סוד הנרות

בע"ה

ט"ו כסלו תשמ"ג – שיעור נשים

פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה פרק א (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    נר נשמה ונר מצוה

הנס העיקרי של חנוכה

מאמר חדש על חנוכה. יש כאן שלשה מאמרים על חנוכה, את המאמר הראשון הקשה למדנו כאן. כאן המאמר מתחיל בדף ק:

מאי חנוכה כו' [חז"ל שואלים בגמרא במסכת שבת[ב] מהו הנס לשמו אנחנו עושים זכר של הדלקת נרות שמונה ימים בחנוכה. כתוב שם שהיוונים נכנסו להיכל, פרצו את החומות וכו', וכשנכנסו כתוב:] וטמאו כל השמנים [אחר כשהתגברנו, כשהמכבים-החשמונאים התגברו נגד היוונים, חפשו בכל המקדש שמן זית זך טהור להדליק בו את המנורה] ולא מצאו רק פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג ולא הי' להדליק בו רק יום א' ונעשה נס והדליקו ממנו שמנה ימים ולזה קבעו הנס בנרות. [בגלל הנס הזה קבעו שכל שנה אנחנו חוגגים את חנוכה ומדליקים נרות שמונה ימים. עד כאן הציטוט מחז"ל.] ולכאו' קשה למה לא עשו סימן לעיקר הנס שהוא נצחון המלחמה ועשו סימן לנס שנעשה בנרות המנורה שזהו אינו עיקר הנס כמובן.

ב"כמובן" הכוונה להשקפה ראשונה. בהשקפה ראשונה נס המנורה הוא לא העיקר. הרי עיקר הנס הוא שהתגברנו בנס מעטים נגד רבים וכו', כמו שאנו מזכירים באמת בברכת ההודאה[ג]. עיקר הנס הוא הניצחון נגד היוונים, למה חכמים לא קבעו את המצוה שלהם – אחת מ-ז מצוות דרבנן, מצות חנוכה – זכר לנצחון?

מצות חנוכה – שלימות כתר המצוות

יש משהו מיוחד במצות חנוכה שהיא המצוה שמשלימה את הכתר של המושג "כתר מצוות" שישנן בתורה – תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן. לפי הסדר, המצוה האחרונה שנתנה על ידי רבנן היא מצות חנוכה. תריג ועוד ז שוה כתר. כתר המצוות מרומזות בעשרת הדברות שיש בהם כתר אותיות. בעשרת הדברות יש בדיוק 620 אותיות כנגד תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן. שתי המלים האחרונות של עשרת הדברות הן "אשר לרעך"[ד], בשתי המלים האלה יש 7 אותיות, שהן כנגד ז מצוות דרבנן. לפי סדר תולדות הימים, מתי נתקנו המצוות האלה – המצוה של חנוכה נתקנה אחרונה. זאת אומרת, מצות חנוכה היא המצוה שמשלימה את הכתר של המלך כביכול – כתר מצוות. בכתר יש הרבה אבנים יקרות ואם יש פגם אחד בכתר – אבן אחת חסרה מהכתר – כל הכתר פגום. ברגע שהכתר שלם – כל הכתר מאיר אור גדול מאד. האור הזה מאיר דווקא בשלימות הכתר. השלימות, המצוה האחרונה שמשלימה את הכתר – ולכן היא נלמדה גם כן מהאות האחרונה של עשרת דברות שהיא ך סופית, כ פשוטה, שעל פי קבלה ה-ך הפשוטה הזאת מרמזת לכתר עליון – היא מצות חנוכה.

מה נשתנה חנוכה מפורים?

לכל מצוה שחז"ל מתקנים צריך להיות מעשה. כל המצוות הן מצוות מעשיות והמעשה, כמובן, קשור גם לענין, למצוה. אם כן, למה עשו כאן את הזכר בנרות דווקא, שהוא לכאורה מזכיר – אמנם נס, אבל נס טפל. על פי פשט, בהשקפה ראשונה, הנס העקרי הוא נס הנצחון, שנצחנו את המלחמה. למה לא עושים שום זכר לנס הזה? בפורים למשל כן מזכירים את כל תהליך הנס על ידי שקוראים את המגילה. במגילה קוראים את כל הנס מההתחלה ועד הסוף, מה שאין בחנוכה על פי חז"ל לא חייבים בכלל להזכיר בצורה מעשית שום דבר שקשור לנס הנצחון, למעט על-הנסים, בהודאה, שאומרים בדרך קצרה את הנס, אבל גם הנוסח הזה מסיים בהדלקת הנרות. על כל פנים, בתור מצוה מעשית, החלק המעשי – קריאת המגילה בפורים, חוץ מכך שהיא קריאה היא גם כן משהו מעשי, יש המון הלכות שקשורות לכתיבת המגילה ובכלל כל המגילה היא ספר בתנ"ך, מה שאין כן לחנוכה אין ספר. יש את מגילת החשמונאים שמכילה דברים חיצוניים ויש את מגילת אנטיוכוס שמודפסת בכמה סידורים גדולים, אבל אין שום חיוב לקרוא אותן. אם כן, למה חג חנוכה הוא אחרת מפורים, שאת עיקר הזכר לנס קבעו רק על נס הנרות ולא על נס הנצחון? הרי לכאורה נס הנצחון הוא העיקר ונס הנרות הוא הטפל! (הגם שהוא נס, כמובן).

נצחון אור פנימיות התורה

אם כן, מה צריכים לומר? שבפנימיות הדברים נס הנרות עצמו מהווה את פנימיות נס הנצחון. זה כבר התירוץ שצריך להבין אותו מיד. אם אנחנו מתייחסים לשני הנסים האלה כאל שני נסים נפרדים – באמת יש קושיה למה עושים זכר רק לנס הנרות ולא לנס הנצחון. לכן אנחנו חייבים לומר שהתשובה היא שנס הנרות הוא פנימיות נס הנצחון עצמו. לכן, על ידי שמדליקים את הנרות – ממילא מתפרסם את הנס, כמו שהדלקת הנר נקראת בלשון חז"ל "פרסומי ניסא"[ה]. איך הנר מפרסם את הנס? קריאת מגילה היא פרסום הנס, כמו שבפורים פרסום הנס הוא בקריאת המגילה, אבל בחנוכה "פרסומי ניסא" הוא בנר. איך הנר מפרסם את הנצחון? [רואים אותו.] רואים, אבל איך הוא מפרסם את הנס? בשביל זה צריך ללמוד ולהתבונן התבוננות מאד עמוקה איך יש בעצם הנר פרסום כללות הנס של התגברות קדושת עם ישראל על טומאת היוונים, כמו שכתוב "להשכיחם תורתך"[ו] – להשכיחנו את התורה.

בנר יש את האור שמזכיר לנו את התגברות האור הפנימי של נשמת ישראל – "נר הוי' נשמת אדם"[ז] כמו שנלמד תיכף – על החושך של הקליפות, חשכת יון שרוצה להשכיח את אור התורה. לכן כתוב ש-שכח אותיות חשך, להשכיח היינו להחשיך את "האור כי טוב"[ח]. כל ההתגברות שלנו נגד היוונים נעשית על ידי הארת "האור כי טוב" של פנימיות התורה כמו שנסביר בהמשך. זאת אומרת, חייבים לומר שהנס של הנר הוא לא נס אחר, הוא לא תוספת על נס הנצחון, אלא הוא גילוי פנימיות נס הנצחון עצמו. לכן כל הזכר שעושים לנס הנצחון נעשה על ידי הדלקת הנרות.

נר נשמה ונר מצוה

ולהבין זה ילה"ק ענין (משלי כ') נר הוי' נשמת אדם וענין נר מצוה

יש בתנ"ך שני מושגים רוחניים של נר: הנר הוא סימן רוחני לנשמה – "נר הוי' נשמת אדם" – והנר הוא גם סימן לכל מצוה, כל מצוה בתורה נקראת "נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר"[ט]. אם כן, יש שני מושגים רוחניים של נר. וכמובן, בנוסף למצות נר חנוכה יש עוד מצוה של נר – נר שבת. שתיהן מצוות מדרבנן, רק שנר שבת נתקן לפני נר חנוכה. כמו שאמרנו קודם, המצוה האחרונה שנתקנה היא המצוה האחרונה שמשלימה את כל הכתר, אבל כמובן שיש קשר חשוב בין נר חנוכה לנר שבת – אחת משלש מצות הנשים. כמו שהרבי שליט"א עושה עכשיו 'מבצעים' לשלש מצוות הנשים: נר שבת קודש; 'חלה' בלשון חז"ל שכוללת את כל נושא הכשרות; וטהרת המשפחה[י]. ידוע ששלש מצוות האשה הן כנגד שלשת הכלים שהיו בהיכל הפנימי של בית המקדש: המנורה, השלחן ומזבח הקטורת. המנורה היא סוד הנר כמו שנלמד עכשיו; השלחן הוא סוד החלה – כשרות המאכלים; מזבח הקטורת הוא סוד ההתקשרות לקדושה, כי קטורת מלשון קטר (קשר) בארמית. הקדושה היא טהרת המשפחה, ענן הקטורת. אם כן, מצות נר חנוכה שייכת באופן מיוחד לאשה בגלל שהיא קשורה לנר שבת. ובפרט, כמו שנלמד בהמשך, כל המושג 'נר' – "נר ישראל"[יא] בקבלה – הוא כנגד המלכות, האשה. האשה נקראת 'נר' בכלל. כל מה שקשור למושג 'נר' הוא האשה.

