סוד התוכחה החסידית

בע"ה

י"ט כסלו תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל בירושלים

קונטרס אחרון (2) – סיום התניא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[סיימו ניגון]

הגענו עד המשפט שכתוב שש שורות מסוף העמוד הראשון. כתוב שצריך לבחור אנשים קבועים הראויים לזה להתפלל, לירד לפני התבה, שהסברנו שזה לרדת לפנימיות התבה של התפלה. צריכים להיות אנשים קבועים, קבועים מצד חב"ד אמרנו, וראויים מצד חג"ת, מצד המדות שלהם – ראויים; מצד החב"ד שלהם – קבועים.

קבועים, נטועים, טבועים

נסביר את זה עוד קצת: יש שלש מדרגות בספירות הגנוזות במאצילן, כתוב בחסידות. יש מושג עשר ספירות הגנוזות במאצילן ויש בזה כמה דרגות: יש בבחינת קדמון שלפני הצמצום, יש בבחינת אחד ויש במדרגת יחיד, אז גם כן יש עשר ספירות הגנוזות ביכולת פשוטה. עכשיו, לגבי הספירות האלה הן כמו כחות הנפש שנמצאים בעצם הנפש. כתוב שעצם הנפש גם נושא בתוכו את כל הכחות, אבל בפשיטות, לא מתחלקת בשום אופן כלל, חס ושלום. בפשיטות עצמותה הנפש נושאת את כל הכוחות. אז לשמות הכחות האלה כמו שהן בעצם הנפש, או לספירות כמו שהן בעצמות כביכול, יש שלשה שמות בחסידות: או הכוחות הקבועים בעצם, יש ביטוי אחד בחסידות 'כחות הקבועים בעצם הנפש', ויש ביטוי שני 'כוחות הנטועים בעצם הנפש', ויש ביטוי שלישי 'כוחות הטבועים בעצם הנפש'. הכל לשון נופל על לשון, הכל חרוז – קבוע-נטוע-טבוע. אלו שלשת הביטויים בחסידות לכחות הנפש כמו שהן בתוך העצם, או לספירות הגנוזות כמו שהן בעצמות ממש. שוב, יש הספירות הקבועות בבחינת יחיד, והספירות הנטועות בבחינת יחיד, והספירות הטבועות.

שלשת הביטויים האלה הם כנגד חב"ד חג"ת נה"י. מה שקבוע הוא החב"ד, זה כמו שלשה פרצופים של ספירות: יש פרצוף חב"ד, פרצוף חג"ת, פרצוף נה"י, שכוללים את כל עשר הספירות. פרצוף חב"ד קבוע בעצם. עיקר הקביעות הוא על ידי תקיעת הדעת בחוזק, כמו שנסביר, שעל ידי תקיעת הדעת בחוזק הדבר קבוע בעצם. אחר כך יש מדרגה שניה שנקרא נטוע, נטוע זה הצומח של הנפש, הצומח שהוא נטוע הכוונה על מדות הלב. מדות הלב הן חלק הצומח של הנפש. למה זה נקרא צומח? בגלל שהן גדלות מקטנות לגדלות. יש קטנות המדות ועל ידי המשכת מוחין המדות גדלות. לכן כל דבר הוא כמו עץ נטוע "על פלגי מים". עץ הוא תפארת בקבלה, דבר נטוע. התפארת כוללת את החג"ת של הנפש, לכן הביטוי 'כחות הנטועים בעצם' הוא פרצוף חג"ת שבעצם. קודם היה חידוש גדול שגם בעצמות יש ספירות, זה עצמו חידוש נפלא. עכשיו אנחנו מסבירים שאפילו הכחות האלה גופא שיש בעצם – גם יש שלשה פרצופים שלמים. כמו בכתבי האריז"ל שיש פרצוף פנימי שנקרא פרצוף חב"ד, שהוא הכחות הקבועים בעצם, ויש פרצוף אמצעי, פרצוף חג"ת, שהוא הכחות הנטועים שבעצם, ויש הפרצוף החיצוני, נה"י, שהוא הכוחות הטבועים בעצם.

