1

ו' מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

שיעור אור החיים פרשת דברים (ב)

ישיבת אור החיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שאמיל.

למדנו את החלק הראשון של פסוק א', וכעת נמשיך:

אשר דבר משה – פירוש לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף [כלשון הפסוק. המרו שאמרו שיחזרו למצרים, וכשם שאנחנו עולים בצד אחד הם עולים בצד השני. התוכחה כאן היא במלים "מול סוף" – התוכחה על מה שהמרו בים סוף.], ויאמר האומר והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו [קשור למה שלמדנו בפירושו על תחלת הפסוק, שלכאורה משה מוכיח אותם על דברים שעשו הדור הראשון – דור המדבר. הבאנו את הפסוק – "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה". כך באמת היתה המציאות, ורק לעתיד לבוא כתוב שלא יהיה כך, אלא רק "האדם האכל בסר תקהינה שיניו", כך אומר ירמיהו. בתורה כתוב שה' "פוקד עון אבות על בנים". דברנו על כך שכאן משה רבינו מדבר לדור השני, שנכנסו לארץ. כמו שנסביר בהמשך, אלה גם שני עולמות בקבלה. לפי הקבלה, הדור הראשון הוא "דור דעה", נשמות דאצילות, רק שדווקא הנשמות הכי גבוהות האלה חטאו. הדור השני, שנכנסו לארץ, הן נשמות דבריאה – יותר נמוך. אף על פי כן, לא חטאו את החטאים של הדור הראשון, דור דעה. דור דעה הוא הדור של משה רבינו, שהוא הדעת – הן הנשמות השייכות לו, ממש הענפים שלו, יותר מהדור השני. לכן, על פי פשט, הוא צריך למסור את ההנהגה למנהיג של הדור הבא. אלה לא הנשמות שלו, אלא הנשמות של יהושע. זה גם מסביר למה הוא מוכיח את הדור הראשון – הוא מוכיח את מי ששייך אליו, מוכיח את עצמו. כמו שכתוב כאן שכל החומש הזה הוא "מפי עצמו" – בניגוד לחומשים הראשונים שהם "מפי הגבורה" – הכל כאן הזדהות של משה עם עצמו. התוכחה מופנית לדור הזה, אבל כאילו מדבר לדור הקודם. כאן הוא יסביר זאת בצורה מחודשת, יאמר איזה ווארט.] ונשלמו בחמשה עשר באב של שנת הארבעים קודם מאמר זה של משה [הם התחילו למות מיד אחרי חטא המרגלים, כשנגזר עליהם ארבעים שנה, וכל שנה מתו כך וכך בתשעה באב, ובשנה האחרונה כלו מתי מדבר מלמות. כולם כבר מתו, אין יותר דור המדבר, לכאורה – הוא מדבר לדור השני.], ואם כן אלה הצאן מה עשו שמוכיחם [כמו ששאלנו פעם קודמת – מה אתה פונה לאנשים האלה, אנשים שהם חפים מפשע?!] לזה אמר אשר דבר משה [הוא רוצה להסביר את הרבותא של "אשר דבר משה" – אנחנו יודעים שמשה מדבר.], פירוש אם היו הדברים מפי ה' אין מקום לדבר להם קשות [ה' לא יכול להוכיח אותם כי הם לא האנשים שחטאו – לא אותו דור.], אבל משה הוא המדבר [שהוא למטה מה', חוזר לכך שבעל אוה"ח אומר הכי חזק שמשה אמר את החומש הזה "מפי עצמו".] ויכול ליסר גם אותם שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזירה [על מי נגזר למות במדבר? רק אלו שמעל גיל עשרים, כי בשמים מענישים רק מעל גיל עשרים. יש בית דין של מעלה ובית דין של מטה – בית דין של מעלה מענישים רק מעל גיל עשרים. דברנו לאחרונה על מתיבתא דרקיעא שבהיכל הזכות. אבל בית דין של מטה מענישים מגיל שלש עשרה, בר מצוה. עד כאן, בארבעה החומשים הראשונים, משה רבינו היה במקום בית דין של מעלה, אבל כעת הוא במקום בית דין של מטה, "מפי עצמו". הוא דווקא רוצה להיות למטה, וגם להשתייך לדור של מטה – הדור שצריך להכנס לארץ, דור של ארץ, לא דור של שמים. דור המדבר היו דור של שמים – לכן היה חטא המרגלים, לא היו דור הראוים להכנס לארץ, אלא "דור המדבר" ששייכים בעצם למדבר, להתבודד. משה כאן דווקא תופס את המעמד של בית דין התחתון. מי שהיה בן 13 בחטא העגל – עדיין חי. ורמז נאה: מפי הגבורה = 351, משולש 26, כפולת 13; מפי עצמו = 336, כפולת 7, "זכר ונקבה בראם". אך כאשר נוסיף למפי הגבורה בית דין של מעלה נקבל 1302, כפולת 7, וכאשר נוסיף למפי עצמו בית דין של מטה נקבל 1196, כפולת 13, "אחליפו דוכתייהו"! ועוד, סכום שתי הכפולות של 13, 351 1196 = 1547, כפולת 7 ו-13, וכן סכום שתי הכפולות של 7, 336 1302 = 1638, כפולת 7 ו-13! סכום כל ארבעת המספרים – 351 336 1302 1196 = 3185 = 5 פעמים 7 ברבוע פעמים 13, "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם [המשותף לשניהם, ע"ד כפולת 13 ו-7, זכר ונקבה] אדם" – אדם ר"ת "אשר דבר משה", ביטוי שמופיע כאן בפסוק הראשון של חומש דברים ועוד פעם אחת בהמשך פרשת דברים ותו לא, ואין עוד ר"ת אדם כאשר ה-ם היא משה בכל התנ"ך! "אשר דבר משה" = אדם ועוד גן פעמים חוה, "באתי לגני אחתי כלה" ועוד חוה = 999 וביחד עם אדם = א'דם, היינו אדם השלם הכולל זכר ונקבה, ודוק.], כי בית דין של מטה מענישין מבן י"ג, וכנגד אותן שהיו בן י"ג בים סוף [שהמרו על ים בים סוף.] הוא שדיבר משה קשות [להוכיח אותם – "אשר דבר", כל דבר הוא לשון קשה. הצעירים לא מתו, והם כעת יכולים להוות אובייקט לתוכחת משה – ה"היכי תימצי" שמשה יוכל לומר חומש זה. משה חי אחרי כל דור המדבר, וגם הדור הזה – שבע השנים האלה – הם שלו, ומנקודת המבט של בית דין של מטה הם חטאו ולכן הוא יכול להוכיח אותם.].