אם כן, בתנ"ך יש שני דברים רוחניים עיקריים שנקראו נר: הנשמה והמצוה. פסוק אחד אומר במשלי "נר הוי' נשמת אדם", ופסוק שני – גם כן במשלי – אומר "נר מצוה ותורה אור", המצוה גם כן נקראת נר. לכאורה נר נשמה ונר מצוה הם שני נרות, אפשר לרמז שכנגד שני הנרות הללו האשה מדליקה שני נרות בשבת. ישנה אם כן כוונה פשוטה לשני נרות השבת – נר מצוה ונר נשמה. כדי להבין מהם שני הנרות צריך להתבונן בהמשך הדברים כאן. בסוף הוא יסביר שבאמת שני הנרות האלה מתייחדים לגמרי עד שנעשה מהם נר אחד.

"נר של שבת קדש"

באמת יש ששואלים[יב]: בגלל שהמנהג להדליק שני נרות, למה בנוסח הברכה שהאשה מברכת אומרים בלשון יחיד "להדליק נר של שבת"? מעיקר הדין ודאי שמספיק אחד, אבל בכל זאת המנהג הוא להדליק שנים. בחנוכה גם כן נוסח הברכה הוא "נר" אחד, אבל את זה אפשר להסביר על פי פשט שביום הראשון באמת מדליקים רק אחד ובימים הבאים גם כן מעיקר הדין אפשר להדליק רק אחד. ההוספה בנרות היא רק מצוה מן המהדרין[יג]. אם כן, בחנוכה ודאי שצריכים לומר "נר" בלשון יחיד, אבל בשבת, שאשה נשואה תמיד מדליקה שני נרות (באמת המנהג הוא שאשה או בת לא נשואה מדליקה עד הנישואים נר אחד, אבל ברגע שאשה נשואה היא מדליקה כבר שני נרות) למה בכל זאת אומרים תמיד "נר" בלשון יחיד?

ההסבר הפנימי והאמיתי לכך הוא שבעצם שני הנרות האלה הם אחד. שבעצם פנימיות שני הנרות היא נר אחד. כך גם כאן, הוא יסביר לגבי נר מצוה ונר נשמה שבתחילה הם שני נרות, נר המצוה מעורר את נר הנשמה כמו שנסביר תיכף, אבל בעצם שניהם נר אחד. גם על פי פשט הדלקת שני נרות שבת הם בשביל האיש והאשה והאחדות שלהם היא בסוד השותף השלישי[יד] – הקדוש ברוך הוא – שמייחד אותם לנר אחד – "להדליק נר של שבת קודש".

ארבעה שלבים בסוד הנר

ושני הנרות המשיך אהרן בתוך כללות נש"י ע"י הדלקת הנרות שהי' עושה במקדש כמשי"ת.

התפקיד של העלאת הנרות נמצא ביד אהרן הכהן. התפקיד שלו להעלות את הנרות בבית המקדש מרמז להדלקת שני הנרות הנ"ל בנפש ובנשמה של כל יהודי. צריך להדליק בנשמה של כל אחד את נר המצוה ואת "נר הוי' נשמת אדם" – נר הנשמה, כמו שיסביר. הדלקת שני הנרות הללו בנשמה נמסרה לאהרן.

כי הנה כתיב (שמות כ"ז) ואתה תצוה [בתחילת פרשת תצוה[טו] ה' מדבר למשה רבינו ואומר לו: ואתה תצוה] את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד כו'

זה הפסוק הראשון. מה כתוב בפסוק הראשון? "ויקחו אליך", אל משה רבינו. כמו שהוא ישאל תיכף, נשאלת השאלה למה שיתנו למשה? הרי כל המצוה נמסרה לידי אהרן, למה כתוב שבתחילה השמן צריך להילקח על ידי משה דוקא ולעבור ממשה לאהרן? הרי כל המצוה נמסרה לידי אהרן בעצמו. יש דבר נוסף חשוב בפסוק הזה, כתוב "נר תמיד" ולא כתוב "מערב עד בוקר". בפסוק הראשון, כאשר ה' מודיע למשה רבינו, לפני שהמצוה ניתנת לאהרן, כתוב "נר תמיד", שמשמע מזה כל הזמן, ואילו מה כתוב בפסוק השני?

מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר.

בפסוק השני לא כתוב "תמיד". בעריכת הנרות על ידי אהרן לא כתוב "תמיד", אלא כתוב "מערב עד בוקר". בהמשך הוא יסביר שחוץ מפשט הפסוק "מערב עד בוקר", שמשמעו זמן מוגבל, הוא גם מרמז על מה שנקרא 'ירידות ועליות'. ערב בנפש הוא זמן של ירידת הנפש, ובוקר הוא זמן של זריחה הנפש ועלייתה. זאת אומרת שבנר שאהרן מדליק יש עליות וירידות. במקור, אצל משה רבינו, אין ירידות ועליות, הכל יציב ושווה – "נר תמיד", מה שאין כן בפועל – שהרי אהרן פועל את המצוה בפועל ממש – יש ענין של ירידות ועליות בנרות, והן נקראות "מערב עד בוקר".

רואים שבמצות העלאת הנרות יש שני שלבים: קודם כל להביא את השמן למשה ואחר כך אהרן צריך בפועל ממש לערוך ולהעלות על הנרות. ישנה עוד פעולה שלישית שלא כתובה כאן – "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת"[טז]. בהמשך המאמר נסביר שבסוד הנר ישנן שלש פעולות. הראשונה היא פעולת הטבת הנר. מתי נעשית הטבת הנר? "בבוקר בבוקר", בבוקר שמים את השמן ומנקים את הנרות. הנרות הם הכלים שמחזיקים את השמן. זאת אומרת, קודם מנקים את הכלים, אחר כך שמים את השמן ואת הפתילה – זו נקראת 'הטבה'. את ההטבה עושים בבוקר. כמו שנסביר בהמשך, מצות הטבה היא סוד "נר מצוה", היא חלק המצוה שבנר. כשנחבר את שני המושגים של הנר לנר אחד, חלק המצוה – סוד "נר מצוה" שאמר כאן – הוא שנקרא 'הטבת הנר'. "והטיב את הנרות" היינו שימת השמן.

אחר כך, בערב, יש עוד שתי פעולות: עריכת הנרות – סידור הנרות והפתילות בכיוון הנכון, ואחר כך העלאת הנרות – הדלקתם "כדי שתהא שלהבת עולה מאליה" בלשון חז"ל[יז]. גם העריכה וגם ההעלאה היו בערב, ההטבה היתה בבוקר. בבוקר הכהן נכנס להיכל ומטיב את הנרות, אחר כך, לפנות ערב, הוא נכנס שוב להיכל ועורך ומעלה את הנרות. הפעולה בערב שיש בה גם כן שני שלבים – עריכה והעלאה כמו שהוא יסביר בהמשך – היא-היא חלק הנשמה של הנר, נר נשמה. החלק בבוקר – הטבת הנרות – הוא חלק המצוה. קודם נסביר שיש שני נרות וכל אחד מהם מהווה ענין שלם בפני עצמו, ואחר כך, כשנחבר אותם לאחד, נראה שהיחס ביניהם הוא שההטבה היא המצוה והעריכה וההעלאה הם-הם הנשמה, הם נר הנשמה.

כל הפעולות הללו נעשו על ידי אהרן, רק שלפני הכל, אפילו לפני ההטבה, השמן היה צריך לעבור דרך משה רבינו. אם כן ישנה מדרגה רביעית בהעלם – שקודם השמן נמצא בידי משה. אחר כך הוא עובר לידי אהרן ואהרן מטיב את הנרות עם השמן הזה, לאחר מכן הוא עורך ולאחר מכן הוא מעלה. אם כן, יש שלב אחד אצל משה, שלב נעלם שלא מובן על פי פשט מדוע צריך אותו, ואחר כך נותנים אותו לאהרן והוא מטיב את הנרות עם השמן, ואחר כך, בזמן אחר –  בערב, הוא עורך ומעלה את הנרות. אם כן, יש כאן ארבע מדרגות או ארבעה שלבים בסוד הנר, אחד אצל משה ושלש פעולות שאהרן עושה.

ולכאורה קשה כיון שהמצוה להדליק הנרות הוא באהרן למה צוה ה' ויקחו אליך [כמו שהסברנו עכשיו, שכיוון שהמצוה שייכת לאהרן, למה כתוב "אליך" – אל משה?] דמשמע שיביאו השמן אל משה ועוד למה בפסוק א' גבי ויקחו אליך אל משה א' להעלות נר תמיד [ולא כתוב "מערב עד בוקר"] ובפסוק ב' גבי אהרן כתיב מערב עד בוקר לבד כו' [לא כתוב "נר תמיד"].

אלו כל הדברים שצריכים להסביר כאן.

