פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה פרק ב (ח"ג)

ו' טבת תשמ"ג – שיעור נשים

ענין המצוות ופועלן (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    עולמות-נשמות-אלקות במצוה

פירוש האריז"ל ל"מרב כל"

אנחנו לומדים על המושג "נר מצוה"[ב]. יש שני נרות, נר נשמה ונר מצוה. את שני הנרות הללו מדליק אהרן הכהן. נר נשמה – הוא הסביר בקיצור והוא יסביר עוד יותר בהמשך – היינו כלות הנפש לה'. "נר הוי' נשמת אדם", שהנפש משתוקקת להשאב ולהכלל בתוך אור האין-סוף; ונר מצוה היינו שמחה של מצוה, המצוה היא עצם הנר ואילו האור של המצוה הוא השמחה.

באמת אנחנו יודעים שהאדם צריך להיות שמח מאוד בקיום המצוות מהפסוק שכתוב בתוכחה "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"[ג]. מפרשים את הפסוק הזה שצריך לשמוח במצוה "מרב כל" – יותר מ"רב כל". על פי פשט, הכוונה ב"מרב כל" היא – כמו שהסברנו בפעם הקודמת – שצריך לשמוח בה' מכך שהוא משפיע לנו רוב כל, כמו בזמן שישבנו בארץ. כיוון שלא שמחנו אז בקיום המצוות, לכן באה התוכחה של חובת הגלות. כמו שהתורה אומרת, הגלות באה בגלל שלא קיימנו את המצוות בשמחה כאשר ישבנו בארץ – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". לא שלא קיימנו מצוות, אלא שלא קיימנו מצוות מתוך שמחה. זה הפשט. אבל האריז"ל מפרש ש"מרב כל" מרמז לריבוי המדרגות עד אין-סוף שישנן בגן עדן, שיש בתענוג הנשמות שבגן עדן ריבוי מדרגות עד אין-סוף. כאן התחלנו להסביר מהו המושג 'גן עדן' בכלל ומהן המדרגות הרבות שבגן עדן. הסברנו ששמחה של מצוה עולה על כולנה, שמחה של מצוה צריכה להיות רבה יותר מכל התענוג והשמחה שישנם עד אין-סוף בגן עדן הנשמות.

ההארה בעולמות לעומת ההארה בגן עדן

עוד כמה מלים של הקדמה: כאן הוא מסביר לנו שישנן שלש מדרגות של ענג אלקי, ענג תמידי וטוב. כמו שהסברנו בפעמים הקודמות, בין הענג הגשמי, שהוא הענג שאנו רגילים להרגיש, לענג האלקי, יש מרחק רב ואפילו היפוך גמור. ענג גשמי הוא רק התפשטות היש, אדם מרגיש מתיקות מהרגשת עצמו יותר ויותר, זהו הענג הגשמי; ואילו הענג הנצחי הינו בטול, היפך הישות. כאמור, הוא מסביר לנו כאן שבענג הטוב והטבעי, הרגשת בטול, ישנן שלש מדרגות כלליות. כמו בכל דבר טוב יש שלשה ממדים, זה אחד מיסודות הבעל שם טוב בפרט – כמו שהסברנו הרבה פעמים – שבכל דבר חייבות להמצא שלש מדרגות כלליות, שלשה ממדים: עולמות, נשמות ואלקות. יש את הדבר כמו שהוא מופיע מתגלה ומתבטא בעולמות; יש את הדבר כמו שהוא שייך לנשמות; ויש את הדבר כמו שהוא מושרש ומתגלה בעצם האור האלקי.

כנגד שלש הדרגות הללו מובנות שלש הדרגות של ענג ותענוג. יש את הענג שמאיר בעולמות מצד עצמם, הוא נתן לכך משל מאיברי הגוף שמרגישים את החיות שלהם, כלומר שהם מרגישים רק בהעלם שהם חיים, אבל את מהות החיות הם לא מרגישים. ובזה הוא ההבדל בין המח לשאר האיברים: שאר האיברים חיים מהחיות ואין להם הרגשה פנימית, רק הרגשה נעלמת שהיא גם כן בטול. כל זמן שהאיבר בטל לחיות שבתוכו הוא פועל בהתאם אליה. כל זמן שהאיבר חי הוא בטל, ובלשון הקבלה – 'מרכבה', דבר שבטל לדבר שמחיה אותו נקרא 'מרכבה', כמו מרכבה הבטלה לרוכב. אפילו שהאיבר לא מרגיש את החיות בפנימיות ממש, בכל זאת יש לו בטול היש ויש בו חיות. חיות פירושה ענג נעלם. כאן הענג הוא נעלם במובן של נמיכות המדרגה. זאת אומרת, יש לפעמים שהעלם הוא מדרגה גבוהה, אך כאן הכוונה שהענג נעלם בגלל שהאור נסתר לגמרי מהנברא. ובכל זאת, לאיבר יש בטול היש וחיות. חיות בכל מקום פירושה ענג. כמו שהסברנו, המושגים 'ענג' ו'חיים' בתורה הם אותו דבר, כמו שהפסוק אומר "כי עמך מקור חיים"[ד], ומפרשים ש"מקור חיים" פירושו 'מקור כל התענוגים'[ה]. שוב, האיברים חייבים להיות בטלים לחיות, אחרת האיברים לא חיים בכלל. חיות האיברים היא בגלל שהגשמיות שלהם, הבשר והדם, בטלים לרוח החיים שבתוכם. כל זמן שהבשר והדם בטלים לרוח החיים האדם חי, אחרת הוא לא חי. אם הוא חי יש ענג בכך, אבל אין זה כמו החיות המורגשת בפנימיות המח.

אם כן, ההסבר הראשון שהוא נתן להבדל בין הענג בגן עדן לענג בעולמות הנבראים הוא, שהענג בגן עדן הוא בדוגמת החיות שבמח, ששונה לגמרי מהחיות שבתוך שאר האיברים, כי אצל המח החיות מורגשת לגמרי ומאירה. המדרגות עד אין-שיעור של גן עדן נמצאות כולן בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה; ובכל זאת, האור שמאיר בהם שונה לגמרי מהאור שמאיר בעולמות האלה מצד עצמם.

אחר כך, בסוגריים, הוא הסביר שיש עוד דבר, שכל המדרגות עד אין סוף בגן עדן לא רק שהאור האלקי שמחיה אותן מתגלה בהן, אלא שגם מהות וטיב האור שונים לגמרי. כל עוד האור לא מורגש בפנימיות העולמות הוא מאיר בפנימיות בגן עדן, אבל יש אור אחר לגמרי, מעלה יתירה לגמרי, שבגן עדן האור הוא מהות אחרת, הוא יורד מעולם האצילות ללא הפסק הפרסא. הוא הסביר שבין עולם האצילות לעולמות התחתונים יש פרסא, והאור שעובר דרך הפרסא נקרא 'אור של תולדה' – מהות אחרת לגמרי של אור. מה שאין כן בגן עדן – אפילו שהוא נמצא למטה, אפילו שהוא מקבל דרך חלונות פתוחים בפרסא הזאת, כמו המשל של 'חלונות הרקיע' בתורה – האור יורד מהאצילות ישר לתוכו ללא הפסק ופרסא. גן עדן אמנם לא מקבל את כל האור, רק הארה, אבל הארה שאינה מוסתרת ומכוסה על ידי הפרסא הזאת. אם כן, מהות האור שמאיר בגן עדן היא גם מהות אחרת לגמרי. בכל זאת, כמו שנלמד כעת יותר ויותר, עם כל המעלה העצומה של האור המאיר בגן עדן, הוא לא דומה בכלל לאור שנמצא בקיום מצוה מעשית שאנו מקיימים פה למטה. לכן השמחה שלנו במצוה צריכה לעלות על כל מדרגות התענוג שהנשמות מתענגות בגן עדן.

