"אוריאן תליתאי"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

ליל ד' סיון ה'תשמ"ו – באר שבע

קיצור מהלך השעור

בשעור מופלא מלפני 34 שנים – ימי ערב שבועות ה'תשמ"ו – מסביר הרב  את ההכרח בלמוד פנימיות התורה, שהיא החלק השלשי בתורה, לאחר התורה שבכתב והתורה שבע"פ.

בפרק א מקביל הרב בין כל חלקי התורה לבין הספירות חכמה, בינה ודעת, לפרטי פרטים.

פרק ב מאריך בהפלאת המספר 3 בלווי שלל גימטריאות ורמזים.

פרק ג – שאלות ותשובות – עוסק במגון נושאים: החל מהכרח יחוס ספר הזהר לרשב"י, דרך חדוד נוסף בסוד המספר 3 וכלה בהוספת הסבר לצורך למוד פנימיות התורה.

התלבשות התורה המשולשת בכל חלקי התורה

פתיחה – מאמר חז"ל "אוריאן תליתאי"

לילה טוב. היות שבעוד יומים נחגוג את חג מתן תורתנו, הנושא שלנו בשעור הזה הוא ע"פ מאמר חז"ל מפורסם הקשור לקבלת התורה: "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"^[ב] – ברוך ה', שנתן תורה משולשת לעם משולש ע"י שלשה בחדש השלישי. כלומר – כל המהות, המציאות והעצמות של התורה קשורות עם המספר 3 ופנימיותו, עם המשתמע.

קודם כל, נגיד את הפשט בדברי חז"ל: תורה משולשת – תורה, נביאים וכתובים (תנ"ך). עם משולש – כהנים, לוים וישראלים. ע"י שלשה – ה' נתן לנו את התורה ע"י שלשה צדיקים, שלשה מתווכים בינינו לבין הקב"ה – משה, אהרן ומרים. חדש משולש – החדש השלישי ליציאת מצרים, חדש סיון.

התורה – ממוצע בין האמונה למעשה

מכיון ששמענו עכשיו משל מאד יפה שמסביר את הקשר ההדוק ומחויב המציאות בין הפשט והסוד, תכף נתחיל להפשיט ולהסביר את ענין המספר 3 על דרך הסוד.

התורה היא שכל אלקי. בסך הכל, המטרה של התורה היא להיות ממוצע שמחבר את האמונה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל, עם המעשה בפועל, הביצוע, שהוא למטה מן השכל.

השכל הוא לא תכלית בפני עצמו, אלא רק אמצעי לקבל ממה שלמעלה ממנו, אם הוא מזוכך ומתוקן. השכל בעצמו מסוגל לשאוב אור על-שכלי. הוא מקבל אור, השראה מלמעלה, אלא שהוא מצמצם את ההשראה האין-סופית, המרחב. על הלוח מצויר משולש הפוך, והחלק העליון שלו, הרחב, מסמל אין סוף, "מרחב עצמי" בלשון הקבלה. הכח לקחת אין סוף ולצמצם אותו בכיוון מסוים – למצוה או מעשה פרטיים, כאשר הכונה שלהם היא לתקן את המציאות של העולם שלנו, שהוא מציאות מוגבלת ולא אין-סופית – הוא כח התורה. התורה היא כמו משולש – למעלה יש אין סוף ולמטה יש נקודה של כיוון, כמו חץ – תכף נדבר על סוד החץ בתורה – שמכוון את כל האין סוף לכיוון תקון המעשה.

שלשת חלקי השכל – חכמה, בינה ודעת

על מנת לשמש ממוצע בין האין סוף לבין הגבול, לתקון הגבול, המעשה, דרושים – לפי קביעת רצון העליון – שלשה חלקים שפועלים באזון ביחד, שהם שלשת חלקי השכל, והם המקבלים מן האין סוף ומכוונים אותו למטה לקראת הגבול, תקון המעשה. בלשון הקבלה, שלשת חלקי השכל הללו נקראים – וזהו גם מינוח התורה בהרבה מקומות – חכמה-בינה-דעת, ר"ת חב"ד, כידוע. בדרך הסוד, החכמה קשורה עם המח הימני בצד הפנים של הראש, הבינה במח השמאלי בצד הפנים של הראש, והדעת ביניהן, באמצע, בצד האחור של הראש. הדעת עומדת מעל חוט השדרה ובתוכה ישנו הרכוז של כל חושי הנפש והגוף. אם כן, זהו דבר ידוע, שישנם שלשה חלקי שכל – חכמה-בינה-דעת, ימין-שמאל-אמצע, ובלשון החסידות – השכלה, השגה והכרה.

השכלה – השכלה ראשונה, ברק המבריק על השכל, או בלשון אחרת – המצאה. הכח להמציא דבר חדש הוא כח החכמה. השכלה פרושה דבר ראשוני, המצאה חדשה. החוש הפנימי בנפש שפועל בחוית החכמה הוא חוש הראיה, כביכול רואים את החדוש, מעין ברק שמבריק על השכל.

הבינה נקראת השגה, ועומדת בצד שמאל – מול החכמה. השגה היא ע"פ החוש הפנימי של שמיעה. הענין שקולטים במח הבינה מתרחב ומתפשט לכל צד. בבינה ישנו הכח להבחין ברבוי הפרטים המצויים בהשכלה הראשונה, לנתח אותה. כאשר השכל מנותח ומפורט וכל דבר בא על מקומו בהתפשטות הראויה, התוצאה נקראת בינה, או השגה. השגה פרושה – כמו שאחד רודף אחרי השני עד שמשיג אותו, תופס אותו – קליטה בשכל. אם אני נשאר רק עם החויה הראשונה של ברק המבריק, הוא עלול לברוח ממני בן רגע. אם ברגע שמקבלים את ההברקה לא 'מתלבשים' עליה מיד ומתחילים לנתח ולפרט אותה על מנת לקלוט אותה, אי אפשר לתפוס אותה היטב. בנפש פעולה זו היא פעולת הבינה, וההצלחה והתוצאה שלה נקראת השגה.

השתמשתי בכמה מונחים, נפרט קצת יותר. השלב הראשון של ההשגה נקרא תפיסה והשלב השני נקרא קליטה, שהיא קצת יותר מתפיסה. תפיסה היא כדוגמת אדם התופס חפץ ביד, ואלו קליטה פרושה להפנים את השכל לגמרי, דהיינו לעכל אותו בלב בפנימיות. שתי הדרגות הללו הן שני שלבים בתוך ההשגה.

דרגה יותר גבוהה מהשגה, נקראת הכרה. אני הגעתי לכאן בסוף ההרצאה הראשונה והבנתי שהנושא הוא "מיהו יהודי", שקשור – בודאי דובר על כך – עם הגיור של רות. במגלת רות, שקוראים בחג השבועות, ישנו פסוק שע"פ מדרשי חז"ל הוא מאד עמוק: בפעם הראשונה בה רות מוצאת חן בעיני בעז, הוא אומר לה שתשאר עם נערותיו ולא תעזוב את המקום כל ימי קציר השערים, ולאחר מכן גם קציר החטים. רות מתרגשת מאד ושואלת את בעז "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" – מה גרם לכך ש"מצאתי חן בעיניך להכירני", הרי אתה יודע ש"ואנכי נכריה"?!

דרך אגב, אם נתבונן, המלה להכירני היא "לשון נופל על לשון" עם המלה נכריה. בלשון הקדש, השרש נכר הוא השרש המשותף של המלים נכרי והכרה, שבעצם הן דבר והפוכו. ישנן הרבה תופעות בלשון ובכל התורה כולה, שדבר והפוכו שוכנים באותו שרש. זוהי אחת הדוגמאות המצוינות לכך.

פסוק זה נאמר לפני שבעז ורות התחתנו. חז"ל אומרים, שכאשר רות אמרה את המלה "להכירני" נזרקה בה מעין רוח הקדש שבעז עתיד לשאת אותה לאשה. "אין הכרה אלא לשון נשואין". מכאן לומדים, שפרוש המושג הכרה הוא ידיעה – מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו" – התקשרות והתחברות. כלומר, האדם המשיג והמשכיל מתקשר ומתחבר עם הענין המושג והמושכל, עד כדי כך שהם הופכים להיות – כלשון הפסוק המפורסם בתחלת הבריאה – "על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"^[ג]. ע"פ קבלה, שתי המדרגות חכמה ובינה נקראים אבא ואמא, ועל מנת להגיע לדעת צריך לעזוב את החכמה והבינה, האב והאם, ולהדבק בעצם הדבר המושכל והמושג עד כדי כך שהופכים להיות לאחד ממש. זהו פרוש המלה הכרה – להתקשר ולהתחבר עם האמת של הענין השכלי. עד כאן הסברנו את הפשט, על דרך הקבלה והחסידות, של ג' המוחין, שלשת חלקי השכל – חכמה-בינה-דעת, השכלה-השגה-הכרה, אלו הבטויים בלשון החסידות.

תורה משולשת – תורה שבכתב, תורה שבע"פ ופנימיות התורה

נחזור למאמר חז"ל אתו התחלנו: ברוך ה' שנתן לנו תורה משולשת. ע"פ פשט, פרוש המלים "תורה משולשת" הוא תנ"ך – תורה-נביאים-כתובים, התורה שבכתב בלבד, שלא כמו היחס בין התורה שבכתב לבין התורה שבע"פ ברוב מדרשי חז"ל, בהם היחס הוא של שנים ולא של שלשה – תורה שבכתב ותורה שבע"פ. יש הרבה פסוקים בהם מופיעה התורה בלשון רבים, למשל "וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורֺתי"^[ד]. ע"פ הכלל בחז"ל "מיעוט רבים שנים" – אם כתוב איזה דבר בלשון רבים ולא כתוב מספר מפורט, ממילא מובן שהכונה היא לשנים – כאשר כתוב "תורֺתי" אני מבין שה' נתן לנו שתי תורות, שבכתב ושבע"פ. בכל זאת, מכיון שחז"ל אומרים "ברוך ה' שנתן לנו תורה משולשת", יש מפרשים – ע"פ סוד, ויש שמפרשים זאת ע"פ פשט – שודאי יש אופן בו התורה משולשת – לא רק במובן המצומצם והפשוט של התנ"ך, אלא – כמו שהתורה משולשת באופן פרטי במובן של התורה שבכתב ודאי שהיא משולשת גם בכלליות, וכמו שיש תורה שבכתב ותורה שבע"פ ישנו עוד ממד של התורה – פנימיות התורה, העומדת בין התורה שבכתב לבין התורה שבע"פ.

השכנת שלום בין התורה שבכתב לבין התורה שבע"פ

פנימיות התורה משמשת לכמה ענינים: דבר ראשון – מכיון שהיא עומדת באמצע, בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ, היא מחברת אותם. זהו נושא עמוק מאד. יש אנשים, במיוחד בדור שלנו, שמרגישים איזשהו עימות – של השקפה ושל אופי חיים – בין האופן השטחי בו הם קוראים את ספר התנ"ך ומזדהים עם גבוריו, לבין האופי של התורה שבע"פ, עם כל תלמידי החכמים וגדולי התורה. ענין זה שורר מאד בינינו, בתוך ארץ ישראל, וגורם להרבה פרוד והרבה אי הבנה. בלי להאריך בזה, פנימיות התורה היא חלק התורה שבא להשכין שלום בין התורות – לגלות לכל מי שלומד את החלק הזה בתורה שלא תתכן התורה שבכתב בלי התורה שבע"פ, וכן להפך, כמו ששמענו קודם לגבי הסוד והפשט. עכשיו נסביר את אותו הדבר לגבי התורה שבכתב ושבע"פ. התורה שבכתב מלאה ספורים ונבואות, מאד יפה ומושך את הלב, והתורה שבע"פ היא הלכה. על מנת להרגיש באמת, שכל השפע הרוחני שנובע מתוך התורה שבכתב מזוהה לגמרי עם ההלכה למעשה של התורה שבע"פ, דרושה עוד תורה – עוד ממד של התורה, שהוא פנימיות התורה – הסוד של התורה. זהו תפקיד אחד שהפנימיות משמשת.

