פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה פרק ג (ח"ח)
פרק ג חלק ד
יב שבט תשמ"ג – שיעור נשים
סודה של מצות ערכין
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. מצות ערכין בפנימיות
בזכות מצות ערכין אדם ניצל מדינה של גיהנֹם
עריכת הנרות – מה זאת אומרת בעבודת ה'? בתחילת הטור הוא כותב כך:
הנה מתחילה י"ל ענין הערכת הנרות ברוחניות כי הנה ארז"ל (ע' ויק"ר פ' ל"א) בזכות מצות ערכין אדם ניצול מדינה של גיהנם [הסברנו על כך קצת בפעם הקודמת. ספרנו[ב] סיפור על רבי הלל לגבי מצות ערכין[ג]. ישנה מצוה בתורה שאדם יכול לנדור את הערך של מישהו להקדש. זו פרשה שלמה בתורה וגם מסכת שלמה בש"ס. ישנו מאמר חז"ל שאומר שבזכות מצות ערכין אדם ניצול מדינה של גיהנֹם, שאם אדם מקיים את מצות ערכין – בזכותה הוא ניצול מגיהנֹם. מה הקשר ביניהם? איך לומדים זאת?] שנאמר בו ערוך מאתמול תפתה [זהו הפסוק שדברנו עליו בפעם הקודמת באריכות, שהגיהנֹם גם כן נקרא "ערוך"[ד] – "זה לעֻמת זה עשה האלהים"[ה]. גיהנֹם נקרא "עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה", זהו הפיתוי של גיהנֹם כמו שהסברנו בפעם הקודמת, וכנגד זה בקדושה ישנה מצות ערכין. אם כן, מי שמקיים את מצות ערכין ניצול מדינה של גיהנֹם ועוד יותר מזה – הוא זוכה ל"ערוך" של הקדושה כמו שהסברנו בפעם הקודמת –] וזוכה לשלחן דלעתיד לבוא שנאמר בו תערוך
גם העולם הבא נקרא 'ערוך' – "תערֹך לפני שלחן"[ו]. אם כן, בזכות מצות ערכין הוא יוצא וניצול מה"ערוך" השלילי, ה"ערוך" של גיהנֹם, וזוכה ל"ערוך" החיובי – ה"ערוך" של לעתיד לבא. בפעם הקודמת הוא כתב שלפי הבעל שם טוב ניתן לקיים כל מצוה בזמן הזה על כל פנים ברוחניות. אם ישנן מצוות שאי אפשר לקיימן בגשמיות כיון שאין לנו בית מקדש – בכל זאת אפשר לקיים כל מצוה ברוחניות. זאת חוץ מהענין שאפשר ללמוד את ההלכות של המצוות[ז] – כך הסברנו בפעם הקודמתב. זאת אומרת, תמיד, גם לפני הבעל שם טוב, אפשר היה ללמוד את ההלכה, ההלכות של כל המצוות, החידוש של הבעל שם טוב הוא שחוץ מלימוד ההלכות (שגם הוא גדול מאד כמובן, אי אפשר לקיים אם לא לומדים קודם, כתוב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[ח]) חוץ מהתלמוד, אפשר לעשות ממש את כל המצוות ברוחניות, בעבודה פנימית. זהו אחד מהיסודות הגדולים של הבעל שם טוב[ט]. אם כן, צריך להבין איך נקיים עכשיו ממש את מצות ערכין שבזכותה אדם ניצול מדינה של גיהנֹם וזוכה לשולחן של העולם הבא.
מצות ערכין על פי פשט
[אפשר קצת להסביר מהי מצות ערכין?] מצות ערכין היא פשוט נדר – אדם מקדיש לבית המקדש את ערכו של מישהו. זהו סוג מסוים של נדר. [זהו פדיון?] לא, במקום שהוא יאמר 'אני נותן למקדש אלף שקל' – הוא לא נודר אלף שקל אלא נודר את הערך של פלוני. הערך של פלוני קבוע לפי הגיל ולפי המין. [איך הוא יודע כמה הוא צריך לשלם?] אחר כך הוא בא ואומרים לו כמה הוא צריך לשלם. [הערך שהוא מתחייב הוא בשמו של אותו איש שהוא התחייב לתת את הערכו?] לא. אפשר להסביר שההקדשה הזאת נעשתה בשביל אותו איש, אבל לא כתוב כך בתורה בפירוש, רק כתוב שאנשים היו רגילים לנדור את הערך של מישהו לקודש. ישנה פרשה שלמה בתורה, פרשת ערכין, שכתוב בה הלשון "ערכך" – הוא יסביר את הלשון הזו בהמשך. אם הוא נותן את ה"ערכך" של מישהו איך שמים את הערך? לפי הגיל ולפי המין של אותו אדם. כמובן שיש דברים פנימיים בזה – תיכף נסביר אותם, ועל פי פשט ודאי שעל ידי כך הוא מתקשר עם אותו אדם שהוא נותן את הערך שלו. זו גם זכות בשבילו וגם התקשרות בין שניהם.
תורת הבעל שם טוב ותורת האריז"ל
[אפשר להסביר יותר את החידוש של הבעל שם טוב לגבי קיום המצוה ברוחניות?] תורת הבעל שם טוב מגלה שכל התורה היא נצחית. כתוב שהבעל שם טוב קיבל את התורה מאחיה השילוני רבו המובהק. הם למדו יחד עשר שנים שלש שעות כל יום, מיום ההולדת ה-26 עד יום ההולדת ה-36 שלו, כך הבעל שם טוב מספר בדיוק[י]. למדו ביחד במערה שלש שעות ביום. הלימוד שלהם היה מ"בראשית"[יא] עד "לעיני כל ישראל"[יב] – רק החומש. כמובן שהחומש כולל את כל תרי"ג מצוות התורה. הם למדו מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" איך כל אות וכל מלה נוגעות לעבודה הפנימית. זהו עיקר לימוד הבעל שם טוב – מהי "בראשית" בעבודת ה', מהו "ברא" בעבודת ה' וכמובן מהי כל מצוה ומצוה בעבודת ה'. לכל מצוה ומצוה יש משמעות בעבודת ה' – זוהי תורת הבעל שם טוב.
תורת האריז"ל לעומת זאת מגלה מה כל מלה אומרת ביחודים עליונים, בעולמות הרוחניים. כשהאריז"ל למד את התורה עם אליהו הנביא הוא למד איזה יחוד הוא "בראשית", איזה סוד של יחוד בעולם האצילות המלה "בראשית" מבטאת. כשהבעל שם טוב למד עם אחיה השילוני הוא למד מהי "בראשית" בעבודת ה'. תורה מלשון הוראה[יג], הוראת חיים, מהי הוראת הדרך במלה בראשית" בעבודת ה', מהי הוראת הדרך מהמלה "ברא", מהי הוראת הדרך מהמלה "אלהים" וכך כל מלה. כמובן שבאופן הזה הם גם למדו כל מצוה במיוחד, אם ישנה מצוה המצוה היא רצון ה' והוראת דרך חיים. אז אפילו שאי אפשר לקיים אתה בפשטות, בגשמיות, אם זו מצוה שתלויה בזמן הבית אפשר לקיים אותה ממש ברוחניות.
[קיום המצוה 'ממש' הוא לא בגשמיות?] קיום המצוה 'ממש' היינו בעבודה פנימית. כמובן, אנחנו מחכים לבנין בית המקדש לקיים את המצוה הזאת בגשמיות, אין זה חס ושלום במקום מה שמצפים לו בבנין בית המקדש, אבל בינתיים אפשר וצריך לקיים את כל המצוות ואת התורה כולה בפנימיות. זוהי תורת הבעל שם טוב. עוד פעם, יש את תורת האריז"ל ותורת הבעל שם טוב, תורת האריז"ל היא הסוד של כל מלה בתורה – מהו הסוד של "בראשית", מהו הסוד של "ברא", איזה יחוד הם עושים למעלה. תורת הבעל שם טוב היא עבודה פנימית. היא עבודה רוחנית, אבל היא למטה. מהי הוראת הדרך בעבודת ה' במלה "בראשית" ששייכת לכל אחד ואחד ושוה לכל נפש. כמובן שהעיקר הוא המצוות עצמן.
