מבנה המלכות

שבת בהעלתך תשפ"ד – כפ"ח

שיעור לבנות תיכון יעלת חן (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

סוד הוי' של המלכות

אנחנו בשבת "בהעלתך את הנרֹת"[ב]. בבית היהודי הנרות הם נרות השבת, אותם מדליקות הנשים – כל אמא ובת כאן – כך שיש קשר מיוחד של השבת לנשים ("המנורה" בגימטריא אשה). גם שנה שעברה השיעור בשבת בהעלתך היה לנשים, כמו שמודפס בנפלאות. האשה בבית היא כמו אהרן הכהן הגדול בבית המקדש, לו נאמר "בהעלתך את הנרֹת"[ג].

נלמד מאמר של רבי הלל מפאריטש, גדול ה'עובדים' בחב"ד, שכתב הרבה דרושי חסידות. הרבה מהדרושים שהוא כתב מיוסדים על דרושים של הצמח-צדק, וגם מה שהוא דרש בעצמו הוא בסגנון של דרושי החסידות המקוריים של הדורות הראשונים.

המאמר שנלמד הוא הראשון בפלח הרמון לפרשת בהעלתך, מאמר קצר, שהנושא העיקרי שלו הוא המבנה של המלכות. כמו שנראה, יש במאמר ארבע מדרגות במלכות. כשיש ארבע מדרגות אנחנו מקבילים אותן בדרך כלל לאותיות שם הוי' ב"ה[ד], כך שאפשר לומר שנושא המאמר הזה הוא שם הוי' של המלכות  – נושא ששייך במיוחד לנשים ובנות, שהרי האשה היא סוד המלכות. לכן בחרנו ללמוד את המאמר הזה.

שבעת הנרות

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו'. הנה להבין שרש ענין נרות המנורה. הנה בנר יש שמן ופתילה ואור, וחיבור כולם יחד נקרא נר. ועוד יש לפרש תיבת נר על כלי הנר עצמו.

המאמר מתחיל בהתייחסות לנרות, אך לא חוזר בסופו של דבר לנושא הזה. יתכן שחסר כאן סיום המאמר, למרות שהוא לא נראה קטוע. הוא מתייחס לרכיבים השונים של הנר – שמן, פתילה ואור. בספר התניא[ה] מוסבר שהפתילה היא הגוף, השמן הוא התורה והמצוות והאור הוא אור הנשמה (ויש בחסידות הסברים נוספים[ו]). לפעמים נר הוא כינוי לכל המכלול, ולפעמים לכלי בו מניחים את השמן, כמו שרש"י מפרש על נרות המנורה[ז]. בכל אופן, כמו שאמרנו, הוא לא חוזר לנושא הזה בהמשך המאמר.

ולהבין זאת צריך להקדים ענין ז' נרות שהם ז' מדות עליונות שרש נשמות ישראל.

המנורה היא סמל של כנסת ישראל, כל עם ישראל, ושבעת הנרות שבמנורה רומזים לשבעה סוגי נשמות בעם ישראל, כנגד שבע המדות, מחסד עד מלכות – נשמות של חסד-אהבה, נשמות של גבורה-יראה וכו'[ח]. שבע המדות העליונות הן מה שנקרא פרצוף ז"א, המשפיע ממנו מקבל פרצוף המלכות, בו עוסק המאמר מכאן ואילך:

פנימיות וחיצוניות במלכות

דהנה המלכות נקראת כנסת ישראל על שם פנימיותה שכונסת בתוכה הארת ישראל דלעילא שהוא בחינת ז"א,

ישראל דלעילא, פרצוף ז"א, הוא שרש סוגי הנשמות השונים – והממד הפנימי של המלכות, שנקרא "כנסת ישראל", כונס לתוכו את האורות שלו, שמופיעים כמדרגות שונות בנשמות ישראל.

