נועם אלימלך פרשת לך לך: והיה ברכה

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה[א].

אומר הנועם אלימלך[ב]: ברכה היא לשון בריכה. הצדיק המקדש ומטהר עצמו נעשה בעצמו בריכה עליונה להשפיע לכולם, וזהו "והיה ברכה" – הצדיק הוא הברכה-בריכה עצמה (וכן הוא במדרש "והיה ברכה, קרי ביה בריכה"[ג], שייך גם ללשון הַבְרכת אילן[ד], כמבואר בסוד הברכה מלשון בריכה[ה]). אך כדי לקבל את השפע צריך "להסכים עם הצדיק", להיות "מברכיך", ואז מתברכים ממילא דרכו, וכך נדרש "ואברכה מברכיך" יתברכו ממילא מתוך הברכה שלך ("מברכיך" היינו מהברכה-בריכה שלך), כאשר הצדיק המשפיע בדרך ממילא, מעצם מציאותו, הוא סוד החלמיש[ו]. לכן כתוב "ואברכה מברכיך ומקללך אאר" (בשינוי הסדר): המברכים יתברכו ממילא, מתוך הבריכה המוכנה ועומדת להשפיע, אבל הקללה אינה באה ממילא אלא "אאר" בפעולה מכוונת אחרי שיקלל. ויש לדרוש "והיֵה ברכה" כמו "והָיָה" (אותיות הוי'), "אין והיה אלא מיד"[ז], "אין והיה אלא לשון שמחה"[ח] – מיד כשיברך אותך יתברך בגללך בשמחה, "תיכף לצדיקים ברכה"[ט] כיון שהצדיק הוא הברכה עצמה.

מכאן שיש ענין גדול לברך את הצדיק שאתה מקושר אליו, להיות "מברכיך" – הן ברכה כפשוטו (כמו ברכת "על הצדיקים"), והן לפרסם אותו ואת תורתו, כפי שהוא מוסר את נפשו ממש לפרסם אלוקות בעולם, ובכך להמשיך את השפעתו, למשוך מהבריכה שלו ולהבריכו בעולם. ההתקשרות לצדיק היא מתוך 'הסכמה' עמוקה, לא כדי 'להרויח' ממנו ברכות, אלא התקשרות אמת לעצמותו של הצדיק שהוא-הוא הברכה עצמה, על דרך "אנא נסיב מלכא"[י], "מי לי בשמים [כדברי אדה"ז: אני רוצה רק אותך בעצמך]"[יא].

מראש הצדיק לרגליו

הבריכה היא צנור המקבל מלמעלה (ממי הגשמים הנאספים בה או ממי מעין ונהר) ומשפיע למטה (בסוד ים כנרת הנוטל מכאן ונותן לכאן), וכן הצדיק הוא כבריכה, מקבל מלמעלה ומשפיע למטה, למקושרים אליו ומסכימים לו. והנה נאמר "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק"[יב] ומזה יש להתבונן בכל סדר המשכת השפע: הברכה נשפעת בראשונה לראש הצדיק, כדברי הנועם אלימלך שהצדיק מקדש ומטהר עצמו: מקדש מצד החכמה (הנקראת קדש, "מלה בגרמיה"), מטהר מצד הבינה (טהרה באמא) כאשר בבינה מאיר כתר עליון שמעל הראש (בסוד "לפני ה' [כתר] תטהרו [בינה]", ו"אהיה אשר אהיה"). משם נמשך השפע דרך גוף הצדיק ורגליו, עד לעם הנקראים רגלי הצדיק (כמו שנאמר למשה "העם אשר ברגליך"[יג]). אך כדי להיות 'רגל' הצדיק צריך להתקשר עמו בכך ש"מסכימים עם הצדיק" – הצדיק עצמו הוא ספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם", והרגל המסכימה היא ספירת ההוד המודה-מסכימה ליסוד (יש גם רגל ימין, ספירת הנצח, אך מבואר שרגל שמאל היא עיקר הרגל, כמו שחוש ההילוך שייך לרגל שמאל דוקא בחדש סיון). לשון הסכמה נופל על לשון סכום (שניהם משרש סכם), כפי ערך ההסכמה לצדיק כך סכום השפע שמקבלים ממנו.