הורדת התורה והמצות למעשה בעולם הזה

התפקיד השני – אע"פ שלכאורה, הסוד הוא דבר נעלם וגבוה מאד, אם נבין ונתפוס אותו נכון נראה, שבאמת הסוד הוא המוריד את התורה למעשה, באין ערוך מאשר התורה מסוגלת לרדת למעשה מצד עצמה. כלומר, כאן דווקא החלק השלישי, פנימיות התורה, לא מצויה למעלה. הייתי יכול לצייר משולש הפוך, בו השפיץ נמצא למעלה, ולשים את האמצע (פנימיות התורה) למעלה. במקרה כזה היינו קוראים לפנימיות התורה כתר, והיה כאן סדר של כתר-חכמה-בינה. אבל כאשר שמים את השפיץ למטה, בכיוון הלב והמעשה, זהו סדר של חכמה-בינה-דעת. רואים במוחש שפנימיות התורה מורידה את התורה למעשה באופן נעלה מאד. קודם כל בתופעה הידועה, שבכל דור ודור של עם ישראל בגלות, במשך 2000 שנה, רוב גדולי ישראל שדברו הרבה מאד על ישוב הארץ, שיבת ציון – עד כדי מסירות נפש – היו המקובלים, הרבה יותר מבעלי הנגלה. שיבת ציון היא השלב של ביאת משיח והגאולה השלמה. ההכרח בנפש לחשוב כל הזמן על התקון השלם של העולם – החל משיבת ציון, וכל השלבים שבאים לאחר מכן – קשור עם זיקת הנפש לתורת הסוד. ככל שהנפש יותר קשורה לתורת הסוד, נהיה יותר הכרח המציאות ליישם את כל האין-סופיות של התורה בפועל, בתקון העולם. זהו הדבר השני, הקשור במיקום של התורה הפנימית, "נשמתא דאורייתא".

עכשיו אני אתחיל להסביר את מה שאנחנו רואים על הלוח. למעלה, בצד ימין, זהו מקום החכמה – ההשכלה. ישנו פסוק, "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"^[ה]. חז"ל מפרשים בתלמוד ירושלמי ש"מוסר אביך" הוא התורה שבכתב ו"תורת אמך" היא התורה שבע"פ. כלומר, בחז"ל כתוב בפרוש שאבא הוא התורה שבכתב ואמא היא התורה שבע"פ. ע"פ המונחים של הקבלה שהזכרנו קודם, אבא הוא חכמה ואמא היא בינה. אם כן, יש אסמכתא מפורשת בחז"ל, שהתורה שבכתב, אבא, בכללותה שייכת לספירת החכמה – כלומר, למעלה בצד ימין למעלה במשולש שלנו – כאשר התורה שבע"פ, אמא, היא מול אבא, בצד שמאל, במקום של הבינה. ענין זה בעצמו מחייב את המציאות שיהיה עוד אחד ביניהם, באמצע, שהוא הדעת. כמו שאמרנו, הדעת היא עצם ההתקשרות של החתן והכלה, "והיו לבשר אחד". יש בטוי בזהר, שדעת הוא "ברא בוכרא" – הבן הבכור (כמו הספור ששמענו קודם על הבן הבכור), שמחבר את האב והאם ועומד ביניהם. זוהי עוד לשון לגבי ספירת הדעת. ספירה זו מממשת ומיישמת את כל הרצון המלובש בשכל. בתוך השכל יש רצון, כמו הבטוי הידוע בחז"ל "רוצה לומר". כל שכל רוצה משהו, והמיישם את הרצון הפנימי של השכל הוא הדעת.

חלק התורה שכנגד הדעת הוא פנימיות התורה. ישנם הרבה בטויים לפנימיות התורה. בטוי אחד – הזכרנו קודם – "נשמתא דאורייתא", נשמת התורה; הראשון החשוב, הרמב"ן, קורא לחכמת הסוד "חכמת האמת" – אע"פ ש"אין אמת אלא תורה" וכל התורה היא אמת – בכל זאת, כך קורא הרמב"ן לפנימיות התורה; יש מקומות שכתוב על תורת הסוד שהיא 'תורת הח"ן'. ח"ן ר"ת חכמה נסתרה. גם בא לרמז על פרוש המלה חן פשוטו כמשמעו, שנקודת החן המיוחדת בכל התורה כולה היא פנימיות התורה. אז ישנם כמה וכמה בטויים שמתיחסים לחלק הפנימי של התורה – חכמת האמת; תורת הח"ן; נשמתא דאורייתא. כל אלו עומד באמצע למטה, במקום של הדעת.

חכמה-בינה-דעת שבתורה שבכתב

כך אנו תופסים, בכללות, את שלשת חלקי התורה. "אוריאן תליתאי", תורה משולשת. אם אנחנו ממשיכים לנתח, בתוך כל משולש נוכל לראות משולש נוסף. הרי התחלנו מכך שחז"ל אומרים "תורה משולשת", והכונה הכי פשוטה לכך היא התנ"ך. אז אם מסתכלים רק על חלק החכמה, "מוסר אביך", מיד אפשר לחלק אותו לתורה-נביאים-כתובים. חמשה חומשי תורה – חכמה, נביאים – בינה, כתובים – דעת. אלא שהכל כלול בספירת החכמה. בלשון הקבלה, חמשה חומשי תורה הם חכמה שבחכמה, נביאים הם בינה שבחכמה, וכתובים הם דעת שבחכמה. החכמה שבכל דבר היא הנקודה הראשונית, ההשכלה, "ברק המבריק על השכל".

חכמה-בינה-דעת בתורה שבע"פ

בתורה שבע"פ החכמה היא המשנה. בתוך המשנה, כל הלכה שנויה בקצור נמרץ. לאחר מכן, הגמרא מסבירה באריכות ובעמקות כל דין ודין שמופיע במשנה – מאיפה לומדים דין זה, מהם הפרטים של הדין, איך בצעו אותו בפועל בזמן הגמרא. הרי הפסק הלכה בפועל, היה רק לאחר חתימת הגמרא. כתבתי על הלוח משה במקום משנה, אך באמת יש סוד כזה, שמשנה היא משה נ... אם כן, המשנה היא חכמה שבבינה והגמרא היא בינה שבבינה. החלק השלישי של התורה שבע"פ – דעת שבבינה – הוא הפוסקים. החל מהתקופה שלאחר חתימת הגמרא, בכל דור ודור היו גאונים שפסקו בדור שלהם את ההלכה, מתוך הגמרא שנקראת ים התלמוד, ים רחב מאד. "לאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא", יש הרבה שמועות וסוגיות שצריך ליישב בעבודה ויגיעה רבה, על כך נאמר "יגעתי ומצאתי". לאחר חתימת הש"ס, התחילו בזה הגאונים. אחר כך בא הרי"ף, רבינו יצחק אלפסי, וכתב את ספר ההלכות שלו שמודפס בסוף הגמרא. אחריו היו הרמב"ם והרא"ש, כולם ראשונים. אחריהם בא הטור, רבינו יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש. אחר כך בא רבינו יוסף קארו שחבר את השלחן ערוך, והוסיף עליו הרמ"א את המפה לשלחן ערוך, ויש עוד הרבה פרושים לשלחן ערוך, ועד היום הזה – הגדולים שבכל דור ודור מוסיפים עוד פרטים ופרטי פרטים של הלכות, שלא כתובות בספרים של הראשונים.

ישנו פסוק בשיר השירים, "ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר"^[ו]. חז"ל דורשים על כך, "ששים המה מלכות" אלו מסכתות המשנה, "שמנים פילגשים" אלו הברייתות, שחוברו בתקופת המשנה ולא נכנסו לתוך המשניות, ולכן נקראו "פילגשים", כי הן חיצוניות (בר בארמית פרושו חוץ) לעומת ה"מלכות", המשניות. ישנן 80 מסכתות של ברייתות. "ועלמות אין מספר", אלו ההלכות, שלהן אין סוף. בפסוק הבא כתוב "אחת היא יונתי תמתי". עם כל רבוי המלכות והפילגשים והעלמות, ישנה אחת. מהי האחת? ראינו תורה-נביאים-כתובים בחכמה (תורה שבכתב), גמרא-משנה-הלכה בבינה (תורה שבע"פ), ובסוף יש את נשמת עם ישראל – כבטוי הבעל שם טוב "לב ישראל חי" – "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה", פנימיות התורה. אם כן, פסק ההלכה הוא הדעת שבבינה, דהיינו, ההתקשרות לאמת וליישום השכל של הבינה. אלו שלשת חלקי הבינה.

חכמה-בינה-דעת שבפנימיות התורה

עכשיו אנחנו בפנימיות התורה. אם שמתם לב, הסדר הוא גם לפי הסדר הכרונולוגי. בתורה שבכתב – קודם היתה תורה, אח"כ נביאים ואח"כ כתובים. גם בתורה שבע"פ – משנה, גמרא ופוסקים. אז גם כאן, לגבי פנימיות התורה. החלק הראשון של ספרות "נשמתא דאורייתא" שהתגלתה לנו, זו ספרות של הרבה ספרים שכלולים ביחד בתוך ספר הזהר. ספר זה וכל מה שהוא כולל הוא מתקופת התנאים. רוב הספר מיוחס לתנא רשב"י, שלפני שבועים היתה ההילולא שלו – ל"ג בעמר. יש הרבה חלקים לזהר, אי אפשר עכשיו להאריך בזה. חבור זה על כל הרבדים שבו, הוא החכמה שבדעת. לאחריו – 400 שנה בערך לאחר ספר הזהר, בא האריז"ל וחדש ממד חדש לגמרי בהבנת סודות הזהר. גם בזה אי אפשר להאריך בזה הרבה, אבל נקודת מה שהאריז"ל חדש היא המדע האלקי. הפיזיקה האלקית של הקבלה כמו שהיא ידועה היום, היא תורת רבינו האריז"ל. לפני כן, לא היה אפשר בכלל לתפוס ולהבין את הזהר לעמקו. לכן, האריז"ל הוא הבינה שבדעת. בסוף, אחרון אחרון חביב, הדעת שבדעת – הגלוי שבא להכיר את כל האמת של המושכל והמושג של הקבלה עד עכשיו, ליישם את הדברים בפועל ממש, לכוון ולהוריד אותם למטה מטה – הוא תורת החסידות, הגלוי של מורנו הבעל שם טוב לפני כ-200 שנה וכל מה שהתפתח מאז עד עצם היום הזה. כל מה שאמרנו עד עכשיו לא היה מקום לכתוב על הלוח.