וחיצוניות המלכות הוא מקור להשתלשלות הנבראים מאין ליש,

המלכות היא חלק מעשר הספירות של עולם האצילות, חלק מהאחדות האלוקית, אך בה גופא יש פנימיות וחיצוניות. הפנימיות של המלכות היא מה שהיא מקבלת מלמעלה והחיצוניות היא שרש הכח שלה להיות משפיעה לעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. כל בת כאן צריכה להיות גם מקבלת, כלי קיבול לדברים הטובים שמשפיעים לה ("בת" בלשון המקרא[ט] היינו שם של מדה, בית-קבול), אבל התכלית שהיא תהיה גם משפיעה החוצה.

שוב, גם החיצוניות היא חלק מהאחדות האלוקית, מעולם שאין בו נבראים מאין ליש, אבל היא המקור להשתלשלות בהמשך.

ובזה גופא יש ג' מדריגות.

כלומר, בחיצוניות המלכות עצמה יש שלש מדרגות, כך שבסך הכל יש ארבע מדרגות במלכות – פנימיות אחת ושלש מדרגות של החיצוניות. בהקבלה לשם הוי', כפי שנסביר, זו גופא החלוקה של י (אצילות) ו-הוה (בי"ע).

דהנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים,

הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים"[י] – שאומרים כל יום שלש פעמים ב"אשרי" – הוא פסוק התבוננות יסודי בחסידות חב"ד[יא].

מלכותך הוא בחינת המלכות כמו שהיא בבחינת אצילות,

הכוונה כאן למלכות כמו שהיא בבחינת אצילות, כולל החיצוניות של המלכות.

ומלכות כל עולמים היא הארתה המתפשט בבי"ע,

לכאורה, עדיין יש כאן רק שתי מדרגות בחיצוניות המלכות – "מלכותך" (חיצוניות המלכות כפי שהיא עדיין באצילות) ו"מלכות כל עולמים" (ההארה בבי"ע). איך מגיעים לשלש מדרגות? הוא מסביר שב"מלכות כל עולמים" יש גם שתי מדרגות:

שיש בזה ב' מדריגות,

הא', גילויה בבחינת מקיף ובדרך כלל,

ההארה הראשונה של המלכות היא כמקיף כללי, אפשר לומר "השגחה כללית" על כל הבריאה יחד.

והב' גילויה בבחינת פנימי ובדרך פרט בכל נברא ונברא לפי ערכו.

אחרי ההארה המקיפה יש גילוי אור פנימי, שמגיע בדרך פרט, ב"השגחה פרטית". מוסכם על כולם שיש השגחה פרטית על הצדיקים, על נשמות ישראל[יב], אבל הבעל שם טוב לימד שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה[יג]. זו אכן ההגדרה כאן, "בכל נברא ונברא" ולא רק 'בכל נשמה ונשמה'.

משל המלך

כדי להסביר את שלש המדרגות של חיצוניות המלכות משתמש רבי הלל במשל של מלך. אותנו מענין בעיקר הנמשל האלוקי, כמובן, אבל לשם כך צריך להבין את המשל:

ועל דרך משל במלך שכאשר צריך להיות מלך על עם צריך להיות מתחילה התעוררות הרצון שזהו ירידה והשפלה לגבי עצמיות נפשו וגם לגבי כחותיה שהמה בערך נפשו והוא מובדל בערך מלהיות מלך על עם,

המלך הראוי הוא אדם מרומם, עם רוממות עצמית, ומצד עצמו לא מענין אותו להיות מלך. לא מדובר כאן על יורש עצר, שמיועד למלכות, אלא מישהו שמתאים למלוכה – אך לא מתכנן כלל להיות מלך. המלוכה היא דווקא על עם, "אין מלך בלא עם"[יד], ועם הוא לשון עוממות[טו] – אנשים רחוקים במדרגתם מהמלך. הריחוק הוא ודאי ממהות נפשו של המלך, שמובדל לגמרי מהעם, וגם ביחס לכוחות נפשו, שהם תואמים למהות הנפש שלו, מרוממים ומובדלים. לכן, בשביל למלוך המלך צריך להשפיל את עצמו.