אהרן 'שושבינא דמטורניתא' ומשה 'שושבינא דמלכא'

אך הנה ידוע (זח"ג ד"כ ע"א נ"ג ב' דער"ה ב') דאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא ומשה הוא שושבינא דמלכא.

בשביל להתחיל להתבונן בסודות האלה, צריך  להבין בכלל מהו היחס בין משה ואהרן, שני האחים. כתוב בזהר[יח] שעל משה ואהרן כתוב "שבת אחים גם יחד"[יט]. חז"ל דורשים[כ] את הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" על משה ואהרן. בהמשך כתוב[כא] "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן". קודם כתוב "על הזקן" סתם ואחר כך כתוב "זקן אהרן". "על הזקן" מרמז על כך שבהתחלה השמן היה אצל משה, ואחר כך "זקן אהרן" מרמז שהשמן נמסר ממשה לאהרן. זאת אומרת, בין משה ואהרן יש קשר מאד-מאד הדוק. גם כתוב "הנה מה טוב", מה זה טוב? טוב הוא שמן – "טוב שם משמן טוב"[כב]. לכן אמרנו ששימת השמן בנר נקראת 'הטבה', למה היא נקראת הטבה? כי השמן הוא טוב – "כשמן הטוב". [גם על משה כשנולד נאמר עליו "טוב"[כג].] נכון, משה הוא טוב בעצם. אם כבר הזכירו את ה"טוב" שנאמר על משה, יש מסורת שה"טוב" שכתוב אצל משה כתוב עם ט גדולה – "ותרא אותו כי טוב הוא". גם בפסוק "טוב שם משמן טוב" יש ט גדולה, אם כן רואים ממש את הקשר בין משה לשמן הטוב.

מה היחס בין שני האחים האלו, עליהם נאמר "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש וכו'"? היחס ביניהם מופיע בזהר[כד], שמשה נקרא "שושבינא דמלכא", הוא השושבין של המלך. המלך הוא החתן, הקדוש ברוך הוא, החתן של שיר השירים. השושבין שמביא את המלך, את החתן לכלה, הוא משה רבינו, ואילו אהרן נקרא "שושבינא דמטרוניתא", השושבין של המלכה. המלכה היינו הכלה, הכלה היא עם ישראל, כנסת ישראל, הנר. כנסת ישראל נקראת אשה, אש-ה כמו שיוסבר בהמשך. כל הנשמות שלנו יחד נקראות 'אשה'. מי שמעלה אותנו לה', לחתן, הוא אהרן, ומי שמביא את ה' אלינו כביכול הוא משה הנקרא "שושבינא דמלכא". זה היחס העקרי בזהר בין משה לאהרן. אלו שני התפקידים של משה ושל אהרן.

איך משה מביא את ה' אלינו? על ידי התורה, מתן תורה, "תורה צוה לנו משה"[כה]. ואיך אהרן מביא אותנו לה'? על ידי המצוה והתעוררות הנשמה. כמו שנסביר תיכף, שמחה של מצוה, השמחה שיהודי שמח בסיום המצוה, מביאה להתעוררות הנשמה שלו. על ידי שמחה של מצוה הנשמה של היהודי מתעוררת. זה התפקיד של אהרן להביא את המלכה, את הכלה, אנחנו, עם ישראל, לה'. התפקיד של משה הוא להביא את ה' אלינו וזהו סוד התורה, מתן תורה.

ב.    סוד הבושה

בושת דקדושה – בושת החתן והכלה

וביאור הענין ע"ד החתן וכלה שא"א להם להתייחד בעצמם מפני הבושה [חתן וכלה לא היו יכולים להתייחד בלעדי השושבינים כי הם מתביישים אחד מהשני] וצריכים סעד [צריכים לסעוד אותם, לעזור להם] לזה שהם השושבינן המוליכין אותם [הוא מתכוון שהשושבינים האלו הם הסועדים, התומכים, המחזקים והמעודדים את החתן והכלה לבוא אחד לשני] ויש שושבין לחתן ויש שושבין לכלה כך הוא למעלה כנ"י נק' כלה והקב"ה נק' חתן ויחודם הוא ע"י השושבינין שהם משה ואהרן כמשי"ת.

לפני שנמשיך נדבר קצת על המושג שהוא אומר כאן, שהחתן והכלה בתחילה מתביישים. כאמור, החתן הוא ה' והכלה היא אנחנו, עם ישראל. בכל זאת, "מבשרי אחזה אלוה"[כו] – כל מה שאמת ונכון לגבי האדם התחתון הוא גם אמת ונכון לגבי מעלה. אם כן, אם יש תופעה שהחתן והכלה מתביישים אחד מהשני כשמתחתנים על פי דת משה וישראל, ובלי העזר והעידוד שהם מקבלים מהשושבינים הם לא היו מסוגלים להתייחד – כך גם צריך להבין מהי הבושה למעלה, בשורש כל השורשים. בשביל זה צריך להבין את מהות הבושה הזאת, למה באמת מתביישים אחד מהשני. כמובן, הבושה הזאת היא קדושה, היא הצניעות שבהם, שהם צנועים אחד מהשני. דיברנו על מדות תרומיות, אם כן, אין מדה תרומית יותר מהצניעות. יש מאמר חז"ל[כז] האומר שיש שלשה סימנים מובהקים של בני אברהם, יצחק ויעקב: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". רחמנים כנגד יעקב; ביישנים כנגד יצחק; גומלי חסדים כנגד אברהם. את שלש המדות האלו אנו יורשים מאברהם, יצחק ויעקב. זאת אומרת, הבושה הטובה היא משורש יצחק.

בושה רעה

ישנה גם בושה רעה. יש קונטרס של אחד מגדולי צדיקי החסידות בעל הנעם-אלימלך שנקרא 'צעטיל קטן', בו הוא כותב שאם אדם רוצה לשבור כל מדה רעה שהיא שיש לו, שיתגבר על היצר שלו ויעשה בחוזקה בדיוק ההיפך ארבעים יום. משם ואילך מובטח לו שיוכל תמיד להתגבר כי הוא שינה והפך את המדה הזו. את זה אני מביא כדי להבדיל בין הבושה הטובה לבושה הרעה כי את הבושה הרעה הוא מביא בתור דוגמא למדה שעל ידי עשיית ההיפך ממנה במשך ארבעים יום היא נשברת. הבושה הרעה היא שאדם לא יכול לדבר ברבים או משהו כזה, הוא מתבייש (כמובן שאני לא בטוח שהדרך הזו של השבירה היא דרך לפי כל השיטות, אני רק מביא את מה שכתוב שם לעניננו שנבין שיש בושה טובה ובושה רעה). הוא מסביר שמי שיש לו בושה רעה ממשהו, שהוא לא יכול מסוגל לדבר ברבים, צריך לדבר בקולי-קולות אפילו. שיעבור מן הקצה אל הקצה כמו שאומר הרמב"ם[כח] למשך ארבעים ימים, ומשם מובטח לו שהוא שבר והתגבר על המדה הזאת. [למה דווקא ארבעים ימים?] יש ענין בארבעים יום, אולי קשור למתן תורה. עוד פעם, לא הסברתי את זה כדי לומר שזוהי הדרך שצריך לנקוט בה תמיד, כמובן שיש זמן שכן ויש זמן שלא, אלא מכאן רואים שישנה בושה רעה. אבל "זה לעומת זה עשה אלהים"[כט] – כמו שיש בושה רעה יש גם בושה טובה. הבושה הטובה היא מהמדות הכי טובות, הכי נעלות. אפשר לומר שהבושה הטובה היא המדרגה הכי גבוהה מכל המדרגות.

מתן תורה – המתקת העזות

שוב, מהיכן מגיע שורש המדה הזאת? מיצחק אבינו. גם מתן תורה מתייחס ליצחק אבינו. הרי התורה נתנה "מפי הגבורה"[ל], בקול שופר, השופר הוא מאילו של יצחק[לא]. כמו שיסביר בהמשך המאמר, חנוכה באופן מיוחד הוא התגלות פנימית של מתן תורה. אם רוצים לקשר בין חנוכה ובין אחד מהחגים מדאורייתא, מהתורה, חנוכה הכי קשור לחג השבועות, למתן תורה[לב]. מתן תורה הוא גילוי התורה בכלל, אבל גילוי פנימיות התורה, הבנת סודות התורה – "שמן זית זך" – נעשה ומאיר בחנוכה. לכן כתוב[לג] שחנוכה קשור להתגלות המשיח, שמשיח בא לגלות טעמי תורה, רזין דאורייתא. בכלל ובמיוחד אצל הבעל שם טוב, חג חנוכה הוא כנגד ביאת המשיח[לד]. שמונת הימים של חנוכה הם כנגד שמונת נימי הכינור של המשיח, כך מסבירים. המלה כנור היא אותיות נר-כו – נר הוי', "נר הוי' נשמת אדם". כתוב[לה] שהכנור של דוד היה של שבעה נימים, כמו שבמנורה בבית המקדש היו שבעה נרות. מה שאין כן, בכינור של המשיח כתוב שהוא של שמונה נימים. שמונת הנימים הם כנגד שמונת הנרות, שמונת הימים של חנוכה. הגילוי של המשיח – הנרות והנימים של הכינור שלו – היא ההתגלות הפנימית של מתן תורה.