מצות ערכין – מודעות לערך
עוד פעם, מהי מצות ערכין על פי פשט? ערכין היא עשיית מודעות למושג 'ערך', שלכל אחד יש את הערך שלו. העובדה שלכל אחד יש את הערך שלו מורה שלכל כח באדם עצמו יש את הערך שלו. זאת אומרת, המצוה הזאת עניינה מודעות למושג ערך. מצות ערכין היא המצוה שקובעת שלכל בן-אדם יש ערך מסויים. מה אני לומד מהתופעה הזאת בתורה? שיש מודעות לערך. כמו שיש מודעות לערך של הזולת החיצוני כך ישנה גם מודעות לערך כחות הנפש עצמם, כמו שהוא יסביר. אדם צריך להכיר את הערך של כל כח במערכת כחות נפשו. ישנה מערכת של כחות הנפש, כאשר המערכת הזאת פועלת – כל כח לפי ערכו – הוא מודע לערכין. הערך נקבע לפי הגיל והמין – גם הגיל וגם המין קשורים עם מדרגות פנימיות. עוד פעם, הענין הזה בכללות מורה על כך שישנה מודעות בעולם לערך, לכן יש מצות ערכין. יש איזשהו ערך מוחלט לכל דבר.
מצות ערכין בפנימיות – גילוי כחות הנפש האלקית בסדר נכון
אם המצוה הזאת מלמדת אותנו שלכל דבר יש ערך מוחלט, זאת אומרת שאפשר גם להפנים את המודעות הזאת, שגם בתוכי ישנה מערכת שלמה של ערכים מוחלטים. ההבנה הזאת היא הבנת משמעות המצוה הזאת בפנימיות. זאת אומרת, אפשר להפנים את ההבנה הזאת בכל פעולת מצוה מעשית בחיצוניות. אפשר לומר בכלל שכל מצוה בתורה היא סוג של מודעות. כתוב בזהר שכל המצוות הן עצות, תרי"ג מצוות הן "תרי"ג עטין"[יד] – זה הביטוי של הזהר. עצה היא מודעות איך להגיב למציאות, איך אדם צריך להגיב למציאות מסוימת. אם כל מצוה היא עצה, זאת אומרת שישנה מודעות מסוימת בכל מצוה ואותה מודעות כלפי חוץ ישנה באותו אופן בדיוק גם כלפי פנים. הפנמת המודעות פירושה למידה מה משמעותה בעבודה פנימית – תורת הבעל שם טוב. לקחת את מודעות מצות ערכין בחיצוניות ולהפנים אותה. זה נקרא ללמוד את המצוה הזאת על פי חסידות, על פי תורת הבעל שם טוב. זה מה שהוא מתחיל להסביר כאן:
ואיך נקיים עתה מצות ערכין. אך הענין הוא כמבואר למעלה שהערכה הוא לשון סידור [הסברנו שהערכה היינו סידור עניינים. שלחן ערוך הינו שלחן מסודר.] כן יש בחי' סדר בנפש האלקית [כשאדם מודע לסדר של כחות הנפש שלו הוא מקיים את מצות ערכין בפנימיות] והיינו כאשר כחותיו באים מהעלם אל הגילוי הם מתגלים כסדר דייקא [כשאדם פועל בפנימיות בצורה תקינה הכחות מתגלים אצלו. הרי כל הכחות נמצאים קודם בתת-מודע, בהעלם הנפש, וכאשר הם באים מהעלם לגילוי הם מתגלים לפי סדר וערך מסוים. כעת הוא מסביר זאת בקיצור, זהו כל המושג של ספירות – השתלשלות הספירות בתוך נפש האדם. הספירות הן כחות הנפש.] כי מתחילה מתגלה בחי' חכמה שבנפש [קודם אדם מקבל הברקה בשכל שנקראת בחינת 'חכמה' בנפש. זהו הדבר הראשון שמתגלה מהתת-מודע למודע – הברקה מסוימת.] ואח"כ בינה [אחר כך הוא מתחיל לפתח את ההברקה הזאת, להרחיב אותה ולהבין אותה.] ואח"כ דעת כו'
דעת היינו התקשרות אליה – הוא מתחיל להרגיש ולהכיר אותה בפנימיות. אלו הן חכמה-בינה-דעת. ישנה חויה ראשונית – הברקה; אחר כך מתחילים לנתח ולהבין; ואחר כך מתקשרים לדבר ומכירים אותו. השלבים הללו הם כמו שלשת השלבים של הכרת אדם: קודם רואים אותו, פוגשים אותו פעם ראשונה; אחר כך משתדלים להכיר אותו בחיצוניות או על ידי שיחה וללמוד עליו כמה פרטים שאפשר; ואחר כך מתקשרים אתו בקשר נפשי-פנימי, בהכרה פנימית. אלו הן חכמה-בינה-דעת. כאשר פתאום רואים אותו בפעם הראשונה – זו חכמה; כשמתחילים להבין אותו, להבין פרטים על המהות הזאת – זו בינה, להבין; אחר כך ההתקשרות אליו היא דעת, הדעת היא הכרה פנימית, הרגשה והכרה פנימית. זהו הסדר, הערך, של התגלות הכחות הללו. שוב, הוא מסביר שערכין היינו מודעות לסדר גם בתוך הנפש.
גילוי החכמה – עסק התורה באופן של "ערוכה בכל"
כאשר יש לו את המודעות לסדר הדברים – שצריכה להיות קודם חכמה, אחר כך בינה ואחר כך דעת – איך היא מתבטאת אצלו? הוא מסביר:
לכן העבודה שהאדם עובד הוא לגלות כוחות נפשו האלקית בו בגילוי צ"ל כסדר והיינו ע"י עסק התורה יתגלה בחי' חכמה שבנפשו האלקית [הסגולה והמתנה שה' נתן לנו על מנת לגלות חכמה אלקית היא התורה. אם כן, אם הדבר הדבר הראשון בנפש, הכח הראשון לפי הסדר שצריך לגלות מהעלם התת-מודע למודע, הוא חכמה – הוא יודע שהעצה לגלות אותו בקדושה היא תלמוד תורה, ללמוד תורה. אם כן, התורה היא הדרך אצלו לגלות מהעלם לגלוי את החכמה של הנפש האלקית] ולכן נאמר בתורה (ש"ב כ"ג) ערוכה בכל ושמורה
בתורה באופן מיוחד כתוב הביטוי "ערוכה"[טו], שהיא ערוכה לכל. חז"ל לומדים מהפסוק הזה ש"אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת [היא שמורה] ואם לאו אינה משתמרת"[טז]. אם אדם מקיים את הפסוק "כל עצמותי תאמרנה הוי'"[יז], היינו שהוא לומד את התורה בכל אבריו, מתאמץ כביכול בכל גופו, מתייגע בלימוד התורה – אז התורה משתמרת, זאת אומרת שהיא לא משתכחת ממנו. "שמורה" היינו לא משתכחת. אם כן, חז"ל אומרים: מתי התורה שמורה ולא משתכחת? אם היא "ערוכה בכל". מה הכוונה "בכל"? בכל האברים. היינו שהוא משתף את כל אברי הגוף בשעת לימוד התורה. כך לומדים את הפסוק "ערוכה בכל ושמורה". זהו פסוק שדוד המלך אומר בסוף ימיו בסוף שמואל-ב.
קודם כל, רואים כאן שדוקא לגבי תלמוד תורה כתובה המלה "ערוכה", ערכין, ערך. זהו הערך הראשון. הערך הראשון, הפרט הראשון של סדר, של מערכת, שמתגלה מתת-מודע למודע הוא החכמה על ידי התורה. למה דוקא הפרט הראשון צריך להיות "בכל"? כתוב כאן שהגילוי הראשון לא מספיק שישאר ראשון וששאר הכחות ישתלשלו ממנו, אלא שהוא צריך גם להיות בתוך כולם – "ערוכה בכל". דוקא הראשון צריך להיות בתוך כולם. זהו כלל שכתוב בקבלה בספר הזהר[יח], שהחכמה נקראת "נקודה דנעיץ", שאמנם היא נקודה ראשונה של הברקה, אבל היא צריכה להופיע בתוך כל שאר הכחות. זוהי נקודה נעוצה בכולם. לכן דוקא הכח הראשון לפי הסדר, לפי הערך, צריך להיות נוכח בכולם. זהו "ערוכה בכל". זה מה שהוא מסביר כאן בסוגריים:
(כי גילוי חכמה שבנפש האלקית הוא הנמשך בכל הכחות [בלשון הקבלה כחות הנפש הם כמו עולם האצילות בעולמות. כתוב ש"אבא מקנן באצילות", זה הביטוי בזהר[יט]. אור החכמה מקנן – שורה, שוכן ומתלבש – בכל עולם האצילות. וכך גם בנפש – אור החכמה צריך לשרות ולהתלבש בכל כחות הנפש והוא זה שמקיים את כולם] והוא חיותם ופנימיותם [כתוב "החכמה תחיה"[כ], פירוש, שכל הכחות חיים מהחכמה, מהגילוי הראשון. הגילוי הראשון הוא שמחיה את כולם. לכן היא צריכה באופן מיוחד להיות "ארוכה בכל" –] לכן צ"ל עסק התורה המגלה כח החכמה ערוכה בכל רמ"ח אברים (עירובין ד' נ"ד ע"א) כו') [דהיינו שעסק החכמה הוא ה"יגעתי ומצאתי"[כא] שמגלה את החכמה שבנפש האלקית]
עסק התורה הינו מצוה ומכשיר לגילוי החכמה
עוד פעם, מה הוא כותב כאן? הרי כמה מצוות בלימוד תורה – מצות ידיעת התורה, מצות הדיבור "והגית בו יומם ולילה"[כב], יש את תלמוד-התורה בפה, יש הידיעה של האדם בהלכות התורה ויש מצוה נוספת שלימוד תורה לאחרים. המצוות הן ודאי שיא ההתקשרות של היהודי לקב"ה. אבל חוץ מזה שיהודי שלומד תורה מקיים מצוה בלימוד התורה ישנה עבודה פנימית בנפש, והיא לגלות את כחות הנפש האלקית לפי הסדר הנאות שלהם. כאן התורה משמשת בתור סגולה, בתור עצה.
