כ"ח מרחשון תשע"א – לקוטי לוי יצחק "שלשה ראשון" (5) 

אור לכ"ח מרחשון תשע"א, אזוּר

לקוטי לוי יצחק "שלשה ראשון" (5)

[שיעור זה והבא אחריו הם המשך מסדרת שיעורים בהם נלמדו דברי ר' לוי יצחק שניאורסאהן (ר' לוי'ק), אביו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, על הגמרא פסחים דף ה, א, שנדפסו בספר לקוטי לוי יצחק (על פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל עמ' קג, השיעור הנוכחי מתחיל בעמוד קה). ארבעת השיעורים הקודמים נמסרו בסוף שנת תשס"ז ותחילת שנת תשס"ח ובע"ה יצאו לאור במקומם. בשיעור הנוכחי יש מעט הפניות למבואר בשיעורים הנ"ל, אך בכללות ניתן ללמוד אותו גם בפני עצמו.]

אנו לומדים בלקוטי לוי יצחק על פסחים ה, א. הגמרא שם עוסקת תחילה בביאור הפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם", ומבארת מניין לומדים שמדובר בי"ד בניסן. בהמשך לכך, דורשת הגמרא שלשה פסוקים שנאמר בהם 'ראשון', שביתה ביום הראשון של פסח, שביתה ביום הראשון של סוכות, ומצות נטילת לולב ביום הראשון של סוכות: "דתנא דבי רבי ישמעאל, בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו דכתיב "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער". ולבנין בית המקדש דכתיב "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". ולשמו של משיח דכתיב "ראשון לציון הנה הנם".

נמשיך מהמקום שסיימנו בפעם הקודמת בלקוטי לוי יצחק (נעתיק תחילה את כל הפיסקה ואח"כ נפרש אותה):

נמצא השלשה ראשון דפסח, דסוכה, דלולב ומיניו, הם לנגד הג' רישין, ח"ס, גלגלתא, אוירא. וזהו שבשביל אלו השלשה ראשון, זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בהמ"ק, ולשמו של משיח. והיינו ע"י ביום הראשון דפסח, זכו להכרית זרעו של עשו, הנקרא ראשון, כמ"ש ויצא הראשון. מה שעשו נקרא ראשון הוא ששרשו מתהו שקדם לתיקון, וכריתת זרעו של עשו, הוא מה שיאבד עשו וזרעו ששרשו מהשבירה דתהו, שנפלו הרבה ניצוצין, וכריתת עשו וזרעו, הוא שנתבררו הניצוצין, ויאבדו הקליפות שהם עשו וזרעו שינקו וקבלו חיותם מהם. והיינו ע"י ח"ס, שבחכ' אתברירו, שח"ס היא המבררת הניצוצין דתהו, ומעלתם לקדושה, ומאבדת את הקליפות שזהו מה שח"ס היא בחי' גבורה ודין, הגבורה ודין הוא לאבד את עשו וזרעו וכמובן. ועשו הוא ג"כ בחי' גבורות ודינים, שזהו שנקרא אדמוני, וכריתתו הוא ע"י גבורה דעתיק שבח"ס. ועיין במאו"א מע' אל זועם ע"ש (וזהו ג״כ מה שבפסח, הי׳ איבוד פרעה וחילו, וכל המכות שנמשך עליו׳ היינו מח"ס שהיא בחי׳ גבורה ודין. וזה הי' בגאולת מצרים, וכן יהי׳ בגאולה העתידה מגלות אדום דעשו. כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל). ע"י ביום הראשון דסוכות, בחי׳ גלגלתא, זכו לבנין בהמ״ק, הבהמ״ק שהוא בחי׳ בית, שבית הוא בחי׳ מקיף היינו גלגלתא, ולכן ע"י מצות סוכה שמגיע בגלגלתא זוכים לבנין בהמ"ק שהוא ג"כ בחי׳ מקיף דגלגלתא. ובהמ״ק נקרא ג״כ סוכה, כמ״ש ויהי בשלם סוכו, ויחמוס כגן שוכו כו'. ע"י ביום הראשון דלולב ומיניו, בחי׳ אוירא, זכו לשמו של משיח. משיח י״ל שרשו מאוירא וזהו שעל משיח נאמר ונחה עליו רוח ה' רוח חו"ב, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה׳ הכל בחי׳ רוח. ששורה עליו בחי׳ רוח, רוח הוא אויר והיינו אוירא. (ועיין במד״ר איכה פ״א סנ״א, אתיין רוחין ועלעולין טענוני׳ ואזלין להון ע״ש הרי שרוחות דוקא נשאו את משיח, והיינו אוירא בחי׳ רוח). ועל משיח נאמר והריחו ביראת ה׳, דמורח ודאין. ריח ורוח הו"ע א׳, דהיינו אוירא, ועיין בלקו"ת בד"ה לריח מניך ע״ש. וע״י הד׳ מינים שבלולב זוכים למשיח שנא׳ בו ד״פ רוח.

והנה לפי משנ״ת בס"ד, הג׳ ראשון, דפסח, דסוכות, דלולב ומיניו, מגיעים בח״ס, גלגלתא, ואוירא וכן הג׳ ראשון, דלהכרית זרעו של עשו, ובנין בהמ״ק, ושמו של משיח, ג״כ מגיעים בהג׳ בחינות הנ״ל. א״כ הג״פ דשלשה ראשון שווים המה. ומשמעות הגמרא, בשכר שלשה ראשון, זכו לשלשה ראשון, משמע, דמה שזכו לשלשה ראשון, הוא בחי׳ יותר גבוה מהשלשה ראשון דפסח דסוכות דלולב. ולזאת י״ל, דהנה מבואר בע״ח שער א״א פ״ג וד', דבגלגלתא אוירא וח״ס, יש בהם שני בחי׳, עצמות וכלים ע״ש, וזהו ההפרש בין הב׳ דשלשה ראשון. והיינו, השלשה ראשון דפסח דסוכות דלולב, מגיעים בבחי׳ הכלים דח״ס, גלגלתא, ואוירא. והשלשה ראשון דלהכרית זרעו של עשו, בנין בהמ״ק, ושמו של משיח, הם מבחי׳ העצמות, דהיינו האורות דח״ס גלגלתא ואוירא. וזהו בשכר שלשה ראשון דפסח דסוכות דלולב ומיניו, המגיעים בבחי׳ חכלים דח״ס, גלגלתא, ואוירא, זכו לשלשה ראשון, דלהכרית כו׳, שהם מבחי׳ העצמות והאורות דח״ס, גלגלתא, ואוירא, כי הכלים ממשיכים את האורות כמ״ש בתו״א בהביאור דוקבל היהודים ע״ש.

הקבלת שלשה 'ראשון' לשלשה רישין

נמצא השלשה ראשון דפסח, דסוכה, דלולב ומיניו, הם לנגד הג' רישין, ח"ס [שם גבורה דעתיק], גלגלתא [שם חסד דעתיק], אוירא [שם מאירה דעת דעתיק]. וזהו שבשביל אלו השלשה ראשון, זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בהמ"ק, ולשמו של משיח.

נחזור קצת: ר' לויק מבאר שבזכות 'הראשון' של פסח זוכים להכרית זרעו של עשו, בזכות 'הראשון' של סוכות זוכים לבנין בית המקדש, ובזכות 'הראשון' של לולב זוכים לשמו של משיח. ומסדר את שתי השלישיות כנגד ג' רישין: חכמה סתימאה, גלגלתא, אוירא – הראשון של פסח ומחיית זרעו של עמלק כנגד ח"ס, הראשון של סוכות ובנין בית המקדש כנגד גלגלתא, והראשון של לולב ושמו של משיח כנגד אוירא (באמצע, אבל מקבל הארת רדל"א).