כל זה הובא בדרך אגב שנבין שיש קשר מיוחד בין חנוכה לבין שבועות, אבל שבועות בתור חג הוא כנגד יצחק אבינו. פסח כנגד אברהם; שבועות כנגד יצחק; סוכות כנגד יעקב. המדה של יצחק היא היראה והבושה. בדרך כלל אומרים שהמדה שלו היא יראה, פחד, "פחד יצחק"[לו]. איפה רואים שיש קשר בין יראה לבושה? מהפסוק שכתוב מיד אחרי מתן תורה. שוב, כל מתן תורה הוא על שם יצחק – "מפי הגבורה נתנה", השופר שמאילו של יצחק – אבל יש פסוק מיד אחרי מתן תורה שמורה על כך במיוחד: "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[לז]. מיד אחרי מתן תורה כתוב "וירא כל העם וינועו ויעמדו מרחוק"[לח] וחז"ל אומרים ש"אין נוע אלא זיע"[לט], זעזוע. אחר כך משה רבינו הרגיע אותם ואמר שהכל לטובה – "למען תהיה יראת הוי' על פניכם לבלתי תחטאו". על כך אומרים חז"ל[מ] "בעבור תהיה יראתו על פניכם [יש הרבה מדרגות של יראה, אבל כאן, אחרי מתן תורה, כתוב "יראתו על פניכם"] זו בושה". כתוב שעד מתן תורה המדה של יצחק שהיתה מושרשת אצל כל יהודי מבני יעקב אבינו, מבני השבטים, היתה מצות העֹז – גבורה פשוטו כמשמעו.

יש מאמר חז"ל ש"ישראל עזין שבאומות"[מא], שאצל יהודים יש עזות יותר מכל עם אחר וכתוב שעד מתן תורה הגבורה התבטאה בשורש הנשמה של בני השבטים רק ממדת העזות של הקדושה, ובמתן תורה העזות עצמה נמתקה והתהפכה לבושה. יש על כך כמה שיחות מהרבי שליט"א[מב], איך שבמתן תורה העזות התולדתית של היהודי נשארה גם אחר כך. איך מתבטאת היום העזות של היהודי? חוץ מזה שעל פי פשט עזות צריכה להיות לפעמים, עזות מתבטאת באופן מיוחד בתפלה, שהרי עמוד התפלה הוא כנגד יצחק, עמוד העבודה. חז"ל אומרים[מג] שבתחילה אף גוי מאומות העולם לא היה מסוגל להכיר את ריבונו ויחד עם זאת לעמוד לפניו בתפלה. אם רק היה מכיר – "דע לפני מי אתה עומד"[מד] – היה מתבטל במציאות לגמרי. העזות של היהודי היא שהוא יכול להכיר את ריבונו ובכל זאת לעמוד ולהתפלל לפניו. כך חז"ל מסבירים את העזות של הקדושה היום בפנימיות.

זו גם כן מדת יצחק אבינו בגלל שהוא כנגד העבודה, התפלה, אבל ממתן תורה עוברת ונמשכת מהעזות בושה. לכאורה בושה ועזות הן שני הפכים ובכל זאת הבושה נמשכה מהעזות. עוד פעם, מהי פנימיות הגבורה? יראה, שאדם מתגבר כנגד דבר שבפנימיות הוא ירא ממנו. אם כן, כח המניע של הגבורה הוא יראה פנימית. פנימיות היראה – גם ליראה יש חיצוניות ופנימיות – היא הבושה. פנימיות היראה נקראת "יראתו על פניכם", בחסידות דורשים תמיד "פנים" מלשון פנימיות[מה]. לכן, מדרגת היראה שעל הפנים המופיעה בפסוק – מה שנמשך במתן תורה – היא המדרגה הכי פנימית של היראה עצמה.

בושה – רישא דלא אתידע

מהי המדרגה הפנימית ביותר של היראה? בושה. היכן רואים זאת? כתוב ש-בראשית, המלה הראשונה בתורה שמרמזת על תכלית הכוונה של מעשה בראשית, אחד מהצירופים שלה בתיקוני הזהר[מו] הוא ירא-בשת. יש הרבה מדרגות של יראה, אבל המדרגה הכי גבוהה נקראת "ירא בשת", אותיות "בראשית"[מז]. לשם כך נברא העולם, להגיע למדרגה הזאת על ידי מתן תורה. מהו "ירא בשת" בקדושה? הבטול הכי פנימי של הנפש. בלשון הקבלה והחסידות "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[מח]. כעת נבין בלשון פשוטה מהי משמעותו של ביטוי זה. יצחק, כמו שהוא פחד הוא גם משהו אחר על פי פשט – שעשועים. יצחק מלשון צחוק – "צחֹק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי"[מט]. על פי קבלה השורש של יצחק גבוה יותר משורשם של כל האבות, לכן כתוב[נ] שלעתיד לבוא אומרים על יצחק "כי אתה אבינו"[נא], "כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו"[נב]. למה? כי יצחק נקרא 'גילוי השעשועים העצמיים', או בלשון הקבלה: "שעשועי המלך בעצמותו"[נג]. את השעשועים העצמיים לא שייך לגלות לאף אחד, אפילו במודעות של עצמו בדרך כלל הם לא גלויים. הבושה היא נקודת הראשית של התגלות השעשועים העצמיים. לגוי אין את השעשועים האלה בכלל, לכן אין לו סיבה להתבייש, לכן מדת הבושה היא לא מדת הגויים, היא מדת יהודים.

שוב, הבושה מראה על הנכונות, ראשית הנקודה של התגלות השעשועים העצמיים. המושג 'פנימיות' בקבלה הוא המדרגה הכי גבוהה, הוא נקרא "רישא דלא ידע"[נד]. בכתר העליון שדיברנו עליו קודם יש שלש מדרגות: רצון, תענוג, ותענוג נעלם שנקרא 'שעשועים עצמיים', שהוא אמונה פשוטה, כמו שכתוב "ואהיה אצלו אמון [מלשון אמונה] ואהיה שעשעים יום יום"[נה]. מקור האמונה הפשוטה בנפש כל יהודי נקרא 'שעשועים עצמיים'. זה הדבר הכי צנוע בנפש, עליו כתוב "והצנע לכת עם אלהיך"[נו].

יש שלש מדרגות בספר מיכה שה' דורש מכל אחד מאתנו, מכל יהודי: "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". חז"ל עצמם אומרים ששלש המדרגות האלה כוללות את כל התורה כולה. אחר כך "בא חבקוק והעמידן על אחת"[נז]. קודם כתוב "בא מיכה והעמידן [את כל תרי"ג מצוות התורה] על שלש", מהן השלש? "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". "והצנע לכת עם אלהיך" הוא סוד האמונה, הצניעות. אחר כך כתוב "בא חבקוק והעמידן על אחת [עשה מהכל אחד] שנאמר וצדיק באמונתו יחיה[נח]".  ה"אחת" של חבקוק הוא בעצמו "והצנע לכת עם אלהיך" של מיכה. שלשת הדברים –  "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" הם כנגד ג הרישין שבכתר, מלמטה למעלה[נט]. העמדת כל התרי"ג על שלשה או על אחת נקרא גילוי הכתר. הכתר נקרא "כליל" בלשון התנ"ך[ס], "כליל תפארת"[סא], על שם שהוא כולל הכל, מעמיד הכל.

שוב, על פי סוד, בכתר יש שלש מדרגות: רצון, תענוג גלוי – תענוג סתם, ותענוג נעלם לגמרי, השעשועים העצמיים שנקראים אמונה פשוטה. כנגדן יש את שלש המדרגות במיכה: "עשות משפט" הוא סוד הרצון, מקור הרצון בכתר הוא "עשות משפט", הקדוש ברוך הוא רוצה מכולנו לעשות משפט על פי "משפט צדק"[סב] של דברי אלקים חיים, של תורתנו הקדושה. יש מדרגה גבוהה יותר מ"עשות משפט" שנקראת 'תענוג גלוי', התענוג הגלוי הוא "ואהבת חסד" אצל יהודי. ויש מדרגה עוד יותר גבוהה שנקראת 'עֹנג נעלם', עצמי, או בלשון הקבלה "רישא דלא אתידע". בנפש המדרגה הזאת נקראת רק אמונה פשוטה, ועליה כתוב "והצנע לכת עם אלהיך". אם כן, הצניעות – שורש האמונה, הראש העליון של הכתר – היא המדרגה הכי גבוהה שישנה.

כתוב[סג] ששורש המלכות, האשה, הוא ברדל"א. לכן המעלה הגבוהה ביותר הכתובה בלשון חז"ל לגבי אשה היא אשה צנועה, יותר מאשה צדיקה או אשה חסידה[סד]. אשה צדיקה היא כנגד "עשות משפט", אשה חסידה היא כנגד "ואהבת חסד", אבל אשה צנועה היא כנגד "והצנע לכת". השורש האמתי הגבוה ביותר – יותר מצדיק ויותר מחסיד – הוא צנוע. השבח הגדול ביותר האמור לגבי אשה הוא אשה צנועה. בקבלה המעלה הזו היא שורש המלכות ברישא דלא אתידע.