גם עד כאן דברנו מאד כללי. יש מושג בחסידות שאם רוצים לתפוס משהו באמת, חייבים להתבונן בו בפרטי פרטיות עד הסוף. אם מסתפקים באופן הכללי כאשר עדיין נתן להמשיך לפרט, לא תופסים בכלל את השכל לאשורו. חייבים להתבונן עד קצה גבול האפשרות. יש פה הרבה מה להתבונן יותר, בשכל הזה של התורה המשולשת. נאמר בעל פה, כיון שאין מספיק מקום לכתוב על הלוח, ומי שרוצה יכול לרשום זאת לעצמו. יש לי כאן 9 חלקים, 3 ברבוע. בתוך כל משולש יש עוד משולש. כלומר, בתוך כל אחד מתשעת המשולשים אני יכול לצייר עכשיו עוד משולש. אם כן, כמה משולשים יצאו לי? כמה זה 3 בחזקת 3? 27. אם אני ממשיך בסדר הזה, אח"כ יצא לי 81, 3 בחזקת 4.

חכמה-בינה-דעת שבחמשה חומשי תורה

עכשיו נמשיך את הכיוון הזה לעוד מדרגה אחת. בתורה עצמה, חמשה חומשי תורה – איך רואים שהתורה מחולקת ל-3 חלקים? אם הייתי רוצה לחלק את התורה ל-5 – היה פשוט, יש חמשה חומשים. אבל כאן צריך לחלק את חמשת החומשים ל-3, שיקביל לחכמה בינה ודעת. איך עושים את זה? אז יש פסוק בפרשת משפטים שקשור עם מתן תורה. כתוב שלפני מתן תורה – בימים האלה, יכול להיות שהיה היום או מחר – משה רבינו לקח את ספר הברית וקרא אותו באזני עם ישראל, וכאשר שמענו את ספר הברית ענינו כולנו יחד "נעשה ונשמע", ובזכות זו קבלנו לאחר מכן את התורה בשלמותה, וביחד עם התורה כל אחד ואחד מאתנו קבל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". על מנת לעורר אותנו לומר "נעשה ונשמע", משה רבינו קרא באזנינו את ספר הברית. מהו ספר הברית? חז"ל אומרים – רש"י מביא זאת בפרושו על החומש – שספר הברית הוא כל חומש בראשית וחלק מחומש שמות, עד מעמד הר סיני, אותו כתב משה לפני כן וקרא באזנינו, ונקרא ספר הברית. החלק השני הוא ממעמד הר סיני עד סוף חומש במדבר, שנקרא "ספר הפקודים", או "חומש הפקודים". הוא מה שמשה רבינו למד אותנו במשך 40 שנה שטיילנו במדבר. החלק השלישי, הוא מה שב-37 הימים האחרונים לחייו של משה רבינו, הוא חזר על כל התורה כולה, בחומש דברים – וגם הוכיח אותנו, לפני כתיבתו – וחלק זה הוא חלק מיוחד בתורה, שנקרא "משנה תורה".

אם כן, הדרך לחלק את חמשה חומשי תורה לשלשה חלקים, היא כדלקמן: ספר הברית – חכמה שבחכמה שבחכמה; חומש הפקודים – בינה שבחכמה שבחכמה; משנה תורה – דעת שבחכמה שבחכמה.

חכמה-בינה-דעת שבנביאים

נעבור לנביאים. יש נביאים ראשונים ונביאים אחרונים, מיד יש לנו חלוקה ל-2. נביאים ראשונים הם ספורים. יש כלל – כתוב בספר התניא – ששרש כל ספורי המעשיות שבתורה הוא בחכמה עלאה. ספור מעשה הוא בסוד ראית הברקות. בתורה יש – חוץ מספורי מעשה – מצות, תוכחות וכו'. חלק הספור בתורה הוא הכי גבוה והוא החלק הראשון. לכן התורה מתחילה מספורים, "בראשית ברא א-לקים את השמים ואת הארץ". ספור הוא פותח את חוש הראיה הפנימית האלקית, לקבל את ההברקה הראשונה, הגלוי הראשון של האלקות, דוקא באמצעות ספור, ועדין לא באמצעות מצוה. גם הנביאים הם ככה, מתחילים בספורים. ספר יהושע, הראשון בנביאים, כולו ספורים.

תקון ליל שבועות – כד קשוטי כלה

הבנתי מהרב סופר שמה שאנחנו עושים כאן הוא מעין תקון ליל שבועות, לכן גם אוכלים מאכלי חלב, שהוא מנהג של שבועות. אני לא יודע האם באנו לכאן עם הכונה הזו... אבל הענין של שבועות הוא לשבת וללמוד כל הלילה, כאשר הדבר העקרי שלומדים – על דרך הקבלה – הוא 24 ספרי התנ"ך. ישנם הרבה דברים שכתובים בתקון ליל שבועות, אבל העקר הוא ספרי התנ"ך. כתוב בזהר, שמה שעושים כאשר לומדים כל הלילה הוא לקשט את הלכה. מתן תורה בבקר, כשהולכים לבית כנסת ושומעים עשרת הדברות – על כך כתוב בקבלה שזהו "יום חתונתו". באותו מעמד של עשרת הדברות – ששמענו בפעם הראשונה במעמד הר סיני, וכל פעם ופעם מחדש בחג השבעות אנחנו שומעים אותן שוב – אנחנו, כביכול, מתחתנים עם הקב"ה, "יום חתונתו זה מתן תורה". החתונה היא בבקר, בשעה ששומעים את עשרת הדברות. מה עושים כל הלילה? כתוב בזהר, שכל הלילה מקשטים את הכלה. בספר ישעיהו ישנו פסוק, בו כתוב שיש כד קשוטים לכלה. הקשוטים של הכלה – שהיא אנחנו, כנסת ישראל – הם "עשרים וארבע ספרי אורייתא". לכן, המנהג העקרי בתקון ליל שבועות הוא לקרוא את ההתחלה והסוף של כל ספר וספר מתוך 24 ספרי התנ"ך. אם ראיתם פעם ספר תקון ליל שבועות – יש ספר כזה מודפס – לאחר שמסיימים את התנ"ך, יש שנוהגים להמשיך ולומר משניות, גם ההתחלה והסוף של כל מסכת, לאחר מכן לומר את תריג מצות התורה, ועוד הרבה דברים שכתובים. אבל ע"פ הזהר, עקר מה שצריך לומר הם 24 ספרי התנ"ך, שהם 24 קשוטי הכלה. עד כאן היה דרך אגב של הדבור שלנו על ספרי התנ"ך.

בתוך הנביאים ישנו חלק הספור של הנביאים – הספרים יהושע, שופטים, שמואל ומלכים – זוהי החכמה שבבינה שבחכמה; מתוך הנביאים האחרונים, יש את השלשה הגדולים מביניהם – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל – הם הבינה שבבינה שבחכמה; יש עוד ספר, שכולל תרי-עשר (12) נביאים קטנים – הם הדעת שבבינה שבחכמה.

חכמה-בינה-דעת שבכתובים

נתבונן בחלק הכתובים. דרך אגב, יש הרבה שיטות איך לסדר את הכתובים. בתורה ובנביאים אין שנויי שיטות, בתורה יש חמשה חומשים לפי הסדר וגם בנביאים כל הספרים הם לפי הסדר. לגבי הכתובים, יש הרבה מאד שנויים. אפלו אם תקנו תנ"ך בחנות, יש תנ"ך שכתוב בו סדר מסוים של כתובים ויש תנ"ך שכתוב סדר אחר. לאחרונה יצא התנ"ך הכי מהודר, שהוציא מומחה מאד גדול, ירושלמי, שמו ר' מרדכי ברויער^[ז]. לפי הסדר שלו – אותו הוא מבסס על כתב היד התימני, שלפי דעתו הוא הכי מדויק – הספר הראשון בכתובים הוא דברי הימים, בנגוד לרוב דפוסי התנ"ך בהם ספר דברי הימים הוא האחרון. אחריו מופיע תהלים, איוב, משלי, חמש מגלות, בסוף יש דניאל ועזרא-נחמיה, שהם ספר בפני עצמו. זהו אינו הסדר המקובל, ובכל זאת הוא יותר מדויק ע"פ הסוד. למה? כיון שהוא מתחיל בחלק הספורי, דברי הימים – כמו נביאים ראשונים בנביא וכמו ספר הברית בתורה, יש שם הרבה ספורים – אח"כ ממשיך עם שלשה ספרים שנקראו ספרי אמ"ת, ר"ת איוב משלי תהלים, להם יש סדר טעמים שונה לחלוטין משאר ספרי התנ"ך, סוג מיוחד של ספרים. אח"כ ישנן חמש המגלות. את שני הספרים האחרונים של הכתובים לפי הסדר הזה – דניאל ועזרא-נחמיה – צריך לצרף לדברי הימים, כיון שהם אותו סוג – ספרי המעשיות.

אם כן, בכתובים ישנם שלשה ספרים שהם עם ספורים. אמנם יש גם כמה מגלות שהם בעקר ספורים, במיוחד מגלת רות שקוראים בחג השבועות, אבל הספרים הגדולים – המקבילים לנביאים הראשונים ולספר הברית – הם דברי הימים, דניאל ועזרא נחמיה, שהם החכמה שבדעת שבחכמה; ספרי אמ"ת – הבינה שבדעת שבחכמה; חמש מגלות – הדעת שבדעת שבחכמה. אני לא מאריך, רק מזכיר זאת בקצור.

פרוט חכמה-בינה-דעת שבתורה שבע"פ

משנה: משנה – חכמה שבחכמה שבבינה; תוספתא – בינה שבחכמה שבבינה; ברייתא – דעת שבחכמה שבבינה.

גמרא: תלמוד בבלי – חכמה שבבינה שבבינה; תלמוד ירושלמי – בינה שבבינה שבבינה; מדרשי חז"ל – דעת שבבינה שבבינה.

פוסקים – שלשה פוסקים עקריים: הרמב"ם – חכמה שבדעת שבבינה, מאד חשוב ללמוד רמב"ם. הטור – בינה שבדעת שבבינה. השלחן ערוך – דעת שבדעת שבבינה.

חכמה-בינה-דעת שבספר הזהר

גם בזהר יש שלשה חלקים. יש את הספרים שנכתבו לפני ספר הזהר וכלולים בתוכו, שנקראו "פרקי היכלות". ספרים אלו הם כמו עד ראיה שמתאר את  ההיכלות והמדורים של גן עדן, ולעומת גן עדן – גיהנם, טיולים בעולמות העליונים. אחר כך יש את החלק העקרי של הזהר. אחריו ישנם שני ספרים – "תקוני זהר" ו"זהר חדש", שנכתבו בסגנון קצת אחר, והאופי שלהם הוא אופי שונה, ואין כאן המקום להאריך בזה.

אם כן, בספרות של הזהר יש: פרקי היכלות – התאורים המוחשיים של הזהר – חכמה שבחכמה שבדעת; השמועה של הזהר – שמועה מלשון שמיעה, החלק העקרי בזהר – הבינה שבחכמה שבדעת; תקוני זהר וזהר חדש – הדעת שבחכמה שבדעת.

