1

כ"ח טבת ע"ו –כפ"ח

שיעור מסכת כתובות פרק ששי (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נלמד ניגון חדש.

מי שיש לו גמרא לפתוח בסוף פרק ששי, נעשה סיום על "מציאת האשה":

משנה: המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום.

נושא המשנה הוא מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, זוג שמאד שכיח במשנה שיש מחלוקת ביניהם. לפי הקבלה רבי מאיר הוא חכמה ורבי יוסי הוא מלכות ולפי הלכה פוסקים כרבי יוסי כי "נמוקו עמו", חוץ מזה שהוא המלכות, שוה לכל נפש, ורבי מאיר לא עמדו חכמים על סוף דעתו. כאן יש יוצא מהכלל גדול, שאף על פי ששמואל אומר שהלכה כרבי יוסי מכיון שרבי נחמן אומר שהלכה כרבי מאיר הלכה כמותו, כך אומר הרי"ף. אומרים שהסבה שכאן חולקים מהכלל היא הטעם. אם כן, יש בסוגיא הזו משהו משיחי, שפוסקים לפי טעמים ולא לפי הכללים. בעולם הזה יש כל מיני כללים, ובאיז'ביצא ההליכה לפי כללים היא גריעותא. משיח כבר נקרא יוצא דופן והוא בא לדרוש טעמי תורה. לא רק טעמי תורה של תושב"כ, סוד הטעמים בטנת"א של התורה, אלא בכלל לגלות את הטעמים שהם פנימיות התורה. ממילא גם הפסיקה הלכה למעשה תהיה לפי טעמים. כאן זו דוגמה שנגד הכלל פוסקים כמו רבי מאיר בגלל הטעם שלו. מה הטעם שלו? טעם שכן אפשר להבין, אף על פי שבדרך כלל לא עומדים על סוף דעתו של רבי מאיר. טעמו הוא כלל גדול בחז"ל שנקרא "מצוה לקיים דברי המת". אם כן, זהו נושא הסוגיא כאן, בסוף פרק ששי במסכת כתובות, האם אומרים או לא אומרים "מצוה לקיים דברי המת". לפי תוס' רבי יוסי חולק לגמרי על רבי מאיר ואומר שלא אומרים "מצוה לקיים דברי המת". אך היות שאנו כן מקבלים סברא זו, זהו יסוד – יסוד של רבי מאיר, הוא בעל היסוד הזה, וצריך להבין למה דווקא לו יש כזה יסוד – לכן כאן פוסקים כרבי מאיר.

לא ברור שכולם מפרשים בפשיטות כמו התוספות, שרבי יוסי חולק על עצם היסוד. לכן היסוד הזה נאמר בשם רבי מאיר, אבל לא כתוב בפירוש שרבי יוסי חולק עליו. הרי לרבי יוסי במשנה יש טעם בפני עצמו. הוא אומר שאם השליש כבר היה קונה את השדה והשדה היה בידי האשה הוא היה יכול למכור אותה, לכן גם עכשיו הרשות בידיה. זו סברא של רבי יוסי, לא כי הוא אומר שאני חולק עליך, רבי מאיר, בעצם האמירה של "מצוה לקיים דברי המת", אלא שכאן, במקרה הזה, יש לי סבה אחרת. לכן אומרים שכנראה יש פה מחלוקת בין רש"י לתוס', שהתוס' אומרים שלרבי יוסי אין את היסוד של "מצוה לקיים דברי המת", חולק על הטעם. נקרא את התוס' הקטן בסט, ב:

הא מני ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת - אבל לרבי יוסי לית ליה [כך פשוט לתוספות.] ותימה אי לית ליה למה ליה למימר לא יהא אלא שדה ולמיתלי טעמא בהאי [למה הוא צריך להביא טעם אחר במשנה? פשוט שאם הוא חולק על רבי מאיר, ואין מצוה לקיים דברי המת, אז שומעים לאשה ולא למה שהאבא אמר לשליח.] תיפוק ליה משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת [תוס' לא חוזר בו מכך שלפי רבי יוסי אין "מצוה לקיים דברי המת", ומתרץ:] ושמא לדבריו דרבי מאיר קאמר.

יש עוד תוס', בדף ע, א, שנאמר בעל פה. הוא אומר שהכלל, אותו פוסקים כרבי מאיר, "מצוה לקיים דברי המת", הוא לאו דווקא בשכיב מרע אלא גם בבריא. הסוגיא הזו, בסוף פרק ששי של כתובות, היא גם בסוף פרק ראשון של גיטין – כדי ללמוד בעיון צריך ללמוד שניהם. שם ברור בגיטין שהמצוה לקיים דברי המת היא גם שאמר כשהיה בריא, ולא מדובר בשכיב מרע. הוא היה בריא אולם, ואמר כך וכך לעשות עם הכסף, מצוה לקיים מה שהוא אמר. הוא מדמה את שני הדברים האלה ואומר שעיקר הסוגיא הוא מה ההבדל ביניהם. יש שני כללים, כלל של רבי מאיר ש"מצוה לקיים דברי המת", וכך פוסקים, ועוד כלל ש"דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי". שאם שכיב מרע לפני שנפטר מחלק את הנכס איך שהוא רוצה, גם בלי קנין פורמלי שחל על פי דין תורה חז"ל תקנו – עם אסמכתא מפסוק, אך תוס' מסבירים שרק אסמכתא ולא מדאורייתא – שמה שהוא אומר "ככתובים וכמסורים דמי". למה תקנו תקנה זו? שלא תטרף עליו דעתו. שאם האבא יאמר איך הוא רוצה לחלק את הכסף והוא חושב שהיורשים לא יקיימו את דבריו הוא יצא מדעתו לפני שהוא נפטר. חז"ל מאד דואגים, עד כדי כך שעושים תקנה חמורה, כדי שלא תטרף דעתו של האבא – שמה שהוא אומר כשהוא שוכב על ערש דוי הוא ככתוב ומסר. הפשוט הוא שעשו מזה דין קנין, "כתוב ומסור" היינו קנוי – אף על פי שמדין תורה אין פה קנין. התוס' שואלים מה ההבדל בין שני הדברים, שאם הכלל הוא כרבי מאיר ש"מצוה לקיים דברי המת" מדוע זקוקים לתקנת מתנת שכיב מרע. אומר רבינו תם "דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש" – צריכים את דין "דברי שכיב מרע וכו'" כי לא כלול ב"מצוה לקיים דברי המת", שחל רק כאשר הוא השליש ממש ביד שליש ופקד עליו. יש כאן שני דברים בתוס' – שהוא גם הוציא את הכסף מרשותו וגם ייעד אותו למטרה מסוימת – ורק אז אומרים ש"מצוה לקיים דברי המת". אבל אם הוא לא הפקיד ולא אמר בפירוש – ושיטת הרמב"ן שב"מצוה לקיים דברי המת" הוא צריך לומר בלשון צווי –לא חל. במקרים האלה צריכים את "דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי", שאמורים דווקא בשכיב מרע (בעוד "מצוה לקיים דברי המת" גם בבריא). אלה דברי רבינו תם, ולא רואים על הדף מי שחולק, אבל חולקים עליו. הרמב"ן חולק ואומר ש"מצוה לקיים דברי המת" אפילו שהוא לא השליש.

[הביאו וודקה אחרי הבירה.] כדי לצאת ידי ספק – לחיים.

