בע"ה

מלחמת סוס אדום וסודות פורים

ליל פורים פ"ו – כפ"ח

התוועדות ליל פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

סיכום זה הינו רשימה ראשונה לכבוד פורים - ללא כל אחריות, ללא הגהה של הרב, וכמעט ללא מראי מקומות - של התוועדות ליל פורים המסורתית. בשל המלחמה נערכה ההתוועדות במתכונת מצומצמת בבית הרב, ובמתכונת רחבה מאד בשידור החי. בפרקים הראשונים – פרק א ופרק ג – התייחס הרב למלחמה עצמה, ליחסים בין ישראל וארצות הברית בתוכה, וגם לשם שקבלה. ביניהם בא פרק ב, שחמם את הלבבות לקיים את מצות מתנות לאביונים באופן של "בכל מאדך", עד ליעוד של "אפס כי לא יהיה בך אביון". פרק ד עוסק בפסוק אותו קיים מרדכי בהידור לגבי המן – "כי לא תשחוה לאל אחר". פרק ה, שהוא בערך חצי מההתוועדות, הוא דרוש מופלא של פורים-תורה, על יג הדברים עליה כתוב בפרק א של מסכת מגלה "אין בין... ל... אלא..." – כאשר בכל דבר נדרש כיצד הדבר השני מתקשר לסוד הפורים, ומעניק לנו עבודה מיוחדת. אפשר להשתכר רק מהדרוש, אבל עוד יותר נחמד לשתות 'לחיים' כל פעם שהרב אומר בהתוועדות 'לחיים' (לפחות...) – לחיים לחיים!

א. "סוס מוכן ליום מלחמה"

לחיים לחיים, פורים שמח!

"סוס מוכן ליום מלחמה – ולהוי' הישועה"

הפסוק אומר "סוס מוכן ליום מלחמה ולהוי' התשועה"[ב]. "סוס מוכן ליום מלחמה" זה טראמפ ואמריקה, "ולה' הישועה" זה ישראל, בפרט בעלי המסירות-נפש בפועל ממש של עם ישראל, שנקראים "הדסים".

כתוב "והוא עֹמד בין ההדסים"[ג], אלו הצדיקים – כמו חנניה, מישאל ועזריה – שמוסרים את נפשם על קידוש ה'[ד]. ה' עושה נסים והם חיים וקיימים, כולנו חיים וקיימים, "ולהוי' התשועה".

ידוע[ה] שההבדל בין ישועה לתשועה שישועה היא רק מלמעלה ותשועה היא על ידי אתערותא דלתתא – "ולהוי' התשועה".

"הדסה היא אסתר" – מסירות נפש באהבה מסותרת

"ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר"[ו]. החינוך של מרדכי לאחיינית שלו, שהיא גם אשתו – "ותהי לו לבת"[ז], "לבית"[ח], "'ביתו' זו אשתו"[ט] – הוא להחדיר בה אמונה שלמעלה מטעם ודעת, אמונה שמתוכה באה המסירות-נפש. למה היא נקראת הדסה? חז"ל בעצמם אומרים, בסנהדרין[י], שהשם הדסה הוא על שם הפסוק שאמרנו קודם, "והוא עֹמד בין ההדסים", שהקב"ה ניצב בין הצדיקים שמעלים ריח ניחוח לה' במסירות הנפש שלהם עבור עם ישראל. הדוגמה לאותם צדיקים היא חנניה, מישאל ועזריה, בעלי מסירות הנפש שמסרו את נפשם לא על מנת לחיות אלא על מנת למות[יא], ובגלל זה ה' עשה להם נס שהם יצאו מהאש.

אם כן, אם יש פה שלשה – חנניה, מישאל ועזריה – והרביעית, שמשלימה את המרכבה של ההדסים בעלי המסירות נפש, היא "הדסה היא אסתר". "כימי מור והדס הצלת בניך", "יהודי והדסה הקמת מושיעים", שני לשונות שאמרנו היום בסליחות לתענית אסתר. בשניהם אסתר נקראת הדס או הדסה.

אם כן, היה טוב אם היו לנו הדסים לומר "בורא עצי בשמים" או "בורא מיני בשמים". צריך לחדש בפורים שכדאי להריח הדסים. זהו ענין מובהק של פורים, של המסירות-נפש של אסתר המלכה, לפי החינוך שהיא קבלה – "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר".

מה פירוש "היא אסתר"? הדסה היא המסירות-נפש שיש בכל יהודי, כמו שכתוב בתניא[יב], ואיפה היא נמצאת בנפש? באסתר. אסתר היא אהבה מסותרת. לכל יהודי יש אהבה מסותרת ושם שוכנת "הדסה", כח מסירות הנפש של היהודי – "הדסה היא אסתר".

מלחמת מטוסים – הרכבת נשר וסוס

היום עיקר המלחמה הוא מהאויר. יש פה מישהו אחד לפחות שיש לו רקע של חיל האויר, ואולי עוד מישהו. נלחמים מהאויר עם משהו שפעם קראו לו אווירון והיום קוראים לו מטוס. יש מקור למלה מטוס בתנ"ך? יש פסוק אחד באיוב – "כנשר יטוּשׂ עלי אֹכל"[יג]. כתוב "יטושׂ" ב-שׁ שמאלית, אבל ש שמאלית ו-ס בתנ"ך הן אותו דבר. זהו המקור בכלל בתנ"ך למלה לטוס. השער הוא טס, בגימטריא הדס, אז צריך ללמוד לטוס. כמו שכתוב "ללמד בני יהודה קשת"[יד] – גם החץ טס באויר, אבל עוד יותר – צריך ללמוד לטוס.

לפני שהמציאו את המטוסים, מה היה המטוס במלחמה? כתוב בפירוש שהיה זה סוס – הסוס היה המטוס, הסוס היה הנשר, זהו ה"סוס מוכן ליום מלחמה". הסוס רץ מהר, הוא מסמל את המהירות. לכן בפסוק המקביל ל"כנשר יטוש עלי אֹכל" כתוב "כנשר חש לאכול"[טו] – "חש" לשון מהירות, חיש מהר. אם כן, הסוס הוא בעצם הנשר של האדמה, שהוא טס עלי אוכל – "ואכלתם את כל העמים"[טז], את כל הגוים האויבים שלנו צריך לאכול כליל. אכילה היא כליל, עד הסוף. לשם כך צריך להיות נשר – להרכיב נשר וסוס יחד.

מה קורה כשאני באמת מרכיב אותם? בפורים יש ענין לעשות גימטריאות – כמה שוה נשר-סוס? 676, הוי' ברבוע. כמה ההפרש ביניהם? 424, משיח בן דוד. ההפרש הוא משיח בן דוד וביחד הם עולים הוי' ברבוע. אם כן, צריך באמת להרכיב אותם יחד – "כנשר יטוש עלי אֹכל" ו"סוס מוכן ליום מלחמה ולהוי' התשועה".

נאמר על זה לחיים לחיים.

ב. מתנות לאביונים – "אפס"

לרוץ-לטוס לתת מתנות לאביונים

נתנו למבצע הזה שם 'שאגת הארי' – זה לא מוצא חן בעיני. למה? [הכניסו הדסים.] אה, יפי, יש לנו כאן הדסים – אומר ועושה. "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא עצי בשמים", שנזכה להיות כמו הדס והדסה, הגיבורה של המגלה, מגלת אסתר ולא מגלת מרדכי.

סוס באמת נשמע כמו מטוס. שניהם נגמרים אותו דבר. לסוס יש כיף ליום מלחמה, לכן הוא מוכן – מוכן ומזומן – "סוס מוכן ליום מלחמה", אבל צריך לדעת ש"להוי' התשועה". צריך גם להיות סוס ונשר לרוץ לדבר מצוה. גם צבי, "רץ כצבי"[יז]. "זריזין מקדימין"[יח] ורצים לעשות מצוות, כאשר המצוה העיקרית של התורה היא מצות הצדקה, כך כתוב. מחר המצוה הזו, העיקרית, היא מתנות לאביונים, שהרמב"ם מאד-מאד מהלל ומשבח דווקא אותה, יותר מכל המצוות של פורים, ואומר[יט] שעיקר השמחה של פורים הוא המתנות לאביונים, להחיות לב אומללים ונדכאים.

יש בדיחה אצל 'מתנגדים' שצריכים לשמור איזה אביון כל השנה, לדאוג שישאר אביון, כדי שאוכל לקיים את המצוה של מתנות לאביונים... אבל מהי פנימיות המתנות לאביונים? מה צריך לתת לאביון בפורים? קודם כל, אביון שוה הדס, "והוא עֹמד בין ההדסים", בעלי המסירות-נפש.

לתת לאביון אפס!

הפסוק אומר "אפס כי לא יהיה בך אביון"[כ]. אבל יש פסוק שני, שאומר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"[כא]. איך מיישבים? רש"י בחומש[כב] מיישב – על פי דברי חז"ל[כג] – שבזמן שאנחנו, עם ישראל, עושין רצונו של מקום האביונים לא אצלנו, רק אצל האחרים, אבל אם חלילה לא עושים רצונו של מקום יש אביונים אצלנו.

לכאורה דברי חז"ל הללו, דברי רש"י, הם נגד פסק הלכה של הרמב"ם בסוף הלכות מלכים[כד], שפוסק כשמואל – "אמר שמואל אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכויות בלבד, שנאמר 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'"[כה]. הוא פוסק שאין היכי תמצי של הפסוק השני, "אפס כי לא בך אביון", גם בימות המשיח. או שהוא קצת פסימי, שהוא סובר שלא יתכן שאנחנו נגיע למדרגה של "עושין רצונו של מקום", וממילא מן הכורח ישאר רק ה"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", או שבכלל הוא נוטה לדעת שמואל – אולי באמת שמואל חולק על מאמר חז"ל שבזמן שעושין רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם.

בכל אופן, מה הווארט? אם שואלים מה צריך לתת לאביון, לכאורה אין שיעור בתורה כמה צריך לתת לכל אביון. בדרך כלל נוהגים שמשלוח מנות נותנים משהו יותר מכובד ומתנות לאביונים נותנים איזו מטבע קטנה, אבל זהו לא מנהג טוב, אם יש כזה מנהג בכלל... אבל מה שצריך לתת לאביון הוא אפס! מה הכוונה אפס? לתת לו "אפס כי לא יהיה בך אביון", צריך לעשות אותו אויס-אביון, צריך לתת לו כל כך הרבה שכבר לא יהיה אביון יותר.

נתינה "בכל מאדך"

מה פירוש "עושין רצונו של מקום"? מאיפה הביטוי הזה? לומדים בחסידות[כו], על פי דברי חז"ל[כז], שהביטוי הזה הוא ההבדל בין הפרשה הראשונה של קריאת שמע לפרשה השניה. בפרשה הראשונה כתוב "בכל מאדך"[כח], "בכל ממונך"[כט], ובפרשה השניה כתוב רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם"[ל], בלי 'בכל מאדכם'. מכאן לומדים שהפרשה הראשונה היא "עושין רצונו של מקום". איך? על ידי "ובכל מאדך", "בכל ממונך". הפרשה השניה היא "אין עושין רצונו של מקום", כי אין בה "בכל מאדך". מה לומדים מכאן? שאם האדם באמת "פזר נתן לאביונים"[לא] בשלמות, בכל ממונו, הוא עושה רצונו של מקום. ידועה הכוונה בכתבי האריז"ל[לב] ש"פזר נתן לאביונים" ראשי תיבות נפל. איך מרימים את מי שנפל מטה-מטה, לדרגת אביון? צריך לפזר לו, לפזר לו הרבה, עד לעשות אותו "אפס", "אפס כי לא יהיה בך אביון". ככה מקיימים למהדרין את המצוה של מתנות לאביונים, שצריך לתת לו כל כך עד שלא יהיה יותר אביון.

