1

בע"ה

קבלת פנים מתניה ותהלה-יפה אופן

כ"ח שבט ס"ח – קרית ספר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בכל חתונה יש חיבור של שתי פרשיות שבוע. נמצאים היום בפרשת תרומה, והשבע ברכות נמשך שבוע – גם לפרשת תצוה. נתבונן מה אומר חיבור הפרשיות לגבי החתונה שלנו היום, צריך "לחיות עם הזמן" – פרשת שבוע. שתי הפרשיות הללו כמובן הולכות יחד, בעיקר בשנה מעוברת שיש סוד של שובבי"ם ת"ת – זמן של תיקון הברית, שקשור לחתן וכלה. שובבים = שכם, זמן של תיקון הברית, ובשנה מעוברת יש גם ת"ת, תרומה-תצוה יחד. כנראה שזה ה"חותם" ו"החותם דחותם", שני חותמות השומרים על היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

הנושא המשותף של הפרשיות זה המשכן-המקדש. הפסוק הפותח את פרשתנו זה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וידעו מה שנדרש "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'". בפרט כאשר חתן וכלה עומדים להתחתן, להקים בית מקדש מעט, אז השכינה שורה בתוכם – "שכינה ביניהם", ה-י של האיש וה-ה של האשה יחד (שם יה, ששייך לחתן שלנו). השם של החתן מתניה – גם לשון מתינות, אבל הפשט הוא מלשון מתנה, מתנה של ה'. כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ש"מה' אשה לאיש" – היא המתנה של ה', "אשת חיל עטרת בעלה", "אשה שעושה רצון בעלה". עד עכשיו לא היית לגמרי מתניה, אבל כעת ה' נותן לך את המתנה הכי יקרה – "מה' אשה לאיש". חוץ מזה שה' נותן את האשה, כדי שתהיו יחד הוא נותן לכם את השם שלו – את ה-י בך ואת ה-ה באשה, וביחד זה השראת השכינה.

בין הדברים שמחברים יחד את הפרשיות תרומה תצוה נתמקד בשני דברים: קודם כל זה המנורה, שמלאכת המנורה כתובה בפרשת תרומה, פרשתנו, ומכל הכלים של המקדש רק במנורה התקשה משה רבינו אף שה' הראה לו, עד שלקח את הזהב וזרק לאש וה' עזר לו שיצאה מנורה. ידוע ש-אש = מנורה, אש קדש. צריך לזרוק את הזהב – כמו הטבעת – לתוך האש קדש של האיש והאשה, וכאשר זוכים הקב"ה נוכח שם. אין יותר השראת שכינה מאשר בזה שמשה רבינו (= תריג, כולל את כל התורה כולה) מתקשה בעשית המנורה וה' אומר לו לזרוק את הזהב, את חומר הגלם, לתוך האש (= מנורה), ושם נמצא ה'. ה-יה של מתניה זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו", זה השכינה ביניהם, והוא מוציא את המנורה. כתוב שהמנורה, יותר מכל הכלים, זה ביטוי ששכינה שורה בישראל. אם יש כלי אחד שמראה, קבל עם ועדה, לכל העולם כולו, שהשכינה שורה בישראל – זה המנורה. וזה מתגלה בעיקר בבית של החתן והכלה, שם שורה השכינה. החלונות אטומים שקופים – שהאור יוצא החוצה, שיש הרבה אור בפנים והוא כל כך גדול שיוצא החוצה, ומעיד על נוכחות ה'. "עד הוי' בכם" – החתן והכלה שניהם עדים שהשכינה שורה בישראל. השמן שבמנורה מתחיל את הפרשה הבאה – המנורה בפרשת תרומה ממשיכה לפרשת תצוה (שפותחת ב"שמן למאור"). זה החיבור הראשון בין תרומה לתצוה.

