שלשה אנשים

אבן עזרא - פרשת וירא[◦]

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה^[א].

וכתב ראב"ע: הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים, הוא אחד, והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה. ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה, ואחר כך נשא עיניו וראה ג' מלאכים. האחד בא לבשר שרה, והשנים הלכו לסדום. האחד להשחית, והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו כי נאכל הלחם, כטעם אשר תאכל האש.

ובהמשך: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, כתב ראב"ע: ומפרשים אחרים אמרו, כי אלו ג' אנשים נביאים היו. ואם טען טוען והלא אברהם נביא היה, ואיך בא נביא אל נביא, רק אם היה גדול ממנו בנבואה כמשה ואהרן, ותשובתם שלא באו לאברהם רק לשרה. וכן אמרו איה שרה אשתך, והשנים הלכו אל סדום. ואל תתמה על מלת כי משחיתים אנחנו, כי כן כתוב: ומשה ואהרן עשו את כל המופתים (שמות יא, י), והשם עשאם וסמכם אליהם, בעבור שנעשו על ידם. והנה פי' ויאכלו כמשמעו, ופי' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן איננו קדש, רק הוא כמו רבותי, על כן פתוח הנו"ן, ולא נקמץ כמשפטו. ובספרים שהוא קמוץ, יהיה פירושו נביא השם. וטעם בעיניך שדבר בתחלה עם הגדול שבהם, ואחר כן עם כולם. ומצאנו שנקרא הנביא מלאך בחגי. וי"א כי אברהם בקש רשות מהשכינה. וי"א שהוא מוקדם ומאוחר, וכן הוא וישא - וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך, ואח"כ נראה אליו השם, ואמר המכסה אני מאברהם, גם זעקת סדום. ואלו ההולכים הגיעו אל סדום, ואברהם עודנו עומד לפני ד'. ועל כל פנים וד' אמר עם אברהם ידבר או עם המלאכים שיאמרו לו, רק ויאמר ד' זעקת סדום עם אברהם דבר. ואברהם נגש ואמר האף תספה, ונכנס פסוק ויפנו משם האנשים להודיע כי בעת שבאו אל סדום, אז אמר השם לאברהם זעקת סדום... ואין לנו צורך לתיקון סופרים. והעד שאמר באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני ד'. והנכון בעיני תמצאנו רמוז בפרשת ואלה שמות.

שיטות המפרשים

בפרשה זו יש מחלוקת גדולה בין המפרשים בכמה שאלות: מיהם ה"אנשים", האם ראיית האנשים היא במראה הנבואה או ראיה גשמית, ומה היחס בין התגלות ה' להופעת האנשים בכל הפרשה (תחילה נאמר "וירא אליו ה'", אחר כך "וירא והנה שלשה אנשים", ושוב "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה", ובהמשך "ויקמו משם האנשים", ושוב "וה' אמר המכסה אני מאברהם", "ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפני ה'"). נפתח במפרשים אחרים ונחזור לראב"ע.

לפי רש"י, יש כאן שני עניינים המשולבים זה בזה, תחילה נראה ה' לאברהם (ומפרש רש"י "לבקר את החולה"), ואחר כך נראו לאברהם שלשה מלאכים בדמות אנשים (ונראה שכוונתו שנראו בעיני בשר ממש, בדומה לדברי הרמב"ן לקמן).

לפי הרמב"ם[ב], כל המעשה היה במראה הנבואה, ומפרש ש"וירא אליו ה'" הוא הכלל, ואחר כך "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים" הוא הפרט – כלומר, התגלות ה' היתה בדרך של מראה נבואה ובו שלשה אנשים וכו'. והרמב"ן הקשה על הרמב"ם ודחה דבריו (שאם כן גם המשך המעשה עם לוט הוא במראה נבואה, וכיצד ניצל לוט? ומה הגבול בין מראה הנבואה לתיאור המאורעות במציאות כפשוטה?)[ג]. לכן מפרש הרמב"ן כרש"י: "וירא אליו ה'" הוא גילוי בפני עצמו ("גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו"), ואחר כך ראה את המלאכים בעיני בשר. ומבאר כי "בכל מקרה ראיית המלאך איננה נבואה", לפעמים זו ראיה במראה או בחלום (או גילוי עינים) אך כשהמלאכים נקראים "אנשים" הכוונה שנראו בעיני בשר ממש (לחסידים ובני הנביאים "זכי הנפשות").