כתוב בתניא[לג] בשם הירושלמי[לד] שמצוה – סתם המלה מצוה – היא צדקה. כמה שוה אפס? מצוה. זו סתם מצוה – סתם מצוה היא להגיע לאפס, זה "עושין רצונו של מקום" על ידי ריבוי מופלג של פזור, "פזר נתן לאביונים", עד שאפילו שהוא נפל מטה-מטה הוא קם ונעשה אויס-אביון, כבר לא אביון.

כתוב גם שאביון אותיות אבינו – אבינו שבשמים, אברהם אבינו, "כי אתה אבינו"[לה]. צריך להתקשר לאבינו, קודם כל אבינו שבשמים, ו"פתח תפתח את ידך לאחיך האביון"[לו], עד שנותנים לו את ה"אפס", את המצוה במלואה, בשלמותה, "בכל מאדך". זו גם מסירות נפש. אם אתה עושה ככה – אתה גם הופך להיות הדס שמעלה ריח טוב, "והוא עֹמד בין ההדסים".

ג. מלחמת 'סוס אדום'

לחיות "בין ההדסים"

אנחנו נוהגים בסוכות לקחת שלשה הדסים, כי באותם פסוקים כתוב שלש פעמים "בין ההדסים"[לז]. קודם כל, זו נבואת זכריה בן ברכיה בן עידו הנביא, והנבואה הזו היא הנבואה הראשונה. ידוע, כתוב, שהנבואות שלו הן הנבואות הכי חידה, הנבואות הכי נסתרות שיש בתנ"ך. המפרשים[לח] מסבירים שהסבה היא שזו נבואה כבר אחר חורבן הבית. כל עוד הבית היה קיים הנבואה היתה יותר ברורה, בהדיא. אבל בזמן החורבן – אפילו שיש עדיין שארית של נבואה, עוד לא פסקה הנבואה מעם ישראל, אבל היא נבואה מעומעמת. לכן נבואת זכריה היא הכי קשה, עד כדי כך שגם המפרשים הגדולים – רש"י והשאר – ברוב הנבואות שם אפילו כותבים בפירוש[לט] שאנחנו לא מבינים בדיוק מה הנבואה כאן, מה הנמשל שלה, אלא אם כן חז"ל כותבים.

מהי הנבואה הזו, של ההדסים? שוב, זו נבואה של אסתר המלכה, שהיתה באותה תקופה של זכריה הנביא. זו הנבואה הראשונה של זכריה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[מ]. זכריה מלשון זכרון, כמו "זכור את אשר לך עמלק"[מא], "זכור את יום השבת לקדשו"[מב] – שבת זכור, שאנחנו יוצאים ממנה[מג]. לא כתוב 'ראיתי בלילה' אלא "ראיתי הלילה". אפשר לחשוב שהכוונה בלילה שהיה, אבל חז"ל לא מפרשים ככה – הם מפרשים[מד] שראיתי שה' רצה להפוך את כל העולם כולו ללילה, לחשך.

למה לא התקיים הרצון של ה' ש"ראיתי הלילה"? בזכות ההדסים, אותם בעלי מסירות נפש, חנניה, מישאל ועזריה, בזכות ה"ריח ניחוח" שלהם – ה' לא הפך את העולם ללילה. הגם שהגלות נמשלה ללילה[מה], יש בה צדיקים שהם הבזקים של אור, של אורה, בתוך הלילה. כמו המשל הידוע[מו], שגם בלילה כשאתה הולך ברחוב צריך שיהיו פנסים – ולא צריך להשקע בחשך, צריך לחיות מפנס לפנס. רק להסתכל, להתבונן ולהתחבר, עם הפנסים. מי הם הפנסים? הצדיקים. אפילו החסידים הם פנסים, כתוב בחסידות[מז]. צריך ללכת עם הפנסים בלילה. מי הם הפנסים? חנניה, מישאל ועזריה, ואסתר, "הדסה היא אסתר" – "ולהוי' התשועה".

מלחמת המערב (יון) במזרח (פרס)

שוב, ככה מתחיל, "ראיתי הלילה והנה איש רֹכב על סוס אדם והוא עֹמד בין ההדסים אשר במצֻלה ואחריו סוסים אדֻמים שׂרֻקים ולבנים", ככה זה פותח. אחר כך יש "האיש העֹמד בין ההדסים"[מח] ואחר כך "מלאך הוי' העֹמד בין ההדסים"[מט]. המפרשים מפרשים[נ] שהכל מדבר במלאך שנשלח לנביא, אבל חז"ל אומרים לא ככה – הם אומרים ש"האיש" הוא ה' עצמו, "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[נא].

קודם רואים את האיש שעומד בין ההדסים רוכב על סוס אדום. מהו "סוס אדום"? הסמל של המלחמה, של "הוי' איש מלחמה". זהו ה"סוס מוכן ליום מלחמה" וגם הנשר שטס על האוכל שלו, מעשה מרכבה. מסבירים[נב] שהסוס האדום מסמל שה' יוצא לשפוך דם. נגד מי? יש כמה וכמה פירושים[נג], אבל נקח את פירוש המלבי"ם – שלעניות דעתי הוא הכי פשוט – שאומר שהפסוק מכוון נגד מלכות פרס ומדי. מתואר כאן שה' יוצא למסור את מלכות פרס ומדי בידי יון, בידי אלכסנדר מוקדון. מי היום הוא אלכסנדר מוקדון? טראמפ. מהי מלחמת יון נגד פרס? המערב נגד המזרח. שוב, לפי הפירוש הזה, עכשיו ה' מתכנן להפיל את פרס בידי המערב.

מה לגבי ישראל? אלכסנדר מוקדון כבש את כל הארצות ושפך דם רב בכל מקום שדרכו רגליו. מה לגבי עם ישראל? מה קרה לו כשהוא הגיע לארץ? הסיפור המפורסם[נד] שכשהוא הגיע לארץ שמעון הצדיק הלך לקראתו וכשהוא ראה אותו הוא ירד מהסוס שלו והשתחווה לו. למה? כי הוא ראה שזה מי שמוביל לפני במלחמה – כל הנצחון שלי הוא בזכותו. זה היום ישראל. טראמפ רואה בבירור שמי שמוביל לי את הקרבות זה שמעון הצדיק, ההדסים כאן, "ולהוי' התשועה" – כפי שאמרנו קודם. הוא ה"סוס מוכן ליום מלחמה" אבל "להוי' התשועה".

התחלנו לומר ששלש הפעמים שכתוב כאן "עֹמד בין ההדסים" הן גופא, כמו שאמרנו, כנגד שלשת ההדסים, כנגד חנניה, מישאל ועזריה. הראשון, שהוא העיקר, נקרא חנניה, והוא שוה מלחמה. כמה שהוא מלשון חן, חנינה, הוא הגימטריא של מלחמה וגם של ענג, 123, כידוע. כנראה שאותו חנניה מתגלגל בשמעון הצדיק, שלא היה הרבה זמן ביניהם – רק דור אחד.

ממבצע 'שאגת הארי' למבצע "פרה אדֻמה"

אמרנו שלא מוצא חן בעיני השם 'שאגת הארי'. למה לא? קודם כל, השם הזה הוא 'שויץ', זהו שם של גאוה נטוד, שנית, כי האריה יכול לשאוג[נה] והשאגה לא אומר שום דבר – היא לא אומרת שהוא הולך לעשות משהו. ברוך ה' שמשהו עשו, עפעס וואס האבן זיי געטאן, אבל לעשות ממש היינו להפיל לגמרי את ממשל הרשע ולהקים מקום של שלום, לא של טרור.

אנחנו יודעים שיש באיראן חסידי אומות גדולים– אפילו יש אתנו קשר עם אחד מחסידי אומות העולם שם, שבסכנת חיים כל רגע ורגע – שה' ישמור עליו ועל המשפחה שלו! – ומן הסתם יש הרבה כאלה, מחסידי אומות העולם, שרק בשבילם צריך להציל את המקום. כמובן, צריך למנוע את הסיכון המרחף נגדנו. אבל התפקיד שלנו הוא להיות אור לגוים[נו], ואור לגוים אומר להפיץ אור ותורה ושלום אמתי, שלום על פי תורה, לכל עמי הארצות. הלואי שנזכה לממש את התפקיד שלנו.

אם כן, 'שאגת הארי' הוא לא שם טוב, מה יכול להיות שם יותר טוב? יכול להיות שיותר טוב לקרוא למבצע 'סוס אדום', מהפסוק שהזכרנו.

אבל גם אמרנו ש'סוס אדום' משמע שהוא רק שופך דמים, וודאי לא רוצים שיהיה רק סוס אדום ששופך דמים. אבל אם הוא צריך לשפוך דמים – זה מה שהוא עושה. כך שעשו, ומן הסתם יעשו עוד. אכן, אם נסתכל בפסוק נראה שהסיפור לא נגמר בו. יש סוס אדום אחד, עליו רוכב האיש – או מלאך, או ה' עצמו, "הוי' איש מלחמה" – אבל מה המשך הפסוק? אחריו, אחרי הסוס המוביל, יש שלשה סוגי סוסים – אדומים, שרוקים ולבנים. מה זה אומר?

קודם המפרשים אומרים – כך ברש"י – שלא ברור איזה צבע הוא שׂרוקים. אבל אומרים שהוא כמו שורקה של גפן. לפי מה שנשמע לי שרוקים מאד קרוב לירוקים, ואם דומה לגפן היינו צמח שכנראה קשור לצבע שלו, ה"צמח שמו מתחתיו יצמח"[נז], שהוא ירוק. המלבי"ם כותב בפירוש ששרוקים הם הממוצע בין אדום ללבן.

אז יש פה עוד שלשה, שהם בעצם חג"ת – כך כתוב בזהר[נח], בפרדס[נט] –הלבן הוא חסד, האדום הוא גבורה, והממוצע ביניהם הוא ירוק, התפארת. כנראה השרוקים כאן הם התפארת, והתפארת היא צבע ירוק. איך חז"ל מפרשים? שככל שהסוס האדום, המקורי, מנצח ב"יום מלחמה" שלו, ו"להוי' הישועה", האודם הופך להיות ירוק והירוק הופך להיות לבן. בעצם אלו אותם סוסים. הסוסים האדומים הופכים להיות סוסים שרוקים והסוסים השרוקים הופכים להיות סוסים לבנים, ובסוף התכל'ס שהכל יהיה לבן, יהיה חסד. זו המטרה האמתית של עם ישראל, אבל בשביל להשיג את החסד צריך גם גבורה – צריך את האודם, צבע החיים, הרבה חיות וזריזות וחש וטס. צריך לטוס.

אז לחיים לחיים, שכולנו נזכה להיות טייסים. פעם אמרנו שהשאיפה שלנו להיות חיל האויר של חב"ד, של הרבי, אז שנזכה להיות חיל האויר.

נגנו "ליהודים".

לחיים לחיים.

ד. "כי לא תשתחוה לאל אחר"

לא להשתחוות לעמלק

כתוב "כי לא תשתחוה לאל אחר כי הוי' קנא הוא אל קנא שמו"[ס]. במלה "אחר" יש ר גדולה. כתוב[סא] שצריך להקפיד לא להחליף את ה-ר ב-ד, שהן זוג אותיות[סב]. לכן במלה "אחד"[סג] יש גם ד גדולה, שלא תתחלף בביטוי "אל אחר" עם ה-ר הגדולה. הביטוי "אל אחר" מופיע רק פעם בתנ"ך, בפסוק הזה. הגימטריא של "אל אחר" שוה עמלק. אם כן, מה כאשר מרדכי היהודי – "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה"[סד] – לא מוכן בשום פנים ואופן להשתחוות לו, להכנע לו, "לא יכרע ולא ישתחוה"[סה], הוא לא נכנע, לא מוריד את הראש שלו, בפני האויב, בפני עמלק. על מרדכי כתוב הפסוק הזה, הוא קיים בשלמות את הפסוק "כי לא תשתחוה לאל אחר", לא תשתחוה לעמלק – המן הוא עמלק. שוב, "אל אחר" – ביטוי מיוחד, חד-פעמי, "לית" בלשון המסורה – שבגימטריא עמלק. מכל הגימטריאות של עמלק זהו אולי הרמז הכי מכוון, הכי עצמי.

