חט"ז תשא ד - הערב רב, מעשה ידי משה

ב.   שיחת הרבי על הערב רב (לקו"ש טז כי-תשא שיחה ד)

חידושו של הרבי

טוב, עד כאן הדבר הזה. עכשיו נחזור על השיחה הזאת על הערב רב  (כרך טז, פרשת כי-תשא, השיחה הרביעית של הפרשה). נתחיל להסביר אותה ונשאיר את העיקר לפעם הבאה.

חטא העגל – הערב רב

עיקר פעולת הערב רב הוא בפרשת כי-תשא בחטא העגל. קודם כתוב "וגם ערב רב עלה עמם וצאן ובקר מקנה כבד מאד"[מב] ביציאת מצרים, בפרשת בא. שם הוזכר ערב רב. גם אחר כך בחומש במדבר הוא מוזכר, "והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה"[מג]. אבל ה'מעשה רב' של הערב רב, שעומד לנו לרועץ במשך כל הדורות, כל דורות עולם, הוא חטא העגל בפרשת כי-תשא.

מענין שחטא העגל מתייחס לערב רב – אני אומר את זה בדרך אגב, זה לא כתוב כאן – חטא המרגלים לכאורה לא מתייחס לערב רב בכלל, להיפך, המרגלים הם נשיאי העדה. דווקא חטא המרגלים הוא החטא שמאסו בארץ חמדה. הייתי חושב שחטא המאיסה בארץ חמדה היום בארץ הוא יותר חטא המרגלים מאשר חטא העגל. ככה היה נדמה לי. אם כך, הוא לא שייך לערב רב בכלל בתורה. הוא שייך לנשיאי העדה של בני ישראל המיוחסים.

[היום זה גם המון חטא העגל] אם עולה על דעת מישהו, כמו הרב צוריאל, שיש כאן היום עלילה של ערב רב, זאת אומרת שזה לא רק חטא המרגלים כאן, זה הרבה חטא העגל. זו כאילו המסקנה הראשונה. ברגע שמתחילים לדבר על הערב רב, מדברים על חטא העגל, לא על חטא המרגלים.

חטא העגל היום – המדינה

עוד פעם, זה דבר חשוב מאד: מה החטא היום? חטא המרגלים או חטא העגל? מהו עגל הזהב? לְמה התכוונת בעגל הזהב? אם זה חטא העגל, מיהו עגל הזהב היום? אם רוצים לייחס את החטא לערב רב, זה חטא העגל. מי זה עגל? [התוכנית של פרס]

ישראל, מה אתה אומר, מי זה העגל היום? [ר' איציק: בכלל, כל התפיסה הזאת שהוא אומר – שהיהודים הם המוחות הכי טובים בעולם ולכן באו נרכז אותם למקום אחד ונראה לעולם שאנחנו מרכז המוחות הכי טובים בעולם – המחשבה הזאת היא משהו יהודי. אבל מה עושים עם כל המוחות שבעולם? לא מפתחים את המח בעולם, מפתחים את הגוף בעולם. כל המח נהיה גוי. לא לוקחים את המח בשביל המח. לוקחים את המח בשביל מה שמתחתיו. הוא נהיה רק אמצעי ולא מטרה. מן הגשמה כזו. לוקחים את הדבר הכי רוחני ועושים ממנו גשמי. זה ממש כמו עגל].

יש למישהו עוד רעיון מה יכול להיות עגל הזה? מה אדם חרדי יאמר? מי זה העגל? המדינה. כמו שהרמב"ן[מד] והרבה ראשונים[מה] מסבירים שהוא במקום משה רבינו, זו מנהיגות. "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו"[מו]. [זה בדיוק ההפך. העגל מתנפץ עכשיו. לפי זה, הם רוצים את העגל? הם לא רוצים] כן, הם רוצים לשמור על החיים של העגל הזה, שלא יתפוצץ. [עד היום זה לא היה בדיוק ככה. עד היום לא הייתה בחירה כל כך מוחלטת בין משה רבינו ובין העגל. כלומר, היה אפשר לחשוב שהעגל הוא משה רבינו, והם הופכים את העגל לעגל. כלומר, העגל נהיה פשוט מנהיג. כל מי שמסתכל עליו רואה שזה מנהיג. ממילא הבחירה מתערבת.] כל מה שאמרתם על הכלכלה זו השלכה של עגל הזהב. אבל לפני שהוא זהב הוא עגל, אחר כך הוא זהב.

בסדר, זו רק היתה קריאת ביניים, שאם יש פה ערב רב אז הוא אמור להתייחס לחטא העגל, לא לחטא המרגלים. אם כי שנראה שכל הבעיה היום היא המרגלים, לא אלו שהיו במדבר.

העונש למשה – "לך רד", התיקון – "לך עלה"

בחטא העגל, היות שחיפשו משהו במקום משה רבינו, גם העונש משום מה הגיע למשה רבינו. זה הפסוק שה' אומר למשה רבינו אחרי שהוא מגלה לו על החטא: "וידבר הוי' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים"[מז]. כמו שחז"ל אומרים, רש"י מביא בחומש, "רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה בשבילם"[מח]. אם הם חוטאים, והם יורדים, גם אתה "רד".

אחרי כל הסיפור שמשה רבינו מתפלל ואומר "אם אין מחני נא"[מט], וגם מעניש את החוטאים בשלש מיתות שנסביר אותם תכף – אז אחרי כל העונש וכל התפלה וה' מקבל את התפלה, בסוף בסוף ה' אומר לו ההיפך: "וידבר הוי' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה"[נ]. בדיוק אותה לשון. קודם הוא אמר לו "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". ובסוף, בתיקון, הוא אומר "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים". "אשר העלית מארץ מצרים" הוא המכנה המשותף הגמור בין שני הפסוקים. חוץ מזה, ברור שה"לך עלה" בא כנגד ה"לך רד".

"לך נחה" שביניהם

יש עוד פסוק באמצע שבעצם הוא שני פסוקים מהפסוק האחרון: "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם, ויגֹף הוי' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן"[נא]. כאן זה גם סוף פסוק וגם סוף פרשה. אחר כך מתחילה פרשה חדשה, "וידבר הוי' אל משה לך עלה מזה אתה והעם". אם כן, יש בסיפור של העגל שלש פעמים, שלושה פסוקים, שה' אומר למשה רבינו "לך" – "לך רד"; "לך נחה"; "לך עלה". ברור שהשלישי הוא כנגד הראשון, הוא ההיפוך של הראשון. אבל האמצעי משמע שהוא משהו אחר. בגלל שלא כתוב שם: "העם אשר העלית מארץ מצרים". כתוב "ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך... וביום פקדי ופקדתי", ואחר כך אחרי "לך נחה" – "ויגֹף".

כנגד מי? מי זוכר? היו שלש מיתות[נב]: יש עדים והתראה; עדים בלי התראה; לא עדים ולא התראה. עדים בלי התראה זה המגיפה, מה שכתוב כאן "ויגֹף". לא עדים ולא התראה, משה בדק אותם כסוטות. הוא טחן את העגל והשקה את העם, למי שלא היו לו לא עדים ולא התראה.

