בע"ה

סעודת פורים

פורים סז – בית הרב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[שער טבילה = צניעות (כנגד הקושיות איך ישבו שם, בגלל צניעות, שם יושבים בצניעות עצמה).

כתוב באותה סוגיה שמי שרואה שתי נשים מכוונות זו כנגד זו לא יעבור ביניהן כי הן מכשפות. כך רב גידל ורבי יוחנן 'מכשפים' את הנשים שעוברות.

חיזוק לתירוץ החמישי – ברב גידל, שראה הנשים כי הורה להן הלכות, שאלו אם לא חושש ליצה"ר. ברבי יוחנן שאלו על עין הרע – זה למי שרואים אותו, ולא למי שרואה אחרים.

קושיא 'פמיניסטית' – למה חוששים לרוח זנונים שתאחז רבי יוחנן ח"ו ולא חוששים לנשים (שמסתמא תשמשנה ראשונות, שהרי זה ליל טבילתן). בדוחק אפשר לומר שמתחיל מהאיש, ואם הוא מחוסן לא פוגע גם באשה.]

"זאת חקת התורה" – בשבת בהמשך לפורים קוראים פרשת פרה – "פרה אדומה" זה בחינת פורים. לכך שייך הניגון "פורים פורים פורים לנו". מי שמכיר את ה-רמח אותיות – השפיץ, הווארטים הכי חריפים של חב"ד, שלא הדפיסו בשום מקום, הרבה פתגמים וסיפורים וקצת הסברים – מביא שם בסוף את הפיוט ששרנו כעת, "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו", מתוך ה"קרובות" של פורים (שכמובן שבחב"ד לא אומרים, אבל כל מה שלא אומרים בחב"ד החב"דניקים הראשונים היו בקיאים בהם, וכך גם בזמירות היו בקיאים וידעו הכל בעל פה, ומדי פעם,כמו שהרבי המהר"ש היה אומר, אמרו זאת באופן ספונטאני – זה לא היה קבוע, לכן אדה"ז לא קבע זאת בסידור, שלא יהפוך לחוק קבוע. הרבי מהר"ש עצמו שר מדי פעם זמירות של שבת, ועוד דברים שלא כתובים בסידור בכלל). ידעו את הפיוטים וגם פרשו אותם והתבוננו בהן, ובסוף רמח אותיות כתוב לזה פירוש לפי חסידות. תיכף נאמר את הפירוש, אך קודם נאמר את המקור לניגון ששרנו עכשיו – זה ניגון מהחסידים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל, יחד עם העליה הראשונה שהגיע עם רמ"מ מויטבסק ור"א מקאליסק, והיו אחר כך חסידי סלונים וקרלין, והם הקשיבו לניגונים שבארץ (הרבי רש"ב אמר על ניגוני ארץ ישראל שהם "מזמרת הארץ", ובקש כאלו מחסידיו בארץ), וכאן לא היו אשכנזים אלא אחינו בני ספרד וגם תימן. הניגון ששרנו הוא ניגון תימני, שחסידי קרלין חברו אותו ל"פורים פורים פורים לנו" וזה נתפרש בחב"ד. הניגון הזה הוא חקת – חב"ד-קרלין-תימן – "זאת חקת התורה" למעלה מטו"ד, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר בה". צריך לתת את ההסבר החב"די למילים אלו, כפי שמסור לנו מפי רש"ג – המשפיע הראשון בתומכי תמימים. נשיר שוב עם הכוונה של חבד-קרלין-תימן, ואז נאמר ההסבר ב-רמח אותיות. צריך לדעת, שזה שזה במקור ניגון תימני, לכן כששרים זאת צריך לצייר – אם לא יכולים לעשות בפועל – שרוקדים ריקוד תימני, אמנות מיוחדת שרוקדים לאט לאט.

על "ברוך אשר בחר בנו" כותב אדה"ז בתניא שזה בחירת ה' בגוף היהודי, שגופות ישראל דומים לגופות או"ה – אין הבחנה גשמית שאפשר לעשות – ואף על פי כן ה' בוחר בגוף היהודי, בלי שום סיבה. זו עיקר הבחירה, כי לא שייך לומר שה' בוחר בנשמה – היא חלק אלוק ממעל ממש, חלק מה', אז פשיטא שה' קרוב ושייך בנשמת ישראל, והיכן שייך שה' בוחר? בחירה זה בין שני דברים שוים, זה רק בגוף. "ברוך אשר בחר בנו" זה אחרי שלושה צמצומים גדולים, בלשון התניא בשער היחוד והאמונה הוא אומר ששלושת הצמצומים הראשונים זה צמצום הראשון וצמצום א"ק וסוד הדיקנא, וכל צמצום זה נקרא פורים – כך מסבירה החסידות על "פורים פורים פורים לנו". הצמצום זה לא צמצום של הסתלקות, אף על פי שעל פי פשט הצמצום הראשון הוא כן "סילוק", אבל הצמצומים שבסופם לבחור בגוף היהודי זה צמצום מלשון "צמצם הקב"ה את שכינתו בין שני בדי ארון" – צמצום של ריכוז העצמות במקום מוגבל, המשכת בלי גבול בתוך גבול, בלשון החסידות, כידוע הווארט של רבי הלל שרבי זה בלי גבול בגבול (חסיד – בלי גבול, מתנגד – גבול). בלי גבול בגבול זה ע"ד "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה" – זה נמצא שם, בגבול, אבל לא מן המדה. זה לא נס כמו קרי"ס, אלא באין ערוך – נס שלא נתפס בשכל. כך צמצום מלשון ריכוז, שה' מצמצם אוא"ס בגוף. זה בשלושה שלבים – הצמצום הראשון, סוד א"ק, סוד הדיקנא – עד שמתברר שה' בוחר בגוף היהודי. לא משנה מה המעמד ומצב של היהודי, הקב"ה בוחר בנו בכל מקרה, בין כך ובין כך קרויים בנים, כדעת רבי מאיר בגמרא (וזה מתקיים ומתגלה בפורים). רק להבין את זה, ידוע מהבעל שם טוב הקדוש. צריך להבין מה זה שלושת הצמצומים שצריך בשביל לבחור בגוף היהודי – "פורים פורים פורים לנו, ברוך אשר בחר בנו". הצמצום הראשון, כתוב, זה מה שכתוב בתחלת מעשה בראשית – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אורו וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". על זה כתוב במדרש ש"אור" זה "מעשיהם של צדיקים" ו"חשך" זה "מעשיהם של רשעים", "ואיני יודע באיזה מהן חפץ" – יש כזו הו"א בתורת אמת, שה' חפץ במעשיהם של רשעים. כיון שנאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" וכו' אני למד שה' יותר אוהב מעשיהם של צדיקים – זה חידוש! בתחלה זה היינו הך, ואפילו יש הו"א לחשוב שהרשעים זה יותר מהצדיקים. מה יכול להיות הו"א כזו? כפי שנסביר בהמשך, וכפי שהסברנו אתמול בלילה, שהרשעים זה יותר מענין פשוט. מה תופס אנשים כשקוראים עיתון בארוחת בקר? איזה רצח, איזה שוד, איזה משהו אחר – אנשים מאד מתלהבים ממעשה רשעה. איזה סרטים הכי אוהבים? מלחמות, רצח, מין, וכל מיני כאלה. אולי גם הקב"ה זה ככה, אולי גם הוא אוהב סרטים כאלו ולא סרטים שקטים. סרט בלי מין ובלי רצח וכו' בכלל לא תופס את הדמיון, אז אפשר לומר שה' יותר אוהב את הסרטים של הרשעים מאת הסרטים של הצדיקים. לכן זה חידוש מאד גדול לומר שאף על פי כן ה' חפץ במעשיהם של צדיקים – בשביל זה צריך פסוק, בשביל זה צריך תורה. זה הצמצום הראשון – שה' יותר אוהב צדיקים מרשעים.