הברכה הראשונה בתורה היא בי"ת רבתי של "בראשית" וסוף הפסוק הוא באות צדי"ק של "הארץ" – והיינו "ברכות לראש [בראשית] צדיק". בי"ת צדי"ק הוא "בית צדיק", ו"בית צדיקים יעמד" (ראה בהמשך רמזים נוספים בזה).

אברם-אברהם

שלמות הברכה-השפעה של אברהם היא דווקא לאחר ששמו השתנה מאברם לאברהם (בסוף הפרשה), בתוספת ה"א הרומזת ל-ה חסדים הנמשכים ליסוד, בעוד שתחילה היה אברם, אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון" שאינו בגדר השפעה[יד]. והנה בפסוקים שלנו יש חמשה לשונות ברכה, "ואברכך... והיה ברכה. ואברכה מברכיך... ונברכו", כנגד ה של אברהם הרמוזה כבר כאן בתחילת הפרשה ("נעוץ סופן בתחילתן". וכן יש גורסים בפירוש רש"י ש"ואגדלה שמך" היינו הגדלת שמו מאברם לאברהם). ועוד, אברם ועוד והיה ברכה = אברהם אברהם.

בנוסף ל-ה לשונות הברכה, יש בפסוקים שלנו ב לשונות גדולה, "ואעשך לגוי גדול... ואגדלה שמך" (ה-ב היינו ז בחלוקת ז-הב). גדולה היינו חסד (כמו בפסוק "לך ה' הגדלה והגבורה"), מדת אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים". והנה שני הלשונות גדול ואגדלה = בצ (בית צדיק כנ"ל). כל לשונות הברכה והגדולה, גדול ואברכך ואגדלה ברכה ואברכה מברכיך ונברכו = 1378, משולש בן (הוי' הוי'), ויחד עם והיה של "והיה ברכה" (כך שיש בך בך אותיות) = שבת שבת ("אם משמרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלים", דהיינו שתי בחינות שבת בכל שבת, ליל שבת ויום שבת, וכאן הצדיק הוא בחינת יום השבת והמקושר-המסכים לצדיק הוא בחינת ליל שבת, הנוקבא-מקבל). אם נוסיף את השער בך, יעלה הכל תשובה תשובה (תשובה תתאה ותשובה עילאה).

השער של ברכה הוא בך (השרש השלם הוא ברך), כרמוז ב"ונברכו בך". והנה בכל מקום שנאמר "בך" על ה' יש שני פירושים עיקריים: "בך בעצמותך", ורמז ל-כב אותיות התורה ("אורייתא וקוב"ה כולא חד"). וכן "בך" שנאמר לאברהם מתפרש בשני האופנים: אור התורה שאברהם מביא לעולם, פרסום האלוקות; ועצמותו של אברהם, מה שהוא "צדיק אמת" בעצם מציאותו – וכן ההתקשרות לאברהם, "ונברכו בך", היא לשתי הבחינות הללו. ורמזים: והיה ברכה  = 253 = בך במשולש. בית צדיק (כרמוז ב"בראשית הארץ" כנ"ל) = בך פעמים כח (יחי)! לשון הנועם אלימלך, "להסכים עם הצדיק" = בך ברבוע! אם נחשב ך כ-500, אזי בך = אמונה פשוטה, סכום חיי האבות.

משפיע ומקבל

הצדיק הוא המשפיע, והמקושר אליו ומסכים עמו הוא המקבל. משפיע ומקבל הם שנים יחד, וכן העולם נברא ב-ב של ברכה, בי"ת רבתי ד"בראשית", "טובים השנים", ולא באל"ף בודדת ויחידה הרומזת ל"ארור", כמו "ומקללך אאֹר". בפשטות, ה-א היא בדידות, כל אחד לבדו בתחושת "ארור" ("לא טוב היות האדם לבדו"), אך כאשר יש התקשרות אמת לצדיק אזי יוצאים מהבדידות ואז יש ברכה (כמובא ב'לוח היום יום' שעד הבעש"ט הראש ישיבה היה לבד והתלמידים היו לבד), כמו שנישואי איש ואשה הם ברכה.

