1

שבת קדש פרשת מטות-מסעי, כ"ח תמוז ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (קד-קז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו נגון החתונה של אקסלרוד, ידיד נפש, מעין עולם הבא-מה ידידות (י"ט כסלו ע"ז), שאמיל.

א. אות קד: זיהוי החוש האישי – "זהיר טפי"

הגענו לאות קד:

מעלת יוסף על יעקב

קד. רג״ד [ר' גרשון דובער, חסיד הצמח צדק וממושפעיו של ר' הלל.] שאל מר״ה מדוע נענש יוסף על אמרו והזכרתני שרצה לעשות כלי [כשיוסף היה בכלא, אחרי שפתר לשר המשקים את חלומו לטובה, הוא אמר לשר המשקים "כי אם זכרתי... והזכרתני אל פרעה"[ב]. אומרים חז"ל[ג] שבגלל הפגם במדת הבטחון בה' – כאשר עשה כלי בטבע וסמך על שר המשקים – הוא נענש להיות עוד שנתיים בכלא.],

ושורש נשמתו (מסוד) מסד [צ"ל: מיסוד.] דא״ק שלמעל' מהתלב' בכלים (שהתלבשות בכלים הוא רק מעקודים) [שרש נשמת יוסף הוא ביסוד א"ק[ד]. יש עולמות עקודים-נקודים-ברודים: בעולם העקודים כל האורות מכונסים בכלי אחד; בעולם הנקודים היו כבר עשרה כלים, כנגד עשרת האורות, אך הכלים היו קטנים ולא יכלו לסבול את עוצמת האורות ונשברו; ובעולם הברודים נתמעטו האורות ונתרבו הכלים. יוסף הוא למעלה מכל העולמות בהם יש כלים – הוא ביסוד א"ק, שם עדיין אין כלים – ולכן, לפי ערך הדרגה שלו, הוא פגם בכך שעשה כלי בטבע עם שר המשקים. הנושא קשור למה שתמיד שואלים בתורת הנפש ובעוד תחומים, שרוצים כלים. צריך להסביר שביסוד א"ק, מקומו של יוסף הצדיק, אין בכלל כלים, ודווקא הוא ה"פלא יועץ", קולע אל השערה ולא יחטיא בפתרון לכל בעיה נפשית (חלום) ונתינת עצה נכונה, ללא כלים כלל – זה עצמו ה"פלא" שבעצתו (פלא היינו כתר עליון, שגם בו אין עדיין כלים). אחר כך, כאשר יוסף כבר מתמנה כמשנה למלך, הוא עצמו דואג לעשות כלים, הוא המכלכל (לשון ריבוי כלים) לכל עם הארץ, סוד "מהתעבות האורות [ללא כלים, ההתעבות נעשית על ידי המינוי להנהיג בפועל] נתהוו הכלים".]

הלא מצד ענוותנותו חשב שאינו במעלה גבוהה כ"כ [יוסף לא חשב ש'אני נמצא ביסוד א"ק'.], וגם יעקב שלח מתנות לעשו שהי' נשמה דאצי' וגם הוא החזיק את עצמו כן [הרי אבא שלו גם עשה השתדלות בטבע, והוא ודאי לא יותר מאבא שלו. "אין קורין אבות אלא לשלשה"[ה], "האבות הן הן המרכבה"[ו] ונשמת כל האבות מעולם האצילות, ובמיוחד יעקב, ה"בחיר שבאבות", שנקרא בעל עולם האצילות. יוסף ראה את אביו עושה כלים בטבע בכך שהוא מביא לעשו אחיו מתנות ומשתחוה לפניו וכו' וחשב ש'אני ודאי לא יותר ממנו, וגם עלי לעשות כלים בטבע'. על כך שואל ר' גרשון בער את ר' הלל: מדוע, אם כן, נענש יוסף על כך? הרי עשה זאת מתוך ענוה!],

החובה לזהות את החוש הפנימי האישי

וענהו בזה״ל: א חוש דארף מען ניט לאזען [חוש לא צריך להזניח.]

כעת נאמר כמה יסודות בתורת החסידות: כתוב[ז] שההבדל בין מוסר לחסידות הוא שמוסר בא לתקן את כוחות הנפש ואילו החסידות באה לתקן את חושי הנפש, שיהיה חוש פנימי בכל דבר. עיקר החוש שצריך לפתח הוא מי אני, מה אני ומה תפקידי והשליחות שלי בחיים, במה אני טוב ולאיזו עבודה מיוחדת אני שייך. מי שלא עושה זאת, במחשבה שאין לו יחוד משלו, לוקה בענוה של שקר, ענוה פסולה.

איך מזהים מה החוש הפנימי שלי? על כך כתוב "במאי אבוך הוי זהיר טפי"[ח], זהיר מלשון זהר[ט] – יש איזה רגע בחיים שאני עושה משהו ואני מרגיש שאני מזהיר ומאיר, רגע אחר כך אני צריך להתבונן ולקלוט שהזהרתי מהדבר שעשיתי, כנראה זו השליחות שלי בחיים ובדבר זה עלי להתמקד. הקב"ה נתן לנו תריג מצות ואת כולן צריך לעשות בשמחה ובחיות, רק שלא תמיד זוכים לכך, אז לפחות איזו מצוה אחת שמרגישים בה 'זוהרים'. שם בגמרא מדובר במצות ציצית, אבל זו יכול להיות כל מצוה שמרגישים שאתה "זהיר טפי" בה.