שני קצוות בממד הנשמות

נחזור למה שהתחלנו בו: בכל מצב חייבים להיות שלשה ממדים כלליים שנקראים 'עולמות, נשמות ואלקות'. הוא מסביר לנו כאן שהאור הגורם לבטול היש בעולמות מאיר בהם בהסתר, היינו שיש להם חיים וענג מסוימים. עוד פעם, הענג שאנחנו עוסקים בו כעת הוא חיובי, הוא לא הפסולת של הענג הזה, התענוג הגשמי, שדברנו עליו בפעמים קודמות[ו]. אפילו בעולמות מאיר אור עצמי, אלא שהוא בבחינת עולמות, עולם מלשון העלם[ז], האור שמאיר בו מאיר בהעלם, החיות שלו היא חיות של העלם. מה שאין כן הנשמות, המקום שלהן הוא גן עדן. כעת נסביר שהענג, האור, שמאיר בגן עדן, הוא של הנשמות מצד עצמן. זהו ממד הנשמות. לכן חשוב מאד ללמוד להתבונן בענין שנקרא 'גן עדן', אפילו שהסברנו על כך וגם שאלו 'מדוע כל כך חשוב ללמוד על גן עדן? מה זה עוזר לי?' – עכשיו נבין יותר שגן עדן בכלל מגלה את מהות הנשמה מצד עצמה, גן עדן הוא המקום הטבעי של הנשמה. לכן מי שרוצה להבין את הנשמה שלו צריך להבין איך היא היתה בגן עדן. המושג 'גן עדן' היינו ממד הנשמות מצד עצמן, המצב הטבעי של הנשמה.

כיוון שנשמות הן בחינת ממוצע בין העולמות לבין עצם האלקות, לכן הוא הסביר שגם בגן עדן יש שתי בחינות: מצד אחד אותו אור שבעולמות – בגן עדן הוא מאיר בגילוי, כמו במח, מה שאין כן האור בעולמות שהוא כמו האור המאיר באיברים. זאת אומרת, האור ששייך להחיות את העולמות – בגן עדן הוא מאיר בגילוי. דבר נוסף שהוא אמר היה, שגן עדן מקבל הארה מהאור שלמעלה מכל העולמות, אור אחר לגמרי, אור האצילות. אצילות הוא אלקות. אם כן, בגן עדן יש בחינה, מצד אחד, שיש בו את הסולת הנקיה, המובחר של העולמות; ומצד שני, הוא מקבל  הארה מאור שלמעלה מעולמות עליונים, אור האלקות ממש. כמו כל ממוצע מחבר, יש בממוצע שתי מדרגות שמחברות תמיד את התחתון והעליון. כך היא מהות הנשמה. ענין הנשמה הוא מצד אחד להחזיק בבריאה, עולמות הבריאה של ה', ואיך היא נאחזת בבריאה? בכך שהיא מגלה את פנימיות החיות, האור שמחיה ומהווה את הבריאה. הנשמה מרגישה את ההוויה הפנימית של הבריאה כמו שהמח מרגיש את חיות כל האיברים. בזה הנשמה נאחזת בבריאה, בעולמות. מצד שני, הנשמה מקבלת גם כן הארה מהאור האלקי כמו שהוא קדוש ומובדל לגמרי מהעולמות, ולא על ידי הבדל הפרסא שבין האצילות לבין עולמות התחתונים.

אם כן, מכך מובן שהמושג 'גן עדן' בכלל – אפילו שיש בו אין-סוף מדרגות – הוא ממוצע בין החיות שמאירה בעולמות לבין החיים והאור האלקי שלמעלה מעולמות. זהו ממד הנשמות בכלל שמהווה ממוצע בין עולמות לבין אלקות, זהו הסוד של התורה והמצוות, ואפשר לומר שזהו גם הסוד של כל בריאת העולם, שה' ברא את העולם וברא נשמות בתוכו להמחיש את האלקות ולהמשיך אותה בעולמות. לעשות דירה בתחתונים, לעשות בית למטה, בעולמות, לגילוי האור האלקי. כל זאת בגלל שעצם מהות הנשמה הוא ממוצע המחבר את ממד העולמות והאלקות. זהו הנושא הכללי שאנחנו לומדים כאן.

ריבוי המדרגות בממד הנשמות

כאמור, כאן הוא מסביר לנו שבגן עדן יש ריבוי מדרגות עד אין סוף. זהו הדגש של החסידות[ח]. בספרי הקבלה לא מדגישים שגן עדן הוא ריבוי מדרגות עד אין סוף, מובא בספרי הקבלה[ט] שישנן רק שתי מדרגות כלליות של גן עדן – גן עדן תחתון וגן עדן עליון. מההקדמה שכעת הקדמנו אפשר להבין הרבה יותר טוב מה עניינו של הדגש המיוחד המובא תמיד בחסידות שיש להתבונן שבגן עדן יש ריבוי מדרגות עד אין שיעור. עכשיו דברנו על כך שגן עדן הוא המהות של נשמות ישראל, אם כן, מובן לנו שאין נשמה שדומה לגמרי לחבירתה, אלא כל אחת שונה. הנשמות שנבראו בעולמות התחתונים, כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה – כך אין דעותיהן דומות זו לזו[י], אצל כל אחת זה אחרת. כלומר, הענין שיש ריבוי מדרגות של גן עדן עד אין סוף, הוא כמו שנאמר שיש ריבוי נשמות עד אין סוף.

מה שאין כן אם נאמר שיש רק שני גן עדן, כמו שמובא בכל ספרי הקבלה, יהיה נדמה לנו שגן עדן הוא כמו עולמות. שוב, אם נאמר שיש מקומות שנקראים 'גן עדן תחתון' ו'גן עדן עליון' – זה כמו שנאמר שיש עולם הבריאה ועולם היצירה או עולם אחר. לא מורגש ההבדל המהותי בין גן עדן לבין העולמות, כי יש שני מקומות – מקום אחד שנקרא גן עדן תחתון, ומקום יותר גבוה שנקרא גן עדן עליון. מתקבל אצלנו שגן עדן הוא עולם כזה. ברגע שמדגישים שגן עדן הוא ריבוי מדרגות עד אין סוף, עילוי אחר עילוי, כמו שכתוב "ילכו מחיל אל חיל"[יא], ממילא מודגש ההבדל בין נשמות לעולמות, שנשמה נקראת 'מהלך' על שם שהיא עולה ומתעלה עד אין שיעור, "ילכו מחיל אל חיל".

המלאכים, שהם הנבראים של העולמות, הם לא מהלכים, הם נקראים 'עומדים'. יש פסוק שקראנו בחנוכה שאומר "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"[יב], ההבדל בין נשמה למלאך הוא ההבדל בין מהלך לעומד. למה? כי למלאך יש את העולם שלו, ואפילו שהוא הולך בעולם שלו, יחסית לנשמות הוא נקרא 'עומד' כי תמיד הוא נשאר במקום אחד. אפילו שהמקום הזה הוא כך וכך רחב, והוא מתהלך במקום הזה – עדיין הוא מוגבל בעולם מסוים, לכן הוא נקרא 'עומד' בדרך כלל. מה שאין כן הנשמה שעולה באין-ערוך מדרגה לדרגה. שוב, זה מה שהוא מדגיש כאן בענין גן עדן, שיש בו ריבוי מדרגות וכל אחת היא באין-ערוך יותר מהקודמת. לכן הדבר מדגיש לנו גם את הקשר בין המושג 'גן עדן' למושג 'נשמה', שגן עדן הוא הגילוי של הנשמות, "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[יג]. המושג 'גן עדן' והמושג 'נשמה' זהים לגמרי. לכן גם על פי פשט ה' נטע "גן בעדן מקדם"[יד] והניח שם את אדם הראשון, כי גן עדן הוא המקום הטבעי שלו אם לא היה חוטא. זה הלבוש של הנשמה. ברגע שהוא חטא הוא יצא מגדר נשמה ונפל וירד לגדר עולם, נברא, כמו כל נברא. לכן הוא גורש מגן עדן, כי גן עדן הוא המקום של הנשמה בתור נשמה. כל מה שקשור לגן עדן קשור לעצם מהות הנשמה.