אבל יתכן שצדיקים כאלו זה גם "חסידי אומות העולם" – יש כל מיני פרושים, כל מיני כמרים (ידוע המעשה מהבעש"ט שפעם היה קטרוג על עם ישראל בגלל כומר פרוש מהעולם, והבעש"ט נאלץ ללכת ולדבר עמו דברי מין עד שיראה קרי ויוסר הקטרוג מעם ישראל). לכן, גם אם חפץ במעשיהן של צדיקים זה לא אומר יהודים. הרי מפורש בתנדב"א "מעיד אני עלי שמים וארץ אחד איש אחד אשה אחד בן חורין אחד עבד אחד שפחה אחד ישראל אחד גוי – הכל לפי מעשיו מיד שורה עליו רוח הקדש". משה רבינו היה צריך לעבוד מאד קשה על "ונפלינו אני ועמך" – שלא תשרה שום רוה"ק על גוים, גם על צדיקים וחסידים. הצמצום הראשון ב"פורים פורים פורים" זה שיש הבדל בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים, אף על פי שיש הו"א לומר הפוך. הדבר השני זה שיש הבדל בין יהודים לבין גוים. למה יש הבדל? בגלל שליהודים יש זכות אבות, יש לנו שלושה אבות – אברהם יצחק ויעקב – וכל פעם שיש איזו בעיה, איזו צרה לעמ"י, מיד מזכירים את האבות, ואז "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". מיד ה' נזכר באבות שבחר בהם ודואג לנו. הצמצום הראשון זה אפילו שיהודים לא כל כך צדיקים, אף ש"אלו ואלו וכו'" – אף שנדמה למראית עין של מלאכי השרת, מלאכי עליון, שישראל והאומות אותו דבר – ה' בוחר בנו בגלל זכות אבות, כמו בקרי"ס. זה הפורים השני.

אך מה קורה כאשר "תמה זכות אבות"? חז"ל אומרים ש"תמה זכות אבות", ויש מחלוקת ראשונים אם עוד נשאר משהו בכלל. ר"ת – שנסביר דעתו בהמשך – אומר שאף על פי ש"תמה זכות אבות" נשאר "ברית אבות". רבינו יצחק הזקן בעל התוס' חולק עליו, ואומר שמשמע מחז"ל שלא נשאר משהו – זה מקרה אבוד, מצב קשה, לכאורה – אף על פי כן יש עוד "פורים", שאף על פי שתמה זכות אבות וכולם רשעים, בכל זאת ה' בוחר בנו. בסוף ר"י הזקן מביא דעה אחרת ממדרש איכה, שרבי אחא אומר שלעולם זכות אבות קיימת, אך חוץ מדעתו "תמה זכות אבות". בכל אופן, גם כאשר אין לנו על מי להסמך חוץ מעל אבינו שבשמים, אין שום זכות – ש"תמה זכות אבות" – עדיין ה' בוחר בנו. זה סוד הדיקנא. הצמצום הראשון זה שה' בוחר בצדיקים, הצמצום הראשון. הצמצום השני זה שאף שהצדקות דומה ה' בוחר בנו בגלל זכות אבות, זה א"ק. הצמצום השלישי, שאפילו שתמה זכות אבות ואנו רשעים (ואין שום תשובה למדת הדין), ובכל זאת ה' בוחר בנו (או בגלל שנשארה ברית אבות, או בגלל דעת ר' אחא במדרש), זה סוד הדיקנא. זה, קצת בהרחבה, ההסבר לפיוט "פורים פורים פורים לנו". פורים זה גורל – כל בחירה כזאת זה בסוד הגורל, למעלה מטו"ד. כל גורל מסובבים את הגלגל, בפורים אחד מסובבים את הגלגל ונופל על צדיקים, בפורים שני מסובבים את הגלגל ונופל על עם ישראל בזכות אבות, ופעם שלישית נופל על עם ישראל גם כשתמה זכות אבות וכולם רשעים ואין שום לימוד זכות על עם ישראל. זה עיקר המסר של חג פורים, "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", וכאשר זוכרים זה נעשה, ביתר שאת ויתר עוז מבדורות קודמים. גם בפשט, בכל דור זה צריך לרדת יותר – כי המצב של עמ"י מתדרדר. לא משנה מה עושים, בגלל האנטורפיה, תמיד הדור הבא יותר רשע מהדור הקודם (גם אם יש צדיקים), כך ה' ברא את העולם. כמה שישתדלו להיות צדיקים ויחזרו בתשובה ויעבדו את ה', לא יעזור שום דבר, וכל דור יהיה יותר רשע מהקודם, ולכן בכל דור צריך "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו", כל פעם חידוש יותר גדול שלמרות המצב ה' בוחר בנו. זה הפשט שבכל דור הפורים יותר גדול מהפורים הקודם.

שיחה שניה:

הרבי אמר שאיך מביאים את המשיח? על ידי אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. ידוע שבקוצק היה מנהג שצריך שני רביים. בחב"ד לכאורה אין כזה דבר, אבל יש כזה דבר. הרבי מקוצק אמר בפירוש שכל חסיד צריך רבי בעולם האמת, שכבר עזב את העולם הזה, וצריך גם רבי חי בעולם הזה. למה צריך שנים? הסיבה לפי קוצק – ובחב"ד דווקא בדור האחרון זה בא לידי ביטוי בצורה גלויה לגמרי, שצריך את הרבי הקודם ("נשיא דורנו") והרבי – שצריך רבי אחד בעלמא דקשוט ואחד בעלמא דשקרא, צריך רבי שבעולם השקר ומורה בה את הדרך, וצריך רבי שנמצא באמת. זו ההבנה הראשונה, לכאורה. אבל ההבנה היותר עמוקה, שכל ענין הבעש"ט זה "להביא לימות המשיח" – זו תנועה משיחית – ובשביל זה צריך "אורות דתהו בכלים דתיקון", וכל רבי אחרי חיותו בעלמא דין, ברגע שהוא מסתלק מעוה"ז מה קורה? הרי צדיקים במיתתם קרויים חיים – ולא נפק"מ אם בגוף גשמי או לא (נאמר שחי וקיים בגוף גשמי) – אך מה זה אומר לנו? מה אומר לנו צדיק שכל האנשים השפויים לא רואים אותו ואומרים שהוא מת. המשיחסטים, שלא שפויים, אומרים שהוא עדיין חי אותו דבר בגוף גשמי. צריך לומר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – ה' בוחר בכולם – אך בכל אופן מה נשאר מאותו צדיק שלא רואים אותו? הוא כעת בבחינת "אורות מרובים דתהו". אותו צדיק שנמצא בעלמא דין, חי איתנו יום יום ורואים אותו – נראה כבן אדם כמו כולם, הוא הולך לישון, קשה לו לקום בבקר כמו כולם, ואז הוא הולך למקוה (או שקשה לו ללכת למקוה), וככה זה אותו צדיק של עולם הזה, שהוא כמו כולם בעולם הזה, הוא בן אדם מן המנין. רק מה, שהוא אומר תורה, ופה ושם יש לו מעלות מיוחדות, ויש כמה אנשים שחסר להם מה לעשות בחיים – הם עושים אותו רבי – אבל הוא בן עולם בעוה"ז. זה נקרא עולם התיקון, יחסית. זה אחד של עולם התיקון – אדם שחי חיים רגילים בעולם הזה. יכול להיות שהוא צדיק מאד, אבל זה עולם התיקון. אבל ברגע שהצדיק עוזב את העולם, אז "והימים האלה נזכרים ונעשים" – אם נזכרים נעשים מחדש – ואז מה כבר זוכרים מהצדיק שלא רואים? כל מיני מקרים גדולים שהוא עשה. לא זוכרים שהיה לו קשה לקום בבקר – או שהיה או שלא – זה לא מענין וכבר פשוט לא קיים יותר. כתוב שבספר תורה של רבי מאיר היה כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות" – למה מות הוא טוב מאד? כי כל הדברים הסתמיים לא קיימים יותר, זה מחוק, זה נשכח ולא קיים. מה קיים? רק הדברים הגדולים שהוא עשה. מה מספרים בשבעה? זכרונות של דברים גדולים שפעל, זה דבר אמיתי. מה נשאר ממנו? עולם התהו. אם כבר ראוי לספר משהו על מישהו, רק על דברים שהוא עשה ומישהו אחר לא יכול לעשות – זה משהו יחודי. כל מה שאני יכול לעשות ואף אחד אחר לא – זה אורות דתהו, זה דברים לא רגילים, לא שגרתיים, לא סתמיים, מה שרק הוא עשה. אם כן, מכל צדיק מה שנשאר זה התהו שלו, ואילו הצדיק שחי זה יחסית התיקון. כמה שיכול להיות שגם כן אוהב תהו, אבל לא יעזור לו – יחסית הוא תיקון. לכן זה הווארט בקוצק שצריך תמיד לחבר שני צדיקים. הדור הקודם חייב להיות תהו יחסית לדור הקיים. האריז"ל הקדוש אמר על הרמ"ק שקבלת הרמ"ק זה עולם התהו ואני עולם התיקון. זה נשמע כמו איזה גנאי – שלא יפה לומר שהרמ"ק, שהקדיש כל חייו לפירוש ספר הזהר הקדוש, והיה עניו (מדת עולם התיקון), גדול מאד בתורה, ת"ח עצום בנגלה ובנסתר, שהוא היה עולם התהו. קודם כל זה נשמע הפוך, כי האריז"ל זה חידושים מופלאים – אם היית בדור האריז"ל זה דור הכי מענין, הכי מענין שהוא הרבי שלך. להיות עם הרמ"ק זה משעמם – הוא יודע לפרש את הזהר, אבל לעומת האריז"ל זה סתם משעמם. אף על פי כן, ברגע שהרמ"ק הסתלק מהעוה"ז האריז"ל אומר שהוא עולם התהו – מה שנשאר ממנו זה דברים עצומים. כל דבר עצום, דבר שראוי באמת לספר עליו סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, זה בחינת תהו. לא משנה שאני מאד מענין, אומר האריז"ל על עצמו, אני עולם התיקון – כל זמן שאני חי. ברגע שהאריז"ל הלך הוא מיד הפך להיות עולם התהו – אחר כך בא הבעש"ט והוא היה עולם התיקון. צריך להכניס את האורות המרובים דתהו בעולם התיקון. כשהבעש"ט הסתלק מה נשאר? סיפורים, של תהו. כל דור התהו משתכלל – יכול להיות כל כך נחמד וסימפטי, ואחר כך הוא מסתלק ונעשה תהו. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" – "דור הולך" כי צריך שיהפוך לתהו, וצריך שיבוא תיקון. בשביל לחבר צריך להיות למעלה מהזמן – זה מה שהרבי אמר, לחבר נשיא דורנו בעצמו, זה אורות דתהו בכלים דתיקון. זה הענין של "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו", זה ווארט אחד.

שיחה שלישית:

כתוב "לאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר". "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים" ו"לא נבנתה ירושלים אלא מחורבנה של צור". זה מה שנקרא היום חוק האנטרופיה – שמה שלא תעשה בעולם הזה, זה רק גורם לעוד יותר בלבול, עוד יותר אנטרופיה, עוד יותר בלאגן. לא משנה מה שלא תעשה, זה רק יעשה עוד יותר בלאגן בעולם. צריך להסביר את זה טוב, כי אתמול בלילה היה אפשר לטעות בכך. אמרנו שהמשל שמובא בספרים זה שאם האדם יש לו בלאגן על השולחן שלו, ורוצה לעשות סדר – בלאגן זה תהו וסדר זה תיקון – והוא משקיע הרבה אנרגיה בלסדר את השולחן, בסוף הוא מנקה את השולחן, ונדמה לו שעשה תיקון גדול ועשה סדר. אבל יבוא המדען – מדענים אוהבים לייאש את הציבור – ויאמר לו שרק נדמה לך שעשית סדר, אבל בעצם הסך הכל שעשית הוא להוסיף בלאגן בעולם, כי זה חוק האנטרופיה. אם אתה לא רואה את הבלאגן שעשית פה, עשית בלאגן במקום אחר – בלאגן הוספת, אי אפשר יותר תיקון, רק יותר תהו. זה החוק השני של התרמודינימיקה, החוק הכי קבוע בעולם התהו. אפשר להתבלבל, כי כל מה שאנו עושים בתורה – מצוות וכו' – זה תיקונים, להפוך את התהו לסדר. בכל אופן אנו כל הזמן מנסים כל הזמן לנקות את השולחן ולעשות סדר בעולם. הענין הוא מה שאמרנו, שאם אנו מצליחים לעשות סדר אצלנו, במקום שלנו, שזה ירושלים עיר הקדש, אז מן ההכרח אנו עושים בלאגן במקום אחר – בצור. אם אנו בונים את ירושלים אז מחריבים את צור. כל זמן שיש לסט"א רשות להחריב, זה ענין לעשות סדר אצלנו – כי ככל שעושים סדר אצלנו כך מחריבים את צור. אם רוצים לחפש בחז"ל מקור לחוק האנטרופיה זה המאמר הזה – שכאשר בונים כאן מחריבים שם. אם בונים שם מחריבים אצלנו, את ירושלים, אז זה דבר חמור וחשוב לדעת – שאיפה שלא תעשה אתה ודאי מחריב באיזה מקום. לפי זה דבר חשוב לבנות את הקדושה, ותוך כדי זה "נגוף ורפוא" – נגוף למצרים ורפוא לישראל – באותו מאמץ שאתה מרפא את הקדושה את מחריב את הקליפה, לא צריך מאמץ נוסף. זה שמקיימים "סור מרע" על ידי "עשה טוב" – אם תעשה טוב אתה גם מחסל את הרע, מחסל את הרשע שבעולם. יש הרבה שלא מבינים מה הקשר – קוראים לזה נחמה פורתא. אני לא יכול ללכת לתלות את המן על עץ גבוה חמישים אמה, ורק יכול לעשות בעקיפין מצוות – זה נשמע קצת חלשלוש. אני רוצה ללכת לחסל את המן, ואומרים לי שבנתיים אינך יכול להרוג אותו ורק תעשה מצוות. זה נשמע פשיטת רגל, שאי אפשר להנקם מהרשע באופן ישיר, אך מי שיודע מדע יודע שזה לא סתם ווארט, אלא שהוראה זו של הבעש"ט היא אמת מדעית – כאשר בונים את הקדושה זה הכרחי שיוצרים בלאגן וחורבן במקום אחר. אם אתה משקיע פה אתה מחריב שם. זה דבר מאד מאד חשוב להבין אותו. זה בעצם ההבנה של מה שדברנו אתמול בלילה. אם כן, לפי זה, כשאתה מנקה את השולחן אתה עושה שתי פעולות בבת אחת – וכדאי לזכור זאת – אתה עושה סדר אצלך ואוטומטית עושה בלאגן במקום אחר.

