הצללים הולכים בעקבות האורות

הרב חרל"פ בין תלמידי הראי"ה קוק

מוצאי ז' כסלו פ"ו – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

את השיעור הקבוע לבחורי הישיבות – אליו הצטרפה באופן מיוחד ישיבת חומש – פתח הרב בהתייחסות ליום ההילולא של הרב חרל"פ. השיעור פותח בהתבוננות על היחס בין שלשת תלמידיו הגדולים, ממשיכי דרכו, של הראי"ה קוק זצ"ל. עיקר הדברים הוקדש ללימוד הזכות המיוחד של הרב חרל"פ על בני הדור – ההדגשה שהצללים הנראים לעין באים בעקבות האורות של הנשמות הגדולות שיש כאן היום – ובסופם השוואה בין לימודי הזכות של שלשת התלמידים הגדולים. התייחסות מיוחדת מזוית חב"דית לבית מדרשו של הרב קוק.

הרב אלישמע – ראש ישיבת חומש – הזכיר לי שהיום, ז' כסלו, הוא היארצייט של הרב חרל"פ. בשנים האחרונות לא כל כך למדתי בספריו, אבל בשנים קודמות מאד אהבתי ללמוד קטעים מה'מי מרום'[ב]. נאמר שני דברים לזכרו, לכבודו. היות שיש פה אנשים מסתמא יותר בקיאים בכתביו ממני – הם יכולים גם לעזור, בינתים נאמר 'בדרך אפשר'.

שלשה קוים בתלמידי הרב קוק

הדבר הראשון שייך לעצם השם שלו. נקדים שהיו שלשה תלמידים גדולים, ממשיכים של הרב קוק – הבן שלו, הרב צבי-יהודה, הרב חרל"פ והרב הנזיר. זו שלישיה מעניינת, חשובה, שאנחנו מדמים לעוד שלישיות, כמו שלשת התלמידים העיקריים של הרבי ר' בונים – הווארקער, הקוצקער והחידושי הרי"מ. שלשה תלמידים שונים לרב הם שלשה קוים ימין-שמאל-אמצע של הרב. אצל הרבי ר' בונים מאד ברור שהווארקער הוא החסד-הימין, הקוצקער הוא הגבורה-השמאל והחידושי הרי"מ התפארת-האמצע, עמוד התורה[ג].

שלשת התלמידים כאן הם לא באותו אופי של שלשת תלמידי הרבי ר' בונים, אבל לענ"ד אפשר לומר שגם השלישיה הזאת היא בסוד חג"ת: בכל מבנה כזה הרב עצמו הוא הדעת – דעת תורה של בית מדרשו. לעניננו, כאן הרב קוק הוא הדעת, אבל יוצאים ממנו שלשה קוים. הקוים משתלבים – זהו עולם התיקון, יש התכללות, אהבה ואחוה ושלום ורעות בין הקוים (כל קו פונה למטה, לשם תיקון המציאות, בנתיב שלו, אך בו זמנית כולם פונים למעלה אל נקודה אחת – "הוי' חננו לך קוינו"[ד] – "חננו... קוינו" עולה אחד פעמים יחד, וד"ל).

ולעניננו, לענ"ד הרב צבי יהודה הוא החסד, אוהב ישראל בפשטות. הרב הנזיר הוא הגבורה, ההגיון השמעי, "אני בינה לי גבורה"[ה], עם עצם הפרישות שלו, הנזירות שלו, הצמחונות שלו, וכל שאר ההנהגות שלו, השואף להחזרת עטרת הנבואה לעם ישראל מתוך קשר עצמי לעתיד לבוא, בחינת בינה[ו], שרש קו שמאל (העולה למעלה). יחסית, הרב צבי-יהודה היה יותר 'לאומי', שייך לימין, ואילו הרב הנזיר יותר 'אוניברסלי', שייך לקו השמאל (הרצון להכליל את השמאל, חכמת הגוים, בתוך הימין – "לאכללא שמאלא בימינא"[ז]). הרב חרל"פ – אני מקווה שיסכימו איתי שהוא עיקר עמוד התורה בין תלמידי הרב קוק – הוא התפארת שבאמצע. בזמן מלחמת השחרור היתה מחלוקת לגבי בחורי הישיבה, מרכז הרב – הרצי"ה וגם הרב הנזיר חשבו שעליהם להתגייס, ואילו הרב חרל"פ גרס שתפקידם גם בשעה זו להמשיך בלימוד התורה. זו דוגמה לכך שאצלו העיקר הוא עמוד התורה.