מה לומדים מכאן? חידוש גדול מאד שבית דין של מטה מענישים מגיל שלש עשרה ובית דין של מעלה רק מגיל עשרים (היינו 13 ועוד 7, סוד "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" כנ"ל – בית דין של מטה מעניש את הזכר לבד אך בית דין של מעלה מעניש רק "זכר ונקבה" כאחד, רק את האדם השלם). מלמד שמלמעלה באמת המשפט הוא רחמי, "משפט רחמי", תפארת ("כתפארת אדם לשבת בית", זכר ונקבה גם יחד. וכן לגבי מדת הרחמים, מבואר בחסידות שעיקר הרחמים הוא איש על אשתו, ודוק), ומבינים שאי אפשר להעניש את גיל הטפש-עשרה. כל הגיל הזה, הגיל הכי בעייתי ומסובך, הוא הגיל בין בר מצוה לגיל עשרים (שבע שנים של הכללת הנקבה בזכר, מחשבת הזכר על הנקבה) – שנות ההתבגרות של הנער (שהן שנות ההתגברות של היצר, וגם – אצל מי שעומד בנסיון, כמו יוסף בגיל שבע עשרה – התגברות היצר הטוב לשלוט ולנצח את היצר הרע). דווקא בשבע השנים האלו הוא ראוי להתחתן ולהפוך לאדם השלם (ממוצע שבע השנים: 14 15 16 17 18 19 20 = 17, הגיל של יוסף בעמדו בנסיון כנ"ל). מה קורה בגיל עשרים? לא רק שהוא נשוי ולא רק שהוא מתגייס לפי התורה לצבא, אלא אם קיים "בן שמונה עשרה לחופה" כבר הספיק להוליד שני ילדים. הוא כבר קיים מצות "פרו ורבו" – מסודר. עד שאתה מקיים מצות "פרו ורבו" מהשמים מעלימים עין – כי העיקר הוא קיום המין. מה שלא תעשה – סלחתי. העיקר שתגדל ותתחתן ותקיים מצות "פרו ורבו". אחרי שכבר יש לך שני ילדים – אז מתחילים מן השמים לבוא איתך בחשבון, "בואו חשבון". זה בכלל ווארט. בחומש דברים משה תופס את עמדת בית דין של מטה, ולכן יש לו את מי להוכיח – את אלה שאז היו בגיל הזה, בין 13 ל-20.

הלאה:

אל כל ישראל [קודם הסביר שדווקא כולם – אף פעם עד כה לא הוכיח את כולם יחד, אלא רק חלקים של העם.] – טעם אומרו אל כל ישראל, לפי שבדברי משה יש שני ענינים, א' שהחזיר להם התורה ["משנה תורה" – חזר להם פעם שניה על התורה. היום 'החזיר' שייך אם אבדת משהו – מחזירים לך. גם יהיה שייך למה שהוא אומר. משה חשש משכחה, מאיבוד – מדבר שהלך לאיבוד. קשור לחטא העגל – כתוב שאם לא היו חוטאים ולא היה שובר בשל כך את הלוחות לא היתה שכחה בעולם, לא היה צריך "משנה תורה" להחזיר את התורה. אבל עכשו שחטאו, יש שכחה, צריך לחשוש כל הזמן שאפילו שידעו – נשכח, הלך לאיבוד.], ב' שהוכיחם על מה שכבר עשו [שני דברים בחומש, כפי שדברנו בחלק הראשון של הפסוק – שיש בחומש דברים שני ענינים, "משנה תורה" ותוכחה.], ולכל אחד צריכין הדברים להיות לכולן ["אל כל ישראל" דווקא.], לענין חזרת התורה כלום טעם שהוצרך להחזיר להם הדברים, משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח איזו מצוה ממצות ה' [מנהיג אמתי כמו משה רבינו, נשמה כללית, מצד אחד הוא מנהיג העם – צריך לדאוג לעם ישראל ככלל, כצבור וכמדינה – וגם צריך לדאוג לכל אחד ואחד מהצאן. רועה צאן נאמן, רעיא מהימנא, צריך לדאוג לכל אחד מהצאן – לכל כבש וכבשה בפני עצמו. כאן, הוא יודע שמישהו אחד בין ששים ריבוא שיש כאן מסתמא שכח משהו מארבעת החומשים הראשונים. הוא לא יודע מי, אבל בטוח – גם לפי ההסתברות – שמישהו פה שכח.], ואין מציאות [גם למשה רבינו, עם כל רוח הקדש שלו. גם חידוש.] להשיג דעת בעל השגיון מי הוא, והשגיון מה הוא [לא יכול לדעת מי שכח ולא יכול לדעת מה הוא שכח.], לזה קבץ כולן והחזיר להם התורה [לפעמים ההתייחסות לכלל היא כדי שלא תפסיד אף פרט, כדי שתגיע לפרט הנכון. אם לא תתייחס לכלל, ולפעמים תגזור עליו גזרות, אתה עלול לפספס מישהו אחד פרטי. זהו "כלל שהוא צריך לפרט" – כדי להגיע לפרט אתה צריך את כולם.], שבאמצעות כן יהיה ביד כל אחד מחסורו גם לענין התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם, מה נשתנו אלו מאלו [אם יוכיח רק את אלה שאולי לא הכי צדיקים כאן – הם ישאלו מה נשתנו, אנחנו גרועים מהם? הם טובים מאתנו?! יש שני טעמים לפנות לכולם: דבר ראשון, בפניה לכולם אתה לא מפספס אף אחד. דבר שני, צריך לומר לכולם כדי לא להפלות – שלאף אחד לא תהיינה טענות, לא לכאן ולא לכאן. שני שכלים שונים – אני חייב את הכלל כדי לא להפסיד אף פרט ואני חייב את הכלל כדי לא לעשות אפליות, שלאף אחד לא תהיינה טענות עלי.].