בן כמה היה יוסף הצדיק באותו זמן? בן זך שנים, מן הסתם במשך השנים האלה הוא עבר איזה אירוע שגרם לו לזהות את החוש הפנימי שלו ואת דרגתו בעבודת ה', משהו שהוא מרגיש שבו הוא "זהיר טפי", וכך להכיר ששרש נשמתו מיסוד א"ק ושהוא שייך לבטחון מוחלט בה', בלי צורך בכלים בדרך הטבע. לכן הוא נענש על שלא נהג כך.

משל השען והסנדלר

וא' משל (ספק אם משל ר״ה לרג״ד או רג״ד לר״ה [לא ברור אם המשל הוא המשך דברי ר' הלל לר' גרשון בער או שהוא משל של ר' גרשון בער להסביר את דברי ר' הלל.]) אומן השעון א זייגערמאכער [שען.] שנפל לשכרות שיאות [ועכשיו הוא רק מתאים להיות] לסנדלר, האם משו״ז יהי' סנדלר? הלא טוב יותר שיעזוב שכרותו.

אומר כאן משל יפה ומיוחד: אחד שהוא שען במקצועו, מלאכה עדינה, נפל לשכרות, וכעת הוא מסוגל להיות רק סנדלר, מלאכה יותר מגושמת. יש לו אפשרות להמשיך במלאכת הסנדלרות, ואז אין צורך שיצא מהשכרות שלו, אבל הוא יכול גם להגמל מהשכרות וכך לחזור להיות שען. יוצא מכאן שיעקב אבינו ביחס לבנו יוסף הוא סנדלר לעומת שען, ויוסף בכלא ירד כביכול לדרגת סנדלר. [כנראה שר המשקים השקה אותו.] כן... הוא פתר את החלומות של שר האופים ושר המשקים, ובעצם הוא גזר את דינם – אחד לחיים ואחד למות. לכן הוא חשב שכמו שהחייתי בפתרוני את שר המשקים הוא גם יעזור לי לצאת מכאן. [הווארט כאן מזכיר את 'היום יום'[י] על אחד שיכול להיות נוקב ומרגליות ובמקום לעשות זאת הוא אופה לחם.] כן, רק כאן החידוש הוא שקודם הוא היה באמת נוקב מרגליות אך אחר כך הוא נפל לשכרות ואינו יכול לנקוב מרגליות. שם הוא לא שכור, הוא יכול כעת לעסוק ביהלומים, ובמקום לעסוק בנקיבת מרגליות הוא עוסק באפיית לחם, ואילו כאן הוא לא יכול כעת להיות שען אלא אם ייצא משכרותו.

התוכן כאן מזכיר תורה בלקוטי מוהר"ן[יא] לגבי סבי דבי אתונא. סבי דבי אתונא הקשו כיצד מי שבקש להשתדך עם אשה וסרבו לו יפנה לאשה במעמד עוד יותר גבוה ממנה (ובכך רמזו שאם הקב"ה פנה לעם ישראל לקבל את התורה לאחר ששאר העמים סרבו לו המשמעות היא שעם ישראל פחוּת משאר העמים, ולא נעלה מהם). רבי יהושע בן חנניה ענה להם שאדם לא מצליח לתקוע יתד בחומה עליו לנסות לתקוע אותה גבוה יותר ושם יצליח. מי שנמצא בשידוכים ונפגש עם בחורה שלא רוצה אותו. מה הייתי חושב שהוא צריך לעשות? להוריד פרופיל וללכת על משהו פחות טוב בשבילו. על כך עונה רבי יהושע – לא! אם לא הצלחת כנראה מגיע לך משהו הרבה יותר טוב, לכן תנסה יותר גבוה.

בהשגחה פרטית אנחנו לומדים עכשיו שיש פה את "והזכרתני", ענין הזכירה שקשור לברית "זכר חסדו"[יב]. [הכוונות של הברית הן גילוי יסוד א"ק, וגם היום היה ההילולא והיום הולדת של יוסף הצדיק לאחת מהדעות.] כן. הבעש"ט אמר שההשגחה הפרטית בדרגה הכי גבוהה היא בלימוד התורה, כשלומדים לפי סדר דווקא ומגלים שמה שלומדים קשור למה שקורה במציאות.

ב. אות קה: את מי אוהב יותר?

קה. ר״ה [ר' הלל מפאריטש] שאל מאברך למי אוהב יותר..... [שלש נקודות. שכל אחד יבין לבד. (את אשתו או את הקב"ה?) כן, את מי אתה אוהב יותר, את אשתך או את הקב"ה? והוא השיב מה שהשיב, הוא היה חב"דניק ולא שיקר, אמר שאוהב יותר את אשתו.] וא"ל ר״ה טועה אתה על מי תמסור נפשך כו'. (כן הטעות אצל כ״א שיש לו אהבה מסותרת).

כתוב בתניא שיש אהבה טבעית, שבעולם היצירה, ויש אהבה שכלית, שבעולם הבריאה – עליהן כתוב "יוצר אור ובורא חשך"[יג], כמו שדברנו לפני כמה שיעורים[יד] – אבל יש דרגה עוד יותר גבוהה, אהבה מסותרת בעולם האצילות. בעולם האצילות שרש נשמות ישראל, "אצילי בני ישראל"[טו], ומשם מגיע כח המסירות-נפש. אין הכוונה שלא צריך לאהוב את האשה, אדרבה צריך לאהוב את האשה מאד, אבל את הקב"ה יותר. [כלומר, כלפי האשה יש אהבה טבעית ושכלית אבל אין אהבה מסותרת?] האהבה הטבעית היא לפעמים יותר מהאהבה השכלית, משום ששרש הרגש הוא מעל השכל – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא".

