אין זאג

מוצאי ט' טבת תשפ"ב – הקלטה

"היום יום" עשרה בטבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

היום יום עשרה בטבת:

מענה הצ"צ על יחידות: כתיב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו גו'. און הוא מלשון און בחולם, שפירושו כח ועוז. וכשם דיעזוב רשע דרכו זהו דבר המוכרח, אשר בלא תשובה אי אפשר לגשת אל הקדש, הנה כמו כן צריך האיש און, כלומר איש החזק בדעת עצמו, לעזוב מחשבותיו, ולא יאמר איך זאג אזוי, איך האלט אזוי, כי כל "איך" ומציאות הוא מקור הרע וגורם פירוד לבבות.

לאחרונה היה לנו שיעור שהזכרנו גם את סיום הפסוק, שלא מוזכר כאן – "ישוב אל הוי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". ראוי שנקשר את סיום הפסוק לתחלתו, כפי שמפרש כאן.

עיקר הווארט ב"היום יום" הוא שיש "דרך" לעומת "מחשבה". "יעזב רשע דרכו" – פשיטא ומן ההכרח שהרשע יעזוב את הדרך שלו. הדרך היא גם המעשה וגם כולל את הדבור שלו, שני לבושי הנפש התחתונים, הגלויים, ומבואר בחז"ל שהדבור הוא בכלל המעשה, שהרי "עקימת שפתיו הוי מעשה" (וכמובא בכמה מקומות בספר התניא). זו הדרך שלו. אבל "מחשבותיו" היינו דווקא המודעות, שמתחילה ממודעות עצמית. איך זה בא לידי ביטוי? הדבור כאן הוא ממוצע. מצד אחד, אחד שמדבר דיבורים אסורים, כמו לשון הרע, זו "דרך". אבל אחד שאומר "איך", "איך זאג", אמירה תקיפה של "איך", זהו ביטוי דווקא של המחשבה שלו. הפגם הוא במחשבה, לא בדבור (שהרי עצם אמירת ה"איך"-"אני" אינו אסור, כל הבעיה היא איך, מתוך איזו מחשבה ומודעות, אומרים את ה"איך"). זהו גם ווארט חשוב, שהדבור יכול להיות מעשה ממש, פגם במעשה, או שהוא רק ביטוי, השתקפות, של איך שאתה חושב על עצמך. אז הפגם יותר בפנימיות, מצד אחד יותר גרוע שזה נוגע ופוגם בפנימיות.

המלה "אוֹן", "איש און", שדורש לשון "און", כח וחוזק – הוא אומר שזו דעת חזקה, מודעות עצמית חזקה – כמובן לקוח מהפסוק שנקרא עכשיו, בפרשת השבוע, מתאים מאד לפרשת השבוע, ב'ברכת' ראובן: "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני". קשור למושג בכור, בכור הוא ראשית. כל ראשית היא בחינת תהו, כמו עשו לגבי יעקב (עשו מסמל את עולם התהו ואילו יעקב מסמל את עולם התיקון הבא אחריו). יש משהו בעצם בראשוניות שהיא בחינת תהו, תהו קדם לתיקון. גם "בכורי" וגם "ראשית אוני", "כחי". שם הפשט הוא ש"און" היינו התוקף של הזרע, לכן קשור לברית – פגם הברית ותיקון הברית. כלומר, ה'איך' של האדם שאומר אני... גם המלה 'אני', אף שהוא לא כותב בפירוש ב"היום יום", היא מלשון און. הכלל הכי גדול בחסידות, מהבעל שם טוב, שתיקון ה'אני' הוא להפוך את ה'אני' ל'אין'. אין, כמו שאנחנו מסבירים לגבי רישא דאין, הוא התענוג של ההתאיינות – שאדם שואף, יש לו כיף, להתאיין (ואז, גם כאשר הוא אומר את המלה "אני" היינו השכינה שמדברת מתוך גרונו, כמו שמצינו אצל הלל הזקן, הענו, שאמר בשמחת בית השואבה "אם אני כאן הכל כאן", וכן אמר "אם אין אני לי מי לי" כאשר כוונתו היתה ל"שכינתא דאיקרי 'אני'").

עיקר הווארט כאן בעבודה צריך להיות שעצם המושג דעת חזקה הוא לא משהו שלילי בעצם. לצדיקים הגדולים היתה דעת חזקה. את מה שרצו – רצו חזק מאד, לא זזו מזה. בעיקר אם אתה רוצה להגיע למה שאנחנו קוראים "קביעה רצונית", לקבוע את המציאות לפי הכח הנפשי-הפנימי שבך, עם כל השלבים כמו שמוסבר ב"אמונה ובטחון", צריך דעת חזקה מאד.