הוא מדבר כאן על השפלה של המלך. אנחנו תמיד מסבירים שהענין הפנימי של המלכות הוא שפלות. הביטוי החיצוני של המלכות הוא התנשאות על עם, אבל החויה הפנימית של המלך היא שפלות. משתמשים במלה אחת, שפלות, אבל בעצם יש לה שני מובנים:

בדרך כלל כשמדברים על שפלות הכוונה ל"חותם שוקע" שעושה את המלכות למקבלת. כאשר מישהו מרגיש את הריחוק והנחיתות שלו, כמה הוא שפל, ונעשה עצוב מכך – זהו לא דבר טוב בכלל. אבל המלכות דקדושה היא הרגשת הנחיתות שעושה את האדם "חותם שוקע", פתוח לקבל מן הקדושה. זו המדרגה של פנימיות המלכות, שנקראת כאן כנסת ישראל, כאשר השפלות עושה את המלכות כלי קיבול לכנוס לתוכה את האורות של ישראל דלעילא. אבל כאן הוא מדבר על עוד ענין – על השפלה של המלך כדי למלוך, לרדת לעם. זו לא השפלות של המקבל, "חותם שוקע", אלא השפלות של המשפיע.

הפנימיות של המלכות היא הממד הנקבי-המקבל שלה ואילו חיצוניות המלכות היא הממד הזכרי-המשפיע שלה. כך, בברכות קריאת שמע של תפלת ערבית אומרים "ואמונה כל זאת וקים עלינו" – "ואמונה כל זאת" היינו פנימיות המלכות, "איהי אמונה" המקבלת מ"איהו אמת"[טז], שמוזכרת בלשון נקבה, ואילו "וקים עלינו" היינו חיצוניות המלכות, הממד שקים ועומד עלינו הנבראים, והוא מוזכר בלשון זכר, כמשפיע[יז]. בעצם, כך אצל כל אשה – בהתחלה היא בת, מקבלת, ואחר כך היא נעשית אמא, משפיעה לילדיה ועקרת הבית שמנהלת את כל הבית (היא הופכת מ-בת ל-בית על ידי קבלת י לתוכה, סוד "אבא יסד ברתא"[יח]).

בכל אופן, משתמשים כאן באותה מלה – שפלות. מה הקשר בין השפלות של המקבל לשפלות של המשפיע? זו אותה מלה ו"הא בהא תליא" – ככל שיש יותר שפלות בפנימיות המלכות כך היא מסוגלת יותר להשפיל את עצמה כדי להעביר הלאה את מה שהתקבל בפנימיותה. ככל שהמלך עם יותר שפלות פנימית כך הוא יוכל להשפיל את עצמו כדי להשפיע לעם (שפע נוטריקון שפלות-ענוה) – השפלה שמתחוללת בשלשה שלבים, השפלה אחר השפלה, כמו שהוא מסביר.

בשביל שהמלך ימלוך, במקום לעסוק במה שמענין אותו, הוא צריך קודם כל לרצות למלוך. הרצון הוא חיצוניות הכתר – הממד החיצוני. כאן מדובר בחיצוניות המלכות, החל מחיצונוית הכתר שלה, "כתר מלכות". הרצון למלוך מתעורר כאשר העם מכתיר את המלך:

וכאשר מכתירין אותו בכתר מלכות מעוררים אותו שיהיה לו רצון למלוכה ומרצון נמשך לחכמה וכו', וכל זה בעצמיות נפשו עדיין.