טבע, כמו שכתוב בספר התניא כאן בפרק יט, הוא כל דבר שלמעלה מטעם ודעת, מה שהיום קוראים אינסטינקט. טבע הוא דבר שהוא אינסטינקט, הטבעים שזה בפירוש כנגד חלק המוטבע של הנפש. יש ביטוי בקבלה הראשונה מוטבע. יש 'מושכל, מורגש, מוטבע'. המוטבע הולך על הנה"י. הטבעים הם כמו ההרגלים, הרגלים, הרגל הוא טבוע, כמו שהרגל טובעת, אז ככה הרגלים, ההרגלים – הרגלים זה ההרגלים – באים מתוך אינסטינקטים, זה חלק הטבוע של הנפש. אם כן, הספירות כמו שהן שייכות בעצם לפרצוף נה"י נקראות הכוחות הטבועים.

לגבי הנטועים, יש לזה אסמכתא גם בחז"ל. יש סוגיה, הלכה למשה מסיני, עשר נטיעות, מי שמכיר את הביטוי הזה. יש הלכה למשה מסיני בדין שנקרא עשר נטיעות. עשר נטיעות זה המקור לביטוי הזה בחסידות של עשר הספירות הנטועות או עשר כחות הנטועים בעצם הנפש. כמו שיש מדרגה של נטועים יש גם קבועים וגם טבועים, הכל לשון נופל על לשון.

קביעות – כח ההתקשרות העצמית

זה היה בדרך אגב להסביר שכותב כאן כמה פעמים המושג קביעות, צריך להיות קבוע, זו הפנימיות של חב"ד. לכן עיקר הקביעות חז"ל אומרים לגבי תורה, קביעות עתים לתורה. אף על פי שמוסבר במאמר הגדול של הרבי הקודם "באתי לגני" שקביעות בתורה היא לא השכל של התורה, זו קבלת העול שיש בלימוד התורה, זו הקביעות של התורה, לא המושכל של התורה, אבל הקביעות הזאת בתורה עולה על כולנה, עולה יותר גבוה הרבה מאד מהשכל של התורה. הסבה היא בגלל שבאמת הקביעות היא פנימיות השכל, פנימיות השכל אינה מושכל, זו הנקודה הכי פנימית של התקשרות לשכל שהיא פנימיות הדעת.

כתוב בחסידות שעיקר השכל הוא חכמה ובינה, שיש כח להשכיל, חכמה, ויש כח להבין-להשיג, בינה. עוד פעם, בשכל יש השכלה והשגה, השכלה – חכמה; השגה – בינה. אבל מה זה דעת? היא לא כח בשכל, דעת היא רק כח להתקשר לשכל, ופנימיות הדעת באה מהכח שיש בנפש לקבוע, להתקשר ולקבוע, להתמיד ולמסור את הנפש על הקביעות הזאת. כמו שידוע, קביעות עתים לתורה הכוונה שאם באה לך פתאום הזדמנות להרוויח מליון דולר, או מה שלא יהיה, אתה לא זז מהקביעות שלך, בגלל שהקביעות היא קבלת עול למעלה מטעם ודעת. אבל באמת קבלת עול באה מפנימיות הדעת, שהוא קבוע בענין, ופנימיות הדעת היא השכל כמו שהוא בעצם.

עוד פעם, אמרנו שיש מדרגות כמו שהן בעצם הנפש, זה לא השכל שאנחנו מכירים. השכל שאנחנו מכירים הוא בחינת "אין הוא ודעתו אחד". הרמב"ם אומר שאצל הקב"ה "הוא ודעתו אחד", מה שאין כן אצלנו "אין הוא ודעתו אחד", אין האדם ודעתו אחד. אז לא יתכן ששכל שאנחנו מכירים יהיה השכל כמו שנמצא בתוך העצם, בגלל שזה לא אותו הדבר, בתוך העצם הכל אחד גם לגבי האדם. לכן השכל שהוא בעצם הוא רק הכח של קביעות. עוד פעם, עצם הכח לקבוע משהו, מה שלא יהיה – הקביעות היא השכל כמו שהוא בעצם, כמו המדרגה של אדמו"ר הזקן, שהיום הוא החג שלו, שהוא שכל בעצם. זה נקרא עצמי. בכלל יש מושג בחסידות – עצמי, אדם עצמי. אדם עצמי הוא שכל בעצם, שזה כח הקביעות. לא שהוא פקח, שהוא קבוע וקשור. זהו תיקון הברית בשלמות, תיקון הברית הוא תיקון הדעת בשלמות, זה נקרא הקביעות בעצם. אז כמו שהשכל הוא הקביעות בעצם, כך הלב בתוך העצם נקרא נטוע, והנה"י בעצם נקרא טבוע. טבוע זה כמו מטבע, שיש טביעה, כמו טביעת עין.