כל הפסוקים הם בפרשת המועדים בפרשת אמר[א], קודם כתוב "ביום הראשון" בפסח, ואחר כך שני "ביום הראשון" בסוכות, ועוד אחד בלולב. הוא לא מחלק בין השנים שבסוכות, אבל אפשר להסביר על פי דבריו. הוא מקביל את סוכות לגלגלתא, ושם יש חסד דעתיק וגלגלתא דאריך. מוסבר כמה פעמים בקבלה שגלגלתא כפול – גל-גל, "גל עיני", "גל עיני" – רמז לגֻּלֹּת עילית וגֻּלֹּת תחתית, החסד-המים הוא כפול. גם צלא דמהימנותא של הסוכה – שהוא מבאר ששייך לחסד – הוא כנגד בית המקדש, שהוא גם כפול, בית ראשון ובית שני. לכן כתוב פעמיים "ביום הראשון" בסוכות, לפני שמגיע ללולב.

בפסח כתוב שתי פעמים "הראשון" – בהתחלה כתוב "בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש פסח להוי'" ובהמשך "ביום הראשון". בסוכות כתוב פעמיים "ביום הראשון" – שעולה כתר, כפי שכתב. ובלולב כתוב פעם אחת "ביום הראשון". את פסח הוא מקביל למו"ס – חכמה דכתר, שנקראת בחסידות כח המשכיל, ומשם כח ההתחדשות בחכמה עילאה, כל כח ההתחדשות שייך ל"החדש הזה לכם ראש חדשים". דווקא בפסח כתוב "בחדש הראשון", "ראש חדשים", והיינו מה שח"ס היא מקור החידוש. יש בח"ס שני דברים – חכמה שבכתר, שם החכמה ושם הכתר – על שם החכמה שלו הוא "בחדש הראשון" ועל שם הכתר שבו "ביום הראשון" (שלמעלה מטעם ודעת, אף שיש שם טעם כמוס לרצון).

הסדר בתורה הוא פסח-סוכה-לולב, וכך גם מקביל ישר – שבזכות שלשת דברים אלה זוכים לשלשה דברים, הכרתת זרעו של עשו, בנין בית הבחירה ושמו של משיח. בכל שלשת הדברים שבזכותם זוכים כתוב "הראשון", אבל בשלשת הדברים שזוכים להם רק בעשו כתוב "הראשון" ("ויצא הראשון אדמוני"), במקדש "מרום מראשון" ושמו של משיח "ראשון לציון". פעם ראשונה שכתוב "הראשון" בתנ"ך הוא "ויצא הראשון אדמוני" (הפסוק השביעי של פרשת תולדות, "כל השביעין חביבין"). אם כן, הכי קרוב על פי פשט הוא עשו, שכתוב בו "הראשון".

הראשון עולה 562, המספר הידוע[ב], שעולה בדיוק עולם התהו, "וימלך... וימת". בכל אופן, יש ג"פ "הראשון" וכנגדם "הראשון", "מראשון", "ראשון". הראשון מראשון ראשון עולה הוי' פעמים אלהיך (66, לכבוד היום [ג] – כשמגיעים ל-66 הוי' נעשה "אלהיך", הטבע שלך).

פסח-הכרתת זרעו של עשו-מו"ס

והיינו ע"י ביום הראשון דפסח, זכו להכרית זרעו של עשו, הנקרא ראשון, כמ"ש ויצא הראשון [כאן יש לכאורה שאלה, שבכולם מובן ש"בשכר... זוכים ל...", בשכר "הראשון" זוכים ל"מרום מראשון" או ל"ראשון לציון", ולפי השכל הזה היה צריך להיות שבשכר יו"ט ראשון של פסח זוכים ללידת עשו, "ויצא הראשון אדמוני". רואים שיש בפסח איזו אתהפכא (שבזכותו זוכים למחיית עשו ולא לידת עשו). כתוב שממו"ס יש הארה בפומא קדישא דאריך, ופסח ענינו פה-סח, פומא. הדעת דגניז בפומא באה מהאוירא, ומה שיש "מצרף לחכמה" – ה' מוצאות וכח הדבור – בא ממו"ס (כמו שכותב בתניא[ד], שכח הצירוף בא מקדמות השכל). לכן אפשר לעשות סימן הפוך, ש-פסח הוא חכמה-סתימאה-פומא – רומז גם שצריך להפוך את המלה פסח. הוא מקשר את פסח לראש, למח – בשביל להכרית זרעו של עמלק צריכים להפוך את הראש. יש אנשים שלא יודעים שצריך להכרית את זרעו של עמלק, זה לא בראש שלהם – רוצים שלום עם כולם – וצריך איזה היפוך ראש. באמת, כמו שנסביר ב"ויצא הראשון אדמוני", חוץ מלהכרית אותו – שמזכירים חז"ל – צריך קודם בירור, "כלם בחכמה אתברירו", ורק אחרי שמוציאים את הניצוצות הקדושים הוא נכרת. בשכר היום הראשון של פסח זוכים ל"ויצא הראשון אדמוני" – להוציא את כל הניצוצות, לכל ניצוץ יש אור מסוים, והניצוץ של עשו הוא אור אדום, ולהוציא אותו היינו להוציא את כל האורות האדומים מהמציאות (ואז יש אור אדום רק בפסח). יצחק הוא גבורה דעתיק (פרשת השבוע – "תולדות יצחק") – מברר את "ויצא הראשון אדמוני".].

מה שעשו נקרא ראשון הוא ששרשו מתהו שקדם לתיקון [כנ"ל הרמז ב"הראשון" שעולה עולם התהו], וכריתת זרעו של עשו, הוא מה שיאבד עשו וזרעו ששרשו מהשבירה דתהו, שנפלו הרבה ניצוצין, וכריתת עשו וזרעו, הוא שנתבררו הניצוצין [כנ"ל שאין כריתה בלי הבירור קודם], ו[אז ממילא] יאבדו הקליפות שהם עשו וזרעו שינקו וקבלו חיותם מהם. והיינו ע"י ח"ס, שבחכ' אתברירו ["כלם בחכמה עשית" – "כלם בחכמה אתברירו"], שח"ס היא המבררת הניצוצין דתהו, ומעלתם לקדושה, ומאבדת את הקליפות [יש שם גבורה ואיבוד, אבל קודם יש בירור. אפשר לומר שזה גופא הבירור – צריך חכמה לדעת איך קודם לברר ואז מאבדים, כמו הביטוי שלא לשפוך את התינוק עם המים מהאמבטיה. היום דברתי עם אחד החברים והגענו למסקנה שעיקר החכמה בעולם הזה היא לדעת מי נגד מי. כתוב "אין זקן אלא מי שקנה חכמה [זה קנה חכמה]" (שייך ליום הולדת). איזה סוג של חכמה? חכמה של זקן, של "מי נגד מי" (אותה גימטריא). ככל שמזדקנים נעשים יותר חכמים (חכמים מחוכמים, כפי שיבאר לקמן) לדעת מי נגד מי, ואז אפשר לעשות בירור וממילא כל השאר נאבד. הוא משתמש דווקא במלה 'מאבדת' ביחס לקליפות, רומז ל"באבֹד רשעים רנה" – "יצחק ירנן". כל ענינו של יצחק לברר את עשו. האריז"ל אומר בפירוש שבחכמת יצחק הוא רוצה לברר את עשו, רק שבמדה מסוימת רבקה יודעת יותר טוב שכעת עשו לא ראוי לבירור, אך לעתיד לבוא יצליח יצחק לברר אותו, ואז עשו ילך לאיבוד, ואז כתיב "באבד רשעים רנה", "יצחק ירנן". את כל הניצוצות שיש בקליפה צריך להשיב – מצות השבת אבידה – ואחרי קיום מצות השבת אבידה אפשר לאבד את מה שנשאר, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".]. שזהו מה שח"ס היא בחי' גבורה ודין, הגבורה ודין הוא לאבד את עשו וזרעו וכמובן.