הפירושים בראב"ע

הפירוש הראשון שמביא ראב"ע ("קצת אמרו"): "וירא אליו ה'" היינו שלשת האנשים, כי שלשתם הם אחד ולא יתפרדו. פירוש זה מביא כבר רב סעדיה גאון[ד] (בדחיית הנוצרים מאמיני השילוש[ה]), ודוחה אותו בחריפות, שהרי נאמר "ויפנו משם האנשים... ואברהם עודנו עמד לפני ה'", הרי שהאנשים אינם ה'. והראב"ע דוחה בדרך נוספת: אם השלשה הם אחד כיצד הם הופכים להיות שנים? אכן, יש פירוש נוסף שניתן לשמוע לפי האמונה הטהורה[ו]: שלשת המלאכים רומזים לשלשה שמות ה' העיקריים בתורה, הוי' א-להים א-דני: שם הוי' מורה על מהותו ("מציאות אמיתית שאין כמוהו"), שם א-להים מורה על היותו בורא, שם א-דני מורה על השגחתו.

הפירוש השני "ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה ואחר כך נשא עיניו וראה ג' מלאכים". אפשר לומר (כמו שהבינו כמה ממפרשי ראב"ע) שזה כשיטת הרמב"ם שראיית המלאכים היא חלק ממראה הנבואה, אך אפשר לומר שכוונתו כפירוש רש"י (בשינוי קטן בענין תפקידי המלאכים).

הפירוש השלישי ("ומפרשים אחרים אמרו"): האנשים כאן הם אנשים ממש, והם נביאים (כמו שנאמר על חגי הנביא "ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'"), וכמו שמשה הנביא הגדול אומר לאהרן (הנביא) את דבר ה'. אמנם אברהם הוא הנביא הגדול, אך הנביאים הללו באו לבשר את שרה. כלומר, ראב"ע מניח שאברהם נביא גדול משרה, אך לפי חז"ל שרה גדולה מאברהם בנביאות! [מכאן ממשיך ראב"ע לדון בפירוש הפסוק "אדני אם נא מצאתי חן בעיניך" (שתי אפשרויות, פנייה אל ה' או פניה לנביא), ובסדר הדברים בפרשה (ומביא אפשרות שקודם באו האנשים ואחר כך נראה ה' לאברהם כדי להודיע על הפיכת סדום – "וירא אליו ה'" וקודם לכן "וישא עיניו וירא").]

לבסוף כותב ראב"ע את דעת עצמו רק ברמז (כדרכו בכמה מקומות) "והנכון בעיני תמצאנו רמוז בפרשת ואלה שמות". יש מפרשים[ז] שכוונתו למה שכתב בפרשת שמות[ח] בדברו על מעלת המלאכים "ונשמת האדם ממינם [ממין המלאכים]... ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל על ידי אור המלאכים", ודעתו כרמב"ם שהכל כאן במראה הנבואה (ולפי זה המפרשים שהביא ראב"ע תחילה היינו כרש"י). אך יותר נראה שכוונת ראב"ע למה שכתב בפירוש בעניין הסנה^[ט]: והנה כח השם מראה אותות ומחדש גופות כנגד המקבל. והמבין זה סוד השם ידע נבואת 'וירא אליו' גם 'ויאבק איש' _{(בראשית לב, כה)}, גם פלא הסנה. כלומר "כי הש"י חידש גופות שלשה אנשים בעבור כבוד אברהם שהיה דבוק בשם יתברך, והנה היה המעשה כפשוטו... וכן חידש ליעקב מלאך שיאבק עמו" (אהל יוסף על ראב"ע). לפי זה, נראה ש"אנשים" בפרשה אינם דווקא מלאכים (וגם לא נביאים), אלא אנשים ממש שנבראו כעת.

מראה ממשי

המחלוקת העיקרית כאן היא בין הרמב"ם לרמב"ן. הרמב"ם מפרש כמה וכמה פרשיות בתנ"ך (כאן ובמקומות נוספים) שהסיפור הכתוב בהם התקיים רק במראה הנבואה. והרמב"ן טוען בחריפות "ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשמעם אף כי להאמין בהם" – שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (ולכן דברים אלו "סותרים הכתוב") ויש סכנה גדולה לפרש דברי תורה ברורים בדרך משל וכדו' (אליגוריה).