אחרי שמתעורר הרצון של המלך למלוך, רצון השייך עדיין לכתר העל-מודע, הוא מתפשט הלאה לכל הכוחות הגלויים של הנפש, מהחכמה ואילך – יש לו תכניות איך הוא יפעל בתור מלך וכו'. בכל אופן, הכל עדיין בתוך הנפש של המלך, בינו לבין עצמו – נבנה בתוכו ממד חיצוני, נכונות להשפיל את עצמו בשביל העם, אבל אין קשר לעם בפועל. המדרגה הזו היא חיצוניות המלכות כפי שהיא באצילות עדיין.

אך אחר כך נעשה עוד ירידה והשפלה אצלו שיתגלה לחוץ מעצמו להיות מלך שמו נקרא עליהם ועל ידי זה כולם יריאים ומפחדים מאתו, וזהו גילוי המלוכה בדרך כלל.

העובדה ששמו של המלך נקרא על העם כולו – כולם בשוה – מתבטאת קודם כל ביראה של העם מהמלך. היום (ט"ז סיון) יום ההילולא של רבי מנחם מענדל מווארקי[יט]. עוד כאשר הוא היה אברך צעיר, חסיד אצל אביו הרבי, הוא הדריך חבורה נבחרת של חסידים, 'חבורת האריות', והם היו מרבים להתוועד בכל יום, תוך שמירה על חשאיות עבודת ה' המשותפת שלהם. כמובן, בתוך החבורה הזו היה קירוב לבבות גדול, והם יכלו לפנות לרמ"מ בכל דבר. כאשר הוא נתמנה לרבי השתנו הסדרים, הם הרגישו ממנו ריחוק ויראה, והיתה להם קצת קפידא על כך. הוא הרגיש, ובדברי התורה הראשונים שלו הוא הסביר שבחיי יעקב אבינו, שהיה נשיא הדור – ובהמשך אליו, כל נשיא הוא "ניצוצו של יעקב אבינו", כמו שכתוב בקבלה[כ] – יוסף קרב את אחיו, שאכלו על שולחנו. אחרי שהוא הסתלק, ויוסף נעשה נשיא הדור, האחים הרגישו ריחוק וחששו שהוא שונא אותם, "לו ישטמנו יוסף"[כא], אך כאשר יוסף שמע זאת הוא הצטער[כב] ואמר שאין לו כעס עליהם, אלא שברגע שהוא הפך למלך-נשיא יש ריחוק טבעי מהעם.

הבסיס של המלכות הוא "'שום תשים עליך מלך'[כג] – שתהא אימתו עליך"[כד]. בכל שלטון, גם בלי מלך, הבסיס הוא יראה מהשלטון שיכול לכפות ולהשליט סדר, שלא תהיה אנרכיה – שיודעים שמי שלא יציית יהיה לו רע. אנחנו צריכים להתפלל על כך – "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"[כה].

ואחר כך בדרך פרט כאשר גוזר ואומר בדיבור זה ישפיל וזה ירום, דהיינו מי שהוא בבחינת יש ומחמת זה אינו יכול לקבל בתוכו אימת מלך, יצא דבר מלכות להשפיל אותו, ומי שהוא שפל, גם כן אנו יכול לקבל בתוכו גילוי המלוכה מחמת עוצם שפלותו, ירומם אותו.

אחרי הגילוי הכללי של המלכות יש התייחסות פרטית לכל אחד – גם השפעה פרטית לכל אחד, וגם יחס פרטי שמתאים לאופי שלו. אמרנו שהמלכות כמשפיעה היא אמא – דווקא האמא רגישה לאופי המיוחד של כל ילד, ובונה כלפיו יחס פרטי (כך, כתוב שכאשר נולד משה התמלא כל הבית אורה – דווקא האמא שלו ראתה זאת, "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[כו]). הוא לא אומר כאן בפירוש, אבל נראה שכמו שהיחס הכללי מתאפיין ביראה כך היחס הפרטי מתאפיין באהבה. המלך רוצה להיטיב לכולם, לגלות לכל אחד את השפע האלוקי שמתאים לו, ולשם כך צריך שיהיה לו כלי קיבול – "חותם שוקע". אם מישהו בעל גאוה – הוא לא יכול לקבל, וצריך להשפיל אותו. לפעמים גם הפוך – מישהו עצוב מהשפלות שלו, הוא לא יכול לקבל, והמלך צריך לרומם אותו, לשמח אותו, לפכח אותו מהעצבות שלו.