זאת אומרת, חוץ מזה שהתורה היא מצוה, עכשיו הוא אומר שבשביל לגלות את החכמה של הנפש האלקית שזו עבודה פנימית של קיום מצות ערכין בפנימיות – כמו שהוא מסביר כאן, התחלת הדרך לגילוי הכח הראשון של הסדר, של המערכת, היא החכמה האלקית. מהי החכמה של הנפש האלקית? תחושה ישירה לאלקות של "איזהו חכם הרואה את הנולד"[כג], כמו שכתוב בתניא[כד] שהפירוש הוא שהחכם רואה איך העולם נברא ונולד בכל רגע יש מאין – זוהי החכמה של הנפש האלקית. הוא רואה את האין שמהוה את היש. איך זוכים לגילוי החכמה של הנפש האלקית שהיא כמו ראית אלקות? על ידי תלמוד תורה. אם כן, תלמוד-תורה כאן הוא הדרך לגלות את החכמה של הנפש האלקית. כאן החכמה של הנפש האלקית אינה מצות ידיעת התורה, לא אליה הוא מתכון, הוא מתכון לחכמה של הנפש האלקית, לראות אלקות, לראות בבריאה שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כה], לראות זאת. בכדי לראות זאת זהו הכח הראשון שצריך לגלות בנפש.
[מי שאינו מצווה ללמוד תורה המשמעות היא שהוא לא צריך לגלות את החכמה בנפש שלו?] אמרנו שלאשה יש ענין של אינה מצווה ועושה. חוץ מזה, על כל הדינים שנוגעים לה היא כן מצווה ועושה, וחוץ מזה שלימוד החסידות שאנו לומדים עכשיו הוא מצוה על כולם בלי יוצא מן הכלל. בלימוד הזה אין כלל חילוק בין איש לאשה[כו]. הלימוד הזה הוא בשביל לקיים את מצוות אהבת ה' ויראת ה' שהן מצוות ששוות לכל נפש. בנוגע למצוות התמידיות[כז] – אמונה, אהבה, יראה וכדומה – אין הבדל בין איש לאשה והדרך לקיים את המצוות הללו היא על ידי לימוד פנימיות התורה.
לכן הלימוד הזה איננו רק תלמוד תורה, אלא גם לימוד שמכשיר יהודי לקיים את המצוות התמידיות שהן העיקר לכל תרי"ג מצוות התורה, מה שאצל הרמב"ם נקרא "יסודי התורה". כך הרמב"ם כתוב בתחילת ספר ה-יד שלו, שכל יסודי התורה תלויים בהתבוננות[כח]. זהו הכלל הראשון בתורה, ההלכה הראשונה של הרמב"ם. קיום מצות אמונה ומצות יחוד, מצות אהבה ומצות יראה, היסודות של התורה, יסודי התורה, תלויים בהכרה – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[כט]. איך באים לְדעת? על ידי לימוד פנימיות התורה. באמת גם בלימוד פנימיות התורה ישנה מצות תלמוד תורה בגלל שהיא חלק מהתורה, אבל חוץ ממצות תלמוד תורה יש בה את המכשיר לגילוי החכמה שבנפש לקיום כל המצוות התמידיות של התורה. הקיום שלהן תלוי – במיוחד בדורות שלנו – בהתמסרות ללימוד הזה וכאן אין שום חילוק בין איש לאשה.
גילוי הבינה והדעת – על ידי התפלה
עוד פעם, הוא אומר שהדבר הראשון שצריך לגלות בנפש האלקית הוא החכמה של הנפש האלקית והדרך לגלות אותה היא על ידי התורה. מהו הדבר השני? בינה, להבין. הוא אומר שהדרך לגלות את הבינה היא על ידי תפלה – זה מה שהוא ממשיך כאן:
וע"י התפלה [על ידי שאדם מתפלל בכונה ושופך את נפשו, את לבו, "נֹכח פני ה'" – מצות תפלה –] יתגלה כח הבינה שבנפש האלקית [להבין דבר מתוך דבר.] ולכן אנו מבקשים ותן בלבנו בינה כו' קודם הק"ש ותפלה [לפני התפלה מבקשים בינה, לא מבקשים חכמה בגלל שחכמה שייכת לתלמוד תורה. בינה שייכת לתפלה ולכן מבקשים בינה דוקא לפני התפלה – "ותן בלבנו בינה להבין"] וזה מורה [מה זה אומר לנו?] שאז הוא זמן התגלות הבינה גם מצות הדעת הוא בתפלה כמאמר וידעת כו'.
"וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[ל] – הפסוק שבו מסיימים את כל התפלה ב"עלינו לשבח". זאת אומרת שגם הסיום, החותם של כל התפלה, מתקשר לכל ההבנה הזאת ולכל הבינה הפנימית בהכרה פנימית שנקראת 'דעת'. לכן מסיימים את התפלה בפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים". באמת, כאן הוא כותב דוקא 'מצות הדעת', הוא לא כתב קודם 'מצות החכמה' ו'מצות הבינה', כי הענין של דעת הוא עצמו מצוה. זאת אומרת, הפסוק "וידעת היום" לפי הרבה ראשונים[לא] – וכך אדמו"ר הזקן פוסק בספר התניא שלו[לב] – היא מצוה. כמו שישנן מצות יחוד, מצות אמונה, מצות אהבה ומצות יראה שהזכרנו קודם – ישנה גם מצות הדעת.
מצות הדעת היא המצוה של הפסוק הזה – "וידעת היום והשבת אל לבבך" וקיום המצוה הזאת הוא בסיום התפלה. זאת אומרת, כל התפלה נועדה להגיע בסיומה לקיום המצוה הזאת כמו שקיום מצות אהבה היא בתפלה עצמה. למרות שקיום מצות אהבה צריכה להיות כל היום, שיא המצוה הזאת הוא כאשר אומרים "ואהבת את הוי' אלהיך"[לג] וכך גם לגבי מצות יראת ה' וכל המצוות התמידיות שהשיא שלהן הוא בתפלה. רק שאת מצות הדעת אי אפשר לקיים כל הזמן בפנימיות ולכן עיקר הקיום שלה – כמו שהוא כותב כאן – הוא בשעת התפלה. לפי הרמב"ם ישנן שש מצוות תמידיות שתמיד צריך לקיים, רק שיש זמנים בהם הבהירות גבוהה וזמנים בהם הבהירות פחותה. עיקר הבהירות של כל המצוות הללו הוא בשעת התפלה ואחר כך, כל היום, נשאר מה שנקרא 'רשימו' – רושם של הבהירות הזאת ועם הרושם הזה הוא הולך, חי ומקיים את התורה כולה במשך היום כולו. אבל מצות הדעת זמנה הוא דוקא בשעת התפלה, כמו שאומרים "וידעת היום".
למה באמת דעת ובינה הולכות יחד? מדוע שתיהן קשורות עם תפלה? זהו מאמר חז"ל בפרקי אבות – "אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה"[לד]. זאת אומרת, כתוב שבינה ודעת תלויות אחת בשניה. על חכמה לא כתוב דבר כזה, לגבי חכמה כתוב "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה"לט. אם כן, חכמה שקשורה עם תלמוד תורה תלויה ביראה, כמו מאמר חז"ל שאומר "מה להלן באימה ביראה וברתת ובזיע – אף כאן באימה בריאה וברתת ובזיע"[לה]. כשהתורה נִתנה היא נתנה "באימה ביראה וברתת ובזיע", וכשם שהיא נתנה ביראה גדולה – כך הלימוד שלה שמביא לידי התגלות החכמה של הנפש האלקית תלוי ביראה. זאת אומרת שצריך ללמוד את התורה ביראה כמו שהיא נתנה מפי הגבורה ואז באמת התורה פועלת את גילוי החכמה בנפש האלקית. את התורה עצמה צריך ללמוד בבחינת "ערוכה בכל", "כל עצמֹתי".