ונראה שדעת הראב"ע כאן היא מעין ממוצע בין הרמב"ם לרמב"ן: באמת היה מראה נבואה אך המראה עצמו התממש במציאות הגשמית, כמשמעות פשוטו של מקרא! בפנימיות, מראה הנבואה הוא כמו חלום, "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", ומבואר שהחלום הוא 'אורות דתהו'. בעולם התהו עצמו אין 'כלים' להכיל את האורות (כיון שהאורות מרובים והכלים מועטים, ולכן מתרחשת שבירת הכלים), אך התכלית היא להמשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון, וכך החלום עצמו מתממש במציאות.

מה' לאדם

כשנסכם את האפשרויות השונות בפירוש הפרשה ובמשמעות ה"אנשים", נמצא שיש כאן ארבע מדרגות: הקב"ה עצמו, המלאכים, הנביאים, אנשים ממש. כלומר, הנביא, הנקרא בעצמו מלאך, הוא ממוצע בין אדם למלאך.

ארבע דרגות אלו מכוונות יפה כנגד ארבע אותיות שם הוי' ברוך הוא:

י – הקב"ה, "הוי' בחכמה".

ה – מלאך. יה הם "הנסתרת לה' אלהינו", ה' והמלאכים הנסתרים מאתנו בדרך כלל. שם א-להים בבינה כולל מלאכים הנקראים אלהים, והם שלוחי ה' מהמקום הנסתר. המלאכים נבראו מיסוד האש ומיסוד הרוח, המקבילים לאותיות י-ה (ומים ועפר אותיות ו-ה), אך עיקר מציאותם בבינה שהיא 'ראשית המציאות'.

ו – נביא. הנביא הוא איש בשר ודם, ולכן הוא שייך ל"והנגלות לנו ולבנינו", אלא שיש בו 'המשכה' מלמעלה, סוד האות ו.

ה – אדם. והנה הוי' מלאך נביא אדם = ה פעמים אדם = יה ברבוע (ועוד רמזים: אמצעי התבות (הו לא בי ד) = חן. חלק המילוי של הכל = הרבוע הכפול של זך).

תיקון סופרים

בתוך הדברים כותב ראב"ע "ואין לנו צורך לתיקון סופרים. והעֵד [ההוכחה], שאמר באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני ד'".

ופירוש הדברים: על הפסוק "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'", פירש רש"י "ואברהם עודנו עומד לפני ה' – והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם. אלא תיקון סופרים הוא זה[י]".

על זה אומר ראב"ע שאין צורך לומר כן, שהרי באמת אברהם היה עומד לפני ה', כמו שכתוב בהמשך הפרשה "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (ואע"פ שתחילה נאמר "וירא אליו ה'", מכל מקום בפועל אברהם עמד לפני ה'). זו שיטת ראב"ע בכלל, לא להזדקק ל"תיקון סופרים", כמו שכתב בהקדמתו לתורה "גם בפירושים הישרים אין צורך לתיקון סופרים"[יא]. ובספרו 'צחות' כותב "בדברי יחיד שיש לנו במקרא מלות הם תיקון סופרים, ואמרו כי כן כתבו הנביאים. אם כן למה נקראו תיקון סופרים", ולאחר שהוא מפרש כמה פסוקים שאמרו עליהם תיקון סופרים בדרך שאין צורך לומר כך, הוא מסיים "ולא אומַר כי אלו הפירושים [שכתבתי] הם אמת ואין בהם ספק רק שבעים פנים לתורה. כי ידוע ידעתי שדעת הקטן שהיה בקדמונים רחבה מדעתנו".

המושג תיקון סופרים נמצא בחז"ל בכמה מקומות (כמו במדרש[יב] כאן "תיקון סופרים הוא זה, שהשכינה היתה ממתנת לאברהם"), וכן אמרו "תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה"[יג], וחכמי המסורה מונים י"ח מקומות של תיקון סופרים[יד].