חכמה-בינה-דעת שבכתבי האריז"ל

מכיון שהאריז"ל לא כתב בעצמו, תורתו נמסרה לנו ע"י תלמידו המובהק, רבינו חיים ויטל. כל הכתבים של אותו תלמיד מובהק, הם הכתבים המאושרים מאה אחוז, ויש להם ערך מיוחד ביחס לכתבים הנוספים שנכתבו ע"י שאר תלמידי האריז"ל. הסגנון המקובל לכלל התלמידים אצל האריז"ל הוא חברים, ולפעמים "גורי האר"י", כמו אריה שיש לו גורים. לגורי האר"י – לא רבי חיים ויטל – יש כתבים, שנקראו "כתבי החברים". הכתבים המאושרים של רבינו חיים ויטל – עץ חיים, פרי עץ חיים, שמונה שערים וכו', למי שמכיר – זהו החלק הראשון; כתבי החברים – בהם הספר הכי חשוב הוא עמק המלך – החלק השני; אחר כך, כעבור 200 שנה בערך – מקביל לתקופת הבעל שם טוב – היה המקובל הכי גדול אחרי האריז"ל, רבינו שלום שרעבי, הרש"ש, שתקן את כל כתבי האריז"ל והפך אותם הלכה למעשה. הוא היה בבית הכנסת "בית א-ל" בעיר העתיקה בירושלים, עלה מתימן באופן נסי, הגיע לארץ באופן של למעלה מן הטבע מתימן לירושלים. הוא לא יסד את בית הכנסת "בית א-ל", אבל הוא היה ביון עמודי התוך של המקובלים בירושלים בבית הכנסת "בית א-ל". היום, מי שלומד קבלה ברצינות, הרש"ש הוא תכלית הלמוד. הספר החשוב במיוחד של האריז"ל נקרא "עץ חיים", אבל מי שרציני ורוצה לקיים את מה שהאריז"ל רצה – לכון את הכונות שלו – חייב ללמוד את הספרים "רחובות הנהר" ו"נהר שלום", של הרש"ש, בלי זה הוא לא מוצא ידיו ורגליו בכונות האריז"ל על אשורם. מבין המקובלים, הרש"ש הוא הפוסק איך לכון בדיוק את כל הכונות בתפלה, עד הפרט הכי אחרון, וכן מה המנהגים עד הפרט האחרון ע"פ האריז"ל, הוא מקובל בין כל לומדי תורת הקבלה, כתבי האריז"ל. הרש"ש והכתבים שלו, ובמיוחד הסדור שלו, עומד במקום של הדעת – להכיר ולהתקשר עם תורת האריז"ל על מנת ליישם אותה במעשה, אלו כתבי הרש"ש, החלק האחרון בתורת האריז"ל.

אם כן, בכתבי האריז"ל שלשה חלקים: כתבי הרח"ו – חכמה שבבינה שבדעת; כתבי החברים – בינה שבבינה שבדעת; כתבי הרש"ש – דעת שבבינה שבדעת.

חכמה-בינה-דעת שבתורת החסידות

בתורת החסידות, יש שלשה דורות ראשונים. הגלוי הראשון של הבעל שם טוב ותלמידיו, זהו החלק הראשון. אחר כך ישנו תלמידו המובהק וממשיך דרכו של הבעל שם טוב, רבי דובער המגיד ממעזריטש – גם לו היו הרבה תלמידים צדיקים, וחדש שלב נוסף בגלוי החסידות, הוסיף הבנה להברקת הבעל שם טוב – הוא החלק השני. ישנם הרבה מתלמידי הבעל שם טוב שאינם תלמידי המגיד, וחסרה להם – במדה מסוימת – התוספת שהמגיד הוסיף להשכלה הראשונה, חוש הראיה של הבעל שם טוב בעצמו. אחר כך, ישנו הדור השלישי של החסידות. כאן מתחילה חסידות חב"ד, מהרבי הראשון של חב"ד, אדמו"ר הזקן בעל התניא, שהתעצם – התקשר והתחבר – בהכרת האמת של החסידות, עד כדי כך שפסק את החסידות הלכה למעשה. ספר התניא – שהוא ספר חסידות – הוא גם "פסק הלכה בפנימיות התורה", כך הבטוי. הוא התעצם עם שני הדורות שלפניו, והראשון שכתב על גבי ספר את כל הסודות כפי שהם בהנהגה מעשית – עבודת ה' בפועל. וכמו שכתוב בהקדמת ספר התניא, עבודת ה' בפועל היא דבר מאד עדין. אם יש הרבה מחלוקות בנגלה של התורה, שאחד אומר כך ואחד אומר אחרת, מן הקצה אל הקצה, אומר אדה"ז שעל אחת כמה וכמה העדינויות שישנן עד אין סוף, בעבודת ה' הפנימית. שהרי כל אחד ואחד מבין את ה' "לפום שעורא דליה" ואין שני אנשים שמבינים אותו הדבר. לכן, קשה פי אין סוף לפסוק הלכה שנוגעת לעבודה הפנימית של הנפש מאשר לפסוק הלכה בשלחן ערוך. ובכל זאת – עם כל זה, שלכאורה הענין הוא בלתי אפשרי לגמרי – הוא כן נחקק ע"פ שכל, ויש ספר שפוסק הלכה ביחס לעבודה הפנימית של האדם ע"פ הסוד של התורה, כל הסודות שנתגלו מאז הרשב"י והאריז"ל. בספר התניא הכל בא בתור פסק של עבודה פנימית בנפש. כמובן, שעבודה פנימית כזו של הנפש מחייבת השכלה והשגה נכונה של כל התורה כולה, זוהי תורת החסידות. יש תורת החסידות, ויש דרך החיים של החסידות. שני הענינים כמובן הולכים יחד. אם כן, חסידות חב"ד היא החלק השלישי בתורת החסידות.

אם כן, שלשת החלקים בתורת החסידות הם: כתבי הבעל שם טוב – חכמה שבדעת שבדעת; המגיד ממעזריטש – בינה שבדעת שבדעת; חסידות חב"ד ההחל מאדמו"ר הזקן – דעת שבדעת שבדעת.

חכמה-בינה-דעת שבחמש מגלות

ראינו בקצור איך כל המשולש הזה מתחלק ל-27. אפשר לעשות את אותה פעולה עוד הפעם... יוצא 81, אח"כ 243, אח"כ 729 וכו'. כרגע נשאיר זאת כך. היו כמה ספרים שהיה די פשוט לעשות את זה, למשל – ספרי אמ"ת (איוב-משלי-תהלים) הם כבר שלשה. גם ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, הם שלשה. [כיצד מחלקים את חמש המגלות לשלשה חלקים?] חלוקת חמש המגלות היא מענינת, הן כמו התורה שיש בה חמשה חומשים. צריך לעשות מ-5 – 3, לא פשוט. צריך גם לכלול כמה ביחד. באמת, בתורה חלקנו את זה עד מתן תורה – אמצע חומש. במגלות אי אפשר לעשות ככה, צריך לומר שיש כמה מגלות שהולכות ביחד. למשל, שיר השירים שקוראים בפסח ומגלת רות שקוראים בשבועות, יש ביניהן מכנה משותף, אהבה עד כדי מסירות נפש. לכן יש סברה שאפשר לכלול את שתיהן ביחד ולקרוא להן החכמה של המדרגה הזו. בשתי המגלות קהלת ואיכה – שבהשגחה פרטית מודפסים יחד בסוף חומש דברים – יש צד קשה, של דינים. כתוב בקבלה שדינים הם תמיד תופעה של בינה. מגלת איכה היא לגמרי דין, וגם בקהלת יש דין, "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", אז ודאי ששתיהן בבינה, כמו שמגלות רות ושיר השירים הן בחכמה. נשארה לנו, אחרון אחרון חביב, מגלת אסתר, שקוראים בחג הפורים, שלה יש אופי מיוחד לגמרי – לא חכמה ולא בינה, אלא באמצע – ספירת הדעת במגלות. אם כן, בחמש מגלות יש לנו חלוקה של 2, 2 ו-1. יש עוד כמה וכמה פרטים, שבהם אפשר לראות מיד את המשולש הפרטי שלהם. אם כן, עד כאן בארנו את הכונה העקרית שלנו הערב, שהתורה היא משולשת – יש בה חכמה-בינה-דעת, על מנת להוריד את האין-סופיות של האמונה הפשוטה למעשה בפועל, הגבול.

סוד המספר 3

התבוננות במקור למאמר "אוריאן תליתאי"

נסיים עם שני פסוקים שקשורים לענין, שכתבתי אותם בהתחלה על הלוח, על מנת להבין הרבה יותר לעומק את סוד המספר 3. הרי כל מה שחז"ל אומרים הוא ע"פ פסוק בתורה או בנ"ך. גם הנושא שלנו, שהתורה היא משולשת, הוא ע"פ פסוק. המימרא שהזכרנו קודם "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי וכו'" מבוססת על פסוק מספר משלי^[ח]: "הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת". בפסוק זה ישנה תופעה של קרי וכתיב. תמיד כשיש תופעה כזו, הכתיב הוא נעלם והקרי הוא הפשט. אם תסתכלו בתנ"ך, כתוב "שלשום" – אם לא הייתי רואה את הפסוק בתוך הכתוב הייתי קורא שלשום – אבל קוראים "שלשים". פסוק זה הוא המקור לכל הדרוש של חז"ל שאנחנו לומדים הערב, שהתורה היא משולשת. התורה שכתבתי לך היא "שלשים" – משולש.

אם מתבוננים בפסוק, רואים את התופעה שאמרנו קודם, של קרי וכתיב. הקרי – "שלשים" – אמנם מורה על משולש, אבל הכתיב הוא מאד מוזר ביחס לקרי, כמו כל כתיב בדרך כלל. אם לא הייתי יודע את הקרי, כנראה שהייתי קורא את המלה הזו "שלשום". מה פרוש המלה "שלשום"? השרש של המלה שלשום הוא שלש. [היום, אתמול ושלשום.] יוצא פה משהו מאד עמוק, מראה לי איך התורה תופסת את המציאות. היום – אחד, יום אחד קודם – אתמול – שנים, [גם מחר זה שנים!] אנחנו עדיין באתמול ושלשום, צריך להתכונן להגיע למחר. כתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", תכף נגיע למחר. בכל אופן, מהו שלשום? קודם כל, נגיד כאן רמזי חשבון. כמה שוה המלה "שלשום"? [676]. נכון. המספר אומר לך משהו? זהו מספר מיוחד? המספר הכי מושלם ומיוחד נקרא רבוע. יודעים מהו רבוע? N ברבוע וכד'? [כן.] אז תחשבו רגע על המספר הזה. [רבוע של 26.] נכון, מהו המספר 26? שם הוי'. "שלשום" כמו שהוא כתוב בפסוק הוא 26 ברבוע. משהו מיוחד. נסביר זאת יותר טוב בהמשך.

למה המלה הזו היא "שלשום"? מכיון שזהו היום השלישי "מקדמת דנא", מקודם. לפי זה, רואים שמצד התורה – תורת אמת – היום זה אחד, אתמול – שנים, ושלשום – שלשה, בספירה לאחור. אם אנחנו הולכים קדימה, לקראת העתיד, אחרי היום יש את מחר. האם ידוע למישהו איך בתנ"ך קוראים ליום שאחרי מחר? בעברית המדוברת של היום לא משתמשים בבטוי הזה, אבל יש אותו בתנ"ך. [השלישי.] כמעט. הבטוי הזה מופיע רק פעמיים בתנ"ך, באותו פרק בשמואל א'. לא השלישי, אלא "שלשית". פסוק אחד אומר "הערב השלשית", כלומר, הערב של היום שאחרי מחר. פסוק שני אומר "מחר השלשית", אותו דבר – המחר של מחר. רואים שגם בעתיד יש לשון שלשה ביום השלישי מהיום. לפי זה, היום – אחד, מחר – שנים, ומחרתיים – שלשה.