ונמצא יש ג' מדריגות זה למטה מזה בבחינת המלוכה, רצון למלוכה, ושם המלך הנקרא על אנשי המדינה, ודבר מלכות.

יש כאן פירוש מחודש ל"דבר מלכות". זו כוונה חדשה כאשר הבנות כאן לומדות דבר מלכות – לדעת שדבר מלכות הוא הכח של המלך לעשות אותנו כלי קיבול, לקבל כל אחד את מה שמתאים לו. "דבר מלכות" בגימטריא שבת, היהלום של שם הוי' ב"ה.

הנמשל האלקי

אחרי האריכות במשל חוזר רבי הלל לנמשל העליון:

וככה יובן במלכותא דרקיעא שהוא בחינת מקור המחיה ומהוה מאין ליש,

המלכות דאצילות מהווה את הנבראים, מחיה אותם וגם מתייחסת ביחס פרטי לכל אחד.

שיש בזה ג' מדריגות.

הא', מל' דאצילות כמו שהוא בבחינת אצילות שהוא בחינת מלכותך, ועל זה נאמר לך הוי' הממלכה,

בפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים והארץ [היסוד]"[כז] מזכירים את כל המדות, את ישראל דלעילא (כאשר השרש האמתי של המדות, "לך הוי' הגדֻלה וגו'", הוא בפרצוף אריך אנפין דכתר עליון, כמבואר בדא"ח[כח]), ואחר כך "לך הוי' הממלכה"[כט] היינו ספירת המלכות, המדרגה בפני עצמה שהיא כבר שרש של העולמות.

שהוא בחינת אלקות עדיין, רק שנעשה התעוררות רצון בעצמיות אלקות להיות מקור להשתלשלות שזהו בחינת כתר מלכות, ומבחינת כתר נמשך בבחינת כו' עד שנעשה פרצוף שלם והכל בעצמיות האצילות עדיין.

כל המדרגה הזו, שוב, היא חיצוניות המלכות – כשהכל באצילות. באצילות אין עדיין נבראים, רק נאצלים – יש כאן רק שרש לעולמות התחתונים. פנימיות המלכות וחיצוניות המלכות (במדרגה הראשונה) הן עדיין באצילות, כמו שהוא מיד יסביר. בהתבוננות שלנו כאן הן י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ל], שעדיין בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[לא], לפני המסך, שרק אחריו יש נבראים (אותם מהווה פרצוף חיצוניות המלכות היורד דרך המסך להוות את העולמות התחתונים ולהנהיגם), כמו שהוא ממשיך להסביר:

אך אחר כך על ידי מסך מבדיל נתצמצם להיות מלכות כל עולמים, שזהו כאשר יורד המלכות בבי"ע להיות מחיה ומהוה הנבראים בפועל ממש, שזהו כמו במשל במלך כאשר מלך שמו נקרא עליהם בפועל ממש. אך אין המשל דומה לנמשל, כי במשל אינו משפיע רק אימה ופחד באנשי המדינה אבל מהותם וחיותם אינם מאיתו כלל, אך למעלה, מהות הנבראים וחיותם המה מושפעים ממדת מלכותו ית' המתצמצם בהם.

