'אלהי מסכה לא תעשה לך'

ב. "אלהי מסכה לא תעשה לך"

הקשר בין פסח וזהירות מעבודה זרה

נפתח בגימטריא יפה על הפסוק "אלי אלי למה עזבתני" – שוה בדיוק פסח במספר קדמי (צורת חשבון שמביא רבינו הרמ"ק, שכל אות היא סכום כל האותיות מ-א עד אותה אות: א...פ = 405, א...ס = 255, א...ח = 36). יש משהו בפסח שמעצים את תפלת אסתר, שמכחה באה הגאולה לאילת השחר. מה עוד יש במספר הזה, פסח במספר קדמי? "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הדבור השני של עשרת הדברות. מה הקשר בין פסח לדבור השני של עשרת הדברות? זה פסוק מפורש ודרוש מפורש בחסידות[ה]. הפסוק אומר "אלהי מסכה לא תעשה לך" וסמוך לו כתוב "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות"[ו]. הזהר הקדוש שואל מה הקשר בין חג המצות, חג הפסח, ל"אלהי מסכה לא תעשה לך". כתוב בזהר שמי שלא שומר על החוקה של חג הפסח נחשב לו כאילו הוא עובד אלהים אחרים, "אלהי מסכה" ר"ל. קשור גם למה שאמרנו קודם לגבי מרדכי היהודי שלא יכרע ולא ישתחוה – יש לו מסירות נפש, הוא כופר בעבודה זרה, לא משתחוה להמן הרשע ששם על עצמו ע"ז. ממילא הוא מקיים את "אלהי מסכה לא תעשה לך", וזה קשור ל"את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות". מה השרש של מסכה? בעשרת הדברות כתוב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וכאן מודגש "אלהי מסכה" – מה הווארט? מסכה היא לשון התכה, להתיך פסל. כתוב בתנ"ך "הפסל נסך חרש" ו"ופסל נסך לבלתי הועיל".

החשמל נפל וניגנו "ימין הוי'".

[השלמה:] עוד רמזי פסח במספר קדמי – גילוי האמונה והחסד של אברהם

פסח במספר קדמי שוה גם שמשון (שנקרא על שם קונו), עתיק יומין (י"פ חן ועוד ב"פ חן), "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – שייך לאברהם אבינו. פתחנו ב"היום יום אחד לעמר" – "אחד" רומז לאברהם, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", רומז ל"חסד לאברהם" (עבודת הצדקה). כל השבוע – עד אחרון של פסח בחו"ל – הוא השבוע של חסד, שייך לאברהם אבינו. "הכל הולך אחר הפתיחה". שואלים בחסידות על "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – למה נאמר "כימי" לשון רבים (הרי כתוב "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[ז])? בחסידות בדרך כלל כתוב שכולל גם את שביעי של פסח, אבל יש לומר שגם כל הימים שבאמצע נכללים ב"כימי צאתך מארץ מצרים" – עד קרי"ס היציאה ממצרים לא היתה שלמה, הרי מצרים רודף אחרינו. בכל השבוע הראשון, של החסד דווקא, יוצאים ממצרים. אמנם כל הספירה היא כנגד מב המסעות וכו', אבל עיקר יציאת מצרים היא בכל ימי הפסח, ימי החסד. הכל מתחיל מאמונה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – "אחד היה אברהם", שהוא "ראש כל המאמינים", אמונה-חסד נוטריקון אחד, ונמשך כל השבוע.

על פי מה שהסברנו, הנפלאות של הגאולה העתידה הם "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – הכל מכח החסד (כח ההתפשטות בנפש). בחסד שבחסד תולים את המן על העץ, ונמשכת יציאת מצרים (סוד הכוס החמישי, המשיחי, "והבאתי", ששייך ל"מחרת השבת" דווקא, הכוס ששותים היום – "היום יום אחד לעמר") עד להתפשטות ארץ ישראל בכל הארצות. יש לומר שכל זמן שיש פנה נדחת בעולם שהיא לא ארץ ישראל – שאין שם שליח של הרבי – זו עוד לא יציאת מצרים בשלמות, כי יש עדיין ניצוצות שלא עלו, שלא יצאו מהגלות. אחד הפירושים בקבלה ל"מוציא אסירים בכושרות" (פסוק שיתבאר לקמן) הוא להוציא ניצוצות קדושים שיש בכל מקום – הכל נקרא יציאת מצרים. אמונה חסד = 174, הערך הממוצע של כל מילה ב"אלי אלי למה עזבתני". רק פסח, לא במספר קדמי, עולה ד"פ 37. בן הזוג של 37 הוא 137 – כמו הגילאים של אברהם ויצחק בעקידה. הפלא כאן – ולשמו כל הגימטריא הזו – שחלק הקדמי של פסח הוא ד"פ 137. 37 ועוד 137 הוא 174. [עד כאן השלמה]