עוד אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל, גם לאותן שכבר מתו [כאן משהו חדש. בפעם הקודמת למדנו ש"אל כל ישראל" כולל גם את הדורות שיבואו, "את אשר ישנו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו היום". כאן מוסיף עוד משהו, שמתאים למה שהתחלנו היום. בעצם הוא מוכיח אותם על חטאי הדור הקודם. קודם אמרנו שמדבר לאלו שבשעת החטא היו מבני שלש עשרה עד בני עשרים, שבבית דין של מטה יש להם גם אחריות, חייבים. כאן אומר עוד משהו, שאפשר להוכיח גם את הדור הקודם, את אלו שכבר מתו.], שבתוכחותיו דיבר על הראשונים ועל האחרונים [ביטוי מתוך התפלה. "על האחרונים" כולל גם את הדור העכשווי וגם את הדורות הבאים.], על דרך אומרו (ישעיה מג כז) אביך הראשון חטא [המשך הפסוק: "ומליציך פשעו בי".].

מה רואים כאן? שלמשה רבינו, צדיק גדול, יש עסק גם עם המתים. תוכחה היא דרך תיקון. משהו מאד חשוב בקבלה ואצל גדולי החסידות, שהיו עוסקים הרבה בתיקון נשמות המתים – לא רק נשמות החיים. אם בתוכחתו הוא פונה למתים סימן שאף על פי שאי אפשר לעשות תשובה בעולם האמת – אם משה רבינו מוכיח סימן שאפשר לעשות תיקון, שיכול לפעול עליהם שגם שם יתחרטו וישובו. היות שהוא חי – זהו כח שיש לצדיק לזכות אותם בתשובה מתוך התוכחה שלו, גם שהם בעולם האמת. שוב, זהו יסוד גדול בחסידות. הרבה צדיקים אמרו שעיקר העבודה של הצדיק הוא לתקן את המתים. גם אמרו שיותר קשה מאשר לתקן את החיים.

כמה שוה "אביך הראשון חטא"? תריג, משה רבינו. מיהו על פי פשט "אביך הראשון"? [אדם הראשון.] יש מפרשים שזהו אדם הראשון, אבל רש"י לא מפרש כך. הוא לא אומר למה, אבל פשוט שלדעתו איני 'מכבד' את אדם הראשון בתור אבא שלי – הוא גוי. אז בשביל רש"י מיהו "אביך הראשון"? אברהם אבינו. הוא חטא?! מה הוא עשה? כאשר ה' הבטיח לו בן שיירש אותו הוא נסה את ה', אמר "במה אדע כי אירשנה". לנסות את ה' זהו חסרון, פגם באמונה, פגם בתמימות. וזה אף על פי שקודם נאמר "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". ה"במה אדע" הוא החטא, כך מפרש רש"י את "אביך הראשון חטא". המשך הפסוק הוא "ומליציך פשעו בי" – מי הם "מליציך"? רש"י אומר דהיינו יצחק אבינו, שרק הוא יודע להמליץ טוב בעד עם ישראל – "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו וגו'", כמו שהגמרא מספרת שרק הוא יודע להיות מליץ יושר על עם ישראל, הוא מליץ טוב בעדנו ובכך הוא מציל אותנו. מצד אחד הוא מליץ יושר, מציל אותנו מהדין, אבל הוא גם פשע. מה הפשע שלו? יש חטא ופשע. החטא של אברהם – שאמר "במה אדע". הפשע של יצחק – רש"י כותב כאן משהו שדברנו עליו לאחרונה – "שאהב את שונאי", אהב את מי שאני שונא, מי ששונא אותי, עשו בנו בכורו. לפי רש"י הפסוק אומר שעל כל הצדיקים הכי גדולים אי אפשר לסמוך – לכל אחד יש חטא. גם משה רבינו בגימטריא "אביך הראשון חטא". מענין שלרד"ק יש עוד פירוש – הוא אומר שלפעמים בתנ"ך "אביך" הוא מלך, הוא האב של העם, ואם כן מיהו "אביך הראשון"? הרד"ק אומר שכנראה הולך על שאול. חטאו הוא עם עמלק, חטא ידוע. אבל הוא אומר שיש מי שאומר שהכוונה למלך הראשון של מלכות הצפון, ממלכת ישראל – ירבעם, שבאמת חטא, "חטא והחטיא את הרבים – חטא הרבים תלוי בו", כמו שכתוב בפרקי אבות. אז "אביך הראשון" הוא אדם הראשון או אברהם אבינו או שאול או ירבעם. יש בזה הרבה מספרים שכל אחד יכול לשחק בעצמו, אבל הגימטריא של "אביך הראשון חטא" שעולה תריג = משה רבינו חזקה מאד. ובאמת משה רבינו הוא המלך הראשון של עם ישראל ("אביך הראשון" כפירוש הרד"ק), כמ"ש "ויהי בישרון מלך וגו'" שהולך על משה רבינו.

למה האוה"ח מביא פסוק זה? כמו שכתוב "אביך הראשון חטא" משה רבינו מוכיח גם את המתים. מתרץ על פי פשט את הקושיא הקודמת – איך פונה לדור הזה ומדבר על הדור הקודם.