מה אומר הביטוי הזה? אם אני אומר "אחר" הכוונה ביחס למשהו אחר, כלומר שיש שנים. אם אין שנים לא שייך לומר "אל אחר", יש רק את הא-ל הזה. כלומר, עמלק בפירוש מאמין בשניות, הוא פונה עורף ל"אל אחד" ומאמץ את האל האחר, שגם בחינת אחוריים[סו], כי כולו אחוריים, כי כולו 'יש'. מי שהוא יש אין לו שום הסתכלות פנים בפנים כלפי שום דבר. הוא מאמץ את ה"אחר", הוא משתחווה לאחרוּת. הפילוסופיה של עמלק היא אחרות, שכל דבר הוא אחר ממשהו אחר, וככה טוב לו. זה נקרא סטרא אחרא, הצד האחר – שהכל אחר, הכל לא מזוהה עם שום דבר עד הסוף באמת, פנים בפנים.

הוא ושמו

יש בפסוק הזה, "כי הוי' קנא שמו אל קנא הוא", עוד תופעה חשובה – "הוא" ו"שמו", "הוא ושמו אחד"[סז]. בפסוק הזה כתוב קודם "שמו", "הוי' קנא שמו", על שם הוי', ואחר כך "אל קנא הוא" – שניהם קנא, אבל שם א-ל, שכנגד "אל אחר", הוא "הוא". במעשה בראשית כתוב "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו"[סח]. "הוא שמו" שוה משיח, כידוע[סט]. אז יש בפסוק הזה רמז למשיח, היחוד של הוא-שמו.

מה זה הוא-שמו? עצם וגילוי, עצמות וגילוי, גילוי העצם. "הוא" זה העצם ו"שמו" זה הגילוי של העצם. אז קודם כתוב כאן הגילוי, ודווקא הולך על שם הוי' – "כי הוי' קנא שמו אל קנא הוא", העצם הוא א-ל כאן. לפעמים בחסידות אומרים[ע] ששם א-ל הוא עצמות, יותר משם הוי'. שם הוי' הוא שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש[עא] – אבל הוי' הוא שם. א-ל, גאט, מוסבר שהרבה פעמים סתם גאט, א-ל, הוא העצם של ה' – המאור, לא האור, לא הגילוי. בכל אופן, ככה יוצא בפסוק הזה – שיש קודם "שמו" ואחר כך "הוא" וביחד זה משיח.

כמה מילים יש בפסוק? 12. מה המלה האחרונה? "הוא", בגימטריא 12. הכל "הולך אחר החיתום", "הוא" זה העצם – הכל שואף כאן למלה "הוא".

צווי "כי"

יש עוד תופעה מאד יפה בפסוק הזו, פעמיים "כי", כידוע[עב] הווארט של רבי שלמה מקרלין שיש לי צווי "כי" – הוא התכוון לפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[עג].

"כי" באידיש פירושו פרה. כששאלו אותו ממה אתה מתפרנס הוא ענה 'איך האב צווי "כי"', יש לי שני "כי". השומע הבין שיש לו שתי פרות, הוא חולב אותן, מוכר את החלב וזו פרנסתו. השואל, שהקפיד עליו שהוא מזניח את ביתו, אשתו והילדים, שאין להם מה לאכול – כתוב שאפילו רצה לפגוע בו – הבין שיש לו שתי פרות, אז יש לו חלב והוא מוכר. הוא בא לבית שלו ורצה לקנות מהאשה חלב, ומתברר ש"לא דובים ולא יער" – אין פה שום דבר! הוא חוזר, ושוב, בכעס גדול מאד לרבי שלמה מקרלין – מה עם ה'צווי "כי"' שלך? איפה שתי הפרות?! רבי שלמה מקרלין ענה לו שה'צווי "כי"' שלי הן "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – מדת הבטחון והשמחה, שייך לפורים.

בכל אופן, יש הרבה פסוקים עם 'צווי "כי"'[עד], ואחד החשובים הוא הפסוק הזה – "כי לא תשחוה לאל אחר כי הוי' קנא שמו אל קנא הוא". כלומר, זהו פסוק שמסוגל לפרנסה – פרנסה רוחנית ופרנסה גשמית גם יחד. שתי פרות הן סוד פורים וגם פרנסה מתחילה בפר. אם כן, זהו פסוק מאד יפה – גם פורים יש בו, וגם משיח יש בו.

אחד בכל הממדים – ישראל, אורייתא וקוב"ה

נעשה את החשבון של כל הפסוק: הפסוק המקביל בקדושה, "את זה לעמת זה עשה האלהים"[עה], הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הערך של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (1118), כידוע, הוא המספר הראשון שמתחלק גם בשם הוי' וגם בשם אלהים, לומר ש"הוי' הוא האלהים"[עו], הלמעלה מהטבע (הוי') הוא-הוא הטבע (אלהים).

כמה שוה כל הפסוק? אולי מישהו עשה את החשבון – שוה 2197, מספר מאד מיוחד, 13 בחזקת 3. הפסוק הזה – שאוסר עלינו להשתחוות ל"אל אחר", וצריך לדייק לא לכתוב "אחד", ומי שקיים אותו במלואו הוא מרדכי, הגבור של היום – שוה אחד פעמים אחד פעמים אחד, הכל אחד.

מי הם שלשה "אחד"? מה שאומרים ברעוא דרעוין, במנחה של שבת – "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[עז]. יש כאן קוב"ה, אורייתא וישראל, ש"כולא חד" ממש. לא רק "מתקשראן דא בדא" אלא "כולא חד"[עח] ממש. "אתה אחד" זה ה', "שמך אחד" היינו התורה[עט] ו"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" מתייחס כמוב לעם ישראל. אם כן, מה אני לומד מכאן? שבשביל לנגד ולנצח את ה"אל אחר", עמלק, אני צריך להאמין לא רק שה' אחד, אלא לדעת שה"אחד" הזה מופיע גם בה', גם בתורה וגם בעם ישראל. רק כשזה חודר את כל השלשה, ועושים את כל השלשה אחד – לא רק מתקשרים אחד בשני, אלא אחד ממש – מוחים את זכר עמלק.

"מחה תמחה" ו"אמחה"

בפרשת בשלח כתוב "מחה אמחה"[פ], פעמיים מחיה, אבל במה שקראנו בשבת זכור, מפרשת כי תצא, כתוב "תמחה"[פא]. ידוע שאצל חסידים היו קוראים לעמלק "תמחה" – אם היה עובר איזה שונא ישראל, איזה נאצי או משהו, היו קוראים לו "תמחה" – אבל כתוב גם "מחה אמחה". כתוב[פב] שראשי התיבות מחה-אמחה-תמחה הם אמת. צריך את הכל, אבל העבודה שלנו היא "תמחה" – "מחה אמחה" זו עבודה של ה', והעבודה שלי היא "תמחה". חייבים שיתוף פעולה, כמו שאמרנו קודם – שתהיה תשועה, לא רק ישועה.

יותר קל לתפוס ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" מאשר גם להכליל באחדות הזו גם את השלישי, את ישראל. התורה היא ודאי "'דבר הוי'' זו הלכה"[פג] – לא אנחנו ממציאים את התורה, ה' ממציא את התורה. לכן "מחה אמחה" הוא מכח האחדות של ה' והתורה. אם "אמחה" זה ה', כנראה ש"מחה" מתחיל מהתורה – "מחה אמחה את זכר עמלק". אבל כאן, בסוף התורה, שכבר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[פד], השכינה היא כנסת ישראל, ועלינו כתוב "תמחה". איך "תמחה"? על ידי גילוי של "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

שוב, אחד פעמים אחד פעמים אחד שוה כל הפסוק הזה, "כי לא תשחוה לאל אחר כי הוי' קנא שמו אל קנא הוא".

"הלוא אל אחד בראנו"

יש עוד פסוק כנגד הפסוק הזה, לא רק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "אל אחר" מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך, כמו שאמרנו, והוא בגימטריא עמלק. לכאורה המקביל לו, הלעומת-זה שלו, צריך להיות "אל אחד". האם יש "אל אחד" בתנ"ך? גם, רק פעם אחת – "הלוא אל אחד בראנו"[פה], במלאכי. עם זה מוחים את עמלק, ה"לא תשתחוה", שלא משתחווים לאל אחר, לא נכנעים לתרבות של אחרוּת – שכל שני דברים הם אחרים, כל אחד הוא "אלהים אחרים"[פו]. שוב, "הלוא אל אחד בראנו" הוא גם הלעומת-זה של אותו פסוק.

כמה שוה "הלא אל אחד בראנו"? "בראנו" זה אותיות ראובן, שתכף נגיע אליו. קודם כל, על מי זה הולך? יש מפרשים[פז] ש"אל אחד בראנו" מתייחס לעם ישראל, אבל יש מי שאומר[פח] שמדבר על כללות האנושות. כלומר, התיקון של עמלק הוא שאנחנו נשדר ונלמד את כולם, את כל האנושות, ש"אל אחד בראנו". זה מה שמאחד אותנו, ש"אל אחד בראנו". כמה שוה "הלוא אל אחד בראנו"? 345, משה. יש "'משה משה'[פט] לא פסיק טעמא בגוויהו"[צ], ונסביר את סוד "משה משה" לפי שני הפירושים.

מה כתוב לפני "הלוא אל אחד בראנו"? "הלוא אב אחד לכולנו". שני הפירושים ל"הלוא אל אחד בראנו" בעצם יוצאים מהביטוי הראשון. עיקר השאלה הוא האם אפשר לומר "אב אחד לכֻלנו" גם על גוים. יש מי שאומר שכן, אפשר, ויש מי שאומר שלא – "אב" אומר יחסי אבא ובן, שמתאימים רק לעם ישראל[צא]. הפירוש של התחלת הפסוק משליך על ההמשך, "הלוא אל אחד בראנו". אנחנו ננקוט לפי הרצון להגיע למשיח – שעניינו הוא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[צב] – ונפרש שכל הפסוק הזה הולך על כולם, גם ה"אב אחד לכֻלנו". כאן בעצם עם ישראל מזדהה עם כללות האנושות – "הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו".

אפשר לומר שהמחלוקת בפירוש כאן היא בעצם "משה משה". משה בגלגול הראשון, משה כ"גואל ראשון"[צג], הוא רק לעם ישראל – ה"משה" של עם ישראל, המושיע של עם ישראל, הנותן תורה לעם ישראל. גוי שלמד תורה חייב מיתה[צד] וכו' וכו' – הכל הבדלה בין ישראל לעמים. מה ההבדל בין משה כ"גואל ראשון" למשה כ"גואל אחרון", כמשיח? שמשה "גואל ראשון" הוא הבדלה ומשה "גואל אחרון", משיח, הוא המתקה[צה].

הרבי הקודם אומר[צו], והרבי מביא הרבה[צז], שההבדל בין משה ל-משיח הוא אחד, 13. בשביל שמשה יגיע להיות משיח, "גואל אחרון", צריך להוסיף 13. 13 זה אחד, בעצם "הכל אחד", כמו הפירוש הפשוט בהלכה[צח] של "אחד" בקריאת שמע, שה' אחד (א) ב-ז רקיעים וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם. זה כולל לא רק את עם ישראל אלא גם את הגוים ואת הכל – "גאט איז אלץ, גאט איז אלץ"[צט].

לקבל את הערב-רב

יש לנו הרבה פירושים ל"משה משה", וכעת יצא ש"משה" הראשון, שהוא משה, שייך לעם ישראל, וה"משה" השני, שהוא משיח, הוא משה ששייך לכל העולם. כמו שהרמב"ם כותב[ק] שהגוים צריכים לקבל את המצוות בגלל תורת משה – שמשה נתן להם את המצוות. לא לחשוב שמישהו אחר נתן, או שזה רק השכל שלהם. ודאי וודאי שאם הוא מתקרב יותר – הרמב"ם פוסק[קא] שמותר לו לקיים את כל המצוות, מקבל שכר כ"אינו מצווה ועושה". ובסוף, אם מקרבים כדבעי, רבים מהם – מליונים ויותר ממליונים – ירצו להתגייר.