יש כאלה שכותבים בפשטות שמצוה לקיים דברי המת אמור רק בדיני ממונות ולא נוגע לשום דבר אחר. מאד מצוי, והמפרשים מציינים זאת, שלפעמים אבא עושה שידוך לפני שנפטר – אומר לבת שלו תתחתני עם הבחור הזה. אם האבא חי זה יותר קל – היא לא חייבת. לא ראיתי אף אחד במפרשים כאן שמקשר את המצוה הזו לכיבוד הורים – היא משהו בפני עצמו. יש מי שכותב שנקראת "כבוד המת", אך לא נוגע דווקא לילדים – גם חובת השליש לקיים מה שהושלש עצמו. זה נוגע למהות התקנה, האם ליסוד של רבי מאיר יש יסוד בתורה או שרק תקנת חז"ל. לגבי שכיב מרע יש אסמכתא בתורה לתקנה אבל לגבי "מצוה לקיים דברי המת" לא מובא בגמרא שום פסוק. במדרש הגדול כן מובאת אסמכתא, "ויעשו בניו לו כן כאשר צוה" – פסוק לכאורה מיותר בסיום, ומשם לומד מדרש הגדול. שם לא מדובר בחלוקת ירושה. שוב, הפסוק הזה לא מוזכר בש"ס ופוסקים. האם יש כאן איזה קשר למצות כיבוד הורים, ומצוה לכבד במותו, וכאן רואים שיש בחינה שיותר מאשר בחייו. אם האבא אמר שידוך, יש מצוה לקיים דבריו? יש מהרי"ט. בפשטות כתוב שכל היסוד ש"מצוה לקיים דברי המת" הוא רק בדברי ממונות, שהוא אומר מה לעשות עם הכסף, ולפי תוס' הוא צריך להשליש ממש תוך כדי שהוא אומר מה לעשות. אבל המהרי"ט אומר שכולל עוד דברים, אבל רק אם אתה הבן רוצה לרשת את האבא – אם יש דין ירושה. הוא אומר שאם אתה הבן רוצה לקבל ירושה מהאבא והאבא אמר לבן לפני שהוא הסתלק 'תתחתן עם הבחורה הזו', זו עסקת חבילה – אתה מעונין בירושה? אז "מצוה לקיים דברי המת". זו דעת יחיד, דעת המהרי"ט. גם הוא קושר לדיני ממונות, השאלה אם רק דיני ממונות או בדרך של מעין תנאי. הרבי אוהב את הביטוי גלגול שבועה – מגלגלים עליו דרך הירושה. אתה לא רוצה את הירושה? אז לא צריך לשמוע. אבל אם אתה רוצה את הירושה אתה צריך לשמוע לו. שוב, זה לא שייך לשכיב מרע. גם לשכיב מרע יש דין זה, אם הוא משליש, אבל אלה שני דינים. [האם הצד השני צריך לחשוש לדברי שכיב מרע?] נוגע לעוד ענין. יש "מצוה לקיים דברי המת", מה אם הוא גר שאין לו יורשים? זו גם סוגיא. האם המצוה קשורה לכיבוד הורים אז הרכוש הוא הפקר. עוד פעם, הגר צוה לפני שהוא מת מה לעשות עם הכסף, אבל ברגע שהוא מת אין לו יורשים – מישהו זכה מן ההפקר, האם הוא צריך להתחשב במה שהגר רצה? יש מחלוקת האם הדין חל כשאין יורש אלא הפקר.

אחרי ההקדמה הזו נקרא איך פוסק הרמב"ם וגם את השו"ע וגם את הבית מאיר. כתב הרמב"ם בסיום פרק בהלכות אישות (פ"כ הי"ד):

מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא [זו כבר תוספת של הרמב"ם על המשנה.] ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן [לאו דווקא לקנות שדה, כפי שאמר האבא. הפירוש הזה של הרמב"ם הוא לא כפירוש רש"י במשנה: "נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו, תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה". לפי רש"י לא סומכת על הבעל בעינים עוורות, שיעשה מה שרוצה, אלא שהוא יקיים את דברי אבא בקנין השדה מתי שארצה. הרמב"ם מפרש – והשו"ע מצטט אותו – שאומרת שהוא יעשה מה שהוא ירצה. האם סומכים עליה או שמקפידים לעשות מה שהאבא צוה? הרמב"ם פוסק כמסקנת הגמרא אליבא דרבי מאיר. הגמרא אומרת שהמחלוקת רק בגדולה ארוסה – אם היא גדולה נשואה שומעים לה ואם היא קטנה בכל מקרה לא שומעים לה, לדעת כולם, והמחלוקת של רבי יוסי ורבי מאיר היא רק בגדולה ארוסה.] אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה ואם [היא גדולה] עדיין מאורסת יעשה שליש מה שהושלש בידו [כדברי רבי מאיר.] ואם עדיין קטנה היא אפילו נשאת אין שומעין לה אלא יעשה השליש כמו שצוה האב.

[כשהיא נשואה אין מצוה לקיים דברי המת?] אומרים שהוא לא העלה על דעתו שברגע שהיא נשואה גם תקיים. הבעל אוכל פירות אז ברור שכעת כבר היא לא צריכה לשמוע לאבא. התוספות אומרים על הרש"י שלא דק, ויש ב"ח שמתרץ אותו באריכות.

אומר המגיד משנה:

מי שצוה ליתן לבתו וכו'. שם (דף סט ע"ב) משנה וגמרא [בסוף פרק "מציאת האשה".] ונחלקו ר' מאיר ור' יוסי בגדולה שנתארסה [כמסקנת הגמרא.] ופסק [רב יהודה בשם] שמואל [שבדרך כלל הלכה כמותו בדיני.] כר' יוסי דאמר הרשות בידה ו[רבא בשם ]רב נחמן [שגם עליו כתוב שהלכה כמותו בדיני.] פסק כר' מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת [כך כתוב ברי"ף והרמב"ם פוסק אחריו וגם הרא"ש פוסק כך. אבל הקרבן נתנאל על הרא"ש תמה, כי הרא"ש כותב בכמה מקומות שהכלל ש"הלכה כרב נחמן בדיני" היא רק בינו לבין בן דורו, כמו רב ששת, ולא רב נחמן כנגד שמואל ובני דורו. לכן הוא תמה למה פוסקים כאן כרב נחמן כי "הלכה כרב נחמן בדיני". לא ראיתי אומרים, אבל לכאורה לא רק בגלל רב נחמן אלא בגלל רבא בשם רב נחמן. רב יהודה בשם שמואל ורבא בשם רב נחמן, והיות שרבא הוא בכלל מרא דתלמוד בבלי, יתכן שפוסקים הלכה בשל המשקל של רבא. רבא הוא בתראי לרבי רב יהודה, שהוא מדורות ראשונים של האמוראים, והלכה כבתראי. מענין אם מישהו כותב כך, משהו פשוט.] וכל שלא נשאת יעשה שליש מה שהושלש בידו [כאן כותב בפירוש מה שענינו על "נשאת":] אבל נשאת לא עלה על דעת האב להעמיד לה שליש אלא עד שעת נישואין [כפי שאמרנו, האב לא העלה בדעתו שאחרי נישואין לא יעשו כרצונה ורצון בעלה.] ופסקו בהלכות כרב נחמן וכדברי רבינו וכן הסכימו ז"ל. ומ"ש רבינו בין בריא בין שכ"מ לפי שסתם אמרו במשנה ומתבאר בסוף פ"ק דגיטין (דף ט"ו) שמצוה לקיים דברי המת ואפילו היה בריא בשעת מסירה לשליש [כדברי רבינו תם, שצריך למסור ביד שליש, וכנראה הרמב"ם סובר כך.].