אך בזה גופא יש ב' מדריגות, בחינת כתר מלכות שזהו בחינת גילוי הסובב המתגלה בבחינת מקיף ובהשואה בכל הנבראים, והב', בחינת ט"ס שבמלכות, שהוא בחינת עשרה מאמרות המתפשטים בכל פרטי הנבראים להחיותם ולקיימם מאין ליש, שהוא בחינת ממלא כל עלמין המתגלה בכל נברא ונברא לפי ערכו,

כאן הוא מוסיף שני ביטויים יסודיים בחסידות – סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. הרבה פעמים מוסבר[לב] שהז"א (ו שבשם) הוא הסובב כל עלמין והמלכות (ה תתאה) היא הממלא כל עלמין, מה שמחזק את ההתבוננות שלנו שיש כאן סוד הוי' של המלכות, כאשר שתי המדרגות התחתונות הן בפירוש סובב וממלא, ו-ה.

הוא מסביר שבמלכות יש עשרה מאמרות. במעשה בראשית כתוב תשע פעמים "ויאמר"[לג], וחז"ל מסבירים שהמאמר הראשון הוא "בראשית" – "בראשית נמי מאמר הוא"[לד] – אלא שהוא "מאמר סתום"[לה], מאמר כללי שלא כתוב בו "ויאמר". המאמר "בראשית" הוא מקור השפעת יראה בעולמות – "ראשית חכמה יראת הוי'"[לו] – המדרגה של "מלך שמו נקרא עליהם" המטילה מורא. זו בדיוק החלוקה כאן בין כתר מלכות, שהוא כלל הסובב את הכל, לתשע הספירות של המלכות, שהן התפשטות תשעת המאמרות בהם מתהווים הנבראים הפרטיים, כפי שהוא מפרט:

דהיינו בחינת חב"ד שבמלכות שהוא בחינת ג' מאמרות הראשונים מאיר בעולם הבריאה, וחג"ת מאיר בעולם היצירה, ונה"י מאיר בעולם העשיה.

עולם הבריאה הוא עולם השכל, ובו מאירים המאמרות "יהי אור"[לז], שכנגד החכמה ("ברק המבריק על השכל"), "יהי רקיע"[לח] שכנגד הבינה (בה יש כח בירור וחלוקה, והיא סוד "רקיע תמינאה"[לט]) – האור והרקיע הם "ראשית הגילוי" ו"ראשית המציאות", חכמה ובינה[מ] – ו"יקוו המים"[מא] שכנגד הדעת (כח הריכוז)[מב]. עולם היצירה הוא עולם הרגש-המדות, ובו מאירים המאמרות "תדשא הארץ"[מג] שכנגד החסד, "יהי מאֹרֹת"[מד] שכנגד הגבורה (שעל כן "מאֹרֹת" חסר כתיב, לשון מארה[מה]) ו"ישרצו המים" שכנגד התפארת. עולם העשיה הוא עולם המוטבע, בו מאירים המאמרות "תוצא הארץ נפש חיה וגו'"[מו] שכנגד הנצח (סוד החיים[מז]), "נעשה אדם"[מח] שכנגד היסוד (כללות האדם) ו"הנה נתתי לכם וגו'"[מט] שכנגד ההוד (מקור הפרנסה[נ]). אכן, כל מאמר, משרש אמר, הוא בסוד אור-מים-רקיע[נא], היינו המוחין (כתר-חכמה-בינה[נב]) שבכל מאמר.

אך זהו בחינת חיצוניות המלכות, שנקרא מאין ליש, שנקרא בשם אין על שם שהאור האלקי הוא מוסתר ונעלם בתוכם והנבראים נראים ליש מעלימים על החיות אלקי שבתוכם, אך יש בחינת פנימיות המלכות שמובדל בערך אפילו מלהיות מקור להשתלשלות שנקרא בחינת אין על שם שהוא מובדל בערך מלהיות מקור ליש, והיא בבחינת ביטול והתכללות בבחינת המדות דאצילות עצמם, ועל זה נאמר למען יזמרך כבוד, נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה, שהוא בבחינת ביטול במקורו ואינו יכול להאיר למטה.