הפירוש כאן (עוז והדר) אומר שהפירוש ש"אביך הראשון חטא" היינו אדם הראשון כתוב באבות דרבי נתן – אסמכתא בחז"ל.

ישעיהו הנביא הוא הנביא של שבת חזון – "הכל הולך אחר הפתיחה", זו פתיחת נבואתו, הכוללת גם את הפסוק "אביך הראשון חטא".

הלאה:

בעבר הירדן – נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם, שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקוה, ונפשם קצרה [כל זמן שהיו בדרך, בטלטול הנדודים של הדרך הקשה, נפשם קצרה. אם יש לאדם נפש קצרה, צמצום וקטנות מוחין, הוא לא מסוגל לקבל תוכחה. כשהגיעו לעבר הירדן, וכולם ראו בעינים את הארץ המובטחת מולם – נחה דעתם. רש"י אומר שדרך כל צדיק להוכיח רק סמוך לפטירתו, אבל כאן כתוב טעם אחר – "בעבר הירדן", חכה להוכיח אותם עד שיראו את היעד שלהם במו עיניהם. אז נחה דעתם, לא קצרה עוד נפשם, וכעת הם יכולים לקבל את התוכחה. כל ארבעים שנה היו "מרוחקי התקוה" – התקוה היא היעד, לא ראו אותו.], ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו [במצב של קטנות וקוצר רוח הם לא מסוגלים להטות אזן להשכיל בתוכחותיו. "להשכיל" היינו גדלות מוחין, לקבל, וגם רומז למלה "לאסתכלא" – תוך כדי השמיעה צריך גם לראות. בחב"ד השכלה בשמיעה נקרא "דערהער". אתה לא סתם שומע, אלא משכיל את השמיעה. הדערהער נקרא "חכם בבינה". תלוי בחוש הראיה – כאן, כשרואים את הארץ מול, אפשר לקבל את התוכחה.].

עוד פירוש:

ואומרו במדבר בערבה וגו' – רבותינו ז"ל (ספרי כאן) דרשו שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה', והם מדות תשעה [כאן יש פירוש אחד מבעל אור החיים הקדוש הכי יפים בכל התורה. כל הספר ש"מפי עצמו" מתחיל מחידה – גם סימן ש"מפי עצמו" וירידת עולם. יחסית "מפי עצמו" היינו עולם הבריאה, "משה זכה לבינה" ש"מקננא בכורסיא". מה שנאמר "מפי הגבורה" הוא עולם האצילות, ששייך לדור שלו, דור דעה. כעת הוא יורד לדבר עם הדור השני שנכנסו לארץ, נשמות דבריאה. כתוב שככל שהדבור העליון יורד למטה הוא חייב להתלבש במשל וחידה – מתלבש במשלים, חידות ורמזים. יש מאדמו"ר הזקן שבאצילות הדבור (המלכות) הוא להדיא, מפורש, לא מתלבש בשום דבר – "זה הדבר אשר צוה הוי'". בחומש דברים אין "זה הדבר אשר צוה הוי'", כי הוא מפי עצמו של משה. "זה הדבר" ברור, אבל ברגע שיורד לעולם הבריאה כבר מתלבש בתוך משל, ואם יורד לעולם היצירה מתלבש בחידה, ואם יורד לעולם העשיה מתלבש ברמז, עליו כתוב "די לחכימא ברמיזא". "אף עשיתיו" – לרבות את ה"חכימא" במקום ה"רמיזא". בכל אופן, כאן לא מחלק בין משל, חידה ורמז – אבל כל הפסוק הזה הוא משל, חידה או רמז. איך שתרצה לקרוא לו – בכלל לא מובן מהם כל הסימנים שמנויים בו. האוה"ח הק' עצמו מבין זאת, ואומר שכאן הוא לוקח חופש לפרש את החידה-המשל לפי הרמזים שלו – איך שהוא מבין לעומק, "מפי עצמו". הוא אומר שיש פה תשעה דברים – את "בעבר הירדן" גופא מחלק לשנים, "במדבר", "בערבה", "מול סוף", "בין פארן ובין תופל", "ולבן", "וחצרות" והתשיעי "ודי זהב". הוא אומר שכל אחד מהדברים האלה הוא דרך של תיקון מדות, דרך של עבודת ה'. שוב, אחד הדברים היפים ביותר בפירושו. מסביר אחד-אחד]:

הא', שיהיה לוקח מדתו של אברהם ["אחד היה אברהם", "אביך הראשון", ואת הדבר הראשון צריך ללמוד ממנו.] דכתיב (בראשית יד יג) אברם העברי, והוא מה שרמז באומרו "בעבר" [צריך להתדמות לאברהם שהיה עברי. הוא לא כותב מהי בדיוק מדה זו. בכל השאר הוא מסביר, אבל מה פירוש "בעבר"? בלשון החסידות – הבדלה לצורך המתקה. "כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני", והכל כדי ללכת ולפרסם אלקות לכולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא מוכן גם למות לשם כך, בלי להתכוון דווקא למות – כתוב בחסידות שיש לו מסירות נפש שלמעלה ממסירות הנפש רבי עקיבא. משהו טבעי לגמרי, בשביל ללכת ולקרב את כל באי עולם הנמצאים בעבר השני – להביא אותם לעבר שלו. הוא השליח הראשון, וכל שליח צריך ללמוד ממנו – להיות בחינת "בעבר" ("בעבר" = אברהם ועוד הוי' ב"ה, בסוד "למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו"). מצד אחד, הוא מעבר האחד וכולם מהעבר השני, ומצד שני רוצה לקרב אותם, את כולם – "את הנפש אשר עשו בחרן". זו הבדלה לצורך המתקה, המדה הראשונה שצריך ללמוד בעבודת ה'.].