שיחה רביעית:

אף על פי שאין לנו שום זכויות, וגם תמה זכות אבות, ה' בוחר בנו. הצמצום הראשון שה' בוחר בנו כשיש לנו זכויות, והצמצום השלישי שגם כשאין לנו זכות עצמנו ולא זכות אבות, אעפ"כ ה' מביא את המשיח בדור שכולו חייב. הגמרא מספרת בשבת (נה, א) שבזמן החורבן הקב"ה נבא את יחזקאל, והוא ראה חזיון שה' אומר לגבריאל המלאך "והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות אשר נעשו בתוך העיר ירושלים". זה שהיה צריך לעשות תו ורושם על הנאנחים והנאנקים, היינו שצר להם כל התועבות שנעשות בירושלים, ואותם אנשים שקשה להם וצר להם סימן שהם צדיקים, וקשה להם לראות מה שקורה בירושלים לפני החורבן, שכולם נתחייבו כליה ר"ל, והקב"ה רחם עלינו והשליך חמתו על העצים ועל האבנים ולא כלה אותנו. בכל אופן, היו אנשים שם שהיה קשה להם, היו נאנחים ונאנקים, והקב"ה אמר שאותם לא צריך להרוג ולכן לציין תו על מצחם כדי לא לפגוע בהם. הרבי כל פעם הביא בשם הרמב"ם שמגזרה רעה ה' יכול לחזור – יש התעוררות רחמים של צדיקים וה' מבטל את הגזירה – משא"כ בגזירה טובה. אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל, וזה מה שמסופר בגמרא, שפעם ה' גזר גזירה טובה – שלפי הכלל לא יכול לבטל – ובטל אותה. ה' גזר טוב על הצדיקים הנאנחים והנאנקים, ובסוף בגלל קטרוג מדת הדין חזר בו. ומה היה הקטרוג? שלא מיחו. הם צדיקים, והם מעורים בציבור – אכפת להם ממה שקורה, יודעים את המצב ומצטערים עליו, וצריך להציל אותם לפחות. מדת הדין אומרת לקב"ה שאותם צדיקים לא מיחו, והקב"ה אומר שגלוי וידוע לפני שאם היו מוחים ברשעים זה לא היה עוזר, אמרה מדת הדין בפני הקב"ה – אז מה? בפניך גלוי וידוע, אך להם גלוי וידוע?! הם לא ידעו שהמחאה שלהם לא תעזור. זו פעם יחידה שהקב"ה  נכנע למדת הדין וחזר בו מגזירה טובה, ולא רק שלא הציל את הצדיקים, אלא פתח בהם – "ובמקדשי החלו". זה משהו איום ונורא, נגד הכלל שהרבי תמיד הביא מהרמב"ם – זה יוצא מהכלל שהקב"ה חזר בו והכה את המקודשים, את ההכי צדיקים, אף על פי שקודם גזר ואף עשה סימן על מצחם של יפגעו בהם. חז"ל, אחרי שמספרים סיפור איום זה על זמן החורבן, אחר כך שואלים מה היה הסימן שהקב"ה רשם על מצחות אותם אנשים. לפני ששואלים מה זה התו – מי שקורא הפסוקים ביחזקאל ט (וכך מסביר רש"י) ברור שהתו זה היה רק לצדיקים כדי להצילם מהמות (כמו שלפני מכת בכורות היהודים עשו סימן של דם על המזוזות ועל המשקוף כדי שהמלאך יפסח וידלג על בתיהם ולא יכה את היהודים) – חז"ל מוסיפים שהתו היה לכולם, אלא גם הרשעים שמו תו, אלא שההבדל היה שעל מצחות הצדיקים המלאך רשם תו של דיו, שהיה סימן חיים, ועל מצחות הרשעים רשמו תו של דם, וזה היה סימן של היפך החיים (אם משוים למצרים, שם דווקא הדם היה סימן חיים – זה היה דם של מצוה, "בדמיך חיי, בדמיך חיי"). בפסוק אין שום רמז שהיה תו על מצחות הרשעים, רק שהיה תו על מצחות הצדיקים כדי להצילם. אחר כך הגמרא שואלת מה התו הזה סימל, ויש כמה דעות בחז"ל. שלוש הדעות העיקריות זה רב ושמואל ורבי יוחנן, ויש גם דעת ר"ל (כפי שדברנו אתמול בלילה שהם חג"ת – רב-ימין, שמואל-שמאל, ר"י-אמצעי; צריך לומר שריש לקיש הוא המלכות, זה המרכבה; אין הרבה דוגמאות שכולם מופיעים ביחד באותה סוגיא): רב (החסד) אומר ת' – תחיה, ת' – תמות. רש"י אומר שהוא מתכוון – ותיכף נחשוב אם יש עוד פירוש חוץ מזה – ש-ת' תחיה זה התו של דיו לצדיקים, שהיה כתוב קודם בגמרא, ו-ת' תמות זה התו של דם על מצחות הרשעים, שהגמרא חדשה. שמואל אומר שה"תו" מסמל ש"תמה זכות אבות" (ועל זה דברנו באריכות בשיעורים האחרונים). אחר כך בא רבי יוחנן (= פורים, הוא עיקר הדמות של פורים, כפי שהסברנו אתמול) ואומר שזה "תחון זכות אבות" (פלא שאף אחד לא אומר שזה לשון נופל על לשון, שלרבי יוחנן נאה ויאה לדרוש הטעם מלשון תחון). לכאורה זה דבר והיפוכו – אם תמה זכות אבות או תחון זכות אבות. בהמשך הסוגיא – אחרי כל הדעות – הגמרא שואלת מאמתי תמה זכות אבות. כלומר, מהמשך הסוגיא זה פשוט ש"תמה זכות אבות" זה מציאות, ורק השאלה מאימתי זה קרה, ואז עוד הפעם יש מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן (ושם במקום ר"ל יש ריב"ל), וכל אחד אומר זמן אחר – כל הזמנים זה לפני חורבן בית ראשון. לכן מקשים את הקושיא על רבי יוחנן – שגם הוא מסכים שתמה זכות אבות לפני החורבן, אז איך הוא אומר שבזמן החורבן התו על הצדיקים מסמלת "תחון זכות אבות". עוד לפני שמגיעים לתוספות, הם לא מזכירים קושיא זאת בפשט. ריש לקיש אומר עוד משהו – ש-ת' זה סוד חותמו של הקב"ה, שהוא אמת. יש לכך שני פירושים, או שחותמו של הקב"ה היינו גמר דין, גמר גזירה, או (שיש אומרים שבא לבאר, או שזו דעה בפני עצמו) שאלו האנשים שקיימו כל התורה כולה מאלף ועד תיו (זה כפשט, שהתיו רק על מצחות הצדיקים, שקיימו התורה כולה מאלף ועד תיו).