רק לגבי השמן (לפני שנאמר את החיבור השני), כתוב שיש ג דרגות בשמן: השמן שבראש הזית הוא המשובח ביותר (הכל עבודה עברית, כל מי שעושה את השמן), והוא הכשר למנורה. הרבי מסביר שיש בתורה מים-יין-שמן. הנגלה בתורה זה "אין מים אלא תורה". יין זה "נכנס יין יצא סוד" – זה הפנימיות של התורה, סוד = 70 פנים לתורה, תופס וכולל הכל. אבל זה רק "רזין" – קבלה, כתבי האריז"ל, זהר הקדוש, בפשט. זה לשתות יינה של תורה, אפילו ברש"י יש יינה של תורה. גבוה מזה הוא השמן שצף על גבי היין, והוא מסמל את ה"רזין דרזין דאורייתא", שה' הוא נמנע הנמנעות. זה "קדש הקדשים", שבתנ"ך הוא חדר המטות, יחוד קוב"ה ושכינתיה, החתן והכלה בקדש העליון. היחוד שלהם מתבטא בשמן שבתוך המנורה. אף אחד לא יודע מה קורה בקה"ק, אבל זה קשור לשמן. שמענו שהחתן משתעשע בפנימיות התורה ואחר כך גם הכלה תשתעשע ברזי תורה. הרבי אומר שגם בחסידות יש שלוש מדרגות – יש מוסר ויש חקירה ויש חסידות. כל מה שיש בספרי המוסר אפשר למצוא בחסידות, כל מה שיש בספרי החקירה גם נמצא בחסידות, רק ששניהם מופיעים באופן אחר. הרבי אומר שמה שיש מוסר, שזה תיקון המדות מתוך הלימוד הפנימי של החסידות, זה המים שבשמן. זה שיש חקירה גם בחסידות זה היין שבשמן, אבל עצם האלקות זה השמן שבשמן. מוסר זה תיקון מדות – שבע מדות הלב. חקירה – זה השכל. עצם החסידות זה כמו בקדש הקדשים, לדבר על נושאים שהם בעצם נשיאת הפכים, נמנע הנמנעות (לפי פסיקת הרשב"א, ולא כרמב"ם, שאין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא). זה השמן הנעלה. יש מים, יין, שמן, ובתוך השמן יש גם שלוש מדרגות – זה נרנח"י. לפני שמגיעים ל"אלפא שבשמן" צריך כתית (שחז"ל דורשים זאת גם על ימי בית ראשון ובית שני, אנחנו כבר הולכים על הבית השלישי). הכתית מזכה להגיע ל"מאור" – לא "אור" אלא "מאור". זה נקודה אחת שמקשרת בין פרשת תרומה לתצוה, הת"ת של שובבי"ם, שלמות תיקון הברית של שנה מעוברת.

עוד נקודה: שואלים למה התורה משאירה את המזבח הפנימי, מזבח הקטרת, לסוף פרשת תצוה. לכאורה היה ראוי להיות, כמו המנורה והשלחן – כלים פנימיים בקדש – בפרשת תרומה. סימן שפרשת תרומה משאירה את המזבח הפנימי לפרשת תצוה. הכוונה הפשוטה בהשראת מזבח הקטרת בסוף כדי לומר שזה התכלית, זה התכל'ס של כל הכלים, של המשכן והמקדש. הקטרת היא המלאכה החביבה במקדש – הכהן הגדול נכנס לקה"ק "אחת בשנה" להקטיר קטרת, ויש גם בכל יום רגע אחד של הקטרת קטורת, רגע אחד בו המקטיר לבד עם ה', וזה תכלית הכוונה של כל עבודת המקדש.

יש כאן שתי נקודות: תחלת תצוה וסוף תצוה – הקשר של השמן והמנורה בהתחלה ומזבח הקטורת (המשלים פרשת תרומה) בסוף. השמן, חוץ מזה שהוא צף על פני כל המשקים, גם על היין, וזה סימן שהוא קדוש ונבדל מכולם, יש לו עוד תכונה – שמן מפעפע בכולו (בדבר שאינו נוזלי). זו תכונה יחודית לשמן – יין ומים קצת מחלחלים, אבל יש משהו יחד בשמן שמפעפע בכל. הרבי לקח נקודה זאת ומאד השתמש בזה כדי להסביר מה זה חסידות, שהסימן של החסידות, הדרגה הכי גבוהה, שמפעפע בכל ענין בתורה. ה"אלפא" זה מה שמפעפע בכל מקום – זו התכונה של העצם. מה שמשאירים את מזבח הקטרת לסוף – זה התכלית של הכל, של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הגענו לזה כי יש עוד רמז מאד יפה בשם החתן, ונחבר גם לשמות הכלה: הרבי אומר (כל כך לא כפי מה שנדמה אצל חב"דניקים, שזה ממש מפליא) שהדבר הכי גרוע שאנשים עושים מצוות בשביל לפרסם, ותכלית העבודה היא "והצנע לכת". זה הקטרת – שיש רק אתה וה', ואף אחד לא יודע מזה בכלל. לא בשביל עיתון, לא בשביל הזולת, אלא הכל בשביל ה'. זו תכלית הכוונה של כל המשכן. צריך ליישב את זה, איך יש מנהג שכן מצטלמים וכן כותבים עליך כתבה בעיתון. לכאורה זה גם לתועלת. בכל אופן, תכלית המשכן זה העבודה של מזבח הקטרת, שאף אחד לא רואה מה קורה שם – רק הכהן וה'. איך זה קשור? הרבי אומר שהדבר הזה בא לידי ביטוי גם בתורה וגם בעבודה וגם בגמ"ח. הרבי אומר שזה הכי חשוב בצדקה – מתן בסתר. מתניה זה מתן-יה, מתן ב"הנסתרות". איך זה מסתדר עם הפרסום? הרבי אומר שנדע שמשיח בא כאשר יכתבו זאת בעיתון. המשבר הכי גדול בחסידות אצל הבעל שם טוב זה ההתגלות. אדמו"ר הזקן אמר, כששאלו אותו אם הוא צדיק גלוי או נסתר, שאוי ואבוי אם הייתי צדיק גלוי. יש חלק אחד גלוי ותשעה חלקים נסתרים. גם אצל חתן וכלה, עיקר היחוד זה בסתר. הרבי אומר שהתכלית זה "מתן בסתר" – זה מזבח הזהב – וזה עולה בדיוק תרומה-תצוה (ריבוע כפול של כד). זה תכלית הכוונה – כל הזמן להשפיע, לא להשוויץ, לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא" בארצנו הקדושה, בלי להשוויץ, אבל אם צריך שהדברים יגיעו לציבור שזה יהיה אותו מעשר באיתגלייא, אבל עיקר עבודת ה' היא באיתכסייא.