'ר' יעקב משה'

כתוב[ח] שהמלים האחרונות שאמר הרב קוק לפני הסתלקותו היו 'ר' יעקב משה'. עם המלים האלה הוא הסתלק לעולם האמת ("אין אמת אלא תורה"[ט]). זהו ודאי דבר מאד משמעותי. יש פה רמז די ברור שהרב חרל"פ הוא הממשיך העיקרי שלו בקו התורה – בקו האמצעי שלו, נושא ההפכים, ימין ושמאל, ומגלה את אור העצם (גם אם ברור שבקו ההנהגה שלו – בבחינת "מוליך לימין משה"[י] – הרצי"ה הוא הממשיך העיקרי).

מאד מעניין שהשמות של הרב והתלמיד כאן הם ממש המשך – לרב קוק קוראים אברהם-יצחק (קוי הימין והשמאל) ולרב חרל"פ קוראים יעקב-משה (ורמז: אברהם-יצחק-יעקב-משה עולה 983, "בך בחר הוי' להיות לו לעם סגֻלה"[יא], הנושא העיקרי של בית המדרש של הרב קוק). רצף השמות הוא בדיוק כמו באושפיזין של חג הסוכות, ממש לפי הסדר – חסד-גבורה-תפארת-נצח[יב]. כשמגיעים למשה רבינו, כל השאר כבר בכלל. העיקר הוא להגיע למשה רבינו (הניצוץ של משה רבינו שנמצא בכאו"א מישראל[יג] – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[יד]), הבחיר שבמין האנושי[טו]. היחס בין יעקב למשה הוא "משה מלגו יעקב מלבר"[טז], אבל לפי סדר הדורות קודם יעקב ואחר כך משה (בסוד "קטנות קודם לגדלות"[יז], וד"ל). כמובן, גם השמות הללו אומרים שהוא הקו האמצעי, כי יעקב-משה היינו התורה, הקו האמצעי.

"ראשית צמיחת ישועתנו" ולימוד זכות

המיוחד של בית המדרש של הרב קוק ותלמידיו הוא לימוד הזכות העצום על כל היהודים בכלל, ובפרט על חובבי ציון, והאמונה שיש כאן תהליך של גאולה שקורה בארץ. יש המשתמשים בביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו", אבל ראיתי שהרב חרל"פ אומר "ראשית צמיחת ישועתנו"[יח]. יש נפקא-מינה גדולה בין הביטויים. אני חושב שלפחות בחב"ד לא יתנגדו ל"ראשית צמיחת ישועתנו"[יט]. ביחס ל"גאולתנו", הרבי אומר[כ] שהגאולה מתחילה – "אתחלתא דגאולה" – רק עם הופעת מלך המשיח. אבל "ישועתנו" היינו ישועה מלמעלה[כא], וודאי יש ישועת ה' במה שקורה כאן בארץ מראשית שיבת ציון ועד עתה. הרבי המהר"ש אמר שאם ביל"ו היו מוסיפים ל"בית יעקב לכו ונלכה" את סיום הפסוק, "באור הוי'"[כב], הוא היה מצטרף עם מאה אלף חסידים[כג]. אז "ראשית צמיחת ישועתנו" זהו ביטוי טוב מאד ומקובל על כולם – ויהי רצון שהישועה תושלם ותהפוך תיכף ומיד ממש לגאולה האמתית והשלמה על ידי מלך המשיח!

יש הרגשה שכבר הגיעה אילת השחר והתחיל להתנוצץ ממנה "אורו של משיח"[כד]. גם הרבי אומר אותו דבר[כה], הרבה מצדיקי החסידות אמרו אותו דבר על הדור שלנו – כל אחד ראה ניצוצות של משיח במקום אחר. יש מי שרואה ניצוצות של משיח בכנסת ויש מי שרואה ניצוצות של משיח במקומות אחרים – העיקר שיש הרבה ניצוצות של מלך המשיח, שאפשר לראות בעיני בשר. "אילת השחר" כבר התחילה להופיע באופק (גם למתאפקים...).

בכל אופן, המאפיין העיקרי בבית המדרש של הרב קוק הוא לימוד הזכות הגדול, גם על מי שלא שומר תורה ומצוות, מה שקורים היום חילונים. הרבי לא אהב[כו] להשתמש במלה הזו – חילוני לשון חול ויהודי הוא לא חול, יהודי הוא קדש! ההגדרה הזו של הרבי היא בודאי לרוחם של הרב קוק ותלמידיו. אבל איך ללמד זכות על מחללי שבת ועוברי על עוד דברים חמורים?

הצללים הולכים בעקבות האורות

ראיתי ווארט מאד יפה של הרב חרל"פ, שלימוד הזכות שלו על מחללי השבת וכו' היה משפט שמאד מצא חן בעיני – "הצללים הולכים בעקבות האורות"[כז]. את המשפט הזה אמר הרב חרל"פ בתור לימוד זכות על עם ישראל בדורנו.