הבהירות שמקבלים בשעת התפלה
[אם בשעת התפלה מבינים פתאום ומקבלים איזושהי בהירות לגבי איזשהו ענין, צריך לדחות אותו לאחר התפלה?] צריך להתבונן בדבר עד שהוא מתיישב, למה לדחות? [כי זה מפריע לתפלה, לא מתרכזים בתפלה.] זו אחת מהמטרות של התפלה. בחסידות שואלים[לו] מדוע דוקא בשיא התפלה – שמונה-עשרה – אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? על פי קבלה, שמונה-עשרה הוא בעולם האצילות, בעולם האצילות אין רע בכלל, הכל טוב, אם כן, למה שם, בשיא התפלה, מזכירים את החטא ולא קודם? זה היה צריך להיות הדבר הראשון – כשקמים בבוקר מבקשים כפרה על כל החטאים ואחר כך מתחילים להתפלל! התירוץ שכתוב בחסידות הוא שדוקא כשאדם מגיע לשיא הבהירות –הוא פתאום נעשה מודע ומרגיש הדק-היטב את כל הפגמים שלו. דוקא התפלה היא זו שמביאה את האדם להרגיש את עצמו יותר אמתי.
אם כן, כמובן שהוא מקבל גם בהירות לגבי החטאים שלו ואז הוא יכול לבקש בכנות ובאמת על התיקון של החטא. לפני שהוא הגיע לשיא התפלה הוא לא הבין את עצמו מספיק. חלק מהתפלה נועד בשביל שאדם יבין את עצמו יותר טוב. מהמטרות העיקריות של התפלה להגיע לבינה פנימית תוך כדי התפלה. על ידי הגעה לבינה הפנימית הוא יכול לבקש באמת מה שהוא צריך. כל תפלת שמונה-עשרה היא בקשה על פי פשט ובשביל לבקש צריך לדעת מה חסר לי. כביכול כל התפלה נועדה בשביל להגיע לבהירות האמתית, מה באמת חסר לי, לראות את עצמי באור הנכון-האמתי שיאפשר לי לעמוד בשמונה-עשרה ולבקש גם "סלח לנו אבינו כי חטאנו" בין כל בקשות השמונה-עשרה שכולן בקשה שנובעת מהכרה אישית, אחרת אין שום משמעות לבקשות הללו. התפלה עצמה מכשירה את האדם להכיר את עצמו נכון.
כיון שהתפלה היא באמת בינה ודעת, אנו לומדים שהיא בעיקר שייכת לאשה. כאן באמת אפשר לומר שהיא יותר שייכת לאשה מלאיש, בגלל ש"בינה יתירה נתנה באשה"[לז] כמו שדברנו בפעם הקודמת[לח]. אם כן, עבודת התפלה שייכת באופן מיוחד לאשה. בעצם חיוב התפלה אין הבדל בין איש לאשה[לט], היא נקראת רחמים[מ]. בנוגע לחיוב לומר את כל מילות הסידור ישנן דעות שונות עד כמה אשה חייבת לומר, אבל במושג תפלה מדאורייתא אין הבדל בכלל ולהיפך – היא יכולה להרבות. הנשים הצדקניות בכל הדורות הרבו כל היום בתפלות. תפלה היא דבר אישי-ספונטני, היא לאו דוקא סידור. התפלה שבסידור היא מדרבנן[מא], אבל לפי הרמב"ם[מב] ולפי הרבה פוסקים[מג] ישנה מצוה מן התורה להתפלל אל ה'.
התבודדות – אויר לנשמה
כפי שהסברנו הרבה פעמים[מד], התבודדות על פי הפירוש המקורי שלה היא להיות לבד עם ה', אין לה משמעות של דיבור. בחסידות ברסלב היא קבלה משמעות של תפלה תוך כדי ההתבודדות. אפשר להזכיר כאן שעכשיו יצא לאור ספר מאד מומלץ לכל אחת לקנות – ספר הזכרונות של הרבי הקודם מתורגם ללשון הקודש. עד עכשיו הוא היה רק ביידיש. לא שהוא נכתב ביידיש, הוא נכתב בלשון הקודש, אבל הוא לא פורסם אף פעם במקור האמתי, הוא פורסם עד עכשיו רק בתרגום ליידיש ובתרגום לאנגלית ועוד כמה שפות. לפני כמה זמן הוציאו אותו בלשון הקודש. הספר הזה הוא כל שרש החסידות, הוא מספר את כל מה שהיה לפני הבעל שם טוב ועל תקופת הבעל שם טוב. כל ההשקפה היסודית ביותר של החסידות – הכל מסופר בספר הזה. אחד הדברים שהוא מדגיש מאד ומבליט בספר, אפשר לומר, הוא שאצל כל החסידים ללא יוצא מן הכלל היתה ההתבודדות "אויר לנשמתם"[מה], זהו הביטוי של הרבי הקודם.
הוא כותב שם שתלמוד תורה נמשל למים, כמו שכתוב "הוי כל צמא לכו למים"[מו], "מים קרים על נפש עיפה"[מז], אבל המושג 'התבודדות' – להיות לבד עם ה' – הוא אויר, שאויר נחוץ יותר ממים אפילו. כך הוא כותב שם. בתור השקפה ויסוד זהו יסוד-היסודות של הבעל שם טוב. כל מי שקורא את הסיפורים שם, רואים שלאו דוקא צדיק גמור, כל אחד שקצת רגיש וחסיד. מי זה חסיד? מי שרגיש יותר מהרגיל. כל יהודי צריך להיות רגיש, אבל יש מי שהוא חסיד בהתגלות יותר ויש מי שפחות. ברגע שישנה קצת רגישות ביהודי הכי פשוט הוא מיד בורח לקדוש ברוך הוא, להיות לבד עם ה', לחפש את היער, את השדה, את ה'מחוץ לישוב' כמו שרבי נחמן אומר[מח], להתבודד עם ה'. שוב, על פי פשט אין להתבודדות משמעות של אמירת דבר כלשהו. כמובן שמי שמרגיש נוכח ה' גם שופך את נפשו – "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" – השתפכות הנפש, אבל המושג 'התבודדות' הוא פשוט הרצון, הרעותא-דלבא, הנקודה הפנימית של רצון היהודי להיות יחד עם ה'. לכן זהו האויר של היהודי. התורה אחר כך היא המים – זהו הביטוי של הרבי הקודם שהוא כותב בספר הזכרונות שלו. עוד פעם, מי שרוצה להרגיש באמת מהי חסידות – אין ספר יותר טוב מהספר הזה, ספר הזכרונות של אדמו"ר הקודם (אפשר להשיג אותו כאן בירושלים ברחוב מאה-שערים, מספר 70 נדמה לי). ממנו מרגישים בדיוק מהי רוח החיים של החסידות.
שכל ולב – תחושה והתפעלות
עוד פעם, הוא אומר כאן שתפלה היא הדרך לגילוי הבינה והדעת שבנפש. תורה היא הדרך לגילוי החכמה שבנפש האלקית. כאן הוא מדבר על הנפש האלקית. חכמה היא מעבר מהעל-שכל לשכל. בינה כולה שכל. מהו שכל? תחושה, ישנה תחושת ראיה, תחושת שמיעה, ישנן כל מיני תחושות בשכל. שכל הוא תחושה ישירה לגבי משהו. ההכרה היא השלב האחרון של השכל, הכרת האמת. ישנה תחושת המציאות וישנה התפעלות מהמציאות, מהתחושה הזאת. זהו ההבדל בין שכל ולב, בין שכל למדות, השכל הוא העצם, התחושה הישירה של המציאות, ואילו ההתפעלות מהתחושה נקראת לב. לכן צריך להיות "מח שליט על הלב"[מט]. מה פירוש "מח שליט על הלב"? שההתפעלות תהיה רק מהתחושה האמתית שלו, שלא יתפעל סתם בדמיונות שוא אלא רק על פי תחושה פנימית. זהו שה"מח שליט על הלב".