עד כאן דברנו על מתניה. עוד ווארט לגבי זה: מתניה בתנ"ך זה השם של צדקיהו – המלך האחרון, שבימיו החורבן. "נעוץ סופן בתחילתן" – הוא נעוץ בדוד המלך, המלך הראשון, ונעוץ ב"יום הראשון" בחדש היהודי, שמתחיל מאברהם אבינו (ומגיע ל"סיהרא באשלמותא" אצל שלמה המלך). יתכן שצדקיה קצת 'ירד' מהמתן בסתר, בשמו אפשר לשמוע הצטדקות – המדה הכי גרועה, ראשית כל המדות הרעות, זה השרש של איך היצר הרע תופס את האדם (כללי החינוך וההדרכה). ההצטדקות היא תמיד כלפי חוץ – מישהו מאשים אותי ואני מצטדק. משהו קרה שהוא עבר ממתניה לצדקיהו – במחילת כבודו – וכנראה שירד מהקשר הפנימי, מהמתן בסתר, ליחס אל החוץ. הכרה שהכל חסד חנם מלמעלה, ואם לא מגיע לי כלום גם לא חסר לי כלום – הכל חסד חנם. הענין של מתניה זה לחזור לדוד וגם לחזור לאברהם. אברהם-דוד-מתניה ר"ת אדם – "אתם קרויים אדם ואין או"ה קרויים אדם". הענין של מתניה להשלים את האד"ם, מאברהם דרך דוד. תהלה זה "תהלה לדוד" – היא כנראה מחזירה אותו לשרש המלכות, אל דוד. האהבה ביניכם זה אברהם אבינו – כל היידישקייט, כל האהבה בבית היהודי, הכל מושתת על אברהם אבינו הראשון. הוא "בהבראם"-באברהם", באהבה ה' ברא את העולם וממשיך להוות אותו בכל רגע.

נעשה גימטריא: מתניה תהלה יפה= 1040 = מ פעמים הוי' (פ פעמים אהבה). הפרשה מתחילה "ויקחו לי תרומה" ואחר כך "ועשו לי מקדש" – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", והרמז בחסידות לשני לי כאן זה "חכלילי – כל חך הטועם אומר לי לי". שמות החתן והכלה זה לי לי פעמים אהבה. זה רמז יפה המקשר לפרשת שבוע.

מכל לשונות תהלים, הכי גבוה זה "תהלה", הכתר של עשר הלשונות – "יהל אור", "בהלו נרו עלי ראשי", זה קשור למנורה ולשמן למאור. אשרי מתחיל כל יום ב"תהלה לדוד" ומסיים ב"תהלת הוי'" – הכל זה תהלה. יפה זה לשון "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (ונכלל בזה גם "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", אבל העיקר זה הראשון; זה "יפה שעה" – אפשר ללמוד ביחד "יפה שעה" על עץ חיים, כשרוצים קצת יין; יפה שעה = חיה מושקא, חיבור שם הכלה לרבנית). זה התודעה שהכלה נותנת לחתן, "עושה רוצה בעלה". ההבנה לעומק ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" זה התובנה של השם "יפה" של הכלה. "תהלה" זה אשה שכולה תהלה לה', שכל דבר זה תהלה לה' – יש כאן תהלה להקב"ה ויש תודעה ותובנה של "יפה שעה אחת וכו'", ויש תודעה של מתניה, שהכל מתנה מן השמים, ושצריך לעשות הכל בסתר.