בחיצוניות המלכות יש אין שמהווה את היש – אין נסתר בתוך היש שנברא. אבל בפנימיות המלכות יש אין אלקי שאינו שייך כלל ליש – במדרגה הזו, של פנימיות המלכות, היא טרודה בקבלה מהמדרגות שמעליה, לכנוס לתוכה את האורות של ישראל סבא, ולכן היא לא יכולה להיות משפיע ("איידי דטריד למבלע לא פליט"[נג]).

וזהו שרש נשמות ישראל, וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכו כו', כי בדיבור מלובש רק בחינת חיצוניות הבל, אבל בנפיחה בכח מוציא האדם פנימיות ההבל.

דווקא הבחינה הפנימית היא השרש של נשמות ישראל. החיצוניות מתגלה בדבור, ממנו מתהווים כל הנבראים, אבל הפנימיות מתגלה בנפיחה – כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא[נד] בשם הזהר "מאן דנפח מתוכיה נפח".

ארבע המדרגות במלכות ובכתה

לסיכום, ראינו שיש כאן ארבע מדרגות במלכות – פנימיות וחיצוניות המלכות שעדיין באצילות, י-ה של המלכות, ושתי המדרגות בהארת המלכות לכל עולמים, ההארה הכללית (שהיא בכללות יראה), סובב כל עלמין, וההארה הפרטית (שהיא בכללות אהבה), ממלא כל עלמין, כנגד ו-ה שבשם, "והנגלֹת לנו ולבנינו".

אפשר לסכם כל מדרגה במלה אחת:

המדרגה הראשונה היא בטול – פנימיות המלכות באצילות, שבטלה לז"א, לתפארת שמעליה. כלי הקבול של המלכות, כנסת ישראל, הוא נקודת הבטול שלה.

המדרגה השניה – הכי מפורשת במאמר – היא רצון, חיצוניות המלכות שיש בה כבר התעוררות רצון למלכות.

גם למדרגה השלישית אצל המלך יש מלה פשוטה – אימה.

עיקר החידוש שאם אנחנו רוצים להסביר במלה אחת את המדרגה האחרונה, נשתמש במלה דאגה. אחרי היחס הכללי לכל המלכות, יש יחס פרטי לכל אחד ואחד. אמרנו שיש כאן מעבר מיראה לאהבה, אבל הביטוי המוחשי של האהבה הזו הוא דאגה (אהבה בגימטריא דאגה) – המלך דואג לכל אחד מהנתינים שלו. מתוך הדאגה הזו, בהשגחה פרטית על עניינו הפרטי של כל אחד, צריך המלך לקיים "זה ישפיל וזה ירים"[נה], כדי לעשות כל אחד כלי שיאפשר להיטיב לו לפי ערכו.

אמרנו שהתכלית של כל בת היא להיות משפיעה – בביתה וגם בחוץ. אצל בת, הדוגמה לרצון למלוכה היא רצון להיות מורה בכתה – זו המלכות של כל אחת שיושבת כאן, ושל שאר התלמידות, ללמד ולהפיץ את התורה. יש לבת בטול פנימי, כשהיא לומדת ומקבלת, ואחר כך רצון להשפיע – היא הולכת לעשות תעודת הוראה. בכל זאת, קצת קשה לומר שהשלב השלישי אצל בת הוא אימה – לא מתאים שהאמא או המורה תטיל אימה בבית או בכתה... צריך להחליף כאן את המלה אימה במלה משמעת, תכונה נצרכת אצל כל מורה. אחר כך, העיקר בעבודה החינוכית, הוא הדאגה האישית לכל תלמידה בפרט. החידוש העיקרי כאן היה ההבנה שהתכלית של המלכות היא הדאגה הפרטית לכל אחד ואחת, לכל נברא ונברא[נו].

שנזכה כולנו להיות נרות להאיר, להגיע החוצה ולהאיר לכולם, באהבה!