[אולי מדובר כאן על אהבה לאשה מול אהבה לרבי?] ר' אייזיק אמר שאם שלמה המלך היה חסיד הוא היה כותב את מגלת שיר השירים על אהבת רבי וחסיד, כלומר שזו אותה רמה של אהבה.

[בלוח התיקון בתניא כתוב שבני עירו קודמים בצדקה, יותר מהם הצדיק ויותר ממנו הצדיק שבארץ ישראל. אבל מה עם הקב"ה? יוצא שהצדיק כמו הקב"ה...] לא, הקב"ה מעל כל הדרגות האלה. [יש טענה שבחב"ד מדברים רק על הרבי ולא על הקב"ה, וכשהגעתי לרב אני רואה שהוא מדבר על הקב"ה.] הקב"ה בהתחדשות...

ג. אות קו: כף הקלע – הזזה עצמית

קו. ר״ה [ר' הלל מפאריטש] אמר שליובאוויטש הוא כף הקלע דקדושה ס'ווארפט א הער און א הער מיא ווייס גאר ניט אויף וואס פארא וועלט מיא איז [נזרקים מצד לצד ולא יודעים באיזה עולם נמצאים.].

איך נקראת בלשון החסידות הזריקה מצד לצד עד שאתה לא יודע באיזה עולם אתה נמצא? "הזזה עצמית", יסוד מאד חשוב בחסידות. כשמגיעים לליובאוויטש מרגישים הזזה עצמית, וזה סימן שהגעת למקום אמתי.

פשיטות והתחדשות

יש סיפור על חסיד שהגיע לעיירה של מתנגדים כדי לאסוף כסף, ושם היה מנהג שכל אחד שהגיע היו בוחנים אותו אם הוא שייך ל'כת', ואם כן היו זורקים אותו משם. מה עשה אותו חסיד? שאלו אותו מה אתה אומר על ה'כת'? הוא ענה 'הכת? כל הזמן חושבים על עצמם', 'ומה אתה חושב עלינו?' 'אתם כל הזמן חושבים על הקב"ה'. הם היו מאד מרוצים מהתשובות וקבלו אותו. רק אחר שהוא אסף כסף הוא אמר להם את הכוונה במה שענה וברח משם...

הכוונה שלו מוסברת לפי המושגים פשיטות והתחדשות. אם העולם נמצא בפשיטות נשאר לחשוב על הקב"ה, האם הוא נמצא או לא (והוא נמצא בהתחדשות), ואם הקב"ה נמצא אצלנו בפשיטות נשאר לחשוב ולהתבונן רק האם אני קיים בכלל בעולם או לא. זו הכוונה שליובאוויטש היא כף הקלע דקדושה – שאתה בכלל לא יודע באיזה עולם אתה נמצא, עד לספק אם אתה בכלל קיים או לא.

איזה מקום עולה כף הקלע? [יצהר] כן, רק השאלה אם זו כף הקלע דקדושה או כף הקלע דקליפה...

ד. אות קז: נסיעה לצדיק – בחינת יום טוב

נלמד עוד אות:

קז. אדמוה״ז ענה על השא' למה צריך לנסוע לר״מ מהאראדאק [אדמו"ר הזקן ענה על השאלה למה צריך לנסוע לרבי מנחם מענדל מהאראדאק, רבי מנחם מענדל מויטבסק.] שזע״ד [שזה על דרך] ווי א ישוב'ניק פארט אויף יו״ט אין שטאט [בן כפר שנוסע ליו"ט לעיר.].

רבי מנחם מענדל מויטבסק היה רב-חבר של אדמו"ר הזקן, ויש שיחה של הרבי, שאנחנו תמיד מזכירים, בה הוא שואל למה לא מונים בשושלת הרביים של חב"ד את רבי מנחם מענדל מויטבסק (אדמו"ר הזקן כתב לו כתב התקשרות אחרי פטירת רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד). שאלו את אדמו"ר הזקן – 'למה אתה נוסע לרבי מנחם מענדל מויטבסק?' (כלומר, למה אתה צריך אותו כרבי?). נסיעה לרבי מורה על התקשרות אליו. הוא ענה שהנסיעה שלו היא כמו בן כפר, ישוב'ניק, שנוסע לעיר הגדולה ליום טוב. כלומר שיש צדיק, רבי, שאצלו נמצאים ה'עולם', הוא באמת נשמה כללית ולכן נסיעה אליו היא כמו עליה לרגל ביום טוב, "אומר לדבק [דבוק חברים אצל רב אחד] טוב [יום טוב] הוא", וכמו שתכף נסביר יותר.

על דרך הסוד יש לפרש ישוב'ניק מלשון ישוב הדעת, מוח התבונה (מוחין השייכים למדות) כנודע, ואילו הנסיעה לעיר ליום טוב היינו העליה מתבונה לאמא עילאה (מוחין בעצם, וכמו שמסביר ר' אייזיק שעיקר ענין ההתבוננות הוא לא ישוב הדעת אלא 'ארויס טאן זיך' מדעתו הראשונה, להתפשט מדעתו ולהכלל בדעת שלמעלה ממנו, והוא ענין נסיעת חסיד, משכיל, לרבי).