ארבע כוסות הסדר וארבע כוסות סעודת משיח כנגד שמונה נסיכי אדם

שאלנו (לפני שנפל החשמל) מה פירוש "אלהי מסכה" – "אלהי מסכה לא תעשה לך. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות". השרש של מסכה הוא נסך – "ופסל נסך חרש". יש גם מצות נסוך המים בחג ונסוך היין בכל ימות השנה. יש שמונה נסיכים, שביניהם אליהו הנביא ומלך המשיח. כיון שפסח הוא חג הגאולה, צריך לומר שהוא תיקון של נסיכים. בליל הסדר שותים ארבע כוסות של יין (נסוך היין), אבל לפי המנהג מהבעל שם טוב והרבי הרש"ב גם באחרון של פסח עושים סעודת משיח ושותים עוד ארבע כוסות יין. סה"כ שותים שמונה כוסות, וצריך לכוון שהן כנגד שמונה נסיכי אדם[ח]. הסיום של שמונת נסיכי אדם הוא אליהו הנביא ומלך המשיח (יש שתי דעות מי בא קודם, כידוע), שניהם נסיכים דווקא. משה רבינו הוא משבעה רועים אבל משיח הוא כבר נסיך. הנסיכים עיקרם אור מקיף והרועים עיקרם אור פנימי. הנוסחא של משיח היא "אורות דתהו בכלים דתיקון" – להתחיל מאור מקיף, נסיך, ולהמשיך בפנימיות, רועה, רעיא מהימנא.

"גער חית קנה" – להפוך את ה-ק וה-ח ל-ה

אמרנו שיש "חקת הפסח" – יש כמה חוקות בתורה, כמו "חקת התורה" של פרה אדומה (באמת צריך להטהר בעיקר כדי להקריב קרבן פסח, שעל כן קוראים פרשת פרה לפני פסח) ויש עוד כמה "חקת" בתורה. יש סוד מיוחד במלה "חקת", שגם מהאות ח וגם מאות ק צריך לעשות את האות ה. כך הזהר הקדוש אומר על פסוק בתהלים סח – "גער חית קנה". יש שתי אותיות – "חית" ו-ק (של "קנה", לאות ק עצמה יש "קנה" שיורד מטה מטה) – שצריך לגעור בהן, תיכף נסביר מה הבעיה שלהן. פסח הוא חג של חסד, והיום "חסד שבחסד", אבל כתוב שמצה של פסח היא גם לשון מצה ומריבה, וכתוב שהמריבה הזו היא גם ענין הגערה של "גער חית קנה".

הפיכת ה-ח ל-ה – מחמץ למצה

כאשר גוערים ב-ח של חמץ, עושים עמו מצה ומריבה, פותחים לו פתח נוסף ב-ח, חוץ מהפתח שיורד מטה. פותחים לו פתח בצד, שלפי חז"ל הוא פתח של בעלי תשובה – בעלי תשובה של ניסן. לא רק בתשרי עושים תשובה אלא גם בניסן – תשובה מיוחדת של ניסן, תשובה של התחדשות ("החדש הזה לכם ראש חדשים"). כתוב בחסידות שהפתח הזה ב-ה הוא כדי שאנחנו נוכל לעשות תשובה, וגם שהקב"ה כביכול יוכל לעשות תשובה. התשובה שלו היא לגלות את אלוקותו יתברך למטה, במציאות היש של עולמנו – דרך הפתח של ה-ה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. כתוב שזה עיקר הסוד של ה-ה.