נפתח את הרי"ף והר"ן. היות שאנשים רוצים קצת את הפנימיות נאמר משהו בינים. כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", מה מדברים על מתים בכלל? בדור של חיים נצחיים? מה הכוונה "מצוה לדברי המת" בדור שלנו? כתוב "אדם כי ימות באהל", ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". רבי אמתי חי מה הגדר שלו? שהוא מת, שהוא קיים ומקיים את הדבר הזה של "אדם כי ימות באהל", שכבר המית עצמו על התורה, כלומר שבטל את הישות שלו לגמרי. זו שיחה של הרבי, שהוא קיים בעצמו "שוכני עפר", הוא מת. אם יש לך רבי כזה מצוה לקיים כל מה שהוא אומר. [אם השליש? מה זה להשליש כאן?] אנחנו אוהבים את הרמב"ן, שלא צריך שליש, אבל בכל אופן נסביר. יש מת שדווקא מכיון שהוא מת יש לו חיים נצחיים, כך אמר הרבי, ובאחד כזה יש מצוה לשמוע ולקיים כל מה שהוא אומר, ולא רק בדברי ממונות – גם בשידוכים וגם בהכל. גם עוד לא עשינו גימטריא. כמה שוה "מצוה לקיים דברי המת"? ד"פ רמח, היינו שהוא ממוצע כל מלה, אברהם-אברהם-אברהם-אברהם, כנראה שייך לאברהם. אמרנו שבמדרש הגדול מקשרים זאת ליעקב אבינו ובניו, ואם הכוונה לצדיק חי באמת מתאים לו – "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". על כך התחלנו לדבר לפני שבוע. חז"ל עושים הרבה תקנות כדי להשאיר את הנשמה בעולם הזה, השארת הנשמה. "מצוה לקיים דברי המת" על פי פשט היא בחינה של השארת הנשמה. אם עדיין מצוה לקיים את דבריו סימן שהוא עדיין עומד עלי, מצוה לי מה לעשות, ואני צריך לקיים – צריך לראות אותו כאילו הוא עומד פה, נמצא אתי. זה פשט. למה מתאים לרבי מאיר? כי הוא בחכמה עליה כתוב "ימותו ולא בחכמה". בחכמה, אצל רבי מאיר, המת הוא לא בדיוק מת, הוא עדיין חי, כמו יעקב. לכן לומדים זאת במדרש הגדול מיעקב אבינו. [אומרים שרבי מאיר עוד חי?] אומרים שהוא היחיד שקבור עומד, לא שוכב, לכן יש שנים – רבי מאיר של האשכנזים למעלה ושל הספרדים למטה, ומסבירים שפשוט הוא גבוה ועומד, לא שוכב, אז הוא בשתי הקומות. הוא "בעל הנס" – מה הנס העיקרי? קשור למה שלמדנו לפני שבוע ברמב"ם, שהעיקרים האחרונים שלו – ביאת המשיח וכל שכן תחית המתים – הם אמונה בנסים. להאמין בשני הדברים האלה היינו להאמין בנסים, ככה כתוב פשט. יש שתי דרגות של נסים. גם לגבי ביאת המשיח יש שתי דעות, אם "עולם כמנהגו נוהג" או שלא – השאלה כמה הנס מלובש בדרכי הטבע, בלשון החסידות. אם הנס של משיח לגמרי מלובש – גם נוגע לכל מה שאנחנו עושים, כמו בדרך חיים, שרוצים להביא משיח – ודאי שהוא נס. צריך להיות מפוכח, מצד אחד הרבי אומר שמשיח פה והכל מוכן ומזומן, ומצד שני צריך להיות מפוכח. כמו שאני תמיד אומר שכאשר אני נוחת בקנדי ונוסע ל-770 ורואה מה שיש באמצע אני שואל – למקום הזה יבוא משיח?! כל כך חושך בעינים, מה זה אמריקה – סתם מספר חויה אישית – למציאות הזו שייך שמשיח יבוא?! אולי אפשר להרגיש כאן אפילו פה, בארצנו הקדושה... אני מאמין שהוא יבוא, למה? כי אני מאמין בנסים. השאלה כמה הנס מלובש בדרכי הטבע, כמה אנחנו צריכים לפעול בדרכי הטבע. יש משיח שיותר מלובש, משיח בן יוסף, ויש משיח בן דוד, שיותר נס גלוי, והכי נס גלוי הוא תחית המתים, שכלל לא מובן בשכל איך יתכן. מהות הדבר לא נתפסת. כל זה אמרנו כי מדובר ברבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר אמר שהוא בחינת משיח, ומשיח הוא נס. שוב, נס הכוונה השארת הנשמה, ולכן הוא אומר שמצוה לשמוע דברי המת. בכל אופן, יש כאן גם אברהם, כי עולה ד"פ אברהם, ויש גם מלכות, כי עולה ב"פ מלכות. שוב, המדרש לומד מ"ויעשו בניו לו", בגימטריא מלכות, אברהם-אברהם. כלומר, "מצוה לקיים דברי המת" עולה ב"פ "ויעשו בניו לו [כן כאשר צום]". יש פה גם יעקב, "אשר פדה את אברהם", וגם אברהם.

כנראה הכל כי אני רוצה ללמוד כעת רבינו נסים, מאד אוהבים אותו:

מתני': המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא.

והיא אומרת. לאחר שנשאת:

נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי השדה כשארצה כך כתב רש"י ז"ל. [ומעתיק תוספות:] ומה שכתב והיא אומרת לאחר שנשאת לא דייק דבגמרא מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין [לא תלוי בנישואין, שאז רבי מאיר מודה לרבי יוסי. לא נתעכב, אבל תקראו את הב"ח באריכות איך הוא מתרץ את רש"י.].

עוד משהו, לפי מסקנת הגמרא – וגם הרי"ף כותב כך – יש כאן "חסורי מחסרא" וגם המשפט האחרון שייך לרבי מאיר. אם קוראים כמו שצריך יש אריכות של הפסק בין דברי רבי מאיר לבין "רבי יוסי אומר". נעיר רק הערת בינים, שיתכן מאד שכאן יש דוגמה, בנין אב, לגבי כל "חסורי מחסרא". למה המשנה כתבה כך? היא הרי יודעת שיש משהו חסר בנוסח. כאן לכאורה כי רוצים להסמיך את רבי מאיר לרבי יוסי. כאן עוד יותר, כתבו בסוף משהו ששייך לקודם, אז ממש מוכח שיש אינטרס במשנה לומר שעד כאן דברי רבי מאיר ולא לכתוב שום דבר אחר עד האמירה מה אומר רבי יוסי. יש איזו סבה, רצון, כח מניע, להסמיך דברי רבי מאיר לרבי יוסי. לכן אף על פי שאחרי דברי רבי מאיר צריכה להיות אריכות,  משאירים ורומזים זאת בסוף, ועושים מהמשנה בלאגן כזה, שאי אפשר להבין בכלל את הכוונה בלי הגמרא. השאלה נשאלת למה באמת כל כך מעונינים להסמיך את רבי מאיר לרבי יוסי? ראיתי במשנה 51 פעמים של סמיכות רבי מאיר ורבי יוסי, הרבה מאד. במסכת כתובות יש רק כאן, שגם חידוש, כי לפי האחוזים היה מסתבר שיהיה כמה פעמים. במסכת שקלים יש הרבה פעמים, לדוגמה. אם יש ששים מלכות, ששים מסכתות, באמת בערך אחד למסכת, אבל יש יותר קטן ויותר גדול. נעשה גימטריא: רבי מאיר רבי יוסי שוה, מספר מאד חשוב גם בחכמת המספר, עשרים בהשראה, וגם בתורה, "לעיני כל ישראל". לפי הרמז הזה משה עשה-תקן לעיני כל ישראל את יחוד רבי מאיר ורבי יוסי. לכאורה רבי מאיר הוא העינים, "שמאיר עיני חכמים", כנראה שהוא מאיר את עיני רבי יוסי שמייצג את כל החכמים. יש משהו מיוחד בין רבי מאיר, שהוא חכמה ו"לא עמדו חכמים על סוף דעתו" ו"לא עמדו חכמים על סוף דעתו", לרבי יוסי ש"נמוקו עמו", ולכן ככלל גדול הלכה כמותו כנגד חברו. דווקא בין שני אלה, שבסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא", רבי מאיר בראש ורבי יוסי בראש, צריך לחבר.