יש שהאדם חש את האמת ויש שהאדם מתפעל מהתחושה הזאת. הכח המבחין בתוך השכל, ה"אזן מלין תבחן"[נ], הוא הבינה. הבינה היא השמיעה והחכמה היא הראיה כמו שאמרנו קודם. בשמיעה מבחינים בפרטים וגם מבינים דבר מתוך דבר. [מהו החוש של הדעת?] הדעת היא כמו טעם. הדעת, התחושה, היא כמו הפסוק "טוב טעם ודעת למדני"[נא]. הדעת גם קשורה עם דיבור, הדיבור הוא הגבורות שבדעת – שרש הדיבור. כמו שרש"י אומר בחומש לגבי "ויהי האדם לנפש חיה"[נב] ש"נסתוסף בו דעה ודיבור", זה הביטוי של רש"י[נג]. על פי קבלה דעה ודיבור הם ה החסדים שבדעת ו-ה הגבורות שה. ה הגבורות שבדעת הן שרש הדיבור ו-ה החסדים שבדעת הם כמו "טוב טעם".
גילוי חב"ד במחשבה פועלת ממילא התפעלות המדות
כעת נמשיך:
אך באמת אינו יוצא בבחי' גילוי כחות חב"ד בלבד [פה רואים מהו המושג חב"ד בכלל. חב"ד הוא מה שמתגלה על ידי עבודה מסורה ונתונה לתורה ותפלה. ההתמסרות לתורה ותפלה היא העבודה לגלות את חב"ד שבנפש האלקית. התורה מגלה את החכמה והתפלה מגלה את הבינה והדעת. עכשיו הוא ממשיך ואומר שזה לא מספיק עדיין:] רק צריך להביאם במחשבה דבור ומעשה [צריך להמשיך את ההתמסרות הזאת] שהם לבושי הנפש האלקית וכאשר יתגלו ג' כחות חב"ד במחשבה [זאת אומרת, הכל תלוי בבחירת האדם. אם שמים לב, הוא מדלג על גילוי הכחות חסד, גבורה וכו' בגלל שהכחות האלו – כמו שהוא תיכף יסביר – נולדים ממילא מההתבוננות. זאת אומרת, אם ההתבוננות שבחב"ד נעשית כסדר נולדת ממנה התפעלות. אחר כך ההתפעלות מחיה את המחשבה, דיבור ומעשה] ממילא יתהווה התפעלות המדות אהבה ויראה כו'
מהי התבוננות? שאדם נעשה מודע לגמרי לכחות הפנימיים של חב"ד. חב"ד אינם מחשבה, חב"ד הם – כמו שאמרנו – תחושות באלקות. אם הוא חושב בתחושות הללו, זאת אומרת מביא את החב"ד שלו לתוך המחשבה, הוא מוליד על ידן התפעלות בלב. כמו שאם אדם רואה משהו או שומע או טועם זו רק תחושה, אבל אם הוא רוצה פתאום להתפעל מהתחושה הזו הוא צריך לחשוב עליה. זאת אומרת, אם הוא חושב על הפלא והיופי של מה שהוא ראה או שמע או טעם למשל, פתאום מתוך החדרת תודעת חב"ד שלו לתוך המחשבה הוא מתפעל מהדבר ומתחיל להרגיש אהבה כלפיו. מה שאין כן, אם הוא לא יביא אותו למחשבה, זו תשאר רק תחושה שהוא ראה משהו ולא תצא ממנה שום אהבה. אם הוא ראה משהו, בנין יפה לדוגמא, אם הוא רוצה להמשיך אותו ללב, לאהוב אותו, הוא צריך להתבונן ולחשוב על התחושה שלו. זה מה שהוא אומר כאן, שעל ידי המשכתו את חב"ד במחשבה הוא מוליד ממילא התפעלות אהבה ויראה.
מצות ערכין מביאה לקיום המצוות בשלמות
ונמצא שכל העבודה לגלות הכוחות שבנפש האלקית שיתגלו בסדר נכון כנ"ל נקרא מצות ערכין ברוחניות כו'
כל זה היה בשביל להסביר מהי מצות ערכין ברוחניות – מודעות לכך שיהודי חייב לגלות את כחות נפשו לפי הסדר. ברגע שהדברים מגיעים למעשה – הוא שוב יקיים את התורה והמצוות שלו בתור מצוות, וכמו שאמרנו קודם, ודאי שהתורה והמצוות הן מצוות. אם המודעות של אדם בשעה שהוא לומד תורה או מתפלל היא שהוא מקיים מצוה – אפילו שהוא עושה משהו פנימי – זה נחשב אצלו כמעשה, הוא עושה מה שמצווה עליו לעשות. באמת התכלית היא להגיע למעשה, אבל אם המעשה הזה יבוא ויונע על ידי כח גבוה יותר – הלב ועוד יותר גבוה – חב"ד – המשמעות והערך של המצוה, כמו שהוא אומר כאן, יהיו פי כמה וכמה יותר גבוהים, לאין-ערוך אפילו. זוהי דרך החסידות. מי שלא הולך לפי דרך החסידות לא מכיר בצורך הזה בכלל.
אכן, ללמוד – יש מצוה, להתפלל – יש מצוה וכך הלאה, הכל בממד המעשה. כל המצוות הן בסופו של דבר מצוות מעשיות ובאמת "המעשה הוא העיקר"[נד]. אבל אם המעשה בא כשלב האחרון של מערכת כחות הנפש – אך ורק אז מקיים המעשה את המשמעות המלאה שלו, אז הוא מקיים את מצוות ה' בשלמות. אם כן, העבודה הפנימית היא קודם כל לגלות את כל כחות הנפש לפי הסדר שלהם, ולענין זה משמשות התורה והתפלה אמצעי ודרך לגלות את הכחות הנעלים ביותר בנפש שנקראים 'חב"ד'. אחר כך, לאט-לאט, הוא מביא ומחזיר את הכחות עד שהוא מגיע למעשה. בשלב זה הוא שוב ילמד ויתפלל בבחינת מעשה, אבל המעשה שלו יהיה חדור עם כל מערכת הנפש ואז הוא יהיה שלם. מהחכמה יבוא לו בטול בשעת המעשה ומהבינה תבוא לו בשעת מעשה שמחה (כמו שדברנו הרבה[נה] על שמחה של מצוה).
אם אין לו בטול ושמחה – חכמה ובינה – כמו שאמרנו קודם, אפילו אם הוא יעשה את כל המצוות, אם אין לו שמחה בהן – "תחת אשר לא עבדת וכו'"[נו] – הוא חייב גלות חס ושלום. הם בטול עוד יותר גדול. באמת אדם שמקיים את המצוות רק בממד המעשה איננו מקיים את המצוות בשלמות. הדרך האמתית לקיים את כל המצוות הוא רק על ידי הבאתן מלמעלה למטה דרך כל כחות נפשו. בכך הוא מקיים את מצות ערכין בפנימיות. כל זה היה ההסבר מהו ערכין – מודעות לסדר.
"חסיד צריך להיות מסודר"
בכלל, ישנו מאמר נוסף של הרבי הקודם שנוגע לענין – "חסיד צריך להיות מסודר"[נז]. הרי המושג של חסיד חב"ד הוא 'פנימי', אדם פנימי. הסימן הראשון לאדם פנימי הוא סדר, הכל אצלו מסודר. בכל דבר, גם בגשמיות יש סדר. המודעות לסדר בכל דבר (גם בגשמיות, אבל כמובן שבעיקר הכונה לסדר בפנימיות, בתוך הנפש) היא מצות ערכין. על ידי כך – כמו שהוא יסביר עכשיו – אדם ניצול מדינה של גיהנֹם וזוכה לשלחן של לעתיד לבוא.
כיון שהמצוה הזאת, מצות ערכין, נראית כל כך גדולה וחשובה, כאילו כוללת את כל התורה כולה, אפשר לחשוב שאין גבוה ממנה, שזהו זה. אך באמת נראה שיש יותר גבוה ממנה, שלא זו תכלית כל העבודה, אבל יש ענין שנקרא 'מצות ערכין'. זאת אומרת, כל המודעות לסדר בתוך הנפש ואופן הבאת הכחות אחד מהשני עד שבסוף יתגלו במעשה ואז המעשה שלם נקראת מצות ערכין בפנימיות. קודם צריכה להיות הכנה – "הכון לקראת אלהיך ישראל"[נח] – או באופן של 'שמירת מצוה' כפירוש הבעל שם טוב[נט] ששמירה היא ציפיה, שהוא מצפה כל הזמן; או באופן של המושג בהלכה 'הכשר מצוה', שאדם צריך להכשיר את עצמו. ישנו מקום שכתוב בו שעיקר החסידות הוא ההכנה לפני המצוה יותר מהמצוה עצמה אפילו[ס]. זו היא המשמעות הנכונה להכנה אמתית – עבודה על כחות נפשו שכולם יהיו בסדר נכון ועל ידי כך הוא תמיד מוכן לקיים את המעשה בצורה השלמה-האמתית. אבל תיכף באמת נראה שיש משהו למעלה מערכין לגמרי (וזה אולי מה שאת מתכוונת כשאת אומרת 'ספונטני'). זאת אומרת, יש ספונטניות פחותה מהסדר, שהאדם לא סידר את כחות נפשו בכלל, ויש ספונטניות אחרת שנמצאת למעלה מהסדר.