כל זה היה להסביר את המושג כאן 'קבוע', שצריך לבחור אנשים קבועים. אנשים קבועים הם אנשי חב"ד. אחר כך צריך לבחור גם אנשים ראויים מצד המדות שלהם – "על פי הגורל ובריצוי רוב המנין".

מה התכונה על פי פשט של האנשים האלה, שיהיו קבועים וראויים לירד לפני התבה? עוד פעם, לירד לפני התבה הכוונה לרדת, להשפיל את עצמו, על מנת להגיע לפנימיות התבה, שזה פנימיות המלה שאומר, שזה נקרא יורד לפני התבה.

דהיינו שמתפללים מילה במילה בדרך המיצוע [צריכים להתפלל כל מלה, כל תבה בפני עצמה "בדרך המיצוע", שלא יותר מדי מהר, לא יותר מדי לאט. וגם צריך להתפלל בקול רם] ולא מאריכים יותר מדי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו ועליהם מוטל חובה לירד לפני התבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו [כאן זה כמו שדיברנו על "ועני", שלעני אסור להיות לבד, הוא צריך להתחבר עם הסביבה, כמו כאן, זה שיורד לפני התבה צריך לאסוף אליו] סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת [הוא צריך להתפלל בקול רם, והוא צריך לצרף אליו את כל אלה המתפללים בקול קצת] על כל פנים ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו [האנשים שסמוכים לבעל תפלה] וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות [כך היתה תקנה בהרבה עיירות מימי קדם, שיש חזן, בעל תפלה, והוא מתפלל בדרך המיצוע בקול רם, לא מאריך יותר מדי, לא מקצר יותר מדי חס ושלום, ואליו הוא אוסף את כל המתפללים גם כן, מלה במלה, בלי לחטוף שום מלה חס ושלום בקול קצת, לא בקול רם אבל בקול קצת. הוא אומר שכף היתה תקנה בהרבה עיירות] ועתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן בל ימוטו עוד לעולם ח"ו געוואלד געוואלד

תוכחה – גילוי אור

יש מאמר חז"ל "אין ועתה אלא לשון תשובה", כמו שכתוב בפרשת היראה בתחלה "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". אז מה שהוא כותב כאן הכוונה שצריכים כולנו לחזור בתשובה בענין הזה. כמו שאמרנו, כל האגרת כאן היא אגרת של תשובה, שתוכחה נקראת התעוררות תשובה, מתחילה "הוכח תוכיח", זו התעוררות תשובה מתוך חכמה ומסירות לשני. אמרנו שחכמה היא כח מה, כח מה הוא תוכחה מתוך בטול, ותוכחה מתוך בטול היא מה שמעורר בתשובה. שמוכיחים מתוך בטול.

עוד דבר, להוכיח בלשון הקודש פרושו להראות, לגלות אור, כמו להוכיח מופת. אז גם כן, תוכחה אמתית היא רק כאשר יש גילוי בתוכחה. אם התוכחה היא 'אלטע זאכן', שאתה אומר לו, מנגן עליו בניגון ישן-מיושן שכבר משעמם לשמוע את הניגון הזה של התוכחה, אז לא שוה שום דבר. התוכחה צריכה להיות איזה גילוי חדש שאתה מגלה לו משהו חדש. אם אתה לא מגלה לו משהו חדש – הוא כבר שמע את הישן, זה לא מענין אותו הישן. זה גם כלל גדול מאד בתוכחה, שאין טעם להוכיח עם כל מיני סיסמאות ישנות. להוכיח הכוונה לגלות איזה חידוש, ורק שתגלה לו משהו חדש יש סיכוי שיפעל עליו.