נמשיך בר"ן:

יעשה שליש וכו'. יקנה השדה ואין שומעין לה [לתת את הכסף לארוס שלה, או אפילו לחכות עד שתנשא ואז לתת לבעלה. כעת, כשהיא ארוסה, השליש צריך לקנות את השדה.]. ומפרשינן טעמא בגמ' משום דס"ל לר"מ מצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה המעות לפי שהוא לא אמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה [כאן כבר חידוש של הר"ן – שמדייק שלא אמר בדרך שלילה. זה הדבר הראשון שנתן לו כאן הסבר פנימי. הוא מדייק שאם האבא היה אומר בלשון שלילה, כמו תנאי כפול, לא לתת לה בשום פנים ואופן אלא רק לתת שדה, לא הייתי צריך להגיע לכלל של "מצוה לקיים דברי המת" וגם רבי יוסי היה מודה:] שאילו אמר כן אפילו בלא טעמא דמצוה לקיים דברי המת אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה אלא הוא מעכשיו זיכה אותה בהן אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת [כאשר לא אמר בלשון שלילה.] נותנין לה מיד ששלה הם לגמרי [עד כאן חידוש שלו, וכעת אומר דברי תוספות:] ומוכח בסוף פ"ק דגיטין [דף טו.] דאפילו במצוה כשהוא בריא כיון שמת אמרי' מצוה לקיים דברי המת.

נחזור למה שהוא אמר: הוא אמר שאם האבא היה אומר יותר בתוקף, בלשון שלילה, לא הייתי נותן לה גם בלי "מצוה לקיים דברי המת". רק במקרה שהוא אמר 'חלש', בלי תנאי כפול אלא רק נתן לשליש במטרה מסוימת, אבל הכסף שלה, זקוקים לכלל של "מצוה לקיים דברי המת". אם המת שלנו הוא רבי, מת-חי, כלומר שקיים בעצמו "אדם כי ימות באהל", מה תהיה פה הסברא של הר"ן? הווארט יהיה שלחכם אמתי צריך לשמוע גם כשהוא לא אומר את הדברים שלו בלי-ספק. המצוה לקיים דברי המת היא גם כאשר הוא משאיר קצת פתוח, היות שהוא מת, בזכות שהוא מת, יש את הדבר המיוחד של "מצוה לקיים דברי המת". מישהו אחר, איזה רב או ראש ישיבה שלא מת בינתים, ותלמיד שלו – או סתם כשלומדים פסיקה – אם הוא לא יסגור את הנושא מכל הכיוונים אפשר למצוא פתח, לעשות לא בדיוק כמו שהוא אמר, כמו שכולם נוהגים בפועל... יש תמיד אפשרות לעשות לא מה שהוא אמר. אבל ברגע שזהו מת למעליותא כבר לא כך, זה החידוש – כמו חסיד לרבי, שומעים אותו בלי להתחכם, בלי לעשות שמיניות באויר איך אפשר... זה מה שהאיר לי תוך כדי הר"ן הזה.

נמשיך לקרוא הלאה:

אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה. וכי מה תועלת לו לקנות אפי' אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה היא מכורה הלכך שומעין לה ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת [כדברי תוספות, אך הם אומרים בודאות והוא אומר שאפשר שזהו הטעם.] אי נמי [לא כתוספות.] אית ליה ושאני הכא משום טעמא דקאמר לא יהא אלא שדה והיא רוצה למכרה וא"ת ואע"פ שהיא רוצה למכרה היאך היא מכורה דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קנה.) שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים [אז למה אומרים שאם היתה רוצה למכור היה מכור? מה פתאום?! הרי כלל גדול שאי אפשר למכור עד גיל עשרים.] י"ל ה"מ בקרקע שהיה מאביו אבל שדה זו אע"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ"מ לא היה מאביו [אפשר להסביר כמו איזה סנטימנט, שהקרקע היתה של אבא, והבן צריך הרבה שיקול דעת לכן אומרים שעד גיל עשרים לא יגע בה. אבל כאן הקרקע לא מהאבא אלא כסף שהוא נתן לקנות, ואז אין את הכלל של גיל עשרים. כעת נגיע לעוד נושא גדול בדין של "מצוה לקיים דברי המת". מה הפנימיות, שכתוב בפירוש בקבלה וגם בחסידות, שלבן אסור למכור בנכסי אביו עד גיל עשרים? (מוחין דגדלות.) לא סתם, אלא שרק אז יש לו מוחין דאבא. מוחין דגדלות יכולים להיות גם של אמא, אבל כאן מדובר במוחין דאבא. למה על פי פשט צריך לחכות עד גיל עשרים? שעד אז עוד לא בקי במו"מ ויתכן שימכור בזול. צריך להבין, אבל היות שמדובר ברכוש אביו רוצים למנוע ממנו טעות בשיקול הדעת. אבל יש משהו יותר פנימי, מה נקרא מוחין דאבא ומוחין דאמא? הפשט בקבלה שמי שיש לו מוחין דאמא – בגיל בר מצוה – או שיש לו מוחין דאבא, בגיל עשרים, הכוונה היא שאני סומך עליו כעת שחושב כמו שאבא שלו חושב. הסוד הזה, היות שהוא כל כך מעוגן בקבלה, הוא דוגמה לדבר שאפשר לאמץ אותו ממש – להכניס אותו לשו"ע, את הסברא הזו, בהסכמת הרבנים כאן... הפירוש הפנימי של מוחין דאבא הוא אומדנא, חזקה, שכאשר ילד נעשה בן עשרים הוא מתחיל לחשוב כמו שאביו היה חושב. עוד פעם, מה רוצים? שמכירת השדה תהיה על דעת אבא שלו. כלומר, שאם אבא שלו היה קיים גם הוא מוכר – לא רק שיהיה רווחי. לפי הפשט השאלה אם רווחי או לא רווחי, אבל לפי פנימיות רוצים שיתקיים כל דין היורש, שעומד במקום המוריש – כמו שהרבי מדגיש בכל פעם שמדבר על ירושה – "ברא כרעא דאבוה" שממשיך את האבא, וגם כאן, בדין הזה, אל תמכור את השדה של אבא עד שאתה תהיה אבא. מה זה אומר? מה זה בא לעשות? בא להנציח את האבא. כמו שאנו אומרים שכל התקנות האלה הן כדי להנציח את האבא. להנציח זה לא לכתוב לו איזה שלט, אלא השארה. (שימשיך לעשות ביזנס...) זה גם כלל גדול, כל הדינים האלה נוגעים לממונות כי הם נקראים "מאדך", שיותר "בכל נפשך". גם אחרי שהנפש כאילו מסתלקת מכאן המאד נשאר, ושם, בתוך המאד, כעת הוא במדרגה הכי גבוהה בעולם הזה – הוא בעולם הזה בתוך המאד שלו, עדיין נמצא בתוך ה"מאדך". זו הפנימיות של מה שדובר גם לפני שבוע וגם השבוע, שהתורה וחז"ל רוצים לפעול השארה בעולם הזה. גם אדמו"ר הזקן כותב זאת באגרת הקדש, נקרא "שביק חיי לכל חי". לא שהוא משאיר עזבון, אלא שהוא משאיר את עצמו, שהוא נמצא עדיין. בפנימיות הוא נמצא במדות, אנחנו כולנו יורשים את מדות הצדיק ושם הוא נמצא. לעניננו, האבא נמצא בתוך הכסף שלו, בתוך הרכוש שלו, במיוחד בתוך הקרקע שלו שהרי כתוב "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". מה החידוש? ש"הארץ לעולם עומדת" לגבי הדור, לא שמדובר בשני דברים שונים לגמרי אלא ש"דור הולך ודור בא" לא מתקיים ב"הארץ לעולם עומדת", בה הדור נשאר קיים. שייך לבנות צלפחד שחבבו את הארץ ורצו להנציח את האבא, זו כל הטענה שלהם. הנצחת האבא וחבת הארץ-הקרקע הולכות יחד. (הרבי הרש"ב אמר שאני הולך ואת הכתבים משאיר כאן.) מה הכוונה משאיר? "אנכי", "אנא נפשית כתבית יהבית". אמרנו ש"מצוה לדברי המת" מדבר בצדיק שהוא מת גם כשהוא חי. איך יכול להיות יותר גבוה? מת הוא סוד הצמצום. מהו החלל? כתוב בחסדי דוד הנאמנים מן הסתם באריכות שכל סוד הצמצום והחלל הוא שכביכול הקב"ה עשה עצמו בבחינת מת ושם הצמצום לא כפשוטו, הוא לא מת אלא חי שם, בתוך הצמצום. הוא נותן לנו את הקו, התורה, כמו שכתוב בקבלה. לפי זה "מצוה לקיים דברי המת" היינו מצוה לשמור תורה ומצוות בכלל, הכלל הכי גדול שיש בעולם. (מת הוא עצם וחי הוא הגילויים?) נכון.] אבל הראב"ד ז"ל כתב [תירוץ אחר.] דלא אמרינן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אלא במה שיורש מאביו אבל במתנה שהאב נותן לבנו לא [סברא אחרת לגמרי.] ובת אינה יורשת אלא מקבלת מתנה היא [ולכן לא שייך לה הדין של עד גיל עשרים.] וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל והרשב"א ז"ל מוסיף עוד לומר שאפילו בת יורשת מוכרת שלא תקנו אלא במצוי [זה יהיה כאן משהו מאד עמוק, שהתקנה לא למכור עד גיל עשרים – עד שמקבל מוחין דאבא – היא תקנה של מצוי, רק במקרים מצויים ולא במקרים לא מצויים.] וירושת בנים בנכסי האב מצויה אבל ירושת הבת בנכסי האב אינה מצויה [כי בדרך כלל יש גם בן.] ולפ"ז ג"כ אמרו ז"ל דבין בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים [אם מישהו יורש מהדודה הזקנה.] מוכר דבנכסי האב דוקא אמרו לפי שירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות.