זו תכלית המגלה, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים"[קב]. יש מי שרוצה לומר[קג], ואולי זה נכון, ש"מתייהדים" הכוונה בלי גיור כהלכה. אבל לעתיד לבוא, אם זו תהיה תופעה כל כך נפוצה, צריך קודם כל להכשיר הרבה רבנים. עיקר הבעיה הוא הרבנים, שצריך שידעו להבחין אם הכוונה לשם שמים באמת[קד].

זו היתה כוונת יוסף הצדיק שמל את המצרים[קה] וכוונת משה רבינו שקבל את הערב-רב[קו] – לקבל כמה שיותר גוים לעם ישראל. רק ששני הנסיונות האלה נכשלו בזמנם. כתוב[קז] שמה שיוסף מל את המצרים נתן להם כח לשעבד את עם ישראל, ומה שמשה קבל את הערב רב גרם לחטא העגל[קח] וכל הגלויות שלנו. אבל יוסף לא מתחרט וכל שכן משה לא מתחרט, כי שיש לזה תכל'ס. ה' גוזר על משה לחזור בכל דור כדי לתקן מה שעשה[קט]. משה מקבל זאת ברצון, ובפרט בפורים – כששמח בשמחת "עד דלא ידע"[קי], הוא ודאי שמח שקבל את הערב-רב. ערב רב בגימטריא דעת – משה הוא הדעת של כללות נשמות ישראל[קיא], ויש דעת מיוחדת בערב-רב האלה. האריז"ל אומר[קיב] שהיום כולנו ערב-רב, רובם ככולם של כל מי שיהודי היום. כולנו פה ערב-רב – אז ברוך ה' שמשה קבל אותנו...

יש עוד ניגון "ארור המן" [שרו].

לחיים לחיים.

ה. "אין בין... ל... אלא"

"אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגלה ומתנות לאביונים"

כתוב במשנה, במסכת מגילה, ש"אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגלה ומתנות לאביונים"[קיג]. כלומר, גם באדר ראשון, בי"ד ובט"ו, יש ענין לעשות סעודה – "טוב לב משתה תמיד"[קיד], כך חותם הרמ"א את שו"ע או"ח. לפי פירוש אחד משלוח מנות בכלל הסעודה[קטו] ולפי פירוש שני בכלל מתנות לאביונים[קטז]. בכל אופן, לשון המשנה שהיחוד של פורים הוא קריאת המגלה ומתנות לאביונים, וזהו ההבדל בין אדר ראשון לאדר שני.

מוסבר, למדנו לא מזמן במאור עינים[קיז], שקריאת המגלה היא מגלת אסתר, לגלות את ההסתר, את ה"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[קיח] – לגלות את העצמיות, את עצמות המאור. מתנות לאביונים הן, כמו שאמרנו קודם לגבי "אפס כי לא יהיה בך אביון", העלאת האביון, לתקן את האביון לכתחילה, ש"לא יהיה בך אביון" יותר. זהו עיקר המצוה והשמחה של פורים – להקים את האביון מהנפילה שלו, "פזר נתן לאביונים" ר"ת נפל.

יג "אין בין... ל... אלא"

אבל הפלא הוא שרובא דרובא של פרק ראשון במסכת מגלה במשנה הוא המשך של המשנה הזו, "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא", ואחר כך כתובים שם 13 – כמנין יג מדות הרחמים – דברים באותו סגנון, "אין בין... ל... אלא", אלו האותיות המשותפות לאותם דברים.

"אין בין" הם ודאי לשון נופל על לשון. היות שכתוב במסכת מגלה, בהמשך ליחוד של פורים, של אדר שני – עיקר המצוות של פורים, קריאת המגלה ומתנות לאביונים – סימן שכל הנושא הזה של "אין בין ל... אלא..." שייך לפורים. יש כאן 13 פעמים, ואין עוד בש"ס – יש סגנון זה פעמים בודדות, אבל אותם דברים שכתובים כאן במשנה. כלומר, כל ה"אין בין..." בתורה הם בפרק א של מסכת מגלה. זה אומר "דרשני".

לכן אנחנו נעשה עכשיו מה שנקרא "פורים תורה" ונעבור על כל ה-יג "אין בין", ונראה איך הכל מלמד אותנו מה צריך לעשות בפורים. היות שבמקור, "אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא", מכאן נלמד שעיקר הפורים הוא דווקא הדבר השני. הדבר הראשון הוא הוה-אמינא שאולי דומה לדבר השני והוא פורים – אומרים שלא, לא דומה, כי יש הבדל. ההבדל הוא ה'זה' השני.

נשים לב שבאותיות המשותפות – "אין בין ל... אלא..." – "ל... אלא" גם שוה בין, אז בעצם כתוב 'אין בין בין'. "אין" ודאי מתאים לפורים, כי "עד דלא ידע" הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע", שבהרבה ספרי קבלה וחסידות גם נקרא "רישא דאין"[קיט]. בפרוטרוט, כמו שמבואר בהחלטיות בכמה מקומות בכתבי האריז"ל, במיוחד בעמק המלך[קכ], יש להבחין שרישא דאין הוא הראש השני, רדל"א הראש השלישי ורישא דאריך הראש הראשון של הכתר, הכל למעלה מטעם ודעת, אבל בהרבה מקומות גם רישא דאין הוא רדל"א, ה"עד דלא ידע" של פורים. למדנו גם לאחרונה שבפורים מתגלה ה"אין מזל לישראל"[קכא], שדרש הבעל שם טוב[קכב] אל תקרא 'אֵין' אלא 'אָין'. זהו הגורל שלנו, הגורל של פורים, "פור הוא הגורל"[קכג].

כתוב בקבלה[קכד], ש-אין – חוץ מזה שהוא כתר, "אין מזל לישראל", כנ"ל – היינו כח"ב: ה-א היא כתר, ה-י חכמה וה-ן בינה. כמו המלה "איה", "איה מקום כבודו"[קכה] – ה-א היא כתר, ה-י חכמה וה-ה בינה[קכו]. אם מחליפים את ה-ה ב-ן זו אותה כוונה בקבלה – ג"ר, כתר-חכמה-בינה. "בין" שייך לדעת, כי "אם אין דעת הבדלה מנין"[קכז] ו"בין" פירושו הבדלה. כאילו שכל ההבדל בין "אין" ל"בין" הוא שב"אין" יש בהתחלה א, הכל אחד, וב"בין" יש ב, צריך להבחין בין שני (ב) דברים.

אחרי ההקדמה הזו נתחיל. הבאתי את המשניות, אם אני אשכח – אני עלול לשכוח, לא רק בגלל השתיה, אלא סתם כי עלולים לשכוח, לכן המשניות כאן כדי להזכיר לנו.

פורים שבתי

הראשון אחרי פורים המפורש הוא "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד"[קכח] – ביום טוב אוכל נפש מותר ובשבת אסור. איך נקשר את הענין לפורים? אומרים 'פורים-תורה', לכן מרשים לעצמנו גם לסטות מהפשט, ורק לדרוש את המלים, את הרעיון.

למדנו פעם[קכט] במסכת פסחים ש"לכולי עלמא בעצרת בעינן נמי לכם"[קל] – בחג שבועות צריך גם הנאת הגוף, לא רק הנאת הנשמה. זהו הפירוש של "בעינן נמי 'לכם'". אחר כך הגמרא ממשיכה שגם בשבת "בעינן נמי 'לכם'" ואז היא ממשיכה שבפורים "בעינן נמי 'לכם'". הכל מתחיל ממתן תורה, "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[קלא], וממתן תורה ממשיך לשבת, שכתובה בעשרת הדברות[קלב] שקבלנו בעצרת, ומשבת עובר לפורים. הסדר הזה, ההקש משבת לפורים, הוא פלא. הרי שבת ופורים הם לכאורה דבר והיפוכו. מה החידוש שבשבת "בעינן נמי 'לכם'"? החידוש שצריך גם גשמיות בשבת, למרות שלכאורה שבת היא רק רוחניות. מה החידוש של פורים? בדיוק הפוך. הרי כתוב[קלג] שפורים הוא הצלת הגוף, ולכן עיקר השמחה של פורים הוא הגוף, מצות הסעודה – העיקר הוא ה"לכם". מה פירוש "בעינן נמי 'לכם'"? כנראה החידוש שה"לכם" הזה הוא "נמי", לא לשכוח שיש כאן גם מסר רוחני. המסר הרוחני של פורים הוא בעצם קריאת המגלה, כמו שהיה כתוב קודם, שעיקר הפורים הוא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. מתנות לאביונים בשביל הגוף שלהם, לפי פשט, וקריאת המגלה היא רוחניות – "'אורה' זו תורה"[קלד] כנגד קריאת המגלה[קלה].

בכל אופן, אני רואה כאן סמיכות בין שבת לפורים, והיות שכתובים יחד לענין "בעינן נמי 'לכם'", אני אומר שכל שבת צריכה להיות פורים וכל פורים צריך להיות שבת. [יש פורים משולש.] חשבתי שיש פורים משולש, שיש גם שבת בענין. בכל אופן, זהו ה"אין בין" השני, "אין בין יום טוב לשבת", שהדגש בו הוא על שבת, כפי שאמרנו שכל פעם פורים הוא השני. צריך לומר שפורים הוא בחינת שבת. כמה ששותים ושמחים עד דלא ידע, ורוקדים, ושוברים דברים, ושופכים, והכל – הכל שבת'דיק.

'אין בין המן למרדכי'

[הכל בשביל להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי?] נגיע לזה. אם אמרת, נחזור אחורנית. יש עוד "אין בין", אבל לכאורה לא ענין של הלכה. הוא אולי עיקר ה"אין בין" בחז"ל, כי הוא חוזר שש פעמים[קלו] – נדיר מאד, שמאמר אחד חוזר שש פעמים – והרמב"ם פוסק להלכה, "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". אותו סגנון. אמרנו שלכאורה צריך ליישב איך הולך יחד עם "אפס, כי לא יהיה בך אביון". כי הראיה לשמואל היא הפסוק השני, "כי לא יחדל אביון וגו'". בכל אופן, מכך יוצאים, הכל תחת ההשראה של "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".

כמובן, לזה נגיע בסוף, שייך ל"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", ש"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בלי "אין בין", אבל "בין ארור המן לברוך מרדכי", שאותה גימטריא. שם כתוב, אדרבא, משמע שאותו דבר – שלא שייך ל"אין בין... אלא" – "אין בין" וזהו, "אין בין", "אין בין ארור המן לברוך מרדכי". אבל כאן הסגנון "אין בין... אלא", כלומר שכן יש משהו "בין". מה יכול להיות ה"אלא" לגבי "ארור המן" ו"ברוך מרדכי"? חשבתי על כמה דברים, אבל הכי נחמד – הנשים הצדקניות – ש'אין בין המן למרדכי אלא זרש ואסתר'. היות ש"הכל מן האשה"[קלז], אז בלי זרש ואסתר אין לא המן ולא מרדכי, אז ביניהם שום דבר. בכל אופן, אפשר לחשוב עוד כמה רעיונות, מה יכול להיות ה"אלא" של "אין בין".

עוד משהו שחשבתי: כתוב בחז"ל[קלח], מובא גם בשיחה של הרבי[קלט] שלמדנו בשבת[קמ], שחדש אדר הוא מזל דגים וכתוב שדגים בולעים ונבלעים. עלה בדעתו של המן שהוא הבולע ואנחנו הנבלעים, אבל הקב"ה הפך את מחשבתו הרעה ועשה שאנחנו הבולעים והוא הנבלע. מה ה"אין בין" לפי זה? שנינו דגים, המן הוא דג ומרדכי הוא דג, והשאלה פשוט מי הבולע ומי הנבלע, וזה לא פשוט. איך בסוף יוצא הדבר? איך תולים את המן ובניו ועשרת בניו? כמחרוזת דגים[קמא]. רואים שהמן והבנים שלו הם מחרוזת דגים, ככה כתוב. "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[קמב] – משה הוא נון[קמג], דג גדול. מרדכי ודאי דג גדול יותר מהמן. [הלויתן בולע...] צריך לויתן טוב, המלכות של הקדושה – לויתן שוה מלכות – שתבלע את המלכות של הסט"א. זה מה שקורה כאן – שניהם משנה למלך, רק שהמשנה למלך הזה בולע את המשנה למלך ההוא. בכל אופן, זהו סוד מזל דגים – צריך מזל שאתה תהיה הבולע ולא תהיה הנבלע...