הפיכת ה-ק ל-ה – מקנה להנה

צריך לגעור גם ב-ק. ה-ק היא האות היחידה שהרגל שלה יורדת מתחת לשורה. מה זה אומר? כתוב בחסידות שזה אומר שיש גילוי, מה שהרגל יורדת, אבל הגילוי נבלע בתוך הרגשת היש של אותו אחד שמקבל את הגילוי. כלומר, יש אחד שמקבל גילוי אלקות, חווה איזו השגחה פרטית, איזה נס, או שעל פי התבוננות באלקות חווה איזו חויה של אהבת ה' או יראת ה', אבל בתוך החויה של אהבת ה' הוא מרגיש יש, יש לו חזק "יש מי שאוהב". יש לו גילוי, אבל הגילוי נבלע בתוך הרגשת היש של עצמו. זה הסוד של הרגל הארוכה של ה-ק, וצריך לגעור בו – להפוך את ה"קנה" ל"הנה", "הנה אלהינו זה קוינו לו", "הנה מלכך יבוא לך[ט] צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור", ה"הנה" של מלך המשיח. "ראשון לציון הנה הנם" – "ראשון לציון" הוא מלך המשיח – "ולירושלים מבשר אתן". הכל על ידי שחותכים את הרגל של ה-ק. מה כתוב? "גער חית קנה" – גם ב-ח וגם ב-ק צריך לגעור. מתי יש כח לגעור? דווקא בפסח, החג של "היום אתם יוצאים בחדש האביב", "מוציא אסירים בכושרות", חדש כשר לצאת בו להולכי דרכים, "לא חמה ולא צנה". דווקא בחדש הזה, שהטבע פורח וצומח, יהודי מקבל כח של מצה ומריבה לגעור ב-ח של חמץ וב-ק של קנה, להפוך את החמץ למצה ואת הקנה להנה, גילוי של משיח, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ("קול דודי" הוא קול של משיח).

הבטול והגערה שבמצה

מה עוד שוה מצה? "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי". "דן אנכי" הוא מצה לשון מצה ומריבה, וכתוב שהוא הענין של "גער חית קנה" (ושבזכות עבודה זו בפסח, עבודת "דן אנכי", זוכים בשבועות, זמן מתן תורתנו, תכלית כוונת יציאת מצרים, לגילוי של "אנכי[י] הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"). כתוב שיש שני דברים הפוכים וסותרים במצה: יש מצה מלשון "עורות מצה דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ", היינו ללא שום עיבוד כלל, ללא שום התפשטות היש, בטול עצמי. ויש מצה מלשון מצה ומריבה כנ"ל, שלכאורה יש בזה הרבה ישות (הישות והעזות הנצרכת כדי לגעור בחית קנה כנ"ל).

נפל החשמל וניגנו "על אחת כמה וכמה", "ממצרים גאלתנו".

"חקה"

[נראה כמה זמן החשמל יחזיק...]. הנה תבת "חקה" כתובה רק בפסח ובנסכים – שתי מצוות שכתוב בהן "חקה אחת [לכם ולגר]". המלה חקה אומרת שהופכים את ה-ח וה-ק ל-ה – "גער חית קנה". שוב, כתוב רק בפסח ובנסכים. קודם, בפרשת קדש (סוף פרשת בא), כתוב "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" – ה בהתחלה ו-ה בסוף (ה-ח הופכת ל-ה שלפניה וה-ק הופכת ל-ה שאחריה, שהרי ח"ק הן פרצוף הנצח של אלב"ם, פנים ואחור, וד"ל). אז בעצם יש ג"פ בתורה – החקה, חקה, חקה[יא]. הכל קשור לפסח. "ושמרת את החקה" כתוב אחרי פסח ("ועבדת את העבדה הזאת" פירש"י דקאי על הפסח) ומצות – "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך". אחר כך נאמר מצות ההגדה של פסח – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה הוי' לי בצאתי ממרים". אחר כך נאמר "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו'" – הולך על תפלין. יש מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי האם מה שכתוב אחרי פסוק התפלין אבל בהמשך למצות הפסח, "ושמרת את החקה הזאת", הולך על חג המצות, כדעת רבי עקיבא (וכפי שכותב רש"י), או שהולך על תפלין, כדעת ר"י הגלילי. אומר שיש קשר הדוק בין חג פסח, המצות ומצות ההגדה, לבין "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". זה עוד נושא גדול בפני עצמו, אך אמרנו רק כדי לומר ש"חקה" היא מלה נדירה, שעיקר שמושה לגבי פסח. ההופעה שלה לגבי נסכים היא כבר רמז לקשר בין "אלהי מסכה לא תעשה לך" ל"את חג המצות תשמר וגו'". מסכה היא לשון נסך – יין נסך, שהוא ההיפוך הגמור מנסוך היין במצות נסכים, ארבע כוסות של ליל הסדר וארבע כוסות של סעודת משיח.