יש חלק בזהר שנקרא 'ספרא דצניעותא'. המפרשים מסבירים שספרא דצניעותא ביחס לכל הזהר הוא כנגד רדל"א. אם נתייחס לזהר בתור 'פסוק' שלם, המדרגה הכי גבוהה שכנגד הרדל"א בזהר הוא החלק ששמו 'ספרא דצניעותא', ספר הצניעות. כך מסבירים המפרשים. שוב, למה הבושה שייכת ליצחק אבינו? יצחק בשורשו הוא כנגד השעשועים העצמיים והבושה היא בסוד פנימיות אבא – ירא-בשת – והיא מגיע עד השעשועים האמיתיים – פנימיות עתיק – לגלות אותם. כל זה בסוד הלשון המובאת בקבלה – 'פנימיות אבא פנימיות עתיק'. פנימיות אבא היא ה-ירא-בשת, הבושה, "יראת הוי' על פניכם"; השעשועים שמתגלים על ידי הבושה הזאת נקראים 'פנימיות עתיק'. פנימיות עתיק נקראת 'ג"ר דעתיק' – אותו דבר כמו רדל"א בקבלה.

עוד פעם, הבושה היא ענין אחד עם השעשועים והיא זו שמגלה את השעשועים האמיתיים. לכן, לפני שהשעשועים העצמיים האמיתיים יכולים להתגלות, חייבת להיות קודם בושה. אפילו על קודשא בריך הוא עצמו, אפילו על ה' עצמו, כתובה בושה. בלי משה רבינו ה' מתבייש מהכלה. וכל שכן שהכלה – עם ישראל – מתביישת מהחתן בלי אהרן הכהן. לכן, כיוון שהחתן והכלה מתביישים זה מזו וזו מזה, צריכים להיות שני שושבינים, השושבינים הם משה ואהרן. התכלית שלהם היא לעודד את החתן והכלה שיוכלו להתייחד.

ג.     טבע נר הנשמה

טבע הכלה להשתוקק לכלות

ומתחלה י"ל [=יש להבין] ענין הכלה שהוא בחי' כנ"י ושושבין שלה שהוא בחי' אהרן [לפני שנבין את ענין החתן ואיך שמשה רבינו – "שושבינא דמלכא" – מביא את החתן, צריך להבין את עיקר ענין הנר. הנר, כמו שאמרנו קודם, הוא המלכות, הכלה. כמו כן, צריך להבין איך אהרן הוא ה"שושבינא דמטרוניתא" להעלות את הנר של הכלה]. כי הנה הטעם שכנ"י נק' כלה הוא מחמת בחי' כלות הנפש [מלשון מה היא כלה? מלשון כלות הנפש] שיש בבחי' כנ"י שטבעה ותשוקתה תמיד לעלות למע' ולהסתלק במקורה באוא"ס ב"ה [כמו שכתוב בתניא פרק יט]

הנשמה נקראת נר, כי כמו שבאור, באש של הנר, יש טבע – טבע הוא אינסטינקט, דבר תולדתי – ותשוקה להסתלק מאחיזת הפתילה. הפתילה היא הגוף ולהסתלק מאחיזת הפתילה היינו לכלות. לכן אור הנר מתנענע תמיד בתשוקה להסתלק מהאחיזה למטה ולהתבטל למעלה במקורו בשורש האש. שורש האש הוא החושך של מעשה בראשית לפי הרמב"ן[סה], ובלשון החוקרים והקבלה השורש הזה נקרא "הגלגל שתחת הירח"[סו]. זה המשל הגשמי, לא מדברים כאן ברוחניות. בגשמיות האש שנאחזת בפתילה משתוקקת כביכול להסתלק למקורה למעלה ובכל זאת הפתילה אוחזת בה. ההתנענעות התמידית נובעת מהתשוקה להסתלק ולכלות. מהו כליון? שלא אכפת לו להיות 'אויס', שלא ישאר ממנו שום זכר, שום מציאות. בטול במציאות. כל זה משל גשמי שהובא כדי להבין את התשוקה התמידית – זה נקרא אינסטינקט – שיש לכל נשמה יהודית לכלות אל מקורה באור אין סוף ברוך הוא.

ולזה נמשלה לנר [לכן כנסת ישראל נמשלה בתורה לנר] כמ"ש נר הוי' נשמת אדם כי נשמת אדם הוא מקור נש"י ["נשמת אדם" המדוברת כאן אמורה על כלל נשמות ישראל. יש אדם שכולל את כל נשמות ישראל, כנסת ישראל. יש את הפרט – כל אחד בפני עצמו, אבל באמת מה שכתוב כאן בפסוק "נשמת אדם" הכוונה לכלל ישראל, כל הנשמות יחד.] ונמשלה לנר כמו שהנר חפץ להסתלק למעלה במקור שהוא אש היסודי [זה המשל הגשמי עוד פעם] ולכן תנענע תמיד כמבואר בלק"א ח"א כן האור דנר הוי' נשמת אדם הוא בחי' העונג שיש בכנ"י להסתלק למעלה במקורה באא"ס [זה הדרש בפנימיות].

עונג גשמי ועונג אמיתי

בדרך כלל לא מייחסים להתבטלות עונג. זה דבר חשוב והסברנו זאת כמה פעמים, אבל צריך לחזור עליו עוד פעם: הענג האלקי הוא בדיוק ההיפך מהעונג הגשמי. עונג גשמי נובע מהתפשטות היש, סיפוק. סיפוק הוא בדיוק ההיפך מתענוג אמתי. תחושת סיפוק היא של מישהו שנעשה מלא מעצמו, 'מבסוט' מעצמו. מי שאוכל סעודה טובה גם כן נעשה 'מבסוט' מעצמו. ההרגשה שהכל תלוי בי נקראת התפשטות היש והיא בדיוק ההיפך המוחלט מעונג אמתי. ענג אמתי, של קדושה, של נשמות, הוא בטול היש. הכליון הוא עונג ותענוג לישראל, זה התענוג האמיתי, הוא בדיוק ההיפך הגמור מעונג גשמי שאנו רגילים אליו. לכן, המושג הכי עדין שאדם צריך לברר ולתקן בתודעה שלו הוא המושג עונג, תענוג. לכן יש כל כך הרבה דיבורים על הנושא הזה בחסידות. עוד פעם, מאד-מאד חשוב לתיקון התודעה לתקן את משמעות המלה עונג, תענוג. ביידיש אומרים 'געשמאק' – טעים. גם אם אדם יתייחס לדבר הכי עדין בעולם הזה – בדיוק ההיפך מהאמת, מהענג האמתי, הטעם האמתי. לכן זה נושא שמאד מוסבר ומדברים עליו רבות בחסידות.

אני מקדים את הענין הזה כי גם במאמר הזה שהתחלנו היום מוסבר רבות המושג עונג, תענוג. הצורך להתבונן הרבה על המושג תענוג נועד בשביל לתקן את התודעה, את המודעות לגבי העונג, כי עונג הוא הדבר הכי רגיש ופנימי בנפש. בעולם הזה יש לעונג משמעות בדיוק הפכית מהמשמעות האמתית של עונג. אם אדם יכול לתקן את העונג בראש, זו הדרך "ארוכה וקצרה"[סז] לתקן את עצמו בכלל. כשניגשים לתקן ענין כלשהו, שיטת חב"ד באופן מיוחד היא שקודם צריך לתקן אותו בראש, במודעות. צריך להתבונן הרבה מאד ולהתחיל לתפוס לאט-לאט את ההבדל העצום, ההופכי, הקוטבי, בין העונג התחתון שנקרא 'עונג נפול', שנפל למטה בסוד שבירת הכלים, לבין העונג האלקי שהוא מקור החיים – בטול עצמי. ככל שמתבוננים בזה יותר נפעלת התפעלות המדות וכל כחות הנפש, והמושג עונג מתהפך. העונג התחתון נקרא ה'מים המרים'. עונג הוא מים בטבע[סח].

אנחנו מנסים להבין כאן מהו עונג אמיתי, עונג אמיתי הוא להתענג "על הוי'"[סט], כתוב[ע] שתענוג על ה' הוא למעלה משם הוי' – המדרגה הכי גבוהה. הדבר הכי רגיש ועדין שכל אחד צריך לתקן בעצמו על ידי הבנה והתבוננות הוא המושג עונג. כאן מתחילים לראות איך שהעונג האמיתי הוא בדיוק ההיפך מהעונג הידוע לנו. העונג הידוע לנו הוא מה שנפל בשבירת הכלים כמו שיסביר בהמשך.

עונג הוא חיים. כמו אפילו הביטוי העממי האומר 'לעשות חיים'. עונג בתורה נקרא "מקור חיים"[עא]. לכן חיים הם גם כן מושג של מים – "מים חיים"[עב]. רק מה, אצלנו המתוק הוא המר, כמו שכתוב בספר ישעיהו שהחולה טועם "מר למתוק ומתוק למר"[עג]. זה סימן של חולי. כולנו כאן ממש חולים. אדמו"ר הזקן אמר[עד] שספר התניא הוא רק עצות לרפא את תחלואי הנפש. כל אחד הוא חולה נפש והחולי הראשון הוא טעימת המר למתוק והמתוק למר. קבלת תענוג מדבר נפשי הוא הסימן הראשון, המובהק, של חולי נפש לגבי הנפש האלקית כמובן. מה זה מר? פירוד, דבר נפרד, הרגשת עצמו ליש. התיקון העיקרי של כל החולי הנפשי הוא תיקון העונג, הפיכת המים המרים למתוקים.