מי הראשון שנאמר עליו "והוכיח"? דיברנו על זה הרבה פעמים, מאיפה לומדים? חושבים שתוכחה היא איזה מין מדת הדין, להוכיח מישהו, אבל באמת תוכחה היא מדת החסד כתוב. מאיפה? מי הוכיח? "והוכיח אברהם את אבימלך", לא כתוב שיצחק או מישהו אחר הוכיח. הפעם הראשונה שכתוב בתורה על תוכחה היא אצל אברהם. מי זה אבימלך? כתוב בחסידות שאבימלך זה הרצון למלוך, אבי לשון רצון. אבימלך היינו לא שאבא שלי מלך, שאני רוצה להיות מלך, כך מסבירים בחסידות. אבימלך זה כמו "אבי צו זיין א מלך", העיקר שהוא רוצה להיות מלך. זה אבי מלך. אז צריך לבוא אברהם ולהוכיח את האבימלך. אבימלך זו נקודת הישות שיש בכל אחד ואחד. אנא אמלוך שיש בכל אחד ואחד. [על אליעזר עבד אברהם כתוב "אתה הוכחת לעבדך ליצחק", ושם זו הוכחה של גילוי] כן, זה גילוי ודאי, להוכיח זה גילוי אלקות ממש, זה כמו גילוי של השגחה פרטית, כמו "הוכחת לעבדך". בפירוש המלה "להוכיח" בלשון הקודש זה לשון גילוי, גילוי חדש. וזו בחינת אברהם

על אברהם כתוב "מי העיר ממזרח", "אברהם התחיל להאיר" זה הביטוי בחסידות, להאיר עם א, אברהם התחיל להאיר, הוא הראשון שמתחיל להאיר אור בעולם, שזה נקרא לפרסם אלקות, "מי העיר ממזרח" אברהם כתוב "אברהם התחיל להאיר". יש מאמר של אדמו"ר הזקן, עכשיו אנחנו מסיימים את התניא, אדמו"ר הזקן אמר ש"עם ספר התניא יכול להיות כל אחד חסיד כמו אברהם אבינו". זה פתגם את אדמו"ר הזקן, שאפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו. אז זה דווקא אברהם אבינו, שזו בחינת "אברהם התחיל להאיר", שהתחיל להאיר זה ה"נעוץ תחלתן בסופן", שזו בחינת "הוכח תוכיח". "הוכח תוכיח" הוא בעצמו התחלה להאיר, חכמה, גילוי חכמה.

תוכחה מאהבה

כל גילוי אור חדש הוא בחינת חכמה, כח-מה, תוכחה מתוך בטול, וכמו שחכמה היא כח מה, נאמר על אברהם אבינו בזהר ובכתבי האריז"ל "אבר מה". מה זה אבר? המשפיע – הוא משפיע מתוך בטול, כמו שכח מה הוא להוכיח מתוך בטול, "ונחנו מה". בזמן שמשה רבינו מוכיח את העם הוא אומר "ונחנו מה", ואת ה"מה" הזה הוא אמר תוך כדי תוכחה. גם הסברנו עוד רמז ב"הוכיח אברהם את אבימלך", שאברהם הוא מדת האהבה והחסד, וגם במלה תוכחה יש רמז מאד מאד יפה, שתוכחה בגימטריא תוך אהבה (ח-ה בגימטריא אהבה) – תוכחה היא תוך אהבה. אם כן, צריכה התוכחה להיות תוך אהבה. חוץ מזה שתוך אהבה צריך להיות גילוי אור, אחרת זה לא שוה.

עוד פעם, לחזור, כתוב כאן שצריך להוכיח אפילו מאה פעמים, משמע כאילו שאפילו מאה פעמים לומר אותו הדבר, כל פעם לחזור על אותו הדבר מאה פעמים. לא. מה שכתוב כאן "מאה פעמים" הכוונה שכל פעם צריכה להיות משהו אחר לגמרי, לא צריך מאה פעמים אותו הדבר לומר, זה לא שוה כלום. עכשיו, אמרנו שעל פי פשט "אפילו מאה פעמים" זה לאו דוקא מאה, זה אפילו מליון, בלי סוף. אבל על פי סוד למה כתוב מאה דווקא? יש דבר שכתוב בתורה שיש מצוה ויש הבטחה. יש הרבה מצות בתורה שכתוב עליהן גם לשון מצוה וגם לשון הבטחה, כמו מצות "ואהבת את הוי' אלהיך". כתוב "ואהבת" כמצוה, שצריך להתבונן על מנת לאהוב את ה', וכתוב גם ש"ואהבת" היא לשון הבטחה, שה' מבטיח לך שתאהב אותו בסוף, שסופך לאהוב אותו – אל תדאג, בסוף תגיע לזה, תאהב את ה', לשון הבטחה, הוא מבטיח לך. יש הרבה מצוות כאלה שגם לשון מצוה וגם לשון הבטחה [למה זה לשון הבטחה? זה לא ציווי?] זה מה שאנחנו אומרים, זה גם לשון ציווי וגם לשון הבטחה בגלל שזה לשון עתיד, וכל לשון עתיד היא דבר שעתיד להיות [למה אנשים לא צריכים לעשות את זה אם זה ציווי?] אמרנו שזה גם וגם, גם צריכים לעשות את זה, וגם ה' אומר שהוא מבטיח שיהיה לך את זה, זה שני הדברים ביחד. [אבל אם עושים למה צריך להבטיח לך? כבר עושים את זה?] צריך סיעתא דשמיא, זה לא פשוט, אפילו שתעשה. ודאי, צריך לעבוד, כל אחד צריך לעבוד בעצמו, אבל ה' גם מבטיח שזה יהיה.