נחבר זאת לשלשת הרגלים: מתניה שייך למתן תורה, חג השבועות. תהלה שייך לפסח, זמן חרותנו, בגלל שזה היום היחד שאומרים הלל בלילה. עיקר ההילול זה בליל הסדר ובחג הפסח בכלל. יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים" זה חדש תשרי – תשובה זה עשרת ימי תשובה ו"מעשים טובים" זה חג סוכות, אז עיקר המצוות המעשיות, סוכה וארבעת המינים. מעשים טובים ומאירים – שמן למאור. יפה זה גם תפארת, וחג סוכות זה תפארת. יש פה חיבור של ג החגים, לפי סדר מיוחד – היו (הצירוף של ההוד), שבועות-פסח-סוכה. מה שמחבר אתכם זה "מועדים לשמחה". "זמן שמחתנו" כולל את כל תשרי, "תשובה ומעשים טובים" כולם מתוך שמחה – "עבדת את הוי' אלהיך בשמחה" – וזו עבודת ה' היפה ביותר. שמחה זו מגיעה, כמובן, מהחגים, שהכל זה "מועדים לשמחה". שה' יברך אתכם שתהיה תמיד שמחה, שזה יהיה עצם הקישור עם הקב"ה, וגם העשירית שצריכה להתגלות החוצה זה יכול להיות אור אין סוף – אצל ה' הטפה שמאירה החוצה זה אור אין סוף. שה' יברך שיהיה בנין עדי עד, ולכולם – להורים ולסבים ולסבתות – תהיה שמחה עד בלי די, "והריקותי לכם שמחה עד בלי די".

השלמות (טלפונית, למחרת):

א. לגבי השמות: עוד לפני הנושא של שלשת הרגלים. השמות, לפי הסדר, הם כנגד שלושת לבושי הנפש:

"מתניה", הנסתרות, זה כנגד מחשבה. ההתבוננות והמחשבה שלו שכל המחשבות וכל החידושים שהוא מקבל זה לא ממנו אלא מתנה מה'. להודות שהכל בא מה' מתחיל מהמחשבה – להודות שהמחשבות שלו הן מה', ואז זה מתפשט הלאה. ב-ב דר"ח אייר, הילולת הרמ"מ, כל פעם מדברים שהוא מדגיש את התלבשות השכינה בדיבור, אבל יותר בדקות, בחב"ד, זה להרגיש את זה כבר במחשבה (זה שמתניה זה גם לשון מתינות – הדבר הכי זריז בנפש זה המחשבה, כפי שדובר שבה אפשר לחוות יש מאין כי היא במהירת האור, וזה שתוך כדי ההרהור שלא פוסק לרגע הוא מרגיש שזה מה' זה שרש המתינות של זרימת המחשבה הזריזה; מי שלא מרגיש שזה מה' יש לו זריזות בלי מתינות, וממילא זה הופך להיות "פחז כמים", אבל שרש המתינות כאן זה ההכרה שזה מה' – זה המקום הכי עדין ודק, שאפשר להבין שהמתינות לא פוגעת בזריזות, אלא מעצבת אותה ומשנה אותה, שתוך כדי שהמחשבה משוטטת תמיד יש נקודת מודעות שזה מה'; זה שרש המתינות בנפש – המתינות של "זריזות במתינות", ולא מתינות לבד).

תהלה זה דבור. זה המדרגה הכי גבוהה של הדבור, הכתר בעשר לשונות של תהלים, אז זה התענוג שבדבור – מה שנקרא "שיר מרובע". תענוג זה פנימיות הכתר – כאן זה פנימיות הכתר שבדיבור.

יפה זה מעשה, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים". תהלה זה הלשון ה-יב של יג לשונות אור, תיקון "וחטאה", "פומא קדישא". יפה זה לשון יפי שזה כלי – האור של הפומא קדישא זה "פתח פיך ויאירו דבריך", "פתח דבריך יאיר", ובלשונות היפי יפי זה חסד, ואכן האשה הראשונה (והאדם הראשון בכלל) שמתוארת בתורה כיפה זה שרה (רק חז"ל אומרים שחוה היתה יפה). מתניה = שרה. יפה = יסכה. ממוצע שרה-יסכה (מתניה-יפה) הוא 300 = בן אברהם. סגולת הבנים זה יפי של תולדות צדיקים מצוות ומעשים טובים. אז הם שלושת הלבושים והם כנגד הרגלים – שבועות זה מחשבה (מוחין), פסח זה דבור (פה-סח, וזה החוש של ניסן), סוכות זה החג המעשי ("באספך מעשיך", תכלית המעשה).

אמרנו שהמתנה הכי טובה זה האשה ("אשה טובה מתנה טובה לבעלה"). היא גם ה-יה, לפי הרמז (המובא בגר"א, וכנראה יש קודם) של הוא ו-היא (וה עם כתר-א ו-יה עם כתר-א מלמטה למעלה). זה שהאשה היא המוחין זה ה"ואפו עשר נשים וגו'". היא שלמות ה-יה, וממילא כל פעם שאומרים "שכינה ביניהם" זה מחד השותף השלישי ומאידך שרש האשה (שהיא נקראת שכינה).