בכל חמשה חומשי תורה כתוב פעם אחת השורש 'מתוק'. אחר כך, בספרי הנ"ך, השורש 'מתוק' כתוב עוד כמה פעמים. איפה הוא מופיע בחומש? אצל משה רבינו – "וימתקו המים"[עה]. אחרי קריאת ים סוף היו מים מרים, משה לקח עץ והשליך אותו לתוך המים – "וימתקו המים". העץ נקרא "עץ החיים"[עו], עץ החיים הוא עונג, כל העונג של הקדושה. זו הפעם היחידה שכתוב השורש 'מתוק' בכל התורה. מכאן אנו לומדים שעיקר המושג מתוק הוא ההמתקה, להפוך את המים המרים למתוקים. זהו ריפוי החולה. לכן מיד בסמיכות לפסוק "וימתקו המים" כתוב "כי אני הוי' רפאך"[עז]. המתקת המים על ידי אלישע נקראת גם כן בלשון 'רפואה'[עח], לרפא את המים. לכן מיד אחרי קריעת ים סוף בשירת הים יש את הפסוק "וימתקו המים" וגם את הפסוק "כי אני הוי' רפאך".

ענין הפיכת המים המרים למתוקים צריך להיעשות קודם כל אצלינו, העבודה שלנו היא להפוך את התודעה, לחדש את התודעה לגבי המושג עונג, על ידי כך אפשר לחדש את הענין הזה בכל כחות הנפש. עיקר עבודת ה' קשור עם התיקון הזה. שוב, לכן יש כל כך הרבה הסברה בחסידות על נושא התענוג. גם במאמר הזה יהיה הסבר רחב מאד בענין גן-עדן וכל המדרגות שישנן בגן-עדן, כל מיני דרגות של תענוג, רק שזהו תענוג אלוקי. כל הענין הזה הוא בשביל להשריש על ידי לימוד והתבוננות בדברים האלו את ההבדל הקוטבי שבין העונג האלוקי ובין העונג הנפול-שבור הגשמי המר. שלא נטעם את המר למתוק. עוד פעם, הרמז הראשון לענין זה הוא שהעונג האלוקי של הנשמה, הנפש האלקית, הוא כלות הנפש, התבטלות גמורה.

"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"

וכן עד"ז בכל נשמה בפרט [קודם הוא הסביר שהפסוק "נר הוי' נשמת אדם" הולך על כלל ישראל, כל הנשמות יחד, כעת הוא אומר שכמו בכלל כך הוא גם בפרט] יש בה ניצוץ אלוקי הנמשך מבחי' פנימי' המל' [הכלה העליונה] (כמאמר (ס"פ י"ד דשבת) כל ישראל [בני מלכים[עט]] כו') [זה מאמר חז"ל. בתלמוד הבבלי כתוב "כל ישראל בני מלכים" ובתלמוד ירושלמי כתוב "כל ישראל מלכים"[פ]. מאמרי חז"ל אלו מלמדים אותנו שהמקור, השורש של כל נשמה, הוא בפנימיות מלכות דאצילות הנקראת 'כלה עליונה'.] שטבעו להסתלק למע' היינו שאינו חפץ בשום דבר גשמי ורוחני [מהו עיקר ההסתלקות? עיקר ההסתלקות הוא המאמר הידוע של אדמו"ר הזקן על הפסוק שהוא מביא כעת:] כאמור (תהלים ע"ג[פא]) מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' כלה שארי כו'

הפסוק הזה הוא פסוק מתהלים שאדמו"ר הזקן היה מתפלל לעצמו בעיקר בגלל הפסוק הזה: 'אני לא רוצה שום דבר, לא גן-עדן, לא עולם הבא, רק אותך בעצמך'[פב]. זאת אומרת, ההסתלקות, ההתבטלות האמתית, היא לא לרצות כלום, לא רק לא לרצות את הגשמיות. זה אחד החידושים הגדולים של הבעל שם טוב והחסידות בכלל. כמובן שהרעיון הזה היה גם קודם לכן, גם על פי פשט יש מצוה לעבוד את ה' "שלא על מנת לקבל פרס"[פג] – עבודה מאהבה, אבל אצל הבעל שם טוב ותלמידיו הרעיון של עבודת ה' "שלא על מנת לקבל פרס" קיבל משמעות הרבה יותר פנימית ומלאה. העבודה על פי דרך הבעל שם טוב צריכה להיות אך ורק על מנת להתייחד עם עצמותו יתברך ולא לרצות שום דבר בכלל, כמובן לא בעולם הזה, אך גם לא בעולם הבא. אדמו"ר הזקן דורש את הענין על הפסוק בתהלים "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", הוא מסביר כך: "מי לי בשמים", זאת אומרת, אין שום חפץ באף מדרגה של "שמים" – גם עדן העליון, "ועמך [היינו דבר שטפל אליך] לא חפצתי בארץ" – לא חפצתי בשום מדרגה למטה. "בארץ" היינו לא רק בעולם התחתון, אלא גם בגן עדן התחתון. אם כן, הכוונה ב"ועמך לא חפצתי" היא ש'רק אותך חפצתי'. מכאן הדיוק של אדמו"ר הזקן ש'אני לא רוצה שום דבר רק אותך בעצמך'. "מי לי בשמים בארץ ועמך לא חפצתי בארץ" – אני לא רוצה שום דבר שהוא "עמך", רק אותך בעצמך. זוהי כלות הנפש האמתית וזהו העונג האמתי, לא לרצות כלום, רק כלות הנפש מוחלטת – זהו העונג האמיתי לכל נשמת ישראל.

"כלה שארי" ו"כלתה נפשי"

מהו המשך הפסוקים שם? אחרי הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" כתוב "כלה שארי ובשרי", זו המדרגה הכי גבוהה בכלות הנפש. יש שני פסוקים בתהלים שכתוב בהם כלות הנפש: פסוק אחד כאן, בתהלים עג – "כלה שארי", הפסוק הזה בא אחרי הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"; ויש עוד פסוק בתהלים שכתוב בו כלות הנפש – "כלתה נפשי לחצרות הוי'"[פד]. מסבירים בחסידות[פה] ששני הפסוקים האלה הם שתי מדרגות. היחס בין הפסוק "כלתה נפשי אל חצרות הוי'" לפסוק "כלה שארי ובשרי" נקרא בזהר[פו] 'כלה תתאה' ו'כלה עילאה'. זאת אומרת, הפסוק "כלתה נפשי" הוא כלה תתאה – המדרגה התחתונה של כלות הנפש; והפסוק שהוא מביא כאן – "כלה שארי" לגמרי בגלל ש"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" – נקרא 'כלה עילאה'.

את ההבדל בין שני סוגי כלות הנפש האלה אפשר לראות בתרגום לארמית של שני הפסוקים האלו. התרגום מתרגם את המלה "כלה" ואת המלה "כלתה" אחרת: בפסוק "כלתה נפשי" הוא מתרגם "תאיבת נפשי", "כלתה" מלשון תאוה, תשוקה. אם כן, יש כלה שהיא בחינת תשוקה. כאן, במאמר הזה, הוא לא מחלק כל כך בין תשוקה, השתוקקות, לבין כלות הנפש המוחלטת, בגלל שכאן, כשהוא מדבר על תשוקה, הוא מדבר על תשוקה לכלות הנפש. אבל יש תשוקה תחתונה יותר והיא תשוקה על מנת לקבל, מה שנקרא בקבלה 'רצון לקבל'. "כלתה נפשי לחצרות הוי'" – לא לה' בעצמו, היא עדיין תשוקה לקבל גילוי אור. מה שאין כן כיליון – שהוא גם תשוקה, אבל תשוקה לכליון גמור – הוא הפסוק כאן – "כלה שארי" שהתרגום מתרגם "אשתציא גושמי", בארמית "אשתציא" הוא מלשון התמוגגות גמורה, שהדבר נמס לגמרי. אם כן, התרגום כאן מחלק בין שתי הלשונות "כלתה נפשי" ו"כלה שארי", ברור בחסידות ששתי המדרגות הללו נקראות 'כלה תתאה' ו'כלה עילאה'. הטבע האמיתי – הוא מדגיש כאן במאמר – הוא הטבע של הכלה עילאה – פנימיות המלכות – להיות בבחינת "כלה שארי". איזו מן תשוקה זאת? זו תשוקה של כליון גמור.

והיינו התשוקה ליכלל במהו"ע אא"ס שלמע' מהשתל' כו' [לצאת מכל גדרי העולמות]

השתלשלות היא גדרי העולמות, כל מעשה בראשית, כולל גם גן עדן וכו'. יציאה מכל העולמות היא יציאה מוחלטת מכל ההשתלשלות, מכל מעשה בראשית. זה הרצון והתשוקה האמתית של כל יהודי.