ב', שיהיה מרדות בלבו תמיד [לשון חז"ל. מרדות היא תוכחה, מתאים לענינו של ספר דברים. המרדות בלבו היא כמו שכתוב בתניא, שעל האדם להרגיז את היצר טוב על היצה"ר, להשפיל את עצמו ולגעור בעצמו "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אור א"ס... ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחי' ראיה חושיית". זה כולל גם דאגה בלב – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". מפרש ירדן לשון מרדות, ואם "שתי גדות לירדן" סימן שצריך לפרש בשני אופנים: יש מרדות של השפלה, שדואג לעצמו – "ידע איניש בנפשיה" ויש לו דאגה והשפלה בגלל הלא-טוב שלו, היצר הרע שלו. ויש את מה שאמרנו קודם, ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", דואג למה משיח לא בא, דואג לקב"ה. חש אשם, אבל דואג לקב"ה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", למה לא קורה?! את סוד נהר הירדן – נהר חשוב בתורה, נהר המגדיר את גבול ארץ ישראל – הוא מפרש לשון מרדות. בדקדוק, השער של ירדן ושל מרדות הוא רד ר"ת רוגז ("רגזו ועל תחטאו וגו'", "לעולם ירגיז כו'" כנ"ל) דאגה, ודוק.] כאומרם ז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות [אחד שיכול להלקות עצמו בלב, בפנימיות, יותר שוה מלקבל מאה מלקות על הגב בחוץ.], והוא מה שרמז באומרו "הירדן" [כך מפרש ירדן, לשון מרדות.].

ג' ["במדבר".], מדת הענוה, כאומרם ז"ל (נדרים נה.) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר [התורה נתנה במדבר הרומז למדת הענוה. מכל המדות שמונה, מדת הענוה היא הכי עצמי אל משה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", הוא נקרא "מדבר" וכל הדור שלו הוא "דור המדבר", ולכן אנשי אותו דור רצו להשאר במדבר, לא רצו להכנס לארץ.], ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (שמות יט ב) בפסוק ויסעו מרפידים [שם גם מסביר זאת.], והוא מה  שרמז באומרו "במדבר" ["אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר". וכך נאמר "ויחנו במדבר" – רק על ידי השפלות והענוה אפשר לקבל את התורה.].

ד' [ממשיך את ענין הענוה.],שתהיה הענוה בדרך הנאות [דבר חשוב. כאשר חושבים על מדות חושבים בעיקר על הפנימיות, שאדם באמת ענו, לא שעושה רושם של ענו. אדרבא, בחסידות אנשים שעושים רושם שהם ענוים – זה הכי גרוע. כסיפור על 'הענו מפינסק'. הכי מאוס מי שעושה עצמו ענו.] לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה הלכה ו-ח ["לא ילך בקומה זקופה... ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים", חשוב לנו, ר' אברהם מקליסק לא החזיק בדיוק מהלכה זו... העיקר הוא ההמשך: "ולא יכפוף קומתו וכו'" – זו קליפת האצילות, קליפת ראומה, ראו את המה-הבטול שלי – "אלא כמי שהוא עומד בתפלה", וכשהולך בשוק ילך כמי שטרוד בנכסיו – שלא יסתכל לכל צד, כתוב שלא יסתכל חוץ לארבע אמות, אלא ילך כאחד שטרוד בעסקיו. דרך אגב, אם רוצים להפשיט את הענין – קשור ל'מוגנות' שדברנו קודם – שילך עם ראש קצת למטה, לא יסתכל מה שקורה, כאדם שטרוד בעסקיו. אם כן, המדה הרביעית היא שהענוה גופא תהיה בצורה נאותה.]) עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון [הרבה כתוב בחסידות שענוה של שקר, ענוה פסולה, באה ואומר 'איך בין גארנישט ווערט', איני שוה שום דבר, לכן גם איני יכול לעשות שום דבר. כאן הדגש שאיני זכאי להוכיח מישהו, לא יכול להיות שליח – מי אני להיות שליח, לומר למישהו שאינו בסדר, לקרב אותו בכלל? זו לגמרי ענוה פסולה (ענוה פסולה רומזת לעוף טמא, וכן שאר אותיות ענוה פסולה בגימטריא עוף). הוא אומר שהמדה הרביעית היא תיקון הענוה גופא, בשני כיוונים – שלא תהיה חיצונית, שבעצם כל הענוה הזו היא גאוה, וגם שלא ישבור אותך מלהוכיח בעת הצורך. להוכיח אצלנו היינו לקרב.], אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי [יחוס. יתכן שאני 'סתם' בעל תשובה או אפילו 'סתם' גר צדק – איזה זכות יש לו לדבר עם יהודים מיוחסים?] להוכיח אנשים גדולים, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות [צריך לנהוג כמו יהושפט, עליו כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'" לתקן כל מעוות בעם ישראל. הוא אומר שזו הענוה האמתית, ואם לא כן זו ענוה פסולה. הכל בא להסביר את המשך הפסוק.], והוא מה שרמז באומרו "בערבה" כלל שני דברים, א' שתהיה הענוה ערבה, על דרך אומרו (משלי ג ד) ומצא חן ושכל טוב וגו' ["ערבה" לשון עריבות, כלומר נעימות, כאמרו במקום אחר על נדב ואביהוא שהגיעו לכלות הנפש וחשו "נעימות עריבות ידידות מתיקות", ר"ת נעים – "הנה מה טוב ומה נעים [= י"פ טוב] שבת אחים גם יחד". יש כאן שתי מלים שהן אותן אותיות – "בעבר" ו"בערבה". "בעבר" הוא להיות כמו אברהם אבינו (העבודה של הבדלה לשם המתקה, כפי שהסברנו), וכאן בפירוש "בערבה" יש שני פירושים. הפירוש הראשון הוא ענוה שהיא מוצאת חן. הוא לא מביא את הביטוי, אבל הכוונה ל"ענות חן". אם זו ענוה של שקר הדבר נמאס.], ב' חיוב הערבות, שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה [הענו באמת הוא כל כך גארנישט, שיודע מתי להדחיק גם את הענוה – שלא תפריע לו לעשות דברים גדולים בחיים, ובפרט להוכיח על מנת לקרב יהודים, כמו יהושפט. כל זה הוא פירוש "בערבה", המדה הטובה הרביעית.].