זרע עשו וזכר עמלק, אור-קול-זרע

בעין יעקב כתוב להכרית זרעו של עמלק ובגמרא כתוב של עשו. יש ביטוי "זרע עמלק", אבל הפסוק אומר "זכר עמלק". כנראה "זרעו" יותר מתאים לעשו (אף שיש גם גרסת הע"י) ו"זכר" יותר מתאים לעמלק. זה נושא גדול. קודם כל, שניהם ב-ז – זר, בתוספת כ או ע – או לשון זרות, או זר-כתר. אותיות כע שנשארות ראשי תבות כתר עליון, גם לשון "כובע ישועות" שכתוב על הכתר. מה שצריך להכרית את זרעו של עמלק היינו שפשוט לא יהיה לו זרע, לא יהיה המשך. זרע היינו "זרעא חייא וקיימא". זכר הוא יותר מזה, במדה מסוימת – שגם לא יזכרו שהוא היה קיים בכלל[ה]. שניהם שייכים לדעת.

יש ווארט מהיסודות שלנו[ו] שכתוב שחכמה ובינה הם אור וקול (ראיה ושמיעה), וצריך עוד מלה בשביל דעת. יש הרבה 'שבירת ראש' מה המלה שתתאים, כדרכנו, למבנה זה בתור המלה של הדעת, והחלטנו שהמלה הכי טובה לדעת היא זרע – אור-קול-זרע. זה נושא גדול בפני עצמו, ונאמר רק את הגימטריא: אור-קול-זרע עולה כתר, כמו חכמה בינה ודעת. אם כן, "זרעו של עשו" היינו הדעת, כמו שכתוב – גם בקדושה – שאם אין דעת כל מה שאדם מוליד הוא דמיונות שוא, אין לו כח ההולדה. בסוף נראה שבין שלשת ה"ביום הראשון" הלולב הוא כנגד הדעת – עולה לדעת. צריך לומר שמה שמלך המשיח ילחם מלחמות ה' וינצח ויקיים את מצות מחית עמלק – זה כאן. אבל יש עוד שלב – כולם שואלים מה יהיה עם מצות מחית עמלק אחרי מחיתו, כנראה עולה לשרש בה' ספקות דרדל"א (ספק = עמלק, כידוע ממורנו הבעל שם טוב) ושם מוחים אותו בסוד "הודאי שמו כן תהלתו". יש עוד הרבה מה לדבר על זרע, ולא נאריך.

כבר הוזכר בשיעורים הקודמים שכל המבנה כאן קשה לרמב"ם – כפי שדובר – כי "שמו של משיח" בסוף, ואילו לפי ההלכה ברמב"ם מצות העמדת מלך קודמת למלחמת עמלק ולבנין המקדש[ז] (והסברנו ש"שמו של משיח" הוא שלימות המשיח, גדר "משיח ודאי", שמגיע לאחר ש"בנה מקדש במקומו").

ועשו הוא ג"כ בחי' גבורות ודינים, שזהו שנקרא אדמוני, וכריתתו הוא ע"י גבורה דעתיק שבח"ס. ועיין במאו"א מע' אל זועם ע"ש [יש בשכינה ביניהם[ח] הופעה של שם א-ל בכל הספירות – "אל זועם" על פי פשט בגבורה, אם כי כתוב (כבר בזהר) ש"אל זועם" הוא דינא דמלכותא, אך בפשט שייך לגבורה, וכאן משייך לגבורה דעתיק]. (וזהו ג״כ מה שבפסח, הי׳ איבוד [שוב משתמש במלה איבוד] פרעה וחילו, וכל המכות שנמשך עליו׳ היינו מח"ס שהיא בחי׳ גבורה ודין [כל פעם אומר גבורה ודין, ומובא בקבלה ש-גבורה דין עולה פר דינים. ה"פ דין עולה שך, אבל גבורה דין עולה פר]. וזה הי' בגאולת מצרים, וכן יהי׳ בגאולה העתידה מגלות אדום דעשו. כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל).

סוכות-מקדש-גלגלתא

ע"י ביום הראשון דסוכות, בחי׳ גלגלתא, זכו לבנין בהמ״ק, הבהמ״ק שהוא בחי׳ בית, שבית הוא בחי׳ מקיף היינו גלגלתא, ולכן ע"י מצות סוכה שמגיע בגלגלתא זוכים לבנין בהמ"ק שהוא ג"כ בחי׳ מקיף דגלגלתא. ובהמ״ק נקרא ג״כ סוכה, כמ״ש ויהי בשלם סוכו, ויחמוס כגן שוכו כו' [כנראה אלה שני הפסוקים בתנ"ך שהמקדש נקרא סוכה, בתהלים ובאיכה – באחד עם ס ובשני עם ש. הוא לא כותב את הפשט, אבל מובן, כמו שבית הוא מקיף – סוכה עוד יותר מקיף, מלשון סכך. סכך גם מלשון כתר, כי לשון סך, כמו סך-הכל, היינו שמסכם הכל יחד, וכן כתר הוא כליל. שוב, בפסוק אחד סך ובפסוק השני שך – יחד עולה 400 בדיוק, כ ברבוע (האות המשותפת ממש). באמת בגלגלתא יש ת עלמין דכיסופין, בחינת אברהם – "ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסוחר", שהוא מהגלגלתא.].

לולב-משיח-אוירא

[אחרון אחרון חביב:] ע"י ביום הראשון דלולב ומיניו, בחי׳ אוירא, זכו לשמו של משיח. משיח י״ל שרשו מאוירא.

מה שסוכה היא גלגלתא הוא ממש פשט, שפסח מו"ס פחות פשוט, אבל על לולב-משיח כותב 'יש לומר' כי הכי פחות מובן איפה רואים את האויר. העיקר כאן הוא משיח, כמובן, והנקודה של משיח-אוירא היא עיקר המאמר כאן. הענין של משיח הכי רלוונטי, כי רוצים משיח וצריך לגלות את ניצוץ משיח שבכל אחד ואחד מאתנו, ולשם כך צריכים לנשום אויר כנראה – שיהיה הרבה אויר בשביל להיות משיח... כתוב בקבלה שאויר הוא אור י, כמו שהרבי אומר שמשיח הוא שליח עם י כחות הנפש. יש שיחה שלמה של הרבי ב"דבר מלכות"[ט] שאוירו של משיח למעלה מאורו של משיח – נושא גדול – שלכאורה לקוח מכאן (אף שלא מציינים לכאן במראי מקומות).

הקבלה לאויר-מים-אש וחכמה-בינה-דעת

ברגע שמבינים שמשיח הוא האויר, הכל אמור להתקשר לשלש אמות אמ"ש בספר יצירה – אויר מים אש[י]. אם כי לא היה רמז שפסח הוא אש וסוכות מים, אבל זה הפשט – בסוכות מתפללים על המים, זה כל הענין של סוכות, ופסח הוא קרבן, "אשה", אש. לפי זה כל המבנה כאן הוא אמ"ש.