איפה מצאנו יחס של בן כפר מול בן עיר? [לגבי פורים.] זה בהלכות, אבל בתנ"ך איפה מצינו? על מי נאמר שהוא בן כפר ומי בן עיר? [ישעיהו ויחזקאל.] כן, לא דומה בן כפר לבן עיר, שישעיהו הוא "בן כרך שראה את המלך" ויחזקאל "בן כפר שראה את המלך"[טז]. למה בן כפר צריך לנסוע ליום טוב לעיר? ["ברוב עם הדרת מלך".] בדיוק, הוא רוצה להיות ביחד עם עם ישראל. אצל הצדיק של הדור נמצאות כל הנשמות של הדור ומי שרוצה להתקשר לנשמות ישראל צריך לבוא לצדיק. יו"ט הוא בחינת בינה, אמא מקננא בכורסיא, שם שרש נשמות ישראל, והכוונה בכך שבן כפר נוסע ליום טוב לעיר היא שאצל הצדיק הוא מרגיש יום טוב, מרגיש שם שכל ישראל נמצאים שם. יתכן שאין הרבה אנשים אצל אותו רבי, ואף על פי כן שם נמצאות כל הנשמות. [יש בני עיר שנוסעים לכפר גם...] כפר חב"ד שוה ש-די (כפר = ש, חב"ד = די). [נוסעים לשבת.] שבת ענינה ענג ויו"ט ענינו שמחה. יש גם שבת שבתון שנפתח בתפלת "כל נדרי", שגם שוה ש-די.

התפללו קבלת שבת וערבית.

בע"ה

שבת קדש פרשת מטות-מסעי, כ"ח תמוז ע"ז – כפ"ח

שלום זכר וברית מילה לרֹעה ישראל שי' גרון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[יז]

[אחרי ערבית וכמה ניגונים.]

א. סנדק – שנאת העלם הרע

גילוי אור משיח בסנדק

נגיד כמה דברים כדי להשתתף ב"שלום זכר". דברנו לפני כמה שבתות[יח] על הספר "שארית ישראל" של הווילדניקער. יש בברית מילה שלש דמויות, ששלשתן נמצאות כאן – סנדק, תינוק ומוהל. אמנם התינוק לא נמצא כאן אבל אבא שלו מייצג אותו. הוא כותב שני דברים על הסנדק[יט].

קודם כל, הוא כותב שהכוונה של הסנדק היא גילוי אור משיח: הסנדק מחזיק בידיו את הרגלים של התינוק – שתי רגלים ורגל אמצעית, שהיא הברית – יחוד רגלין (נה"י) בידין (חג"ת), שהוא בחינת משיח.

התינוק הוא קדוש מרחם אמו, שנה הבאה לומדים בישיבות את מסכת בבא קמא, רבי ברוך ממזיבוז אמר שבבא קמא ר"ת ברוך בן אדל קדוש מרחם אמו, זה השיעור הראשון של המסכת...

סנדק – שונא את הרע הדק שבדק

בהמשך הוא דורש על סנדק כמו שחז"ל דורשים על הר סיני, שמשם ירדה שנאה לאומות העולם, כך סנדק נוטריקון שונא את הרע הדק שבדק. בלשון החסידות הרע הדק נקרא "העלם הרע", הרע שבלא מודע שבנפש, אותו הסנדק שונא. יש בספר שארית ישראל הרבה דברים שמזכירים דברים שכתובים בתניא (ואולי הם לקוחים משם). כאן הווארט מאד דומה למה שכותב אדמו"ר הזקן לגבי צדיק גמור, שצדיק גמור הוא מי ששונא את הרע בתכלית. יוצא שסנדק צריך להיות צדיק גמור, דבר שלא מצוי בכלל.

מה מזכיר לנו נוטריקון מהסוג של סנ-דק? [סנבלט.] כן, היו לנו שיעורים לפני כמה שנים שסנבלט, מי שנלחם בעזרא ונחמיה שעלו לארץ כדי לבנות את בית המקדש, הוא נוטריקון שונא בליטוֹת. זו קליפת סנבלט, אבל לכאורה בליטות הן דבר לא טוב, כמו הווארט בחב"ד "אָן בליטות". אלא שיש בליטות טובות, הבליטות של הקדושה, כמו עזרא ונחמיה שבאו לבנות את בית המקדש, אותן שנא סנבלט, ויש בליטות של הקליפה, חיצוניות מוגזמת הבאה מתוך ישות, ועליהן אומרים שצריך להיות "אָן בליטות", בלי בליטות. אם כן, בברית מילה המוהל כורת את הבליטות של הקליפה ומגלה את הבליטות של הקדושה. הסנדק הוא מי ששונא את הרע שבדקות שבדקות.

סנדק-תינוק-מוהל – ספר תורה-תפילין-מזוזה

מה ראשי התיבות סנדק-תינוק-מוהל? [סתם], כמה זה עולה? [500, "פרו ורבו".] נכון, איזה עוד ראשי תיבות יש למלה סתם? [ספרי-תורה, תפילין, מזוזות.] נכון, ואם כן יוצא שהסנדק הוא ספר-תורה, התינוק הוא תפלין והמוהל הוא מזוזה. מזוזה היא "הכח המניע הבלתי מתנועע", לכן כתוב על הקב"ה "אני הוי' לא שניתי", כך המוהל. כמה שוות שלש המלים האלו, סנדק-תינוק-מוהל? [861, בית המקדש.] נכון. רק תינוק עולה משיח בן יוסף. קשור לימי בין המצרים, שהסנדק, התינוק והמוהל הם ההתגלות של בית המקדש. 861 הוא המשולש של מא. [שוה גם מתתיהו.] כן, ועוד כמה דברים חשובים. [ראש השנה.] נכון.