"אלהי מסכה" – מחשבת האדם שהמשכת האלקות תלויה בכלים שהוא עושה

מה עיקר הווארט? שאם האדם מדמה בנפשו שעל ידי הכלים שהוא עושה לגילוי אלקות נמשכת אלקות, ורק בכלים שלו – שאם אני לא אעשה כלים של תורה ומצוות לא יהיה חלילה גילוי אלקות – המחשבה הזו היא "אלהי מסכה לא תעשה לך". כך מוסבר בחסידות, משהו מאד יסודי בעבודת ה'. חג הפסח הוא הפשיטות, היפך ההתפשטות, תכונת המצה (מלשון עורות מצה כנ"ל, לא מעובד, ללא שום עבודה), הוא בטול לה' וממילא נכונות לקבל גילוי אלקות מתוך עצם השפלות (וכמו שהוסבר שמצה היא שפלות). עצם השפלות של האדם הוא שאדם מסתכל בעצמו, בפחיתות שלו, ו"ידע איניש בנפשיה" את מהות עצמו. מתוך עצם השפלות שלו הוא בצורה טבעית – במודעות טבעית – בבטול עצום לה', וה' מתגלה אליו. זה קורה בפסח. שלא יחשוב שרק כאשר אני עושה כלים ה' יכול להתגלות בהם. אף על פי שיש כלל גדול בחסידות שה' ברא את העולם לכתחילה באתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא, אבל מעתה, אחרי בריאת העולם, אחרי "היום יום", שיש אור אין סוף והמשכת הקו, הכלל הוא שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. אז יש באמת מקום למחשבה שבלי כלים ה' לא יכול להתגלות, ומי עושה כלים? אני, אז יש בכך ישות. אבל חג הפסח אומר שזה לא נכון, כל כך לא נכון שמי שחושב כך עושה אלהי מסכה – "ופסל נסך חרש", מנסך-ממשיך פסל, עושה מעצמו פסל. כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שכל הרגשת היש בעבודת ה' היא פולחן עצמי. כולל ההרגשה שאני עושה לה' כלים, גם במסירות הנפש שלי. אם חושבים שאני עולה יום-יום לחומש במסירות נפש – אם מישהו נותן לעצמו טפיחה על הכתף, עשיתי מסירות נפש, עשיתי לה' כלי בחומש, על כך נאמר "אלהי מסכה לא תעשה לך".

חג הפסח – חזרה למציאת החן בעיני ה'

יש משהו בחג המצות שבעצם חוזר לפעם הראשונה שה' ברא את העולם, בלי שום אתערותא דלתתא. אבל מה יש היום? מציאת חן. מציאת חן היא לא כלי, אלא "אשת חן תתמך כבוד", "שפל רוח יתמך כבוד". גם קשור לחג הפסח, חג של "חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" "מצא חן במדבר". החן שאנחנו מוצאים הוא שאנחנו מאוהבים בחתן – זה מספיק אתערותא דלתתא – אבל אין לנו כלים, זה רק הוא. כמו שאנחנו מאוהבים בו, לכן קוראים שיר השירים בחג הפסח, הוא גם מאוהב בנו, וזהו. מתי הוא מאוהב בנו? כשאנו בשפלות. מצד אחד המסר של המצה הוא עצם השפלות, ללא שום התפשטות היש. מצד שני היא לשון מצה ומריבה. נשמע דבר והיפוכו. שוב, "גער חית קנה", "דן אנכי" (גם מלמעלה וגם מלמטה), זו גבורה, ובגבורה יש לכאורה ישות. מה ההסבר? שלא רק שלא דבר והפוכו, אלא הא בהא תליא ממש. יש לכל אחד נטיה בנפש לחשוב שאני עושה לה' כלי. גם בקדושה – "עבודה צורך גבוה", "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים". כמו שפסח הוא לשון דלוג, שהקב"ה מדלג על ההרים מלמעלה למטה – מאוא"ס שלפני הצמצום דרך הצמצום ועד למטה מטה – כך אנחנו צריכים לדלג מלמטה למעלה, מהמוגבלות שלנו, לבלי גבול שלפני הצמצום. צריך להיות דלוג בשני הכוונים.

דלוג בכח הגערה

היינו באמצע ענין: אם מצה היא עצם השפלות, בטול בלי שום התפשטות היש, יש דלוג לעצמות בלי שום הו"א ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", הצליח לגלות אלקות מתוך האני. אני צריך לדלג מלמטה למעלה, ואיך מדלגים מלמטה למעלה עד לעצמות? עם צעקה, עם גערה. כתוב שצריך בנפש גערה, לגעור באותו שרש כל השרשים של יצר הרע, ש"כחי ועצם ידי" יש כאן בהכנת כלים לה', להביא משיח. אני צריך לגעור, יש כח של גערה שבה אני בעצם מדלג מהגבול שלי ושל כל העולמות אל הבלי-גבול האמתי. מה שאני מדלג גם הקב"ה מדלג. יש פעמיים דלוג, שעולה יחד אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה" (בסוף הולך על מצרים, על מי שאינו בר הוראה, יש כמה פירושים בחז"ל, כדלקמן).