חידוש השיחה: "אתה והעם" – העלאת הערב רב

מה אומר כאן הרבי? אני אומר בקיצור את ההתחלה. רש"י על הפסוק "לך עלה מזה אתה והעם" כותב רש"י: "כאן לא אמר 'ועמך'". בסוף, "לך עלה מזה אתה והעם", לא כתוב "עמך". כך רש"י אומר, זה פירוש רש"י. רק שנזכור את המבנה: יש "לך רד"; "לך נחה; "לך עלה". לגבי העם זה "עמך", "העם", "העם". "לך רד" מתיחס ל"כי שחת עמך", הערב רב, "אשר העלית מארץ מצרים"; "לך נחה את העם"; "לך עלה מזה אתה והעם". זה "עמך"-"העם"-"העם"; "רד"-"נחה"-"עלה".

רש"י מדייק ואומר שבפעם האחרונה לא כתוב "ועמך". פרוש זה בא בהמשך לעוד פירוש רש"י של אותו פסוק: "כלפי שאמר לו בשעת הכעס 'לך רד', עכשיו הוא אומר בשעת הרצון 'לך עלה'". מה משמע מרש"י זה? הרבי אומר את זה בתור חידוש, כנראה שהמפרשים לא כל כך מדייקים אותו. משמע שהעם בפסוק "לך עלה מזה אתה והעם" הולך על הערב רב. זהו החידוש הראשון של השיחה. לאור החידוש הזה כל השיחה.

רש"י כותב "כאן לא נאמר 'עמך'". קודם הוא אמר שכנגד מה שה' אמר לו בשעת הכעס "לך רד אתה ועמך", עכשיו בשעת הרצון אומר "לך עלה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים". סימן ש"לך עלה אתה והעם" הולך על הערב רב, בפרט על הערב רב, במיוחד עליהם. זה החידוש בפסוק שכנגד הפסוק הקודם, ואם כן עיקר התיקון כאן הוא הערב רב.

זה חידוש ראשון ופשוט לכאורה. לאור זה יוצא שהערב רב עולה, אבל כולו. עוד יותר חידוש, כמו שנסביר תיכף: גם אותם שהיו אשמים ממש במעשה העגל לא מתו. מסקנת השיחה כאן, תכף נסביר אותה, הוא מוכיח מאד יפה מהפסוקים, שהחוטאים מבני ישראל כולם מתו, אבל החוטאים בערב רב לא כולם מתו. הייתה פרוטקציה מיוחדת, תכף נסביר, לערב רב שלא מתו כולם. רק היהודים הטובים שהוסטו כולם מתו. [לוי לא עשו את העבודה כמו שצריך?] לא, הם הרגו כל מי שהיו עליו עדים והתראה. היו עוד סוגים, בלי עדים והתראה.

ירידה ("לך רד") לצורך עליה ("לך עלה")

"לך עלה" בא כנגד "לך רד", זה התיקון. יש כאן שני תיקונים בשני הפסוקים האלה: תיקון הערב רב שאמרנו הרגע, ועוד תיקון הוא ההבדל בין "עלה" ו"רד" שבמיוחד הולך על משה רבינו. [מאיפה יוצא שכל החוטאים היהודים מתו?] תכף נסביר את זה. "לך רד" הוא "רד מגדולתך", עונש למשה רבינו. עכשיו כשהוא אומר לו "לך עלה" זה כנגד "לך רד". משה עולה, ירידה לצורך עליה.

כאן שני הפסוקים – "לך רד" ו"לך עלה" – יכולים להיות מקור, אולי המקור הכי גדול בתורה, למושג "ירידה לצורך עליה"[נג]. ירידה לצורך עליה היא דוקא, כמבואר בחסידות וגם בשיחה הזאת בהרחבה – בגלל תשובה. ירידה תמיד קשורה לאיזה חטא ואם תחזור בתשובה – "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[נד] – ממילא אתה תעלה למקום שיותר גבוה מאיפה שהיית קודם. לכן הכל כדאי, הירידה כדאית לצורך העליה כאשר היא עם תשובה.

כל הירידה לעולם הזה היא לקחת נשמה, שבמקור היא בבחינת צדיק גמור, נקי, בלי חטא, טהור. היא יורדת לעולם הזה ובעל כרחה מתלכלכת בחטא של העולם הזה. המטרה היא לזכות לדרגת התשובה, להיות בעל תשובה, ובכך לעלות למקום שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד. כלומר, איך שהנשמה הייתה לפני ירידתה לתוך הגוף. זה כתוב אצל משה רבינו: "לך רד", "לך עלה".

זהו תיקון של משה, וממילא משמע ש"העם" דכאן הוא נגד "עמך" דשם. כמו ש"עלה" כאן הוא נגד "רד" שם, כך משמע ש"העם" כאן הוא נגד "עמך" שם. שם היינו הערב רב וגם פה הם הערב רב. [שם רק ערב רב או שם גם כל ישראל?] כאן בפסוק הזה הרבי אומר שדווקא הולך על הערב רב. זה מה שהוא מדייק מרש"י.

באמצע, שני פסוקים קודם, היה הפסוק "לך נחה את העם", קאי על כל בני ישראל, אברהם יצחק ויעקב. [מה רש"י רוצה להגיד שלא כתוב "ועמך"? שה' אומר שזה גם העם שלי.] כן. [לא לאפוקי משאר העם, אלא לאפוקי מזה שהוא גם שלי.] זה הולך על הערב רב ועכשיו הם בדרגת בני ישראל, "העם", נכללו בעם. [אנחנו רוצים להגיד שהם נכללו, אבל שמדובר רק עליהם.] כן, מדובר עליהם, זה החידוש כאן.

עוד ראיה שהפסוק הולך על הערב רב היא מה שאמרתי בתחילה, ש"אשר העלית מארץ מצרים" – "העלית אתה". כמו שאמר קודם "אשר העלית" על הערב רב גם פה "העלית" הוא על הערב רב, אותו סגנון בדיוק.

רמזי המלים בפסוק

יש פה בשלושת הפסוקים שלש בחינות, רק שנעשה טוב להלל –"עמך", "העם", "העם". כמה הם שווים יחד? בפסוק ראשון כתוב "עמך". אחר כך שני פסוקים שכתוב "העם", כמו הסדר של חש-מל-מל. כמה הם בגימטריה? "עמך", "העם", "העם" לפי הסדר כאן שווה שכם.

מה הערך הממוצע? [120]. מה זה 120 עם המלה עם? איזו צורה? עמי. זה רמז יפה. הממוצע של "עמך", "העם", "העם" הוא עמי. עמי הוא שם המעלה הכי גבוה של עם ישראל, הקב"ה מתוך חביבות קורא לעם ישראל "עמי"[נה]. קודם זה רק "עמך" ועל ידי עמך-העם-העם זה הופך להיות "עמי-עמי-עמי, שזה שכם. אם כן, זה גם הרעיון. מה אמור לעשות שכם? לקחת את "עמך" של "לך רד כי שחת עמך" ולעשות ממנו פעמיים "העם".

גם מאד יפה, שכם זה 360. ראשי וסופי התיבות של "עמך", "העם", "העם" שוים 180, וממילא גם אמצעי התיבות שוים 180. המלים מתחלקות ל"חלק אלוה" ו"ממעל". אמרנו שהרמז הכי חשוב בחסידות של שכם הוא "חלק אלוה ממעל", כאשר "חלק אלוה" עולה 180 ו"ממעל" עולה 180. כמו עיגול שיש לו שני חצאים, כל אחד 180 מעלות. [דווקא בברכות ובקללות בשכם מוזכר "עם", "העם" – "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהית לעם", "אלה עמדו לברך את העם"], נכון. זו גם היתה קריאת ביניים של גימטריא.