יש פה כמה קושיות – חוץ מהקושיא שהקשינו – הרי על פי פשט התו היה בזכות הצדיקים, אז מהי דעת שמואל שהתו מסמלת "תמה זכות אבות"? איך זה מתאים למצחות הצדיקים? קושיא זו מעוררת את המחלוקת בין ר"ת לר"י בעל התוספות (רק שלא מזכירים מהיכן באה להם הקושיא, ולכן לא מובן למי שלומד במבט ראשון) – ר"ת אומר שאף על פי שתמה זכות אבות, ברית אבות עדיין קיימת. ר"י בעל התוספות אומר ששמואל ורבי יוחנן משלימים – על הרשעים כתוב "תמה זכות אבות" ורבי יוחנן מדבר על הצדיקים שאצלם "תחון זכות אבות". כך דעת ר"י שלפני שתמה זכות אבות היתה גם לרשעים, ואחר כך נשארת רק לצדיקים (ואין אצלו הבדל בין ברית לזכות). זה ההסבר של ר"י בעל התוספות. המהרש"א כבר שואל שאלה – תמיהה פשוטה שתמהתי עוד לפני שראיתי אותו – שלא יתכן לומר ששמואל ורבי יוחנן בעצם משלימים זה את זה, וכל אחד מדבר על מישהו אחר, כי מאד לא משמע כך מהגמרא, ועל פי פשט גם לא ראו זה את זה (שמואל בבבל ורבי יוחנן בארץ ישראל). לכן אומר המהרש"א – אף שעדיין דחוק, אך כרגע אין לי תירוץ יותר טוב – קרוב מאד לסברא של ר"ת, אך גם יכול ללכת לפי סברת ר"י, שמה ששמואל אומר ש"תמה זכות אבות" הכוונה שאי אפשר להסתמך על זכות אבות, ואפשר לזכות רק בעבודה בכח עצמך, רק זכות עצמית מצילה. זה מה שהיה רשום על מצחות הצדיקים לפי שמואל – כך מסביר המהרש"א, שהצדיקים זה אנשים כאלו שלא מסתמכים על זכות אבות, ומגיע להם להנצל כי יש להם את הזכות של עצמם.  לעומת זאת, לפי רבי יוחנן – שבהמשך גם סובר שתמה זכות אבות – אף על פי כן, באופן יוצא מהכלל (אין כלל שאין בו יוצא מהכלל), על צדיקים אף אחרי שתמה זכות אבות יכולה להגן בדרך של חנינה. יש אחד הראשונים שאומר שזו חנינה מלעילא, במתנת חנם, או על ידי התעוררות של תשובה וכו' מלמטה. הצדיקים פועלים "תחון זכות אבות" גם לאחר ש"תמה זכות אבות" – כך ההסבר של רבי יוחנן. נחזור לרש"י – שמסביר "ת' תחיה" לצדיקים ו"ת' תמות" לרשעים. זה פירוש טוב, אך לפרש גם אחרת – ש"ת' תחיה" זה הצדיקים לפני היפוך הגזירה (בתחלה יש בפשט רק ת' לצדיקים, רק שחז"ל הוסיפו שיש ת' של דם לרשעים, אך כשהגמרא שואלת מה זה ה-תו כולם מסבירים רק תו של צדיקים, לפי פירוש המהרש"א, שהוא כעת העיקרי) ואילו "ת' תמות" זה הצדיקים לאחר היפוך הגזירה. כאן מקום יוצא דופן שה' בטל גזירה טובה ו"ממקדשי אחל" – מהמקודשים הנמצאים ליד "מזבח הנחשת", המזבח ששרים לידו שירה לה' בכלי נחשת (שהרי במקדש לא היה מזבח נחשת) – ואפשר לומר ש"ת' תחיה ת' תמות" הכל בצדיקים. מזה יוצא שעיקר הפירוש של רב – קו הימין – זה "ת' תחיה" (והפלא שהוא הפך להיות "ת' תמות" – הכל זה על הצדיקים, שלכתחילה ת' תמות). שמואל, שהוא השמאל, אומר "תמה זכות אבות" – זה "היכל הזכות", שבגבורה, שאם יש לך זכות שלך תנצל, אך אי אפשר להסתמך על זכויות אחרות. רבי יוחנן, שהוא אמצע, גורס "תחון זכות אבות" – מדת הרחמים, רחמים בדין, שאף שתמה זכות אבות, על ידי החנינה (או באתעדל"ע או ע"י אתעדל"ת) יתכן "תחון זכות אבות", מדת הרחמים. בסוף בא ריש לקיש, המלכות, הרגל הרביעית – הליסטים, הבע"ת, שהיה בסט"א, רבי לליסטים וחוזר ובונה רגל הרביעית – אומר ש-ת' סוף חותמו של הקב"ה, כמו שהמלכות זה "סוף כל דרגין" בלשון הזהר הקדוש.