אז בסוף, מה באמת בין המן למרדכי? שניהם דגים, אבל בסוף מתברר שמרדכי הוא דג חי והמן הוא דג מת – זהו כל ההבדל ביניהם. אנחנו כעת ב"אין בין יום טוב לשבת". בשבת יש מצוה מיוחדת לאכול דגים[קמד], אפילו יותר מבשר, ודגים הם המזל של אדר – צריך לאכול את המזל של חדש אדר, המזל של "מרדכי בדורו כמשה בדורו", שזה הדג הגדול. כתוב[קמה] ש-דג גדול שוה נ, חמשים. המלה נון היא דג ו-דג גדול הוא 50, שער הנון. הלעומת-זה הוא המן, לכן תולים אותו על עץ גבוה חמשים אמה[קמו]. הוא ובניו מחרוזת דגים – איזה דגים? מחרוזת דגים מתים. ככה אפשר למכור אותם בשוק – לוקחים את המחרוזת ומוכרים אותם מתים.

תיקון כרת בפורים

מה ה"אין בין" השלישי? הוא ממשיך, באותה משנה, "אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת" – שבת בסקילה ויום הכפורים בכרת. קודם שבת היתה פורים, וכעת המאמר ממשיך משבת, אבל כאן החידוש שבענין הזה פורים הוא יום הכפורים. זה הכי פשט, עד כאן – בהמשך יש עוד פשוטים – שפורים הוא יום כפורים (כ-פורים, כידוע[קמז]), והחידוש הוא דווקא הקולא של כרת במקום סקילה. כתוב שכרת אותיות כתר[קמח], חייבי כרת זה משהו רציני ביותר, יותר ממיתה בידי שמים[קמט]. היום אין לנו בגשמיות ארבע מיתות בית דין[קנ], אבל כרת יש עדיין, אז מהו פורים? תיקון כרת. יש בקבלה מושג שלם של 'תיקון כרת'[קנא]. כל ה-ד מיתות בית דין הן כרת, אם הן לא מתבצעות כמיתת בית דין[קנב]. אז היום בעצם הכל הוא כרת – כל העבירות החמורות ביותר.

באגרת התשובה בתניא[קנג] מסביר אדמו"ר הזקן שכרת כורת את חבל ההתקשרות לגמרי. כל מצוה אחרת כורתת רק חוט בחבל, לא את הכל, אבל משמעות כרת שכורת את הכל. אם כן, מהו פורים לפי זה? חוץ מזה שיום הכפורים הוא כ-פורים, בפשט המשנה המיוחד של יום כפורים הוא כרת, שיותר כולל, ולפי זה היחוד של פורים הוא תיקון כרת בקבלה. איך עושים תיקון כרת? הרי נכרתת, חס ושלום. תכף נדבר על קריעה. כמו שכתוב באגרת התשובה, בכרת החבל נקרע – אתה מנותק. מה התיקון? אם אתה מנותק, איך אפשר לתקן? רק על ידי "עד דלא ידע". אם תשתה מספיק בפורים זהו תיקון כרת. כמובן, צריך גם לתת הרבה כסף – הרבה! – לצדקה, ומשלוח מנות איש לרעהו, אבל עיקר תיקון הכרת הוא כתר. התיקון הוא בבינה, שהיא סעודת פורים, כמו שנמשיך להסביר.

שתיה מרובה מאכילה

אם כן, אלו שלשת ה"אין בין" הראשונים. מכאן מגיעים לרביעי, שלכאורה משהו אחר לגמרי – "אין בין המודר הנאה מחברו למודר ממנו מאכל". יש אחד שנודר שלא יקבל שום הנאה מפלוני, החבר שלו, ויש אחד שנודר שלא יקבל רק הנאת אכילה, שנקרא מודר-מאכל. מה ביניהם בפשט? "דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש". דוגמה פשוטה היא דריסת רגל – למודר הנאה אסור לקבל שום הנאה מהחבר, אבל אם הוא רק מודר מאכל מותר לו לדרוס בשטח שלו. מותר לו אפילו שהחבר לו ישאיל לו כלי שלא לצורך אוכל נפש. אלו שתי נפקא-מינות שכתובות במשנה.

איך נקשר לפורים? לפי זה, פורים הוא "מודר מאכל". זו קולא – לא שאסור לקבל הנאה בפורים, רק שאסור לקבל הנאת מאכל בפורים. [רק שתיה...] איך זה יהיה קשור לפורים? זה פשוט, וגם למדנו לאחרונה[קנד], שבכל ימות השנה כתוב ש"אכילה מרובה משתיה"[קנה], כלל גדול, "דת של תורה", שאכילה צריכה להיות מרובה מהשתיה. אבל בפורים "ונהפוך הוא"[קנו], לכן כתוב בכתבי האריז"ל[קנז] בפירוש שבפורים השתיה מרובה מהאכילה. כלומר, כל האכילה היא רק היכי תימצי כדי שתוכל לשתות. ככה נקשר את ה"אין בין" הזה לפורים. לחיים לחיים.

מה ההבדל בין אכילה לשתיה? כתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים"[קנח]. אכילה טובה לחברים, אבל שתיה טובה לבני זוג, לדודים. פורים הוא היום הכי מסוגל לעשות זיווג למעלה, על ידי השתיה "עד דלא ידע".

התנדבות בלי אחריות

נעבור הלאה, מה החמישי? יש בהמשך זב ושני מצורעים, עוד כמה דברים מעניינים. הסוף הוא ירושלים, ה-יג שחותם את הכל, מה בין שילה לירושלים, זהו הסיום הטוב – הכל מתחיל מאדר ראשון ואדר שני, וה-יג, תיקון "ונקה"[קנט], הוא "אין בין שילה לירושלים". בכל אופן, החמישי, באותה משנה, הוא "אין בין נדרים לנדבות". הווארט הוא שההבדל רק באחריות, "שהנדרים חייב באחריותן והנדבות אין חייב באחריותן" – בנדרים אתה אחראי אבל נדבות אתה לא אחראי. לפי זה בפורים אנחנו בכלל לא אחראים, כי בפורים זה התנדבות.

גם דברנו בשבת – מה ההתנדבות? הרבי אמר שאחד יכול להתנדב להוציא את כולם ב"עד דלא ידע" כפשוטו. רק צריך לחפש מישהו. כמו חילים בקרב, שאחד יתנדב. אותו אחד שמתנדב להוציא את כולנו – אין לו שום אחריות בכלל. זה החמישי.

שלש ראיות בפורים

הששי הוא הזב, "אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן"[קס]. אחר כך באים באותה משנה שני המצורעים. לעניננו, מה פירוש שתי ראיות ומה שלש ראיות? הכל יכול להיות ביום אחד[קסא]. לעניננו נסביר שבפורים צריך, ביום הפורים גופא, לראות שלש ראיות. לא להסתפק בשתי ראיות. [לא רק לראות כפול...]

איך זוכים לראות שלש ראיות ביום אחד? בפסח יש מצוה של ארבע כוסות. שואלים כמה כוסות צריך לשתות בפורים. אולי הסברנו בעבר[קסב] שבפורים צריך לשתות שלש כוסות, לפחות – זהו המינימום. אבל לאו דווקא יין... מי שמהדר שותה שלש כוסות של 96. [בלי אחריות...] על כל כוס שאתה שותה – אתה זוכה לראות, לראיה אחת, וככה אתה מביא קרבן. [זו הוראה לרבים?] צריך לדעת באיזה עולם מדברים. יש עולם אחד שבו זו הוראה לרבים, השאלה אם אתה נמצא באותו עולם, או שאנחנו נמצאים באותו עולם. לכן לפני השלש ראיות הוא מקדים שמישהו אחד יתנדב. [שנה שעברה אמרתם שיש שש כוסות בפסח, פסח נהיה אצלנו פורים...] לא זוכר איך אמרתי, אבל אני מאמין לך שאמרתי.

שלש ראיות – ברכה, טוב וחיים

נעמוד קצת על ה"שלש ראיות", לשון ראיה, לראות משהו. מה יכול להיות ההבדל בין לראות שתי ראיות ולראות שלש ראיות? יש לנו רמז מפורסם[קסג] על "בטח בדד עין יעקב"[קסד], ש"עין יעקב" צריכה לראות שלש ראיות, שראשי התיבות שלהן בטח – "בטח בדד עין יעקב". לפי זה צריך לקיים את ה"בטח בדד עין יעקב" מחר, בפורים של פרזות. מה הן השלש ראיות? ברכה-טוב-חיים (ר"ת בטח, כנ"ל, ובגימטריא "עין יעקב").

כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"[קסה]. מענין שכל ראיה היא 'בין', בחירה. הראיה הראשונה היא לראות רק את הברכה. ה' נותן לפנינו ברכה וקללה, וצריך "ובחרת בחיים"[קסו], להתמקד רק על הברכה, וכך אנחנו ממשיכים את הברכה. אחר כך כתוב יחד שנים, "ראה נתתי לפניכם את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים". כנראה מי שרואה רק שתי ראיות רואה רק חיים ומות וטוב ורע. מסתבר ככה, כי החיים והמות והטוב והרע נוגע לו, יש לו אינטרס, זהו ענין חיוני, חיים ומות. יותר קל לראות את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע מלראות את הברכה ואת הקללה. שמה לא כתוב "אנכי", זו לא התגלות של "אנכי מי שאנכי"[קסז], אבל "ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה" קובע ברכה לעצמו, "את הברכה", זו הראיה השלישית.

בפורים צריך לא להסתפק בשתי ראיות – צריך להגיע לכל השלש ראיות של "בטח בדד עין יעקב".

שלש ראיות למציאות ה'

נאמר עוד פירוש לשלש ראיות: המלה ראיה בניקוד קצת אחר יכולה להיות רְאיה. עכשיו נאמר חסידות. צריך להביא בפורים שלש ראיות אז דא א גאט אוף דער וועלט (יש ה' בעולם). כמובן, השתיה עוזרת לך, אבל בכל אופן צריך מספיק להחזיק ראש שיש שתבין שיש שלש ראיות שצריך להביא שיש בורא לעולם.

קודם כל, נביא מסורה יפה בתנ"ך: יש שלשה אנשים בתנ"ך שהשם הפרטי שלהם ראיה – שלש ראיות. הכל בסוף התורה, בדברי הימים ובספר עזרא הסופר. הראיה מספר אחד היה צאצא של שבט ראובן[קסח]. הראיה השני הוא משבט יהודה[קסט]. הראיה השלישי הוא מן הנתינים, שעלו יחד עם עזרא בתחלת בית שני[קע]. אז יש ראיה למציאות ה' שמתאימה לראובן, יש ראיה למציאות ה' שמתאימה ליהודה ויש ראיה למציאות ה' שמתאימה לנתינים. דוד המלך הרחיק את הנתינים[קעא], הם לא נכנסים לקהל. כלומר, הנתין הוא לא סתם גוי – זהו גוי שמצד אחד הוא כן אחד מעשרה יוחסין של עם ישראל[קעב], ומצד שני הוא יותר גרוע. יש משהו מאד מיוחד בגוים האלה שנקראים נתינים. מה יכולות להיות שלש הראיות?