היו שם ג' מיתות: סייף, עליו כתוב "ויפֹל מן העם"[נו]; אחר כך המגיפה, כתוב "ויגֹף הוי' את העם". אבל בהשקאה לא כתוב "העם", כתוב "וישק את בני ישראל"[נז]. זה עוד דיוק שבמיתה השלישית, שהיא בלי עדים ובלי התראה, כתוב "בני ישראל" דווקא, לא כתוב "העם". בשתי המיתות הראשונות של סייף ושל מגיפה כתוב "העם" – "ויפֹל מן העם", "ויגֹף את העם".

את מי השקו?

מכאן הרבי לומד שבמיתה של ההשקאה לא השקה משה רבינו את הערב רב. לעם שלו הוא עשה פרוטקציה, לא השקה אותם. רק את היהודים המיוחסים הוא השקה, את הערב רב הוא לא רצה להשקות. [אפשר לומר הפוך, זה לא תופס, זה לא אשת איש] בדיוק! זה בדיוק מה שהרבי מסביר. הוא מביא את זה מרש"י, האומר שההשקאה כאן היא כמו השקאת סוטה. יש רש"י אחר שאומר[נח] שהערב רב נמשל לשפחות ובני ישראל נמשלו לארוסה של המלך. אם משקים כסוטה זה תופס רק לגבי הארוסה, שאלו בני ישראל, לא תופס לגבי השפחות, שאלו הערב רב. אין בהם דין סוטה. אלה שני רש"י בשני מקומות.

מכאן הרבי אומר – אם כי שרש"י לא כותב זאת על הפסוק – שלפי רש"י ברור מהו דיוק הפסוק האומר "וישק את בני ישראל" ולא כתוב 'וישק את העם'. אם כי שלגבי שתי המיתות האחרות כתוב "העם" בפירוש. עד כאן מה שהרבי כותב.

היחס לערב רב בימינו

איך אפשר להבין את זה קצת יותר עמוק? למה דווקא מיתה בלי עדים ובלי התראה? אי אפשר להעניש ערב רב על דבר שאין עדים. [זו ערבות, זה "כל ישראל ערבים זה בזה" זו המדרגה של ערבות הדדית.] הרבי לא כותב את זה, אבל לכאורה זו הסברה, שבדבר שאין בו עדות בכלל – רק יהודי מיוחס יכול להיות אשם, שאפשר להעניש אותו. [אבל הם היו במתן תורה, לא? הערב רב. הם כיהודים כבר בזמן הזה.] משה רבינו קיבל אותם, השאלה עד כמה תפס הגיור שלהם.

כשה' אומר למשה "פסל לך" על הלוחות השניות רש"י מביא שם משל ארוך. אתה שושבין, משה רבינו, ואתה קרעת את הכתובה ועכשיו אתה צריך להביא נייר ולכתוב מחדש את הכתובה. בגלל שהתברר שהקלקול לא היה מהארוסה, רק מהשפחות. אצל הגרים השאלה עד כמה הגיור שלהם היה "לשמה".

ערב רב – גיור עם פניות

אלו שרוצים גם היום להשמיץ את הערב רב אומרים שערב רב אף פעם לא היה גר צדק אמיתי, שהיה גיור עם פניות ולא היה גיור אמיתי. כל הזמן הם מסתובבים בתוכנו. [הם חלק מעם ישראל, לא?] כן, ודאי, על פי פשט הם חלק מעם ישראל. אבל כמו שהסברנו כאן בשיעורים הקודמים, על פי פשט גם אבד זכרם, אי אפשר, על פי פשט להצביע היום על מישהו לומר שהוא ערב רב. לא יעלה על הדעת. 'ניט שייך', כן, בוודאי, לא שייך. הרי על פי גשמיות כבר אבד זכרם, כולם ביחד. רק מה? הרב צוריאל, או מישהו אחר שאומר שיש היום ערב רב על פי קבלה, לא מסביר את זה טוב מספיק. הוא מביא כמה מראי מקומות בגלל שזה יסבך אותו, לא כותב את זה בדברים שלו. שם, במראי מקומות באמת שואלים 'הרי אין היום ערב רב בגשמיות', מישהו שאפשר לומר שהוא צאצא ישיר, בן אחר בן, מהערב רב, מיוחס גדול, ערב רב טהור... אין דבר כזה.

אלא מה? צריך לומר שהכל גלגולים, על פי סימנים. כמו שחז"ל אומרים[נט] שכל מי שאין לו שלשה סימנים של "רחמנים בישנים וגומלי חסדים" סימן ש"לא עמדו רגלי אבותיו בהר סיני", וכיוצא בזה. מה הסימנים האלה אומרים? שיש פה איזה גלגול נשמה של ערב רב, אבל לא שהוא ערב רב מיוחס.

במי אין היום ערב רב?

[בפסוק "לך נחה את העם" זה היה ביחד עם כל ישראל?] כן, הפסוק "לך נחה" הולך על כולנו, כל עם ישראל, תיכף נסביר אותו. [יכול להיות מישהו שאין בו ערב רב? עם כל הערבוב של ערב רב, יכול להיות שנשאר חלק מעם ישראל שאין בהם, לא נכנס בהם קצת ערב רב?] על פי פשט לא. יכולים להיות כהנים מיוחסים, רק אם הנשים היו כהנות. אין דבר כזה. [אני לא מדבר כאילו שאני יכול להסתכל ולהגיד שיש לי ייחוס כזה] מה, תימני? [לא, אני אומר שמבחינה סטטיסטית יכול להיות שיש גם יהודים שאין בהם ערב רב] אין סטטיסטיקה. אחרי כל כך הרבה דורות זה סיכוי אפסי.

[הגמרא אומרת על גרים ונתינים] נכון, אבל לא קוראים להם ערב רב, הם גדר אחר. ערב רב קוראים רק לאלה של משה רבינו. לא קוראים למישהו חדש שהתגייר. זה לא מה שאף מקובל בעולם מתכוון, שערב רב הוא איזה גר שהתגייר שלא לשם שמים. [אם הם לא ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, לא יכולה להיות אצלם למשל הנטיה הנפשית שדיברנו עליה, לאומות העולם מאשר לישראל, אולי מדובר בצאצא ישיר מהגבעונים, גוי שהצטרף לעם ישראל בדוחק, וממילא יש לו עוד הרבה תכונות של גוי] כן, אבל אנחנו אומרים שעל פי פשט אי אפשר היום לזהות כאלה. זה הכל. צריך לומר שזה ברוחניות. שוב, בחוברת, תקרא, הוא חייב. הוא גם כותב את זה, רק שהוא לא מדגיש זאת בגלל שזה מחליש את הסברה שלו. כל הסיפור של הערב רב הוא רק של גלגולי נשמות, זה לא ממש.

"מורח ודאין" ביחוס

[זה זה כמו שכתוב[ס] על גבי אליהו לעתיד לבוא שתפקידו להעיד על משפחות מיוחסות? לכאורה אחד מהיעודים של אליהו הוא לעשות את הבירור הזה] כן, לפי הרמב"ם[סא] זהו שלב מאד מאוחר, אחרי ביאת המשיח, אחרי משיח ודאי. הרמב"ם אומר שזה לא אליהו, אלא המשיח בעצמו, ברוח הקדש שתשרה עליו.