ובפירוש "תיקון סופרים" דעת רוב הראשונים[טו] שאין הכוונה שהחכמים הכניסו שינוי כלשהו בנוסח התורה, אלא שהתורה עצמה, כפי שניתנה למשה, נכתבה בדרך כזו כאילו יש כאן תיקון, ובאו החכמים-הסופרים ופירשו לנו שזו כוונת התורה (וכן נראה מרש"י במקומות אחרים[טז] שהביא "תיקון סופרים" וכתב "שהכתוב כינה" וכיו"ב, כלומר הכתוב עצמו מכנה בדרך כבוד, כמו לשון סגי נהור). אך הראב"ע הבין שתיקון סופרים היינו תיקון הנביאים (ומקשה, אם כן למה נקרא על שם הסופרים. ואולי לא ראה את לשון המדרש "אנשי כנסת הגדולה"), והיינו שהנביאים קבעו את הנוסח הזה, אך הוא מעדיף לא להשתמש בשיטה זו, שבעיניו היא דעת יחיד, אם כי הוא מסיים בענוה שדעת הקדמונים רחבה מדעתנו. לשיטה זו, גם נבואת שאר הנביאים יכולה להחשב תורה, ולא רק נבואת משה רבינו[יז].

בפנימיות, "תיקון סופרים" פירושו שיש שינוי כביכול בין 'נוסח התורה' כפי שהוא בעולם האצילות, תורה שלמעלה, ובין נוסח התורה שניתן למשה רבינו (הסופר, "ספרא רבא דישראל") והיא 'תורת הבריאה' (כמבואר בדברי האר"י). בתורת האצילות כתוב כביכול "וה' עודנו עומד לפני אברהם", ובתורת הבריאה כתוב "ואברהם עודנו עומד לפני ה'". תורת הבריאה מתחשבת ב"דרך ארץ" ולא כתוב בה כפי האמת המוחלטת אלא כפי שיותר מתאים לומר בדרך כבוד.

היחס בין שתי הדרגות, התורה שלמעלה באצילות ותורת הבריאה, הוא כתורה שבכתב ותורה שבעל פה: תורה שבכתב היא כתורת האצילות המדברת ב'שפה מוחלטת', ותורה שבעל פה היא כתורת הבריאה בה יש 'התאמה' למושגי העולם הזה, דרך ארץ (בתורה שבכתב כתוב "עין תחת עין", כך היה ראוי להיות בעולם האצילות. ובתורה שבעל פה מפרשים ממון, וכיו"ב).

אכן, שרש התורה שבעל פה גבוה משרש התורה שבכתב (כמו ש"ישראל קדמו לתורה"), ואף בדרך ארץ (הבריאה וטבע העולם) יש בחינה שלמעלה מהתורה, "דרך ארץ קדמה לתורה" (גם במשמעות של קדימה במעלה). וכן תורת הבריאה (כפי שהיא כתובה לפנינו) מגיעה משרש גבוה מאשר תורת האצילות. זהו סוד "תיקון סופרים" – השרש הנעלם של תורת הבריאה 'מתקן' את הנוסח של תורת האצילות, בהתאם לדרך ארץ של העולם הזה (כמו עצם התהוות עולם הבריאה מעולם האצילות בדרך דילוג מכח שרש העצמות הגבוה מהאצילות), ודוק.

למעשה, יש שתי אפשרויות מהו תיקון סופרים, נביאים (ראב"ע) או אנשי כנסת הגדולה. בפנימיות יש לומר ששתי אפשרויות אלו מתאימות לבריאה ויצירה: נביאים הם בבריאה, בחינת בינה שרש הנבואה (כאשר "משה זכה לבינה", לדרגה עליונה של "זה הדבר", אך גם שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה אמר ה'" שייכים לזה, והרי גם משה מתנבא בלשון כה). ואילו סופרים ממש, אנשי כנסת הגדולה, הם ביצירה, שהרי הם תורה שבעל פה, שרש ששה סדרי משנה השייכים לעולם היצירה (ששה סדרים כנגד ו בשם הוי'). אלא שאנשי כנסת הגדולה, בהיותם תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב, אינם משנים בנוסח התורה אלא מדייקים ומפרשים אותו.

ולסיכום: תורת האצילות – בלי 'תיקונים'. תורת הבריאה – התיקון שנאמר למשה בנבואה, או לשאר נביאים. תורת היצירה – תיקון-פירוש של אנשי כנסת הגדולה.