ב. מדרגת הבטחון של יוסף – עשית כלים מהקדושה

[אחרי מוסף:]

נגנו נגונים, נערכה הברית למזל טוב. עשו "המוציא", נגנו נגון הכנה לארבע בבות וקפעליא.

כדי לכבד את המקום נאמר כאן כמה מילים לפני שנעבור למקום סעודת המצוה. קיבלתי אתמול מר' שאול ספר על הלכות קרבן פסח, ויש שם דיון לגבי הדין שהפסח צריך שייאכל בחבורה, האם העיקר שתהיה חבורה אחת אפילו אם היא בשני מקומות או שצריך שיהיו במקום אחד דווקא. אנחנו פוסקים שהעיקר הוא שתהיה חבורה אחת, אפילו אם הם בשני מקומות...

"רעה ישראל" ויוסף הצדיק

השם של הרך הנימול הוא רֹעֵה ישראל מהפסוק "רֹעֵה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף ישב הכרובים הופיעה"[כ]. יש על פסוק זה נגון בפרקי הרבי. מי כאן ה"רֹעה ישראל"? ה'. כתוב אח"כ "נֹהג כצאן יוסף", הפשט של "יוסף" כאן הוא כינוי לכל עם ישראל, שכולם נקראו על שם יוסף (וגם יוסף קשור לכל ישראל ונקרא "רֹעה" שלהם, כמו שכתוב בתורה[כא] "משם רֹעה אבן ישראל"). נמצא שהשם רֹעה ישראל קשור מאד ליוסף הצדיק. הדבר מתקשר לחדש תמוז, שדברנו לאחרונה[כב] על הקשר של כל החדש ליוסף הצדיק – יש ארבע דעות בחז"ל לגבי תאריך היום הולדת וההסתלקות שלו, וכל התאריכים בחדש תמוז.

נצח – בטחון עם כלים (גם מהקליפה), הוד – בטחון בלי כלים, יסוד – בטחון עם כלים מהקדושה

נוסיף השלמה למה שדברנו בליל שבת[כג] לגבי מדת הבטחון של יוסף הצדיק: הוסבר שיוסף הוא בדרגת יסוד א"ק, בה אין צורך לעשות כלים. משה רבינו הוא כנגד ספירת הנצח, שפנימיותה בטחון, אבל את כל הבטחון הוא מקבל מיוסף הצדיק – "ויקח משה את עצמות יוסף אתו"[כד]. אנחנו יודעים שיש שני סוגי בטחון, בטחון פעיל ובטחון סביל, והם בפנימיות הנצח וההוד. פנימיות ספירת היסוד של יוסף הצדיק בפרצוף שבעת הרועים-האושפיזין היא אֱמֶת, מלשון לאַמת ולהגשים, כח ההגשמה נמצא ביסוד. איזה בטחון קיים שם?

קודם נבין, מה היתה הטענה של ר' גרשון בער בשאלתו את ר' הלל? הוא הקשה שיעקב אבינו כן עשה כלים בטבע, וכך היה ראוי, ויוסף הצדיק החזיק את עצמו כמוהו ולכן עשה כלים, ומדוע הוא נענש על כך?! אבל לכאורה יש הבדל ביניהם. איזה כלים יעקב עשה? הוא שלח דורון לאחיו עשו הרשע והשתחוה לפניו וכו', אבל הרי אחרי הכל עשו הוא אחיו הגדול – הגם שיעקב קנה ממנו את הבכורה, אבל עדיין מצד הלידה עשו הוא הגדול – והרי יש מצוה לכבד את האח הגדול כמו כבוד אב. מי שיקרא ברמב"ם בהלכות ממרים יראה שאין שום הבדל בין כבוד אח גדול לכבוד אב, זו אותה דרגה. לגבי כבוד אב ואם כתוב בהלכות ממרים – מעניין שכותב את הלכות כבוד אב ואם בהלכות ממרים אחרי זקן ממרא – שאפילו אם האבא רשע יש מצוה לכבד אותו. אם כן, אותו דבר לגבי אח גדול רשע, אלו אותם דינים, ולכן יעקב אבינו כיבד את אחיו הגדול, הגם שהיה עשו הרשע. אבל אצל מי יוסף עשה השתדלות? אצל שר המשקים, גוי מצרי! לכאורה כלל לא דומה.

מה רואים שהדגש אצל יוסף? יוסף כן יכול לעשות כלים בטבע, יוסף בונה מדינה ומשתמש בכלים, רק ענין הבטחון שלו הוא לא לעשות כלי בקליפה. הוא נענש כי לא ידע את מדת הבטחון השייכת לדרגתו, יסוד א"ק, בה עליו לעשות כלי ולבטוח בה', אבל לא כלי מהקליפה. אם למשל יוסף היה לוקח עו"ד יהודי טוב והיה כך יוצא מהכלא אולי כן היה בסדר גם לפי דרגתו, אבל הבעיה שהוא אמר זאת לשר המשקים המצרי.

לפי זה נסביר כעת את היחס בין נצח, הוד ויסוד בקשר לבטחון בה': נצח הוא בטחון פעיל, "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כה], להכנס למלחמה ולנצח; הוד הוא בטחון סביל, "חשוב טוב יהיה טוב", "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" בלי לעשות בעצמך כלים בטבע; אבל יוסף הוא לא נצח ולא הוד, הוא יסוד, שענינו לעשות כלים דקדושה בטבע, בלי להשתמש בכלים דקליפה. יוצא שמי שבנצח יכול להשתמש אפילו בכלים דקליפה.