הפעם המאה ואחת

אז גם כאן, כתוב "'הוכח תוכיח את עמיתך' – אפילו מאה פעמים". למה מאה ולא מליון? הרי על פי פשט זה גם מליון! אפשר לומר על פי פשט, שאם עשית מאה פעמים ה' כבר מבטיח שלא תצטרך עוד פעם, שמאה ואחד כבר לא תצטרך. זה הוא מבטיח לך, אתה צריך לעשות מאה פעמים. אבל יותר מזה לא צריך. בגלל שאחרי מאה הדבר מתחדש מעצמו. זה בסוד "מאין", מה שבא אחרי מאה הוא מאה ואחת, כמו ש"אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה את פרקו מאה ואחת פעמים". למה? בגלל שעד מאה פעמים האדם צריך להשתדל שיתחדש לו כל פעם.

מה שאני מסביר עכשיו הוא קצת חידוש, תשימו לב, שגם בלימוד תורה שלומדים מאה פעמים, אפשר לחשוב שמה שאני לומד-חוזר על הלימוד הוא אותו הדבר – זה גם לא נכון, חס ושלום. המצוה לחזור על הלימוד כמו מאמר חז"ל "אין לבית המדרש בלי חידוש", ואם אין חידוש זה לא נקרא חזרה. זה דבר גדול מאד לדעת. אם אתה לא חידשת שום דבר גם לא חזרת, זה שום דבר. "אין לבית המדרש בלא חידוש", לא יתכן לחזור בלי לחדש. לכן אם האדם לא מחדש הוא לא חזר, זה לא שוה. אז ממילא מאה פעמים צריך לחזור, ומה הכוונה לחזור? כל פעם להשתדל לחדש. אבל מי שמגיע למאה ואחת כבר לא צריך להשתדל יותר, הוא כבר בבחינת "נחל נובע מקור חכמה". לכן מאה ואחת, כך כתוב בפירוש מאדמו"ר האמצעי, שמאה ואחת הם "מאין" בגימטריא, ברגע שמגיע למאה ואחת הוא בבחינת "והחכמה מאין תמצא", שיש לו התחדשות אין סופית לעולם ועד. עד מאה הכוונה שצריך להשתדל לחדש כל פעם, וממאה והלאה הדבר מתחדש מעצמו

אם כן, גם כאן, עד מאה פעמים צריך להוכיח אותו כל פעם מחדש, אבל אחר כך ה' מבטיח שכבר יהיה בסדר, בגלל שאם נתת את זה מאה פעמים זה כבר נכנס לו, הוא ישמע תוכחה מעצמו ואז ודאי יתעורר לחזור בתשובה בעצמו. אז ככה אפשר לדרוש את הדיוק של "אפילו מאה פעמים".

"ועתה באתי" – לאלתר לתשובה

ועתה ["ועתה לשון תשובה", כתוב בחז"ל. כולנו צריכים לחזור בתשובה, מה זה עיקר התשובה?] באתי לחדשן

מה זה באתי? כמו "באתי לגני אחתי כלה", באתי זה הגעתי, כמו שרוצים שהמשיח יבוא כך הצדיק צריך לבוא. צריך לבוא אפילו אל הקליפה. כמו שה' אומר למשה רבינו "בא אל פרעה", צריך להכניס את עצמו לכל מקום, זה נקרא ביאת המשיח, "באתי לגני". אדמו"ר הזקן אומר על עצמו ש"ועתה", צריכים לחזור בתשובה, ובאיזה כח? ש"באתי".