מקור הכח לכלות – בחכמה

והטעם שיש כח זה בכנ"י (וכן בניצוץ הפרטי כו') [כנסת ישראל בכלל היא ה"אדם" בפסוק "נר הוי' נשמת אדם" ואמרנו שכך זה גם בכל אחד בפני עצמו] להשתוקק ליכלל בעצמות אא"ס [מאין בא הכח לזה?] היינו משום דנעוץ תחלתן בסופן דייקא (ולא באמצען כו') כמ"ש (משלי ג'[פז]) ה' בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה

מקור הכח שיש במלכות – כנסת ישראל נקראת 'מלכות' בלשון הקבלה – להגיע לכלות הנפש, למדרגה הכי גבוהה שנקראת "כלה שארי" שלמדנו הרגע, הוא מהחכמה, פנימיות החכמה. על כך דברנו קודם בסוד פנימיות אבא ופנימיות עתיק. זה סוד הפסוק בתחילת ספר משלי "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". הוא מפרש כאן שהכוונה ב"יסד" היא להמשכת הכח לארץ, שהארץ – המלכות, כנסת ישראל, "כי תהיו אתם ארץ חפץ"[פח], עם ישראל נקרא "ארץ חפץ" – תקבל את היסוד שלה. מהו היסוד? הכח להעלות מ"ן בלשון הקבלה, להשתוקק לכליון גמור. כח ההשתוקקות לכליון הוא יסוד הארץ שמקבלת מהחכמה. זה הסוד של הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ".

בספירות החכמה נקראת 'תחילה' והמלכות, הארץ, נקראת 'סוף'. ה'סוף' מקבל את הכח שלו להתשוקק ולהתעלות בכלות נפש גמור מהחכמה. על כך כתוב בספר יצירה "נעוץ תחילתן בסופן"[פט]. הוא מסביר כאן שדווקא "בסופן" ולא באמצע. יש חכמה ויש מלכות, האמצע הוא המדות, הרגש. אנחנו מכירים, אני מקוה, את הספירות פחות או יותר, כל אמצע הספירות שנקרא ז"א – המדות מחסד עד יסוד – מקבל את היסוד שלו מאמא, מהתבונה – המשך הפסוק – "כונן שמים בתבונה". אם כן, ה"שמים", שהם מדות הלב, מקבלים את היסוד רק מהתבונה, לא מהחכמה. אבל ה"ארץ", שהיא המדרגה התחתונה – 'סוף' – מקבלת את היסוד שלה מהחכמה שלמעלה מהכל. זה סוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים [שמים הם למעלה מהארץ, אבל השמים מקבלים את ה"כַּן" של הארץ – "כונן שמים" – רק] בתבונה [רק מהתבונה, לא מהחכמה]". לכן "נעוץ תחלתן בסופן" דווקא ולא באמצעם. עוד פעם, מהו יסוד? הכח לגלות את התשוקה. היסוד, שהוא הכח לגלות את התשוקה לכלות הנפש ממש, הוא מה שהארץ, המלכות, כנסת ישראל, מקבלת בתחילה מהחכמה.

מה אנחנו לומדים מכאן?

נמצא שבחי' שמים שהוא בחי' המדות דאצי' ["שמים" הם המדות מחסד עד יסוד.] (הנק' שמים אש ומים שהוא חו"ג

למה הן נקראות "שמים"? חז"ל מפרשים[צ] ששמים הם הרכבה של שתי מלים אש ו-מים. מה הם אש ומים בנפש? גבורה וחסד, מדת הגבורה היא האש ומים הם החסד. חסד וגבורה – אהבה ויראה – הן הכוללות את כל המדות, את כל הרגש שבלב. לכן "שמים" הוא שם כולל לכל הרגש שבלב שבעיקרו הוא חסד וגבורה, אהבה ויראה, אש ומים. והחיבור שלהן יחד הוא על ידי הממוצע – מדת התפארת, האמצע.

ובללן זב"ז [זה מיוסד על לשון ספר יצירה[צא], שה' לקח את האש ואת המים "ובללן זה בזה". איך?] ע"י הרוח שהוא בחינת הת"ת כו') [אם כן, הסוד של שמים כולל את כל המדות. העפר הוא הארץ, אבל השמים כוללים את האש והמים ובללן יחד בסוד הרוח. כל המדות נקראות "שמים"] התכוננותם [מה שכתוב "כונן"] שהוא בחי' בנין הכלים שלהם [כינון השמים הוא בנית כלים, בנית כלים היא יצירת התגלות. הכלי הוא מה שמגלה בפועל. צריך לבנות כלים, מי בונה את הכלים לרגש, לשמים? אמא. בנין הכלים נקרא "כונן שמים בתבונה"] הוא ע"י בחי' התבונה משא"כ בנין הכלים דארץ [לבנות את הכלים של הארץ – נתינת כח בארץ לגלות את התפיסה שלה] שהוא בחינת בחי' המל' שנק' ג"כ ארץ מלשון רצוא [חז"ל אומרים[צב] שארץ היא מלשון רץ, רצוא – כלות הנפש.] מטעם הנ"ל שתשוקתה ליכלל במהו"ע [=במהותו ועצמותו] הנה בניינה הוא מבחי' החכ' כו' [על זה כתוב "נעוץ תחלתן בסופן" דוקא ולא באמצען].

וזהו נעוץ תחילתן בסופן כי עצמות אא"ס ראשית הגילוי שלו הוא בחכ' דווקא [כתוב שאור אין סוף שורה ממש בפנימיות ספירת החכמה. זה מה שנעוץ בסופן, בארץ, במלכות – לעורר את התשוקה שבמלכות לכלות למהותו ועצמותו יתברך.] (כי אא"ס אינו שורה רק במי שבטל אליו כו'[צג]) [הבטול הפנימי הוא החכמה, פנימיות החכמה] ונק' תחלתן [זאת אומרת, המדרגה של השראת אור אין סוף בפנימיות החכמה נקראת 'תחלתן'] וכח זה נעוץ בסופן דייקא [דווקא "בסופן" ולא באמצע] שהוא בחי' המל' הנק' ארץ כנ"ל.

גילוי הכח הנעלם במלכות

מה למדנו כאן? שיש מקצת התחילה בסוף, בראשית ההתהוות. הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ" נאמר בתחילת מעשה בראשית, אם כן, מאז ומתמיד, מראשית ההתהוות, יש הכלל של "נעוץ תחלתן בסופן". אם כן, יש כח במלכות לעורר את התשוקה, אבל בכל זאת, למרות הכל, התשוקה לא חייבת להתגלות, היא יכולה להישאר בהעלם. זה מה שהוא עכשיו מסביר:

אך כח זה הוא בהעלם בבחי' המל'

הכח הזה בעצמו שהוא החכמה נמצא במלכות, אבל הוא בהעלם בתוך המלכות. מה זה העלם? כמו שהסברנו הרבה פעמים העלם הוא מה שהיום נקרא 'תת-מודע'. בלשון התורה זה נקרא 'העלם'. הוא אומר שיש באמת מקצת החכמה, ה"תחלה", כבר ב"סוף" בכל אחד ואחד. יש כח לכל יהודי שממש נמצא בו ולא צריך להמשיך אותו לעורר את התשוקה של כל כלות הנפש. הוא מאז ומתמיד – "הוי' בחכמה יסד ארץ", אבל בכל זאת הכח הזה עצמו הוא בהעלם, לכן הוא לא יוצא. צריך לגלות את הכח על מנת לעורר בפועל ממש את התשוקה, כלות הנפש.

לזאת לעורר כח זה מהעלמו שיבוא לידי גילוי צריך לעורר ולהמשיך מבחי' חכ"ע [=חכמה עילאה] מקור בנין המל' תוס' אורות בבחי' המל' דאצי'

אם רוצים לעורר דבר נעלם בתת-מודע צריך להמשיך תוספת לאותו המקום. יש מאמר חז"ל שאומר "מצא מין את מינו וניעור"[צד], אם רוצים לעורר מישהו שישן צריך להמשיך לו תוספת ממקורו. למשל, אם רוצים לעורר אדם שהתעלף, כתוב[צה] שלוחשים לו באוזן את השם שלו ועל ידי כך ממשיכים את שורש נשמתו. לחישת השם ממשיכה תוספת כי שורש נשמתו עדיין נמצא בו, אלא שהוא עכשיו ישן ובהעלם עמוק מאד. צריך להוסיף תוספת מהשורש על מנת לעורר את הדבר הנעלם. כמו כן כאן, יש כח נעלם של חכמה עילאה בתוך כל אחד ובשביל להביא אותו מהעלם לגילוי צריך להמשיך תוספת מאותו מקור, מהחכמה עילאה.

ועי"ז יתגלה כח זה מהעלמו.

ד.    אהרן שושבין הכלה

אהרן מגלה את כח הכליון

מי ממשיך את תוספת האורות?