דרך אגב, גם כאן יש משהו מאד מענין. כמה שוה המלה "שלשית"? 1,040. איזו כפולה של 26 זו? 40 בדיוק. גם מספר שקשור עם ימים, כמו 40 יום של מתן תורה. המלה שלשום היא שם הוי' ברבוע, והמלה שלשית שוה 40 פעמים שם הוי'. לשתיהן יש קשר לשם המיוחד. אם כבר התחלנו, נשלים את הענין. בתנ"ך, יש את המלה "אתמול" ויש גם מלה שנקראת "תמול", בלי א. "תמול שלשום". באמת, יש יותר פעמים בתנ"ך בהן כתוב "תמול" מאשר "אתמול". רק בפעמים בודדות כתוב "אתמול". המלה "תמול" גופא, ברוב המקומות כתובה חסר ו, "תמל". אם אני כותב "אתמל" חסר ו – כאן נעשה זאת רק לצורך החשבון, עד כמה שבדקתי אין מלה כזו בתנ"ך, אך ודאי שזהו גם דבר אמתי – המלים אתמל-היום-מחר שות 780. מספר זה הוא 30 פעמים שם הוי'. רציתי שנראה את התופעה הזו, היא מאד יפה. יש לנו "שלשום" – שם הוי' ברבוע; "שלשית" – שם הוי' כפול 40; אתמל-היום-מחר – שם הוי' כפול 30. יוצא, שאם אנחנו מחברים את "שלשית" ועוד אתמל-היום-מחר, שוים ביחד 1820, סוד פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם". מספר ההופעות של שם הוי' בתורה, פלא מצד עצמו. הגימטריא כאן היא רק בדרך אגב, לומר את הפלא. כידוע, כתוב "משה קבל תורה מסיני"^[ט]. אני אומר לרב סופר שהוא לא דאג שנקבל תורה מסיני, כיון שכתוב שסיני הוא ר"ת נכנס יין יצא סוד, אז בשביל לקבל תורה מסיני צריך קצת משקה, יין... מהו "נכנס יין יצא סוד"? כל אחת מהמלים "יין" ו"סוד" בגימטריא 70, "שבעים פנים לתורה". אנחנו רואים ששוה גם אתמל-היום-מחר-שלשית, והמלה הנוספת שראינו – שלשום – עולה הוי' ברבוע, השלמות הקדומה.

"היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"

לעניננו, העקר כאן הוא להסביר זאת בעומק, מה הענין מלמד אותנו לגבי המספר 3. יש מאמר חז"ל, הזכרתי אותו קודם, על הפסוק "היום לעשותם". חז"ל אומרים "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם". מכאן לומדים, שבכללות הכי גדולה כל העולם הזה נקרא "היום", וכל העולם הבא – עולם השכר – נקרא "מחר". אם העולם הזה הוא היום, והעולם הבא הוא מחר, קודם כל נשאל, לפי זה מתי היה אתמול? היום הוא האלף הששי, מחר – העולם הבא, אחרי ביאת המשיח ותחית המתים – הוא האלף השביעי, עקר קבול השכר – כתוב בקבלה ומובא בספר התניא. ביאת המשיח היא, כנראה, עדין חלק מהיום. אחר כך, מחר, יש אלף שנים לקבל שכר על כל המצות שעשינו בעולם הזה. מה יכול להיות שלשום – אנחנו עדיין לא מנחשים אפילו... אבל לפחות מה יכול להיות אתמול? [לפני מתן תורה.] לא, "היום" כולל את כל ה"ששת ימים", ששת אלפים שנה של העולם הזה. [הרב הסביר ש"היום לעשותם", פרושו לעשות את המצות, שלכאורה שייכות רק אחרי מתן תורה.] נכון, באמת הייתי יכול לחשוב שאתמול הוא לפני מתן תורה, אבל אז לא היה מקביל למחר, כיון שמחר הוא אחרי העולם הזה לגמרי. צריך להיות בשווי משקל, סימטרי. היה אפשר לחשוב שאתמול הוא גן עדן, לפני חטא אדם הראשון, אבל גם לא מספיק, כי גן עדן הוא מקביל לביאת המשיח. אם הייתי אומר שמחר הוא ביאת המשיח, הייתי יכול לומר שאתמול הוא גן עדן לפני החטא, כיון שמשיח בא לתקן את חטא אדם הראשון בשלמות, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל שהמלה אדם היא ר"ת אדם דוד משיח. אבל כאשר אני אומר שמחר הוא – לא רק ביאת משיח, אלא – אחרי ביאת משיח, ואפילו אחרי תחית המתים, זמן קבול שכר, שכתוב בפרוש בתניא שזהו האלף השביעי, כבר אחרי כל הענינים, לכן אני צריך להגיד משהו בצורה סימטרית.

תורת החן – תורה סימטרית

דרך אגב, הזכרנו שתורת הקבלה נקראת תורת הח"ן, חן פרושו סימטרי. יש שמונה לשונות בתורה שהם סוגים שונים של יופי. נאמר אותן בקצור: שפר (כמו "אמרי שפר"), יפה, טוב (כמו "טבת מראה"), פאר, נוי, הוד, הדר וחן. האחרון הוא חן, לפי הקבלה מכוון כנגד ספירת המלכות, והוא בא לתאר יופי של סימטריות. כמו "ונח מצא חן בעיני הוי'", נח וחן הן אותה מלה בהפוך אותיות. אם כן, חכמת החן פרושה לתפוס את הסימטריות.

אתמול-היום-מחר

נחזור לעניננו: אם "היום" הוא עולם הזה, ו"מחר" הוא עולם הבא, שהכונה לאלף השביעי, מה צריך להיות אתמול? [לפני בריאת העולם.] ודאי, לפני בריאת העולם. אבל איפה רואים זאת? כותב רבי אליעזר בעל הרוקח, אחד מגדולי המקובלים, בכונות לקריאת שמע: ישנה תפלה שאומרים כל בקר, שמזכירים בה שלשה זמנים. "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא". הוא כותב, שהמלים "הוי' א-להינו הוי'" הם כנגד לפני בריאת העולם, העולם הזה והעולם הבא. "הוי'" – עד שלא נברא העולם; "א-להינו" – משנברא העולם; "הוי' (אחד)" – כמו "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – העולם הבא, מחר, כפי שרש"י מביא ע"פ פשט. אלא שבמדרגה של "משנברא העולם" יש שוב חלוקה לשנים – העולם הזה והעולם הבא.

(חסר – מעבר בין קלטות)

ישנו בטוי בספר הזהר "כד סליק ברעותא דקוב"ה למברי עלמא" – כאשר עלה ברצון הקב"ה לברוא את העולם. עכשיו נסביר כמה בטויים בקבלה, אני מקוה שנרגיש אותם: הזכירו פה עולם האצילות וכו', אז עולם האצילות הוא אחרי צמצום ואחרי קו, ויש עוד הרבה שלבים ומדרגות באמצע, עד שמגיעים לעולם האצילות. לפני הכל, יש אור אין סוף פשוט. בתוך האור אין סוף – לפני הצמצום הראשון – יש התעוררות ורצון ראשוני, כביכול, לברוא את העולם. הרצון הזה נקרא "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", כאשר עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם. מהרגע הזה – כביכול, לשבר את האזן, כי אין פה באמת זמן – לגבינו נקרא אתמול. איך אני יודע שזהו הפרוש האמתי? הזכרנו שיש רק כמה פסוקים בתנ"ך שכתובה בהם המלה "אתמול". אחד מהם הוא "ערוך מאתמוּל תָּפְתֶּה". פה כתוב "אתמוּל" עם שורוק. מי יודע מה פרוש המלה "תפתה"? [גיהנם.] נכון. תפתה לשון פתוי. כל מי שנתפתה בעולם הזה ליצרו הרע, שם הוא מתפתה לפול לעתיד לבוא. לשון הפסוק היא "ערוך מאתמול תפתה". "ערוך" – מוכן ומזומן. "אתמול" – לפני שנברא העולם, כאשר רק עלה ברצונו לברוא את העולם.

חז"ל אומרים שישנם שבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם. כתוב בקבלה ובחסידות, ששרש כל שבעת הדברים הללו הוא באור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. כלומר, ברגע שיש עלית הרצון – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – נבראים שבעת הדברים הללו. אחד מהם הוא גיהנם, ועליו כתוב "ערוך מאתמול תפתה". מכאן ראיה מפורשת ש"אתמול" היא המדרגה שהזכרתי קודם, מעלית הרצון והלאה. נגיד את המדרגות העקריות בדלוג של הרבה מדרגות: אחרי עלית הרצון יש צמצום ויש קו שנמשך במקום הצמצום, אחריו ישנו אדם קדמון, ואז עולם האצילות. בעולם האצילות ישנו הספור שהזכירו קודם, "בונה עולמות ומחריבן", שיש אצילות ראשונה שנקראת 'תהו', והיא נבנית ונחרבת בשלבים, שבעה חרבנות. כל הספור שה' בונה עולמות ומחריבן הוא שלב בתהליך הזה. אחר כך ישנו תקון עולם האצילות, אחריו עולמות תחתונים – בריאה-יצירה-עשיה – עד שמגיעים למטה. כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא "אתמול".

מהו "מחר"? קודם אמרתי ש"מחר" הוא האלף השביעי, אבל באמת כתוב שאחרי האלף השביעי יש נ אלפי יובלות של עליות. כלומר, אם ניחס ערך של אלף שנה ליום, כביכול, ונעשה מימים שנים ומשנים שמיטות ויובלות, יהיו 50,000 יובלות כאלה. כמובן, לא בזמן הגשמי שלנו. כך כתוב בספרי הקבלה שיהיה בהמשך היום השביעי, האלף השביעי. כמו שכל האתמול הוא ירידות – לרדת מהרצון הראשון לתוך העולם הזה – כך מחר הוא נ אלפי יובלות עליות חזרה, בסוד אור חוזר.

אם כך, מהו "שלשום" – "שלשית"? בלשון החסידות נקרא עצמותו יתברך. מעלית הרצון והלאה הבטוי בקבלה הוא "אחד", ולפני עלית הרצון נקרא "יחיד". אלו שני מושגים, כמו אחד יחיד ומיוחד. יחיד הוא לפני אחד ולמעלה ממנו. השלשום והשלשית, שניהם בחינת "יחיד", האתמול והמחר הם "אחד", והיום הוא "ועד" – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בלשון החסידות, ועד הוא "יחודא תתאה", היחוד התחתון; האתמול והמחר הם "יחודא עלאה"; השלשום והשלשית הם גלוי העצמות שמיחד את היחודא עלאה והיחודא תתאה ביחד, לכן גם קשורים עם המספר 3, כח העצמות ליחד שני מיני יחודים שונים ומשונים. שוב, יש יחוד שנקרא יחוד תחתון – גם הוא יחוד של שני דברים ביחד – בעולם הזה, יש יחוד עליון של אתמול (לפני בריאת העולם) ומחר (האלף השביעי), והכח של העצמות מיחד את היחודים בינם לבין עצמם, לגלות איך שהכל הוא אחד יחיד ומיוחד באופן מוחלט.