שינוים בקשר לתנועת "דרך חיים"

כעת נגיד משהו בקשר לתנועה: אנחנו רוצים עכשיו לומר שאנחנו משנים את שם התנועה מ"דרך חיים" ל"מדינת היהודים – בדרך למלכות ישראל". [למה לא דרך חיים?] "דרך חיים" נשמע כמו עוד תנועה, יש הרבה תנועות, השם לא אומר כלום. יכול להשאר השם "דרך חיים" אבל שהתת-כותרת, ההסבר, יהיה "מדינת היהודים – בדרך למלכות ישראל". אנחנו מדינה ורוצים מדינה יהודית, והיעד הוא מלכות ישראל, שזה כבר מלכות בית דוד ומשיח. אני אומר זאת בהשראה מר' עודד כי טוב. גם לגבי הסמל צריך לשנות, המנורה לא מתאימה כי יש ממנה יניקה, מגן דוד ודאי שלא. מתאים שיהיו בסמל לוחות הברית. [מרובעים] כמובן.

עיקרי פנימיות הספירות

אמרנו קודם שכל הספירות נצח, הוד ויסוד הן בעצם מדרגות של בטחון (ג"פ בטחון עולה יה ברבוע – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" = ביאת המשיח), שבפרט הוא פנימיות מדת הנצח. נכון להסביר כך לגבי כל אחת מהקומות של הספירות – חב"ד (מושכל), חג"ת (מורגש) ונה"י (מוטבע). מן הסתם הענין כתוב גם בספר הנפש, ספר היסוד של תורת הנפש:

את כל אחת משלישיות הספירות חב"ד-חג"ת-נה"י מובילה הפנימיות של הספירה הראשונה. כלומר, את נצח-הוד-יסוד מוביל הבטחון של הנצח, כמו שראינו כעת; את אהבה-יראה-רחמים מובילה האהבה של החסד; את המוחין, חכמה-בינה-דעת (שפנימיות בטול-שמחה-יחוד), מוביל הבטול שבכתר, כמו שמפורש בחסידות שעיקר המוחין הוא הבטול שבחכמה.

גם לגבי העל-מודע בכתר נכון לומר כך – אף על פי שיש בכתר שלשה ראשים, אמונה-תענוג-רצון, פשוט שהעיקר הוא האמונה והיא ענין עצמות הכתר. המלכות כאן נשארה לבד, ופשוט שענינה הוא השפלות, הפנימיות שלה. האמונה והשפלות הן ספירות יחידות (שפלות עולה ח"פ אמונה כנודע), כתר ומלכות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן".

ג. פרצוף רמזי "רעה ישראל"

רמז הדעת בשם "רעה ישראל"

בסעודה נעשה פרצוף שלם של גימטריות לכבוד הברית מילה, כעת נגיד רק אחת מהן:

יש מושג בקבלה של "תרך עמודי אור שבכתר". עמודים מחברים את הרצפה עם התקרה, וכך בקיום התורה והמצות אנחנו עולים למעלה וממשיכים אור עליון עלינו למטה; אחר כך בחכמה יש "לב נתיבות חכמה"; בבינה "נ שערי בינה"; בחסד "עב גשרים"; בגבורה – הכי פחות ידוע – "מב נהרי אש", הגשרים שבחסד – מלשון גישור, מילה שאוהבים היום – הם כדי לעבור את ה"נהרי אש" שבגבורה. נשים לב שרק בשנים יש שם נוסף – "תרך עמודי אור" ו"מב נהרי אש". בחכמה כתוב "לב נתיבות חכמה", אבל הכוונה היא שהנתיבות נמצאים בחכמה, וכן בבינה "נ שערי בינה" הם חמישים שערים בבינה. רק ב"תרך עמודי אור" ו"מב נהרי אש" יש מילה נוספת. כלומר, כל המהלך הוא להגיע מאור לאש.

כעת נעשה את הגימטריא: כל המספרים האלה – תרך, לב, נ, עב, מב – עולים יחד רעה ישראל, שם התינוק.

בפרצוף הגימטריות שלנו איפה נמקם את הגימטריא הזאת? [בדעת.] נכון, אמנם אין כאן את הדעת בפירוש, אבל הכל כאן דעת – הכתר והדעת מתחלפים; חכמה ובינה הם כנגד דעת עליון; והחסד וגבורה הם דעת תחתון, ה"עטרא דחסדים" (עב גשרים, וכן גשר מתחלף ב-קשר) שבדעת וה"עטרא דגבורות" שבה (מב נהרי אש).

עד כאן לכבוד מקום ברית המילה, כעת נעבור לסעודה.

[הלכו לסעודת מצוה בבית משפחת עיני]

נגנו "תשכון תתגדל" ו"רֹעה ישראל".

כתר: "עת רצון"

נעשה כעת את פרצוף הגימטריות של רֹעה ישראל:

בכתר נשים את הבטוי "עת רצון". מהו מקור הבטוי? ["ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך"[כו].] כתוב בקבלה ש"באמת ישעך" היינו גילוי אור הפנים של אריך אנפין, "שע נהורין", ומקורו בפנימיות אריך אנפין ובפנימיות עתיק יומין. ה"אמת" כאן – "באמת ישעך" – היא גילוי המזל-התקון השביעי, "ואמת". האריז"ל כותב ש"ואמת" היא המדה של שבת (יום השביעי, בחינת המדה השביעית), לכן אפילו עם הארץ לא משקר בשבת[כז]. כמה שוה "עת רצון"? רעה ישראל, 816.