מה היתה הכוונה שלו במשפט הזה? הוא אומר שכל הנשמות של הדור שלנו הן נשמות מאד גבוהות, גדולות. כלומר, לכולם יש אורות גדולים. אבל במקום שיש אורות – נאחזים צללים. הקליפות מחפשות את האור, לקבל ממנו יניקה ומזון, חיות, וכל התופעות שהן נגד התורה ומצוות הן בעצם הצללים שהולכים בעקבות – אלו המלים שלו – האורות הגדולים של נשמות דורנו. כלומר, כולם, כל ישראל, הם אורות ("והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה"[כח]), אבל הצללים רודפים אחרי האורות כדי להיאחז בהם, וזו התופעה הבלתי-רצויה של אי-שמירת תורה ומצוות. חשים צללים, אבל להוי ידוע שנשמות כל היהודים הם אורות גדולים.

עקבתא דמשיחא והצללים הטובים

אפשר ללמוד מזה כמה דברים יפים:

קודם כל, אפשר לתת פירוש יפה ל"עקבתא דמשיחא", התקופה שלנו: בדרך כלל מבינים את הביטוי הזה כאומר שאפשר לראות שהעקבות של משיח מתקרבים, ובזמן הזה יש חבלי משיח[כט], יש תופעות קשות עד שהוא יוולד. כך, מסופר[ל] שכאשר התקבלה החלטת האו"ם על בית לאומי לעם ישראל רק בחלק מהארץ כולם שמחו ורקדו ברחובות, אבל הרב חרל"פ והרב צבי יהודה הסתגרו בחדר ובכו מאד שמתקיימת נבואת יואל – "ואת ארצי חלקו"[לא] (באופן שמזכיר את דעת-הרגש הרבי באותו זמן[לב]). אבל לפי הווארט הזה של הרב חרל"פ אפשר לפרש אחרת לגמרי, שבעקבות המשיח – עד ש"ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[לג] באופן מוחלט – יש התרבות של הצללים שהולכים, רודפים, אחרי ההופעה של משיח, שמתחילה להאיר. לכך קוראים עקבתא דמשיחא, זמן שהצללים רודפים-עוקבים "בעקבות האורות" של נשמות דור המשיח, דור הגאולה, שהוא הדור שלנו.

המלה צללים היא לא תמיד קליפות – צללים יכולים להיות גם משהו טוב[לד], כמו סוד הצלם, לשון צל[לה]. יש בבואה ויש בבואה דבבואה. צללים, לשון רבים, הם בבואה דבבואה, היחידה שבנפש[לו], ש"בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו"[לז]. בקליפות יש רק צל אחד ובקדושה שני צללים. אפשר לומר שכאשר יש אורות גדולים גם המקיפים – ה-לם שבצלם, חיה-יחידה – הם גדולים מאד. והיות שהצללים של הקדושה כל כך גדולים – "כל הגבוה ביותר יורד ונופל למטה ביותר"[לח]. בינתים, עד ש"ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", יש צללים שליליים שנאחזים בבני הדור שלנו.

החשך שקודם לאור

ובדרך רמז: אורות (613, כנודע) ועוד צללים (200, ב"פ כלים, כאשר "מיעוט רבים שנים"[לט] וכל "כלים" כוללים שתי בחינות, שבלעומת-זה הכל בסוד ארבע קליפות האגוז – שלש קליפות קשות, טמאות לגמרי, וקליפה פנימית רכה, כנגד קליפת נגה[מ]) עולים יחד 813, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[מא]. ה"חשך [על פני תהום]"[מב] שקדם לאור, ההולך-רודף בעקבות האור החדש המופיע באופק בזמן אילת השחר (בסוד "ויאבק איש עמו עד עלות השחר [המכריע את מאבק האור והחשך]"[מג]).

לפי זה אפשר לפרש את הפסוק באופן של "כיתרון האור מן החשך"[מד]: "ויהי [אור]" הוא לשון צער[מה], "ויהי אור", אוי לאור שהצללים הולכים בעקבותיו כדי להאחז בו. זהו גם הטעם להמשך – "וירא אלהים את האור כי טוב"[מו], טוב לגנוז אותו לצדיקים לעתיד לבוא כדי לשמור אותו מהצללים ההולכים בעקבות האורות. הצללים הם עזי-עזות הפנים שבדור, ששרשם לפני בריאת העולם (באותם תתקעד דורות שקומטו כו')[מז], וביחס אליהם נאמר "עיזי מסגי ברישא", "ברישא חשוכא והדר נהורא"[מח], כמו שבכלל היצר הרע, הנמצא באדם מנעוריו[מט], "אקדמיה טענתיה"[נ] – "קליפה קדמה לפרי"[נא] (על דרך "קטנות קודם לגדלות", כשם שהצללים הולכים בעקבות האורות כדי להאחז בהם, כך הקטנות הולכת בעקבות הגדלות כדי להאחז בה, בסוד "שבע יפול צדיק וקם"[נב], ובסוד קטנות א' ש'מפילה' את גדלות א' לקטנות ב' על מנת לקום לגדלות ב', בה יתקיים "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[נג], וד"ל).