יש כאן משהו מאד יפה. לפי סברת הראב"ד, וכל שכן עם התוספת של הרשב"א, הדין שצריך לחכות עד מוחין דאבא בשביל שאפשר להנציח את האבא – כמו שהסברנו, שמה שאתה תעשה יהיה מכוון למה שאבא שלך היה עושה – הוא רק במצוי. איך עוד אפשר לומר מצוי ולא מצוי? מצוי הוא גם טבע, כמו שקודם דברנו על טבע ונס – מה שמצוי הוא טבעי. מה שלא מצוי, איך קוראים לו? אם לא מצוי אני אומר שקרה בהשגחה פרטית – נפלה למישהו ירושה שלא חכה לו (או שכן חכה לדודה הזקנה, אבל זה לא מצוי) ואני אומר שהיה בהשגחה פרטית. מה אני יכול ללמוד מדברי הראב"ד והרשב"א? שבהשגחה פרטית יש ממד של נס שעוקף את הצורך לחכות עד שיהיה לך מוחין דאבא. בתזמון אומר ההשגחה אומרת מלמעלה שיש לך מוחין דאבא – ההשגחה הפרטית עושה את זה. יש מעלה עצומה בדבר לא מצוי שמן השמים אומרים. כמו צדיק שמישהו נכנס ליחידות והוא צריך סכום מסוים והוא מביא לו, כמו הסיפור המפורסם של רבי נחום מטשרנוביל, שמיד נותנים כל הסכום או שמחלקים – הוא אומר שאם בהשגח"פ מישהו צריך את כל הסכום הזה נותנים לו אותו בלי לחכות. שוב, דבר לא מצוי הוא סימן מן השמים שיש במציאות השראת מוחין דאבא. מוחין דאבא הם נס. לכן אין את הכלל הזה. כך נסביר את הראב"ד והרשב"א. בכלל, לגבי בת יש לומר עוד סברא – היא מקבלת בכלל מוחין דאבא בגיל עשרים? הוא אומר שאם מדובר למכור את הנכס, הרכוש שהיא יורשת מאמא, אין הכלל של גיל עשרים. איך נסביר לפי סוד? כי מוחין דאבא יש לה ברגע שהיא גדולה. גם הבן, אם הוא קבל מאמא הוא לא צריך לחכות עד עשרים, כי מוחין דאבא יש בבר מצוה. [אולי בנערות מקבלת מוחין דאמא ובבגרות מוחין דאבא, שיוצאת מרשותו.] זה מה שרוצים לומר. כל ההתבגרות של הבת היא לפני הבן. מי אומר שהיא צריכה לחכות לגיל עשרים? מצד שני, מי אומר שבת שייכת בכלל למוחין דאבא? אבל בכל אופן, "אבא יסד ברתא", ודאי היא שייכת, זה אבא שלה. צריך לומר שבעולם הזה, כשהבת פחות במוחין שלה מהבן, הדרגה של מוחין דאבא שבכל אופן שייכת אליה, היות שהיא בת של האבא – כתוב ש"איש מזריע תחלה יולדת נקבה", כמו שאדמו"ר הזקן אמר לצמח צדק על דבורה-לאה, האמא שלו, שאמא היא "איש מזריע תחלה יולדת נקבה" ואתה "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". זו מדרגה גבוהה מאד, לכן היא מסרה את הנפש על אדמו"ר הזקן. אבל לגבי הדרגה של מוחין דאבא ששייכת לאבא בהחלט אפשר לומר שהיא מקבלת בהתבגרות. [מה הסברא שבן יכול למכור במתנה?] שהאבא נתן לו על דעת שיעשה כרצונו. לפעמים נותנים מתנה כשרוצים להפטר, כמו שאברהם נתן הרכוש למלך סדום, ולפעמים כך עם בנים. יש עוד ר"ן מענין לגבי פעוטות אך לא קראנו את הגמרא אז נוותר.

רציתי לקרוא גם את השו"ע, לסיים כאן. יש גם כמה דברים מאד יפים כאן ב"קובץ שיעורים". בשני הנושאים, מתנת שכ"מ ומצוה לקיים דברי המת, מי שעסק הרבה מאחורי האחרונים הוא ר' אלחנן בקובץ שיעורים. גם בסוגיא שלנו, גם בגיטין וגם בבבא בתרא.

קודם נקרא את השו"ע (אה"ע נד):

מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה, ליקח בהם קרקע, בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת: תנו אותה לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהם [הגהות מעשה נסים מפנה כאן, ויתכן שלהבדל בין הרמב"ם לרש"י, צריך לעיין.], אם היתה גדולה, ונשאת, הרשות בידה; ואם עדיין מאורסה היא, יעשה שליש מה שהושלש בידו; ואם עדיין קטנה היא, אפילו נישאת, אין שומעין לה, אלא יעשה שליש כמו שצוה האב. (וי"א דבעינן שהושלש מתחלה לכך [רבינו תם.], ועיין בח"ה סי' רנ"ב).