שמחה של מצוה – ממד האלקות

כל זה הובא כדי שנבין יותר מהי ההתבוננות כאן. הוא מסביר לנו שיש אור שמאיר בעולמות ויש אור שמאיר בגן עדן, ויש את האור של המצוה עצמה שהוא אור אלקי ממש, שאינו הארה אפילו – כמו שהוא יאמר בהמשך. שכשמקימים מצוה למטה לא רק ההארה של האור האלקי מאירה כמו בגן עדן, אלא כל עצמות האור מאיר בקיום המצוה המעשית. לכן צריך לשמוח במצוה המעשית יותר "מרב כל", כי מצוה מעשית היא אלקות ממש, לא נשמות. "מרב כל" היינו נשמות, ואילו במצוה מעשית יש גילוי אלקות ממש שלגמרי יותר גבוה מנשמות. לכן צריך לשמוח במצוה יותר "מרב כל". [מדוע יש חובה לשמוח במצוה?] השמחה היא גילוי האור עצמו, "ליהודים היתה אורה ושמחה"[טו]. שמחה נקראת "נר מצוה", יש מצוה שלא מאירה ויש מצוה שכן מאירה, ה' רוצה להדליק את המצוה, שיהיה "נר מצוה", לא סתם מצוה, והאור של המצוה הוא השמחה של המצוה. יש פרק שלם בתניא[טז] שמסביר שכמו שיש מצוה לקיים, יש גם מצוה לכוון ולשמוח, זהו גם כן רצון ה'. כשה' צוה את התורה הוא גם צוה אותנו לחבר את הנשמה והגוף של כל מצוה. הנשמה הינה הכוונה, ומה שיותר גבוה אפילו מהכוונה הוא השמחה והאור של המצוה.

שלשה חלקים בשמחה של מצוה

עוד פעם, גם במצוה עצמה יש גוף ונשמה ושניהם אלקיים. הגוף של המצוה הוא הכלי, מה שעושים בידיים; הנשמה של המצוה היא הכוונה, מה שמכוונים; והנר של המצוה, האור שגבוה יותר מהכוונה, הוא השמחה. אז המצוה היא שלימה. זאת אומרת, בתוך המצוה שהיא עצמה אלקות יש התכללות, עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות. בכל מדרגה יש את כל המדרגות, זוהי התכללות. כעת אנחנו מסבירים שהמצוה היא כולה אלקות, אפילו הגוף הוא אלקות, הגוף הוא העולמות של האלקות; הכוונה שמכוונים היא הנשמות של האלקות; והשמחה ששמחים היא האלקות שבאלקות, גילוי אור המצוה ממש. שוב, כיוון שהשאלה ששאלת היא לכאורה כן שאלה, לכן יש אנשים שלא כל כך אכפת להם מהשמחה שלהם, ולכן מה כתוב עליהם? הפסוק שאמרנו קודם – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – "ועבדת את אויביך" אחר כך, שאם הוא לא עובד את ה' בשלימות – בסוף הוא יעבוד את האויבים – המשך הפסוק.

ב.    אמונת ההתחדשות

היחס בין גן עדן העליון לתחתון

אחרי כל ההקדמה הזאת אפשר להמשיך לקרוא בפנים (בדף קא עמוד א בשורה השניה מלמעלה):

והנה כמו שהתענוג האלקי שבג"ע הוא נבדל בערך מכל מיני תענוג שבעולמות

כמו שהסברנו עכשיו, ההִבדלות מתבטאת בשני פנים: קודם כל לעומת החיות של העולמות, בגן עדן החיות מתגלית ממש, כמו במח, ואילו בעולמות היא מתגלית כמו באיברים. אך בנוסף לכך – וזה העיקר – בגן עדן מאירה מהות אור אחרת לגמרי, ללא הפסק הפרסא. אם כן, התענוג האלקי, אור החיים, שבגן עדן, נבדל בערך מכל מיני תענוג של העולמות.

כן בג"ע גופא אין ערך מבחי' תענוג האלקי שבגעה"ת לגבי תענוג האלקי שבגעה"ע

כאמור, בגן עדן יש ריבוי מדרגות כמו ריבוי מדרגות של נשמות. כתוב שלעתיד לבוא תהיה לכל צדיק וצדיק חופה בגן עדן, וכל אחד יהיה "נכוה מחופתו של חברו"[יז]. כלומר, החופה הגבוהה היא כל כך לאין-ערוך גבוהה מהחופה שלמטה ממנה – עד שהתחתון נכווה מחברו. החופות הללו הן מרובות עד אין סוף, ריבוי חופות לכל אחד ואחד, ואין-ערוך בין אחת לשניה. באמת מוסבר בחסידות[יח] שענין החופות שייך דוקא למדרגות הללו של גן עדן. מה שאין כן בתחיית המתים ממש ולעתיד לבא, יאיר אור שכולנו נהיה שווים על ידו. מה שכתוב בחז"ל שלכל צדיק וצדיק יש חופה וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו – הכוונה לגילוי הנשמות, הנשמה בעצמה; מה שאין כן כאשר האלקות תתגלה – אלקות היא "שוה ומשוה קטֹן וגדול"[יט]. האלוקות שתתגלה בסוף תהיה בהשוואה גמורה. מה שאין כן הנשמה מתגלה בריבוי מדרגות שכל מדרגה היא לאין-ערוך גבוהה מהשניה. זה מה שהוא כותב כאן, שכמו שגן עדן הוא בכלל מהות אחרת ביחס לעולמות, כך היחס בין גן עדן לגן עדן הוא אין-ערוך.

ולכן כאשר עולין הנשמות מגעה"ת לגעה"ע כמ"ש (ישעי' ס"ו) והיה מדי חודש [בחדשו] ו[מדי] שבת [בשבתו] יבוא כל בשר להשתחוות כו'

הפסוק הזה הוא פסוק בישעיה[כ] שמדבר לגבי בית המקדש העתיד, ש"מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר" אליו, כל נשמות העולם יבואו להשתחוות. מהו ענין ההשתחוויה? בטול. ברגע שמתבטלים – משיגים מדרגה אין-סוף גבוה יותר מהמדרגה הראשונה. וזה קורה כל פעם מחדש, "מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו", כשיש עת רצון. עת רצון נקרא "חדש" או "שבת".

מלחמת יון בישראל – מלחמה באמונת ההתחדשות

אנחנו עדיין במוצאי חנוכה, אם כן, אפשר לקשר זאת עם חנוכה ומה גם שכל המאמר כאן הוא על חנוכה. כתוב שהיוונים רצו לבטל שלש מצוות באופן מיוחד. אמנם בדרך כלל הם רצו לבטל את כל התורה – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" – אבל בדרך פרט כתוב שהם גזרו גזירה על שלש מצוות: שבת, חדש – ראש חדש, ומילה. כלומר, שלא ישמרו שבת; שלא יקיימו את מצות ראש חדש (אנחנו היום לא מכירים כל כך בחשיבות המצוה הזאת, תיכף נסביר את חשיבותה); ומילה – שלא ימולו את הילדים. ידועים כל הסיפורים שהיתה מסירות נפש ממש על מילה וכו', וכמו כן ידוע שהם מסרו את נפשם על קידוש השם על כל שלש המצוות הללו.

בחסידות[כא] מסבירים מהו המכנה המשותף של המצוות האלה שדוקא עליהן היוונים גזרו. המלחמה בין יון לישראל היתה מלחמה רוחנית. על פי פשט, עיקר הנקודה של המלחמה היה באמונת ההתחדשות. לפי חכמת יון יש זמן ויש קדמוּת, יש מחכמי יון שאומרים שאולי פעם העולם נברא, ויש שמכחישים גם את זה. אם כן, ודאי שעכשיו העולם מתקיים בבחינת עילה ועלול בלבד לפי חכמת יון, מה שהיה הוא מה שפועל ומכריח, העבר מכריח את ההוה ואין התחדשות חדשה בתוך ההוה שלא כלולה בעבר. כך לפי חכמת הטבע. מה שאין כן חכמת ישראל היא אחרת, ה' ברא טבע ועם זאת העל-טבעי פועל תמיד בתוך הטבע ועד כדי כך שעצם המציאות של כל העולמות מתלבש תמיד, בכל רגע, יש מאין – ה' מחדש את הבריאה יש מאין בכל רגע. אם כן, זאת הנקודה הפשוטה שעליה היתה המלחמה בין יון ובין ישראל, נקודת ההתחדשות התמידית.