אדמו"ר הזקן בעצמו צדיק גמור, אבל גם לכל יהודי יש נקודת צדיק, צריך לעורר את נקודת הצדיק שלו, שהצדיק יבוא. עוד פעם, הצדיק הוא בסוד הברית, והברית צריכה לבוא, וזה בעצמו התיקון, זה עצמו תשובה, זה כמו תיקון הברית. "ועתה באתי", מה התשובה? "באתי", "באתי לגני". [מה המשמעות "ועתה"?] עכשיו, נאו, "משיח נאו" [אבל למה זה שייך לתשובה?] כך חז"ל אומרים, יש מאמר חז"ל שכל "ועתה" זה לשון תשובה, כמו ש"'והיה' לשון שמחה", "'ויהי' לשון צער", כך "ועתה" כל פעם שכתוב בתורה פרושו נאו, זו תשובה.

בכלל, זה הענין של נאו. מה זה אומר "משיח נאו"? "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". הרבי הקודם אמר "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", והרבי שליט"א מתרגם את זה לשפת המדינה "משיח נאו". מה זה ה"נאו"? תשובה נאו. הנאו זה תשובה, ואם יש תשובה יש משיח, זה נקרא "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". זו לשון הרמב"ם ש"סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים", שמהתשובה למשיח אין אריכות זמן – "מיד הם נגאלים". אז אם כן, "נאו" זה התשובה, לכן זה מאמר חז"ל בפירוש ש"ועתה" זה לשון תשובה. עוד פעם, "ועתה" הוא אומר "באתי", מהו עיקר התשובה? "באתי", "ועתה באתי".

חוזק היד ואומץ הלב

מה צריך להיות? מה הוא מביא אתו? אם הוא בא הוא גם מביא משהו, הוא מביא חידוש וחזוק ואימוץ:

לחדשן ולחזקן ולאמצן

מה זה? זה חב"ד. כתוב שכל חידוש הוא מצד החכמה, התחדשות, דיברנו על התחדשות והתחזקות לפני כמה ימים. אמרנו והסברנו שהתחדשות היא מצד החכמה, התחזקות מצד הבינה ואימוץ מצד הדעת. זה רואים בפרק ג' בתניא, שאדמו"ר הזקן אומר בפירוש שהדעת היא "קשר אמיץ וחזק מאד", ש"אם אין דעת אין בינה".

עוד פעם, בפרק ג' אדמו"ר הזקן מסביר את הדעת "קשר אמיץ וחזק מאד", אימוץ הוא בחינת דעת. מה זה אימוץ? מה זה לאמץ? מה ההבדל בין חוזק ואומץ? כמו המושג הזה החום בן מאומץ. מה זה לאמץ? [שהוא לא היה שלי ועכשיו...] כן, לאמץ הוא קנין, קנין וטיפול ומסירות. צריך לאמץ אותו, הכוונה להתקשר, לתמוך, לגדל אותו. זה כמו גדלות הדעת, בחינת התקשרות היא הדעת.

כאן יש עוד סוד: כתוב שאימוץ הוא כמו "עד מיצוי הנפש". יש ביטוי ש"בכל נפשך", מה זה "בכל נפשך"? עד מיצוי הנפש. כמו שלוקחים משהו, סוחטים אותו, ממצים אותו, כך צריך להתפלל בתוקף. זה נקרא אימוץ, יותר מחוזק. עיקר ההבדל על פשט בין חזק לאמיץ הוא שחוזק הוא בדרך כלל בידים, כמו "יד חזקה". יש לפעמים חוזק בלב, אבל בדרך כלל חוזק שייך בתורה לידים. מה שאין כן אומץ תמיד שייך ללב. זה על פי פשט ההבדל בלשון הקודש, שחוזק הוא כמו "יד חזקה", "חוזק יד", ואומץ תמיד בלב, אומץ לב. חידוש במוחין או שהוא בראיה, בעין, אור חדש, חידוש תמיד שייך לאור "אור חדש על ציון תאיר"

[הקלטה נקטעה]