ה', מאמר התנא (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים [ואין אתה בא לידי עברה.] וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב מ"י) ושוב יום אחד כו' [מדגיש את ה"יום אחד", יתכן שרומז ל"יום אחד" של מעשה בראשית – "יהי אור ויהי אור", קודם היה חשך. צריך תשובה. חז"ל דרשו "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "אין מים אלא תשובה". בפשט שייך לכל יום, כל יום צריך לעשות תשובה. "שוב יום אחד לפני מיתתך" – להכיר שיש לי רק יום אחד לחיות, כל חיי הם היום הזה, צריך לזכור זאת על מנת לשוב לה'.], ופירשו שם שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה ["יום אחד" הוא היום הראשון ורומז ל"ותשחק ליום אחרון".], והוא מה שרמז באומרו "מול סוף" שיהיה למול עיניו [אחד מפירושי חש-מל הוא שחש את המול, מה עומד מולו. חשמל חש בשקט מי עומד מולו. ה' תמיד מולו, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", אבל גם צ"ל מולו מה ש"סוף אדם למות", שם קדוש, סאל, חתך, שם הפרנסה היוצא מס"ת "פותח את ידך", באתב"ש; סאל = פאי ר"ת "פותח את ידך", וד"ל.] "סוף אדם" ותכליתו [אם יודע שהסוף למות הוא חושב על תכלית החיים. מי שאין לו בראש "סוף אדם למות" עושה שטויות. מי שמודע לזה – יש לו תכל'ס. כמו סיפור הבעל תפלה, שמעורר את כולם לחשוב על התכלית.].

ו' ["בין פארן ובין תפל" יחד.]], מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות פ"ד) וז"ל הפרוש [החסיד נקרא פרוש, שפרוש מהבלי העוה"ז.] צהלתו בפניו ודאגתו [ואבלו] בלבו ["דאגתו בלבו" קרוב למרדות אחת בלב הנ"ל, שטובה ממאה מלקיות. אבל כאן הדגש שמדה זו כמו אצל הקב"ה – בבתי גוואי "במסתרים תבכה נפשו מפני גוה", אבל בבתי בראי "עוז חדוה במקומו". צריך את שניהם, גם בעבודת האדם את קונו.], והוא מה שרמז באומרו "בין פארן ובין תופל", כנגד צהלתו בפניו [מתחיל מהחיצוניות.] אמר בין פארן לשון פאר, היפך עצבון שהוא פנים רעות [כאן יש לו פנים שוחקות, אם מצליח.], וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל, שלא יהיה לבו ערב עליו [משרשי החסידות – בעל אוה"ח הוא מאבות החסידות – לא להיות מבסוט מעצמך. בגשמיות, כמו שתיכף יסביר, צריך להיות "שמח בחלקו" – כמו שכתוב ב"היום יום" שהמדה הכי טובה בעולם היא להיות "שמח בחלקו" בגשמיות והכי רעה בעולם היא להיות "שמח בחלקו" ברוחניות. קודם אומר שענוה שלו צריכה להיות ערבה על הזולת, אבל הוא לא צריך להרגיש ככה – שמישהו אחר ירגיש שאתה מותק, לא אתה בלבך.] ויתעצב אל לבו, מפחד שמא עבר [כאן דורש ערב-עבר.] את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות [כל הזמן חרד שאולי עשה משהו לא בסדר – זהו יהודי חרדי.], או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות [זה שלא עשה כדבעי את הטוב – הכי לא בסדר. דברנו הרבה פעמים שיתכן אחד שלא חטא במחשבה, דבור ומעשה – בינוני מוחלט – ואף על פי כן מגיע לו גיהנם. גם האבן לא עבר על שום איסור במחשבה דבור ומעשה. יש לך משהו טוב לעשות בחיים – לשם כך אתה חי. יש עבירה כדי שתנקה את השטח. אם לא אכל מצה בפסח אז גם עבר עבירה – אם לא עשה מספיק מה שמסוגל לעשות, במיוחד לקרב אחרים, זה לא שוה. כתוב בתניא ש"דאגתו בלבו" הוא מרירות, לא עצבות. זה "בין פארן ובין תפל", כך מפרש – תמיד צריך להיות בלב שאני תפל, בשר תפל. עבירות ודאי עשיתי – אין אדם שלא עושה עבירות, או גדול או קטן, כמו שכותב כאן – והכי גרוע שמעטתי בעבודה ממה שהייתי צריך לעשות, להרבות אור על ידי "ועשה טוב".].

ז', שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא יב) לב טהור ברא לי וגו' [כאן יש חידוש גדול. פשט, אבל ספק אם מישהו יבין את הפשט של לב טהור. בתניא משמע שלב טהור הוא שמחה – כך כתוב בפרק כו – אבל כאן כותב בפשטות מהו לב טהור. הוא רוצה לפרש כאן את המלה "ולבן". יש ב-לבן לב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה, מקור הטהרה. עצם המלה "לבן" היא לב טהור, השאלה מה היא. הוא אומר:], וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה [לב טהור הוא שלא תהיה שום טינה, שום רגש שלילי כלפי הזולת. ברגע שמישהו חושב לא טוב על מישהו, הוא מלכלך-מטמא את הלב שלו. פירוש מאד חשוב מהו "לב טהור".], והוא מה שרמז באומרו "ולבן" שיהיה לו לב טהור, שיתיחס [הפסוק] לטהרה כינוי זה של "לבן" [צבע לבן הוא סמל של טהרה.].