סדרה של מתניה-תהלה-יפה יש רק עוד מספר אחד חיובי, לפני מתניה, שהוא פחות ממנו בגלל צורת הסדרה – 290. 95-440-505-290 – זה כל החיוביים בסדרה. יש יפה, ושאר המספרים האחרים זה אהבה פעמים יפה, סה"כ יד פעמים אהבה, י פעמים גפן, יין פעמים חוה.

השידוך היה בחנוכה, ואז אמרנו שזה טפת שמן בטפת שמן (במקום ענבי הגפן בענבי הגפן). לאור המדובר בקבלת פנים זה "אלפא באלפא" – שתי בחינות שמן – שזה "אאלפך חכמה אאלפך בינה".

אמרנו שמתניה בתנ"ך זה צדקיהו. הממוצע בין מתניה-צדקיהו הוא שכם (שובבי"ם), וההפרש הוא רץ (המספר הנוסף בסדרה, כנ"ל).

אם כותבים את השמות ברבוע (הרומז ל"רבע ישראל") – אחוריים – מ מת מתנ מתני מתניה, ת תה תהל תהלה, י יפ יפה – הכל עולה י"פ שכינה, "שכינה ביניהם" בכל עשרת כחות נפשם (= ה"פ 770, כדאי שיעשו שם ירח דבש...).

ב. עוד קשר בין תרומה לתצוה – שניהם מתחילים ב"ויקחו": "ויקחו לי תרומה" "ויקחו אליך שמן זית זך". לקחת לה' ולמשה, על דרך "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". בתרומה לוקחים תרומה ובתצוה לוקחים שמן זית זך. תרומה היא המלה ה-יב בפרשה ו"שמן זית זך" זה ח-ט-י בפרשה (העולה יחד זך, ועם יב עולה טל = הוי' אחד). תרומה שמן זית זך = המשולש של זך-זך (כלומר: תרומה שמן זית = ב"פ זך בריבוע, וכשמוסיפים עוד זך זה נעשה משולש של זך-זך). המלה המשותפת, ה"גזירה שוה", זה "ויקחו"-"ויקחו". ויקחו = עין, אז יש פה שתי עינים. עין מתאים ל"שמן זית זך" כי זה מתאים ל"כתית למאור" – "מאור עינים", וצריך לומר שגם תרומה זה סגולה לעינים. לי אליך = 101 = מאין = מספר פסוקי תצוה. ויקחו לי ויקחו אליך = חוה בריבוע. ויקחו לי תרומה ויקחו אליך שמן זית זך = הוי' פעמים 71 (= עין עין ועוד אני פעמים הוי'). ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור = פב פעמים הוי'. העיקר הוא ששני הדברים האלה זה "רצוא ושוב" – "לי תרומה" זה התרוממות ורצוא, ו"שמן זית זך" שנמסר למשה רבינו, שהוא בחכמה עילאה, שרש עבודת השוב, לכן "תורה צוה לנו משה". גם השמן זית זה בשביל להאיר את העולם ולפעפע בתוך העולם. שייך גם לתרומה – תורה מ (תורה = רצוא ושוב).

פרשיות ת"ת – אמרנו ששובבי"ם זה שכם (ממוצע כל אות זה 60). כשמוסיפים ת"ת זה עולה כ"פ חן, וההערך הממוצע של כל אות זה קמה (שם העמדת המלך).

ג. "שמן מפעפע בכלו" = שלום בית = דוד בת שבע (ר"ת דבש, קשר בין "זית שמן" ל"דבש"). השמן שמפעפע בכל מתאחד עם הדבר, זה שרש של אחדות. כחו לפעפע הוא בגלל שבטבעיות זה אחד שחייב להיות אחד עם המציאות. בשיחה הרבי כותב ששמן מפעפע זה על דרך אותיות החקיקה ש"מיניה וביה". גם כותב ש"כתית למאור" זה עבודת התפלה – שאת הכתית פועלים בעבודת התפלה.

ד. לגבי השיחה השניה, על מזבח הזהב: מזבח = ג"פ חוה. הזהב = חוה, יחס של 3-1. "וכל אדם לא יהיה וגו'" – בחינת "יחידה ליחדך". הפשט הוא שקטרת זה "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא". זה התקשרות – "והאדם ידע את חוה אשתו".

יש למזבח ג' שמות – מזבח הזהב, מזבח הפנימי, מזבח הקטרת. זהב פנימי קטרת = בראשית (= שלשה דברים יחד, כידוע מר"א אבולעפיא). זה סדרה עולה, שהבסיס שלה הוא 7 בחזקת 3 (גשם וכו'). ההפרש בין הבסיס לבין הסה"כ (בראשית) הוא י"פ מזבח.