סיכום ענין העריכה בפנימיות
וזהו ענין יערוך את הנרות כו'.
הוא אומר שמצות ערכין מְהַוָּה חלק מהדלקת הנרות. אמרנו שישנם שלשה חלקים, שלש פעולות בהדלקת הנרות של אהרן בבית המקדש: עריכת הנרות, העלאת הנרות והטבת הנרות. עריכה והעלאה (העלאה היינו ההדלקה) מתבצעות בערב וההטבה מתבצעת בבוקר. הוא התחיל להסביר זאת בפנימיות מלמטה למעלה – שכל ענין עריכת הנרות בפנימיות הוא סידור בצורה נכונה של כחות הנפש והשתדלות על ידי דרך התורה לגלות את כל הכחות – את החכמה וכך הלאה, להיות מודע. זה ענין עריכת הנרות. עריכת הנרות היא המדרגה הנמוכה ביותר של שלש המדרגות הללו, רק שהיא צריכה לבוא מלמטה למעלה. אם כן, קודם כל אדם צריך לעבור את עבודת העריכה.
רש"י על "והיה ערכך הזכר"
והנה יש עוד ענין א' במצות ערכין הנ"ל [ישנו עוד פרט לגבי ערכין חוץ ממה שהסברנו קודם:] כי הנה כתיב (ויקרא כ"ז) והי' ערכך הזכר כו' [בתורה מצות ערכין כתובה תמיד בתור המלה "ערכך"[סא]] וכתב רש"י ז"ל [גדול המפרשים כותב בפירושו על התורה:] ערכך כמו ערך, וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא כו'
כל פעם שישנה קושיא על פי פשט שאיננה מתישבת על פי פירושו, רש"י בעצמו מודה ולא בוש לומר "לא ידעתי" (הוא חייב להודות – כך הרבי שליט"א תמיד מסביר ברש"י). זהו אחד מהמקומות הנדירים בכל התורה כולה שרש"י כותב "לא ידעתי" על משהו. הכוונה ב"לא ידעתי" היא על פי פשט. על פי סוד יכול להיות שהוא כן ידע, אבל בנוגע להסבר על פי פשט – "לא ידעתי". כל פעם שרש"י לא מפרש משהו אין זה בגלל שהוא לא יודע מה הפירוש, אלא בגלל שהדבר מובן מאליו. זוהי השיטה היסודית של הרבי שליט"א בהבנת פירוש רש"י, שאם יש איזשהו פסוק או הרבה פסוקים שרש"י לא מתייחס אליהם בכלל ויש מפרשים אחרים כמו האבן-עזרא והרמב"ן שכן מפרשים – שואלים קושיות ומתרצים תירוצים – מכאן אתה למד שלרש"י לא היה קשה שום דבר, שעל פי פשט אין כאן לא קושיה ולא תירוץ וכיון שהכל מובן מאיליו הוא לא מפרש בכלל. מה שאין כן, אם יש איזשהו מקום שיש בו קושיה על פי פשט שאינה מתישבת בפירוש רש"י הוא כותב בעצמו "לא ידעתי".
מה הוא לא ידע בהקשר לערכין? הוא לא ידע מה ה-כ השניה עושה במלה "ערכך". אין הפירוש ב"ערכך" ל'ערך שלך', "ערכך" פירושו 'ערך', "ערכך הזכר" היינו 'ערך הזכר'. "ערכך" הוא כמו המלה 'ערך' ופתאום מופיעה כ שניה. מה עושה כאן ה-כ השניה? רש"י אומר "לא ידעתי מאיזה לשון הוא".
פירוש רבנו בחיי על "והיה ערכך הזכר"
וכתב הרב בחיי על זה [אחד מהראשונים שכותב יותר על פי פנימיות, על פי סוד] שהוא מרמז שע"י מצות ערכין נגלה בנפש הישראלי שרש נשמתו כמו שכתוב חצובה תחת כסא הכבוד ועל זה מרמזת ה-כ' הנוספת כו'.
כשלמדנו את הקטע האחרון יכול להיות שהרבה חשבו על שאלה: הרי מצות ערכין היא מצוה מתרי"ג מצוות שבקושי שמענו עליה, הרוב אף פעם לא שמעו שיש מצוה כזאת בכלל, וכאן הוא מסביר שהמצוה הזאת כל כך עיקרית בתורה ושהיא בעצם מודעות לסדר של כל כחות הנפש מההתחלה עד הסוף. אם זאת מצוה כל כך עיקרית איך זה שלא מכירים את המצוה הזאת בכלל?
לכן כאן הוא אומר שיש באמת במצוה הזאת סוד – ה-כ השניה מרמזת על התגלות עצם הנשמה, שרש העצם כמו שהוא חצוב תחת כסא הכבוד. אפילו שאנחנו לא מכירים את המצוה הזאת, התורה עצמה מרמזת שיש יחודיות למצוה הזאת שאין בשום מצוה אחרת. היחודיות של המצוה הזאת מרומזת ב-כ השניה. כמו שאמרנו, על פי פשט "ערכך" אין פירושו 'הערך שלך', אלא 'ערך', ומה עושה ה-כ השניה – לא יודעים. כעת בא רבנו בחיי ואומר שה-כ השניה באמת באה לגלות ולהזכיר לך שאם תקיים את המצוה הזאת יתגלה ה"ערכך", הנשמה שלך כמו שהיא חצובה תחת כסא הכבוד. כך מפרש רבנו בחיי. על כך מרמזת ה-כ הנוספת הזאת.
וכן הוא על דרך זה בענייננו [כמו שהוא אומר זאת על פי המצוה כמשמעה – נדר הערך להקדש כמו שהסברנו – כן הוא בעניננו] בקיום מצות ערכין ברוחניות [זאת אומרת, רבנו בחיי מתכון שאם נקיים את המצוה בגשמיות בזמן שיש בית המקדש – נזכה לגילוי ה-כ הפשוטה. אבל על פי דרך החסידות שהסברנו, שאפשר לקיים את המצוות גם עכשיו ברוחניות – המשמעות זהה – על ידי קיום המצוה הזאת ברוחניות זוכים לגילוי ה-כ הפשוטה –] שע"י שמעריך ומסדר כל כחות נפשו האלקית ומביאם מהעלם אל הגילוי [החל מכח החכמה כמו שהוא הסביר] עי"ז פועל שיתגלה בו ממילא שרש נשמתו כמו שכתוב חקוקה בכסא הכבוד
זהו כלל גדול בחסידות ובפנימיות התורה. ברגע שאדם עושה שלמות של עבודה מסוימת, כל מה שמוטל עליו לעשות – השרש הנעלם של העבודה מתגלה בדרך ממילא, בלי עבודה, מצד האדם התחתון. כמו שלמשל בספירת העומר: אנחנו סופרים מט ימים וכאשר משלימים לספור ולתקן את כל מה שאנחנו מסוגלים לתקן מתגלה באופן ממילא יום החמישים, חג השבועות, שער ה-נ, ולא על ידינו – אנחנו לא סופרים את יום החמישים. זו דוגמא לכך שאם אדם מסדר דבר בשלמות, כמו מט ימי הספירה, ומגיע לסוף הסדר – מתגלה שרש כל סדר זה ממילא. כך גם אם אדם עובד בנפש לגלות את כחות נפשו לפי הסדר – פתאום מתגלה השרש באופן ממילא.
"שרש הנשמה שחקוקה תחת כסא הכבוד" על פי קבלה
כעת הוא מסביר בלשון האריז"ל מה פירוש "שרש הנשמה שחקוקה תחת כסא הכבוד". כתוב בכתבי האריז"ל[סב] שכסא הכבוד הוא סוד החיבור של סוף עולם האצילות וראשית עולם הבריאה. אצילות היינו אלקות ובריאה היא בסוד הנשמות כמו שהסברנו בעבר. ישנו חיבור בין סוף האצילות לראש עולם הבריאה. סוף עולם האצילות הוא מלכות דאצילות, מלכות דאצילות עצמה כוללת את כל עשר הספירות. מה שיורד בעולם הבריאה הן ארבע הספירות האחרונות – תפארת-נצח-הוד-יסוד (תנה"י) – של המלכות.