בכל אופן, יש לנו כאן בחינה מיוחדת לגבי "זאת הפעם" – מה שדברנו בסוד הנישואין ש"זאת הפעם... לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו". לפי ר"ת יש זכות אבות, אך לפי רבי יוחנן – לו מקדישים את פורים – יש אחר כך "תחון זכות אבות" (שגם ר"ת "זאת", כמו "זכות אבות תמה" שכותב רש"י על "קנאת הוי' צבאות תעשה זאת", הפסוק ממנו דורש רבי יוחנן את זמן ה"תמה זכות אבות"). לפי רבי יוחנן, כשם ש"זכות אבות תמה" כך "תחון זכות אבות" – זה המציאת חן ונשיאת חן של החתן והכלה ("ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה"). אחרי עזיבת אביו ואמו, "תמה זכות אבות", יש נשיאת חן – "תחון זכות אבות" – עוד לפני ה"ודבק באשתו". לפי ר"ת זה "ברית אבות" ולפי רבי יוחנן זה "תחון זכות אבות", ודעותיהם מתחברות שהרי ר"ת הוא גלגול של רבי יוחנן. "וזכרתי את בריתי וגו'" – זה ברית אבות – וזה הכי קרוב ל"תחון זכות אבות". זה הוספה מאד חשובה לגבי הדרוש על "זאת הפעם וגו'".

נחזור למה שדברנו, גם אתמול בלילה, שרבי יוחנן היה יושב בשער טבילה, וכל אשה שהיתה יוצאת מהמקוה היתה מסתכלת בו, כדי שיולידו בנים יפים כמוהו. אמרנו שגמרא זו חוזרת פעמיים – בברכות ובב"מ. בברכות כתוב רק שהבנים יהיו יפים כמוני, ותו לא מידי. אחר כך כתוב ששאלו אותו החכמים למה לא פוחד מעין הרע, ויש שלושה תירוצים – כולם לפי "אנא מזרעא דיוסף קאתינא", אך יש לכך שלוש ראיות בגמרא. ראיה אחת – "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", "עולי עין", שעין הרע לא שולטת בהן. יש הרבה רמזים בפורים ובכל אדר (ממנו מתחיל ה"משנכנס אדר"). אדר פורים (שהולכים יחד בעצם) ר"ת אף – מלה שהבעש"ט אמר שוב ושוב. אדר פורים = ישראל. על ישראל כתוב ש"אין מזל לישראל", והבעש"ט דורש "אַיִן מזל לישראל" – זה ה"בריא מזליה" ו"תקיף מזליה" של כל חדש אדר. אם אדר-פורים זה ישראל, מה ההפרש ביניהם? סמאל. בפשט של חכמת החשבון יש רק שני מספרים שסכומם מסוים וגם הפרשם מסוים – רק שני המספרים הללו נותנים את ישראל ו-סמאל, הלעו"ז שלו. זאת אומרת שבפורים אנו מקיימים את "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" ו"מחה אמחה" (אמת, המוחה את שקר עמלק). זה לא ראיתי בספרים, אבל כן ראיתי כתוב שכאשר יעקב נצח את המלאך קבל את השם ישראל, כי נצח את ה-שטן וכאשר מוסיפים זאת לו עולה ישראל. הוא לקח את הכח של השטן, ואז זה הופך לישראל. ברמז שלנו, כשמוסיפים ס"מ לאדר הופך לפורים, ואדר ועוד פורים עולה ישראל. רמז מאד דומה. בכל אופן, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" – פורים, בו זוכים לסוד האין. אמרנו שהכי חשוב זה האבא של אסתר – אביחיל = אין. אביחיל זה לא רק שאבי הוא חיל בצבאות ה', אלא ש"אבי" מתפרש גם כ"אני רוצה להיות" (כך בבעש"ט ובאוה"ח והרבה בחסידות) – זה רצון עצמי – אז "אביחיל" זה אחד שרוצה להיות חיל. אני רוצה להיות חיל, אני רוצה להיות חילת בצבאות ה' – זה השרש של אסתר המלכה, הגבורה של חג פורים. מאיפה מקבלים את הרצון העצמי להיות חיל? מה"אין מזל לישראל". יש הרבה רמזים קשורים לאין, ואחד מהם, שכתוב בספרים, שלא רק שרבי יוחנן היה יושב בשערי טבילה כדי שיראוהו אלא שגם היה יושב מספיק קרוב לשמוע ברכתן ולענות אמן. כתוב "גדול העונה אמן יותר מהמברך" שהוא גומר את הפעולה. המשל שמביאים לכך זה מלחמה, שהמנצח והמסיים זה העונה אמן. רבי יוחנן ענה אמן אחר הטבילה – ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו על הטבילה אמן = חיל פעמים אביחיל. חז"ל אומרים שהפסוק הראשון שמוכיח שעל זרעו של יוסף לא שולט עין הרע הוא "בן פורת" = יב פעמים אין (אני פעמים הוא). ד"פ "בן פורת" (שנים במקרא ושנים בתרגום) חיל פעמים אביחיל. "עלי עין" זה "אין". הפלא הכי גדול, שהמלה האחרונה, הכל הולך אחר החיתום, זה הטבילה = אין (היינו שהכל עולה מח פעמים הטבילה). כבר אמרנו שעמלק זה הקופץ לאמבטיה רותחת, ואם האשה רוצה לתקן את עמלק לגמרי ולטהר את בעלה לגמרי מהקרי שלו היא גם קופצת למים החמים (כפי שאומר אדה"ז), ומכוונת בברכה שזה חם פעמים אין.