"מתן בסתר יכפה אף" – כופה את ה"אף עשיתיו" של עולם העשיה. לעניננו "אף" זה מה שהאדם מכניס את האף שלו לכל מקום, ורוצה שגם יראו את האף שלו שם (שיצלמו אותו...). כדי לכפות את האף, את האופי שלו שמכניס לכל מקום, צריך להיות מתן בסתר. "אף עשיתיו" – שיראו את האף שלי בכל מעשה, שאני עשיתי וכו'.

ה. לגבי השיחה השלישית – משה נתקשה במעשה המנורה: אף על פי שה' הראה לו את זה בשמים הוא התקשה. הרבי מתחיל להסביר בכללות שכל מרכיבי המשכן זה דברים גשמיים, ותכלית הכוונה של המקדש זה להמשיך את השראת העצמות בעולם התחתון. בעולמות העליונים יש רק הארה, ואילו "ושכנתי בתוכם" זה דווקא למטה בגשמיות לגלות את העצמות. עיקר הגילוי של העצמות זה "מקום ארון אינו מן המדה" – נמנע הנמנעות.

יש ווארט מאד יפה שם שאפשר לפתח, שלא זכור שמופיע בדיוק בניסוח זה בדא"ח (אם כי זה משהו פשוט וכללי): בדרך כלל יש שלש מדרגות בגילוי אלקות – גילוי אלקות כמו שמלובש בטבע, גילוי אלקות שמהוה את הטבע, וגילוי אלקות למעלה מהתהוות הטבע. המדרגה הראשונה, כמו שזה מלובש בטבע, זה כמו השגח"פ ונסים מלובשים בטבע ואפילו נסים גלויים שהם עוד לא גילוי ממש שמהוה בכל רגע מעשה בראשית. ה' ברא את הטבע, ואיך שה' מתלבש ומתגלה בתוך הטבע שהוא ברא זה 'הכנעה' מצדו, כביכול. מה שה' מחוץ לענין ומהוה כל רגע כל העולמות זה הבדלה (וכמו שאנו מסבירים שהבדלה-התלבשות הולך יחד, זה עצם ההתלבשות של הנבדל, ש"לעולם הוי' דברך נצב בשמים" והאין מהוה את היש – זה הסוד האמיתי, שנבדל ובפנים, איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בה). הגילוי של מה שה' למעלה לגמרי מהעולם – כאשר זה מתגלה – זה השראה-המתקה. הרבי אומר שלמעלה מכל אלה יש את נמנע-הנמנעות, היינו שיש כאן ארבע מדרגות – הראשונות כמו השתלשלות-התלבשות-השראה, סוד בת"ם בכל מקום, השראה באמא, התלבשות בז"א (ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ) והשתלשלות ממש (שיש בה גם הסתרת פנים זה במלכות), ולמעלה מזה יש גילוי נמנע הנמנעות, כמו עצם ה-י של שם הוי' ב"ה. זה כמו "אל הארץ אשר אראך" בפסוק "לך לך" – הגילוי של ארץ ישראל במקום המקדש (ו-ג הראשונים זה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך").

הרבי כותב שכל התפלות זה "דרך ארצם" – לכיוון א"י, בא"י לכיוון ירושלים, הר הבית, בית המקדש, קדש הקדשים. תכל'ס הכל לכיוון של נמנע הנמנעות. דווקא שם החיבור של למעלה מהמקום עם המקום, חיבור של למעלה-מעלה עם מטה-מטה. בתפלה זה בעיקר שעיקר התפלה זה בקשות גשמיות, ובשביל להמשיך דברים גשמיים צריך לפנות ל"נמנע הנמנעות" – לא למה שה' למעלה מהתהוות, זה לא שייך לבקשות גשמיות. עיקר הבקשות הגשמיות זה מהמקום הנעלה (התלבשות בטבע והתהוות הטבע זה לא עדיין שינוי הטבע-הרצון, ומה שלמעלה מהטבע זה שם כלל לא תופס מקום), צריך להתפלל לגילוי קדש הקדשים. זה מה ששלמה המלך אומר "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" – שמה שלא מתגלה בשמים (ששם המהוה) ושמי השמים (ששם מה שלמעלה מהתהוות) כן מתגלה בבית הגשמי הזה.

אחר כך הרבי מקשר זאת למה שאדה"ז כותב בתניא "לי תרומה" ולא "לי ותרומה" (אותי אתם לוקחים ואת התורה) כי התורה ועצמות ה' כולא חד.

אחר כך כותב דבר ולא מסביר את עצמו, שהבחינה הזאת דווקא – נמנע הנמנעות – זה מה שההתהוות היא מהעצמות ממש, כמו שכתוב באגה"ק. קודם אמר שהמדרגה השניה היא המהוה וכעת אומר שזה מהמדרגה הרביעית-העליונה. צריך להסביר זאת על דרך "מה שמו ומה שם בנו", וזה גם פירוש ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – שב-ו, המהוה התמידית, יתגלה שההתהוות יכול להיות רק בכח העצמות, נמנע הנמנעות. המהוה התמידי זה "ששת ימים עשה הוי'", ה-ו של שם ה', ה"ששת ימים" עושים את זה, וזה שזה רק יכול להיות מכח העצמות שלא קדם לו שום עילה (כמבואר בתניא). כשיתגלה שה' מהוה את כל המציאות, וזה מהעצמות, זה "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (בסוף העצמות תופס את הכל, הכל מתגלה כתופעה שרק העצמות יכולה לחולל – גם "מה שמו ומה שם בנו" וגם "אבא יסד ברתא").