(שהוא בחי' תנה"י דמלכות דאצילות המתלבשים בכחב"ד דבריאה
זאת אומרת, פרצוף המלכות, עשר הספירות שלה – כל ספירה מהספירות הללו היא כנגד ספירה שלמה בעולם הבריאה. אפילו שהיא רק ספירה אחת בעולם האצילות, אבל הספירות הנכללות בה, במלכות, כל אחת כביכול היא כארץ, ספירה שלמה בעולם הבריאה. תנה"י שלה מתלבשים בכחב"ד דבריאה – כתר-חכמה-בינה-דעת של בריאה. התפארת של מלכות דאצילות מתלבשת בכתר דבריאה; הנצח בחכמה; ההוד בבינה; והיסוד בדעת של עולם הבריאה.
הנקרא כסא ורגלי הכסא [זאת אומרת, תפארת-נצח-הוד-יסוד (תנה"י) של מלכות דאצילות הן כביכול ארבע פינות הכסא, וכחב"ד, בהן הן מתלבשות, הן סוד רגלי הכסא. ההתלבשות הזאת נקראת 'סוד כסא הכבוד'. כך מסביר האריז"ל] כמבואר [כל זה] בעץ חיים [– כתבי האריז"ל] שער מ"ו הנקרא שער כסא הכבוד [יש שער שלם ב'עץ חיים' שנקרא 'שער כסא הכבוד'. זהו השילוב, החיבור, בין עולם האצילות לעולם הבריאה].
התגלות ה-כ הפשוטה – התגלות עצם מהות הנשמה
הוא לא יסביר לנו פרטים כאלה על פי קבלה בִּכְדִי, סתם כך, צריך אותם בשביל משהו:
כי הנה אע"פ שבחי' נר"ן דבי"ע מתלבשים בגוף [על פי פשט ההארה של נשמת היהודי המתלבשת בגופו ומתגלה בו – שהוא נעשה מודע – יורדת משלשת העולמות בריאה-יצירה-עשיה. הנשמה מעולם הבריאה; הרוח מעולם היצירה; והנפש מעולם העשיה. אם כן, מה שמודע לאדם בדרך כלל הוא הנר"נ שלו – הנשמה מתלבשת במח, הרוח בלב והנפש בכבד. אלו שמודעוֹת לו בדרך כלל הן רק מדרגות נשמתו ששרשן בשלשת העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. הוא אומר שהתלבשות נר"נ דבי"ע בגוף] אין מהותם מתלבש רק הארתם בלבד ובחי' זאת הוא מביא מהעלם אל הגילוי ע"י העבודה שלו [כאשר הוא עושה את העבודה שלו מלמטה – מצות ערכין, לכלות לפי הסדר את כחות נפשו החל מחכמה ועד המעשה – הוא מגלה את הארת נר"נ שלו ששרשן בשלשת העולמות בריאה-יצירה-עשיה.] אך בשלימות העבודה [כשהוא משלים את כל מצות ערכין] כשמביא כל כחות נפשו מהעלם אל הגילוי [זאת אומרת מהחכמה אל המעשה] אז ממילא מתגלה עצם מהות הנשמה כמו שכתוב למעלה ובבחי' עליונה שבה שהיא חקוקה תחת כסא הכבוד הנ"ל).
הוא אומר שהמדרגה הכי גבוהה בנר"נ היא נשמה והיא מעולם הבריאה, ובעולם הבריאה גופא המדרגה הכי גבוהה של הנשמה היא כפי שהיא חצובה תחת כסא הכבוד, המהוה כביכול את המעבר או החיבור בין אצילות לבריאה. אם כן, הוא אומר שהמדרגה הזאת היא הכי הגבוהה ביותר הנשמה בעולם הבריאה, היא ה-כ הסופית שמתגלה בשלימות העבודה. עד עכשיו מה שהתגלה היה רק הארה של הנר"נ, עכשיו, בשלימות העבודה, המדרגה הכי גבוהה של הנשמה עצמה בעולם הבריאה – כמו שהיא חצובה תחת כסא הכבוד – גם כן מתגלה באופן ממילא.
ב. העלאת הנרות בפנימיות
התגלות כחות הנפש האלקית (עריכה) – גבול
למה הוא צריך להסביר זאת כל כך בפרטיות? בשביל ההמשך – נקרא עוד קצת:
והנה כל הנ"ל הוא אהבה דבכל לבבך ובכל נפשך כו' [כל העבודה של התגלות כחות הנפש לפי הסדר נכללת בציווי אהבת ה' בשתי המדרגות הראשונות שלה – "בכל לבבך ובכל נפשך"[סג] – שמגלות את הכחות הפנימיים של הנפש.] שנקקראת עומדים להיות האהבה מוגבלת בכלי
העבודה להתגלות הכחות הפנימיים של הנפש האלקית שנקראים "בכל לבבך ובכל נפשך" נקראת עדיין "עומדים"[סד], הנשמה נקראת עדיין 'עומדת', זאת אומרת שהיא לא יוצאת מגדרה לגמרי. הנשמות הן הרי מבריאה, כמו שהוא הסביר, מעולמות התחתונים, וכיון שכן יש להם גבול מסוים, הגדרה מסוימת. כשאדם מגלה את כל העוצמה, את כל האור ואת כל כחות הנשמה שלו במדרגות בריאה-יצירה-עשיה עד השרש הכי גבוה – כמו שהיא חצובה תחת כסא הכבוד – הכחות הללו עדיין מוגבלים. זאת אומרת, אפילו מדרגת ה-כ כיון שהיא עדין תחת כסא הכבוד, היא עדיין שייכת לעולם הבריאה – היא עדיין בגבול. כל התגלות שבגבול נקראת "בכל לבבך ובכל נפשך".
התגלות הניצוץ האלקי (העלאה) – בלי גבול
עכשיו הוא אומר שלא רק זה אלא:
(כי אפי' בחי' כסא הכבוד עצמו הוא בחי' בריאה מאין ליש [זוהי ההתחלה של הבריאה מאין ליש] ואם כן האור שבו הוא מוגבל כו' [לכן האור של עולם הבריאה גופא הוא אור מוגבל אפילו שהוא כסא הכבוד]) מה שאין כן אח"כ מתגלה הניצוץ האלקי
יש בכל יהודי ניצוץ אלוקי שהוא "חלק אלוה ממעל ממש" כמו שכתוב בפרק ב בתניא. הניצוץ האלקי הזה גבוה יותר מה-כ הפשוטה של "ערכך". זהו הפירוש של דבר אלקי, אלקי היינו אצילות ממש, לא תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד הוא שיש לה' כביכול, בדמיון, כסא ויש איזשהו מקום 'תחת כסא הכבוד' שהוא מקור הנשמות. אבל אנחנו אומרים שהנשמות הן חלק מה' עצמו, לא תחת הכסא שלו. אם כן, ישנה מדרגה גבוהה יותר מתחת הכסא – כמו שהנשמה חלק מה' ממש, אלקית.
אם כן, הוא אומר שיכולת האדם לגלות למטה על ידי עבודה היא רק הארת השרש המוגבל של הנשמה כמו שהיא מושרשת וחצובה תחת כסא הכבוד. בשלימות העבודה הזאת יתגלה לו גם השרש המוגבל של הנשמה שלו – מה שהנשמה חצובה תחת כסא הכבוד. אבל אחר כך יתגלה עוד משהו – עצם הניצוץ האלקי שלו, ה"חלק אלוה ממעל ממש" שיש בו.
ועולה למעלה להכלל בבחי' אצילות
זהו כלות הנפש, זוהי הכלה עליה דברנו מתחלת מאמר זה – שיש בכל יהודי נקודת כלה, כלות הנפש ממש לה' שלמעלה מכל גבול, למעלה מכל הגבלה והגדרה. זהו גילוי הניצוץ. הכלה עליה דברנו מתחלת המאמר היא מה שאהרן צריך להעלות. זאת אומרת, קודם אהרן עורך את הנרות. עריכת הנרות – "יערֹך את הנרות"[סה] – כולה עבודת הערכין בנפש. ערכין היינו גילוי כל הסדר הנכון של הארת כחות הנפש. בשלמות העבודה הזאת מתגלה באופן ממילא גם השרש של ההארה. זאת אומרת העצם של ההארה מתפשט ממנו, אבל העצם הזה הוא עדיין מה שהנשמה חצובה תחת כסא הכבוד, הוא עדיין מוגבל, הוא נקרא "בכל לבבך ובכל נפשך" ולכן הוא עדיין נכלל במצות ערכין שכולה עריכה. אבל אחר כך מתגלה משהו אחר לגמרי שאינו עריכה אלא העלאה – "שלהבת עולה מאיליה"[סו] – שמשמעותה יציאה מהגבול לגמרי, לצאת מגבול העולמות התחתונים ולהכלל באלקות ממש. זוהי הכלה שישנה בכל יהודי.
