כ"א כסלו – כפר חב"ד

פרצוף ימי חייו הראשונים של התינוק

ברית לשמואל אצרף

עשרת ילדי המשפחה כנגד עשר הספירות

מזל טוב מזל טוב! שמעתי כעת מהאבא שהרך הנימול משלים את מנין הילדים בבית. הרבי אמר שצריך שיהיה (לפחות) מנין של ילדים בכל בית – כשיש מנין יש השראת השכינה. במשפחת אצרף יש כעת שתי בנות ושמונה בנים, כך יוצא שבין הבנים הרך הנימול הוא בחינת הנר השמיני של חנוכה. כמובן שעשרת הילדים פה מכוונים כנגד עשר הספירות (אמנם כתוב בהן "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", אבל כאן, בענין הולדת בנים "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", אפשר להתקדם הלאה, להתחיל עוד עשיריה וכו'). סתם עשר ספירות הן כח"ב חג"ת נהי"ם (לפעמים נאמר חב"ד במקום כח"ב – בגדלות של פרצוף מסוים – אבל סתם עשר ספירות נמנות עם הכתר). נכוון זאת למשפחה כאן – המלכות היא הבת, אבל שרש המלכות בכתר, וכשהבת גדלה היא הופכת להיות "אשת חיל עטרת בעלה", כתר. לכן הספירות כתר ומלכות הן הבנות – "אני ראשון ואני אחרון" – אבל כל שמונה הספירות שבאמצע, מחכמה ועד יסוד (הענין של הברית), הן הבנים. כך צריך לכוון. באמת, כל הנושא הזה הוא בהשגחה, כי חשבתי לפני ההתועדות לדבר על כך בלאו הכי, בלי לדעת את מבנה המשפחה.

'זכריות' הספירות שבין כתר למלכות

נוסיף הבהרה חשובה לגבי ה'זכריות' של כל הספירות בין הכתר למלכות: קודם כל, אפשר לשאול – מה עם בינה? הרי היא אמא-נוקבא! בסמוך יוסבר שהתקופה בה הילד ברחם האם היא כנגד הכתר, ושם האמא האמתית. לפי הסתכלות זו צריך להסביר שכל קו השמאל – בינה גבורה הוד – הוא כולו בחינות של נוקבא בתוך הזכר, כמו בן ד-מה. ובפירוט: הבינה היא השכל המנתח-האנליטי (שבדרך כלל הוא זכרי), גבורה זו תכונה גברית (אמנם "בנין המלכות מן הגבורות", אבל ההבחנה הזאת מסבירה את הפשט שלשון גבורה הוא דוקא גבר) והוד היינו עבודת הכניעה (אע"פ שכתוב ש"איהי בהוד", ההוד בפני עצמו הוא בזכר – גם זו עבודה של התכללות הנוקבא בתוך הגבר, תקון הפן הנקבי שבתוך הגבר, קו שמאל). הנושא שהסברנו עכשיו הוא הקדמה חשובה לכל הלימוד.

שמונה ימי מילה – מחכמה עד יסוד

כעת אנו עסוקים במצות ברית מילה, המצוה הכי שמחה בעם ישראל – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". ישנם הרבה הסברים לכך שהמילה היא אחרי שמונה ימים דוקא. אחד מהסודות של שמונת ימי מילה – שהולך 'חלק' לפי הקבלה – הוא שלידה של יהודי היא בספירת החכמה. ראשית הגילוי היא חכמה, בעוד שהכתר הוא עדיין מציאות נעלמת. לענין הלידה, הכתר הוא כמו העיבור, בו עוד לא רואים את התינוק, שנמצא עדיין ברחם האם (עדיין באשה, שהיא כתר). ברגע שהוא נולד, בראשית הגילוי, יש "מזל גובר" (כמו בכל יום הולדת), שהוא בטוי של ספירת החכמה. לכן, בשביל למול את בשר הערלה, ה"אות ברית קדש" (השייך ליוסף הצדיק, שהיום קוראים עליו בתורה), צריך להגיע לספירת היסוד, ומחכמה עד יסוד ישנם שמונה ימים. היום הראשון הוא חכמה, השני בינה, השלישי חסד וכו', עד היום השמיני שהוא ספירת היסוד[א]. לכן "ביום השמיני ימול בשר ערלתו".