והממשיך בחי' זאת [התוספת] –

העיקר כבר נמצא בתוך כל אחד. זה "הוי' בחכמה יסד ארץ", "נעוץ תחילתן בסופן". בשביל לעורר את הכח מהעלם לגילו, צריך מישהו לבוא ולהמשיך תוספת. כמו שאמרנו קודם, מי שמתעלף צריך מישהו לבוא וללחוש לו את השם שלו, אז ממשיכים תוספת והדבר הנעלם יכול להתעורר. מי עושה את זה? זה התפקיד של אהרן כמו שאמרנו קודם.

יש כלל גדול למעלה ש"תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[צו]. אצלינו, מדת בשר ודם היא שהתוספת טפלה ופחותה מהעיקר. אצל ה', למעלה, התוספת היא יתירה אפילו מהעיקר. יותר במדה מסוימת. יכול להיות שכאן, במקרה הזה, אי אפשר לומר שהתוספת לגמרי מרובה על העיקר שהוא הכח שנשרש ונעוץ אצל כל אחד. יכול להיות אור שנמשך מאותו מקור – חכמה עילאה – על מנת לעורר את הדבר מהעלם. הכח הזה נשאר תמיד, אבל בכל יום – כמו בעבודת העלאת הנרות – צריך להעלות או להמשיך תוספת אור מהשורש שלו, מהחכמה, לעורר את הכח הנעוץ והמושרש בכל אחד, לגלות את התשוקה. הוא יתן תיכף משל לכך משושבין הכלה. המשל הכי טוב הוא המשל שהוא משתמש בו בעצמו, כמו שתיכף נסביר.

ניתן משל פשוט-גשמי: אם יש משהו ברור כמו מים, נוזל, שבלועים בתוך איזה מוצק והמוצק לא טופח, אם רוצים לגלות את הרטיבות, את הלחות, הלחלוחית שבתוך המוצק, על ידי תוספת מים, תוספת של רטיבות, מתגלית הרטיבות הראשונה שלא היתה מורגשת. זה מה שהוא אומר – על ידי שממשיכים תוספת של אותו הדבר מהמקור – מתגלה הדבר הנעלם בתוך הכלי התחתון. זה משל לגמרי גשמי כדי להבין מה הוא אומר.

מי ממשיך את התוספת? אהרן. הוא הנקרא 'שושבין הכלה':

הוא בחי' אהרן שהוא הממשיך כח זה בכנ"י שתהי' נק' בשם כלה [מה הכוונה "שתהיה נקראת בשם כלה"? שתגלה את התכונה של כלות הנפש שעל שם כך היא נקראת כלה. כל זמן שהיהודי לא מגלה את כלות הנפש – באמת הוא לא נקרא 'כלה'. מי שמגלה את כלות הנפש שהסברנו קודם נקרא בשם 'כלה'] (הכוונה באמרו הממשיך היינו שהוא מעורר כח זה מהעלמו ע"י תוס' אורות שממשיך מחכ"ע כנ"ל) [הוא חוזר יותר ברור על מה שהסברנו קודם] ולכן [מכיוון שזה התפקיד של אהרן] נק' בשם שושבינא דמטרוניתא.

שני תפקידי שושבין הכלה בפנימיות

המשל האמיתי לזה הוא בדיוק המשל של השושבין והכלה. זה מה שהוא מסביר:

כמו השושבין של הכלה שעושה ב' דברים. הא' שהוא מתקן ענייני הכלה.

תפקיד השושבין הוא להלביש את הכלה ב'כ"ד קישוטי כלה' על פי סוד, זאת אומרת לקשט את השמלה בכ"ד קישוטים. זה נקרא הכנת הכלה – לתקן את עניני הכלה. למשל, ברוחניות כד קישוטי הכלה הם התיקון של ליל שבועות. בזהר כתוב[צז] שלמידת כד ספרי התנ"ך במשך ליל שבועות היא קישוט הכלה – אנחנו, עם ישראל – ב'כד קישוטי כלה'. שוב, סוד החתונה הוא גם הסוד של מתן-תורה. החתונה בין החתן והכלה היא סוד מתן-תורה על פי חז"ל. לכן יש לנו מנהג לעשות 'תיקון ליל שבועות'. על פי סוד, משמעות תיקון זה היא לתקן את הכלה – להלביש את הכלה[צח]. החתונה היא בבוקר. המשמעות הרוחנית לכך שכל הלילה יושבים ולומדים תורה, ובעיקר את כד ספרי התנ"ך, היא שכל ספר בתנ"ך מהווה קישוט אחד מ-כד קישוטי הכלה. אם כן, זה התפקיד הראשון של שושבין הכלה.

והב' שמוליכה אל החתן [התפקיד השני של שושבין הכלה הוא להוליך אותה לחתן, לחופה] לייחדה עמו כו'

בהמשך הוא יסביר ששני הדברים הללו הם כנגד נר המצוה ונר הנשמה. כלומר, המצוות הן הקישוטים להכנת הכלה. אחר כך, לעורר את עצם הנשמה נקרא 'כח ההולכה', להוליך את הכלה. בהולכה גופא יש שתי מדרגות: עריכת הנר והעלאת הנר. כלומר, המדרגה הראשונה של הכנת הכלה נקראת 'להטיב', בסוד הטבת הנר שהזכרנו קודם, וכעת יש עוד שתי מדרגות שמהוות ענין אחד – הולכת הכלה לחתן – עריכה והעלאה.

כן למעלה כח זה הנמשך בכנ"י בחי' תשוקה ברשפי אש להיות עולה למע' לעצמות אא"ס כו' הוא ע"י אהרן דייקא להיות שאהרן אותיות נראה [כתוב[צט] שאהרן אותיות נראה, "באורך נראה אור"] שהוא בחי' ראי' דחכ'

– הוא סוד הראיה של החכמה. גם משה הוא בחינת חכמה, הוא נקרא 'כח-מה', "ונחנו מה"[ק], רק שאחר כך הוא יסביר שמשה הוא עוד יותר פנימי מראיה. ענין ראית החכמה שהוא אומר כאן, שהוא סוד אהרן אותיות נראה, הוא הענין שתמיד מובא לגבי החכמה – ולמדנו עליו במאמר קודם[קא] – 'ברק המבריק על השכל'. ברק המבריק נקרא "נראה", שיש משהו לראות, אבל יש בחכמה מדרגה יותר פנימית, המדרגה הזו היא מדרגת משה רבינו – 'מה' בעצם – שלפני ראיית הברק המבריק, בטול יותר פנימי שלפני הראיה של החכמה. עוד פעם, כאן הוא מסביר שאהרן הוא חכמה, אבל בחכמה עצמה הוא נקרא 'סוד ראית החכמה', מה שעין השכל רואה, מה שנקרא 'הברק המבריק על השכל'. משה הוא גם כן חכמה, אבל הוא במדרגה עוד יותר פנימית של החכמה, כמו שיסביר בהמשך.

מכיוון שאהרן הוא חכמה, בכחו להמשיך את המקור של החכמה למטה, לכנסת ישראל, על מנת לעורר את הכח הנעלם בה.

(וע"ד הקבלה הוא בחי' יסוד אבא כו') [הראיה הזאת, 'ברק המבריק', נקרא בלשון הקבלה 'יסוד אבא'] לזאת הוא הממשיך תוס' אורות מבחי' חכ"ע בבחי' המל' ועי"ז מעורר כח ההעלאה שבמלכות שיתגלה מהעלמו [זאת אומרת, הכח המושרש והנעוץ מהחכמה בתחילה בתוך המלכות נקרא כח ההעלאה, ועל ידי התוספת שאהרן ממשיך – סוד קישוטי הכלה כמו שנסביר – הוא מעורר את הכח הזה לצאת מן העלם אל הגילוי] להיות התשוקה ברשפי אש ליכלל בעצמות אא"ס שבחכ"ע [שוב, אור אין סוף שורה בפנימיות חכמה עילאה] שהוא [חכמה עילאה ואור האין סוף ששורה בה] מקור בנין המלכות (כנ"ל [כמו שהסברנו קודם] בענין [הוי'] בחכ' יסד ארץ כו').

וזה"ע [=וזהו ענין. זה סוד הכתוב בבראשית שאברהם אמר על שרה] (בראשית כ'[קב]) וגם אמנה אחותי בת אבי [אך לא בת אמי] כו' [הוא אמר ש'באמת מה שאמרתי על שרה שהיא "אחותי" – לא שקרתי, בגלל שהיא באמת "אחותי בת אבי"'. הסוד הזה הוא של "אבא יסד ברתא"[קג], שהאשה צריכה להיות "בת אבי", בזה שהיא "בת אבי" יש לה כח לעורר את התשוקה שלה מלמטה למעלה] אז ותהי לי לאשה [כתוב "אמנה אחותי בת אבי ותהי לי לאשה" – קודם היא צריכה להיות "אחותי בת אבי" ועל ידי כך, על ידי זה בעצמו – "ותהי לי לאשה".] וכמבואר בזהר פרשת אמור (ד' ק"ג ע"ב) היינו בזמנא דנטלא מבי אבא כו' [זה הביטוי של הזהר. בזמן שהיא נוטלת, שהיא לוקחת מבית אבא. כשהיא מקבלת את הכח מאבא – אז היא יכולה להיות "ותהי לי לאשה".] והיינו שנמשך בה הארת חכ"ע אז ותהי לי לאשה כו'

בזה נסיים הפעם.