נקרא בחלקת מחוקק:

(א) מעות לפרנסתה. ליקח בהן קרקע אבל אם הניח קרקע לבתו ומת והיא אומרת מה שירצה בעלי יעשה אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דהא גם היא אין לה רשות למכור קרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ועיין בר"ן [כדבריו בתירוצו הראשון. מוסיף ההגהות מעשה נסים עוד סברא: "לכאורה היה אפשר לומר לחלק", שהבן לא יכול למכור עד עשרים אבל הבת שאומרת שיתנו לבעלה והוא ימכור כן יכולה, למה? מה ההבדל? "דהא הטעם דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד עשרים הוא משום דמכיון דדעתו קרובה למעות", בגיל הטפשעשרה דווקא, בחורים אוהבים כסף. מה הסימן של בגרות? שאתה יודע את ההבדל בין כסף לקרקע, שאתה יודע לייקר גם נכס ולא רק כסף. כמו שיש הרבה טפשות של בחורים, אחד מדברי הטפשות של בחורים עד גיל עשרים הוא שלא יודע להעריך רכוש אלא רק כסף, ירוקים. לכן חוששים שהבחור הזה דעתו קרובה למעות, לא יודע להעריך רכוש נכון, ו"חיישינן שימכור בזול". חוששים שהוא יזלזל בקרקע של אביו, היות שלהוט על כסף, ולכן אומרים שיתבגר עוד. "ואם כן, זהו דווקא בבן אבל הכא כשאינה מוכרת בעצמה" – היה אפשר לחלק בין בנים לבנות, שאולי בת לא להוטה על כסף – "ובעלה הוא גדול", אולי כן חושב שהוא כבר בן עשרים, "ודאי לא ימכור בפחות משויו". בעל הוא יותר אחראי מאשר ילד. חידוש כזה, שאיידם יותר אחראי מילד. ילד חושב ששלי, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה, ולהוט על כסף, אז מוכר בזול. "לפי זה נאמר דאם הפחות מבן עשרים מוכר על ידי בית דין או על ידי אפטרופוס יכול למכור וזה לא נמצא וצריך עיון כעת". הוא לא מכריע, אבל אומר שלפי זה סתם בן שיורש בפחות מגיל עשרים, אם יש פיקוח יבטל את הטעם שלהוט אחרי כסף ולכן ימכור בזול. למה לא מצאנו? זו דוגמה מצוינת שהפנימיות מתרצת את החיצוניות, את גופא דאורייתא. בפנימיות הסברנו ש"מוחין דאבא" הכוונה שהוא מכוון לדעת אביו, זו סגולה של בן ולא של בית דין או אפטרופוס. אז אם מפרשים בפנימיות שרוצים שהבן יכוון נכון לדעת אביו הוא צריך להיות בן עשרים ולא יעזור פיקוח. זו דוגמה שהפנימיות לגמרי מיישבת את התמיהה שלו.].

(ב) יעשה שליש מה שהושלש בידו. ויקח קרקע ואם היא אח"כ רוצה למכור הקרקע וליתן המעות לבעלה הרשות בידה דהא קרקע זו לא ירשה מאביה ועי' בר"ן [בתירוצו הראשון. תיכף נראה שהב"ש וגם הבית מאיר מתייחסים לזה.].

(ג) שהושלש מתחילה לכך. כלומר אבל אם לא הושלש מתחילה לכך [שלא אמר בפירוש למה הושלש.] בזה לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת [אם רמז, או אם אמר שלא בלשון צווי כפי הרמב"ן.] ולא קנתה הבת כלל [כמו סתם ירושה, אם יש כאן בנים.] כמבואר בח"ה סי' רנ"ב.

נראה את הבית שמואל:

(א) ליקח בהן קרקע. כ' בח"מ בשם הר"ן אם הניח האב קרקע לבת והיא אומרת מה שירצה בעלי יעשה אין רשות ביד הבעל למכור דהא גם היא אין לה רשות למכור הקרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ע"כ ולכאורה לא משמע כן מדבריו כי הר"ן כתב כל זאת על לישנא דר' יוסי דאמר במתני' וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה ע"ז כתב קרקע שהניח אביה א"י למוכרה אבל אם הניח מעות ולקחה קרקע יכולה למוכרה אבל אם אומרת מה שירצה בעלי יעשה אינו אלא מתנה והיא יכולה ליתן מתנה אפילו קודם שהיא בת עשרים כמ"ש בח"ה סימן רל"ה לכן מתנתה קיימת ואז הוא יכול למכור אותה קרקע אפילו אם היא אינה בת עשרים וכל זה לדעת הפוסקים שהיא א"י למכור קודם עשרים אבל ר"ת והרשב"א [שמובאים בתירוץ השני בר"ן.] ס"ל דהיא יכולה למכור אפילו הקרקע שהניח אביה. [כל זה חזרה על מה שלמדנו.]

נסתכל בבית מאיר ונסיים את החלק הזה. הוא כותב מה שדייקנו בר"ן, שכתב שאפשר לומר שרבי יוסי חולק על הכלל ש"מצוה לקיים דברי המת" אבל יתכן גם שלא חולק על הכלל אלא שיש לו טעם בפני עצמו, ש"לא תהיה אלא שדה":

והר"ן ז"ל מסתמא אינו חולק על התוס' בפירושם לרבי מאיר [שכתבו ד"ה "וכי אינה אלא שדה": "ור"מ סבר דאינה יכולה למוכרו". אם השליש היה קונה שדה ונותן לבת רבי מאיר אומר שלא יכול לקנות שדה.] אבל דמסופק בדברי רבי יוסי דאפשר דלית ליה כלל מצוה לקיים דברי המת וטעמו רק אליבא דרבי מאיר אי נמי דסבירא ליה מצוה ושאני הכי משום דטעמו סובר המצוה אינה כל כך אלים כי אם על השליש אבל היא יכולה למכור [ברגע שהשליש עשה את דברי האב הבת יכולה למכור. הביטוי שהמצוה הזו לא אלימה. הוא אומר שהמצוה לשמוע דברי המת במקרה הזה אינה כיבוד הורים כלל, אלא מצוה על השליש, וכשהוא עשה ועובר לבת היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. זה נקרא שהמצוה לקיים דברי המת לפי רבי יוסי אינה אלימה.] ולפיכך אף השליש יעשה כרצונה [גם לכתחילה, היות שהמצוה לא 'אלימה', ואם היה קונה מיד היא היתה מוכרת כרצונה, אז גם כך יעשה.] אבל לרבי מאיר אלים המצוה [הוא אומר שהצד השני של הר"ן הוא שהמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יוסי היא האם ה"מצוה לקיים דברי המת" – שהיא לפי שתיהן – היא 'אלימה'.] עד דמכח זה אף היא אינה יכולה למכור [לא רק מצוה על השליש אלא גם עליה.] ולהכי תופס הגמרא הא מני רבי מאיר דלדידיה אלים המצוה אבל על כל פנים לדידן דקיימא לן כרבי מאיר משמע דאף היא אינה יכולה למכור. כן נראה לדעתי.

קראנו זאת בשביל חילוק חדש, שיתכן שיש מצוה שבתוך אפשר לפרש כמצוה אלימה או כמצוה לא אלימה. יש חקירה באחרונים, כאן בקובץ שיעורים – הסיום כאן הוא לעשות איזה י-ה-ו-ה – האם ה"מצוה לקיים דברי המת" תקנו חז"ל בתור קנין או בתור מצוה. כלומר, האבא אמר לשליש מה לעשות והוא חייב, השאלה האם הכוונה שהאבא ממש הקנה את הכסף לצורך או שרק מצוה. קנין הוא יותר אלים ממצוה.