והנה הנועם אלימלך מבאר שהברכה נמשכת ממילא, בו זמנית, "ואברכה מברכיך", ואילו הקללה באה לאחר הפסק, ע"י מעשה נוסף (קודם "מקללך" ואז "אאר"). יש כאן רמז מובהק לסוד הצמצום, הנתפס בעינינו כפשוטו[טו], ומשתלשל להיות ארור ח"ו, והוא סוד ה'שהיה' באור אין סוף ('רגע של שתיקה' לפני התחוללות הבריאה)[טז]. "ארור" קשור ל"אור", וכן ארור = אור קדמון – הארור הוא שיקוף נפול של האור עצמו לאחר שנעשה בו צמצום. לעומת זאת, המשכת הברכה היא כאשר יש יחוד גמור של משפיע ומקבל, הנעשה בו-זמנית וללא הפסק, מתוך התקשרות-הסכמה גמורה של המקבל הממשיכה אור אין סוף, וזה מה שהיה בנקודת ה"בראשית" (בריאת נקודת הזמן) בה 'נפגשו' המשפיע והמקבל.

אברהם ושרה

בפשטות, הברכה המושפעת דרך אברהם היא – בראש ובראשונה – עבור שרה הצדקת שאתו, אברהם הוא המשפיע ושרה מקבלת מהברכה-בריכה שלו, ועיקר הברכה הוא בהולדת יצחק משרה (כמ"ש בסוף הפרשה "וברכתי אֹתה וגם נתתי ממנה לך בן"). כך גם התלמיד-המקושר המסכים עם הצדיק זוכה 'להתחתן' עם הצדיק, להיות בחינת נוקבא ואשה לצדיק, ומהם יחד נולדים תולדות.

ורמז יפה: אברהם שרה (= אברם שרי) = והיה ברכה ועוד פרו ורבו! פרו ורבו = רמח איברי האיש, אברהם, ועוד רנב איברי האשה לפי דעה אחת. לדעה אחרת, מספר איברי האשה הוא רנג = והיה ברכה. כלומר, לאברהם נוספה ה כדי שיהיה כמנין רמח, ויש להוסיף עוד ה כדי להגיע לאיברי האשה, והיה ברכה על ידי רנג איברי שרה.

בפנימיות: בדרך כלל מוסבר שאברהם ושרה הם סוד יחוד אבא ואמא עילאין (ויחוד יצחק-רבקה הוא ישראל-סבא ותבונה), "תרין ריעין דלא מתפרשין". אך יש בחינה גבוהה יותר: אברהם ושרה הם יחד פרצוף 'עתיק יומין' שבו הזכר והנקבה הם פרצוף אחד (הזכר צד הפנים והנקבה צד האחור, "דו פרצופין" למעליותא, כאשר לפי זה סוד הנסירה הוא המשכת פרצופי האצילות מתוך עתיק, וד"ל). בדרגה זו, המשפיע והמקבל הם בתוך הצדיק, הכולל בעצמו זכר ונקבה (כמו פרצופי הכתר בכלל שבהם בחינות זכר ונקבה אינן פרצופים נפרדים אלא יחד ממש).

והנה לאברהם נאמר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". שרה היא בחינת התלמיד, אבל "מתלמידי יותר מכולם"! אברהם הוא חכמה-אבא ושרה היא בינה-אמא, "בינה יתרה נתנה באשה", להבין דבר מתוך דבר ולתפוס ב"אובנתא דלבא" (של "בינה לבא") את מה שאברהם עצמו לא מבין במודע. הבינה של שרה מתגלה במדת ההוד שלה, "בינה עד הוד אתפשטת", בהיותה התלמיד המסכים-מודה לרב במדת ההוד (כנ"ל), עד שהרב חוזר ומודה-מסכים לתלמידו. אברהם הוא ברכה בעצם היותו, "והיה ברכה", אבל רק שרה מבררת ש"והיה ברכה" מתקיים דווקא בה וביצחק. שרה קולטת את מה שנעלם מאברהם, השרש שלו ברדל"א (בסוד "פנימיות אמא פנימיות עתיק").