לימודי זכות מימין ומשמאל

עד כאן עסקנו בביטוי של לימוד זכות בו נקט הרב חרל"פ. נשאל כעת – איך הרב צבי יהודה מלמד זכות? איך הרב הנזיר מלמד זכות? שוב, בטח יש מבינים יותר ממני, אבל נתבונן בדרך אפשר לפי מה שראינו:

אצל הרצי"ה נראה שהמבט הוא יותר 'לכתחילה', שה' מנהיג מלמעלה את הדור, וכל התופעות השליליות – כולל הכפירה – הן בעצם "יסורים ממרקים"[נד] בדרך לגאולה, יסורים שהם חלק מתהליך בירור האמונה של עם ישראל[נה]. הוא מדגיש, על יסוד מקורות בהלכה, שאפילו הדברים השליליים שנראים אצל חלק מהיהודים – שבמבט פשוט נראים חמורים מאד ו'פוסלים' את האדם – הם פחות חמורים בדורנו[נו], ואומר שבסופו של דבר הקדש שנמצא בנשמות יתעלה ואת הפסולת שיש בהן הארץ תקיא[נז]. לכן צריך להסתכל רק על הטוב, ולא 'להבהל' מהרע, שכבר כרגע המשמעות שלו ביחס למכלול אינה חמורה כפי שהוא נראית במבט ראשון, והוא עתיד להפלט ולהעלם לגמרי.

אצל הרב הנזיר אפשר להגדיר את לימוד הזכות ה'נבואי' – מתוך הזדהות עם אליהו הנביא, הכותב את זכויותיהם של ישראל[נח] – כזה שמסתכל על המציאות בהווה מתוך ההסתכלות שלעתיד לבוא, ממבט כללי של הארת הנבואה שמתחילה לחזור לעם ישראל[נט] (כפי המגמה הכללית שלו, של החזרת הנבואה, כמובן).

שני המבטים הללו בהחלט מתאימים להקבלה שלנו את הרצי"ה ואת הרב הנזיר לקוי הימין והשמאל: ההנהגה מלמעלה היא "ימינו תחבקני"[ס], 'לסחוב' אותי לגאולה, עד שאקיא את הרע שבקרבי (מתוך ההכרה הגואלת שהרע הוא גועל נפש, שכלול גם הוא בשרש גאל, כמו בפסוק "כל מלבושי אגאלתי"[סא]) – מתאים לקו הימין, המקיף מלמעלה (והוא סוד "קץ הימין"[סב]). לעומת זאת, עיסוק מודע בלימוד זכות – וכל שכן לימוד זכות נבואי-עתידי – הוא תנועה של עליה מלמטה למעלה, השייכת לקו השמאל.

ועוד, אצל הרצי"ה הבירור הוא בירור הבר מתוך הפסולת, התמקדות בקדש כשהרע עתיד להדחות מאליו. לבירור כזה קוראים בחסידות[סג] בירור של אור ישר המתגלה מלמעלה, בדרך של "ימין מקרבת"[סד] את הטוב – בירור ששייך כאשר רואים את הטוב, והוא לא נעלם לגמרי. לעומת זאת, אצל הרב הנזיר הבירור הוא בירור הפסולת מתוך הבר, בירור שנקרא בירור של אור חוזר (מלמטה למעלה), "שמאל דוחה" את הרע, שהטוב נסתר בתוכו (טוב 'עמוק' יותר מהטוב הראשון, הגלוי יחסית, היינו הטוב שבעשו הרשע, היהדות הנתפסת בתרבות המערב). כדי לחשוף את הטוב הנסתר זקוקים למבט נבואי, מבט 'שמעי' (השייך לבינה, סוד לעתיד לבוא) – לא רואים את הטוב הזה, אלא רק שומעים את ההדים שלו (כמו מדען שחושף בדרכים עקיפות משהו נסתר).

בכל אופן, נראה שבלימודי הזכות הללו, מהימין ומהשמאל, הרע נמצא בפנים, כפסולת בתוך ה'רשע'. לעומת זאת, אצל הרב חרל"פ הרע הוא רק הצל ההולך בעקבות האור, הקליפה שרודפת אחרי הנשמה הטהורה של האדם. זהו, שוב, מבט של קו האמצע, קו הרחמים, שבעיניו הרע הוא רק קליפה חיצונית שאינה מעורבת בפרי הפנימי כלל אלא רק עוקבת-רודפת אחריו, "והאלהים יבקש את נרדף"[סה] (כאשר לצל יש דין 'רודף', וד"ל).