אמרנו שבברכות כתוב רק הטעם שיהיו יפים כמוני – לא שילמדו תורה כמוני – ויש שם שלושה טעמים ל"אנא מזרעא דיוסף קאתינא" – "בן פורת יוסף עלי עין", "עולי עין. "וידגו לרוב בקרב הארץ". מה דגים מכוסים במים כך זרעו של יוסף מכוסה – המפרשים כותבים שלא כפי ההו"א שלא רואים את הדגים, כי אז לא חידוש שלא שולט בהם עין הרע, אלא מדובר בדגים השטים קרוב לפני המים, ואפשר לראות, ואף על פי כן הם עדיין מכוסים במים, יש להם כח רוחני – שיש בו משהו גשמי גם – שמכסה אותם, שלא נותן לקרנים דלעו"ז, קרני עין הרע, להכנס. המים מפזרים את ההקרנה של העין הרע – אף על פי שרואים את הדגים שם. המפרשים מסבירים שחייבים לומר כך, כי "וידגו לרוב בקרב הארץ", ובקרב הארץ ודאי שרואים אותם, אלא שיש כוח רוחני כמו בתוך המים שלא נותן להם להפגע). וידגו לרב בקרב הארץ = בית המקדש (שלמה עשה בתוכו ים), זה אחד מפירושי בית המקדש הראשון ובפרט בית המקדש השלישי והמשולש, שהוא אמא עילאה, עלמא דאתכסייא. מי שבונה לעצמו מקדש – כפי שמבארים באריכות ב"לחיות במרחב אלקי" – הוא ממילא יכול לומר על עצמו "אנא מזרעא דיוסף קאתינא", הוא בתוך המים ועליו נאמר "וידגו לרוב בקרב הארץ". בפורים אין עין הרע – אפשר לשאול מי שמתחפש, אתה לא מפחד שאנשים יותר מדי ישימו עליך עין? מצלמים את כולם וכו' – לא מפחדים? אלא שזה חג של רבי יוחנן, שאומר שאני לא מפחד – "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", שיסתכלו עלי! כל הבנות עולות על החומה כדי לתפוס מבט על יוסף – זה הפשט – ושיסתכלו, זה לא נוגע ולא פוגע, מלך ביפיו תחזינה עיניך. הטעם השלישי שהעין שלו לא שלטה במה שלא שייך בו, אז לא שולטת בו עין הרע. בב"מ הגמרא לא מביאה את הטעם השלישי, ואמרנו שיש עוד הבדל חשוב – בב"מ כתוב שכאשר עלו מהמקוה אמר שהילדים יהיו יפים כמוני וגמירי באורייתא כמוני. אפשר לומר ששני שינויים אלו מתרצים זה את זה כמין חומר. זה בהקדים ששלושת הטעמים הם חב"ד. כל חב"ד זה "אנא מזרעא דיוסף קאתינא" – יוכל לתפוס אצל כל חסיד אחר, חוץ מחסיד חב"ד. חב"ד לא שמים על עין הרע, לכן יוצאים ועושים מבצעים, ושיסתכלו עלי אם צריך – הבעיה רק שמה שמפרסמים בעיתון זה גוזמאות של שקר, וזה כבר לא חב"ד, אלא הס"מ – אבל חוץ מזה שכותבים גוזמאות של שקר, וזה איום ונורא, אבל עצם הדברים שיוצאים ועושים ומפרסמים, אנו לא חוששים מעין הרע, ויש בכך גם ענין. כך היו לנו טענות על בת עין שיש כאן משהו למופת – דוגמה יפה שהכל נעשה על ידי יהודים בלבד – ואף אחד לא יודע מזה, אין פרסום. על זה כתוב "ממני יראו וכן יעשו". אם זה כבר מתחיל להיות שקרים, גוזמאות של שקרים, זה קליפה וסט"א – כמובן לא צריך להגזים ולא לשקר. בכל אופן, לפי זה, רבי יוחנן שלא פוחד מעין הרע – הוא חב"דניק. זו שיטת חב"ד, שאם זה אמת כדאי גם שיפרסמו את זה – כל זמן שאנו בגלות וצריך לפרסם דברים טובים כדי שיחקו אותם (אפילו אם רק חיקוי). לכן שלושת הטעמים כנגד חב"ד: "בן פורת [בן חן, כפי שאומר רש"י] בן פורת עלי עין [עין וגם אין זה חכמה, י וקוש"י]" – חכמה. "וידגו לרוב בקרב הארץ" – עלמא דאתכסייא, זה אמא (ובפרט שזה עולה "בית המקדש", המשולש של אם, "אם הבנים שמחה", "אם לבינה תקרא"), פסוק של אמא. הפסוק השלישי דעת – מה היה הנסיון של יוסף? הנסיון בברית, פגם הברית ותיקון הברית, זה נסיון של דעת. "עין שלא שלטה במה שלא שייך לו" – שעשה אתכפייא ולא הסתכל במה שלא שייך לו – זו עין שלא תשלוט עליה שום עינא בישא. בגמרא המקבילה, בב"מ, לא כתוב הטעם השלישי של הדעת, אלא רק שני הטעמים הראשונים. למה? כי שם כתוב קודם שני טעמים למה שרצה שהבנות תסתכלנה עליו – שפירן כוותי וגמירי באורייתא כוותי – זה כנגד "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (שפירן כוותי, על שם היפי של יוסף; מכאן רואים שזה חכמה יותר גבוהה מ"גמירן באורייתא" כוותי) וכנגד "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בינה, זה כנגד "גמירי באורייתא כוותי" – זה לא מחדשי תורה, אלא לומדים ומבינים, שאדם יהיה ת"ח שזה בבינה; מכאן הסבר לגבי מה שדובר אתמול, שהעיקר זה היפי – שהגלות זה שיפי וחכמה לא הולכים ביחד. החכמה האמיתית,החכמה של משיח, זה היחוד וה"הא בהא תליא" ממש של היפי – גם הפיזי – בחכמה האמיתית). כשיש שני טעמים יש טעם להביא רק שני פסוקים. כשאמר רק חכמה ("שפירן כוותי") – אז צריך שלשה טעמים (כמו שלמדנו בתניא לפני כמה ימים), החכמה כוללת כל החב"ד.

אחד הדברים שכתוב למה "אנא מזרעא דיוסף קאתינא" ולא "מיוסף קאתינא": בשעת הנסיון נזרקו עשר טיפות זרע מיוסף – הוא היה ראוי להעמיד יב שבטים, כיעקב, אך הוליד רק ב (ויעקב לא ידע זאת, ואמר שהבנים שיוליד אחר כך יקראו על שמם, אף שלא נולדו אחר כך), כי כאשר התאפק (תיקון איפוק המן) יצאו עשר טיפות מעשר אצבעות ידיו (במקום אחד באר"י כתוב עשר אצבעות רגליו), מהם היו אמורים לצאת עשרה שבטים. כתוב שרבי יוחנן הוא הזרע של יוסף, ולכן מתו אצלו עשרה ילדים – בגלל שהוא סוד העשר טיפות שיצאו מבין האצבעות של יוסף, לכן אמר "אנא מזרעא דיוסף קאתינא". אנו יודעים שבמגילה יש את השירה של המגילה, עשרת בני המן הכתובים בצורת שיר – השירה זה הדבר הכי גבוה, זה עשרה ילדים. הקטן, ויזתא, עולה משיח בן דוד – לכל הילדים הללו יש שרשים מאד גבוהים (כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר). אם לרבי יוחנן היו עשרה ילדים שכולם מתו, אז חוץ מזה שהוא התיקון של עשר הטיפות שיצאו מיוסף, אך היות שיוסף התאפק וגם המן התאפק – אף על פי שזלעו"ז, יש כאן איזה תיקון – אז כמו שרבי יוחנן עולה פורים, אז אם ריש לקיש הוא מרדכי שבא בגלגול, כך אם רבי יוחנן הוא אשה הוא אסתר, ואם הוא מזרעא דיוסף עם עשרת הילדים שמתו הוא הלעו"ז של המן. ידוע שיש ארבע מצוות של פורים, כמו שכתוב בסוד הוי' באריכות – מקרא מגילה כנגד אסתר (אורה-תורה של פורים), שמחת פורים כנגד המן (אוכלים אוזני המן; שמחה זה בינה זה אזנים – עיקר השמחה שתלו את המן על עץ גבוה חמישים שערי בינה), משלוח מנות כנגד מרדכי (ששון זה מילה; כריתת ברית בין איש לרעהו. איש = לרעהו, אהבה בין שני יהודים שיודעים שהם שוים, שזה יוצר שם ה' כנודע מיהודי הקדוש), מתנות לאביונים כנגד אחשורוש ("יקר" – יקר תפארת גדולתו, עיקר התיקון של המלכות; מתנות לאביונים זה השמחה הכי מפוארה). כעת אנו באמצע או בסיום סעודת פורים – שמחה של "עד דלא ידע" זה המצוה שכנגד המן, כל הסעודה וכל השמחה זה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ועיקר החידוש שיאמרו ברוך על המן (כפי שאומר האריז"ל, שצריך להתבלבל כך ולא הפוך). מי שפועל זאת זה רבי יוחנן, שאמר "אנא מזרעא דיוסף קאתינא", עם עשרת בניו. גם כן פלא, שכתוב במפרשים איך מת בנו העשירי – שהחזיק את עצם הלוז של הבן הקטן (הויזתא שלו) – שהוא נפל לתוך כירה רותחת ולא נשאר ממנו שום דבר חוץ מהעצם הקטנה. מה היה עושה עם זה? כתוב שכך היה מנחם אנשים, מנחם יהודים עם העצם הזאת. בכל אופן, זה התיקון של המן. כתוב שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, וה' יעזור להם. כתוב שמשה רבינו חוזר בכל דור ודור כדי לתקן את הערב רב. אנו נאמר שרבי יוחנן חוזר בכל דור ודור כדי לתקן את המן ובניו – גם אחרי שטהרו ולומדים תורה בבני ברק רבי יוחנן אחראי עליהם. אפשר לסמוך עליו, יש לו נשמה דתהו עם חמשה ספקות – זה הפעקאלע שלו. מאד חשוב שנחיה עם רבי יוחנן – שנקח אותו למשך כל השנה – בפרט הבנות שעולות מהמקוה, שיעלו מהמקוה ויראו אותו, ואז תלדנה בנים כאלו שיהיו יפים כמותו ולומדי תורה כמותו. ואז יהיו "מזרעא דיוסף" שעמלק נופל רק אצל בניה של רחל – בני בנימין ויוסף – "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו'". הלהבה יוצאת מיוסף ושורפת עמלק ואגג.