תכנון תבוני, השגחה פרטית ו"אין דבר עושה את עצמו"

הרבה פעמים אמרנו[קעג] שיש איזה כומר אחד, שהמציא ביטוי שעכשיו רווח בכל העולם – seeing is believing 'לראות זה להאמין'. אתה רוצה שאני אאמין במשהו? תראה לי. עד שאני לא רואה במו עיני אני לא מאמין שזה קיים. את זה אמר כומר, שכאילו מאמין במשהו, אבל לפי הווארט הזה הוא מאמין רק במה שמוחשי לו. לכאורה הפוך מאמונה של יהדות. בכל אופן, דברנו הרבה פעמים שיש בזה משהו – "רצוננו לראות את מלכנו"[קעד], אני רוצה לראות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[קעה]. איך אני יכול לקיים את הענין בנתינת ראיה למישהו שיש בורא עולם? אני טוען לך שיש בורא עולם, ואתה אומר 'תראה לי אותו!'. מה התשובה? ["שאו מרום עיניכם".] בדיוק, התשובה שצריך להתבונן בגדולת ה' – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[קעו], "שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם"[קעז]. למי זה מתאים? לראובן, לשון ראיה. לאחד שמשבט ראובן, שיעקב קרא לו בן טפש ("בכור שוטה"[קעח]), אצלו seeing is believing, 'תראה לי', ואז אני אומר לו תתבונן בגדולת ה', "שאו מרום עיניכם וראו – מי ברא אלה", אותיות "ברא אלהים"[קעט].

יש אמונה יותר עמוקה, שבאה מתוך אמונה מושרשת בעצם הנשמה האלקית, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[קפ]. כמו שרבי אייזיק אומר[קפא], שהאמונה היא משהו עצמי. מכל מה שדברנו קודם, המקור של מסירות נפש וכו' הוא מאמונה, כמו שכתוב ב"היום יום"[קפב]. שם הוא כותב שאמונה היא הודאה. כלומר, הראיה הזו שייכת ליהודה, למגלת אסתר, לחג פורים, שרק בו כולנו יהודים. כלומר, מה ששייך באמת לכולנו הוא להביא ראיה לה' מתוך הגילוי של האמונה הפשוטה שלנו, שהיא ההודאה שלנו, גלייבן באידיש. בכל אופן, מה היא הראיה הזו? כמו שיש התבוננות בגדולת ה', מי העיקר בשבט יהודה? דוד המלך. מה הבעל שם טוב אומר[קפג] על "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[קפד]? דוד-יהודה הוא ראייית השגחה פרטית. זו לא עבודת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

איך אומרים היום במדע את הראיה הראשונה? 'תכנון תבוני'. זה מאה אחוז נכון, הגם שלא כל המדענים מסכימים. הם לא מסכימים רק בגלל שהם פוחדים. כל מדען רציני יודע שאם אתבונן ביקום, כל מה שקורה, ואבדוק מה ההסתברות שיקרה מעצמו, אפילו אחרי מליארדי שנים, אין שום סיכוי בעולם. לכן המסקנה הפשוטה המתבקשת היא שיש כאן תכנון תבוני. לומר שמישהו תכנון את היקום זה לא אומר עדיין השגחה פרטית בכלל. הוא תכנן את היקום, תכנן את כל חוקי הטבע – גם איינשטיין יכול להאמין בזה, אבל הוא אמר שבאלקים פרסונלי אני לא מאמין, בהשגחה פרטית אני לא מאמין, רק באלקים של שפינוזה, שהוא הטבע עצמו. אם כן, בפירוש אלו שני דברים שונים לגמרי. מי שהנשמה האלקית מתגלה אצלו רואה על כל צעד ושעל השגחה פרטית – סנכרון. אם הראשון נקרא תכנון תבוני השני נקרא נקרא סנכרון – השגחה, הדברים לא קורים סתם, בורא עולם מתקשר איתי. החויה של הסנכרון הזה, ההשגחה הפרטית עלי כפרט, היא הראיה של יהודה.

מה הראיה השלישית, של הנתינים, אותם גוים שיותר טובים מסתם גוים ופחות טובים מסתם גוים? הווארט המפורסם של רבי אייזיק[קפה], שאני מצביע עליך – תסתכל בראי. איך הביטוי שלו? "אין דבר עושה את עצמו". אתה בראת את עצמך?! ברגע שהאדם יודה שהוא לא ברא את עצמו, וגם אבא שלו לא ברא את עצמו, וגם סבא שלו לא ברא את עצמו – זה נקרא 'אין דבר עושה את עצמו' – זו הראיה בשביל הגוים.

אז יש פה שלש ראיות. את כל שלש הראיות צריך לחוות בפורים. כך דורשים שצריך להיות זב שרואה שלש ראיות ובכך הוא מביא קרבן לה', הוא מתקרב לה', עם שלש הראיות האלה זו הקרבה לקב"ה. חושבים שקרי מרחיק אותך, אבל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר"[קפו], יקר אותיות קרי, ובפורים הראיות רק מקרבות לה', אם ישיג את המסקנה הפנימית. [כמו ביום כפור, "יראה זרע יאריך ימים"[קפז].] זה היה ה"אין בין" הששי.

מצורע מוחלט – משיח ודאי

השביעי והשמיני כבר עוברים מזב למצורע. השביעי הוא "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה". פרימה אותיות פורים – זהו ודאי ענין קשור.

יש מצורע שהוא רק מוסגר ויש מצורע שהוא מוחלט. בפורים צריך להיות מצורע מוחלט, לא להסתפק בהסגר. מה פירוש להיות מצורע מוחלט? הווארט הראשון שנאמר על פי חסידות שזו ההגעה למצב של מחויב המציאות. "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב נפשו"[קפח] – הוא נעשה מחויב המציאות[קפט]. בפורים, כמו שהקב"ה מחויב המציאות, גם היהודי – עם ה"חלק אלוה ממעל ממש", שמתגלה לגמרי כשהוא מקיים את ה"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" – נעשה מחויב המציאות, מוחלט. מצורע מוחלט.

מי המצורע הכי מפורסם? משיח, חוורא דבי רבי[קצ]. אם כן, להיות מצורע מוחלט פירושו להיות משיח ודאי. זהו ההבדל ברמב"ם[קצא], שמצורע מוסגר הוא בחזקת שהוא משיח ומצורע מוחלט הוא משיח ודאי. משיח ודאי בונה את בית המקדש. אם יש אחד שהוא בחזקת משיח, ורוצה להפוך למצורע מוחלט, משיח ודאי, רק שיקיים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". גם לפי פשט, משיח ודאי באמת לא מבחין, כי מקרב את כולם, "ביתי ביתי תפלה יקרא לכל העמים", כנ"ל. כל זמן שהוא נלחם מלחמות ומנצח מבחין בין טובים לרעים. אבל האבחון הראשון של משיח ודאי הוא ש"בנה מקדש במקומו" – מקדש הוא לא רק ליהודים, גם הם יכולים להגיע, אבל הגדר הוא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". אז הוא לא מבחין בין המן למרדכי, כי "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[קצב], והמן עכשיו הוא רק הבנים שלו שלומדים תורה בבני ברק[קצג] – בהם יש ענין שיגיעו ל"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". זהו דבר אחד.

מה לגבי פרימה, לשון פורים? זהו רמז מובהק שהמצורע המוחלט הוא פורים'דיק, שחייב בפרימה. פרימה היא קריעה. אבל צריך להיות הבדל בין המלה קריעה למלה פרימה. קודם כל, קריעה היא קר"ע-שט"ן, שייך לפורים, קורע את המן. איך המדקדקים מסבירים את ההבדל בין קריעה לפרימה? יש כמה הסברים. אחד ההסברים[קצד] שקריעה היא בלי חישוב בכלל - הוא קורע ואחר כך לא יוכל לתפור בחזרה. פרימה היא קריעה מחושבת, רק במקום התפרים, ואז הוא גם יכול לתפור בחזרה יותר טוב – גם קריעה, אבל "קורע על מנת לתפור"[קצה]. אם כן, פרימה היא גם קריעה, אבל קריעה מחושבת, עם שכל, עם מוחין. זהו פירוש אחד. יש פירוש שני[קצו], קצת הפוך, שקריעה היא קריעה אחת, אבל פרימה יכולה להיות הרבה קריעות, להרבה חלקים. מי התופר של התורה? יוסף, פותר חלומות, תופר[קצז]. הוא קורע על מנת לתפור, הוא פורם, הוא פורים. קודם כל, אולי נסתפק רק בהסבר הזה, שפורם הוא על דרך קריעה על מנת לתפור, שהיא בעצם מלאכת קורע העיקרית שבשבת. אם הוא רק מקלקל אין חיוב בשבת[קצח]. שוב, פורם במקום התפרים הוא על דרך "סותר על מנת לבנות", כמו שכתוב על בית המקדש – ה' סותר-מחריב את הבית על מנת לבנות יותר טוב[קצט]. כך גם הפורם – קורע בשביל לעשות יותר טוב. לעניננו, הוא פורם את הלבושים שלו בשביל לתפור בגדים יותר טובים, עליהם נלמד בהמשך, ב"אין בין" העשירי.

בכל אופן, הוא מצורע מוחלט, והוא חייב פריעה ופרימה. מהי פריעה? גילוי הראש[ר]. צריך לגלות את הראש ולפרום את הבגדים. כנראה שאלו תיקונים של פורים. מהיפריעת הראש? להגיע לרדל"א, "ריש גלי"[רא], הראש הגלוי, שהוא אמונה פשוטה. גם את כל הלבושים של הנפש, מחשבה דבור ומעשה צריך לפרום – צריך להתפטר מהבגדים הישנים האלה, הכל מכח המצוות של פורים, בשביל שיהיו לו בגדים יותר יפים, יותר טובים. ממשיכים את המקיף, את הסובב, על ידי הלבושים[רב].

תגלחת וצפורים

השמיני הוא עוד פעם מצורע, "אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפורים". מה ההבדל בין רפואה של המצורע מתוך הסגר, שהוא רק בחזקת שהוא משיח, לרפואה שלו החלט, שהוא משיח ודאי? התשובה היא רק תגלחת וצפורים. מצורע מתוך החלט צריך להתגלח ולהביא שתי צפורים. איך נפרש לעניננו? אם משיח הוא מצורע בעצם – חוורא דבי רבי – אף פעם הוא לא יתרפא? הוא תמיד ישאר מצורע? כל פרק נג בישעיהו מלמד שהוא חייב להיות מצורע בשביל לכפר על עם ישראל, אבל פורים הוא יום כיפורים, יותר מיום כפורים, אז בסוף תהיה כפרה לעם ישראל – "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[רג], "ושב ורפא לו"[רד], וגם המשיח יתרפא בסוף.

אם מדובר במשיח בן יוסף, שנקרא חזקת משיח – כמו שאנחנו מסבירים[רה] – הוא בסכנת מות, יכול למות במלחמה[רו]. משיח בן דוד מתפלל עליו[רז], והאריז"ל אומר[רח] שכולנו צריכים להתפלל עליו כל יום שלש פעמים שלא יהרגו אותו במלחמה, ואז בא משיח בן דוד ובונה את המקדש וכו' – השלב השלישי, הרביעי והחמישי של משיח ברמב"ם. אבל אם הוא לא מת, אז שניהם צריכים להתרפא. משיח בן יוסף לא חייב תגלחת וצפורים ומשיח בן דוד, המשיח האמתי, חייב תגלחת וצפורים.

קודם כל, בצפורים יש אותיות פורים (כמו שפרימה אותיות פורים). מה הקשר בין צפורים של מצורע לפורים? המיוחד בצפורי מצורע, שלא כמו שום דבר אחר בתורה – שיש שתי צפורים, אחת עפה חפשי ואת השניה הורגים. למה דומים שתי הצפורים? לגורל של יום הכפורים. יש פה גורל בין חיים להפך החיים. זה ממש פורים, ספור של פורים – "שעיר אחד להוי' ושעיר אחד לעזאזל"[רט]. בצורה אחרת, אבל העובדה שיש שנים, שאחד נגד השני, ההפך מהשני, מאד מזכירה את פורים.