אנחנו אמרנו פעם שזה יכול להיות הפירוש ברמב"ם ל"מורח ודאין"[סב] כסימן לקבל משיח. יש מחלוקת בין הרמב"ם ובין הראב"ד אם "מורח ודאין" הוא סימן כדי לקבל את המשיח. הראב"ד אומר למה הרגו את בר כוכבא, בר כוזיבא? בגלל שבדקו אותו ב"מורח ודאין", הוא לא עמד בבדיקה והרגו אותו, "קטלוהו רבנן"^סט. הרמב"ם לא סובר ככה. באמת, למה הרמב"ם לא סובר "מורח ודאין"? "והריחו ביראת הוי'"[סג], בחינת יריחו, 'יריחו תחילה'. אמרנו פעם בדרך אפשר מהי הסבה שהוא כותב רק בסוף על רוח הקדש, שרק בסוף-בסוף מזכיר שרוח הקדש תחול על המשיח בענין היחוסים. הוא כותב את זה בפרק י"ב, אחרי בנית בית המקדש, אחרי הכל.

אמרנו פעם בדרך אפשר שאולי זהו ה"מורח ודאין" של המשיח לפי שיטת הרמב"ם. הרמב"ם פוסק שאליהו לא בא לפסול, רק לעשות שלום בעולם. הרמב"ם פוסק שזה לא התפקיד של אליהו. הרמב"ם פוסק לגבי ממזרים ש"כיוון שנטמעה נטמעה"^סז, לגבי ייחוסים, כך הרמב"ם פוסק. אליהו לא בא לפסול ולטהר, רק המשיח בא לייחס משפחות. המשיח ייחס ברוח הקדש כל אחד לשבט שלו. אבל לגבי פסולים, "כיוון שנטמעה נטמעה". זה גם הולך על הערב רב, "כיוון שנטמעה נטמעה", בוודאי הוא נטמע לגמרי בגשמיות. עכשיו אתה רוצה לקחת דבר שנטמע ו"חוזר וניעור" להעיר אותו מחדש.

אצל ממזר, יש באמת דין ממזר. אבל אצל ערב רב, אם תאמר לי שערב רב באמת הולך אחרי האבא או משהו כזה – בוודאי שאין דין כזה בתורה. דין ממזר יש בתורה, אבל דין ערב רב אין בתורה.

ערב רב וגרים

[יש פה שני דגשים. דגש אחד על אנשים מסוימים שהם יהודים, ויש דגש שני שבני ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, שממילא המדות "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים" עוברות להם בירושה. הדבר הזה כתוב בהרבה מקומות שיש הבדל בין יהודי לבין גר.] כן, זה מה שגם צבי אמר קודם. גר אמיתי, גר צדק, יכול להיות שהוא עוד לא מצטיין כמו יהודי מיוחס בכל המדות האלה, והוא גר צדק לכל דבר, הוא לא ערב רב. ההבחנה הזאת של המדות היא לא בשביל ערב רב. ערב רב הוא יותר חמור מסתם גר שעוד לא מצטיין בכל המדות הסגוליות של עם ישראל.

בזהר[סד] יש לערב רב חמש משפחות, חמשה סוגים. למדנו אותם בפעם הקודמת, לא היית. יש שם חמש מדרגות. זה סוג, סימנים, כמו שאמרנו. כל אחד שיש לו את הסימנים האלה, שהם יותר חמורים. הוא לא רחמן עד הסוף, כמו שכתוב בחסידות שתמצית הרע הופך להיות ארס. יש אחד שהוא קצת אכזרי, אבל אם הוא לגמרי אכזרי הוא באמת הופך להיות עמלק, ערב רב.

גם אצל גר, יש גר לא לגמרי רחמן כמו כל היהודים. אבל אם זה מקצין אצלו עד הסוף, זה הופך להיות ארס. אז אולי הוא שייך לאחת מחמש המשפחות של ערב רב. [יהודי הוא גם פוטנציאל לדבר כזה?] אם יש ערבוביה גם בתוכנו, יש את הערב רב הזה שבתוכנו. למשל: אם יחנכו את היהודי לרחם הרבה על גוים, שזה כל החינוך שהוא מקבל מהעריסה והלאה, להיות כמה שיותר הומנסטי, הומניזם. התורה אומרת "כל המרחם על האכזר סופו להתאכזר על הרחמן"[סה]. ודאי שלאט לאט הוא יפתח בעצמו מדה רעה של אכזריות נגד יהודים. יכול להיות שזה בגלל שהוא תינוק שנשבה. לקחו את הרחמנות שלו וניתבו אותה לנתיב לא נכון. בסוף מה שקורה שהוא מתחיל להתאכזר נגד עם ישראל. שוב, מה שהיה פה זה פשוט תינוק שנשבה וניתוב שלילי של מדת הרחמנות שלו.

שאור וחמץ

[כן, אבל יש שאור ויש חמץ בענין הזה. השאלה אם אתה באמת אומר שבעיקרון יש הבדל, שפה המדות השליליות באמת נטבעות באדם בן אברהם יצחק ויעקב, רק כאן הן בירושה אצלו, אתה יכול להגיד שהוא חמץ, שהוא הושפע מהשאור, אבל שהוא מוליד אותןו ומתפיח את העיסה – אתה לא יכול, אי אפשר]

יש לך אחד שאתה בטוח שהוא השאור של כל הסיפור? [לא, יכול להיות שבאמת ערבבו בכוונה. אבל עקרונית, עצם החשיבה שיש כזה דבר, זה אומר שיכולה להוולד לעם ישראל רשעות שאסור לי להידבק בה. כי אין בו נקודת זכות, אין בה נקודת קדש שאותה אני צריך. אבל לא, היא באה באמת מדבר שתמציתו רע, ויכול להיות שנדבקו הרבה דברים ונתערבו.] אתה עושה מה"חטאים" "חוטאים"[סו]? [בגלל שיש חוטאים שמתערבים בכוונה, שמשה רבינו מערב אותם בכוונה, אם אני מודע לזה שיש פה אנשים כאלה שמתערבים בכוונה, אני לא רוצה אולי לזהות] כן, אבל גם אותם משה רבינו תיקן, זה כל תורף השיחה הזאת. גם את אותם ערב רב הוא כבר העלה והוא ממשיך להעלות אותם בכל דור ודור.

זיקת הערב רב ל-ג הקליפות

אמרנו כאן שלמי שיש את משה רבינו, ההתיחסות שלו לערב רב היא להעלות אותם. התשובה שלהם עולה על כולנה בגלל שהם כל כך יהודים, הם שייכים. מה תכלית הווארט כאן? לערב רב יש זיקה ל-ג' קליפות הטמאות לגמרי. האם הם עצמם ג' קליפות הטמאות לגמרי, עד לקליפה הכי נמוכה מבין ג' קליפות הטמאות לגמרי, או שהם המדרגה הכי נמוכה של קליפת נוגה שנותנת יניקה ל-ג' קליפות הטמאות ולדרגה הכי נמוכה שלהם – זה דיון שהרבי מתדיין בהערה אחת בשיחה.

הרבי אומר שעל פי פשט, כשרוצים לגנות את הערב רב עד הסוף משמע שהם הקליפה הכי נמוכה מבין ג' קליפות הטמאות ממש. אבל הוא אומר שיש בתניא[סז] שקראנו כאן לפני כמה פעמים, ויש עוד הרבה מקומות שהוא מביא, שכתוב בפירוש שערב רב הם רק קליפת נוגה, לא ג' קליפות הטמאות. יש לו כאן פשרה מסוימת בתוך ההערה. הווארט הוא שבחיצוניות שלהם, בהתנהגות שלהם, הם ג' קליפות הטמאות, אבל בפנימיות הם יונקים מקליפת נוגה. [לאפוקי מגויים שגם הפנימיות שלהם מהקליפות הטמאות?] כן. [זה מן מזל כזה] כן.