בדרך כלל באמ"ש האויר הוא כתר, מים חכמה ואש בינה, אבל עוד יותר פשוט שמים ואש הם ענפי החכמה ובינה, כי בכל מקום מים ואש הם חסד וגבורה – מים חסד (כמו שבתפלת גשם מתחילים "זכור אב נמשך אחריך כמים") ואש גבורה. אותו דבר לגבי האויר – כאן יאמר שיש באויר דעת, אבל שרש הדעת בכתר. שוב, הפשט של אמ"ש הוא כח"ב. יש כאן חידוש על פי קבלה, שכנראה לא מביא כאן, שכתוב דווקא בעמק המלך (לא בעץ חיים), שמו"ס אף על פי שהוא החכמה דאריך הוא הבינה של כללות התיקון של עולם התהו שקדם כמבואר בעמק המלך – רדל"א כתר, גלגלתא חכמה ומו"ס בינה, בדיוק אמ"ש. ברגע שאומרים שגלגלתא היא כתר שבכתר, כתר דאריך, אז לא מרגישים את הזיקה של גלגלתא לחכמה (רק שפעמיים גל היינו גלות עלית וגלות תחתית – כנ"ל – מים, שהם או חסד או גבורה). פשיטא שמו"ס הוא אש, שם יש גבורה דעתיק, אבל עיקר החידוש שבשרש מו"ס הוא בינה, אף על פי שבכתר הוא חכמה. הבינה דאריך נמצאת בגרון, בכלל לא בראש, אבל יחסית לתהו הקדום רדל"א הוא הכתר, גלגלתא חכמה ומו"ס בינה. הרבה דברים בעמק המלך יותר פשוטים וחלקים מהעץ חיים. זה מאד מתאים כאן, אם כי הוא לא מביא את הענין.

אויר ורוח במשיח

הווארט הכי חשוב שמשיח הוא אויר, כמו בשיחה של הרבי על "אוירו של משיח". בעצם זה מה שהרבי אומר שצריכים לחיות עם משיח – לחיות באויר של משיח. היום אומרים אוירה – שצריך אוירה של משיח (ביטוי שהרבי לא השתמש בו). אז כל אחד מגלה את ניצוץ המשיח שבו.

[מה הפסוק הכי חשוב שמשיח הוא אויר?] וזהו שעל משיח נאמר ונחה עליו רוח ה' רוח חו"ב, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה׳ [הפסוק אמור במשיח הכללי: "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. והריחו ביראת הוי' וכו'"[יא], אבל הרבי מדגיש[יב] שבחגים בהוצאת ספר תורה נוהגים שכל אחד – אנשים נשים וטף – מתפלל "ויתקיים בי מקרא שכתוב 'ונחה עליו וגו''". יש ד פעמים "רוח" בפסוק, ובקריאת שמע תוך כדי שמכוונים ב-ד רבתי – ד רוחות העולם – צריך לכוון ל-ד רוחות של משיח, שבאמת בא לכבוש את ד רוחות העולם], הכל בחי׳ רוח. ששורה עליו בחי׳ רוח, רוח הוא אויר והיינו אוירא.

גם בספר יצירה, ה-א של אמ"ש היא אויר, אבל המשפט בספר יצירה הוא "אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח". בעיקר ממשפט זה מוכיח הגר"א שעשר הספירות של ספר יצירה מתחילות בעתיק ובאריך, כי אחר כך כתוב "מים מרוח" ו"אש ממים". ברור שהאמ"ש הם כח"ב, אבל לפי ספר יצירה יש קודם רוח עליון – "רוח אלהים חיים" – ואחר כך רוח מרוח. מכך בונה הגר"א את כל הפירוש שלו על ספר יצירה, שכולו לפי השיטה ששתי הספירות הראשונות הן עתיק ואריך. לפי זה (לא ראינו כתוב שם) עשינו[יג] את ההקבלה הכי חשובה בתורה לעשר ספירות – עשרת הדברות – ששם "אנכי" ו"לא יהיה לך" כנגד עתיק ואריך, רוח אלקים חיים ורוח מרוח.

מכל מקום, מה שנוגע לכאן, שבלשון ספר יצירה ה-א נקרא גם אויר אבל בפירוט הספירות קורא לו רוח, ויש שתי בחינות של רוח. הרוח העליונה, רוח אלקים חיים, היא רוח הקדש. בחומש רש"י אומר על בצלאל שדעת היא רוח הקדש. כנראה שגם את זה הגר"א לא כותב, אבל לפי הפירוש שלו – שהוא פשט – יוצא לפי החסידות (ולא כשיטתו שלו, כנראה) ששרש הדעת הוא בפנימיות הכתר. בעשר ספירות שלו אין דעת בכלל, כי במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת, אבל המחלוקת היא האם הדעת באה במקום חיצוניות הכתר או פנימיות הכתר. אם נצרף את רש"י לספר יצירה יצא שהדעת באה מפנימיות הכתר, "רוח אלקים חיים", רוח הקדש. פשיטא שהמשיח הוא בחינת רוח הקדש. צריך לומר שכל ארבע הרוחות כאן הן רוח הקדש, ולכן אנחנו מסבירים שכל ארבע הרוחות כאן הן על דרך "ארבעה לא ידעתים" – כחב"ד דרדל"א, כמו שיסביר לגבי ארבעת המינים.

ענן ורוח במשיח וסוד האות עין

(ועיין במד״ר איכה פ״א סנ״א, אתיין רוחין ועלעולין טענוני׳ ואזלין להון ע״ש [שם כתוב על המשיח שבאו רוחות ועננים ונשאו אותו. המדרש אומר זאת בהקשר לפסוק "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", אבל בסוף הרוחות והעננים היינו "וארו עם ענני שמיא". המשיח הוא ענני ונחה עליו רוח. יש גימטריא מאד יפה, ש-רוח ענן עולה משיח הוי' – ביטוי שמופיע בפסוק של רוח, "רוח אפינו משיח הוי'". כדי לקבל את "משיח הוי'" מ"רוח" צריך להוסיף לה ענן. בהכאה פרטית רוח ענן עולה 14700 (147 שני חיי יעקב), יש שלש פעולות – ר פעמים ע, ו פעמים נ, ח פעמים ן – וכשנחלק לשלש הממוצע הוא 4900, 70 ברבוע. כל הסוד של משיח הוא שבעים ברבוע. אפשר לומר שעיקר המשיח הוא סוד האות עי"ן, לשון עיון. אחד הכללים אצלנו שכאשר עוסקים בפסקה בתורה, קודם כל בודקים את מיקומי האות עי"ן – מעיינים איפה יש עי"ן. אפשר כמובן לבדוק את מיקומי כל אות, אבל יש משהו מיוחד באות עי"ן – צריך עיון איפה נמצאת האות עי"ן. לפי האמור כאן, העיון הוא איפה נמצא שרשו של המשיח, בו כתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". "הכל הולך אחר הפתיחה", ואם יש תופעה מסוימת הכי חשובה הופעתה הראשונה. העי"ן הראשונה בתורה היא בפסוק השני, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על". בפסוק הראשון יש כח אותיות, משולש ז, ובפסוק השני עד ה-ע יש כא אותיות, משולש ו – סה"כ ז ברבוע אותיות. העי"ן הראשונה במלה "על" – 100, כתר – וכאן רומז ל"עלעולין" בארמית. קודם כתוב "וחשך על פני תהום" ואחר כך "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – בפעם השניה מדובר ברוח, "רוחו של משיח" (כמו שדורשים חז"ל), עוד הופעה פשוטה שמשיח הוא רוח, בפסוק השני בתורה. אפשר לומר ש"עלעולין" היינו שני ה"על" – קודם "חשך על פני תהום" ואחר כך "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ואחר כך "יהי אור" (ועם ה-י הופך לאויר).]. הרי שרוחות דוקא נשאו את משיח, והיינו אוירא בחי׳ רוח). ועל משיח נאמר [בהמשך הפסוק של "ונחה עליו וגו'"] והריחו ביראת ה׳, דמורח ודאין. ריח ורוח הו"ע א׳ [כי הריח מורגש בנשימת הרוח, נשימת אויר], דהיינו אוירא [משהו פשוט שהוא לא כותב: אוירא עולה ריח], ועיין בלקו"ת בד"ה לריח שמניך ע״ש.