שזהו ענין (זח"א דרי"ז ע"ב) להשתאבא בגופא דמלכא [הענין הזה נקרא השאבות והתכללות בגוף המלך – בעצם עולם האצילות]
[כשמישהו בא להעריך בזמן בית המקדש הוא היה עושה משהו גם בקשר לנרות בבית המקדש?] לא, אלה שני דברים, רק שהמכנה המשותף ביניהם הוא הערך. יש דברים נוספים שקשורים לערך בבית המקדש. למשל, ישנה מערכת של עצים על גבי המזבח החיצון, אותה לא הזכרנו. יש כמה דברים בבית המקדש שקשורים לעריכה. הוא אומר שבכל פעם שיש את המושג עריכה מרמז בפנימיות המושג הזה לענין זה. גם בעבודה הזאת יש כמה מדרגות, אבל המכנה המשותף הוא המושג עריכה. בנפש המושג עריכה הוא העבודה לגלות את הכחות לפי הסדר. אדם מסוגל לגלות רק את הארת הנר"נ שלו, בשלימות העבודה מתגלה ה"ערכך" – שרש הנר"נ שלו, אבל אחר כך מתגלה הניצוץ האלקי ממש שבבחינת כלות הנפש – "בכל מאדך".
הוא לא הסביר זאת בפירוש, אבל כנראה שהוא התכוון ש"בכל לבבך" היינו מה שהוא עושה על ידי גילוי ההארה של הנר"נ; אחר כך ה"ערכך", ה-ך, השרש של ההארה הזאת היא ה"בכל נפשך"; ואחר כך כשהוא עולה להכלל בגופא דמלכא, "לאשתאבא בגופא דמלכא" בכלות הנפש, הוא מגיע ל"בכל מאדך".
מצות ערכין – חוש השִפוט
[בעקבות שאלות בענין מצות ערכין:] כמובן שברגע שאדם יודע איך לערוך את עצמו בפנימיות יש לו ממילא שִפוט נכון לגבי אחרים. מהי מצות ערכין? שפוט נכון לגבי עצמו. אם יש לו שפוט ושיקול דעת נכון לגבי עצמו – יש לו גם את היכולת לעשות צדקה ומשפט. גם היום, כל מצוה שבין אדם לחברו, כמו עזרה לזולת, צריכה שפוט, לדעת איך להתיחס לזולת. כמו שדברנו כמה פעמים[סז] – השכל של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[סח] – איך לתת בכלל, איך להשפיע, שעל זה כתוב "לעשות צדקה ומשפט"[סט]. דרך ה' של אברהם אבינו, המשפיע הגדול, גומל החסד הגדול, היא לעשות הכל במשפט נכון – יש לו שפוט נכון לגבי כל דבר. אם כן, ודאי שחוש השפוט כלפי הזולת בא גם על ידי השפוט הפנימי. זו גם דרך החסידות :אם אדם רוצה לתקן את מעשיו כלפי הזולת הוא צריך לתקן גם את המערכת הפנימית שלו, אחרת לא יהיה לו שום שפוט, אם אין לו שפוט פנימי אין לו שפוט איך להתיחס, איך לתת ואיך להשפיע. כל דבר מתקשר לאהבת ישראל, אבל העבודה הפנימית היא בין האדם לה'. עבודת גילוי כחות הנפש האלקית היא עבודה בין אדם למקום. הנפש האלקית היא שמקשרת אותו לה', זהו לא איזשהו משחק פנימי. העבודה הפנימית הזאת היא בין אדם לה', למקום. אחר כך היא גם המתגלה בין אדם לזולת.
[אפשר ללמוד מכאן שכדי לעבוד את ה' צריך לעבוד דרך "ואהבת לרעך כמוך"[ע]?] זה כלל גדול. כאן הוא אומר שכל העבודה הזאת נכללת בשלש המדרגות "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אומר אדמו"ר הזקן[עא] ששום אהבה לגבי ה' לא תִּכּוֹן אלא בכלי אהבת ישראל. זאת אומרת, אם אין לו אהבת ישראל – לא תהיה לו שום אהבת ה' בכלל. אם כן, ודאי שהיסוד הראשון הוא אהבת ישראל.
העלאת הנרות – התפעלות שלמעלה מהגבלת הכלי
ואהבה זאת נקראת בכל מאדך כי מאוד הוא למעלה מהגבלת הכלי להיות כי התפעלות זאת הוא בחי' אלקיות ממש למעלה מהגבלת הכלי של הנברא כו' [זאת אומרת, הנשמה היא ממוצע בין בורא לנברא, בלשון הקבלה והחסידות היא נקראת "חלק בורא שנעשה נברא"[עב], אם כן, כל המדרגות של נר"נ בבריאה – אפילו המדרגה שחצובה תחת כסא הכבוד – הן החלק הנברא של הנשמה. כאן מדובר על העליה להכלל בחלק הבורא של הנשמה. עוד פעם, הנשמה נקראת "חלק בורא שנעשה נברא", "בכל מאדך" היינו עלית הנשמה ממדרגת הנברא שלה להכלל באלקות ממש] ובחי' זאת נקראת מהלכים כו' [שתי המדרגות "בכל לבבך ובכל נפשך" נקראות "עומדים", כלומר שהן מוגבלות, דבר מוגבל עומד, ואם הן מוגבלות – בעולמות התחתונים בי"ע הן עדיין 'עומדות'. ברגע שהן משתחררות ועולות לאצילות הן נקראות "מהלכים"עג] (ואע"פ שגם באצי' יש בחי' כלים [ולכאורה כלים הם גבוליים] הנה הכלים הם ג"כ אלקות בלתי גבוליים [אין גבול ממש בעולם האצילות] רק הם כח ומקור הגבול כמבואר בכמה מקומות כו' [המושג 'כלים' בעולם האצילות לא מורה על גבול ממשי אלא על מקור לגבול שיהיה אחר כך בעולמות התחתונים]) והנה בחי' זאת [הבאה אחרי העריכה] נקראת העלאת הנרות
סיכום מצות עריכה ומצות העלאה בפנימיות
אם כן, בפרק הזה הוא הסביר מהי עריכת הנרות ומהי העלאת הנרות. עריכת הנרות היא מצות ערכין וגם בה יש שתי מדרגות – יש 'ערך' ויש "ערכך", יש את מה שאדם עושה ויש את התגלות השרש הזה, אבל שתי אלה יחד מהוות עריכה, כולן מסודרות ומוגבלות. אחר כך ישנה השתחררות גמורה מכל זה, והיא שנקראת העלאת הנרות – "עד שתהא שלהבת עולה מאיליה" – כלות הנפש להכלל באלקות ממש, בחינת כלה שנעשית על ידי העלאת הנרות של אהרן.
מה משותף לעריכה והעלאה?
וכל זה הוא מערב עד בוקר שהוא בחי' העליה מבחי' בי"ע הנקרא ערב להכלל באצילות הנקראת בוקר כו' [עכשיו הוא מסביר כאן את מושג הזמן. על שני הדברים האלה כתוב "מערב עד בֹקר"[עג]. באמת העריכה לא נעשית בבוקר (כמו שאמרנו קודם), עריכה נעשית בערב, דהיינו שהוא עורך את הנרות בערב לפני שהוא מדליק. אם כן, על עריכה וההעלאה כתוב "מערב עד בֹקר" ואילו על ההטבה כתוב "בבֹקר בבֹקר"[עד]. מהו סוד ההעלאה? "מערב עד בֹקר", כלומר עליה מהחושך של בי"ע – הגבול של עולמות התחתונים – לבוקר האצילות שהוא האור הבלי-גבול] וזהו ענין גילוי נר הנשמה כו':
כל זה הוא נר הנשמה, כלות הנפש. אם כן, בפרק הזה הוא הסביר את פנימיות הענין של נר נשמה, הרבה יותר ממה שהסביר בפרקים הקודמים. בפרק הבא הוא צריך להסביר את הפנימיות של "נר מצוה"[עה] – ההטבה בבוקר, מלמעלה למטה. כאן הוא הסביר את העריכה ואת ההעלאה שנקראות 'נר נשמה' מלמטה למעלה, אבל אי אפשר להתחיל אפילו בעריכה אם אין קודם את ההטבה בבוקר שהיא המשכה מלמעלה למטה.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.