[כלומר, גם אם תראה יהודי שכל ההתנהגות שלו ממש רעה, שבחיצוניות היא ג' קליפות הטמאות ממש, וברור לך שהוא ערב רב, בכל זאת יש לו עליה?] כן. הוא אומר שהחידוש של הערב רב שגם אותו צריך להעלות. כשאתה מעלה יהודי בתשובה, אתה לא מעלה מהדיוטא התחתונה של ג' הקליפות, אתה לא מתקן את זה. אבל כשאתה מחזיר את הערב רב בתשובה את מעלה מ-ג' קליפות, עד לדיוטא התחתונה ביותר. זה הווארט של כל השיחה.

האמונה ב"משה עבדו"

הכי עמוק, צריך שיעור שלם בשביל זה – מה ההבדל במדרגת האלקות שצריך לגלות כדי לתקן את הערב רב לעומת מדרגת האלקות שצריך לגלות בהיותנו "מאמינים בני מאמינים" ויורשים את האמונה מאבותינו הקדושים. כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[סח] – על ידי משה עבדו[סט], כל הענין של משה הוא להחדיר ולגלות דרגה יותר עמוקה של אמונה בה'. כך מפרשים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". יותר מאשר יהודי מאמין בכחות עצמו. כל זה דוקא על ידי שהוא מקבל – אפילו נגד צו ה' – את הערב רב, עם כל הסיכון ויודע מה עלול לקרות ומה יקרה ודאי. הם חוטאים והוא יורד איתם, הכל כדי להעלות אותם.

איך להסביר בטוב טעם ודעת את שתי המדרגות באלקות – זה היֹפי של השיחה בסוף. נגיע לזה, אבל היום רציתי שנעבור רק על מבנה הפסוקים. על הלימודים כאן.

"גר שנתגייר"

[יש נפש אלקית לערב רב? הם מתחילים להיות שייכים לה מתי שהוא?] כשהם מתגיירים הם מקבלים, או בפנימיות או במקיף. [מה הכונה מקיף? כל הנר"נ שלהם במקיף?] "גר שנתגייר"[ע] – אפילו לפני שהוא מתגייר הוא נקרא גר, לא 'גוי שנתגייר'. הרבי מביא את זה באותה הערה שהוא מסביר מהי המדרגה של הערב רב. הוא אומר שגם לפני כן הוא גר. הוא מביא זאת מהחיד"א[עא], חידוש של החיד"א שכותב שגוי שעתיד להתגייר הוא כבר גר. [זו הלשון בהלכה, במשנה] הוא מדייק את לשון חז"ל[עב]. החיד"א מדייק את הדיוק "גר שנתגייר" ולא 'גוי שנתגייר'.

כך גם לגבי הערב רב – יש להם פוטנציאל של יהודים והוא קיים אצלם בפנימיות. כשהוא אומר כאן פנימיות הוא מתכוון לפנימיות נעלמת, שהיא גופא נקראת מקיף. כמו הניצוץ שמחיה את ג' הקליפות, הוא לא בפנימיות, הוא במקיף, אבל הוא מחיה אותו בהעלם.

"מי אשר חטא לי" – הערב רב ולא בני ישראל

אני רק רוצה שנגמור את מבנה הפסוקים: היו שם ג' מיתות: סייף, "ויפֹל מן העם"; מגפה, "ויגֹף הוי' את העם, זה כתוב לאחר "לך נחה את העם". כתוב "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי" ואחר כך כתוב "ויגֹף הוי'". המיתה האחרונה היתה מגפה, עדים בלי התראה. קודם היה "וישק את בני ישראל". הוא לא השקה אותם בגלל שלא היו סוטות, כמו שאמרת קודם, היו רק שפחות.

הרבי מדייק עוד דיוק: משה רבינו התפלל לה' "ואם אין" – אם לא תסלח להם – "מחני נא מספרך אשר כתבת". מה ה' ענה לו? "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי"[עג]. פשיטא שזה הולך רק על הערב רב. זה עוד דיוק חשוב בספור העגל. [את זה הרבי אומר?] כן.

קודם כל, מה זאת אומרת? משה רבינו שהתפלל עד כדי מסירות נפש, "ואם אין", אם אתה לא סולח להם, "מחני נא" – יוצא שהוא התפלל בעיקר על הערב רב. עיקר התפלה שלו היה על הערב רב, והקדוש ברוך הוא אומר לו "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" – זה לא אתה, זה הם, הערב רב.

עוד דבר שלא כתוב כאן: למי יש רעיון למה מוכח ש"אמחנו מספרי" לא יכול להיות בני ישראל? איזו הוכחה פשוטה ש"אמחנו מספרי" לא יכול להיות נאמר על אף יהודי מיוחס? ישראל ראשי תבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[עד] – תורה בלי אות פסולה. הוא גם מביא בשיחה שששים ריבוא היהודים הם רק המיוחסים, בני אברהם יצחק ויעקב, לא הערב רב. אבל כנראה שהיו עוד כמה אותיות בפונטציאל... אבל "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" – אפשר למחות אותו מהספר, לא נורא... [ראשי התיבות של הפסוק "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" שוות 120, עמי]

[משמע שהכוונה היא רק לערב רב, כי כל מי שחטא הוא הרג] לא הוא הרג. הוא השקה אותם. מי שהיה בלי עדים ובלי התראה הוא השקה. מי שהיה עדים בלי התראה מתו. [כולם מתו] כולם נמחו. רק רציתי לדייק עוד שמי שה' אומר עליו "אמחנו מספרי" הם רק הערב רב, בגלל שבאמת עליהם אפשר לומר "אמחנו מספרי". [זה לא נאמר על העולם הבא?] העולם הבא הוא גם התורה. [כשאתה מדבר על העולם הבא, מה משנה אם הוא מת. אם הוא נמחה או לא נמחה זה שייך לעולם הבא, לא רק לעולם הזה.] אולי.

"וביום פקדי ופקדתי" – אלו שלא מיחו

עוד דיוק ממה שיוצא מכאן: נאמר כאן "וביום פקדי ופקדתי" בהמשך לפסוק "ועתה לך נחה את העם". "העם" הולך על בני ישראל, וממילא גם "וביום פקדי ופקדתי", אבל כל בני ישראל, כל אלו שחטאו, מתו – אז מה הכוונה "וביום פקדי ופקדתי" ביחס לבני ישראל? הרבי אומר שהכוונה לאלו שלא חטאו בעצמם אבל גם לא מיחו נגד החוטאים. כל בני ישראל, להוציא שבט לוי, אשמים בכך שלא מיחו, אפילו מי שלא חטא. אם כולם היו מתקוממים זה היה משהו אחר.

על כך כתוב "וביום פקדי ופקדתי". [על בני ישראל האמיתיים?] כן. ["ופקדתי" זוהי לשון גאולה] בסדר, זה פירוש למעליותא. כתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", זה הפשט של הפסוק. הרבי אומר ש"חטאתם" היא שלא מיחו.