ארבעת המינים כנגד ארבע 'רוח' ושמות המשיח

ארבע פעמים רוח כנגד ארבעת המינים בלולב

[הוא ממשיך ומחדש:] וע״י הד׳ מינים שבלולב זוכים למשיח שנא׳ בו ד״פ רוח.

הוא מחדש שארבע הרוחות שכתובות במשיח הן כנגד הלולב ומיניו. הוא לא מפרט בדיוק את ההקבלה – צריך שאנחנו נאמר בדרך אפשר. יש כמה רמזים פשוטים, כמו "רוח עצה וגבורה" שרומז ל"ענף עץ אבות" (כתוב שעצה לשון עץ). כתוב יחד "עצה וגבורה", ובקבלה כתוב ש-גבורה הינו ג"פ עב – "ענף עץ עבות", הוא משולש ועבות, שלש פעמים עב.

בהמשך יאמר שדעת הוא הלולב (עיקר המאמר כאן – הוא היסוד שעולה עד לדעת, להמשיך את הטפה), אם כן "רוח דעת ויראת הוי'" כנגד הלולב.

על "כפת תמרים" צריך לומר שכפות לשון אתכפיא – גם חבור ויחוד, דעת, וגם יראת ה'. מענינים כל הזיווגים בפסוק, כמו שדעת הולך עם יראת הוי'. פעם הסברנו שרוח הוי' היינו אחדות בכתר, וחכמה ובינה היינו או"א עילאין – לא פרצופי חו"ב, אלא התכללות הבינה בחכמה. "עצה וגבורה" היינו בינה – "אני בינה לי גבורה", שלפי האריז"ל היינו מה שאמא מלבישה את גבורה דאריך (ולא שגבורה ענף הבינה), וכן "בן חמשים לעצה", סוד חמשים שערי בינה. "דעת ויראת הוי'" היינו דעת, רק שכולל שתי בחינות – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות (יראת ה'). אפשר לומר שזו הבחינה של כפות תמרים.

מה הם "ערבי נחל"? "נחל נובע מקור חכמה", "רוח חכמה ובינה". "ערבי" לשון עריבות ("נעימות עריבות ידידות מתיקות") – בינה ("נעם ה'") – ו"נחל" הוא "מקור חכמה". על פי פשט, וכך יסביר בהמשך, ערבי נחל הם נצח והוד – פנימיות החכמה ובינה של הפרצוף הבא.

נשאר ש"רוח הוי'" היינו האתרוג, "פרי עץ הדר" בכבודו ובעצמו, שרש המלכות בכתר עליון, "כתר עליון איהו כתר מלכות".

ובסיכום, לפי סדר הפסוק: "רוח הוי'" – אתרוג. "רוח חכמה ובינה" – ערבות. "רוח עצה וגבורה" – הדסים. "רוח דעת ויראת הוי'" – לולב. לפי זה "ערבי נחל" היינו כמו "הבן בחכמה" – או"א עילאין – געשמאק שנשאר מתענוג החכמה. כך אפשר לומר בדרך אפשר את כל ההקבלה.

וזהו ג״כ מה שנאמר לימות המשיח, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כו׳, דעת את ה' היינו דעת דעתיק שבאוירא [אם כי זו הרוח האחרונה מארבע רוחות, אבל "אחרון אחרון חביב" – עיקר בחינת משיח, הלולב עצמו, הדעה].

משיח בא בהיסח הדעת

(ואימתי בן דוד [בן דוד גם עולה 66] בא, אינו ידוע [סימן שמשיח הוא רדל"א – גם מקור גדול למה שהרבי כתב, החל מ"הקריאה והקדושה" (שהרבי כתב בעילום שם), שגם משיח עצמו לא יודע מי הוא ומה הוא עד שהוא בא, כפי שכתבנו על שנה זו, ביאת משיח, שהמשיח והביאה הם היינו הך[יד]. לא ידוע מתי משיח בא, וממילא הוא רדל"א – לא יודע בעצמו שהוא משיח, וכל שכן שלא ידוע לאף אחד אחר], והוא בא בהיסח הדעת [שרש הדעת ברדל"א, כנ"ל ששרש רוח הקדש של הדעת ב"רוח אלהים חיים" שבפנימיות עתיק], היינו כי באוירא מאיר רדל״א, כנ״ל בפי׳ לא ידעתים [ש"ארבעה לא ידעתים" הם אותם ארבעה – "דרך נשר בשמים" בכתר וכו'], וזהו שאינו ידוע אימתי יבוא [אם נדייק, לא חייבים לומר שהמשיח לא מכיר את עצמו, אלא שרק לא ידוע מתי יבוא. כמו שכתוב שמשיח יושב בשער רומי, וכל הזמן מחכה, ולא יודע מתי הוא יבוא. אם שואלים אותו הוא אומר "היום", תיכף ומיד ממש, כלשון הרבי. בכלל כתוב ששאלת "אימתי" – תורה שבעל פה מתחילה "מאימתי" – היא שאלת הכתר. שאלת החכמה היא מה, שאלת הבינה מי, שאלת הדעת מדוע או למה.], ובא בהיסח הדעת, מבחי׳ רישא דלא אתיידע שבאוירא [אפשר לומר שהוא בא בהיסח הדעת – מביא את הרדל"א להמשיכו למטה, בא ביחד עם תודעת "איני יודע"]).

שמות המשיח: שילה-דוד, ינון-הוי', חנינה-חיוורא, מנחם-צמח

ודקדוק הלשון לשמו של משיח, לשמו דוקא, ולא אמר למשיח, או לביאת המשיח [לעיל דייקנו[טו], בסדר שלש המצוות, ש"שמו של משיח" היינו פרסומו כמשיח ודאי, שבא רק אחרי נצחון המלחמות ובנין המקדש. נראה אם זה עולה בקנה אחד עם המשך דבריו.], י"ל כי הנה יש ד׳ שמות למשיח [כמו שיש ד רוחות, אפשר לדרוש שדוד היינו ד ו-ד – ד רוחות ו-ד שמות (גם דוד שם של משיח). גם בשמות משיח עצמם נראה שיש ד כפול, פעמיים ד – הכל קשור לדוד (עיקר שמו של משיח בירושלמי[טז]).], כדאיתא בסנהדרין דצ״ח[יז], דבי ר׳ שילא אמרי שילה שמו, שנא׳ עד כי יבוא שילה, דבי ר׳ ינאי אמרי ינון שמו, שנא׳ יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. דבי ר׳ חנינה אמרי הנינה שמו שנא׳ אשר לא אתן לכם חנינה, וי״א מנחם בן חזקי׳ שמו שנא׳ כי רחק ממני מנחם משיב נפשי (וראי׳ על בן חזקי׳ י״ל כי ר״ת מנחם משיב נפשי גימט׳ חזקי׳ [גם בגימטריא עין, "עין בעין יראו" כנ"ל] וס״ת גימט׳ בן). הרי שיש ד׳ דעות [אולי רומז שהדעת מתחלקת כאן ל-ד] בשמו איך הוא.

([בסוגריים מונה עוד ארבעה שמות, שלא נחשבים, אך לא מציין שהם ארבעה:] ומה שבמד"ר איכה פסוק כי רחק ממני מנחם משיב נפשי[יח]. יש עוד דעות דצמח שמו, והוי׳ שמו, הנה הדעה דצמח שמו הוא כמו הדעה דמנחם שמו, כדאיתא במד״ר שם, דחושבני׳ דדין כהושבני׳ דדין. והדעה דהוי׳ שמו הוא ע״ד הדעה דינון שמו, וכמ״ש במהרש״א כאן[יט] [נ במ"ק ה, אז ינון כמו הוי', וכדלקמן]. והדעה דרבנן בגמרא דסנהדרין דחיוורא דבי רבי שמו [ידוע אצלנו ש-חיוורא דבי רבי בגימטריא בעל שם טוב (גם ר"ת חדר – חסד-דין-רחמים – שייך לדעת, "ובדעת חדרים ימלאו", וס"ת אברהם-יצחק-יעקב)], הפירוש הוא שהוא מעונה בצרעת כמ״ש נגוע מוכה כו', אבל לא שזהו שמו, רק הענין שהוא מוכה בצרעת [בגמרא כן כתוב שמו, וכדלקמן, אבל אומר שעיקר הענין עבורנו מה שהוא נגוע]. והדעה שבמד״ר שם דדוד שמי׳, הפירוש שהוא אתא מבית דוד).