אומר הקובץ שיעורים על פי התוספות. תוספות שאלו, כפי שאמרנו קודם, לשם מה צריך את תקנת שכיב מרע, הרי אפשר ללמוד ממצוה לקיים דברי המת. על כך אומר הקובץ שיעורים:

והנה להסוברים [סברת האחרונים.] שמצוה לקיים דברי המת עושה קנין אין ראיה מזה דכופין במצוה גרידא דרבנן [הוא מדבר על סוגיא אחרת, ואומר שאי אפשר ללמוד מ"מצוה לקיים דברי המת" שכופין בסתם מצוה דרבנן. אם זו רק מצוה אני יכול לחקור האם בית דין כופה על מצוה דרבנן. אפשר לחקור אם השליש יעשה משהו אחר, האם תופס, אבל אפשר גם לחקור האם בית דין כופין. כל החקירה הזו היא רק אם מצוה, כי אם יש קנין פשיטא שגם כופין והוא לא יכול לעשות משהו אחר.] ומקושית תוס' בב"ב... [אותה קושיא של התוספות כאן, בסוף הפרק בכתובות.] לית ליה הא דדברי שכיב מרע וכו' מוכח דהוא קנין דאם לא כן אין מקום לקושיתם [מה הקושיא? בשביל מה צריך דין שכיב מרע, הרי אפשר ללמוד מ"מצוה לקיים דברי המת". אך אם מצוה לקיים אינה קנין פשיטא למה צריך דברי שכ"מ, שפשיטא שעושים קנין. איך אני יודע? כי הלשון "ככתובים וכמסורים דמי". אם "מצוה לקיים" לא היה קנין פשוט למה צריך להוסיף את "דברי שכיב מרע", כדי שיהיה קנין שכופין עליו. היות שתוס' מקשים את הקושיא לומד בפשטות הקובץ שיעורים, וזה שכל פשוט, שתוס' סוברים ש"מצוה לקיים דברי המת" גם עושה קנין.]

מהקובץ שיעורים כאן לומדים שתוס' סוברים שדברי רבי מאיר, "מצוה לקיים דברי המת", עושה קנין. יש עוד מחלוקת של תוס' על רש"י, שלפי תוס' לרבי יוסי אין בכלל מצוה לקיים דברי המת. אם כן, יש פה ארבע מדרגות:

א. קנין בקיום דברי המת

ב. מצוה 'אלימה' (אך לא קנין) לקיים דברי המת (כלומר, שחלה גם על השליש וגם על הבת).

ג. מצוה 'לא אלימה' לקיים דברי המת (כלומר, שחלה על השליש ולא על הבת, וממילא גם לא על השליש).

ד. רבי יוסי אליבא דתוס': לרבי מאיר אין מצוה כלל לקיים דברי המת.

שתי הסברות הראשונות הן אליבא דרבי מאיר, להלכה, האם עושה קנין או לא, ושתי הסברות האחרונות הן אליבא דברי יוסי, האם מקיים ל"מצוה לקיים דברי המת" רק שלא אלים או שבכלל אין לו את היסוד הזה. תוספות אוחזים בעליון ובתחתון וכנראה שהא בהא תליא. [אבל המעשה אצלם יותר עם כסף, שהשליש וצוה.] נכון. שיטת תוס' קיצונית – לפי רבי מאיר ודאי קנין ולפי רבי יוסי אין כלל את היסוד הזה. המבנה כאן במחלוקת הוא "הוי' בחכמה יסד ארץ [לתוס'] כונן שמים בתבונה [שניהם מצוה, רק השאלה כמה חזקה]". האמת, אף על פי שכאן בקובץ שיעורים פשיטא שמתנת שכיב מרע עושה קנין, במקום אחר יש אריכות – שלא נקרא בפנים, נסכם בעל פה – שבראשונים יש בעצם שלש דעות איך עובדת התקנה לגבי מתנת שכיב מרע. הדעה הפשוטה היא מה שאמרנו כרגע, שעושה קנין. מאד חשוב לחז"ל שמישהו יצא מהעולם בישוב הדעת. למה? כנראה שאז מיד מגיע לגן עדן שמח, ואז גם ההשארה שלו בעולם הזה שמחה – מאד חשוב לחז"ל. יש הסבר אחד, שזהו קנין כמו כל קנין – קנין שחז"ל תקנו. סברא שניה, שמתנת שכיב מרע חז"ל עשו "הפקר בית דין", הפקירו את הרכוש הזה מירושת הבנים וזיכו את המקבל במה שהאבא אמר. החידוש של הקובץ שיעורים, שיש דעה שלישית – שהוא רוצה להסביר בכמה ראשונים – שדומה, אך אם נתבונן היא מהקצה אל הקצה. הוא אומר שיש דין של ירושה שכל ישראל ראויים לרשת כל אחד מדין שנקרא משמוש, משמוש קבר. משהו מיוחד מאד, כאילו שהירושה עוברת דרך המת ומגיע למישהו אחר, יותר קרוב. אפילו שני אחים, שאח יורש מאח, על ידי משמוש – שהרכוש חוזר לאבא וממנו יורד לשני. היות שכולנו בני ישראל, יש לנו קרבה יותר קרובה או יותר רחוקה, כל ישראל יורשים כל אחד במשמוש. זה כלל גדול, רק שכל הקודם קודם, מי שיותר קרוב יותר קרוב. מה עשו חז"ל במתנת שכיב מרע? אומר הקובץ שיעורים שחז"ל הפקיעו את הירושה, דלגו על כולם, עד שהגיע לאותו יורש. [ואז אין מתנת שכיב מרע בגר?] נכון, כך הוא אומר. הוא אומר שיש שלש אפשרויות להסביר מה קורה במתנת שכיב מרע, או ירושה, או קנין, או הפקר בית דין. אמרנו שלכאורה הפקר בית דין וזיכוי המקבל ומשמוש נשמעים קרוב, אבל אם מתבוננים הם הפוכים. הפקר בית דין עשה את האבא גר, שאין לו יורשים, וממילא הרכוש הוא הפקר, וכעת אומרים שהוא זוכה. ירושה דרך משמוש עשתה את היהודי הזה, שאין לו שום קרבה ידועה, בן של הנפטר (כי בטלו את כל היורשים). יש לו עוד חקירה, שהוא מכריע בה, האם ירושה דרך משמוש הכוונה שהאבא בקבר יורש ממש. כלומר, איך נכד יורש מהסבא כשגם אביו וגם סבו מתו – האם האבא בקבר ירש את הירושה ואז הוריש לבן שלו או שעובר ישירות? איך קוראים לזה בחסידות? דוגמה יפהפיה למושגים 'דרך מעבר' ו'דרך התלבשות'. הוא מביא הרבה ראיות שהמשמוש בקבר בדרך מעבר, ולא שממש קונה. יש הרבה נפקא-מינות. יש נפקא מינה מאד יפה, שכתוב שבן מומר לא יורש בכלל – חז"ל הפקיעו – אבל פשיטא שהנכד כן יורש. איך? אם הבן הוא מומר, יצא מדת ישראל, הרי כמאן דליתא. מה לימוד הזכות שבדרך מעבר? שהרשע הכי מרושע, משומד, עדיין קיים על מנת להעביר דרכו – עדיין קיים שקוף, הנשמה שלו קיימת בקדושה, אפילו שנידו אותו מהכלל הוא עדיין חי וקים בקבר. הכל דינים של השארה, עדיין נשאר חי וקים יהודי בקבר, כדי להעביר את הירושה לבנו. עוד פעם, הוא סובר שירושה דרך משמוש היא דרך מעבר ולא דרך התלבשות, ומביא הרבה ראיות. מה נוגע למה שאמרנו? מחזק עוד יותר שאם יש כזו סברא לגבי שכיב מרע זאת אומרת שהיהודי הרחוק הזה – השלישי או מספר אלף – מקבל ישירות, לא דרך הרבה תחנות באמצע, מחזק שהופך אותו לבן, שמקבל ישירות מהראשון כבן ממש. אם כן, יש סברא שאתה עושה מהאבא גר ויש סברא שמיהודי הכי רחוק אתה עושה בן. או, הסברא הפשוטה, שפשוט קנין – "ככתובים ומסורים דמי". הכל לגבי שכיב מרע, אבל הוא אומר שמקושית התוס' רואים שהם סוברים שאליבא דברי מאיר גם "מצוה לקיים דברי המת" היא קנין.