"לך עלה מזה" – עליה מחטא העגל

"לך עלה", העם עשו תשובה והיה להם עליה "מזה", מחטא העגל. הוא גם מדייק בפסוק האחרון "לך עלה מזה" מהמצב, מהחטא העגל, "לך עלה מזה אתה והעם". איך אפשר לעלות "מזה" מהחטא? רק אם אתה חוזר בתשובה. לכן הוא אומר שמהמלה "מזה" מוכח שהם עשו תשובה. אם יש באמת תשובה גם הערב רב עולה, לא סתם עולה אלא ביתר שאת וביתר עז.

תשובה – השגה נגד מי חטאתי

[עזיבת חטא היא תשובה תתאה?] לפי גילוי האלקות שנתגלה נבין את מושג התשובה שיש כאן. על פי פשט כל תשובה היא תשובה תתאה. אבל איך שמוסבר פה יש אור גדול, התגלות מיוחדת בתשובה הזו. צריכה להיות תשובה שראויה להתגלות הזו, או שהיא מעין ההתגלות.

מהי תשובה עילאה? בינה. לא רק עזיבת החטא היא בינה. בהחלט יש כאן השגה מיוחדת בתשובה הזו. צריך להשיג אלקות באופן שלא השגתי קודם. כמו שרבינו סעדיה גאון אומר[עה] מהי תשובה – בכלל היא להשיג נגד מי חטאתי. אם הייתי מכיר אותך אתמול כמו שאני מכיר אותך היום לא הייתי יכול לחטוא. עצם חידוש ההכרה הוא התשובה. על שם החידוש הזה אמר הבעל שם טוב פעם[עו] שהוא גלגול של רבינו סעדיה גאון.

יש סיפור שרבינו סעדיה גאון כותב – הוא הראשון שאומר כך – שעיקר התשובה ועבודת ה' היא יום-יום להכיר את ה' יותר ומה שעשית אתמול הוא תמיד לחטא יחשב. בגלל שאם הייתי מכיר אותך אתמול כמו שאני מכיר אותך היום לא הייתי מתנהג אתמול כמו שהתנהגתי, לא משנה מה. [הבעל שם טוב אמר על זה?] ביחס לחידוש של רבינו סעדיה גאון הבעל שם טוב פעם אמר שהוא – הבעל שם טוב – גלגול של רבינו סעדיה גאון.

ודאי שבכל תשובה ישנה השגה, זה העיקר. אם אתה רוצה לקרוא להשגה המחודשת הזו תשובה עילאה – נקרא לה תשובה עילאה. ודאי יש בתשובה השגה חדשה של אלקות. מי שאין לו את ההשגה הזו הוא ודאי פוסל את הערב רב.

עליה בהשגת אלקות – תיקון הערב רב

מה יצא לנו מכל השיחה? למי שרוצה להישאר עם השגת האלקות הקודמת שלו יש בעיה עם הערב רב, הוא צריך לפסול ולהוציא אותם. אבל מי שיכול בעצמו, כמו משה רבינו, שבעצמו מוכן להתעלות להשגה יותר גדולה מהו ה', מיהו ריבונו של עולם – גם את הערב רב אפשר להעלות איתו. [אדם שמציב את ה' בכחות העצמיים שלו, אם הוא משתף את הערב רב – זה בצורה שלילית] טוב, זה מה שצריך להסביר כאן, זו בדיוק השיחה, להסביר איך הרבי מסביר את זה.

הרבי יסביר כאן שאם באמת נשיג את ה' כמו שהוא רוצה מתוך הבעיה של הערב רב, כמו בעיה מעמידה את האדם לקיר עם ברירה – או שתשיג אותי אחרת או שאתה נלחץ פה על הקיר. הנסיבות של החיים, של המציאות, לוחצות את האדם לקיר – או שתשיג אותי אחרת או שאתה 'פאר פאלען', אתה אבוד. אם אתה אבוד אתה מתחיל להזות הזיות, ערב רב כאן וערב רב כאן, אתה מוציא את האקדח ומתחיל לטפל בשטח. אבל אם אתה יכול מתוך הלחץ הזה של הנסיבות שבמציאות להתעלות לדרגה יותר גבוהה של השגת האלקות, מי זה ה' – הכל משתנה. "לך עלה מזה אתה והעם" – "העם" שם בסוף הוא הערב רב.

[הם עולים ממילא?] לא,מ הם חוזרים בתשובה וכמובן שהתשובה שלהם צריכה להיות עם ההשגה. הם חוזרים בתשובה בזכות משה רבינו. ערב רב הם עסק של משה רבינו. משה רבינו יכול לגלות כזו מדרגה של אלקות שתשפיע גם על הערב רב לחזור בתשובה.

אתגר הקליפות בפני הצדיק

נאמר בצורה אחרת: לפעמים אומרים שהאנשים הכי חשובים לרבי הם ה'מתנגדים', בגלל שהם מכריחים את הרבי להיות 'עצמי'. בלי מתנגדים העצמיות – מדת הנצחון – לאמתגלה, כמו שכתוב ב'באתי לגני'[עז] על נצחון הקליפה. העצמיות, לנצֵח, לא תתגלה אף פעם בלי מתנגד. לכן מי שעושה את הטובה הכי טובה לרבי הוא המתנגד. זה ווארט אחד. לפי זה, מי כביכול הוציא מהרבי את המשיחיות? ה'מתנגדים'. הם הוציאו לאט לאט, אבל הוציאו. זה דבר אחד.

יש משהו אחר: יש אנשים שמוציאים מהרבי את העצמיות לא בגלל שהם מתנגדים לרבי, הם גם מתנגדים לה'. יש אחד שמתנגד לה', לעם ישראל, לארץ ישראל – הוא מוציא את העצמיות מהרבי, בגלל שרק הרבי יכול לתקן אותו, רק אם הוא יגלה פן חדש של אלקות בעולם. מישהו אחר שלא מסוגל לגלות אלקות ברמה גבוהה צריך לסלק אותו.

קליפות למיניהן הן אתגר בפני צדיק. ככל שאתה צדיק יותר גבוה הקליפות הן אתגר יותר גדול. זה כל הווארט. אם אתה צדיק פחות הקליפות הן לא אתגר בכלל. הן אתגר לגמור, לסלק אותם כמה שיותר מהר.

[מה בין זה שלא ברמה של צדיק שצריך לסלק אותם לבין הצדיק?] ההבדל, מה שאמרת עכשיו, הוא בדיוק מה שהרבי כותב: הוא אומר שמי שאינו צדיק ורואה בקליפות אתגר הוא רואה בהן העדר המציאות. עכשיו אנחנו מתחילים להסביר את העיקר, את הסוף. כאן כתוב בסוף שמי שאינו צדיק רואה ברע העדר המציאות. כמו מתנגד. אם הוא תופס את הקליפה כהעדר – העדר דוחים, מסלקים. הוא לא כלום, לא שום דבר. אם אתה תופס ערב רב כהעדר ה'יידישקייט' – אין פה יהודי, הוא העדר, אין פה כלום בעצם. אם הוא העדר ודאי שקל לסלק אותו. לא רק קל, אין מה לעשות איתו, רק לסלק אותו.

אבל הצדיק רואה בדבר הכי גרוע, גם ב-ג הקליפות הטמאות לגמרי – זה החידוש כאן – את הכונה האלקית, זוהי לשון הרבי כאן. זה לא הוא בכלל, אבל יש כאן איזו כונה אלקית, אתהפכא. כל מה שהוא רואה הוא לא את הרע, רק את הכונה. הכונה היא אתהפכא. כך הוא מתייחס וכך הוא פועל עליו.