גילוי העצמות זה היחוד שם עם ישראל – זה שייך לעם ישראל, שלכל יהודי יש זיקה לגילוי נמנע הנמנעות, לכן לפני "ויקחו לי תרומה" כתוב "דבר אל בני ישראל". הרבי לא מביא כאן את הקדושת לוי, אבל שם (בקטע שמובא בדבר תורה היומי) הפעם הראשונה שכתוב "דבר אל בני ישראל" אחר מתן תורה. בלי להזכיר זאת, הרבי גם עושה כאן 'ענין' מהדבר הזה – שזה שייך רק לעם ישראל. לכן רק הם יכולים להשיג ולהזדקק בכלל ל"לי" ("ויקחו לי").

המנורה זה עדות שהשכינה שורה בישראל. הקשר בין הארון למנורה לא כתוב בשיחה, אבל זה מבואר אצלנו בהרבה מקומות. אם נחבר זאת לשיחה הקודמת, על מזבח הקטרת, הוא באמצע אבל עדיין לא בקדש הקדשים. בכל אופן, עבודת הקטרת זה בקדש כדי להכנס לקדש הקדשים – זה עדיין בתנועה של "רצוא", "בחד קטירא", והמנורה זה כבר ההשתקפות של קה"ק. אמרנו שעצם נמנע הנמנעות זה בטפת השמן, ב"אלפא" (כל ענין צורת נמנע הנמנעות זה בסוד צורת ה-א, "אל תאמרו מים מים"), ובקה"ק זה הארון – "מה נורא המקום הזה" (יחוד יראה-נורא שהתגלה לאברהם אבינו). עיקר העדות שהשכינה שורה בישראל זה המנורה.

אחרי כל זה מסביר הרבי במה נתקשה משה רבינו – איך אפשר לגלות את העצמות דווקא בגשמיות? החיבור הזה ש"נמנע הנמנעות", הכי גבוה, מתגלה דווקא בהכי נמוך, ברכיבי המשכן הגשמיים, זה קשה. זה בכל כלי המשכן, אבל הגילוי של זה הוא במנורה, לכן דווקא במנורה הוא התקשה, אף על פי שראה זאת למעלה.

אחר כך הענין שהאדם צריך רק לזרוק את הזהב לתוך האש – שהרחבנו קצת.

ה. שיחה רביעית, מאד יפה, על פורים קטן: מדבר על הרמ"א שדן לגבי פורים קטן בין מחמירים שצריך לשמוח למקילים שלא צריך לשמוח, וכדי לחוש לדעת המחמירים הוא אומר שצריך להרבות במשתה קצת, ומסיים "וטוב לב משתה תמיד". הרבי אומר שיש דיון אם מתכוון רק ל-יד או גם ל-טו, ואומר שאם מסיים "וטוב לב משתה תמיד" אז גם בספק הזה צריך להכריע לחומרא, לשמחה. זה אומר שבכלל, חוץ משמחה תמיד, אם יש איזה ספק בענין שאולי מצדיק שמחה, אז הכל הולך אחר חיתום או"ח, שצריך לחפש הזדמנויות ל"כל לב משתה תמיד" – עד כאן הנגלה. [אם רוצים לעשות מזה קטע ביין משמח: גם בין איש לאשה יש ימים טובים פרטיים שלהם, ליל טבילה, יום השנה לנישואין וכל מיני ימים וענינים, חוץ מזה כל פעם שזוכים לעשות משהו – מצוה ביחד, לארגן שיעור תורה, איזה מבצע של הרבי – צריך לעשות אחר כך שמחה, כמו הווארט החסידי שמצוות זה הזדמנות לעשות התוועדות. גם בין איש ואשה, כל מצוה שעושים יחד – וגם כל אחד בפני עצמו בעידוד ותמיכת השני – מצדיק לחיים ומסיבה ו"טוב לב משתה תמיד".]