שוב, יש כאן ארבע רמות, י-ה-ו-ה מאד יפה, כאשר לפי סברת תוס' "הוי' בחכמה יסד ארץ". היה לי הסבר נוסף שממש מחויב המציאות התלות הזו בדברי תוספות – תחשבו ותשלימו.

[מה סברת רבי יוסי?] ... לא ראיתי אף אחד שאומר בפירוש שאולי קשור לכבוד הורים. יתר על כן, לפי הבית מאיר יתכן שרק על השליש ולא על הבת. אבל בכל אופן יש כאן משהו, כמו מדרש הגדול שלומד מ"ויעשו בניו לו". במצות כבוד הורים – השאלה אם רמוז אצל ישראל בספר שלנו על כבוד הורים – יש שתי סברות עיקריות, הרמב"ן והחנוך. יש עוד משהו באמצע, האברבנאל. לפי הרמב"ן "כבד את אביך ואת אמך" הוא בין אדם למקום, ולכן בלוח הימני של עשה"ד – ההורים הם איזו הגשמה של ה', וכבודם הוא בעצם כיבוד ה'. לפי החינוך רק הכרת הטוב, בין אדם לחברו לגמרי. יש משהו באמצע, האברבנאל, שמכבדים אותם כי מעבירים את התורה. אבל לפי שני הקצוות, או שההורים הם במקום ה' או שהם בן אדם שעשה לך טובה וצריך להחזיר לו טובה, לא להיות כפוי טובה ח"ו. אפשר לומר – וכך יוצא פשוט, השאלה אם התייחסנו בספר ל"מצוה לקים דברי המת" – שלפי הרמב"ן כיבוד הורים הוא יותר בגדר גזרה ולפי החינוך יותר מצוה שכלית לגמרי, דרך ארץ. במלים פשוטות, עם דרך ארץ יותר קל 'לשחק' מאשר עם גזרה. אם בין אדם למקום, גזרת הכתוב, יותר קשוח, יותר דינים. לכן, גם אם נאמר שזו גזרה – כדעת הרמב"ן – לכאורה יהיה קנין, צריך לבדוק אם הרמב"ן אומר בפירוש שקנין אליבא דרבי מאיר. אם בין אדם לחברו לא צריך לזלזל בזה, אבל יש יותר מקום לומר שאם הבת רוצה לעשות משהו סומכים עליה, בפרט היא גדולה. קטנה, "אין בדברי קטנה כלום", אבל גדולה שרוצה לסמוך על בעלה – בסדר, אולי אין פה חובת קדש לשמוע בקול האב. חוץ מזה יש את הסברא שאמרנו קודם, שעבור רבי מאיר, בחכמה, הנפש נשארת, הוא חי ולכן צריך לשמוע. אצל רבי יוסי לא ככה. הא בהא תליא, אם הנפש חיה עוד יותר מורגש שהיא "חלק אלוק ממעל ממש", ההורה כאן כמו ה', יש בו איזה ממד של קדושת האלקות. אם לא, הוא סתם אדם, יש לו את האינטרסים, יש דברים שחייבים לעשות בשבילו – איני כפוי טובה – אבל מצד שני, אם יש סבה טובה אין מצוה מיוחדת לקיים דברי המת. זו דעת רבי יוסי, במלכות – מלכות היינו מישהו מציאותי, לא סגולתי. בשטח, מציאות, האבא היה – המנטליות של האבא היא הדור הישן, צריך לחיות בהוה, הבת אומרת שאני בדור החדש, לא בדור של האבא. לאבא יש חשיבה שלו, כל הכבוד, בשביל ספרי היסטוריה זה מאד חשוב. [נוגע גם לאקטואליה.] זו הסברא כאן בארץ, שהדור הישן מעריך נדל"ן, קרקע, והדור החדש אומר שלא צריך נדל"ן כי עולם וירטואלי לגמרי. לחיים לחיים.

נעשה עוד גימטריא יפה ומכוונת: אמרנו שעל פי פשט אין כאן סברא של כבוד, אבל לכאורה מתבקש – "מצוה לקיים דברי המת" היא מאד כבוד. יש מי שכותב שאין מדובר בכבוד הורים אלא כבוד המת. יש מי שאומר יותר מזה, שכבוד המת הוא סניף של כבוד האדם. אומרים שבמשפט המודרני קודם כל יש כבוד האדם – במדרש המודרני כולם מתים... בדיוק ההיפך, כולם מתים ולכן כבוד האדם כולל את כבוד המת. יש כבוד האדם, ערך עליון, שכולל את כבוד המת. בכל אופן, היום השופטים מאד רוצים לכבד צוואות. יש עוד סוגיא שלא נכנסנו אליה, האם יש אומדנא או לא. דברנו קצת על אומדנא. מנסים על ידי אומדנא לאמוד מה האבא רצה לעשות בכסף. הרי עכשיו מנסים לעקוף כמה שיותר דברי תורה, שבת לא יורשת וכל מיני כאלה. לכן היום ה"מצוה לקיים דברי המת" נעשה 'שפיץ'. יש פה איזה כבוד בספור הזה, אז מה קורה כשנחבר כבוד ל"מצוה לקיים דברי המת"? נקבל כבוד ברבוע. כלומר, רק "מצוה לקיים דברי המת" עולה א-ל פעמים כבוד, היהלום של א-ל, ועוד כבוד אחד – רק לגלות שיש כבוד בדבר הזה – משלים ל-כבוד ברבוע, "וימלא כבודו את כל הארץ". שוב, הברכה שכולנו נזכה לקיים את ה"אדם כי ימות באהל", שדברי תורה יתקיימו אצלנו. שנהיה מקושרים ושנשמע גם את הרמזים הדקים של הרבי. זה היה הווארט באמצע, שגם הרמז הדק של הרבי ישדר, שאל נצטרך לקבל דברים ברורים ללא ספק. כמו שהיום, רוצים לעשות משהו – הרבי העביר את הכפפה לנו, "עשו כל אשר ביכלתכם", תטכסו לבד עצה ותעשו, "אני את שלי עשיתי". מה הכוונה? הרי בכל אופן יש רבי! הוא רצה שנקרא את המחשבות שלו, "די לחכימא ברמיזא" ומי שלא חכם צריך "כורמיזא", צריך לדפוק לו בראש. אבל מי שחכם באמת, מה שרוצים, די לו ברמיזא. ממי רמיזא? ממי שמצוה לקיים את דבריו. כעת אפשר לפעול רק ככה, לשדר על הרמזים של הצדיק. [יש פתחי תשובה בחו"מ שקושר לכבוד הורים.] יפי, לפחות זה מפריע למישהו...

רבי מאיר הוא ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'", בחינת משיח. לחיים לחיים.

נגנו "קול דודי".

הווארט היה שאם הגדר של "מצוה לקיים דברי המת" הוא קנין חייב לומר שרבי יוסי אומר שאין בכלל כזו מצוה. השייכות של קנין לחכמה היא "קנה חכמה". יש גם "קנה בינה", אבל עיקר הקנין הוא מוחין דאבא, רבינו תם. רש"י, תפלין דרש"י, מוחין דאמא, יאמר שזו מצוה חזקה לפי רבי מאיר. רבינו תם, מוחין דאבא, יאמר שזה קנין ממש, ואם פשיטא שהגדר הוא קנין פשיטא שלרבי יוסי אין אותו בכלל. אם הגדר הוא מצוה, כדברי רש"י, הוא יכול לומר שרבי יוסי לא חולק על הכלל. כלומר, רק רש"י יכול לומר שרבי יוסי לא חולק על הכלל, אלא רק אומר שהוא מצוה חלשה יותר. זה היה הווארט.