איך שני המבטים משתלשלים משתי בחינות של אלקות – זו החסידות העמוקה שיש כאן. נשאיר את זה לפעם הבאה.

תשובת גוים

[למה צריך ערב רב? למה לא מספיק גוים?] גם התשובה של גוים היא חידוש. אבל כמו ששאלת קודם על תשובה תתאה ותשובה עילאה – גוי לא יכול להשיג השגת אלקות עד הסוף בתשובה שלו. בתשובה של הגוי אין אתהפכא גמורה, הוא לא יכול להפוך את העבר. מה שכתוב על תשובה מאהבה, שהיא כמו תשובה עילאה, ש"זדונות נעשות לו כזכויות"[עח] – זה רק ליהודים. גוי לא יכול לעשות מהזדונות זכויות.

[מה זה גוי? גר שנתגייר?] גר שנתגייר הוא יהודי. [אז מה זה גוי?] כמו אנשי נינוה שקוראים עליהם ביום כפור. הם חזרו בתשובה. כתוב[עט] שהתשובה שלהם היא פלא, אבל היא לא הופכת למפרע את הזדונות, בגלל שהם "בהמה רבה"[פ], אין שם גילוי אלקות. רק יש סליחה מכאן ולהבא, כמו תשובה תתאה, תיקון המעשה. אבל הערב רב יכולים להגיע לאתהפכא גמורה, גם למפרע, להתעלות לגמרי.

שב"כניק בחדר גרוע מערבי בחזית

[יוצא שהערב רב הם קצת יותר יהודים מסתם גוים. אז בעצם הצדיק האמיתי יראה דוקא בגוים את שיא הכונה האלקית של אתהפכא, או איזו כונה אלקית שלא תהיה אצלם] כשיש אויב בחזית ויש נטע זר, כמו שאומרים, אויב מרגל אצלך – מי יותר גרוע? אומרים שהמרגל יותר גרוע. כמו הסיפור של רבי נחמן[פא]. אף על פי שאותו מרגל – אם הוא ראוי להיות מרגל טוב – בדרך כלל הוא אחד שבאמת גדל אצלך. אם זה איזה ערבי שישלחו לכאן – נכיר אותו מיד. מתי לא נכיר אותו? כשהוא אחד משלנו, שב"כניק כאן בחדר, כמו שדברנו שהוא הערב רב. מי ששתול כאן בחדר, זו המנטליות כשמחפשים ערב רב. הוא יותר גרוע מאויב בחזית שרואים.

ה' רוצה שנתווכח איתו

[למה מתייחסים למשה כחוטא כשהוא מכניס את הערב רב?] בגלל המדרשים שהבאנו פעמים קודמות – לא יודע אם היית פה – יש כמה מדרשים שכותבים בפירוש שאצל משה זה לא כמו במרגלים שאצלם כתוב "'שלח לך' – לדעתך אני איני מצוה"[פב] – כאן יש מדרשים[פג] שאומרים שה' אמר לו לא לקבל אותם והוא עבר וקיבל אותם, הוא חטא. [אם זה אתגר בשביל משה להכנס ולהוציא יקר מזולל, מתוך ג' קליפות הטמאות, למה לה' אין חשש שהוא ירד?] יש לו, אבל הוא אומר שזה שייך רק אם תעבור את דברי... גם ה' רצה שמשה לא ישמע לו, אז מתחיל הסיפור... כמו הקופסא הסגורה של כתבי הבעל שם טוב שהיתה אצל אדמו"ר הזקן שכתב עליה שמי שיפתח אותה יהיה מוחרם בשני עולמות. היא נשרפה ואז אדמו"ר הזקן הצטער שאדמו"ר האמצעי לא ראה אותה. אחר כך הוא התבונן ונחה דעתו שמסתמא 'בערלה איז געזען', מסתמא בערל'ה, הבן, ודאי ראה, הוא לא השגיח בחרם שהיה כתוב שם.

"גדולה עבירה לשמה" שהופכת ל'לכתחילה'

יש מושג "עבירה לשמה" – "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"[פד]. זו בכלל סוגיא גדולה בפני עצמה. החקירה כאן היא האם ב"עבירה לשמה" היה אפשר להשיג את התועלת שלה דרך מצוה, או שהיא חייבת להיות "עבירה לשמה". אפשר לומר ש"עבירה לשמה" היא בדיעבד, צריך לעשות משהו ואפשר לעשות אותו רק דרך עבירה ואז "עבירה לשמה" גדולה ממצוה שלא לשמה. אבל אולי היא גם לכתחילה, אולי יש דברים שחייבת להיות בהם "עבירה לשמה", שלא יתכן אחרת. יש לנו מאמר שלם[פה] על הדבר הזה, "בכל דרכיך דעהו"[פו]. [המסקנה שם היא שיש דברים כאלו?] צריך לקרוא שם. מהשיחה כאן משמע שיש.

[מאד מפחיד שאם אדם רואה שמשה הוא נציג ה' בעולם והקב"ה כביכול עסק בחטא בזה שהוא ברא את העולמות...] על זה כתוב "תנו עלי כפרה שמיעטתי את הירח"[פז]. חטא הוא צמצום, חלל. הצמצום הראשון הוא חטא, חסר.

[באמת הצמצום הראשון הוא לא לכתחילה, הוא בדיעבד. חייבים אותו בשביל שיהיה מקום פנוי בשביל האחרים] כתוב[פח] שכל המושגים בדאורייתא של לכתחילה ודיעבד הם רק ב'קדשים'. כל התורה כולה היא רק לכתחילה, אין דיעבד בתורה, חוץ מ'קדשים'. בקרבנות, דוקא בקֹדש, יש דיעבד. מה הכונה? בקֹדש הדיעבד הוא לכתחילה. יש דיעבד שהוא מה שהתורה אומרת, הדיעבד מוכרח. מה כונה שהוא בתורה? מחויב המציאות. דבר שהוא לא 'קדשים' אין מחויב המציאות בדיעבד. דוקא ב'קדשים' – זהו פלא – יש דיעבד שהוא מחויב המציאות. ברגע שיש בתורה כזה סעיף, אתה יכול להיות בשקט בסעיף הדיעבד הזה, הוא קיים.

[זה לא כמו משה רבינו] משה רבינו נותן כל התורה כולה, צריך להמחיש גם את הדיעבד, הוא חלק מהתורה. הדיעבד הוא חיובי, מצוה. ב'קדשים' הדיעבד הוא קיום מצוה בדיעבד, לא עבירה. אנחנו רק עושים השלכה שגם "עבירה לשמה" הופכת בדיעבד להיות לכתחילה.

לימוד "עבירה לשמה" מהאמהות

באותו מאמר הסברנו שהמקור בתורה ל"עבירה לשמה" הוא עבודת האימהות. באריכות, כל סיפורי האמהות הוא "עבירה לשמה". כל "עבירה לשמה" לומדים מנשים בכלל. אמהות נוהגות בדרך של "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה". האבות יותר עם ראש מרובע, רק מה שכתוב.