איך רואים זאת בברור בחז"ל? באותו מקום שחז"ל אומרים לנו שהתורה היא משולשת, הם אומרים לנו עוד דבר: דורשים את המלה הראשונה של עשרת הדברות – גם קשור לחג השבועות – "אנכי הוי' א-להיך", את המלה "אנכי" הם דורשים בראשי תבות "אנא נפשי כתבית יהבית"^[י], אני כתבתי את עצמי ונתתי לכם. כלומר, במתן תורה ה' נותן לנו את "אנכי", את עצמותו יתברך, שהיא למעלה אפילו מההתעוררות של ה' לברוא את העולם. גם קשור עם השיחה הקודמת של "מיהו יהודי", כי ע"פ קבלה, יהודי הוא "חלק א-לוה ממעל ממש", והשרש של החלק הזה הוא ב"שלשום", לא באתמול. לכל דבר אחר בעולם יש שרש באתמול, גם הגוים. אין להם שרש בשלשום. הם לא היו אז בכלל, רק באתמול הם היו. מחר יתכן שהם גם יהיו, אבל לא ב"שלשית", כיון שהסוד של "שלשית" הוא "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי", ברוך ה' שנתן תורה משולשת לעם משולש ע"י שלשה ביום משולש בחדש השלישי.

מה שרצינו הוא להסביר מהו הסוד האמתי של המספר 3. שוב, רואים זאת ממש בפרוש בפסוק שחז"ל מביאים כמקור לדרוש הזה, "הלא כתבתי לך שלשים (שהכתיב הוא "שלשום" – מדרגת ה"שלשום" = הוי' ברבוע) במועצת ודעת".

כתבתי עוד פסוק על הלוח שקשור למספר 3, "שלשת החצים צדה אורה", פסוק שקראנו בהפטרת השבת האחרונה, "מחר חדש" – ספור יהונתן ודוד. דוד היה נרדף ע"י שאול המלך, ובשלב מסוים הוא לא ידע האם אמנם שאול עוין אותו בכונה מפורשת להרוג אותו, אז הם עשו מבחן. יהונתן – שכרת ברית של אהבה נפלאה למעלה מטעם ודעת עם דוד המלך, לדורות – הציע לבחון את אבא שלו, שאול המלך. יום למחרת היה ראש חדש – אז הוא היה יומים, כמו היום שלפעמים יוצא יומים – ובסעודת ראש חדש היה לדוד מקום מיוחד אצל שאול המלך, ליד אבנר שר הצבא, וליד המלך ויהונתן. אמר יהונתן לדוד, "ונפקדת", אתה תפקד, כלומר תחסר מהמקום שלך ואני אבחן את אבי ביום השני של ראש חדש – שהוא היום השלשי מהיום, אותו פסוק שאמרנו מקודם "מחר השלשית" – אני מקוה שכולם מכירים את הספור, פחות או יותר, ואז אני אגלה את דעת אבי. באמת, בסוף התגלה שאכן שאול עוין את דוד עד כדי כך שרוצה להרוג אותו. יהונתן אומר לדוד מראש, שהם יעשו מעין 'קונץ', סימן מסוים לכך. מה הסימן? אני – יהונתן – אצא עם הנער נושא הכלים שלי, לירות חצים. משחק של המלכים ובני המלכים. ואני "שלשת החצים צדה אורה". חוץ ממספר הימים, רואים פה עוד פעם את המספר 3. בכלל, בפרשה הזו הכל הולך בסוד המספר 3, בצורה משולשת.

איזו לשון של 3 יש בתחלת ההפטרה הזו, מי זוכר? "ושלשת תרד מאד". בכל פעם שישנה הפטרת "מחר חדש" קוראים את הפסוק הזה, ומסופקני אם הרבה אנשים יודעים מה פרוש המלים האלו. גם אני לא ידעתי לפני שהסתכלתי במפרשים. כלומר, המלים פשוטות, רק השאלה מה הפשט שלהן. מישהו יודע? רש"י מסביר, שהמלה "ושלשת" היא מלשון היום השלשי. מה פרוש "תרד"? לרדת למחתרת, תסתתר מאד. היום אתה כבר מתחיל להסתתר – כתוב "ויסתר דוד", מיד באותו יום בו הם כורתים את הברית הזו – אבל "ושלשת", כשיגיע היום השלשי מהיום – אז אבי יתעורר להתחיל לרדוף אחריך – "תרד מאד" למחתרת, כלומר, תסתתר יותר. יש פה עוד דבר מאד עמוק ומענין – אין המקום להאריך – שרואים שירידה היא לשון הסתתרות. נזכיר בדרך אגב את מה שאמרנו בתחלת השיחה, שהנסתר – כמו תורת הנסתר, פנימיות התורה – הוא כח הירידה, בדיוק ההפך ממה שהיית חושב. היית חושב שהנסתר הוא כח התעלות, לעלות גבוה, ואלו אחת הנקודות המרכזיות של הערב הזה היא להסביר שהנסתר הוא דוקא הכח לרדת, לישם דברים בפועל, במעשה. חדוש מאד גדול. יש בטוי בספר יצירה "עומק רום ועומק תחת". בנפש, "עומק רום" הוא אהבה בתענוגים, תענוג שלמעלה מטעם ודעת, ו"עומק תחת" הוא שפלות עצומה. מדת השפלות קשורה עם דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני". כתוב, שהסוד שמתגלה לאדם כאשר "לבו דואג בקרבו", שהוא מגיע לעומק תחת – כלשון הפסוק "ואציעה שאול הנך" – הגלוי שמתגלה לו הוא אין סוף יותר מהגלוי שמתגלה בעומק רום, כשהוא בשיא הגובה ברוחניות. זה הפרוש הפנימי של "ושלשת תרד מאד", שבשביל להגיע ל"ושלשת" – השלשום והשלשית, גלוי העצמות, "הנך" – צריך להיות "תרד מאד", להסתתר בבחינת ירידה. כמו תכלית הכונה בבריאת העולמות, שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, למטה מטה. "מאד" היינו אין סוף, בלי גבול, צריך לרדת בלי גבול להשיג את סוד המספר 3. גם במתן תורה כתוב "וירד הוי' על הר סיני". זוהי הירידה העקרית מבין עשר הירידות שיש בתורה, ש"אנכי מי שאנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", יורד על הר סיני. זו המשכת מדרגת "ושלשת".

אחר כך כתוב "שלשת החצים צדה אורה". מה היה הסימן? הרי דוד מסתתר מאחורי הסלע, הוא יורד מאד. מה יהונתן עושה? לוקח את החץ והקשת שלו, יורה שלשה חצים ואומר לדוד להקשיב ממקום המסתור שלו. אם יהונתן יאמר לנער שהחצים "ממך והנה" דוד ידע ששלום לו ושאול לא כועס עליו. ואלו, אם לאחר שיהונתן יורה את החצים הוא יאמר לנער שהחצים "ממך והלאה", אז "לך לשלום", דוד צריך לברוח, כי שאול רודף אחריו להרגו.

מה קרה בסוף? נתגלתה כונת שאול להרוג את דוד, ויהונתן ירה את שלשת החצים ואמר לנער "ממך והלאה", שלח את הנער חזרה הביתה ודוד ויהונתן "התוודו יחד... עד דוד הגדיל", דוד בכה הרבה על צוארי רעו יהונתן. דרך אגב, ידוע הרמז בקבלה – דוד ויהונתן בגימטריא ישראל. היחוד והשלמות של נשמות ישראל הוא דוד ויהונתן, אהבה שאינה תלויה בדבר, זהו הסוד של ישראל.

למה היו צריכים להיות שלשה חצים, ומה הפרוש "ממך והנה" ו"ממך והלאה" בפנימיות? כתוב הרבה בזהר על שלשת החצים, לא נוכל להאריך בזה. הדבר העקרי שצריך להגיד כאן, הוא על המלה "אורה", שהיא לשון להורות. כתוב שהתורה היא מלשון הוראה.

הפסוק הזה הוא אחד המקורות בקבלה לכך שהתורה היא משולשת. תורה היא לשון הריון, לשון הוראה ולשון יריה. שלש הלשונות – לירות, להורות ולהרות – הן אותו הענין ע"פ קבלה. כל פעם שכתוב בתורה "ותהר", אומרים על כך בקבלה שמלה זו היא צרוף אותיות המלה תורה. החצים – אותם מורים – הם מקור התורה בחכמה, באבא. לכן, עקר הפרוש של "תורה משולשת" ע"פ סוד – וגם ע"פ פשט – זו התורה שבכתב, בחינת אבא.

מה פרוש "ממך והנה" ו"ממך והלאה"? הספר היסודי של החסידות שהזכרנו קודם – ספר התניא – נקרא ספר של בינונים, והוא מתאר שישנה מדרגה רוחנית בעבודת ה' ששייכת לכל אחד ואחד, "שוה לכל נפש", שנקראת עבודת הבינונים. כל הספר מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שהעבודה הזו – להיות בינוני, שזו מדת כל אדם, לא נסביר באריכות – היא קרובה מאד לכל אחד ואחד. כלומר, יש בעבודת ה' עבודה שהיא "ממך והנה", בתוך השג ידך, יותר קרוב מאשר שערת. בדיוק כמו בספור שלנו – הנער רץ אחרי החצים, ויהונתן מכוון אותו ואומר לו שהחצים יותר קרובים מאשר מה שחשבת, אל תרוץ כ"כ הרבה. זהו בדיוק הרעיון הפנימי של הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". "לא בשמים היא ולא מעבר לים", אלא קרוב מאד. זוהי עבודת הבינונים.

לעומת זאת, ישנה עבודת הצדיק, שלגבי רוב בני האדם היא "ממך והלאה" – לא עבודת כל אדם, אלא באמת רחוק ממך. בתוך מדרגת הצדיק גופא, מי שזכה להיות צדיק, העבודה הזו היא כבר "ממך והנה". מה בשבילו הוא "ממך והלאה"? עבודת התשובה. העבודה העקרית שתמיד היא "ממך והלאה". לכן צריך להיות "כל ימיו בתשובה", והצדיק הכי גדול אף פעם לא יכול לשקוט על שמריו ולעמוד במקום, אם הוא עומד במקום הוא נסוג לאחור. אלא הוא צריך כל פעם "לשוב בתשובה על תשובתו", כך הבטוי בחסידות. לעשות תשובה על התשובה הקודמת, עד אין סוף. "ממך והנה" זוהי עבודת הבינונים, מדת כל אדם.

באמת, בתוך מדה זו גופא יש שתי מדרגות, "עובד א-להים" ו"אשר לא עבדו", מי שלומד את הפרק שלו מאה פעמים, ומי שעושה מאמץ באתכפיא נגד הטבע ללמוד עוד פעם אחת, מאה ואחד פעמים. זהו "ממך והנה" ו"ממך והלאה" בתוך הבינוני עצמו. אם הוא לומד כמה שבא לו נקרא "ממך והנה", ואלו אם הוא עושה יותר ממה שבא לו, זה כבר "ממך והלאה". הבינוני ביחס לצדיק, הוא גם "ממך והנה" ו"ממך והלאה". הצדיק ביחס לבעל התשובה, הוא גם "ממך והנה" ו"ממך והלאה". לכן כתוב, "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כיון שהמקום של צדיקים גמורים הוא "ממך והנה", ולגבי אותם צדיקים גמורים – המקום של בעלי תשובה הוא "ממך והלאה", רחוק מהם.