שלשה שלבים בעיבור – ג רישין שבכתר

לפני שנמשיך, אמרנו שהעיבור הוא הכתר, אז צריך להסביר איפה מופיעים בו ג הרישין שבכתר: ידוע מרבי אברהם אבולעפיא (ועוד) שיש שלשה שלבים בעיבור – מרגע הזיווג עד קליטת הזרע, מרגע הקליטה עד יצירת הולד, ומרגע היצירה עד הלידה. אמנם יש עוד חלוקה לשלשה שלבים בעיבור בחז"ל – חלוקת תשעת חדשי ההריון לשלשה חלקים של שלשה חדשים – אבל לעניננו, שלשת הרגעים הקריטיים הם המעבר מעולם לעולם.

נפרט את ההקבלה (נציין, שאם בסוף מגיעים לבי"ע כפי שיתבאר לקמן, אז ודאי שיש גם בי"ע בתוך הכתר, ודוק): עצם הזיווג הוא בחינת האצילות שבתוך הכתר, סוד "חביון עז העצמות" (הטיפה הזרעית, עצמות ממש) שברדל"א. שלשת הימים (לכל היותר) עד קליטת הזרע, הם כנגד רדל"א (שהרי בכלל לא ידוע אם הזרע יקלט, וגם אם כן, "לא אתידע" מה יצא מכך, זכר או נקבה, היינו שיש "ספק ספיקא" – "לא ידע ולא אתידע"). עד יצירת הולד עדיין לא יודעים מה המין, אבל כבר יודעים שיש הריון – זה "רישא דאין", כאשר אין זיהוי עדיין. רבי אייזיק מסביר ש"אין" אינו "אפס", "אין" הוא כבר משהו, אבל בלתי מזוהה. מיצירת הולד והלאה מתחיל השלב של רישא דאריך – שהולד מתארך ומתפתח. לפי חלוקה זו, הזמן של השלב השלישי מתארך – הסוף הוא התקופה הכי ארוכה (כאורך הגלות). יתכן שבגוף העובר אין הרגשות לפני יצירת הולד (צריך לבדוק מדעית) – יתכן שזה אחד הסברי המושג יצירת הולד. אחרי יצירת הולד אפשר כבר לומר שהוא מרגיש – הרגשה היא מח, בחינת מוחא-סתימאה (כמו תורת האבות לפני מתן תורה).

"אלה תלדות יעקב יוסף" – הקשר בין חכמה ליסוד

אם כבר אמרנו את הכוונה הזו – כוונה מאד פשוטה שכתובה בספרים – נעשה חשבון של כל שמונת הספירות הללו שבין הכתר למלכות: חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד = 1752. למרבה הפלא 1752 מתחלק ב-חכמה, ועולה כד פעמים חכמה[ב]. החכמה היא כח הצירוף ("מצרף לחכמה"), שם "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק" על ידי שינוי הצירוף, ולמלה חכמה עצמה (ככל מלה של ד אותיות) יש כד צירופים.

מה ניתן ללמוד מכך שכל הספירות מחכמה עד יסוד הן כפולה של חכמה? כתוב שחכמה היא "נקודה דנעיץ" – נקודת החכמה אמורה להאיר בכל הספירות, אבל ביחוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א [יוסף הצדיק]". בתחלת פרשת השבוע כתוב "אלה תֹלדות יעקב יוסף". על כך מבואר בקבלה וביתר אריכות גם בחסידות – על יסוד דברי המדרש – שכל תולדות יעקב, אף על פי שנולדו עוד לפני לידת יוסף, נולדו באמצעות הצינור של נשמת יוסף הצדיק. על פי פשט, יעקב הוא ה"תפארת גופא", וכתוב בזהר ש"גופא ובריתא חשבינן חד". הדבר נלמד מהפסוק "אלה תלדות יעקב יוסף". אבל לפי האריז"ל, שהקבלה שלו היא יותר 'מתוחכמת', יעקב הוא לא בדיוק פרצוף ז"א – התפארת – אלא הארה מול התפארת. זו הארה של יסוד אבא – שבחזה ז"א בוקע את יסוד אמא – שנעשית פרצוף יעקב. כלומר, לפי האריז"ל יעקב מאיר מול התפארת אך אינו התפארת ממש, אלא הוא הארה של "יסוד אבא ארוך" שעתיד להגיע עד יסוד ז"א (הברית עצמה, בחינתו של יוסף הצדיק).