העיקר הוא שהדעת החזקה לא תהיה כזאת שמתבטאת כ'איך זאג', שמשקפת מודעות עצמית, במיוחד מודעות עצמית מופרזת שהיא 'איך', 'אני'. זהו הפרדוקס, נשיאת הפכים, שתתכן אצל הצדיק הגמור גם דעת חזקה – כמו הרבי הקודם עצמו וגם הרבי עצמו, רואים ממש דעת חזקה ביותר – אבל מתוך בטול במציאות. זה קשור לביטוי של הרבי הקודם שחכמה היא תקיפות הבטול. זו נשיאת הפכים, מצד אחד תוקף ומצד שני בטול.

במקום 'איך זאג' צריך להיות 'אין זאג', כמו הווארט החסידי של "בטול מהלך" – החסיד הוא מהלך, "מהלכים בין העומדים", מתקדם בחיים, עושה דברים. ככה לא 'איך זאג' אלא 'אין זאג'. מאד קשה לצייר איך אדם יכול לומר אין, לכנות את עצמו אין, להתיחס לעצמו כאל אין, והאין הזה אומר כך וכך בתוקף גדול מאד. זה הסימן שהוא עשה תשובה אמתית של "יעזֹב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו". עיקר השינוי, הסוויצ' בין ה'אני' ל'אין', הוא במחשבה של האדם. אפשר לדרוש ש"לא מחשבותי מחשבותיכם" – המחשבה של ה' היא בעצם אחרת מהמחשבה של האדם, ואפשר לדרוש במובן הזה, שהמחשבה של ה' היא אין והמחשבה של האדם היא יש. ה"איש און" הזה צריך לעזוב את היש שלו לטובת האין.

כל זה מתבטא בברית. איפה ה'אני', מקור ההתלהבות? ה'איך זאג' הזה וה'איך האלט' הזה הם ממש פגם הברית. 'אני אומר ככה', 'אני סובר כך וכך', מוציא הרבה-הרבה אנרגיה, הרבה כח מעצמו. בפנימיות, הכח שמוציא באמרה החזקה ה'אני אומר' היא כמו זרע לבטלה. צריך לשמור את הזרע הזה בשביל להוליד. מתי יוליד? כשיש זיווג. בשביל שיהיה זיווג וחיבור וקישור בין נשמות כל אחד צריך לשפשף את עצמו, לאיין את עצמו. זה ווארט חשוב של הבעל שם טוב, שבשביל להדביק יחד שתי חתיכות של חומר צריך שפשוף, בטוש, בטול היש לגמרי. בטוש נוטריקון בטול היש. על ידי בטול היש אפשר להזריע גם את התוקף בקדושה, שיעשה שינוי במציאות, על דרך קביעה רצונית.

אם נחזור לפסוק בשלמותו, "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל הוי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח", אפשר לומר ש"ישוב אל הוי' וירחמהו" הוא כנגד "יעזוב רשע דרכו", ו"ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" כנגד "ואיש און מחשבתיו".

אפשר את כל התורה הזו לקשר עם הכלל הגדול בלומדות לגבי מצוות בכלל, האם הן פעולה או תוצאה. ההכרח שאדם ישנה את דרכו, שכל מעשיו וגם דבורו יהיו נקיים, על פי תורה, הוא בעצם, יחסית, תוצאה. יחסית, תוצאה ופעולה הן כמו חפצא וגברא. תוצאה יחסית היא חפצא. כמו שאומר בהתחלה, "יעזב רשע דרכו" מצד המציאות של החפצא, חייבים לשנות – זה עיקר התשובה. כך אדמו"ר הזקן מסביר, שעיקר התשובה הוא עזיבת החטא – נוגע לנו שלא יהיה פה חטא, זו התשובה מן התורה. אבל מאיפה זה בא בנפש? הפעולה מצד הפועל, הגברא, היא התיקון של ה'איך זאג', של האני.

אפשר לפרש ששני החלקים של הפסוק באים כנגד שני אלה: "וישוב אל הוי'" היינו לתקן את המעשים והדיבורים – "וישוב אל הוי' וירחמהו". איך אני יודע שקשור? כי יש פסוק אחר של תשובה, שאומר שכדי להמשיך רחמים צריך להיות "מודה ועוזב ירוחם" – צריך להודות ולעזוב, להודות שעשיתי כך וכך ולעזוב זאת, ואז "וירוחם". ממש כמו הפסוק שלנו, "וישוב אל הוי' וירחמהו". אחר כך "ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" – מה שצריך סליחה, והרבה סליחה, הוא מה שכל הזמן הייתי אומר 'איך זאג' ו'איך האלט'. צריך הרבה לסלוח על הגאוה שלי, על הישות שלי. לכן השם שם הוא "אלהינו", לא "הוי'" – "אלהינו" הוא עיקר הגברא דווקא. עיקר הגברא שלי הוא אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם", ה' רוצה שנהיה אלקים. התוקף של האלקים הזה בא מתוך בטול לאלקים, "אלהינו". כך אפשר לדרוש "וישוב אל הוי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח".