חכמה: "אתה קדוש"

בחכמה יש בטוי שאנחנו אומרים כל יום שלש פעמים, בכל תפלת עמידה – "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". "אתה קדוש" הוא הקב"ה, "ושמך קדוש" מדבר בתורה (שכולה שמותיו של הקב"ה, ועד שכולה כאחת שם ה' יתברך), "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" אלה ישראל, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". חכמה נקראת קֹדש, "קדש מלה בגרמיה"[כח]. גם "אתה" הוא לנוכח, וכך בחכמה הגילוי אור, כברק המבריק, הוא לנוכח. "אתה קדוש" עולה רעה ישראל.

בינה: "נשמת הוי'"

בבינה יש בטוי "נשמת הוי'"[כט] – בטוי שכתוב פעם אחת בתנ"ך, בספר ישעיהו ("נשמת הוי' כנחל גפרית בערה בה", נשיבת רוח פיו של הוי' כביכול). בדרך כלל אנחנו מכירים את "נר הוי' נשמת אדם"[ל] – שכלולה בו אותה גימטריא, אותן שתי מלים, "הוי' נשמת" – אבל כאן הבטוי הוא בטוי שלם, "נשמת הוי'". נשמה מלשון נשימה, כמו "ויפח באפיו נשמת חיים"[לא]. נשמה היא כנגד הבינה, כמו שכתוב "ונשמת ש-די תבינם"[לב]. וכל הפסוק, המתאר את התהוות הגיהנם עוד טרם בריאת העולם – "כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחִב מדֻרתה אש ועצים הרבה נשמת הוי' כנחל גפרית בערה בה" – שייך ליסוד האש, בבינה (דמינה דינין מתערין, ו"אני בינה לי גבורה [אש]"). הבטוי "נשמת הוי'" – שכבטוי בפני עצמו, "נשמת הוי'", מתפרש לטוב, על דרך "נר הוי' נשמת אדם" (גם הנשמה היא בבינה, כמ"ש "ונשמת ש-די תבינם") – עולה גם הוא רעה ישראל, 816.

דעת: תרך-לב-נ-עב-מב

בדעת שמנו כבר את המספרים "תרך עמודי אור", "לב נתיבות חכמה", "נ שערי בינה", "עב גשרי חסד", "מב נהרי אש". כמה שוים רק תרך, לב, נ, המספרים של הכח"ב? [שבת] נכון, השבת היא סוד המוחין, ולכן יש שלש עליות בשבת – "שבת מקדשא וקיימא" בבינה, קידוש השבת על ידי ישראל בחכמה ורעוא דרעוין בכתר.

חסד: "רחבה מצותך מאד"

נעבור לחסד: באגרת הקדש יז בתניא אדמו"ר הזקן מביא פסוק מתהלים, "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד"[לג]. לגבי איזו מצוה הוא דורש את הפסוק? [צדקה.] נכון, לכן הוא קשור לחסד. "רחבה מצותך מאד", מורה על רחבות אין סוף. איך הוא מפרש שם את תחלת הפסוק, "לכל תכלה ראיתי קץ"? שלכל כלות הנפש יש קץ. כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך [ב'רצוא' למעלה] שוב לאחד", למה? כי יש קץ וסוף לכל "רצוא", וכדי להעצים ולהחליט אותו (להשיג ממש את מושא ה"רצוא") חייבים לרדת למטה לקיים מצוה מעשית, כאשר המצוה המעשית העיקרית היא מצות הצדקה (שנקראת "מצוה" סתם בכל תלמוד ירושלמי, כמבואר בתניא). בפסוק כאן, מצות הצדקה נקראת "מצותך", המצוה שלך ה', כי זו המצוה המיוחדת לו יתברך. ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[לד], "ואתה מחיה את כֻלם"[לה], והיינו הצדקה והחסד שהקב"ה עושה עם העולם שמחיה אותנו בכל רגע ורגע. "רחבה מצותך מאד" שוה 816, רעה ישראל.

גבורה: "הוי' אורי וישעי... הוי' מעוז חיי"

הגענו לגבורה. איך מתחיל פרק כז בתהלים, אותו אומרים כל יום מראש חדש אלול עד הושענא רבה? ["לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד".] כן, יש כאן לשון של יראה ופחד, סימן שיש ממי לירא ולפחד – אבל צריך לא לירא ולא לפחד משום דבר בעולם, רק מה', כמו שאמר אבי הבעל שם טוב לבנו הקטן לפני הסתלקותו. אם "הוי' אורי וישעי" – אזי "ממי אירא?!, אם "הוי' מעוז חיי" – שייך לשנה שלנו, שנת ע"ז – אז "ממי אפחד?!". פנימיות הגבורה היא היראה, לכן הענין שייך לספירת הגבורה. הבטויים "הוי' אורי וישעי" ו"הוי' מעוז חיי" ביחד עולים רעה ישראל. זו סגולה שהאבא של התינוק, וגם האמא שלו, וגם כולנו, לא נפחד מאף אחד חוץ מה'.