מכך שכל ח הספירות שוות כד צירופי חכמה, רואים שהכל חכמה, הכל "נקודה דנעיץ", עיקר התקון הוא נקודת הבטול. מכאן רואים שהתפיסה הזאת מאירה בעיקר בסוף. יש ליסוד אבא שתי הארות גדולות – אחת כשהוא יוצא מיסוד אמא, פרצוף יעקב, ואחר כך ההתעצמות שלו כאשר הוא מסתיים ביסוד ז"א. האריז"ל כתב זמירות לשבת, ובזמר של הלילה – "אזמר בשבחין" – כתוב "תרין יודין נקטא סתימין ופרישין". הכוונה היא שהמלכות לוקחת בזיווג של השבת שתי יודין, שתי ספירות יסוד, י אחת של יסוד אבא (היורד ומאיר ליסוד ז"א), נקודת הבטול, ו-י אחת של יסוד ז"א (בו מתלבש יסוד אבא). ה-י של החכמה היא "סתימין" (סתום, מכוסה ומלובש) וה-י של יסוד ז"א היא "פרישין" (מפורש, גלוי). כל ההארות הללו מאירות בברית מילה.

יום החכמה ויום היסוד

למה חשבנו על כך היום? כי יש לכל מה שאמרנו קשר מיוחד לעיתוי של הברית היום – יום ההולדת היה ביום ה-חכמה של השנה (מראש השנה: 30 בתשרי, 29 בחשון, ו-14 בכסלו) ויום הברית ביום ה-יסוד של השנה (יוצא ש-יט ו-כ כסלו, יומא אריכתא, הם נצח והוד – מאד מתאים, שהרי הם נחשבים כאחד, "תרין פלגי גופא", וגם שהם ימים של "דידן נצח"[ג]). אלה שני ימים שצריך עכשיו לחגוג, בכל שנה הם "נזכרים ונעשים", יש "מזל גובר" של יום הולדת ויום הברית (כפי שכותב הבן איש חי). לומדים מכאן שהיום הכי טוב להוולד הוא יד כסלו והיום הכי טוב להימול הוא כא כסלו, כי אלו בדיוק השמונה ימים מחכמה עד יסוד, ואז מתגלה המזל הכפול של "תרין יודין" (בשרש יש שני מזלות, של יום ההולדת ושל הברית). יצא בדיוק לפי כוונה זו של הקבלה. עוד תוספת יוקר הוא שהשנה היא שנת ה-יסוד לחתונת הרבי ב-יד כסלו.

החיים לאחר הברית – מלכות

נחזור על המבנה המושלם שיצא כאן: הכתר הוא העיבור, הספירות מחכמה עד יסוד הן שמונת ימי המילה, ומכאן ואילך מופיעה המלכות שהיא העיקר והיא בעצם כל החיים מהמילה ואילך. אם 'נעתיק' את כל הסיפור מעלה מעלה, גם הופעת הקו אחר הצמצום היא ראשית הגילוי, שעליה כתוב "אז יבקע כשחר אורך". כתוב שהארת הקו מאירה עד יסוד דאצילות, בדומה ליסוד אבא – ראשית הגילוי מגיעה עד היסוד דאצילות. אחר כך יש את המלכות דאצילות שיורדת להיות ראש לשועלים – מתחיל עיקר החיים, התכלית לשמה ברא ה' את האדם עלי ארץ. כך נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה, כאשר קוב"ה כולל הכל, עד יסוד דאצילות, ושכינתיה היא הכל מנוקבא דאצילות ולמטה, כך מייחדים את הכל. הכל הוא בנין המלכות, שעולה תריג – קיום תריג מצות התורה.