יש כאן מבנה מאד יפה בפסוק:

רמזי הפסוק: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהֹוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ

כמה מילים יש? 15, משולש 5, שמתחלק בדיוק מלמעלה למטה:

יעזב

רשע דרכו

ואיש און מחשבתיו

וישב אל הוי' וירחמהו

ואל אלהינו כי ירבה לסלוח

יש כאן מקיף ו'לב' של המשולש. ב'לב' שלש מילים, כשהאמצע למעלה הוא "און", מלת המפתח כאן. מתחת המלים "אל הוי'", ששוות בדיוק אותו דבר! הרבי אוהב את אותיות המלה און, שהן אותיות נאו, ומסביר שמכוון "אל הוי'" (השמות, כאן "אל [הוי']" לשון חול).

רק הפנות: יעזב ואל לסלוח = 260 = י פעמים הוי'. ועם הנקודות באמצע הצלעות, ואיש מחשבתיו כי, ואמצע לב המשולש, און, נקבל 1430 = הכל (י במשולש) פעמים הוי' (260 ועוד 1170, מה פעמים הוי'. והנה, "וישב אל הוי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" = 1170 כאשר "וישב אל הוי' וירחמהו" = 650, כה פעמים הוי', ו"ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" = 520, כ פעמים הוי', ועוד: "ואל אלהינו כי" = 169 = 13, אחד-אהבה, ברבוע, ו"ירבה לסלוח" = 351 = הוי' במשולש, שהוא גם סכום הר"ת של כל הפסוק!)!

נתבונן בעוד תופעה מיוחדת בפסוק: כמה אותיות ו יש בפסוק?

יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהֹוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ

יש יא אותיות ו בפסוק (כאשר ה-ו האמצעית היא ה-ו של שם הוי' ב"ה, האות העיקרית של שם הוי', מדת הרחמים, כמבואר בספרי הקבלה). ה-ו הראשונה היא ה-ו של "דרכו" (דרך הרשע שעליו לתקן מכח האות ו, ו החיבור – להתחבר מחדש להשי"ת על ידי מדת הרחמים של ה'), והיא האות ה-יא בפסוק, סימן מובהק ל-יא ה-ווין שבפסוק. נחבר יחד את יא המיקומים של יא ה-ווין שבפסוק: 11 12 17 25 26 34 36 42 43 51 61 = 358 = משיח! יא ווין = 66 (משולש 11) = בן דוד! עד 25 = א-דני ואח"כ בא 26, הוי', יחד = 91, אמן, משולש 13, 7 פעמים 13. אח"כ 34 36 = 70 ע"כ = 161 = 7 פעמים 23, שם קסא. אח"כ 42, שם מב, יחד ע"כ 203, ברא כו'. 11 המספרים הנ"ל כ"א במשולש = 7300 = 100 פעמים חכמה (שפנימיותה בטול – הסליחה נמשכת מכתר עליון, סוד ה-100, דרך החכמה דווקא לתקן את כל פגמי הנפש החיצוניים וגם הפנימיים, החל מפגם ה"און", ודוק).

כל הפסוק = 3199 = 7 פעמים 457 (הנקודה האמצעית של בראשית) – "יעזב רשע דרכו" =  889 = 7 פעמים 127 (סוד חיי שרה, מספר השבת ה-7 כנודע) ועוד 2310 (י פעמים רלא) = 7 פעמים 330. והוא עולה יא הווין הנ"ל ועוד 3133 = 13 (מדות הרחמים) פעמים 241 = אמר ר"ת אור מים רקיע, סוד המשכת הזרע, תיקון האון כנ"ל.

והנה, ערך הניקוד של כל הפסוק = 704 = 22 פעמים 32 (לב יחד), 11 פעמים דין, שעולה בגימטריא רחמנות! החשבון המלא של האותיות עם הנקודות של הפסוק = 3903 = 3 פעמים 1301, מספר ההשראה של 26, שם הוי' ב"ה, מדת הרחמים (והסליחות) כנ"ל (ובסוד ההשראה דווקא, גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין ועד לגילוי העצמות ממש, ודוק היטב).

תן לחכם ויחכם עוד!