן בית המקדש. כל הנביאים נבאו על מנת למנוע את החורבן, ומה אמרו כדי למנוע? שוב, "כל דור שבית המקדש לא נבנה כאילו נחרב בימיו", למה? בגלל שכל הזמן אנחנו לא נענים לתפלה שהקב"ה מתפלל אלינו, ואף על פי כן אנחנו עדיין טוענים 'מה אתה רוצה מאיתנו? אתה מתפלל אלינו? מה? אנחנו הקב"ה?! אתה הקב"ה, אתה כל יכול, תתחיל אתה ותעשה, תקבל את התפלות שלנו, אף על פי שאנחנו לא מקבלים את התפלות שלך'. זה ה"סוף דבר" שככה יהיה.

אז לחיים לחיים ["פתחו לי פתח כחודו של מחט"[עז]] זהו, שה' יעזור כאן במעון שהמקום הזה יהיה פתיחת חודו של מחט, בזכות זה ה' יפתח לנו את פתחו של אולם, לחיים לחיים, שיתחזקו, נתחזק ביחד, כמו שיואב אמר "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו"[עח], לחיים לחיים.

[פינחס שכתוב "ויפלל"[עט]] רבי נחמן אומר[פ] שזה נקרא תפלת בעל כח, שהוא עשה פלילים עם הקב"ה[פא] [פלילים?] הוא תבע את הקב"ה לדין. עשה פלילים, כמו משפט פלילי, זה נקרא תפלת בעל כח, הוא קורא לזה.