יש עוד הרבה גימטריאות טובות, אבל נסיים באחת: כתוב "נחר גרוני" – כל הדינים מתחילים בגרון, כך כתוב בקבלה. כשיש כאב גרון זה סימן של כל הדינים. הסיבה שיש כאב גרון, בגלל ששייכים לאותיות הגרוניות – התיקון שלהם זה האותיות הגרוניות, אחהע = פד =  חנוך. כתוב שמי שפגם בברית צריך לצום פד צומות – כי צריך לתקן את האותיות הגרוניות. זה אחת הכוונות שכל החטאים, זה אש זרה, לא מצד הקדושה – הכל בא מה"נחר גרוני". נחר זה אש, כמו חרון אף יש נחר גרוני (חרון גרון). נשים לב שכל אלו של עמלק שייכים לאותיות אלו – האות הראשונה גוברת בצירוף – עמלק, אגג, המן. חסרה האות ח – צריך לומר שרק מי שמתחיל עם ח יכול לתקן אותם. ביוחנן העיקר זה ה-ח, האות השרשית היחידה, אבל יש אחד במגילה שהוא המתנקם בהמן ועמלק ובלעדיו זה לא היה קורה – "וגם חרבונה זכור לטוב". בתחלה הוא ביחד עם השרים, עם ממוכן-זה-המן, אך הוא מתהפך בסוף ומוסר המן לתליה ודבר ה' מצליח בידיו, ולכן אנו מברכים אותו ואומרים "וגם חרבונה זכור לטוב". כל מה שצר ומכווץ את הגרון מרווח על ידי שמתחברים לחרבונה (הטיפוסים ששייכים לכאב גרון) – רק הוא יכול לשחרר. הכל מתחיל מעמלק, אחר כך עובר לאגג, אחר כך להמן, ובסוף בא חרבונה ומציל את המצב. עמלק אגג המן חרבונה = תריג. כדי שיצא כל כך מושלם צריך את חרבונה. מה יוצא אם מוציאים את ה-פד – הר"ת – נשאר תענוג = כג בריבוע (חנוך עם תענוג). אז אין יותר כאב גרון.

עוד רמז: יש שנים שכתוב עליהם "זכור לטוב" – "אליהו הנביא זכור לטוב" (= 400) "וגם חרבונה זכור לטוב" (= 600) = 1000 (= ישראל בעל שם טוב וכו'), המתחלק בדיוק ל-400 ו-600. איפה יש כזו חלוקה בתורה? מערת המכפלה עלתה 400 שקל כסף וגורן ארוונה החתי עלה 600 שקל כסף. על זה כתוב "תם [ת = 400, ם = 600] הכסף". 1000 ועוד שקל = 1430. זה הסוד של רבינו תם – הגלגול של רבי יוחנן, כפי שאומר האריז"ל – אז פורים גם חג שלו. על רבינו תם כתוב "כי תם הכסף". כתוב שבשביל ללמוד תורה היה עושה ערימות ערימות של מטבעות כסף ושם לפניו, כדי שזה ירחיב את דעתו. מניחים שני זוגות תפילין – שתי בחינות יקר, צריך פעמיים יש בשביל להגיע לכתר (ישיש), זה הקרן. יקר זה תיקון הקור ותיקון המקרה (שבא מחום של קליפה, לא של קדושה). הרבי אומר שבחג פורים מהרגע הראשון נעשים חמים בדילוג הערך, תיכף ומיד – לא צריך להתחמם – זה תיקון "אשר קרך בדרך". זה גם שתי בחינות תפילין – תיקון הקור ותיקון המקרה.

[הוספה: ר"ת מפרש שדרשתו של שמואל היא מכך שבפסוק על ימי חזאל נזכרת "ברית אבות" – עד אז היתה זכות אבות, ומאז נזקקו לברית אבות (וזה שלא כרש"י שלא חילק בין ברית אבות לזכות אבות, ודרש מכך שכתוב בפסוק "עד עתה" היינו שרק אז יש זכות אבות). ר"י הזקן מקשה על שמואל מכך שבמדרש רבה (וכן בירושלמי, כמובא בגליון הש"ס) מפורש שהלימוד הוא מ"עד עתה", ולכאורה זה סותר ר"ת לגמרי. אכן, כשמעיינים שם רואים שבשני המקומות הללו הלימוד אינו דרשתו של שמואל – ר"י הזקן מניח שכולם לומדים הפסוק אותו דבר, אך זה לא בהכרח. ועוד, שמואל כאן יוצא דופן בכך שהוא מונה למלך גוי – בימי חזאל מלך ארם – בעוד כל האחרים לנביאי ומלכי ישראל. והנה, בשני המקורות המקבילים – שם נדרש הפסוק לא על ידי שמואל – אכן נאמר "בימי יהואחז" ולא "בימי חזאל". והרמז: שמואל = חזאל מלך ארם! (ואפש"ל שבכך גופא החילוק – אם אומרים ש"עד עתה", כולל, יש זכות אבות, ראוי למנות ליהואחז הזוכה עדיין לזכות אבות. אך אם באותו דור כבר מדובר בברית אבות, לא בזכות אלא ב"ונפלינו" בין ישראל לעמים גם כשאין זכויות, ראוי להדגיש את המלך הגוי בסיפור, שביחס אליו זכינו לברית אבות)]