בע"ה

כינוס ילדים כה שבט

כה שבט סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב ילדים. אתמול היה כד שבט, ההילולא של הרבנית מנוחה-רחל, רבנית מאד צדיקה, שהיתה הבת של אדמו"ר האמצעי, הרבי השני של חב"ד. היא נולדה ב-יט כסלו הראשון, כשאדמו"ר הזקן השתחרר מבית הסהר. למה שמו אותו בבית הסהר? כי לימד חסידות. הוא גילה הרבה הרבה סודות של התורה, והיה קטרוג נגד זה, ושמו אותו בבית הסהר, והיה שם 53 ימים, כנגד 53 פרקי תניא, וביום שהוא יצא נולדה נכדה – בת לבנו – ולכן הסבא (בדרך כלל ההורים נותנים את השם, אבל אצל צדיקים מאד גדולים לפעמים הסבא נותן את השם) אמר לקרוא לבת מנוחה, כי השתחרר מבית סהר והגיע למנוחה, ורחל על שם בת שלו שנפטרה בגיל צעיר. הנשמה שלה ירדה בדיוק ביחד עם השחרור של אדה"ז, והשחרור הזה אומר שמן השמים אמרו לאדה"ז שימשיך ללמד חסידות בכל העולם – אפילו הרבה יותר ממה שהיה עד עכשיו. אז הדבר הזה, של ריבוי הפצת חסידות, שקשור לביאת המשיח, קשור עם נשמת הרבנית מנוחה-רחל – נשמתה ירדה לעולם באותו רגע בו ה' אמר לאדה"ז "תמשיך להפיץ חסידות בריבוי". היא שייכת ל"יפוצו מעינותיך חוצה", שאזי "קאתי מר דא מלכא משיחא בחסד וברחמים".

היארצייט שלה ב-כד שבט, ויומיים קודם, כב שבט, יארצייט של הרבנית חיה-מושקא. מי שיודע לעשות גימטריא יחשב ש-יט כסלו (יום הולדת) ו-כד שבט (יום ההסתלקות) עולה יחד בדיוק חיה מושקא. קשר מאד יפה.

נספר עליה כמה סיפורים חשובים:

מאז שהיתה ילדה ממש קטנה, כמו הבנות שיושבות כאן, השתוקקה לעלות לארץ ישראל. הוא גרה ברוסיה, אך שמעה שיש ארץ ישראל, "ארץ אשר ה"א דורש אותה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ארץ של היהודים – ומאז ששמעה זאת מאד השתוקקה לבוא לארץ ישראל. לפעמים, אם מאד משתוקקים למשהו ולא מקבלים אותו, אפשר להיות חולה מכך. היא כל כך אהבה ארץ ישראל והשתוקקה אליה ולא יכלה לבוא לארץ, עד שנעשתה חולה אנושה מכך, ואז בא אדמו"ר האמצעי ולחש באוזנה – כבר בקושי שמעה – שהוא מבטיח לה שעוד תזכה, בגדלותה, לעלות לארץ ישראל. נשמתה שמעה הבטחת אביה, צדיק גדול המבטיח ברוח הקדש, כמובן שהאמינה לאביה, ומכך קבלה כח בנפשה והחלה להתאושש עד שהבריאה. בכל אופן, אפילו שהיתה בריאה אחר כך, היתה מאד רגישה – היתה מצטננת מאד מהר – ובאמת אחרי שהיא גדלה והתחתנה, כל הזמן רק רצתה לבוא לארץ ישראל. זו היתה מגמת חייה. אחרי פטירת אביה, בחיי הרבי הצ"צ, בן דודה, כבר הגיע הזמן שהיתה מוכנה לעלות לארץ. היא באה לבקש ברכת פרידה, וגם ספרה שהדבר היחיד שמפריע לה הוא שגופה חלוש ועלולה להצטנן. אז הרבי ברך אותה שכאשר ירד גשם בארץ ישראל, היא מהיום והלאה – כל חייה – תלך בין הטפות. על דרך הטבע זה לא יכול להיות, זה נס גדול מאד, אבל כך היה בזכות ברכת הצמח-צדק. חשוב, שלא עושים נס סתם – כל נס שה' עושה זה בשביל מטרה. גם כאן, לא סתם קונץ – אלא בשביל שלא תצטנן. הרבי ברך אותה בבריאות ואריכות ימים, ובאמת היא האריכה ימים מאד, וכשהיה גשם – הגשם לא נפל עליה כלל. שמנו לב שפעם כנראה לא היו מטריות, ולכן היה צריך ברכה זו. אם לא היה צריך – הרבי לא היה צריך לברך אותה, אבל זה היה נצרך.

היא היתה אשה כל כך חסידה וחכמה וצדיקה, וגם בעלת יוזמה, שהיא יסדה את הקהילה האשכנזית החסידית בעיה"ק חברון – כל קהלת חב"ד, ובכלל הקהלה האשכנזית (עד היום, אחרי הרבה שנות הפסקה), זה בזכותה. היא הקימה קהילה זו, קהילה פורחת וצומחת, קהילה משיחית מאד – כי לבוא לארץ זה משימה משיחית, לבוא לארץ זה משימה משיחית של חסידים הבאים לארץ לחיות בה כפי שיהודים צריכים לחיות. היתה כל כך צדיקה, שכל יהודי ארץ ישראל – וגם מחו"ל – באו לקבל ברכותיה, ממש כמו רבי. היה צדיק גדול, מגדולי הצדיקים באותו דור, הרב משינאווא (בעל "דברי יחזקאל", ספר חסידות חשוב), והוא בקר בארץ ישראל ונסע במיוחד לחברון שיזכה שהרבנית מנוחה-רחל תברך אותו. היא היתה גרה בחדר כל כך קטן שבקושי אפשר להכנס, אפשר לראות זאת גם היום, אז הוא בא ובקש ממנה ברכה – היא שמה את הידים הקדושות שלה על הראש שלו וברכה אותו. כך היה, שמכל קצווי תבל היו באים לקבל את ברכתה של הרבנית מנוחה-רחל. היא האריכה ימים יותר מבן דודה, הצמח-צדק, וגם יותר מהרבי מהר"ש – עד לרבי הרש"ב. זמן קצר לפני שהסתלקה כתבה מכתב מאד מענין אליו – מכתב פרידה ממנו. גם היום יש המון נכדים ונינים וכו' – צאצאים שלה – בארץ ישראל, משפחת סלונים.

הנקודה שצריך ללמוד ממנה זה האהבה לארץ ישראל, בנין ארץ ישראל, וההכרה שביאת משיח תלויה הרבה בכך שיהודים באים לארץ, בונים אותה, וחיים בה כפי שחסידים צריכים לחיות – לעשות את הארץ שלנו ארץ של חסידים, ארץ של "ועמך כֻלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". הרבה מישיבתנו כאן זה בזכותה – זכותה יגן עלינו, ושנזכה להדבק בהתלהבותה לארץ ישראל ולעשות כאן מקום של חסידים אמיתיים.