הגמרא אומרת "'וטוב לב משתה תמיד' – זה שדעתו רחבה". רש"י בפירוש הנ"ך אומר שזה "שמח בחלקו". הפשט הוא שמי שדעתו רחבה תמיד שמח בחלקו. גם זה הרבי אומר בפשט – שמי שדעתו רחבה, גם כאשר ההנהגה העליונה לא מיטיבה עמו בגלוי, היינו שקורים לו דברים לא טובים בטוב הנראה והנגלה, אם יש לו דעת רחבה הוא מקבל את זה ב'השתוות' (לא משתמש בביטוי, אבל זו המדה אצל הבעל שם טוב), וממילא הוא תמיד שמח. זה כמו ה"דודלע" של רלוי"צ – הכל זה אתה, ואם זה אתה זה טוב. גם את הווארט הזה אפשר לתרגם לנישואין – בשביל נישואין צריך דעת רחבה, "והאדם ידע", וכשיש דעת הכל טוב ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). אחד הדברים הוא שאשה נאה מרחיבה דעתו של אדם – היא עצמה יכולה לפעול הרחבת הדעת, שכל הזמן יהיה פורים קטן ופורים גדול.

מכאן הרבי עובר לפירוש החסידי ל"מרובין צרכי עמך ודעתם קצרה" – שבגלל "דעתם קצרה" לכן "מרובין צרכי עמך".

מכאן עובר לנקודה העיקרית: מי שיש לו דעת רחבה אף פעם לא חסר לו כלום, בגלל שהוא אומד את עצמו נכון, שאינו ראוי (הרבי לא כותב זאת, אבל זה כמו בפרק בעבודת ה' – שמתוך זה שלא מגיע לי כלום אף פעם לא חסר לי כלום). "לא מגיע לי כלום" "לא חסר לי כלום" זה כמו אתכפייא ואתהפכא באותה נקודה ממש. זו תכונה של "דעתו רחבה". אומר עוד ענין של "דעתו רחבה" – שענינים גשמיים לא תופסים אצלו מקום כלל, כי מבין שהדבר היחיד שבעל ערך זה תורה ומצוות, וגשמיות זה גארנישט. את הכל אפשר לתרגם לבני זוג, שבני זוג גם צריכים לדעת שעיקר תכלית החיים והחיים המשותפים שלהם ביחד זה תורה ומצוות, ולא כלום בגשמיות. שתי הנקודות – שלא מגיע לי כלום אז לא חסר לי כלום, ושגשמיות בכלל לא תופס מקום. אפשר לומר שעיקר הענין של האיש שגשמיות לא תופסת מקום ועיקר העבודה של האשה שאף פעם לא יחסר לה, כי היא בטבע חסרה, "לית לה מגרמה כלום". היות שלגברים יש צד נשי מאד חזק, ותובעים מהאשה כל מיני דברים שמגיע לי, לכן הגבר גם צריך לעבוד קשה על "לא מגיע לי כלום", אבל יחסית, אידיאלית, האיש שקוע רק במה שבאמת חשוב, וממילא הדברים האחרים כלל לא תופסים מקום, כמו שמסופר על חסידים אמיתיים לדורותיהם. האשה צריכה להיות כל הזמן בשמחה – אם הבנים שמחה – שלא חסר לה כלום בגשמיות. כמובן, חוץ מזה שאומדת עצמה שלא מגיע, אם הבעל באמת שקוע ברוחניות היא שמחה בזה – מקבלת את האור הזה. זה כמו כל אשה מסורה שרוצה שבעלה ילמד תורה וכו' וכו'.

מסיים שחז"ל בכל זאת קבעו תפלה של "צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה", סימן שזה יכול להיות קשור לכל אחד – גם לצדיק שדעתו רחבה. מסביר זאת לפי "שבע יפול צדיק וקם" – גם מי שדעתו רחבה, לפעמים, כשכואב לו משהו, נופל לתוך צורך גשמי. מי שדעתו רחבה ולא חסר לו כלום ודאי כל הזמן שמח, אבל דווקא זה שבדרך כלל בדעת רחבה וכעת נופל לרגע – גם כשנופל, ותובע צרכיו שמרגיש לרגע, הוא לא מאבד את השמחה (כמו "חינוך קטן", שבע יפול צדיק וקם, שגם כאשר נופל לא מאבד מדרגתו לגמרי). זה ה"וטוב לב משתה תמיד" של פורים קטן – כל הזמן הוא פורים גדול, אבל כשהוא נופל זה לפורים קטן. לכן קבעו זאת כתפלה לכולם – גם אצלו לעת עתה דעתו קצרה, אבל בהשראה של דעת רחבה כל הזמן. זה גם ווארט מצוין לבני זוג, שלפעמים נופלים ל"צרכי עמך מרובים", אבל אם הבסיס שהתחתנו כדי לגור באהל במדבר בלי כלום, ורק אהבה וארץ ישראל וכו', בלי שום תפיסת מקום של הנחות העולם על צרכים גשמיים. אחר כך, כשיש ילדים ויש צרכים, זה מלוה אותם וזה עדיין "טוב לב משתה תמיד".

מי שהוא "טוב לב" בעצם, אז גם כשהוא נופל נשאר לו "משתה תמיד".