נחבר את הדברים, נאמר טיפה לא כמו הפשט שאומר כאן, אבל זה אופן יותר טוב: בגמרא יש ארבע דעות – מנחם, שילה, ינון, חנינה – שראשי התבות שלהן משיח, כפי שמיד יאמר, ויש עוד ארבעה שמות שחז"ל מביאים. הוא בעצמו קישר שני זוגות – צמח קשור למנחם וינון קשור להוי' – ולפי הגיונו גופא מתבקש לעשות עוד שתי הקבלות. כתוב שמשיח אתא מבית דוד, כמו שכותב כאן, אבל היחוס מתייחס לגוף ואילו נשמתו היא נשמת משה רבינו, ו-משה בגימטריא שילה (ו"יבא שילה" עולה משיח, כנודע). הראיה הפשוטה ששילה היינו דוד, כי הפסוק "עד כי יבא שילה" הוא מברכת יהודה – ממנו דוד (יהודה השם היחיד בו יש את כל אותיות שם הוי', וגם ד שרומזת לדוד). חנינה עולה 123, "יחי המלך", שבקבלה היינו ענג או נגע, ש"אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע", אם כן רמז פשוט שחנינה כנגד השם חיוורא דבי רבי. לגבי דוד-שילה אמרנו שהם גוף-נשמה (דוד-משה) – שילה שנזכר בגמרא הוא הפנימיות של דוד. ואילו בשמות ינון-הוי' פשוט ש-ינון (שנזכר כאן בגמרא) הוא חיצוניות, מלביש על הוי'. בחנינה-חיוורא שוב לכאורה הפוך, חנינה שנזכר בגמרא הוא הפנימיות של חיוורא – נשיאת הצער שלנו על ידי משיח היא חיצוניות לגבי עצם החנינה. גם לגבי מנחם-צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח", על דרך "אמת מארץ תצמח", היינו העלאה ממטה למעלה, ואילו מנחם היינו המשכה ממעלה למטה, מהיסוד למלכות, כפי שיסביר בהמשך. כלומר, מנחם הוא הזכר וצמח הנקבה שלו, וכך שילה הזכר ודוד הנקבה שלו. לעומת זאת, הוי' הוא הזכר וינון הנקבה שלו. חנינה שוב האור הישר וחיוורא הנוקבא שלו. רק בינון-הוי' הסדר הפוך.

וכל הדעות אמת הם, ואלו ואלו דא״ח [וכנ"ל, בעצם כל השמות רמוזים בשם דוד – ד ו-ד. הוא לא מביא את הירושלמי, אבל בירושלמי זה שמו העיקרי של משיח. איפה אומרים בתפלה? בהושנא-רבה אומרים "הוא דוד בעצמו". רמוז גם בבבלי[כ], שמשיח הוא קיסר – הוא דוד אחרון – ודוד ראשון הוא פלג קיסר]. וכל הד׳ שמות נרמזו בשם משיח, שהוא ר״ת מנחם, שילה, ינון, חנינה. וזהו שאמר לשמו של משיח, לשמו דוקא, היינו שבשכר נטילת הד׳ מינים שבלולב, שביום הראשון יזכו להד׳ שמות של משיח, שנק׳ ראשון ["ראשון לציון הנה הנם" – אפשר לומר ש"הנה" (לשון יחיד) היינו המשיח ו"הנם" (לשון רבים) ארבעת השמות שלו].

מנחם-יסוד-לולב

(וי״ל אות מ׳ דמשיח, מנחם, הוא בחי׳ יסוד [כנגד הלולב. אמרנו שהלולב כנגד "רוח דעת ויראת הוי'" – היסוד עולה לדעת], כי יסוד הוא המנחם למל׳ [צריך לנחם את המלכות, שכינתא בגלות, את "רחל מבכה על בניה כי איננו" – בוכה על כך שיעקב איננו, שאין לה זיווג יסוד ומלכות. שרש הנחמה באה מאמא, "כאיש אשר אמו תנחמנו", בסוד "שאול מרחובות הנהר", המשכת היסוד מאמו (יוסף "יפה תאר ויפה מראה" מאמו רחל שהיא "יפת תאר ויפת מראה"). כלומר, הנחמה באה מאמא ליסוד ונמשכת למלכות], (ופי׳ בן חזקי׳, היינו כי אימתי אעיל יסוד במל׳ [מנחם את המלכות על ידי שמזדווג עם המלכות], שהוא מנחם אותה, כד איהו בתוקפי׳ [היסוד לא יכול לנחם את המלכות אם אין לו תוקף, שמצד הגבורה] כמ"ש במאו"א מע׳ איתן ע"ש [היסוד צריך להיות איתן], וע"ש במע׳ בועז [הוא יסוד, אבל צריך להיות בעוז] ע״ש, וזהו בן חזקי׳, שחזקי׳ פירושו תוקף [כמו השם יוסף-יצחק, שיוסף צריך לקבל מהגבורה, כח גברא]) היינו לנגד הלולב שהוא בחי׳ יסוד [ולפי הסברנו היינו כנגד "רוח דעת ויראת הוי'". יפה מאד, כי סתם "יראת הוי'" היינו המלכות – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – ולפי הפירוש כאן מנחם היינו זיווג היסוד והמלכות, יחוד "דעת ויראת הוי'"].

שילה-חג"ת-הדסים, להוסיף בעצות וגבורות

אות ש׳ דמשיח, שילה, הוא לנגד חג"ת, כי הג׳ קוין שבש׳ [תחלת שילה] רומזים על חג"ת [בזהר כתוב ש-ש היא "אתא דאבהן" – אות האבות, ש"אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב" שם חג"ת], והיינו לנגד הג׳ הדסים שרומזים על חג״ת, וכן כל הדס הוא משולש [התכללות אברהם יצחק ויעקב. זו ה-ש של משיח, "ענף עץ עבות", "רוח עצה וגבורה" כנ"ל. מנהגנו להוסיף בהדסים (אבל לא מוסיפים בערבות), הוספה בהדסים היינו הוספה ב"רוח עצה וגבורה", והרמז "תשועה ברֹב יועץ". צריך להוסיף בגבורה – המוטו של הישיבה שלנו, להוסיף בעצות וגבורות. מה שחשוב שלא מוסיפים בגבורה לפני שמוסיפים בעצה, כי אם תוסיף בגבורה לפני עצה אתה עלול להשבר. ההדסים הם לכאורה הכי עדינים, ודווקא הם "רוח עצה וגבורה"].