ח' [וחצרות.], תלמוד תורה בקביעות, כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כה כז) יושב אהלים ["איש תם ישב אהלים" – עבודה תמה, תמימות, שאין אחריה עבודה. 'מתמיד', הוא "שוקד על דלתתי יום יום" – אין לו עסק אחר. כמובן, חוץ מזה שהוא מפיץ תורה, כפי שיסביר בהמשך. כשהוא תמים בישיבה העיקר שילמד תורה, ואחר כך צריך להפיץ, אבל כעת הוא צ"ל "ישב אהלים".], לא ללמוד עראי, והוא אומרו "וחצרות" הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות [כל הזמן "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו וגו'". דוד המלך מבקש רק דבר אחד בחייו – להיות תמים, לשבת וללמוד תורה. עוד פסוק בתהלים – "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' וגו'" שתרגומו "תאיבת נפשי" – בלקו"ת אומר שכלות הנפש כאן היא כלה תתאה (בטול היש), אבל יש עוד פסוק, "כלה שארי ולבבי", שתרגומו "אשתיצא גושמי ולבבי" שהוא כלה עילאה (בטול במציאות). "תאיבת נפשי" אצלו זו המדה של "וחצרות", המדה השמינית.].

ט', שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה [גרוע מאד.], שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה' [אין דבר המבטל מעבודת ה' יותר מהליכה למלא תאות ממון שלו, או כל תאוה. מביא תאות ממון כי יש מי שאומר שהיא הכי גדולה. תאות נשים היא ראש כל התאות, אבל במדה מסוימת תאות ממון הכי גרועה – כפי שגם רבי נחמן אומר.], וצריך האדם להסתפק בהכרחי והוא מה שרמז באומרו "ודי זהב" שיאמר לזהב די [גענוג.]. או ירצה על זה הדרך [טפה אחרת.] שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק [להחיותו.] כאילו יש לו כל זהב [הפירוש הראשון שעושה סוף, לא צריך יותר. הפירוש השני, שכאשר יש לו די סיפוקו מרגיש שיש לו את כל הזהב שבעולם, האדם הכי עשיר בעולם.], והוא על דרך אומרם (אבות פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה [בדיוק מה שכתוב ב"היום יום", שעשיר השמח בחלקו מביא אותו שלבו נמשך לעבודת ה' יתברך.] היא עבודת ה' אלהים חיים [היות שזהו פירוש כל כך יפה וכללי, כנראה רוצה לסיים בשמו, כפי שמסיים במקום אחד "משיח שמו חיים".].

יש פה תשע מדות טובות בפסוק. מה יש בקבלה תשע (חוץ מהגימטריא של תשע, 770 = שכינה שכינה, שכינתא תתאה ושכינתא עילאה, כלה תתאה וכלה עילאה כנ"ל)? יש כב אותיות ו-ט נקודות. כאן יש בפסוק כב מלים, וגם הגימטריא שלו היא כפולה של כב, אבל הוא אומר שיש פה תשע נקודות. הנקודות הן הנשמה של האותיות. יש פה תשע נקודות.

השלמה ממוצאי ז' אב:

היה לנו שיעור על תשע המדות שאור החיים דורש ב"בעבר הירדן וגו'". לא הסברנו את הסדר, לא עשינו מהדרוש המופלא הזה פרצוף. יש רמז אחד – דוגמה יפהפיה שמתוך רמז אחד אפשר להסביר הכל. הרמז היה שהדבר הראשון "בעבר" הוא לשון "עברי", רומז לאברהם העברי. כל אחד מהתשע הוא תקון מדה. הוא לא הסביר מה פירוש להיות עברי, רק אמר שזה בחינת אברהם אבינו. אחר כך הסביר ש"הירדן" היינו מרדות – "טובה מרדות אחת יותר ממאה מלקיות". אם כן, הסביר את שתי המדות הראשונות – "בעבר הירדן" – כאברהם-מרדות. מה זאת אומרת? רק מהראשון אני צריך לבנות את כל התשעה. אברהם הוא חסד ומרדות הוא יצחק, תוכחה – כל הזמן צריכה להיות תוכחה בלב.

השלישי הוא ענוה – ענוה היא תפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר".

את הרביעי הוא מחלק לשנים. יש מישהו מבחורי החמד של ישיבת אור החיים שכל פעם שאומרים תשע קופץ – צריך עשר. באמת יש כאן עשר, כי אומר שני פירושים ב"בערבה" – אומר שהענוה צריכה להיות ערבה. יש ענוה דוחה, ענוה פסולה, ענוה חיצונית, ויש ענוה שמוצאת חן – ענוה שהיא "ערבה". ועוד אומר ש"בערבה" לשון ערבות – שצריך להדחיק את הענוה בשביל להוכיח מישהו, לאפרושי מאיסורא ובכלל לקרב ליהדות. מאיפה לומדים שהמישהו הכי ענו צריך להתגבר ולא לומר מי אני שאוכיח? ממשה רבינו, הענו מכל אדם, שקצף "לאפרושי מאיסורא" (או כאדה"ז, שאומר שצריך לכעוס ממש על מנת "לאפרושי מאיסורא", או כרמב"ם שיותר מתון, שאומר שרק מעמיד פנים). הסברנו שהכח להדחיק ענוה הוא עוד יותר ענוה – ענוה שבענוה מתגברת על הענוה ומדחיקה אותה. למה? "בערבה" – יש ערבות בין הנשמות. דווקא מתוך הערבות עלי להדחיק את הענוה – בעוד יותר ענוה – כדי להוכיח את האחרים, "הוכח תוכיח", קודם את עצמי ואז אחרים (כמו שהבעש"ט מפרש). "נעימות בימינך נצח" – ערבות הענוה היא בנצח – והיכולת להדחיק ענוה בשביל להוכיח את הזולת היא הוד, ענף התוכחה-הגבורה. הוד גם תיקון הערבות, מתקן "הודי נהפך עלי למשחית" – הופך חזרה את ה-דוה ל-הוד. [נצח והוד הן גם שתי ערבות.] יפה, נו"ה הם שני בדי ערבה. הוא ודאי חשב על זה והתכוון לכך.