התגלחת עושה מהמצורע לוי. מי חייב בתורה תגלחת? הלויים[רי]. בשביל מה? שיוכלו לשיר טוב. צריך להיות לוי שיגלח את השערות שלו, כנראה השערות-הצמצומים מפריעות לשירה. יש הרבה זמרים שרק מגדלים את השערות שלהם – הם לא הזמרים של הקדושה, כנראה. המצורע, אם יש לך ניצוץ של משיח, ואתה מתרפא, ה' עוזר, צריך גם תגלחת, שתזכה להיות לוי, שהניגון שלך ישרת את הקב"ה, וגם צריך להביא שתי צפורים, אחד שתחיה, אבל תעיף אותה החוצה, ואחד שתמית.

עד כאן השמיני.

סוד התפילין בפורים

מה התשיעי? "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות"[ריא]. ספרים היינו כל ספרי הנ"ך. התשובה היא שספרים אפשר לכתוב בכל לשון, לפי תנא קמא, ולפי רבן גמליאל רק ביוונית, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[ריב] – היום אומרים[ריג] שאין לנו את היוונית המקורית, ולכן אסור לכתוב ביוונית – ואילו תפילין ומזוזות צריך לכתוב בכתב אשורית. פורים הוא לא ספרים – אפילו שהמלה הזו מופיעה הרבה פעמים במגלת אסתר[ריד], וגם בתוך ספרים יש פֻרים – אלא תפילין ומזוזות, שצריך להיות כתב אשורית.

תכל'ס, מה ההלכה אומרת לגבי מגלה? חייבים לכתוב בלשון הקדש וכתב אשורית או לא? לא פשוט. אם אתה לועז, לא מבין עברית בכלל, ואתה מבין לועזית – כתוב, לכאורה, שמותר גם לכתוב את המגלה בלועזית[רטו]. כלומר, היא פחות מספרים. ספרים לפי רבן גמליאל, שכך הלכה, אפשר לכתוב גם יוונית, וכאן ההלכה לכאורה אומרת שמותר לכתוב גם ברוסית, או אנגלית, או כל שפה אחרת – אם זו השפה היחידה שאתה מבין, כי צריך להבין את המגלה. מה הדין אם מישהו מבין עברית וגם לועזית? מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם אומר[רטז] שמותר לכתוב ולקרוא בלועזית, אבל הרמב"ן חולק ואומר[ריז] שאם אתה מבין עברית – אסור שתשמע בלועזית. אם את רוסי או אנגלי אבל מבין עברית – אסור לך לכתוב ברוסית או אנגלית ולקרוא בהן. בא הרמ"א[ריח] וחושש לדעת הרמב"ן, שהמקרה היחיד שאפשר לכתוב מגלה בלועזית הוא אם אתה מבין רק לועזית, ולא מבין בכלל עברית. בא הגר"א וחולק על הרמ"א, ואומר שלכתוב בלועזית הכוונה לכתוב באותיות אשורית, לא באותיות אנגליות ורוסיות. בזה מגלה יותר חמורה מספרים, כי ספרים מותר לכתוב בכל לשון, או לפחות, לפי רבן גמליאל, ביוונית, באותיות של יוונית, וכאן הוא פוסק – ונראה לי מאד טוב הפסק הזה של הגר"א – שאפשר לכתוב רק באותיות אשורית. אין הלכות אלו באדמו"ר הזקן, אז אני לא יכול לדעת מה הוא פוסק, אבל יש הרבה דברים שהוא פוסק כמו הגר"א, כמו זמן תפלה ועוד הרבה. לפי החוש אולי גם כאן הוא פוסק כמוהו, ואז המסקנה שמגלה יותר חמורה מספרים – צריך דווקא לכתוב באשורית, כמו תפילין ומזוזות.

אחרי כל זה, מה הדימוי לפורים? יוצא שפורים הוא כמו תפילין ומזוזות, בענין הזה של כתב אשורית. תפילין ומזוזות יש מנהג, שמחר בבקר קוראים את המגלה עם תפילין. מזוזה יש על הבית, אבל העיקר – כך נשתדל מחר – לשמוע ולצאת ידי חובת המגלה עם תפילין. מהן תפילין? התקשרות – לקשר את הלב ולקשר את המח לקב"ה[ריט]. ההתקשרות הכי טובה היא בלשון הקדש. כתוב שאשורית לשון אושר – כתב מאושר, כתב שהוא שמח. צריך שהמגלה תהיה אשורית, מאושרת, ושיהיו תפילין על הראש ועל היד, מול הלב, לקשר את הלב והמח לקב"ה, לתורה. זו סגולה של פורים.

כתוב בקבלה, פשט, שתפילין של ראש כנגד האיש ותפילין של יד כנגד האשה[רכ]. לכן אפשר לומר, בדרך אפשר, שכאשר שומעים מחר את המגלה עם תפילין צריך לכוון שתפילין של ראש הן מרדכי היהודי ותפילין של יד הן אסתר המלכה. ליידיס פירסט, ולכן מתחילים עם של יד. זו לא רק קדימה בזמן אלא גם קדימה במערכה[רכא] – יש שיחה של הרבי שהבעל שם טוב הוא תפילין של יד ואדמו"ר הזקן תפילין של ראש[רכב]. מתחילים מתפילין של יד, אסתר המלכה – תפילין של יד גם יותר צנוע, והגלוי הוא "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[רכג], "פחד מרדכי"[רכד] שנפל עליהם, פחד מתפילין של ראש[רכה]. זו כוונה למחר, כשנקרא מגלה עם התפילין של ראש נשדר לכולם "פחד מרדכי", וכאן – ביד – נשדר את הצניעות, וגם את התוקף, את האמונה בלב, של אסתר.

כתוב[רכו] שחג חנוכה וחג פורים הם כנגד ביאת משיח ותחית המתים. אבל בפרט, לא נסביר את הרמז, "מרדכי בדורו כמשה בדורו" הוא בחינת ימות המשיח, ועיקר תחית המתים של פורים הוא אסתר המלכה. היא יותר גבוהה, לכן המגלה על שמה. לעניננו הם תפילין של יד עם תפילין של ראש, שמפיל פחד על הגויים. ["'ויקר' אלו תפילין". מה המזוזות בהקשר של פורים?] כשתכנס ותצא מהבית תשים את היד על המזוזה. מזוזה היא "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"[רכז]. מזוזה היא שמירה, "שומר דלתות ישראל"[רכח]. נכוון מחר בקריאת מגלה שה' ישמור את כל החילים, את כל היהודים. [במלה "ויקר" נוהגים למשש את התפילין[רכט].] כן, יש ענין כזה, ממש לקשר את התפילין עם המגילה.

זהו הדבר התשיעי.

סוד התחפושת – מרובה בגדים

העשירי והאחד עשר גם הולכים יחד, באותה משנה[רל], שני עניינים לגבי הכהן הגדול.

הראשון הוא "אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים". המשוח בשמן המשחה היה רק בבית ראשון, עד ימי יאשיהו המלך, שבימיו הקרן של שמן המשחה נגנזה[רלא]. אחר כך הכהנים הגדולים נעשו כהנים גדולים רק בזכות שמונת הבגדים שלהם – "מרובה בגדים", יותר מכהן הדיוט, שיש לו רק ארבעה בגדים. מה ההבדל? רק "פר הבא על כל המצוות"[רלב], עליו למדנו[רלג] בהוריות[רלד]. אם כהן משיח מורה לעצמו הלכה שיש בה כרת, מתיר אותה וגם עושה אותה – העלם דבר ושגגת מעשה – הוא צריך להביא קרבן. זה המקרה הראשון מבין ארבעת מקרים של שוגג בתורה[רלה] – כהן משיח, כל העדה, הנשיא (המלך) ונפש אחת, כנגד י-ה-ו-ה[רלו]. בכל אופן, בבית שני לא היתה שום אפשרות שכהן גדול יביא את הפר הזה, כי הוא לא נמשח. חוץ מזה הם זהים בכל הדינים.

כאן ווארט מאד נחמד: מה הוא מרובה בגדים בפורים? שוב, יוצא מכאן שבפורים לא צריך להמשח בשמן המשחה, רק צריך להיות מרובה בגדים. מה זה מרובה בגדים? תחפושת. מהם שני הדברים שילדים אוהבים להתחפש אליהם? [חיל ושוטר.] ילדים של פעם, לא של היום... הדבר הראשון הוא מרדכי היהודי, כמו שבת מתחפשת לאסתר המלכה, והדבר השני, אני חוש, הוא כהן גדול. מה הקשר ביניהם? "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה"[רלז]. מרדכי בעצמו, שהוא משנה למלך בלבוש מלכות, הוא בעצם בבגדי כהן גדול. [במשתה אחשורוש לבש בגדי כהן גדול[רלח].] נכון. מרובה בגדים הוא סוד התחפושת. איך אנחנו מסבירים כל שנה[רלט] את סוד התחפושת? הלשון הוא "ויתחפש"[רמ] – לשון חיפוש, אבל "ויתחפש", בנין התפעל, שהוא מחפש את עצמו. אדם מרבה בגדים, מתלבש שאני משהו אחר ממה שאני, מתוך שהוא באמת איבד את הזהוי האמתי בגלל הלבושים שלו. הלבושים הרגילים, הסוודר והמכנסיים והכל, מעלימים מי אתה. לכן, כולי האי ואולי, כאשר הוא ילבש משהו זר לגמרי, ירבה עוד הרבה בגדים, אולי זה יעזור לו להתפשט מהבגדים הראשונים ופתאום הוא ימצא את עצמו, 'מי אני באמת'. ככה מסבירים את סוד התחפושת. זהו כאן הדבר "העשירי יהיה קדש להוי'" ב-יג "אין בין", שכל אחד בפורים צריך להיות "מרובה בגדים" – שיתלבש בלבושים חדשים, שיתחפש פשוט, שלא יכירו אותו, ושגם הוא לא יכיר את עצמו, ואז יש סיכוי שהוא אולי כן יכיר את עצמו.

צריך לספר איזו בדיחה בפורים. בדיחה ידועה שמישהו שפוי נכנס לבית רפואה של משוגעים. אחד החבר'ה שם הצביע לו על מישהו אחר – 'תזהר ממנו, הוא משוגע'. 'וואס הייסט? למה הוא משוגע?', 'הוא חושב שהוא נפוליאון, תזהר ממנו'. מסתמא מכירים... אחרי קצת שיחה איתו, 'למה הוא משוגע שהוא חושב שהוא נפוליאון? הרי אני נפוליאון! אז תדע שהוא משוגע...' זה נקרא להתחפש – להתחפש לנפוליאון, או מי שאתה רוצה, מי שנדמה לך. רק, כמו שנסביר תכף, זהו הדבר הבא – אל תחשוב שזו אמת. זהו רק אמצעי לחפש את האמת שלך, אבל זו לא האמת שלך. בכל זאת, גם הרושם של האמצעי לחפש את האמת נשאר אצלך, וזהו הדבר הבא:

"כהן שעבר" – הרושם של פורים

"אין בין כהן משמש לכהן שעבר" – מה הסיפור? יש כהן גדול שביום כפור ראה קרי, ואז היו צריכים להעביר אותו מהתפקיד ולמנות מישהו אחר במקומו. אבל אחרי יום כפור, שהוא כבר נטהר, הראשון חוזר לתפקיד. אז הראשון נקרא הכהן משמש והשני הוא כהן גדול שעבר מהתפקיד. כל דיני כהן גדול נוהגים בשני. הוא היה יום אחד כהן גדול ואחר כך מיד עבר – אבל הוא לא אויס-כהן-גדול. הוא נשאר כהן גדול כל החיים שלו, חוץ ממה? פר של יום הכפורים ועשירית האיפה של מנחה שהכהן הגדול מביא כל יום, ערב ובקר, מחצית בבקר ומחצית בערב. את שני הדברים האלה רק המשמש מביא. אבל כל שאר הדברים – שמחויב בבתולה ואסור באלמנה וכו' וכו', עוד דיני כהן גדול – נוהגים בו לעולם ועד. כלומר, כהן שעבר לא משמש ככהן גדול, אבל דיני כהן גדול נוהגים בו עדיין.