לעניננו, יוצא דבר מאד חשוב: ככל שאדם הוא יותר נרדף – כתוב "וא-להים יבקש את נרדף", כמו דוד המלך, כמו עם ישראל, כבשה בין שבעים זאבים – כך הוא צריך יותר להגיע לעבודה של "ממך והלאה", זהו מוסר ההשכל הפשוט. אם אתה לא נרדף, הכל בסדר, אתה עובד "ממך והנה". הנסבות הגלויות של החיים מצביעות על סוג העבודה הפנימית אותה דורשים מן האדם. אם הנסבות הן שהאדם הוא בשלום, בשקט, והכל בסדר – סימן שגם בפנימיות העבודה שלו צריכה להיות עבודה של "ממך והנה". אבל ברגע שהוא נרדף – הוא צריך לברוח, הוא בסכנת נפשות – ומכיון שכך הוא במצב של מסירות נפש על כל צעד ושעל, אז הוא צריך להגיע לשלמות עבודת התשובה, שהיא יותר מעבודת צדיק גמור, ונקראת "ממך והלאה".

על מנת להגיע לכך, הכל תלוי ב"שלשת החצים צדה אורה", מקור התורה. יש פה דבר והפוכו – כתוב שחץ הוא מלשון חצי. כשחץ פוגע במשהו הוא חוצה אותו. לכן, הרבה פעמים כתוב בפרוש בתנ"ך "חצי" במקום "חץ". אם חץ הוא מלשון חצי, לכאורה מספיק שנים, שהרי שני חצאים מהוים שלם אחד. עצם הבטוי "שלשת החצים" הוא תרתי דסתרי, היה צריך להיות כתוב שני חצאים לכאורה.

עכשיו אנחנו חוזרים לענין – "נעוץ סופן בתחלתן" – של התורה המשולשת, כמו שאמרנו בהתחלה. לכאורה יש רק שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, "תורֹתי". ברגע שיש שתי תורות, כמו שני לוחות הברית, יש שלמות. השלשי הוא יותר, הוא תוספת של עוד חצי לשלם. זהו סוד שאנחנו לא יכולים להאריך בו שנקרא בספרי הקבלה "שלם וחצי". כל יחס של שנים לעומת אחד נקרא בלשון הקבלה "שלם וחצי". לדוגמא, במשכן שבנה משה במדבר, אורך הקדש היה 20 אמה ואורך קדש הקדשים היה 10 אמה. כלומר, ביחס למדות קדש הקדשים – מדות הקדש הן שלם וחצי. זו דוגמה אחת. ישנן אלפי דוגמאות בתורה של היחס שנקרא שלם וחצי. פרוש שלם וחצי הוא שלשה חצאים – "שלשת החצים". לא רק שלם, אלא שלם וחצי. כאשר כל אחד אומר פעמיים ביום "הוי' אחד", בגימטריא הוא עושה את סוד שלם וחצי. הוי' = 26 ואחד = 13. מוסיף לשלם (הוי') את החצי (אחד). גם בתוך "הוי' אחד" גופא, היחס בין שתי האותיות הראשונות (י-ה) הוא שלם וחצי. גם היחס בין שתי האותיות האחרונות של "אחד" (ח-ד) הוא שלם וחצי. וכך הלאה, עוד ועוד דוגמאות. ענין זה מופיע בכל התורה כולה – בהלכות, מדות, גימטריאות, מלים, פסוקים – כל מקום שתחפש תמצא שלם וחצי. זהו אחד מהענינים הפנימיים שמאפיינים את התורה כולה.

לעניננו: החצי הוא הפנימיות – הדעת של התורה, פנימיות התורה – שכאילו מוסיף על גבי השלם. הוא נצרך לצורך הכיוון. מה הרעיון הפשוט? אם יש דבר שלם – הוא סטטי, אך אם יש חצי – הוא דורש, ממילא, הוא נע לקראת השלמות, החצי השני שלו. כמו שאדם הוא "פלג גופא", איש שמחפש אשה הוא עדין חצי גוף. כל עוד האדם מרגיש את עצמו חצי גוף – הוא מחפש כדרכו של איש, "לחזר אחרי אשה". אבל אם הוא מרגיש את עצמו שלם – אוי ואבוי, הוא לא צריך להתחתן, הוא שלם בעצמו. להרגיש חצי היינו להרגיש צורך לחפש שדוך, זווג. אפילו הקב"ה מחפש את החצי, החצי של ה' הוא הזווג שלו עם נשמות ישראל למטה, בעולם הזה. זהו החצי של הקב"ה, כלומר, הוא מרגיש את עצמו חצי כל עוד הוא לא התחבר אתנו בעולם הזה, למטה, ע"י מתן תורה, שהוא "שלשת החצים צדה אורה".

שלם, הוא מי שאינו זקוק לאף אחד, הוא מרוצה. בחסידות כתוב שיש שני מצבים: מרוצה ורוצה. מרוצה הוא שלם, מבסוט. בלשון התורה, מרוצה הוא כמו "נפתלי שבע רצון", הוא שבע. רוצה, הוא חצי. אם כן, זהו הסיום של הרעיון, למה צריך שיהיו שלשה, מכיון שצריכה להיות השלמות של תורה שבכתב ותורה שבע"פ, והחצי – שהוא נותן את הכיוון – הוא הדעת, פנימיות התורה. מהי דעת? הצורך להתחתן, "והאדם ידע את חוה אשתו". לעניננו, בהקשר למתן תורה, הדעת היא הצורך וההכרח הפנימי של עם ישראל לחפש את השדוך שלנו, שהוא קוב"ה. ובתוך הקב"ה, כביכול, יש גם את הצורך שלו להכיר אותנו.

אמרנו שדעת היא הכרה, "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". לעניננו, אפילו יהודי שמרגיש את עצמו נכרי ורחוק מה' – פתאום, בחג השבועות, כאשר קוראים מגלת רות ועשרת הדברות – הוא תמה ושואל את הקב"ה "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". עם כל זה שאני נכריה, אתה אוהב אותי, ואני מוצא חן בעיניך, ואתה רוצה וצריך להכיר אותי, ואני רוצה להכיר אותך. זוהי פנימיות התורה, החצי שיותר מהשלם.

אם כן, נסיים עם הברכה המקובלת בין חסידים לפני חג השבועות: שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

שאלות

שואל: אם אפשר שתי הערות קטנות ושאלה אחת.

הערה ראשונה – לגבי המושג "עם משולש", הייתי אומר שהוא נרדף לבטוי "עם סגולה", כי הנקוד סגול הוא שלש נקודות.

הרב: נכון, בדיוק.

שואל: פרט נוסף – כל מבנה המשולשים שהרב צייר, מזכיר את ברית בין הבתרים. אברהם לקח שלשה יצורים – עגלה, איל ועז – משולשים, גם שלש בתוך שלש, וגם חתך אותם בתווך לחצאים, כמו החצים שהרב אמר.

הרב: מאד מענין.

שואל: הרב חשב על ענין זה פעם?

הרב: יתכן...

שואל: עכשיו שאלה – איך הרב מתמודד עם הדעה המדעית, שספר הזהר הוא יצירתו של רבי משה דה-לאון?

תשובה: קודם כל, מה שקוראים "מדעי הרוח" – אני יותר פיזיקאי ומתמטיקאי ולא נותן לו את השם 'מדע'. אלו השערות של אנשים ע"פ כל מיני נתונים.

לגבי ספר הזהר – ידוע ופשוט, שהזהר הקדוש התגלה בתקופתו ובאמצעותו של רבי משה דה לאון. אם יש מי שרואה רק מה שלפניו – הרי יש ספר שלא ראינו לפני כן, ופתאום יוצא תחת ידיו ובעזרתו של ר' משה דה לאון. השכל האנושי והפשוט מייחס ספר זה לאותו חכם שגלה אותו. אבל אני משוכנע, שמי שיקרא את הספרים של ר' משה דה לאון שכתב בעצמו, ואחר כך יקרא קטע קצר מספר הזהר – יראה שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב, ולא יתכן בשום פנים ואופן שהוא חבר את ספר הזהר. למה בכל זאת אומרים כך? כי זה מה שרואים לעינים הגשמיות, שהזהר יצא מתחת ידיו.

קודם הזכרנו שספר הזהר הוא מאד מורכב. אם ישנה טענה "מדעית" (שוב, לא נקרא מדע אלא השערה בלבד) – שמוצאים מלה אחת בזהר שהיא בספרדית מלפני אלף שנה ולא בארמית של ספר הזהר – מי שרוצה לחלוק ולערער, מיד אומר שהזהר חובר בספרד לפני אלף שנה, כי יש מלה אחת בספרדית. אך בהחלט יכול להיות שהוסיפו פה ושם מלה בספרדית, ואפילו תוספות יותר גדולות במשך הדורות. אין מי שאומר שספר הזהר חתום על כל תבותיו ואותיותיו כמו חמשה חומשי תורה. רק אומרים שהיסוד והרוב הגדול של ספר הזהר מיוחס לרשב"י, וגם הוא לא ממש כתב בעצמו, אלא היה לו סופר, רבי אבא, והיו עוד תלמידים, ויש הרבה שסוברים – צדיקים, לא חוקרים – שהתלמידים שלו המשיכו לכתוב את הזהר במשך כמה דורות. לכן, ספר הזהר הוא ודאי מאד מורכב, וכתיבתו וחבורו לקחו כמה וכמה דורות מתלמידי הרשב"י, וגם בדורות שלאחר מכן ניתוספו עוד קטעים ומלים, ולא אומר שום דבר לגבי היסוד של הספר. למי שיש עין אמת, מה שנקרא "טביעות עין", וקורא את כל הכתבים של תקופת ר' משה דה לאון – לא רק שלו, אלא של כל התקופה שלו – ולאחר מכן מסתכל בספר הזהר, מיד רואה שאלו שני דברים שונים לגמרי ולא שייכים אחד לשני כלל.

כמעט הגיע – עוד מעט מגיע – זמן קריאת שמע של שחרית... אם יש עוד אלו שאלות או הערות, בבקשה.

שאלה: המשולש שהרב צייר, הוא צורה לא מושלמת לכאורה, כי שנים הוא מספר הרבה יותר מושלם.

תשובה: לא, המשולש הוא צורה מושלמת בתור צורה, אבל צורה מכוונת עם שלשה חלקים. יש הרבה דברים שהם רק שנים: שני לוחות הברית כמו שהזכרנו קודם; שני כרובים מעל ארון הקדש, שהוא גם סימן של אהבה ויחוד. בתור סימן – או כמו שאומרים היום סמל (אני לא אוהב את המלה סמל, כיון שבדרך כלל זהו ענין של עבודה זרה) – הדבר הסמלי הכי פנימי של היהדות הוא ארון הקדש ושני הכרובים. חז"ל אומרים, שבכל הקשר אחר בו נשים את שני הכרובים האלו – מקום אחר, מתכת אחרת, צורה אחרת – הם היו עבודה זרה. אומרים שזה לא ענין פשוט, איך יש ביהדות דבר כזה. כתוב בחז"ל, שכאשר אנחנו עושים את רצון הקב"ה, הכרובים מתייחדים באהבה אחד עם השני. שוב, מסמל אהבה בין ה' לביננו. ואם לא עושים רצונו של מקום, הכרובים פנו עורף אחד לשני ועמדו באופן של אחור באחור, כמו שהיה בשעת החרבן.