ההתחדשות המתבטאת במצוות שבת, חדש ומילה

כתוב בספר יצירה שהעולם נברא בשלשה ממדים. קודם דברנו על שלשה ממדים של הקבלה והבעל שם טוב, אבל בספר יצירה מדובר על שלשה ממדים אחרים: עולם-שנה-נפש[כב] – מקום, זמן וחיות – גוף חי. 'נפש' בספר יצירה פירושה אדם חי. אם כן, בכל אחד מהם יש התחדשות. כתוב ששלש המצוות שהיוונים גזרו עליהן מבטאות יותר מכל שאר המצוות את ענין ההתחדשות התמידית שבשלשת ממדי המציאות.

שבת בפרט באה לגלות את התחדשות העולם, שה' ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי הוא נח. הפנימיות של השבת, המנוחה של ה', נקראת "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[כג], הכל חוזר לשרש. אחרי שהכל חוזר לשרש – הכל מתחדש מחדש. בעצם ההתחדשות לא מתרחשת רק במחזוריות של שבעה ימים, באמת היא מתרחשת בכל שניה, בכל הרף עין, רק שיש הרבה-הרבה מחזורים, כמו גלים שהם אחד בתוך השני. אלא שמחזור של שבעה ימים מתגלה הרבה יותר, לכן יש יום שלם של שבת, אך באמת בדקות ההתחדשות מתרחשת ללא הרף. כל העולם חוזר לאין בשבת, כל העולם מתחדש יש מאין, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[כד]. אם כן, למרות ששבת היא יום אחד בלבד ולכאורה היא שייכת לזמן, מוסבר בחסידות ששבת הינה סוד התחדשות העולם, משום שבאמת שבת היא תמידית, כמו שאומרים "היום יום ראשון בשבת... שני בשבת"[כה] וכך הלאה. שבת היא דבר תמידי, שבת היינו מה שהעולם בכל רגע חוזר לאין. אחר כך העולם מתחדש יש מאין, זוהי מצות שבת.

מצות ראש חֹדש: ראש חֹדש הוא ממש מלשון חָדש. "החדש הזה לכם ראש חדשים"[כו], קידוש החדש בא לגלות את התחדשות הזמן עצמו, מה שנקרא 'התחדשות השנה'. יש ממד של עולם, עולם הוא דבר שמתחדש בכל רגע, זה שבת; ויש גם את התחדשות הזמן עצמו. התחדשות הזמן עצמו נקרא 'חודש' – ראש חדש. ראש חדש הוא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בתור עם לפני יציאת מצרים. כיוון שמצות קידוש חדשים היא המצוה הראשונה, מובן שעיקר גדול ויסוד של כל התורה כולה הוא גילוי ההתחדשות בתוך הזמן, שהזמן עצמו נברא.

מילה היא גילוי ההתחדשות בנפש. זהו סוד המילה. גוי – אפילו שמל את עצמו – נקרא ערל, זאת אומרת מילה היא לא רק פעולה גשמית. גוי שמל את עצמו נשאר ערל ואילו יהודי, אפילו אם לא מל משום סכנה, נקרא מהול[כז]. הוא הדין לגבי אשה, כל יהודי ויהודיה נקראים מהולים, כי יש גילוי של התחדשות תמידית בנפש, חיות פנימית של הנפש. זוהי מצות ברית מילה, שישנה בכחות הנפש לא רק הרגשת אהבה, או יראה, או בינה, או כח אחר של הנפש, אלא ישנה גם הרגשת התחדשות לאין-ערוך. כמו שאמרנו קודם "ילכו מחיל אל חיל"[כח], הנשמות נקראות "מהלך", הילוך הנשמה פירושו תחושת התחדשות בכל רגע בכל מערכת כחות הנפש כולם. מצות מילה נקראת ההתחדשות של הנפש.

שלש המצוות הללו הן המצוות של ההתחדשות והפסוק הזה, בישעיהו, כולל אותן יחד: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות". "יבואו כל בשר להשתחות" היינו התחדשות הנפש; "חדש" היינו התחדשות הזמן; ו"שבת" היינו התחדשות העולם. הפסוק הזה מאד קשור לחנוכה כי הוא מורה על התגלות אמונת ישראל לעומת חכמת יון. עוד פעם, אמונת ישראל היא היחוד האמתי בין העל-טבעי – למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, למעלה מהנפש – לבין ההתחדשות בכל רגע כביכול של עולם-שנה-נפש בטבע, שהטבע איננו שׂורר.

אם כן, זה מה שהוא אומר כאן, שהפסוק "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות כו'" מרמז לעליית הנשמות מדרגה לדרגה בגן עדן, וכל דרגה היא באין-ערוך יותר גבוהה מהדרגה הקודמת.

ג.     עליית הנשמה בגן עדן

עליה באמצעות עמוד ועליה באמצעות דילוג

יש מושג בקבלה [כט] האומר שכאשר הנשמה עולה מגן עדן לגן עדן –

מוכרח [הדבר] להיות ע"י עמוד הממוצע ביניהם המייחדם ומחברם

אם יש שתי מדרגות שהיחס ביניהן הוא אין-ערוך – צריך להיות איזשהו ממוצע שמחבר אותן. קודם הסברנו שיש חילוק או הבדל אין-ערוך בין העולמות לבין גן עדן ולא אמרנו שיש איזה דבר שמחבר אותם, עכשיו אנו אומרים שיש הפרש וחילוק אין-ערוך בין דרגה לדרגה בגן עדן. אבל כאן זה אחרת, כאן יש עמודים שמחברים אותם. עוד פעם, לפעמים שאומרים שיחס בין שתי מהויות הוא אין-ערוך, אבל בעצם אין ממוצע שמחבר אותן בפירוש-להדיא; אבל יש לפעמים אומרים שאם שתי המדרגות הן מסוג אחד כללי – כמו כאן, סוג גן עדן – אפילו שיש אין-ערוך בין דרגה לדרגה, בכל זאת ישנה אפשרות לנשמות לעלות מדרגה לדרגה. לדבר שנמצא בעולמות אין עמוד שבאמצעותו יוכל לבוא לגן עדן, להיפך, כתוב בתורה שאחרי שה' גירש את אדם הראשון מגן עדן הוא שׂם שׁם "את הכרֻבים ואת להט החרב המתהפכת לשמֹר את דרך עץ החיים"[ל] שלא יכנס עוד פעם. זאת אומרת שישנו מן כח שמונע בעד הכניסה לגן עדן, שגורם למי שמחוץ לגן עדן שלא יוכל להכנס אליו.

מה שאין כן בגן עדן עצמו יש גם כן אין-סוף מדרגות אחת גבוהה מהשניה ואין-ערוך ביניהן, בדיוק כמו שאין-ערוך בין העולמות לבין גן עדן עצמו; ובכל זאת, השוני הוא שכאן יש את סוד העמוד, שהעמוד נקרא 'ממוצע מחבר'. הביטוי בקבלה הוא 'עמוד חלול'[לא], וכאשר הנשמה נכנסת בתחתית העמוד החלול שנמצא בדיוק באמצע גן עדן התחתון – כמו עץ החיים – העמוד הזה שואב את הנשמה למעלה, למדרגה גבוהה יותר, לגן עדן העליון. בשביל להכנס לתחתית העמוד צריך להפשיט את כל הבגדים של המדרגה הקודמת, את כל ההשגה (השגה נקראת 'לבוש'), את כל הלבושים של גן עדן התחתון. איך באמת הנשמה מפשיטה את הלבוש של גן עדן התחתון? על ידי גילוי אור מקיף מגן עדן העליון בעצמו.