מה כל זה קשור לפורים? כאן פורים הוא כהן גדול שעבר, "ויעבור מרדכי"[רמא], יש הרבה "עבר" במגלה. מה הוא כהן שעבר בקשר לפה? בפורים כל אחד צריך להיות רב של פורים, אבל מיד אחרי פורים התואר הזה עובר ממנו. אם אתה רב של פורים, ואחר כך זה עובר, לא צריך לחשוב שזה גארנישט, שלא פעל שום דבר. אתה נשאר רב, א גאנץ יאר פורים, רק שיש כמה דברים שלא נוהגים אצלך אלא רק אצל הרב האמתי, כמו לפסוק הלכה... כלומר, בפורים צריך להזדהות עם הממלא-מקום-לצורך-שעה. הרעיון קצת דומה לאותו אחד שמתנדב להוציא את כולנו, לסוד של נדבות. פורים הוא יום של התנדבות – צריך להתנדב, וגם ליזום. כל אחד יכול להיות רב, רבן של כל בני הגולה. לשם כך צריך גם בגדים מיוחדים. אפשר להתחפש לחכם-באשי, לכל מיני דברים, וזה מקובל מאד. אפשר להתחפש ככה, עם שטריימל – טוב מאד להתחפש בפורים, מה שאתה רוצה. אחר כך מה שהתחפשת אליו עובר, כהן שעבר, אבל הוא לא באמת עבר – הוא עושה רושם. זהו דבר שבקדושה, וכל דבר שבקדושה משאיר רושם[רמב] – רושם חזק. רק צריך לדעת ש'אתה לא זה' – עשית את זה רק בשביל למצוא מי אתה באמת.

אם כן, הדין הזה, "אין בין כהן משמש לכהן שעבר", מאד קשור לפורים, ל"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו'". [וגם היום שהוא שימש היה יום כפורים.] כן, כפורים, ופורים יותר מכפורים. אם ביום כפורים יש כהן גדול שעבר, בפורים צריך להיות עוד יותר – נשיא שבדור, נשיא של הסנהדרין.

היתר במות-יחיד בפורים

אחר כך ה-יב כבר הוא "אין בין במה גדולה לבמה קטנה"[רמג], בזמן היתר הבמות. כתוב במשנה "אלא פסחים", אבל הכוונה קרבן צבור. אחרי חורבן שילה, היה התר במות, עד בנין המקדש בירושלים[רמד]. אז היתה במה גדולה בגבעון ונוב, שהיתה רק אחת, אבל לכל אחד ואחד מותר לעשות במה בחצר הפרטית שלו ולהקריב קרבנות לה' – זו במה קטנה.

קודם כל, מכאן יוצא שפורים הוא זמן בשביל לבנות במה קטנה, במת יחיד – בחצר כאן לעשות במה, ואפשר להקריב, להקריב את עצמך. הרי קרבן הוא "אדם כי יקריב מכם"[רמה], צריך להקריב מכם לקב"ה[רמו].

מה זה אומר? מה מותר להקריב בבמה קטנה? רק דבר הנידר והנידב. רק מה שאדם קובע – הכל אתערותא דלתתא. אם אתה חייב קרבן חטאת – אסור. מותר להקריב רק נידר ונידב, לא מה שאתה חייב. שוב, הענין קשור לפורים. קודם אמרנו שפורים הוא בעיקר נדבה (בניגוד לנדר), אבל לעניננו כאן נידר ונידב שניהם ממני – אני נודר, אני מתנדב, וזה מותר. לעומת זאת, מה שקשור לצבור אני לא יכול להביא – אותו אפשר להביא רק בבמה גדולה.

בימינו כל הבמות אסורות, אבל פורים לפי זה הוא יום של היתר במות יחיד – הזדמנות פז, בלשון הרבי, לבמת יחיד. איפה כתוב בחז"ל על במות? מובא גם בדרוש של החתונה[רמז], שאומרים לפני החופה: דורשים[רמח] על מי שלפני התפלה "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא"[רמט], הוא נחשב כבמה. בחסידות מוסבר ש"נשמה באפו" היינו שהנשמה עוד לא נכנסה, חדרה, ל-רמח אברים ו-שסה גידים. מהי במה? ישות[רנ]. במה בגימטריא בטול, אבל היא ישות, הפוך. בפורים כנראה מותר איזו בחינה מסוימת של "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[רנא], אצל היחיד, ומותר לך לבנות במה קטנה ולהקריב דברים שהם רק ממך, שאתה לא חייב בהם. הענין שאתה לא חייב בו – הכל נדבה, זהו הענין של פורים. [במה קטנה, קצת ישות.] אתה צריך להיות במה, בעל גאוה קטן. כמו הר סיני – הר, אבל הכי קטן[רנב]. מחר שכל אחד יזכה להיות במה קטנה – אחר כך זה כבר אסור. בעצם אלו שתי הדעות בחז"ל[רנג], האם פוסקים "שמינית שבשמינית" או "לא מיניה ולא מקצתיה". כל השנה הרמב"ם פוסק "לא מיניה ולא מקצתיה"[רנד], אבל בפורים מותר "שמינית שבשמינית".

סוד ירושלים

אחרון חביב הוא "אין בין שילה לירושלים"[רנה]. מה ביניהם? מעשר שני וקדשים קלים. מעשר שני וקדשים קלים מותרים בשילה בכל הרואה – כמה שתהיה רחוק, אם אתה רואה את שילה מותר לאכול שם מעשר שני וקדשים קלים. בירושלים אסור להסתפק בראיה – צריך להיות לפנים מן החומה, בתוך חומת העיר.

מהו כאן פורים? לפי הדרך שלנו פורים הוא לא שילה אלא ירושלים, צריך להיות בתוך החומה. אבל מה הסגולה המיוחדת של פורים? קודם אחד השירים ששרנו היה "פרזות תשב ירושלם"[רנו], אפשר לשיר שוב – "פרזות תשב ירושלם" ר"ת פתי, "פתי יאמין לכל דבר"[רנז]. מהי חומת ירושלים? "ואני אהיה לה נאֻם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה"[רנח]. מהי חומת אש? חומה שמתפשטת. בשיעור קודם[רנט] דברנו על היסוד שידוע היום במדע שהיקום מתפשט. המחשת היסוד שהיקום מתפשט היא חומת ירושלים, חומת אש שמתפשטת.

מהי ירושלים בעבודה? שלמות היראה[רס]. הראיה של ירושלים היא מאברהם אבינו, "אשר יאמר היום בהר הוי' יראה"[רסא]. מי נתן את השלם? ירושלים היא הרכבה, כמו שדברנו – ואולי עוד נדבר – על הרכבת נשר וסוס. ירושלים היא הרכבה של מלכיצדק מלך שלם[רסב], מלך גוי, והיהודי הראשון. ההרכבה הזו כבר אומרת שירושלים היא בשביל כולם, כי החצי הראשון הוא אברהם והחצי השני – שניתן ראשון, הסדר התהפך – הוא של מלכיצדק מלך שלם. ירושלים היא כבר הפך הסדר, קודם ירו ואחר כך שלם, לשים את אברהם לפני מלכיצדק. בכל אופן, ה-ירו הוא אור המאיר לעצמי, היראה. כתוב[רסג] על הבעל שם טוב שהיראה שלו היתה יותר גדולה גם מהאהבה שלו, שעד משיח לא תהיה כזו יראה[רסד], אבל אף אחד לא ראה אותה – רק ראו שהכל רועד[רסה]. מתוך הרעד הפנימי שלו כל החדר רעד, אבל לא שגילה כלפי חוץ בכלל. גם בירושלים, שלמות היראה היא ה"הצנע לכת"[רסו] של היראה – אף אחד לא רואה. מה רואים? הפעולה כלפי חוץ היא שלום. התכל'ס היא להביא שלום לעולם – שלום בין ישראל לעמים. לכן ירושלים היא עיר כלל-אנושית, ככה צריך להיות, ככה ראוי להיות. כל העמים פונים, ונהרו כל הגוים לירושלים עיר הקדש, "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם"[רסז] לכולם, כל העמים, ולכן "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

זהו הענין של פורים, כמה שמתחיל מכך שצריכים להרוג את המן – צריכים לדעת שהנכדים שלו מתגיירים. לפי הרמב"ם מותר לקבל גר מעמלק[רסח], ובסוף כולם מתקרבים ונכללים בתוך היהדות, שהסוס האדום של מבצע סוס אדום הופך להיות סוסים אדומים, שרוקים ולבנים. [הראו לרב סרטון שלו רוכב על סוס אדום ומפיל את חמינאי, והיה צחוק גדול.] לחיים לחיים.

נגנו "שושנת יעקב", "פורים לנו".

רמזי מרכבה עם סוס ו"אין בין"

קודם כל, נאמר לחיים, שמבצע סוס אדום יצליח – לחיים לחיים!

נסיים עם הגימטריא: אנחנו מכירים במרכבה ארבע חיות – אריה מימין, שור משמאל, נשר באמצע ואדם המלכות. תמיד היה לי קשה מה החשבון. אריה-שור-נשר-אדם עולה 1317. דעתי לא נחה מהגימטריא הזו... אז מה צריך להוסיף? עוד איזו חיה. זכריה גם רואה מרכבה – מרכבת סוסים. לא אריה, לא שור ולא אדם. נשר יש לו, אבל בהעלם, באתכסיא, כמו שהסברנו. הרי מרכבה היא להרכיב שני דברים יחד, ואם מרכבת זכריה היא רק סוסים – איפה המרכבה? אם אומרים מרכבת זכריה צריך להרכיב משהו, להרכיב את הנשר עם הסוס. קודם כל, מה ההבדל? כתוב שארבע החיות הן בעולם היצירה[רסט] – לא כל כך מעניין אותנו, אנחנו לא שם. אבל מרכבת הסוסים היא בעולם העשיה, ה"סוס מוכן ליום מלחמה", "אין בין" בגימטריא מלחמה. הסוס הוא כאן, "אף עשיתיו"[רע], הכי אקטואלי – יותר משאגת הארי, מהשור וגם האדם של המרכבה. צריך סוסים. אם באמת נוסיף את ה-סוס (126) לארבע החיות הללו (1317) נקבל 1443. זהו כבר מספר שמניח את דעתי, כי הוא "הוי' אחד" כפול יחידה – 3 פעמים 13 פעמים 37. נאמר אחרת, 13 פלא, 13 פלאים (כמו 13 פעמים "מה בין").

נאמר עוד משהו שלא אמרנו קודם: הראשונים מסבירים[רעא] שכל "אין בין" הוא דווקא. יש עוד ביטוי, שאפשר להתבלבל ביניהם – יש "מה בין" ויש "אין בין... אלא", ומסבירים הראשונים ש"אין בין" הוא דווקא, שאין שום דבר אחר. אבל "מה בין" לא אומר הכל, הוא "תנא ושייר". זהו הבדל חשוב מאד. יש הרבה רמזים. בכל אופן, "אין בין" עולה מלחמה וגם ענג ועוד כמה דברים חשובים. 13 "אין בין", כנגד יג מדות הרחמים – שה' מגלה לנו עכשיו, דווקא במלחמה, כשה' עושה נסים לעם ישראל הוא מגלה את ה-13 "אין בין" בדווקא – שוה 1599, אהבה פעמים ענג, "אהבה בתענוגים"[רעב], בגימטריא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[רעג] (מי שכתב את יין משמח אמור לדעת...). גם זה מתגלה בפורים, פוריא, לשון "פרו ורבו"[רעד] – תהא שנת פרו ורבו. דברנו על שלש ראיות, ואחת מהן היא ראית החיים – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". שוב, את כל ה-13 פעמים "אין בין" – שאמרנו ש"אין בין" היינו כתר, חכמה, בינה ודעת, ושוה ענג – משיגים במלחמות ה' שילחם מלך המשיח. לחיים לחיים.

רציתי להוסיף לענין ה"אפס", ה"בכל מאדך", שעושים מחר בפורים, שכל מי שהוא בר הכי – שכל אחד יחשוב אם הוא בר הכי – יוסיף עוד מליון דולר לתרומה השנתית שלו. לחיים לחיים!