שני הכרובים – אם חושבים רק עליהם, בפני עצמם – הם שנים, ענין של שלמות. כמו הבטוי זוג יונים – הם לא חושבים במודעות על הבן שלהם, שהם התחתנו על מנת להוליד בן. אבל כתוב, שכאשר יש שעשועים עצמיים המודעות של הבן נעלמת. אם אנחנו חושבים על הצורה של שני הכרובים בקדש הקדשים – הם לא רק שני כרובים בפני עצמם, אלא הם שני כרובים על גבי כפרת על גבי ארון הקדש, שבתוך ארון הקדש ישנה התורה. אז גם כאן יש משולש: שני הכרובים, והארון עם התורה בתוכו. כאן אנחנו עושים משולש של התורה גופא, אבל אפשר לעשות גם משולש של הכרובים והארון. אני מסביר זאת עכשיו, על מנת לענות על השאלה, שהרי כאן לכאורה רואים את השלמות של השנים דוקא. אבל הענין הוא, שהארון הוא שנוסע, כמו שכתוב "ויהי בנסע הארן", ולא "בנסע הכרובים". יש ארון שיצא עם ישראל למלחמה, ויש ארון שנוסע בכל מב המסעות של עם ישראל. זהו נושא ארוך שאי אפשר להאריך בו כרגע. הארון בעצמו הוא כח של תנועה וכיוון. המדרגה השלישית תמיד היא הנותנת את הדחף, הכח שמניע את הכל. דוקא הפנימיות נותנת את הדחף לרדת – "ושלשת (המדרגה השלישית) תרד מאד", היא נותנת את הירידה עד לדירה לו יתברך בתחתונים. מה שאין כן אם היה רק שנים, אולי היה יורד קצת אבל לא היה יורד מאד, או בלשון חז"ל "למטה מעשרה טפחים". לפעמים דבר יורד, אבל לא יורד לגמרי. המדרגה השלישית היא המורידה את עצמותו יתברך לגמרי, למטה מעשרה טפחים.

נגיד עוד ווארט אחד – במחילה מהרב סופר, שכבר רוצה ללכת לישון...:

כמו שיש צורה של משולש, גם בחכמת המספרים  יש דבר שנקרא מספר משולש. כלומר, כל המספרים מ-1 עד N, עד מספר מסוים. דבר פשוט, כמו שיש מספר מרובע – N ברבוע – כך יש מספר משולש, שהוא N פעמים N+1*2. למה מספר זה נקרא משולש במתמטיקה? כיון שאם אני עושה משולש – הפוך, נתחיל מהשפיץ התחתון – ואני כותב 1, 2, 3, 4 וכן הלאה, אני יוצר משולש. אם אני יוצר משולש אחד של N ומחבר אותו למשולש של N-1, יצא לי רבוע. תסתכלו, אם אני לוקח את המשולש של 4, שהוא 10, ומוסיף לו משולש של 3 – יצרתי את הרבוע של 4. זהו כלל חשוב מאד בחכמת המספרים, המשולש הוא יותר יסודי אפילו מהרבוע.

לעניננו, כתבתי כאן בהתחלה שלש מלים: אמונה, תורה, מעשה. למה בחרתי את שלשת המונחים האלו ולא מלים אחרות? מכיון ששלש המלים הללו ביחד יוצרות מספר משולש: אמונה = 102, תורה = 611, מעשה = 415. ביחד – 1128. קודם דברנו על המלה "שלשום", שיוצרת מספר מרובע, 26 ברבוע, אז מספר זה – 1128 – הוא מספר משולש, שהוא גם נדיר כמו הרבועים. מי יכול לומר לי משולש של איזה מספר זה? אני רק ארמז, שהיום עוד לא התפללתי מעריב, ולכן עוד לא ספרתי ספירת העמר, ובשביל לדעת כמה היום לעמר אני אשאל את הרב סופר כמה ספרנו אתמול, והוא יאמר לי – אם הוא זוכר... – שספרנו אתמול "שבעה וארבעים יום". 1128 הוא משולש של 47. כלומר, שלש המלים הללו הן מספר משולש. לכן בחרתי דוקא במלים האלו, חוץ מכך שהן אמת על פי הרעיון הפנימי שבדבר – שיש תורה, אמונה ומעשה. התורה נתנה לנו על מנת לחבר את האמונה – שלמעלה מטעם ודעת – עם המעשה בפועל, "המעשה הוא העקר", תקון העולם.

גם המלה תורה לחוד מתחלקת ב-47 – תורה = 13 פעמים 47. שתי המלים האחרות (שהתורה מחברת ביניהן, כנ"ל) – אמונה ומעשה יחד – עולים 11 פעמים 47. שלש המלים האלו ביחד שוות 24 פעמים 47, כאשר 24 הוא הנקודה האמצעית של 47. באמת זה הכלל – אם המספר המשולש הוא לא זוגי, תמיד המשולש יהיה המספר כפול הנקודה האמצעית שלו. לעניננו 47 כפול 24. 24 – כד ספרי התנ"ך, כמו שאמרנו קודם, הסוד של תקון ליל שבועות – כד קשוטי כלה. 47 – המלה בטול, מהמלים הכי חשובות – אולי המלה הכי חשובה – בתורת החסידות, אדם צריך להיות בטל לה'. בטול היא המלה העקרית ששוה 47. תורה היא אהבה פעמים בטול. דרך אגב, חז"ל בעצמם דורשים את המלה תורה ששוה 611, מספר מאד חשוב בחז"ל.

לפי חכמת החשבון, כאשר רוצים להבין מספר מחלקים אותו למרכיבים ראשוניים. המרכיבים הראשוניים של מספר 611 (תורה) הם 13 פעמים 47. שניהם מספרים ראשוניים, אי אפשר לחלק אותם עוד. בעבודת ה', המספר 13 עולה אחד וגם אהבה, והמספר 47 עולה בטול. כלומר, תורה היא היחוד של אהבה פעמים בטול, שתי המדות הללו בנפש.

הבטול הוא גם מחלק את הגימטריא של יחוד שני הדברים שהתורה באה לחבר – האמונה והמעשה. שתי מלים אלו יוצרות יחד כפולה של בטול, וביחד יוצר את המספר המשולש – גם רמז מובהק במשולש שלנו – של בטול. כאשר יש בטול יש כלי. הכלל בחסידות הוא, שהבטול מגדיר את הכלי לקבל את אור ה', בלי בטול אין כלים לקבל את אור ה', "תורה אור". אם כן, הכל ביחד (אמונה-תורה-מעשה) הוא בטול במשולש, זהו סיכום הדברים שלנו.

יש עוד שאלות?

שאלה: כבוד הרב, אני הייתי שם את ההלכה בתוך דעת, כיון שתכלית הכונה היא שנקים את המצות בעולם הזה.

תשובה: ההלכה באמת בדעת, אלא  שהיא בדעת שבחלק התורה שבע"פ – דעת שבבינה.

ישנו כלל – מצוה בלי כונה כגוף בלי נשמה. ודאי ש"המעשה הוא העקר" וצריך לקים מצות בפועל, אבל מי שמקים את ההלכה בלי הנשמה, הפנימיות – הוא כמו גוף בלי נשמה. מה הנשמה מוסיפה לגוף? היא מניעה אותו למקום שהוא לא מסוגל להגיע אליו בכחות עצמו.

בלשון הקדש יש אותיות ונקודות. כתוב בקבלה שהנקוד הוא כמו הנשמה. לכן הנקוד נקרא תנועות, כי הוא מניע את האותיות. לעניננו – הלכה היא כמו האותיות, אבל בשביל התנועה, הסוד שהזכרנו כמה פעמים – "ושלשת תרד מאד" – צריך דוקא שתהיה נשמה בתוך הגוף שתניע אותו. כמו אותו ספור ששמענו קודם מהרב סופר, כנראה שעם אותה חליפה שיש בתוכה יהלומים אפשר להכנס למקומות שעם חליפה רגילה אי אפשר להכנס אליהם. אבל אם אתה לבוש חליפה עם יהלומים, פותחים לך שערים, שלא רק שלא היו פותחים לך אלולא היית לבוש בחליפה עם יהלומים, אלא שהחליפה הזו משפיעה גם עליך.

הזכרנו קודם שתקון ליל שבועות הוא בשביל לקשט את הכלה, אותנו. בחסידות שואלים – בשביל מה אשה צנועה ונאה זקוקה לקשוטים ותכשיטים? היא לא מספיק יפה בלעדיהם? ועונים, שעקר היופי הוא פנימי. מה התכשיט עושה? גם ענין עמוק בחסידות שלא נתן להאריך בו כרגע – אם התכשיט מתאים, הוא מגלה יופי ופנימיות נסתרים שלא היו מתגלים בלעדיו. ודאי שאם התכשיט הוא רק לשם היופי החיצוני שלו, מוטב לזרוק אותו. אבל אם הוא בא לגלות דבר סמוי בתוך העצם – יש לו ערך, הוא תכשיט קדוש. לעניננו, זוהי גם פעולתם של היהלומים בחליפה. אותו ילד שלובש את החליפה עם היהלומים, הם משפיעים גם על פנימיותו וחושפים בו כחות נפש שהוא לא היה מודע להם כלל קודם לכן. ממילא, הוא גם יוזם להגיע למקום יותר נעלה, שלפני כן הוא לא היה חולם ליזום להגיע אליו. ואמנם, כאשר הוא מגיע לאותו מקום נותנים לו להכנס, מכיון שרואים את החליפה המיוחדת עם היהלומים.

ענין למוד פנימיות התורה הוא באמת חדוש. מה שאתה אומר מאד מתקבל על הדעת, שהרי לכאורה "המעשה הוא העקר", ואלו כאן אנו אומרים שאמנם פסק ההלכה בפני עצמו הוא הדעת שבבינה, אבל הדעת עצמה היא ההכרה. מהי הכרה? נשואין, שהם מלשון נשיאת הפכים. הנשואין האמתיים של קוב"ה ושכינתיה בתחתונים הם בכח פנימיות התורה, לכן רשב"י כותב על ספר הזהר, שבזכותו "יפקון ביה מן גלותא ברחמין", יצאו עם ישראל מהגלות, ישובו לציון, ונזכה לקים את המצות – מנוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית המקדש, הכל ברחמים.

בתורה יש שני סוגים של מצות: מצות שלא כל כך דורשות יזמה, אלא רק קצת קבלת על – לקום בבקר, להניח תפלין. מצות כאלה, לחלק מהאנשים הן קשות לקיום ולחלק כבר לא קשות, התרגלו לכך, מה שנקרא "מצות אנשים מלומדה".

אבל יש מצות שדורשות שאר נפש, השראה עצומה ויזמה רבה, למשל – להמליך מלך על עם ישראל, להלחם כנגד כל האויבים שלנו ולבנות את בית המקדש. אלו שלש מצות שדורשות יזמה עצומה. מאיפה יזמה כזו יכולה לבוא? מפנימיות התורה. אדרבה, אלו מצות מעשיות.

דרך אגב, מאד מענין, שבשלחן ערוך – שהוא הדעת שבדעת שבבינה, לפי איך שהסברנו קודם – אין את המצות הללו, מכיון שאינן נוהגות בזמן הזה. בשביל שאנחנו לא נפטור עצמנו ממצות אלו, ולהפך – ניזום אותן, נדרש כח מניע פנימי מאד, שבא מפנימיות התורה, מהנשמה. המצות בלי הכונה הן כגוף בלי נשמה, שהיא המניע, כמו התנועות לגבי האותיות.