ינון-מלכות-אתרוג

אות י׳ דמשיח, ינון [שמתחיל ב-י] הוא לנגד מל׳ כי מל׳ היא נקודה א׳ בסוד שרש [מבין כל הפרצופים רק שרש הנוקבא הוא נקודה אחת – שרש הז"א שש נקודות ושרש הכח"ב עשר נקודות, היינו שכל השרש הוא לז נקודות, מהענינים העיקריים של המספר לז. שלמות חמש הנקודות – חמש ספירות, חמשה פרצופים – היא 500 נקודות, יצאו בסוד שרש לז, ותפקידנו להוציא עוד תבונה נקודות. על כך כתוב "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – רוצה רק מה שהתגלה. לבו עם הכולל עולה לז, הבל – "תורה של עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח", מה שיצא הוא הבל ומה שנשאר תבונה, וכל מטרת ההתבוננות החב"דית (כמו שמסביר אדה"ז) – היא להגיע לתבונה. הכל כמבואר באריכות בחסדי דוד הנאמנים[כא]. הכל דרך אגב, שכותב שהמלכות יצאה נקודה אחת בלבד], כמו אות י׳ [ציור ה-י, ולא מספרה.], וכן אם האות י׳ ר״ת הוי׳ כמ״ש הוי׳ צדקנו, הנה הוא שם הוי׳ דב״ן דמל׳ [אם ינון הוא הוי', היינו הוי' ד-בן – המלכות], שזהו צדקינו, מל׳ הנק׳ צדק, כמא׳ צדק מל׳ קדישא, והיינו לנגד אתרוג שרומז על מל׳ [כאן יש רמז מופלא להקבלה שלנו לעיל, שאתרוג היינו "רוח הוי'", וכאן באמת מדובר בשם הוי' של המשיח. שרש המלכות בכתר – "נעוץ סופן בתחלתן"]. ו[תכונתו העיקרית של ה]אתרוג [היא] טעם עצו ופריו שוה, היינו שם ב״ן דמל׳, שהפשוט והמלוי הוא שוה [לכן נקרא "מערת המכפלה", שהוא כפול בפשוט ומילוי], זהו עצו ופריו שוה. או י"ל [בדרך אחרת] עצו ופריו שוה, הוא ע״ד שלעתיד יהי׳ השם הוי׳ יהי׳, [לא שבאמת ישתנה, אלא] שהאות ו׳ דז״א יהי׳ במדריגה הי׳ דחכ׳ [היום ה-ו היא רק המשכה – ממשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, מ-ה עילאה ל-ה תתאה, והיום יכול להמשיך רק הארה מה-י שמאירה ב-ה עילאה, אבל לע"ל ה-ו יוכל להמשיך את כל עצם ה-י שמאירה ב-ה עילאה גם ל-ה תתאה. כלומר, לפי מה שאמרנו קודם, ה-ו יגלה את כל התבונה, כל הנסתר, כל מה שלא יצא אף פעם], ב״פ י״ה, וזהו עצו ז״א, ופריו חכ׳ [פריו הפנימיות כאן], שוה [שה-ו יגלה כמו ה-י]. והיינו ינון שהכתיב חוא בי׳ אחר הנ׳ [ינין כתיב, ינון קרי – כפי שאנחנו תמיד מסבירים שדווקא בשם ינון יש רמז ל"יהיה הוי' אחד", שהכתיב כמו יהיה והקרי כמו הוי'[כב]]. ולא באות ו׳, והיינו השני נוני״ן הם כמו השני ההי״ן שבשם כמ״ש במהרש״א, והשני יודי״ן שבינין, כמו השני יודי״ן שביהי׳ וכמובן.

חנינה – נצח והוד – ערבות, תיקון הבעיות להיות יהודי פשוט

אות ח דמשיח, חנינה, הוא לנגד נו״ה [ערבי נחל, שבפסוק היינו "רוח חכמה ובינה" כנ"ל. הסברנו שחנינה כנגד חיוורא דבי רבי, ואם כן מקביל ל"רוח חכמה ובינה". בחסידות כתוב – כמו שמביא אדה"ז בלקו"ת[כג] בשם האריז"ל – שצרעת היא כאשר אין יחוד חכמה ובינה, כשנקודת הבטול של החכמה לא מאירה מספיק בבינה, מכך נעשית צרעת. אמרנו שחנינה היינו הפיכת הנגע לענג, כאשר החכמה כן מאירה בבינה, ואז נקרא "רוח חכמה ובינה" – "ערבי נחל". יש לימוד פשוט בעבודה, שכתוב שערבי נחל הם יהודים פשוטים שאין להם לא טעם ולא ריח – הם בורים ועמי-ארצות – וחידוש שהם ה"רוח חכמה ובינה" של המשיח. אם לאדם יש איזו בעיה, מחלה או משהו ר"ל (שאב-טיפוס של כל המחלות הוא צרעת), עיקר תיקונו שישפיל את עצמו – כמו שחז"ל אומרים על צרעת. תיקון כל הבעיות להיות יהודי פשוט, כמו הערבות, אבל להיות יהודי פשוט זו חכמה ובינה של המשיח. הרופא אומר לך תהיה כמו ערבה, יהודי פשוט, ובתוך ערבה יש את כל הערבוּת והגעשמאק, יש את המים של "נחל נובע מקור חכמה"], כי אות ח׳ רומז על נו״ה (אם נו״ה נהשבין לא' [בעולם התהו הם מלך אחד, "שמלה ממשרקה", אבל גם בעולם התיקון לפעמים הם נחשבים אחד. אם הם בחינת מלאך, שכתוב בהם "ורגליהם רגל ישרה" – רגל אחת. נשמות גבוהות ממלאכים, כי נשמות הן "מהלכים", וכדי ללכת צריך שתי רגלים שפועלות בשותפות (לכן כתוב שנו"ה הן סוד השותפות – צבאות באתב"ש השתפא).], כי הם תרין פלגי גופא, א״כ הם ספירה הח׳ [מלמעלה, כאשר כוללים גם את הכתר וגם את הדעת.], ויסוד ט׳, ומל׳ י׳,) כמ״ש בקה״י מע׳ אות ח׳ ע״ש. והיינו לנגד הב׳ ערבות שרומזים על נו״ה.

שיא השמחה – המשיח נכנס למקדש

לפני שנמשיך, יש דבר שלא מביא כאן, שבסוכות יש ג' שמחות. בשבועות כתובה שמחה אחת, ובפסח לא כתובה שמחה, ורק לומדים מ"ושמחת בחגך" – כל המועדים התפשטות משמחת סוכות, אבל בסוכות גופא "ושמחת בחגך" זו השמחה הנמוכה-הבסיסית. בהמשך כתוב "והיית אך שמח", אבל הכי גבוה הוא מה שכתוב קודם בתורה, בפרשת אמר: "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים", שמחת הלולב. "לפני הוי' אלהיכם" היינו המקדש, לפני ה'. ב"ושמחת בחגך והיית אך שמח" לא מוזכר המקדש. המקדש הוא הסוכה – גם רמז יפה שצריכים לברך על הלולב בתוך הסוכה. לפי זה "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" היינו הציור איך משיח נכנס לבית המקדש – הלולב הוא המשיח. שמו של משיח למעלה מהמקדש, אבל נכנס למקדש ושמח שם. אם כן, הרמז הוא ששיא השמחה הוא משיח – אותיות ישמח (בעצמו) וישמח (אחרים).