כך הדבר גם בחיים: ברגע שנשמה מוכנה להתעלות מדרגה לדרגה, הסימן הראשון הוא שיש איזושהי הרגשת הפלאה, האדם מרגיש משהו שמרחף למעלה ממנו שהוא לא מסוגל לקלוט אותו בפנימיות. זו רק 'הרגשת הפלאה', זה הביטוי בחסידות. עד עכשיו הרגשתי שהכל בסדר, אני הולך בדרך הישרה, מתקדם כמו שצריך. אפילו שכל העולם שלי היה מוגדר היטב, פתאום אני מרגיש שבעצם כל העולם שלי הוא בכלל 'לא זה', יש משהו נפלא מכל זה. כל מה שהיה לי כל כך טוב, וברור ופשוט שהכל בסדר – הכל מתערער תוך כדי הרגשת הפלאה שיש משהו נפלא מכל זה. ככל שההרגשה הזאת מתגברת היא עצמה מפשיטה את ההשגה הראשונה, ההרגשה הזאת מפשיטה את הלבושים הראשונים. על ידי כך הנשמה מתקרבת לתחתית העמוד החלול שמחבר בין גן עדן התחתון לעליון, וברגע שהיא נכנסת לתחתית שלו היא נשאבת בדרך ממילא מלמטה למעלה למדרגה היותר גבוהה. זהו סוד העמוד שמחבר בין גן עדן לגן עדן.

עוד נקודה על מה שדברנו קודם לפני שנמשיך: אמרנו קודם שבלי העולמות וגן עדן בכלל אין עמוד שמחבר, ושרק בין גן עדן לגן עדן יש עמוד שמחבר; ולהיפך, בין העולמות לגן עדן יש את "להט החרב המתהפכת" שמונעת את הכניסה לגן עדן. בכל זאת, מה בכל זאת יכול להוות מעבר מהעולמות לגן עדן? אמרנו שגן עדן הוא בעצם קדושת עם ישראל, בתור עם קדוש ובתור נשמה קדושה. אם כן, אם בכל זאת נאמר שיש דבר שקודם השתייך לעולמות ואז דִלג וקפץ מממד העולמות לממד גן עדן, איך הוא נקרא? זה נקרא 'סוד הגיור', שיש לפעמים נשמה של גוי, שהיא דבר נברא, שלא שייכת לממד הנשמות – כמו מלאך, מלאכים הם בעולמות, לא בנשמות, בחיצוניות לא בפנימיות – ובכל זאת, אם ישנו דילוג ישנה גם אפשרות שפתאום הוא יכנס לגן עדן. זה נקרא גיור. אבל הכניסה הזאת לגן עדן איננה מתבצעת על ידי עמוד, אין דבר שמוכן לשאוב אותו, כי אם כח הדילוג הזה הוא כח עצמי. מאין בא לו הכח הזה? כמו שקודם אמרנו, הכח מגיע מהארה מהמדרגה העליונה בדרך אור מקיף. אכן, כך כתוב בקבלה, כל גר שעתיד להתגייר, כל החיים, מהרגע הראשון, הוא בכח להיות גר. הנשמה שהוא עתיד להשיג כאשר הוא יתגייר מאירה עליו תמיד בדרך אור מקיף. זאת אומרת, היא לא נמשכת בתוכו בפנימיות אלא מאירה עליו בדרך אור מקיף[לב]. כמו שאמרנו קודם, הדבר הזה נקרא 'הרגשת הפלאה'. אם כן, גם לו יש הרגשת הפלאה כל החיים, שכל העולם שלו, כל הדת שלו, כל הגדרת העולם שלו הם 'לא זה', עד שלאט-לאט האור המקיף הזה נותן לו את הכח – לא כח להכנס לעמוד, כי כאן אין עמוד, אלא כח עוד יותר גבוה – לדלג לגמרי, לקפוץ לגמרי.

בכל זאת, המשל לכך בקבלה[לג] נקרא 'נהר דינור', שבשביל לעבור מדרגה לדרגה הוא צריך לטבול בנהר דינור, נהר של אש. בזה הוא מפשיט את כל הבגדים הצואים מהמציאות הקודמת שלו על מנת להולד מחדש. כמו שכתוב ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[לד], גר הוא כמו תינוק שנולד מחדש, אם כן, צריך להפשיט לגמרי את המציאות הקודמת.

_{[קפיצה בהקלטה 44:23]}

העמוד – ממוצע המחבר שמים וארץ

בספר הבהיר – אחד מספרי הקבלה הראשונים – כתוב שיש לעמוד הזה שם. השם של העמוד הזה הוא 'כל'[לה]:

ועמוד הזה נקרא כל [מה הרמז בתורה לכך שהעמוד שמחבר בין גן עדן התחתון לעליון נקרא 'כל'?] וכמ"ש (דה"א כט) כי כל בשמים ובארץ [פסוק שאנו אומרים כל יום בתפילה: "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ"[לו], היינו ש"כל" הוא דבר ש"בשמים ובארץ"] ותרגומו [מה התרגום של הפסוק הזה?] דאחיד בשמי' וארעא [פירוש המלה 'אחיד' בארמית הוא 'אחוז' בעברית. אם כן, מה שכתוב "כי כל בשמים ובארץ" פירושו שה'כל' אחוז בשמים ובארץ, כלומר שה'כל' נאחז למעלה ולמטה יחד. אם כן, 'כל' הוא איזה מן כח שמאחד ומחבר את השמים והארץ] כי כמו שיש בעולמות שמים וארץ עד רום המעלות [כמו שבעולמות יש מושג של שמים וארץ. שמים וארץ הם לא רק שמים וארץ שלנו, בעולם הגשמי, אלא בכל עולמות הנבראים ובכל מדרגה ומדרגה ישנם שמים וארץ] (שהוא בבחי' מקיפי' פנימיים

שמים היינו אור מקיף. כמו שהסברנו קודם, לכל מדרגה יש הרגשת אור מקיף שלא נכנס בפנימיות עדיין ויש הרגשת אור פנימי שכן נכנס בפנימיות. אור מקיף נקרא 'שמים' ואור פנימי נקרא 'ארץ'. 'ארץ' היא קיצור שנקרא נוטריקון של הפסוק "אור זרוע לצדיק"[לז], האור שמאיר בפנימיות הצדיק. מה שאין כן, 'שמים' הם מלשון "אם אסק שמים שם אתה"[לח], שמים היינו הרגשה שכמה שאני לא עולה – ה' הוא עדיין אין-סוף למעלה ממני. "שָם" הוא לשון ריחוק ו"שמים" הם לשון רבים – הרבה 'שם', שם ועוד שם. כמה שלא תגיע ל'שם' הוא עדיין נותר 'שם'. מה שאין כן ארץ היא מלשון "אור זרוע לצדיק", אור פנימי שזרוע בתוך הנשמה שנקראת צדיק.

שבבחי' החיות דהשתל' [העולמות, גם בה יש מקיפים פנימיים. לא מדברים כאן על גן עדן אלא על העולמות, וגם בחיות של כל מדרגה בהשתלשלות העולמות יש מקיפים פנימיים] ומבחי' פנימי' שבעליון שנק' ארץ שבו נעשה בחי' מקיף לתחתון והוא אצלו בחי' שמים כו') [ההשתלשלות היא שמהמדרגה התחתונה-הפנימית של העליון נעשית מדרגה עליונה שהיא המקיף של התחתון. מהארץ העליונה נעשים שמים לגבי התחתון. אם כן, יש אין-סוף השתלשלות של שמים וארץ, שהארץ עצמה הופכת להיות שמים בעולם יותר נמוך].