כתוב, יש מאמר חז"ל "משה זכה לבינה"[פט], הוא זכה להיות כמו האמהות, שם "גדולה עבירה לשמה", "לכתחילה אריבער"[צ]. [גם המעשה של אהרן היה עבירה לשמה?] עם העגל? כן, נכון. גם אהרן הוא מצד אמא. משה רבינו לא סבל את חטא העגל, מה שאהרן עשה. שם משה היה בבחינת חכמה ואהרן בבחינת בינה, עשה "עבירה לשמה". איפה משה עשה את העבירה לשמה שלו? בקבלת הערב רב. כאן בעגל הוא רוצה להציל אותם.

"מעשה משה נצחי"

אני רוצה לגמור את הפרטים לפני העיקר. עוד פרט שהרבי כותב כאן: "מעשה משה נצחי"[צא] – כל המעשים של משה רבינו נצחיים, זה כבר דברנו. ממילא שהוא מקבל את הערב רב זה גם נצחי, הוא לא יכול לוותר, משה רבינו לא חוזר בו. זה הסימן שאמרנו, שאם עכשיו הרבי אומר ללכת על יריחו, סימן מובהק שהיא תשאר. הרבה אמרו למה הרבי בזמנו לא אמר ללכת על ימית? על ימית הרבי לא אמר ללכת. היו יחידים שהלכו, אבל לא היתה פקודה מהרבי לעשות ישיבה או משהו בימית, בכלל. [היה שם בית חב"ד] אנחנו עשינו את זה על דעת עצמנו, זה לא היה צו של הרבי. אם כי שהיו המון שיחות שאסור להחזיר את סיני, זה פשיטא. אפשר לצעוק מליון פעמים שאסור להחזיר, אבל לעשות שם מעשה, נחלה כדי להשאיר את סיני בידינו – בסיני הרבי לא עשה את זה.

בעית הגבעונים בדורנו – הערבים

את "באבֹד רשעים רִנה"[צב] דורשים דוקא על הגוים. אבל בסיפור של הגבעונים שהזכרתם קודם, אחרי שיהושע נשבע בטעות לגבעונים הוא היה צריך במסירות נפש להגן עליהם. אילו היה יודע שאלו כנענים מיד היה מקיים בהם את מצות התורה "לא תחיה כל נשמה"[צג], "החרם תחרימם"[צד]. ברגע שהוא נשבע להם, הכניס אותם לעם ישראל אפילו בטעות, ברמאות, הם רימו אותו, לא כמו משה רבינו שידע מה לפניו וקיבל אותם בכונה, יהושע הכניס את הגבעונים לעם ישראל בטעות גמורה, הם רימו אותו. אף על פי כן הוא מגן עליהם במסירות נפש. יהושע שולח את הצבא שלו למסור את הנפש על הגבעונים, להציל אותם מפני הגוים, שבעת העממים האחרים.

מה רואים משם? ברגע שנכנס מישהו כזה לעם ישראל, אפילו בטעות וברמאות, יש מסירות נפש עליו להשאיר ולהציל אותו. תכלית הכונה האלקית גם משתנה, רק שהכל ידוע מראש, מה שיהיה בסוף.

אם אנחנו נוקטים את הפשט של "באבֹד רשעים רִנה", גם בחסידות כתוב שהפשט הוא שאיבודו זהו תיקונו, "לא תחיה כל נשמה" – אפילו בחסידות יש דבר כזה, שיש קליפות שצריך לאבד, זהו תיקונו ו"באבֹד רשעים רִנה". אבל זה רק כשאומרים זאת לגוים. ברגע שהגבעוני נכנס לעם ישראל כבר לא אומרים "באבֹד רשעים רִנה", זו בעיה.

מה הבעיה היום של המדינה? הם רואים בערבים כאן בארץ כמו את בעית הגבעונים, כאילו שזו בעיה אמיתית. הם פה ואנחנו אפוטרופוסים עליהם, לא יכולים לגרש או להרוג אותם, נשבענו להם איזו שבועה, לא יודע מה, ועכשיו יש לנו בעיה מה עושים איתם. המנטליות בתורה של 'יש לנו בעיה מה עושים עם נטע זר' היא בעית הגבעונים. שם הפתרון הוא לעשות מהם שואבי מים וחוטבי עצים. [הגבעונים שם לא זרקו אבנים על היהודים?] כן, אם לא היו מכניעים אותם מהרגע הראשון כנראה שגם שם היתה אינתיפאדה. אם היו מספיק חכמים להכניע אותם ברגע הראשון לא היתה אינתיפאדה אחת, לא ביקשו אטונומיה. אם היו נותנים להם קצת להרגיש טוב – זה מה שהרמב"ם פוסק[צה] שאסור לתת מינוי, אפילו לגרים.

שוב, אני אומר שאותם גבעונים, אם לא היו מכניעים אותם חזק ודאי שגם מהם היתה אינתיפאדה בסוף, מסתמא. אבל הבעיה במנטליות היום היא שמתייחסים לערבים כאן כמו לגבעונים. אפשר לומר בדרך אפשר, שההצדקה הרחוקה ביותר היא רק שהסבה היא היות ויש הרבה ערב רב של דם יהודים בתוך הערבים. [בתוך מה?] לדאבוננו היום, בתוך הערבים כאן בארץ, יש הרבה דם יהודי. כך אומרים, על כל פנים. אומרים שיש כפרים ערבים שלמים עם דם יהודי. [נישואי תערובת?] כן, מנישואי תערובת. יש ליד חברון איזה כפר כזה. שליש אתה אומר? אני שמעתי שכל הכפר שם יהודים.

היום אנחנו רוצים לעשות מצע של מלכות ישראל בשטח, מצע אמיתי שיתקבל על העם. שואלים אותך 'מה אתה עושה עם הערבים פה?'... המדינה, על כל מפלגותיה רואה בערבים בעיה קיימת שאין לה פתרון פשוט. למה? בגלל שרואים בערבים כמו ערב רב. אתה יכול לומר שמי שהוא ערב רב – הרי תמיד אדם משליך את עצמו על הזולת – כך הוא מתייחס לגוים גמורים, במיוחד אלה שבארץ, ערבים, הם סתם ערב. הערב רב שבנו דומה לו, דומני שכולם ערב רב. כך היא המנטליות של ערב רב – יש פה בעיה, נטע זר ואי אפשר לעשות איתם שום דבר, לא להרוג אותם, גם לא לגרש אותם. צריך להתמודד עם הבעיה ולא יודעים איך. זו השלכה של מנטליות הערב רב.

אבל אם הערבים הם לא הערב רב – קל מאד לפתור את הבעיה, כמו שהרבי אמר אחרי ששת הימים 'תן לכל אחד 10 לירות'. היום זה לא פשוט, כמו שאמרנו שברגע שאתה מרים אותם קצת [לא רק בגלל זה, כל מי שיש לו קשר לדם יהודי שנשפך צריך למצות איתו את הדין, לא לתת לא 10 לירות] זה ודאי, זהו דבר שמתקבל על דעת כל העולם כולו.

סיכום

שוב, הרבי לומד קל וחומר מהמשכן לערב רב: אם המשכן הוא "מעשה ידי משה" ולכן הוא נצחי, כל שכן הערב רב, שגם הם מעשה ידי משה הרבה יותר מאשר המשכן. הקריאה היא ששלימות התיקון של חטא העגל היא לא איבוד הערב רב אלא תיקונם, עלייתם. מה שיוצא מכל הפרשה הזו, הוא שתיקון חטא העגל הוא להעלות את הערב רב ולא לאבד אותו. זהו מוסר ההשכל של פרשת חטא העגל.

בסדר, עד כאן. מכאן מתחילה החסידות, המדרגות באלקות שיש כאן.