אחר כך יש "מול סוף" – "מול" לשון ברית מילה. שייך לך, כל פעם שאתה עושה ברית מילה צריך להתבונן ב"מול סוף" – "שוב יום אחד לפני מיתתך", "סוף אדם למות". כשעושים ברית מילה צריך להתבונן ב"מול סוף" – "מול" לשון גילוי, גילוי העטרה על ידי הפריעה בסוף ברית מילה ("מול סוף"), כך כתוב בחסידות. למה "סוף"? רומז לסיומא דגופא, המילה היא סיום הגוף, הברית. עוד יותר, הוא מפרש על מיתה, "סוף אדם למות". מה קשור לברית מילה? יש אבר חי ואבר מת. הבעל שם טוב מלמד אותנו שכל עבודת ה' שלנו צריכה להיות ב"אבר חי". אפשר להחזיק תמיד? טבע האדם שבסוף "אבר מת", אחרי שעושים משהו. אני עושה מצוה ב"אבר חי", ואחר כך "פעמים בטולה של תורה זהו יסודה [זייך לספירת היסוד]" (דברי ריש לקיש) – אני נופל לקטנות, ההתלהבות נגמרת, וצריך לעורר מחדש. צריך כל הזמן לדעת ש"סוף אדם למות" – ההתלהבות שלי, האבר חי, תמות. דוד המלך כל הזמן מת וקם לתחיה. יש בזה תיקון הברית, צריך להחזיק גם במוחין. הרוגטשובר אמר שמרגיש בלימוד שו"ע אדה"ז שכאשר הוא כתב את הקונטרס אחרון הגידים במח שלו התקשו והתעבו כעובי אגודל (דער גראבען פינגער, האצבע העב-גס, שאתו נוהגים להתפלפל בהלכה), בחינת קישוי ("אין קישוי אלא לדעת", היינו ריכוז עצום בסוגיא), אבר חי. הוא גם נח? כנראה, "רצוא ושוב". יש "מול סוף" – האיזון הנכון הוא תיקון הברית.

אחר כך עשה מדה אחת מ"בין פארן ובין תפל". כתוב שהחסיד "צהלתו על פניו ודאגתו בלבו". דאגתו בלבו ה"תפל", נעשה תפל, ועל פניו "פארן", צהלתו. תוך כדי "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". האיזון הזה הוא מלכות. שרש המלכות באחורי תפארת ז"א, "פארן", "צהלתו על פניו". תופל – שאני תפל, לא מושלם בשום דבר בעולם, לא מרדות אלא שפלות בעצם, "והייתי שפל בעיני" של דוד המלך. שפלות היא פנימיות המלכות, היא ה"בין תופל", וחיצוניות המלכות היא התנשאות וגם שמחה. צריך להיות "מלך ביפיו תחזינה עיניך", מאד שמח בפניו, צוהל. התיאור של "צהלתו בפניו ודאגתו בלבו" הוא תיאור מובהק של מלך (מבית דוד).

אז עשינו שבע מחסד עד מלכות. מה נשאר? הביטוי האחרון, שהולך יחד בפירוש שלו – "ולבן וחצרות ודי זהב". יוצא בול. כעת צריך לעלות לג"ר. לפי זה תיקון הנפש קודם כל הז"ת לפי הסדר, ואחר כך צריך להיות לב טהור – "לבן". לב טהור באמא, בינה, פשט. אחר כך בא "חצרות" – תלמיד חכם, תורה, להתמיד בתורה ולא לצאת מחצרות ה'. זה חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". שני אלה 'בול' בינה וחכמה. לב טהור הוא גם תשובה – תשובה ותורה.

נשאר, אחרון חביב – הכל בדרך רמז וחידה, כמו שאמרנו – "ודי זהב", הכי נסתר מכל המלים האלה. על כל המלים אפשר לחשוב שהם שמות של מקומות, אבל "די זהב" הכי חידתי פה. איך הוא הסביר? שמח בחלקו – "די זהב", גענוג געלט, יש לי מספיק זהב, לא צריך יותר. מתי יש לנו מספיק זהב? כשיש לנו את כל הכסף שבעולם. או שזה הדעת או שזה הכתר (בסוד "ועטרת זהב גדולה"). אפשר לומר ששני פירושיו, בדקות, הם דעת וכתר. באמת הכי חידוש מהכל – כי עושה ממשהו שלכאורה הוא גשמי, להיות שמח בחלקו, גבוה. אמרנו לפי "היום יום" שמדת שמח בחלקו זה רק בגשמיות, אסור ברוחניות, אבל זהו המפתח לכל עבודת ה' – להיות שמח בחלקו בגשמיות, וממילא לא להיות שמח בחלקו ברוחניות. אפשר לומר "שמח זבולן בצאתך" – לעשות המון כסף, אבל כל הזמן להיות שמח. אתה עושה המון הון, רוכש את כל הזהב שבעולם, ויכול לפרנס את כל לומדי התורה. האריז"ל אומר ש"שמח זבלון בצאתך" היינו כתר "ויששכר באהליך" חכמה, חצרות.

אם כן, עשה כאן פרצוף שלם של כל עשר הספירות, כאשר הדבר העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'" – הוא כל הכסף, ולהיות שמח כל הזמן. הדבר העשירי גם רומז שצריך לתת מעשר מכל הכסף לצדקה (הפסוק נאמר לגבי מצות מעשר בהמה). אתה רוצה שיהיה עשירי (לא רק תשע)? תדאג שיהיה פה כל הכסף... "ודי זהב".