בשכר שלשה ראשון בבחינת הכלים זוכים לשלשה ראשון בבחינת האורות

והנה לפי משנ״ת בס"ד, הג׳ ראשון, דפסח, דסוכות, דלולב ומיניו, מגיעים בח״ס, גלגלתא, ואוירא. וכן הג׳ ראשון, דלהכרית זרעו של עשו, ובנין בהמ״ק, ושמו של משיח, ג״כ מגיעים בהג׳ בחינות הנ״ל [גם לפי סדר הפסוק וגם לפי סדר הסוגיא בפסחים]. א״כ הג״פ דשלשה ראשון שווים המה [בהשקפה ראשונה, בחיצוניות, נראה כאילו הם אותו דבר בדיוק – שפסח הוא להכרית זרעו של עמלק, במו"ס, והיום הראשון של סוכות הוא ממש בית המקדש, גלגלתא, והיום הראשון של לולב הוא ממש משיח, אוירא. אבל אי אפשר לומר שהם ממש בדיוק אותו דבר:]. ומשמעות הגמרא, בשכר שלשה ראשון, זכו לשלשה ראשון, משמע, דמה שזכו לשלשה ראשון, הוא בחי׳ יותר גבוה מהשלשה ראשון דפסח דסוכות דלולב. ולזאת י״ל, דהנה מבואר בע״ח שער א״א פ״ג וד', דבגלגלתא אוירא וח״ס, יש בהם שני בחי׳, עצמות [כמו אורות] וכלים ע״ש, וזהו ההפרש בין הב׳ דשלשה ראשון. והיינו, השלשה ראשון דפסח דסוכות דלולב, מגיעים בבחי׳ הכלים דח״ס, גלגלתא, ואוירא. והשלשה ראשון [שהם השכר] דלהכרית זרעו של עשו, בנין בהמ״ק, ושמו של משיח, הם מבחי׳ העצמות, דהיינו האורות דח״ס גלגלתא ואוירא [פעם היה שיעור גדול, כנראה בתוך הע"ח[כד], על ההבדל בין הכלים של גמא (גלגלתא מוחא אוירא) לאורות של גמא (ב"תבת גמא" יש פנימיות וחיצוניות, אורות וכלים). אנחנו צריכים לעשות כלים, ובשכר זה האור בא וממלא את הכלי – "דרכו של איש לחזר אחרי אשה" (כמו שמביא בתניא[כה] לגבי אהבה ויראה, שיראה היא האשה ואהבה האיש – אנחנו צריכים לעשות את הכלי-היראה ואז האיש-האהבה מחזר אחריה).]. וזהו בשכר שלשה ראשון דפסח דסוכות דלולב ומיניו, המגיעים בבחי׳ חכלים דח״ס, גלגלתא, ואוירא, זכו לשלשה ראשון, דלהכרית כו׳, שהם מבחי׳ העצמות והאורות דח״ס, גלגלתא, ואוירא, כי הכלים ממשיכים את האורות כמ״ש בתו״א בהביאור דוקבל היהודים ע״ש.

שלש הבחינות בשלש סעודות שבת

נסיים עם עוד גימטריא: יש עבודה של פסח, של סוכות ושל הלולב. סוכות ולולב באים יחד, אז הסדר הוא חש-מל-מל – שני המל הולכים יחד. מכיון שפסח הוא חש יש בו גבורות – אף שהוא חג של אהבה, לכאורה – הכרתת זרעו של עמלק. נעשה גימטריא פשוטה, פסח סכות לולב – עולה 702, שבת (כפי שנתבאר לעיל שהכל מתחיל מ"אך ביום הראשון תשביתו"). הכל בתוך השבת, ועושה מכל הנושא יותר כללי – שבת היא לא רק פעם בשנה, אלא 52 פעמים בשנה, ויותר מכך, תלמיד חכם נקרא כל השבוע שבת.

אם כן, כל מה שלומדים כאן – שצריכים להגיע ל-ג רישין שבכתר, שדווקא "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" היינו הכרתת זרעו של עמלק, וצריך להגיע למעלה מכך, לגלגלתא, בנין המקדש, ולמעלה מזה לשמו של משיח. אם הכל בשבת צריך לומר ששלש הבחינות כנגד שלש הבחינות של שבת. מל-מל הם ביחד, כי הרבה פעמים כתוב שיש רק שתי בחינות – מעלי שבתא ויומא דשבתא ("אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין") – אבל יותר בפירוט יש שלש בחינות, כמו שלש סעודות, "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה", ג"פ "היום" כנגד שלש סעודות[כו].

ליל שבת-פסח-מו"ס

צריך לומר שמו"ס, שעדיין בגדר בירורים – תכלית הבירורים – הם בליל שבת. לכן אומרים "לכו נרננה", עלית כל הבירורים. כל מה שכתוב על "אשת חיל מי ימצא" שייך לליל שבת, סעודת חקל תפוחין קדישין. אם כן, סעודת ליל שבת היא כמו סדר פסח – עיקר הסדר של הפסח הוא בלילה, גם דאורייתא וגם היום. זה גם רמז בפני עצמו, שלא כתב כאן, שפסח הוא גבורה (אם כי זוכים ל"לילה כיום יאיר", לכן אומרים הלל בלילה פעם אחת בשנה). זמן אכילת הקרבן הוא בלילה – היציאה בפועל היתה למחרת, "בעצם היום הזה", אבל המצוה היא "בערב תאכלו מצות" עם קרבן פסח (אש).

כך גם מדויק בפסוק, שפסח הוא "אכלוהו היום" – הוא כתב שמו"ס הוא אכילה, שהיא פנימיות, ובין החגים פסח הוא החג של האכילה. זה דבר שמתלבטים בו הרבה, ודברנו עליו הרבה פעמים, שכתוב בהלכה[כז] שצריך לכבד את סעודת היום יותר מסעודת הלילה – את החלה הגדולה שומרים לבקר – אבל תכל'ס לא עושים כך, סעודת הלילה היא ענג שבת כפשוטו (חוץ מאצל אנשים שאצלם הצ'ולנט שקול כנגד הכל...). עיקר האכילה היא הבירורים – כי עלית כל הבירורים היא בעיקר בליל שבת, כתוב "היום" כי "לילה כיום יאיר" כמו בפסח.

יום שבת-גלגלתא-סוכות

סוכות, בית המקדש, כנגד סעודת היום. "כי שבת היום" היינו נתינת טעם על "אכלוהו היום" – סעודת הבקר היא נתינת טעם למה אכלתי בלילה. לפי ההקבלה כאן, סעודת היום היא החויה של בית המקדש. כתוב שעיקר התענוג ממש הוא הנצחון – הנצחון נגד עמלק הוא התענוג של הלילה.

סעודה שלישית-אוירא-משיח

אחר כך "שמו של משיח" הוא סעודה שלישית, "היום לא תמצאהו בשדה" – "היום לא" היינו רדל"א, אוירא, כמו שהוא אמר. עיקר האוירה של שבת היא בזמן סעודה שלישית. תמיד אומרים ש"היום לא" היינו שלא צריכים לאכול, אבל נפרש כדרכנו שבסעודה שלישית אוכלים את האוירה. בסעודה ראשונה עצם האכילה, ובסעודה שניה אוכלים את הטעם של האכילה – טעם ודעת – והאוירה הכללית היא בסעודה שלישית. תלמיד חכם הוא כל השבוע שבת, לכן יש את כל הבחינות הללו כל הזמן.

לחיים לחיים, שבת שלום ומבורך, פסח סוכות ולולב שמח. התקדמנו קצת. בהמשך יש עוד אריכות בכמות, אבל כנראה בעיקר רעיון אחד, מאד יפה, שאותו הוא מפתח. בע"ה נמשיך זאת ביום ראשון בקבר רחל.

אפשר ללמוד ניגונים בשביל ילדים. כשהאבא נכנס הביתה מבית כנסת, עושה קולע (גלגול-ראש) ואומר שבת שלום לאשתו, מה מנגנים? (הרבי הרש"ב נכנס הביתה עם קולע רק בשמחת תורה, אבל אפשר לעשות כל שבת...). מנגנים "שבת שלום ומבורך"[כח] (פעם שרנו את זה על "לכה דודי", המקור הוא שבת שלום, אבל לא היה לנו ניגון אחר ללכה דודי – כעת יש לכה דודי אחר, אז זה חזר למקור). אחר כך מתיישבים ליד השלחן, לפני שלום עליכם, ואז שרים את ה"שבת שלום ומבורך" של נדבורנא. אחר כך יש עוד כמה ניגונים (לא "שבת שלום", עוד סדר). הראשון ודאי טוב לילדים, גם השני – ניגון פשוט ויפה מאד.