[כמו שכך היא המציאות בעולמות עצמם, שיש אין-סוף או הרבה מדרגות של שמים וארץ] כן באור וחיות הפנימי הנמשך בג"ע [שהם ממד אחר לגמרי, כמו נשמות לגבי עולמות, כמו שהסברנו] יש ג"כ בחי' שמים וארץ [מה פירוש 'שמים וארץ'?] שהוא בחי' גן עדן העליון והתחתון [כלומר שבכל מדרגה יש עליון ותחתון] והעמוד הוא הממוצע המחברם ולכן נק' כל [על זה כתוב "כי כל בשמים ובארץ". העמוד ששמו 'כל' הוא המחבר, האחוז והנאחז בשמים ובארץ יחד. מה הקשר בין 'כל' לעמוּד? כי הוא כולל, כל מלשון כולל. כדי להיות ממוצע בין שני דברים בכלל, ובפרט כאשר שני הדברים הם הפכיים זה מזה, כמו שהסברנו הרבה פעמים, צריך לכלול בעצמו את שניהם] כי כל ממוצע יש בו כללות השפע שבעליון [כל דבר שהוא ממוצע צריך לכלול, לקבל ולרכז את כללות השפע של המדרגה העליונה] וגם הוא כולל כל מה שבתחתון בבחי' ראש ומקור אליו ולכן ביכולתו לייחדם ולחברם

העליון צריך להיות ראש, או מה שנקרא 'היולי', לגבי כל מה שלמטה ממנו. לגבי כל מה שלמעלה ממנו הוא צריך להיות כולל במובן של מרכז ומקבל, אך לגבי המדרגה התחתונה הוא צריך להיות כולל במובן של מקור. שוב, במושג 'כולל' יש שני מינים: יש דבר שכולל מלמטה ויש דבר שכולל מלמעלה. כולל מלמעלה פירושו שמרכז את כל השפע העליון. כמו אחד שעורך ספר, לא הוא כתב את הספר, הוא רק עורך אותו, זאת אומרת שהוא מרכז ומקבל מכל השפע העליון. זה כולל אחד, ויש כולל שני שהוא התחושה הפנימית אצל הסופר של הספר ביחס לכל מה שיכתוב. לגבי כל מה שעתיד להתגלות, החוש הראשי, המקורי, כולל את כל מה שעתיד להגלות, כמו החוש הפנימי של הסופר עצמו ששופע ממנו כל הספר. אם כן יש שני מיני כוללים, ישנו הכולל את כל מה שלמעלה, ומהמדרגה הזאת גופא נעשית פנימיות הכולל את כל מה שלמטה.

בהתאם לשתי המדרגות הללו יש שני מושגים בקבלה – 'עתיק' ו'אריך'. הכולל של כל מה שלמעלה נעשה 'עתיק' של העולם התחתון ואילו הכולל של כל מה שמלמעלה, המקור, מקור בגימטריא רצון, 'אריך אנפין', הוא כמו הרצון והחוש הפנימי של הסופר לגבי כל הספר – העולם התחתון. לכן המשל שהסברנו הוא משל חשוב ומדויק בחסידות וקבלה, כי כתוב שאחד הפירושים לעתיק הוא ש'עתיק' מלשון העתקה, להעתיק[לט]. קודם אמרנו שיש מי שעורך את הספר, אבל יש גם מעתיק של הספר, והכח הכולל שיש בעולם הוא כח ההעתקה. אם כן, פנימיות הכתר היא הכח להעתיק את הספר העליון, וחיצוניות הכתר היא הכח לכתוב ספר חדש. זהו החוש, או הרצון והמקור לגבי כל מה שעתיד להתגלות. כל זה פירוש לכך שממוצע צריך לחבר וממילא לכלול בעצמו את שני העולמות ואת שתי המדרגות שהוא מחבר.

כן הוא העמוד הזה [העמוד שקוראים לו 'כל' המחבר בין גן עדן] יש בו כללות השפע דשמים [זאת אומרת שהמדרגה העליונה נקראת שמים וה"כל" הוא בשמים ובארץ יחד. מה זאת אומרת? שיש לו את כללות השפע בשמים] שהוא בחי' גן עדן העליון וגם הוא כולל בתוכו כל מה שבג"ע התחתון [בבחינת מקור וראש. זה באמת כתוב כבר לפני כן] לכן ע"י יוכל להתחבר ולהתייחד גן עדן התחתון בבחי' גן עדן העליון ולכן עליות הנשמות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון הוא ע"י [העמוד שנקרא 'כל'] כנ"ל.

מדוע העמוד נקרא 'כל'?

זהו סוד המלה 'כל'. עכשיו נדבר על כך קצת יותר בפרטיות – מה שהוא לא מסביר כאן – למה דוקא שתי האותיות כ-ל מבטאות את הרעיון הזה, הסוד הזה, של העמוד, הממוצע המחבר. כאן הוא הסביר את הפשט ש'כל' מלשון 'כולל', רק שהוא הסביר שיש שני מיני כולל: יש כולל שמרכז בתוכו את כל מה שלמעלה, ויש שכולל את כל מה שלמטה בתור מקור. אז כנראה שכיוון שהמלה 'כל' מורה על דבר שכולל את העליון והתחתון, גן עדן העליון והתחתון יחד – הדבר צריך להיות נרמז במלה 'כל' עצמה.

באמת כתוב בקבלה שהמיוחד בצמד האותיות כ-ל הוא, ש-כ היא סוף החצי הראשון של האלף בית, ו-ל היא ראש ומקור חצי השני שלהן – מ-ל עד ת. האלף בית מתחלקות לשני חצאים שווים – יא-יא, מ-א עד כ ומ-ל עד ת. אמרנו ש'כל' הוא שמחבר את העליון והתחתון, ואם שתי האותיות האלו מחברות את העליון והתחתון באמצע, הן הממוצע המחבר, צריך לומר ששתי התכונות הללו הן גם תכונות האות כ בפני עצמה והאות ל בפני עצמה – שתי בחינות של 'כולל'. היכולת לכלול את כל השפע של העליון, הקבלה שלו, היא באות כ. באמת הפירוש הפשוט של כף, כמלה, הוא מלשון בית קיבול, כמו כף היד. כף גם שייכת לשמים, איפה רואים זאת? "כפים" הם עננים שבשמים. יש כמה פסוקים בתנ"ך[מ] האומרים ש"כפים" הם העננים שבשמים, כמו "על כפים חקֹתיך"[מא], והכוונה לעננים בשמים. כלומר הכף בשמים, שהכף היא הכח שכולל את כל השפע שבשמים. אחר כך הוא נעתק, בסוד עתיק שאמרנו קודם, להיות פנימיות הכתר של התחתון. לגבי האות ל כתוב באמת שהיא מקור וראש, אפילו בציור ה-ל ניכר שהיא מקור כל דבר שנמשך מלמעלה למטה. לכן, מה פירוש האות ל בלשון הקדש? 'לְ...'.

יש את ספר הלשון של האבן עזרא, בו הוא מסביר שהמשמעות של האות קשורה לשמוש שלה בלשון הקדש. זה דבר פשוט. האות כ היא אות דמיון, כ הדמיון. דמיון בקבלה היינו המלכות שגם מקבלת את כל מה שלמעלה, ועל ידי כך היא מדמה ומעתיקה הכל למטה. אם כן, סוד ה-כ נקרא 'סוד הדמיון', הדמות. המלכות של העליון שנעשית עתיק, המעתיק את העליון לתחתון, נקראת כ הדמיון, כֹּה – "כה אמר ה'"[מב], והיינו המלכות בקבלה. כלומר, המלכות מקבלת את כל מה שיש בשמים. לעומת זאת, מה פירוש 'למד' בלשון הקדש? היא מורה על כיוון, אֶל, לְ... אם כן, ל היא הכח שמוביל ומכוון אל כל דבר שעתיד להתפתח. כל מה שעתיד להתפתח נקרא 'עולם תחתון', חדש. הראש והמקור של העולם התחתון הוא האות ל. אם כן, זהו פירוש שתי האותיות כ-ל.

"מרב כל" – ריבוי הממוצעים המחברים

נמשיך:

והנה מבואר למעלה שיש ריבוי רבבות מדריגות בג"ע ולכן מוכרח להיות ממוצעים בין כל מדריגה ומדריגה

[על פי הקבלה, שאומרת שיש רק שתי מדרגות בגן עדן – עליון ותחתון, יש עמוד אחד שמחבר אותן. עכשיו, לאחר שהסברנו שיש ריבוי מדרגות בגן עדן, יוצא שיש גם ריבוי מחברים, שהרי בין כל שתי מדרגות צריך להיות הממוצע המחבר הנ"ל שנקרא 'כל'. אם כן, יש ריבוי מדרגות של 'כל'] המייחד ומחבר מדריגה התחתונה במדריגה העליונה וזהו ענין מרב כל שהוא ענין ריבוי הממוצעים המייחדים ומחברים כו'.