תפארת-נצח-הוד: ג"פ "למדני חקיך"

תפארת קשורה לתורה – "עץ חיים היא" – לכן מתאים לשים בה בטוי שקשור עם לימוד התורה: בכל התנ"ך כתוב שלש פעמים הבטוי "למדני חֻקיך", כולן בפרק קיט בתהלים[לו]. מה הפסוק הראשון? ["ברוך אתה הוי' למדני חקיך".] נכון, מסופר על הרבי הרש"ב שכשהיתה לו שעה שלא הזדמן לו לברך איזו ברכה – ברכות הנהנין או אשר יצר וכו' – היה אומר את הפסוק "ברוך אתה הוי' למדני חקיך". הפסוק קשור לברכות, מטבע הברכה. ברכה היא המשכה מלמעלה למטה, כידוע החילוק בין תפלה לברכה, שברכה היא המשכה מלמלעלה למטה, ואילו תפלה – שבה אנו מכוונים לעורר את הרצון העליון, "יהי רצון מלפניך..." – היא העלאה מלמטה למעלה. הרבי הרש"ב אמר ש"חקיך" כאן לא קאי דוקא על חוקי התורה, אלא על החוקים שה' חקק בעצם הטבע שהוא ברא לכבודו. אם כן, זו המשכה של התורה מלמעלה למטה.

מה הפסוק הבא? הוא באות ד. ["דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך".] כן, זו כבר תפלה, שאני מספר לקב"ה את הדרכים שלי, כמו התבודדות, שאני מתבודד ומספר לה' את מה שעבר עלי והוא עונה לי, ומכך נעשית תורה ("למדני חקיך"). ככה אומרים המפרשים. יש ענין לעשות מהתורות תפלות, אבל יש ענין גם לעשות מהתפלות תורות, והוא רמוז בפסוק "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך". אף פעם לא מצינו שהתפלה נקראת בלשון ספור – מצאנו לשון שיחה, עמידה וכו', אבל ספור מופיע רק כאן. הפסוק אומר לעשות מהתפלה תורה. כלומר, לעשות תורה מכל מה שעבר עלי, כל סיפור החיים שלי. זה מזכיר את מה שאמר רבי דוד מלעלוב, שעכשיו לומדים מסכת בבא קמא, אבל לעתיד לבא ילמדו מסכת 'רבי דוד מלעלוב', וככה את המסכת של כל אחד מאתנו, מסכת החיים של כל אחד.

יש שם עוד פסוק עם "למדני חקיך", באות ט. ["טוב אתה ומטיב למדני חקיך". קשור עם ברכת "הטוב והמטיב" שאומרים על הולדת הבן.] כן, "הטוב והמטיב" זו ברכה שמברך מי שנולד לו בן. היא הולכת על לימוד התורה של האב לבדו, גם על לימוד התורה של האב עם הבן וגם על לימוד התורה של הבן בפני עצמו.

אם כן, יש שלשה פסוקים של "למדני חקיך". [יש גם "חקיך למדני".] כן, אבל "למדני חקיך" יש שלש פעמים. [יש גם "תלמדני חקיך".] כן, אבל הבטוי הזה כבר בכלל לא מתאים לגימטריא. שלש פעמים "למדני חקיך" עולה רעה ישראל.

כיון שבפרצוף שלנו אין נצח והוד, נחלק את ה"למדני חקיך" שבתפארת ונעשה שלישיה של תפארת-נצח-הוד, בסוד "תנה הודך על השמים"[לז], תנה ראשי תבות תפארת-נצח-הוד, מתפארת עד "הודך". הפסוק השלישי – "טוב אתה ומטיב למדני חקיך" – שייך לתפארת, "אין טוב אלא תורה"; הפסוק הראשון – "ברוך אתה הוי' למדני חקיך" – שייך לנצח, שהוא המשכה מלמעלה למטה; והפסוק השני – "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך" – כנגד הוד, מלמטה למעלה, וכן "דרכי" הוא ענין ההליכה "הולך בתם"[לח].

נאמר עוד כמה גימטריות בקשר לשלשת הפסוקים האלה: "ברוך אתה הוי' למדני חקיך", "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך", "טוב אתה ומטיב למדני חקיך" שעולים יחד 3536 שעולה 13 – אחד-אהבה – פעמים "למדני חקיך" (ג"פ במפורש וי"פ ברמז)! "למדני חקיך" עולה 16 פעמים טוב ("טוב אתה ומטיב למדני חקיך"; הרוס"ת = 4 פעמים טוב, הערך הממוצע של כל אות, והאמ"ת = 12 פעמים טוב = צדיק, "אמרו צדיק כי טוב"). ג"פ "למדני חקיך" עולה 816, שפלות (פנימיות המלכות, וכדלקמן בפרצוף) עולה ח פעמים אמונה (פנימיות כתר עליון) כנ"ל. בשם רֹעה ישראל יש 8 אותיות, כלומר שממוצע כל אות עולה אמונה. [גם כפולה של טוב.] נכון, כי אמונה עולה 6 פעמים טוב, כאן יש 8 כפול 6, יוצא מח פעמים טוב. והוא צדיק ב"רצוא ושוב" – צ צד צדי צדיק דיק יק ק – רֹעה ישראל שלנו יהיה צדיק גדול בעזה"י.

יסוד ומלכות: "רעה ישראל" ושפלות

ביסוד נשים את שם הרך הנימול עצמו – "רֹעה ישראל", שהולך על יוסף הצדיק, ה"צדיק יסוד עולם", כאמור.

במלכות נשים את הגימטריא הכי פשוטה של 816 – שפלות, פנימיות ספירות המלכות. השפלות היא בסיס כל הפרצוף.

ולסיכום:

	כתר "עת רצון"
חכמה "אתה קדוש"		בינה "נשמת הוי'"
	דעת תרך-לב-נ-עב-מב
חסד "רחבה מצותך מאד"		גבורה "הוי' אורי וישעי" "הוי' מעוז חיי"
	תפארת "טוב אתה ומטיב למדני חקיך"
נצח "ברוך אתה הוי' למדני חקיך"		הוד "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך"
	יסוד "רעה ישראל"
	מלכות שפלות