בברית מאחלים "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", הכל שייך לבנין המלכות: עיקר הלימוד הוא תורה שבעל פה, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן ליה"; חופה היא ודאי מלכות – נישואין לאשה; "מעשים טובים" באים אחרי חופה, כי רק אז המעשים יכולים להיות טובים ומאירים במציאות, וזוהי גם פעולת המלכות היורדת לעולמות התחתונים. מזמן הברית ועד שבפועל מתקיים "כשם... כן יכנס לתורה..." התינוק נמצא במלכות דאצילות לפני ירידתה להחיות את עולמות בי"ע.

בלשון חז"ל, בשנותיו הראשונות הללו התינוק "דומה למלך". התקופה הזאת היא בחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ו"דרך ארץ" היא בחינת מלכות. לאחר מכן, בתוך המלכות גופא יש י כלים המתחלקים לכלים פנימיים, אמצעיים וחיצוניים והם בעצמם כנגד תורה-חופה-מעשים טובים.

תורה חופה ומעשים טובים – התלבשות המלכות בעולמות בי"ע

נפרט: הכלים הפנימיים נעשים הנשמה – האלקות, "איהו וחיוהי חד" – בבריאה. האמצעיים הם הנשמה דיצירה, והפנימיים הם הנשמה בעשיה. הנשמה היא אלקות, מה שאין כן הרוח והנפש, שבעולמות התחתונים הן בגדר נבראים.

א.          הקבלת התורה לעולם הבריאה פשוטה ומתבקשת – התורה היא שכל, המלכות כפי שהיא יורדת להיות הנשמה של עולם הבריאה.

ב.          שייכות החופה ליצירה היא לפי תורת הבעל שם טוב שהדיבור הוא עיקר תקון האיש והאשה (וכאשר יש לאדם קשיים עם בן זוגו עליו לתקן את פגמי הדיבור שלו[ד]). גם על פי פשט, בעולם היצירה נמצאות המדות, ובראשן האהבה ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"), וזו האהבה שבין איש לאשה ואהבת רעים[ה].

ג.          פשיטא שמעשים טובים ומאירים ששייכים לעולם העשיה.

זו כוונה חשובה של "כשם שנכנס לברית" – שכנגד יסוד דאצילות, עטרת היסוד – ובזכות זאת "יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", ל כלים דמלכות דאצילות שיורדים להיות נשמה לבי"ע[ו].

כל שלש הבחינות הללו, מהברית והלאה, הן גילוי המלכות. סיום הברית הוא הפריעה – "מל ולא פרע כאילו לא מל" – ואז, ברגע של גילוי העטרה (פריעה לשון גילוי), נעשה שידוך בשמים – העטרה היא המלכות, בת הזוג, והשידוך כבר נעשה. זהו סוד הפריעה, ומהברית והלאה כל החיים הם לתקן את המלכות – לתקן את המציאות. כלומר, שמונה הספירות הן כנגד שמונה ימים, לפני כן הכתר ואחרי כן החיים עצמם – המלכות.

ולסיכום:

כתר	חביון עז העצמות	עצם הזיווג
רדל"א	ג ימים עד קליטת הזרע ("אפס")
רישא דאין	מהקליטה עד היצירה ("אין")
רישא דאריך	מהיצירה עד הלידה
חכמה (73)		לידה
בינה
חסד
גבורה
תפארת
נצח
הוד
יסוד (80)		ברית מילה ביום השמיני
מלכות (בשלשה עולמות)		עצם החיים
בריאה	תורה
יצירה	חופה
עשיה	מעשים טובים

ורמז לסיום: שמואל אצרף = ילד פעמים טוב. שהילד יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, ורוב נחת להורים ולסבים ותפארת לעם ישראל.