כל זה היה הסבר הביטוי "מרב כל", ש'כל' היינו הכח לחבר את שתי המדרגות של גן עדן, ויש ריבוי ממצעים כאלה. קודם הוסבר שפירושו הפשוט של "מרב כל" הינו ריבוי המדרגות של גן עדן, כעת הוא מפרש יותר טוב, יותר מדוייק, ש"רֹב", ריבוי המדרגות של גן עדן, הינו ריבוי העמודים שמחברים ומעלים מהמדרגה התחתונה לעליונה. למה חשוב לדעת את זה? כי אחרת לא היינו יודעים שהמרחק בין המדרגות הוא אין-סופי, אין-ערוך. עכשיו, שצריך כח שנקרא 'כל' בשביל לחבר, מודגש ומובהר לנו יותר שכל מדרגה היא באין-ערוך למעלה מהשניה. אם כן, ההסבר הזה מעמיק לנו מאד כמה גדול עד אין-סוף הענג שיש בגן עדן, כי צריך להיות "מרב כל", צריכים להיות אין-סוף כחות שנקראים 'כל' על מנת לעלות ולחבר בין גן עדן לגן עדן. אם כן, יוצא שיש באמת אין-שיעור של ענג אלקי שמאיר בגן עדן. בכל זאת, השמחה של מצוה צריכה לעלות על כל זה.

ד.    הקב"ה מקיים מצוות

קיום המצוות – המשכת תוספת גילוי אור

והנה כל בחי' ריבוי התענוגים הנמשכים בגן עדן העליון והתחתון הכל נמשך ע"י עשיית המצות

עכשיו הוא אומר רעיון נוסף שיהיה חשוב לנו כדי להסביר את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". עד כאן חשבנו שגן עדן היינו הגילוי של הנשמה מצד עצמה, ממוצע בין העולמות לגן עדן כו', ואילו המצוה היא האלקות עצמה כביכול, גילוי האור האלקי ממש. אך עם זאת, אמרנו שכיוון שכל המושג גן עדן הוא ממוצע בין עולמות לבין אלקות, לכן גם בו יש שתי מדרגות: יש מה שגן עדן הוא כמו המח לגבי גוף העולמות; ויש מה שגן עדן מקבל את אור האצילות שלא דרך הפרסא המפסיקה. התכונה העליונה היא שייכות גן עדן לאצילות, לאלקות, מה שהנשמות, הצדיקים, נהנים מזיו השכינה כמו שהיא למעלה באצילות. ההמשכה מאצילות לתוך גן עדן – ההמשכה מאלקות לנשמות, החלק הפנימי של גן עדן – נעשית גם כן על ידי מצוות. ההארה בגן עדן היא על ידי קיום המצוות. מה שגן עדן הוא בחינת המח של העולמות – בשביל זה לא צריך לקיים מצוות, זו הנשמה בפני עצמה. אבל אם רוצים להמשיך תוספת גילוי אור, שזוהי מהות אחרת לגמרי כמו שהסברנו קודם – מה שיורד לגן עדן מאצילות שלא דרך הפרסא – זה נעשה על ידי קיום מצוות, אך לא זוהי שמחת המצוה.

עכשיו הוא מתחיל לדבר על מצוות, אבל לא על עצם תכלית הכוונה שלו – להגיע לשמחה של מצוה, אלא שמכיוון שגן עדן הוא ממוצע – הפנימיות של גן עדן נעשית גם כן על ידי המצוות, על ידי אלקות. הפנימיות של גן עדן – המשכת תוספת אור, "מרובה על העיקר"[מג], זה הביטוי. כלומר, מה שנמשך הוא הרבה יותר ממה שהיה בתחילה, וזה נעשה גם כן על ידי מצוות. לכן, על פי פשט, מהו גן עדן? המקום שמקבלים שכר עבור המצוות. השכר הזה, שהוא גילוי אור, הוא הארה בעלמא, לא עצם המצוה. עצם המצוה וגילויה מתבטאים דוקא כאן, למטה. לכן השמחה במצוה למטה היא אין-סוף יותר מהשכר שמקבלים בגן עדן. ובכל זאת, שכר המצוה בגן עדן הוא המשכת ההארה שהוסברה קודם, שיורדת מאצילות לתוך גן עדן שלא דרך הפרסא, כביכול דרך החלונות.

הגורם לקב"ה לקיים מצוות

על כך הוא מתחיל לדבר כעת:

שע"י עשיית המצות שהאדם עושה מלמטה הוא גורם בחי' מעשה המצות למעלה [כעת הוא אומר מושג חדש. כאשר אדם מקיים מצוה למטה כתוב "הוי' צלך על יד ימינך"[מד]. מפרשים בחסידות[מה], שמה שהאדם עושה – כך כביכול הקב"ה עושה. אם כן, כשאדם מקיים מצוה למטה הוא כביכול גורם שה' עצמו מקיים את המצוה למעלה. מהי המשמעות של הדבר הזה?] שהקב"ה יעשה אותם כמו כשמניח תפילין הוא גורם למעלה להיות הקב"ה מניח תפילין וכן ע"י עטיפת הטלית הוא גורם להיות הקב"ה מתעטף בטלית וכן כל המצות. [עכשיו מסביר רבי הלל מה הכוונה:] (אך ביאור ענין עשיית המצות למעלה מהו כללות ענינו הוא המשכת המשכות תוספת אורות בכלים דאצי'

עד כאן ידענו רק שיש אצילות שהיא אלקות; יש מה שמאירה אלקות בגן עדן – שאלו הנשמות; ויש את ההעלם של האור שמחיה את העולמות שנקרא 'עולמות'. שלש מדרגות של גילוי אור אלקי. רק שאמרנו שבגן עדן יש שתי מדרגות, ואפילו על המדרגה הפנימית אמרנו שהיא הארה שיורדת מתוך האצילות לגן עדן. לא דברנו עד עכשיו על משהו שקורה בעולם האצילות עצמו, עכשיו הוא אומר שבשביל שהאור ירד מאצילות לתוך גן עדן צריך להוסיף אור גם באצילות, צריך להוסיף במדרגת האלקות. איך מוסיפים אור באצילות? על ידי מצוות, היינו מה שה' מקיים את המצוה. כאמור, יש סוד שכאשר האדם למטה מקיים את המצוה – כך ה' מקיים למעלה. מהו משמעות הדבר הזה? שקיום ה' את המצוה למעלה היינו תוספת אור באצילות, ועל ידי כך נמשכת הארה מהאור גם למטה, בגן עדן, של העולמות התחתונים.

תוספת אור תתכן באלקות ולא בעצמות

במאמר כאן הוא הביא שתי דוגמאות לקיום מצוות: הנחת תפילין ועטיפה בטלית. כעת הוא יסביר את הדוגמאות. אך קודם כל צריך לדעת שכשכתוב ש"הקדוש ברוך הוא מניח תפילין", ב'הקדוש ברוך הוא' אין הכוונה לעצמותו יתברך, אין הכוונה לה' בעצמו. בקבלה[מו] 'הקדוש ברוך הוא' קאי על זעיר אנפין שנקרא 'אדם העליון', הספירות, שאמנם יש בהן אלקות, אבל הן לא אלו-ה. הסברנו זאת הרבה פעמים[מז], אבל כאן צריך להסביר זאת שוב. כל דבר שבטל במציאות נמצא במצב מתוקן בתכלית, שאין שום הרגשת יש. הכלים שבעולם האצילות שנקראים 'אלקות', לא 'אלו-ה' – אין זה ה' עצמו. לכן יכול להיות שזו תוספת, לא ה' עצמו. דבר אלקי הינו דבר שאין לא שום מהות, לא מהות של עולם ולא מהות של נשמה, הוא בטל בתכלית לאור האלקי. דבר שבטל בתכלית לאור האלקי הוא אפילו לא נשמה. זאת אומרת, הוא לא מרגיש שום דבר, כי הוא לא נשמה, לא גוף – זו אלקות. אלקות היא עולם האצילות שלמעלה. אין זה אלו-ה, אלא רק מה שהאלו-ה מתייחד ומאיר בעולם האצילות ואצילות בטלה.

למרות ש"איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון"[מח], זאת אומרת ש"איהו" – האלו-ה, אור ה' ממש – והאורות והכלים של עולם האצילות כולם מתייחדים, אף על פי כן תמיד תתכן תוספת אור. מצד ה' עצמו לא שייכת תוספת, "אני הוי' לא שניתי"[מט], לגבי ה' עצמו אין שינוי, אבל לגבי עולם האצילות שהוא אלקות שייכת תוספת אור. קודם זו היתה אלקות וגם עכשיו זו אלקות, מה ההבדל? שכל עוד יש תוספת אור באצילות – נוצרת תגבורת כח באצילות עצמה להמשיך את הגילוי למטה בעולמות התחתונים. המשמעות של תוספת הגילוי באצילות הינה תגבורת של כח בעולם האלקי הזה להיות משפיע ולא רק מקבל, להשפיע את הגילוי שלו גם למטה. תוספת האור באצילות נעשית על ידי קיום מצוות. זהו שכתוב פה שכאשר אנחנו מקיימים למטה את המצוה – כך גם הקב"ה מקיים.

הכוונה בקיום מצות תפילין

אם כן, עוד פעם, פירוש 'הקדוש ברוך הוא' הוא לא אלו-ה ממש, עצמותו יתברך, אלא פירושו זעיר אנפין בעולם האצילות. זעיר אנפין היינו המדות, הרגש הלב – חסד, אהבה יראה וכו' – וזעיר אנפין בעולם האצילות הינו בטל לגמרי לאור האלקי. אם כן, מה פירוש שזעיר אנפין, הקב"ה, מניח תפילין?

כמו הנחת תפילין למעלה הוא המשכות המוחין דאו"א עליאין בבחי' ז"א וזהו ענין הקב"ה שהוא בחי' ז"א [זעיר אנפין, המדות בעולם האצילות] מניח תפילין [אם כן, פירוש "ז"א מניח תפילין" הוא שזעיר אנפין ממשיך בתוך עצמו תוספת גילוי המוחין – אבא ואמא – של עולם האצילות. מהי עטיפת הטלית?] ועטיפת הטלית הוא המשכות מקיף העליון [טלית נקראת 'לובן העליון', הכתר. כשהוא מתעטף בטלית הוא ממשיך את המקיף העליון אליו] מלבנונית הפשוטה [זהו סוד הטלית] שבכתר שלמעלה מן החכמה הנק' אריך לז"א.

ההמשכה היא מהכתר אל תוך ז"א. ז"א הוא תמיד המקיים, כמו שלמטה יש אדם שמקיים – על ידי כך למעלה יש גם כן אדם עליון שמקיים. האדם העליון שמקיים היינו ז"א שבעולם האצילות. קיום המצוה על ידי האדם העליון ממשיכה אור, וכל מצוה היא המשכה אחרת: אם זו מצות תפלין, נמשכים מוחין מאבא ואמא אל תוך ז"א; אם זו מצות טלית נמשכת לבנונית פשוטה מהכתר, אריך שלמעלה מחכמה, אל תוך ז"א. כל מצוה לפי עניינה.

כמובן, ממה שקורה למעלה יכולים אנו ללמוד מה צריך לקרות למטה. לדוגמא, כתוב על פי פשט שעל ידי התפלין צריכה להיות התקשרות של מוחין. מה פירוש מוחין? תחושה חזקה למציאות ה' בעולם. חכמה-בינה-דעת הן 'תחושות', תחושות חזקות. תחושת ראיה פנימית, שמיעה פנימית והרגשה פנימית. זהו פירוש המשכת מוחין. אם כן, הנחת תפלין היינו המשכת מוחין, המשכת מוחין פירושה חיזוק תחושות הנפש להמחיש את האלקות כל היום כולו. גם למטה הדבר הוא כך.

הכוונה בקיום מצות טלית

מהי המשכת 'לבנונית פשוטה'? המשכת מדרגות הכתר – אמונה פשוטה, ענג פנימי ובטול הרצון לרצון ה'. בתניא כתוב[נ] על מצות טלית שהיא כמו הפסוק "שום תשים עליך מלך"[נא]. זאת אומרת, שכשמתעטפים בטלית צריך לחשוב על הפסוק "שום תשים עליך מלך". אדם צריך לשים את הרצון העליון, הכתר, מעליו – להתעטף ברצון העליון. הלבנונית, הלובן שבו, הוא הענג שיש ברצון; ויותר למעלה מזה שורה על הטלית האמונה הפשוטה. כשלומדים בקבלה מה קורה על ידי כל מצוה אין זה רק בשביל להבין מה קורה בעולמות העליונים, אלא גם בשביל להבין מה קורה למטה. רק שכמו שהדבר קורה למטה – כך קורה אותו דבר למעלה. אני רק פרט, אבל ה' הוא כמו הצל שלי ואני כמו הצל שלו. ה' ברא את העולם באופן שהכל תלוי במעשה התחתונים, הענין מתחיל ממני, ועל ידי כך הוא עושה גם כן אותו דבר למעלה. הוא עושה למעלה תוספת שעל ידה האור יתגבר ויתחזק בשביל להאיר למטה. איפה הוא מאיר? קודם כל בגן עדן – זיו השכינה שמאיר לנשמות הצדיקים שיושבים בגן עדן.

מצות עשה – יצירת כלי; מצות לא-תעשה – שמירת הכלי מפגם

[מה פועלות מצוות לא-תעשה?] תיכף נסביר מה לגבי מצוות לא תעשה, זה תלוי בדבר השני שנעשה על ידי המצוות שהוא כותב כעת. יש פעולה נוספת של המצוות חוץ מהמשכת האורות:

וכן עוד נעשה ע"י המצות למעלה תיקון הכלים די"ס דז"א והיינו שיתרחבו לקבל תוספת האור הנמשך על ידם)

מה הכוונה? אמרנו קודם שכלי האצילות הינם אלקות כי הם בטלים בתכלית. אבל בכל זאת ישנם מושגים של הרחבת הכלי וצמצום הכלי. אין אלה מושגים גשמיים חס ושלום של קטן וגדול, אך בכל זאת, גם באלקות ישנה קטנות שפירושה יכולת פחותה להכיל אור, ויש גדלות שפירושה יכולת יתירה להכיל אור. כלי הוא גם מלשון יכולת. המשכת האורות היא כמו באדם. אם יש תינוק, ילד קטן, כמה שרוצים להשפיע לו מוחין – אי אפשר, בגלל שהמח לא מוכן עדיין, הכלים לא מוכנים עדיין לקבלת האור. אם כן, לפני שממשיכים את האורות צריך להגדיל את הכלים, שהכלים יוכלו לקבל את האורות, אחרת הכלים לא יוכלו לסבול ולקבל את האורות יותר. זאת אומרת שכל מצוה מעשית מרחיבה את הכלי שיוכל לקבל את תוספת האור. זה שייך גם כן בעולם האצילות.

ממילא נבין מכך תשובה לשאלה ששאלת מה פועלות מצוות לא-תעשה. מצוות לא-תעשה עושות שהכלי יהיה שלם ולא חלול, שהרי אם יש עבירה, מצות לא-תעשה, נפגם הכלי וממילא האור לא נמשך. האור נמשך רק אם הכלי שלם. שלימות הכלי תלויה במצוות לא תעשה. הרחבת הכלי נעשית על ידי מצות עשה וגם המשכת האור נעשית על ידי מצות עשה. כדי שהכלי יהיה תקין תמיד, שלם ומושלם, הדבר תלוי במצוות לא-תעשה. אותו דבר לגבי המצוות שלנו – גם במצוות שלנו, למטה, יש את כל הפעולות הללו.

למה הוא התחיל עם המשכת האור? כי זו התכלית. התכלית היא המשכת אור, אבל אי אפשר להמשיך אור אם לא מרחיבים את הכלים על מנת לקבל את האור. כמובן, צריך לשמור את הכלים שיהיו שלמים ונקיים, שלא יהיה כתם, פגם או שבר בכלי, וזה נעשה על ידי מצוות לא תעשה. מצוות עשה פועלות קודם כל את הרחבת הכלים וממילא אפשור המשכת אור חדש מלמעלה אל תוכם. את כל הדברים שעושים על ידי מצוה למטה – כך עושים למעלה, וכאשר יש תוספת אור למעלה, באצילות, מה שנקרא שהקב"ה מקיים את המצוה – אז האור יורד גם למטה לגן עדן.